Eduyos 8:4 — The Testimonies of Rabbi Yossi Ben Yoezer
Series · The ChurbanNezikin › Eduyos › Perek 8 › Mishnah 4נְזִיקִין ‹ עדיות ‹ פרק ח׳ ‹ משנה ד׳
The Testimonies of Rabbi Yossi Ben Yoezer
עֵדֻיּוֹת רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר
Mishnah עדיות ח׳:ד׳ · Eduyos 8:4
הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר, אִישׁ צְרֵדָה,
עַל אַיִל קַמְצָא, דָּכָן.
וְעַל מַשְׁקֵה בֵית מִטְבְּחַיָּא, דְּאִינּוּן דַּכְיָן.
וּדְיִקְרַב בְּמִיתָא, מִסְתָּאָב.
וְקָרוּ לֵיהּ, יוֹסֵי שָׁרְיָא.
Testified Rabbi Yossi ben Yoezer, of Tzereida:
on the ayil kamtza [a kind of locust], that it is permitted to eat;
and on the liquids of the slaughter-area, that they are tahor;
and that one who touches a corpse, is rendered tamei.
And they called him, "Yossi the Permitter."
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
Summary Chartwhat does this mean?
The Testimonies of Rabbi Yossi Ben Yoezer▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| May one eat the ayil katza (a locust)? | Rabbi Yossi ben Yoezer: Permitted | — |
| Are the slaughter-area liquids tahor? | Rabbi Yossi ben Yoezer: Tahor | — |
| Does one who touches a corpse become tamei? | Rabbi Yossi ben Yoezer: Tamei | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (11)▾
איל קמצא. מין חגב הוא . תרגום כחגבים כקמצין: דכן. טהור ומתר באכילה: ועל משקה בית מטבחיא. הדם והמים שהם בבית המטבחים שבעזרה: דאינון דכין. איכא מאן דאמר דכין טהורים לגמרי. דטמאת משקין לאו דאוריתא אלא רבנן הוא דגזור בהו טמאה, ובהני לא גזור. ואיכא למאן דאמר דכין טהורים מלטמא אחרים, אבל טמאת עצמן יש להן, דיש למשקין טמאה מן התורה להטמא , ולא מצו רבנן לטהר מה שטמאה התורה: ודיקרב במיתא מסאב. הכי קאמר, וכל דיקרב ודאי למיתא, מסאב. אבל ספק, אפלו טמאת מת חמורה, טהור. וכל שכן טמאת שרץ קלה. וספק טמאה ברשות הרבים בא להתיר. ואף על גב דספק טמאה ברשות הרבים טהור דאוריתא הוא, דכל אסור ספק טמאה מסוטה ילפינן, דאפיק לה קרא בלשון טמאה, ונסתרה והיא נטמאה, מגיד לך הכתוב שעל הספק אסורה, ומה סוטה רשות היחיד, שהרי אין סתירה ברשות הרבים, אף טמאת ספק אינה אלא ברשות היחיד , מכל מקום קדם שבא יוסי בן יועזר היו אומרים הלכה ואין מורין כן , ובא הוא והעיד שמורין כן לכתחלה לטהר כל ספק טמאה ברשות הרבים: וקרו ליה יוסי שריא. לפי שהתיר שלשה דברים שהיו נוהגין בהן אסור. שכל בית דין שמתיר שלשה דברים שאין ההתר שלהן פשוט, קרו ליה בי דינא שריא:
איל קמצא – a form of locust. The Aramaic translation of “like locusts” is “like a species of locusts.” דכן – it is clean and permitted to eat. ועל משקה בית מטבחייא – the blood in the slaughterhouse of the Temple courtyard. דאינון דכיין – there is one who says that they are completely pure, for the defilement of liquids is not from the Torah but rather the Rabbis are those who decreed upon them defilement, and on these they did not decree. And there is another opinion that these are pure from making others impure, but they are impure of themselves and there is, from the Torah, defilement for liquids, to become defiled and the Rabbis were not able to make pure what the Torah had defiled. ועל דיקרב למיתא מסאב – this is how it should be understood (Talmud Avodah Zarah 37b), that whomever definitely touches a corpse is unclean. But there is a doubt, even a grave defilement of the dead is pure, and all the more so, defilement [via a contact with] a reptile is light. And a doubtful impurity in the public domain comes to permit. And even though a doubtful impurity in the public domain is pure according to the Torah, for prohibition of doubtful defilement we derive from the Sotah/suspected adulterous woman, for the Bible derives it with the language of defilement (Numbers 5:13): “and she keeps secret the fact that she has defiled herself, the Biblical verse informs us that on that which is doubtful, she is prohibited, and just as the case of the Sotah/suspected adulterous woman is in the private domain, and there is no hiding in the public domain, so doubtful defilement is not other than in the private domain, nevertheless before Yosi ben Yoezer came, they would say, it is the Halakha but we don’t teach thus. And he came and testified that we do teach as such ab initio, to make pure all doubtful defilement in the public domain. וקרי ליה יוסי שריא – because he permitted three things that they (i.e., the Rabbis) would practice a prohibition on them. For any Jewish court that permits three things where their permit is not simple, they would call it, a permitting/absolving Jewish court.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Eduyos 8:4
Introduction In this mishnah Rabbi Yose ben Yoezer testifies concerning three things. One unusual feature of this mishnah is that it is all in Aramaic, as opposed to Hebrew which is the language of nearly all of the Mishnah. Rabbi Yose ben Yoezer, a man of Zereda, testified concerning the ayal-locust, that it is pure; The Torah permits eating certain types of locusts and forbids others. However, it is very difficult to tell which locusts are permitted and which are not. Therefore, today we don’t eat locusts (I’m sure you’re disappointed!). Rabbi Yose ben Yoezer testifies that a certain type of locust, called the “ayal-locust” is pure, meaning one is allowed to eat it. Bon Appetit. And concerning liquid in the slaughter-house (of the, that it is pure; The liquid which would be found on the floor of the slaughter-house of the Temple, which is assumedly a mixture of blood and water, is pure and cannot become impure. One explanation of this is that the concept of the impurity of liquids is a Rabbinic innovation (derabanan). The Rabbis did not include in this innovation the liquids found in the Temple, so as not to increase the impurity of things found in the Temple. And that one who touches a corpse is impure. This section is puzzling. Seemingly Rabbi Yose makes the simple statement that one who touches a corpse is impure. This law is stated clearly in Numbers 19:11, 16, and there is no need for a “testimony” to restate that which is obvious. One explanation given is that according to the Torah one who touches a dead body is impure for seven days and one who touches this person is only impure for one day. However, the Rabbis were stricter and ruled that also one who touches a person who has touched a dead body is impure for seven days. Rabbi Yose disagreed with this ruling. When he states that one who touches a dead body is impure for seven days, he excludes one who touches a person who has touched a dead body. Another possibility is that Rabbi Yose ruled that one who definitely touched a dead body is impure, but one who may or may not have done so is not impure. An intriguing possibility that Albeck brings up is that this ruling of Rabbi Yose is against the Essenes, a Jewish sect that existed towards the end of the Second Temple period. The Essenes, who are likely the same group that occupied the Dead Sea settlement where the Dead Sea Scrolls were found, were extremely strict in matters of purity and impurity. They ruled that a person could be impure for seven days under certain circumstances by touching a live human being. Rabbi Yose rules against this overly strict position; only a corpse can transmit seven day impurity. And they called him “Yose the permitter”. For these rulings, Rabbi Yose ben Yoezer was called, “Rabbi Yose the permitter”. This was probably said with a certain degree of derision; Rabbi Yose was overly permissive. The fact that they called Rabbi Yose a “permitter” proves that section three also contained a permissive ruling.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Eduyos 8:4
וקרו ליה יוסי שריא . כתב הר"ב, לפי שהתיר ג' דברים שהיו נוהגין בהן איסור, ע"כ. ומכיון דכבר נהגו העם כך, הוצרכה משנה זו המורה נגד מנהגם, להשנות בפומבי ובלשון המובן אצל כל העם, ולכן בעבור ישמע העם בדברו עמם נשנית לשון תרגום, כן נראה:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Eduyos 8:4
(יב) וראשו ארך. וסברי רבנן דארבה סלעם חרגול חגב כתיבי, והני אין ראשן ארך, הלכך כל שיש ראשו ארך לא. ורבי יוסי בן יועזר דורש בכלל ופרט וכלל, ומרבה כל כעין הפרט שיש לו ארבעה סימנים דחשבינן בסוף פרק ג' דחלין. ואיכא מאן דאמר בראשו ארך לא פליגי, דלכלי עלמא שרי, והכא בכנפיו חופין את רבו על ידי הדחק קמפלגי, מר סבר רבא כל דהוא בעינן. ומר סבר רבו דמנכר בעינן. גמרא: (יג) תרגום טהור דכי. וטהורים דכין. הרמב"ם: (יד) דדריש כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, בהכשר, כדאיתא בפסחים דף ט"ז. והא דתנן הציץ מרצה על טמאת הדם, ההיא דלא כרבי יוסי בן יועזר: (טו) במשנה ט' פרק ד' דטהרות. ואיכא נמי מאן דאמר התם במשנה י' דאפלו אחרים מטמאים מדאוריתא. והינו אכלים, אבל לא כלים. ועין שם בהר"ב: (טז) כלומר דלית לן לאתויי אלא דומיא דסוטה. והואיל ולית לן בסוטה אלא ברשות היחיד, ממילא ספק טמאה ברשות הרבים טהור, דהעמד דבר על חזקתו כו'. תוספות: (יז) ברבים. דלא לזלזולי ביה טפי:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyos 8:4
איל שמא על שם גדלו וגבורתו משאר חגבים נקרא כך. ע"ד שקראו אילונית. שהיא דכרניתא. קולה כזכר. וכן גברתנית. שהיא אשת חיל כגבר.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Eduyos 8:4
העיד יוסף בן יועזר וכו' (כן הגיה הר"ר יוסף ז"ל בפ"א וכן הגיה גם כן בפ"ק דמסכת אבות. ואיתא בפ"ק דפסחים דף ט"ז ודף י"ז (ולא גרסי מלת רבי כן הגיה הרי"א ז"ל גם מחק אלף דקמצא וכתב במקומה ב' יודין גם הגיה דכי ביוד והשני בנון לבד). וכתבו תוס' ז"ל שם בדף י"ט דלר' עקיבא דאית ליה התם טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא לית ליה דכן פי' דכיון דמדאורייתא טמאין היכי מצו רבנן לטהורינהו. ואיתה בפ' ואלו [מותרין] ד' י"ט ברייתא ובפ' אין מעמידין (עבודה זרה ד' ל"ז) מתני' גופה ותוס' פ' אלו טרפות (חולין ד' ס"ה.) ורב הוא דס"ל התם בפסחים דדכן לגמרי ושמואל ולוי ס"ל דלעצמן יש להן טומאה מן התורה להטמא. וכתבו תוס' ז"ל בפסחים ד' ט"ז דבחולין פ' שני ד' ל"ו משמע דמשקי ביוד גרסינן וכן נמי משמע בסוף פירקין מדקתני דכן לשון רבים ודלא כמ"ד דלא קאי רק אדם ולא אמים של בית המטבחיים ומאי משקים משקים דעלמא כדאמרינן מאי בוגרות בוגרות דעלמא ע"כ. וכן כתבו ג"כ שם בחולין. ושם בפסחים בדף י"ז אמרינן רב תני משקי בית מטבחייא בטית דהיינו הדם והמים ושמואל נמי הכי ס"ל ולוי תני משקי בית מדבחייא דהיינו היין והשמן ג"כ שהם משקי המזבח ותניא כותיה דרב ותניא כותיה דלוי. וכתב שם רש"י ז"ל דלר"ש דההיא ברייתא דת"כ דרב כי אתמר דכן דיוסי בן יועזר אמים לחודייהו אתמר למאי דמפרש רב פפא התם מילתיה דר"ש ע"ש. וכתוב בהר"ן ז"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז"ל דבפ' שני דשבועות בדף ש"ו דמאחר דמשקי בי מטבחייא ודאי הם כולם שאובין ואעפ"כ קתני בפ"ק דפסחים בברייתא משקי בי מטבחייא בכלים טמאים ובקרקעות טהורין משום דחזו למיטבל בהו מחטין וצנוריאות אלמא מדאורייתא אפילו כולו שאובין כשר וכן כתבו תוס' ז"ל שם בפסחים דף י"ז וכתבו עוד די"ל דטעמיה דגזרו שאיבה אטו דילמא אתי לאטבולי במאנא דבתוך הכלי ודאי אסור לטבול מדאורייתא ע"כ. ועיין עוד במה שכתבתי בפ' שני דמקואות סי' ג' ד' כי שם הארכתי בס"ד. וביד בפ' עשירי דהלכות טומאת אוכלין סי' י"ו ובפ' שני דהלכות ממרים סימן ח'. ושם בפ' עשירי כתב הואיל ודם הקדשים אינו מכשיר קדשים שנשחטו בעזרה לא הוכשרו בדם שחיטה ואין לבשר הקדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ ממשקין בית המטבחיים עכ"ל ז"ל: איול קמצא כך מצאתיו מוגה בויו. ודיקרב למיתא מסאב כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Eduyos 8:4
למשנתנו חשיבות רבה בתולדות ההלכה. כפי שנראה להלן מיוחסים הדברים לאחד מראשוני חכמי תורה שבעל פה הידועים לנו. למעשה אלו דברי ההלכה או מהמחלוקות הקדומות ביותר שבידינו. ולפיכך חשיבות רבה להבנתן, ולנצל את המידע להבנת תורה שבעל פה. העיד רבי יוסה בן יועזר איש צרידה – יוסי בן יועזר איש צרידה הוא מחכמי בית שני, אחד הזוגות שפעל כנראה בימי מרד החשמונאים. לכאורה יש מקום לטעון שיוסי בן יועזר זה איננו החכם הקדמון בשם זה, אלא חכם מדור יבנה. הרי כל העדויות הקודמות הן מדור יבנה. מאידך גיסא קשה להאמין שהיו שני חכמים בדיוק באותו שם. יתר על כן הסגנון הארמי של המימרא מעיד שלפנינו הלכה בלתי רגילה, ולא הלכה רגילה. 'העיד' הוא אפוא עדות על שלושה חידושים של יוסי בן יועזר. חידושים שעוררו ביקורת, וכפי שנראה להלן לא ברור האם התקבלו להלכה. זו אחת ההוכחות לטענתנו במבוא ש'העיד' הוא מונח קדום לאמירה של חכם או אולי ליתר דיוק מסירת הלכה בשם חכמים קודמים. יוסי בן יועזר נזכר כאחד מה'זוגות' יחד עם יוסי בן יוחנן איש ירושלים (תלמידים של אנטיגונוס סוכו). הוא גם מופיע במחלוקת הרב-דורית האם לסמוך על קרבן יחיד ביום טוב (חגיגה פ"ב מ"ב). יוסי בן יועזר הוא אולי דמות הידועה לנו מהמקורות ההיסטוריים. הוא חי ופעל, כנראה, בימי מרד החשמונאים. לפי המדרש 28 בראשית רבה, פס"ה כב, עמ' 743-742; מדרש תהלים, יא ז, עמ' 103. נהרג בידי בן משפחתו 29 ההורג, יקים איש צרורות, מתואר כבן אחיו או בן אחותו של יוסי בן יועזר. כידוע, אזכורים של קרבה משפחתית בין גיבורי אותו סיפור היא חשודה. ברם, אי אפשר להתעלם מכך שיקים נקרא במדרש "איש צרורות" או "צרודות", ו"צרידה" ו"צרודות" חד הם. החילוף צרידה-צררה מופיע כבר במקרא, ובתרגום השבעים ירבעם הוא מצררה ולא מצרידה כמו בנוסח המסורה (מלכים א יא כו). לאותיות ד' ו-ר' צורה דומה, ומכאן השיבוש. הכוהן הגדול מן המתייוונים אלקימוס (כך בספר מכבים), הוא יקים איש צרורות (או צרודות) 30 ראו בראשית רבה ומדרש תהלים שם שם. . הסיפור, ללא הזכרת שמו של יוסה בן יועזר, מופיע בחשמונאים א, ז טז-יז, שם נאמר שאלקימוס הרג שישים איש, ועליהם נדרש "בשר חסידיך. . . שפכו דמם כמים סביבות ירושלם" (תהלים ע"ט ב-ג). יוסי בן יועזר מכונה בסוף פרק ב בחגיגה "חסיד שבכהונה" (מ"ז, ושם הרחבנו בכך מעט); הוא היה, אפוא, כוהן וחסיד, ממנהיגי סיעת החסידים בירושלים. השמות יוסי ויוחנן הם מהשמות התדירים ביותר בתקופת בית שני. 31 אילן, שמות. שמות שני החכמים, כמו גם שמו של שמעון הצדיק, הם מלפני הניצחון החשמונאי. הם מדגימים את טענתנו שהתפוצה של השמות הללו קודמת לתקופת החשמונאים. הביטוי "איש פלוני" מתפרש במחקר כבעליו של מקום פלוני או כביטוי קרוב המבטא עושר ועצמה חברתית, ולא רק ציון גאוגרפי. "איש ירושלים" ודאי איננו בעליה של העיר, אלא לכל היותר דמות בולטת בה. אין לדברים הוכחה, ואפשר שלפנינו ציון גאוגרפי בלבד. צרידה הייתה עיירה כפרית מרכזית בצפון יהודה. על שמה נקרא ואדי סרידה, הוא שמו המסורתי של נחל שילה. לפי גודל הנחל יש להניח שגם העיירה הייתה העיירה המרכזית באזור צפון מערב יהודה. מיישוב כפרי זה הגיעו כאמור שניים ממנהיגי הסיעות בירושלים החשמונאית, אחד ממנהיגי החסידים ומנהיג המתייוונים המתונים, שניהם כוהנים. האתר של צרידה (ח' בנת בר) אינו רחוק ממודיעין. על אייל קמיצייה דכי – המימרה בארמית 'איל קמצא שטהור'. איל קמצא הוא סוג של חגב, ורבי יוסי סבר שהוא כשר לאכילה. הבבלי מסביר: "מאי אייל קמצא? רב פפא אמר: שושיבא, ורב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר: סוסביל. רב פפא אמר שושיבא, וקמיפלגי בראשו ארוך, מר סבר: ראשו ארוך - אסור, ומר סבר: ראשו ארוך - מותר. (עבודה זרה לז ע"א-ע"ב). אם כן איל קמצא מזוהה עם שושיבא או עם סוסביל. ובהמשך התלמוד מסביר שראשו ארוך וכנפיו "חופין את רובו". הגאון מסביר שושיבא (שבת צ ע"ב): אח[ד] ממין ארבה, כדקאמרינן (עדיות פ"ח מ"ד ומקבילות) ועל אייל קמצייא דכי, ואמרינן (ע"ז לז סע"א) מאי אייל קמצ[א, רב פפא אמר שושיבא] 32 תשובות רב נטרונאי, ברודי, תקיב; גרונר שתי תשובות. וראו עוד עמר, ארבה. פירוש זה ידוע היה לפרשני ימי הביניים שהכירו אותו כנראה במסורת פרשנית שראשיתה בתשובת הגאון שלפנינו. ראו למשל רע"ב למשנתנו ורש"י לעבודה זרה לז ע"ב. . פירוש המילים הוא לדעתנו איל בקמץ, כלומר שאין קורים איל אלא איל. איל קמצא הוא איל שהוגים אותו בקמץ והוא חגב או ארבה. העדות היא שהחגב טהור לאכילה כמו חגב רגיל. ועל משקה בית מטבחייה דכיין – על משקה בית המטבחים שהוא כשר. לעיל פ"ה מ"א מחלוקת אם דם נבלות טמא או טהור. הפירוש הפשוט הוא שמשקה בית המטבחיים הוא דם שחיטה האסור באכילה אך איננו מטמא. במשנה לעיל (פ"ה מ"א) מחלוקת בדם נבלה שבית הלל מטמאים ובית שמאי מכשירים (מטהרים). לא נאמר מה דינו של דם שחוטה אבל אם בדם נבלה מחלוקת הרי מן הסתם בדם שחוטה כולם מודים שכשר. קשה ליישב פירוש פשוט זה עם הביקורת הסמויה המצויה בהמשך המשנה, שההיתרים של רבי יוסי איש צרידה מופרזים. בספרות מחלוקת על מה 'העיד' רבי יוסי, והמחלוקת מתחילה כבר בתלמוד הבבלי: ועל משקה בי מטבחיא דכן. מאי דכן? רב אמר: דכן ממש, ושמואל אמר: דכן מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש בהן. רב אמר דכן ממש, קסבר: טומאת משקין דרבנן, וכי גזור רבנן טומאה - במשקין דעלמא, אבל במשקה בי מטבחיא לא גזרו רבנן. ושמואל אמר דכן מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש בהן, קסבר: טומאת משקין דאורייתא, לטמא אחרים דרבנן, וכי גזרו רבנן - במשקין דעלמא, במשקין בי מטבחיא לא גזרו" (בבלי עבודה זרה לז ע"ב). לפי 'רבנן' שקבעו את ההלכה לפני רבי יוסי, ואולי הם גם חולקים עליו 33 הבבלי מניח שיש כאן מחלוקת סמויה ובמשנה מיוצג רק צד אחד. אכן על חלק מהעדויות מחלוקות אך אין הכרח בטענה שעל כולן יש מחלוקת. סתם משקים מטמאים אבל 'גזירת משקין' לא חלה על משקי בית המטבחיים. לעומת זאת בבבלי פסחים טז ע"א מציע התלמוד שרבי יוסי הוא המקור לחידוש הגדול של רבי אליעזר שאין כלל טומאת משקים. הבבלי כדרכו מעמת את הפרשנויות השונות ובודק האם הדעות השונות בתלמוד לפסחים הולמות את הדעות בתלמוד לעבודה זרה. גם במחקר הצעות שונות להבנת דברי יוסי בן יועזר. את ההצעות השונות סקרה נעם, 34 נעם, מהפיכה, עמ' 168-155 אנו נלך בדרכנו ונציע את המקורות המנתבים אותנו לפירוש המימרה. נפתח במשנת כלים: "נבלי השרה 35 נבל המשמש לשירה טמאין ונבלי בני לוי טהורין כל המשקין טמאין ומשקה בית מטבחייא טהורין כל הספרים מטמאין את הידים חוץ מספר העזרה" (פט"ו מ"ו לפי כי"ק). נוסחה מקבילה היא "בית מדבחייא", בית המזבח. שניהם מונחים בארמית. השימוש יוסבר להלן. לפי אופי מרכיבי המימרה מדובר בנוזלים של בית המטבחיים במקדש. אמנם אפשר היה לפרש שמדובר בבית מטבחיים אחר, אבל בלשון חז"ל אין מונח מקביל ל'מטבח' בלשון ימינו. נשים בישלו בחצר, ולא היה מקום מיועד לבישול, וקל וחומר לשחיטה ביתית. יתר על כן ברשימה במשנת כלים מספר כלים הנפוצים בבית המקדש וטהורים מכיוון שחז"ל רצו להקל על טומאה במקדש, וכפי שפירשנו במשנה שם. אם לא היו מחליטים שדם הקרבנות איננו מטמא, כל הכהנים היו הופכים לטמאים בעת העבודה עצמה, ואי אפשר היה לקיים את עבודת המקדש. כמו כן החקלאים היו מתקשים להשתמש במי השופכין של המקדש ושל ירושלים לצרכים חקלאיים. ההלכה שנוזלי הביוב של המקדש אינם מטמאים משתלבת בהלכה אחרת שלפיה הם נחשבו לחולין, ונמכרו לחקלאים שהיו להם חלקות במורד נחל קדרון: "אלו ואלו מתערבין באמה, ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן". 36 משנה , יומא פ"ה מ"ו; מעילה פ"ג מ"ג; תוספתא, זבחים פ"ו ה"ט, עמ' 488. וכן משמע גם התוספתא המסבירה את ההלכה: "כל הנבלין טהורין ונבלי שרץ 37 כך גם בכתב יד וינה, ונגרר מנבלי ה"שרה" (שירה) שבמשנה , אבל השרץ מוכר יותר כטמא. טמאין. כל המשקין טמאין, משקה בית מטבחיא טהורין. ואלו הן משקה בית מטבחיא שהן טהורין, זה הדם והמים נטמאו בפנים, אף על פי שיצאו לחוץ, טהורין. נטמאו בחוץ ונכנסו בפנים, טמאים" (כלים בבא מציעא פ"ה ה"ז, עמ' 584). 'חוץ' ו'פנים' הם מונחים מובהקים של המקדש. אם כן, "כל המשקים" הם כל הנוזלים שנטמאים בטומאת משקים. משקי בית המטבחיים הם הדם והמים שבמקדש שנשארים טהורים. דם בהמה שמתה מקבל טומאה, וכן המים. אמנם דם בהמה כשרה שנשחטה טהור, אך עצם קיום הנוזלים מזמין את הגדרתם של דמים אלו כטמאים, לטמא כל דבר שנגעו בו (הכשר טומאה וטומאה ישירה), כמו כל המשקין. די אם שרץ קטן מאלה המצויים על בהמות השחיטה ייגע בנוזלים הרי שכל באי המקדש טמאים טומאה חמורה. בעת ההקרבה הצטברו על הרצפה נוזלים מרובים שבהם התערבו דם, מים והפרשות של בהמות. לפיכך נוזלי גוף הבהמות צריכים היו להיטמא, ולטמא, ובכך הייתה נפגעת קשה שגרת העבודה במקדש. כפי שאנו שומעים מהמשנה הוחלט שהמשקים שעל רצפת המקדש אינם מקבלים טומאה, ובכך החליטו החלטה מלאכותית ששמרה על טהרת המקדש. אכן במקדש היו הלכות אחרות מאשר מחוצה לו, וכשם שבשבת הותרה שחיטה במקדש, כמו גם העברת אש, כך גם לא נחשבו הדם והמים למטמאים. כאמור כך הוסברה ההלכה בתוספתא, וכן הבינה סוגיית הבבלי בפסחים טז ע"ב-יז ע"ב. על נוזלים אלו מספרים גם מקורות אחרים. כך, למשל, מתארת הברייתא את הקרבת הקרבנות בערב פסח: כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת 38 ראו פירושנו לפסחים פ"ה מ"ח. , אלא שהיו כהנים מדיחין את העזרה שלא כרצון חכמים. כיצד מדיחין את העזרה? פוקקין אותה, ומרגילין לה אמת המים עד שנעשית נקייה כחלב. רבי יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות, וזורקו זריקה אחת על גבי המזבח, שאם נתערב דמו של אחד מהן נמצא זה מכשירו. אמרו לו והלא אין מתקבל בכלי, ודם שאין מתקבל בכלי פסול לגבי מזבח?! דבר אחר שהוא דם התמצית, ודם התמצית פסול לגבי מזבח?! אמר להם אם כן למה פוקקין את העזרה? והיו מפקיעין הכהנים בדם עם רכובותיהן 39 ארכובותיהם, קרסולי הרגליים. ! אמרו לו שבח הוא לכהנים שיהו מפקיעים בדם עם רכובותיהן" (תוספתא, פסחים פ"ד הי"ב). היו שראו בעין יפה שהעבודה תתבצע בעזרה שטופת דם: "שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם" (בבלי, פסחים סה ע"ב; ירושלמי, שם פ"ה ה"ח, לב ע"ג), כלומר שהכוהנים יעמדו בתוך שפע של דם הניגר מן הקרבנות. ארכובה או רכובה היא הקרסול, והכוהנים היו הולכים אפוא בתוך הדם. בירושלמי מסופר שעל רצפת העזרה היו "מסטויות", כלומר מעין עמודים קטנים (מלשון סטיו, היא שורת עמודים), ועליהם הילכו הכוהנים (ירושלמי, שם שם). נראה שזה הסבר מאוחר של אמוראים שהתקשו להבין כיצד היו הכוהנים עומדים בתוך שלולית הדם, אבל הוא מבטא כבר ערכים אסתטיים מאוחרים ולא את עולם הערכים המקדשי. הביטוי "ללכת עד הארכובה בדם" הוא ספרותי, וחוזר במקורות נוספים. 40 ראו למשל דיוננו במסכת שקלים פ"ח מ"א. לכאורה ניתן לפרש שמשקי בית המטבחיים הם משקים רגילים. ורבי יוסי התנגד לכל הקביעה שמשקים מטמאים. אכן דעה כזאת נשמרה בהלכה והיא כנראה ההלכה הקדומה, ואולי עוצבה בתנאי המקדש. רבי אליעזר ממשיך לצדד בה, כדרכו של חכם המצטיין בגישה מסורתנית-שמרנית, אם כי במשנה (טהרות פ"ח מ"ז) ייחסו לו עמדה הלכתית אחרת שמשקים מטמאים כלי מאחוריו ומטמאים את המשקים שבתוכו (אבל לא אוכלים). כן שנינו בספרא: וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא 1. מלמד שהמשקים מטמאים את הכלים דברי רבי יהודה, 2. רבי יוסי אומר אין טומאת המשקה לכלים מן התורה, אלא מדברי סופרים. 3. אמר רבי יהושע בן קרחה אמרתי לו ליהודה: מפני מה אין אנו רואים את דברי רבי יוסי ברבי, שאמר שאין טומאת משקים לכלים מן התורה אלא מדברי סופרים? שאין טומאה מן התורה עולין ידי טומאתה בו ביום, וכלים שניטמאו במשקים עולים ידי טומאתן בו ביום. 4. רבי אומר תדע שאין טומאת משקים לכלים מן התורה, אלא מדברי סופרים. שאין טומאה מן התורה מטמא כלי שטף מאחוריו, שאין תוכו טמא. וכלים שנטמאו במשקים, תוכו טהור. אם כן למה נאמר "משקה בכל כלי יטמא", מלמד שהכלים מטמאים את המשקים. 5. רבי אליעזר אומר אין טומאה למשקים כל עיקר, תדע לך שהוא כן, שהרי העיד יוסי בן צרידה על בי מטבחיא שהם דכיין" (שמיני פרשה ח ה"ה, נה ע"א-ע"ב) 41 בבבלי, נדרים יט ע"א, מסורת מקבילה שבה המחלוקת היא בין חכמי אושה רבי מאיר ורבי אלעזר. זו כנראה הסוגיה הבסיסית שבפסחים טז ע"ב-יז ע"ב הורחבה וכללה את שני ההסברים לתקנת יוסי בן יועזר איש צרידה (שמשקי בית המטבחיים אינם מטמאים במקדש ושאינם מטמאים אחורי כלים, אבל הם עצמם טמאים). . אם כן שלוש עמדות בסיסיות בספרא: 1. משקים מטמאים כלים מדרשת הכתוב, וניתן להבין שזה דין תורה, וחומרתו רבה; 2. רבי יוסי (ברבי) סובר שטומאת משקין לכלים היא רק מדברי סופרים, עמדה שכאמור נרמזה כבר במשנת זבים. 42 משנת זבים פ"ה היא כרבי יוסי, והכוונה לרבי יוסי ברבי ולא לרבי יוסי. לרבי יוסי קשר מיוחד למסכתות סדר טהרות (ראו המבוא למסכת כלים), אך כאמור במשנת זבים זו רבי יוסי איננו רבי יוסי הידוע מציפורי, אלא רבי יוסי ברבי. גם רבי סבור כבנו (4-2) 43 הגדרת טומאת משקין כטומאה קלה מופיעה גם בבבלי, נידה נו ע"א. הווה אומר שעמדה זו המשיכה לשרוד למרות העובדה שההלכה המקובלת הייתה שלטומאת משקין חומרה רבה. ראו תיאור של התפתחות ההלכה בסוף דיון זה. ; 3. רבי אליעזר סבור שאין דין טומאת משקין כלל. כפי שראינו משנת זבים רומזת לכך שדין זה אינו פשוט, ולפי התלמודים אכן בית הלל סבורים שאין דין טומאת משקין כלל. 44 על עצם המחלוקת בדין טומאת משקין עמדה כבר נעם, מהפיכה, עמ' 119. הקשר בין הדעה שאין טומאת משקין כלל לדברי יוסי בן יועזר חוזר בבבלי, פסחים טז ע"א. בסוגיה שם שמואל מצמצם את החידוש שאינם מטמאים כלים ומזון, אבל טומאת עצמם יש בהם. זה בוודאי אינו פשט אלא ניסיון לעמעם את המהפכה. בבבלי שם יז ע"א חוזרת הברייתא שבספרא, ושמות הדוברים שונים. הנימוק לכך שאין טומאת משקין כלל הוא שאם תהיה טומאת משקין יגרום הדבר להחלטות מוזרות מבחינה היררכית. מן הסתם זו לא הסיבה אלא תוצאה. המשפט המיוחס ליוסי בן יועזר, בספרא קטוע, חלקו ארמי וחלקו עברי, וברור שהוא מלוקט בקיצור ממשנת עדיות. המשפט מלמד על מחלוקת לגבי טומאת משקין בכלל. ההלכה הקנונית קבעה שמשקין מטמאים תחילה, הם משמשים מעין "מכפיל טומאה", וגם משקים שהם ולד הטומאה מטמאים את הנוגע בהם להיות טמא מת. בניגוד לחומרה זו משדרת הברייתא שטומאת משקין אינה מהתורה, אף על פי שניתן היה למצוא לה רמז, או אולי פסוק מפורש בתורה. כן נכתב בספר ויקרא (יא לד): מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. לדעתנו פשוטו של מקרא הוא שהשורה הראשונה עוסקת במה שחז"ל כינו "הכשר טומאה", כלומר פרי שלא נרטב אינו נטמא; השורה השנייה אינה מקבילה לה, אלא עוסקת בהלכה אחרת ואומרת שכל משקה נחשב למקבל טומאה. אי אפשר לפרש שהשורה השנייה מקבילה ושהמשקה צריך גם הוא להירטב כדי שיוכל להיטמא (כלומר שהמילים "אשר יבוא עליו מים" חסרות במקבילה), משום שאין היגיון בכך שנוזל צריך להירטב. אם כן, משקה נחשב טמא (מוכשר לקבל טומאה) גם ללא הכשר טומאה. חז"ל למדו מהפסוק שהמשקה הטמא עצמו מטמא את הנוגע בו, והוא מהווה, כאמור, "מכפיל טומאה", כלומר שכל הנוגע במשקה טמא טומאת משקין שהיא ראשון לטומאה. 45 "מכפיל טומאה" הוא מונח שנקטה בו נעם בדיונה בנושא, ראו נעם, מהפיכה תנאית, עמ' 97 ואילך. כלומר, טומאתו אינה קטנה כמו בכל טומאה אחרת 46 חוץ מהאוכל אוכל טמא שלגביו מחלוקת, ראו טהרות פ"ב מ"ב. אלא גדלה. זה חידוש של תורה שבעל פה, שגם בעל מגילת המקדש הכיתתי הכיר, ולכן סביר שהחידוש צמח, מן הסתם, עוד לפני היווצרות המחלוקות הכיתתיות. עד כאן פירוש הספרא. אם כן לפנינו שני הסברים: 1. משקי שחיטת קודשים אינם נטמאים. 2. משקים בכלל אינם מטמאים מן התורה – בניגוד להלכה הקנונית, אך ברור שהייתה גם דעה כזאת. אם כן כבר במקורות התנאיים ויכוח על משמעות המשפט המקודש. אך זה כוחה של מסורת וזו גם חולשתה. המשפט כבר איבד משמעות. הוא הפך לסיסמא שלכל לחכם הסבר אחר לה. אין זה פא שגם החוקרי מציעים הצעות שונות לפרשנות המשפט הסתום. לעניות דעתנו קשה לקבל את הסבר הספרא. אמנם היה מי שאמר שמשקים אינם מטמאים. אך יוסי בן יועזר לא דיבר על כל המשקים אלא רק על משקם מסוימים: משקי בית המטבחים. משמע מדבריו שמשקים סתם מטמאים (טמאים) ורק משקי בית המטבחים טהורים. בבבלי נרמז הסבר נוסף המרכך את ההסבר השני. משקים מטמאים אך לא מטמאים כלי חרס מאחוריו. אם יוסי בן יועזר היה רוצה להציע הסבר כזה, היה אומר זאת. יתר על כן הטיעון נגד הסבר הספרא חל גם על הצעה זו. הכרעתו של יוסי בן יועזר מבוססת על החידוש שכבר חודש שמשקים מטמאים, ויוסי בן יועזר צמצם את ההלכה המחודשת משום שרצה לצמצם את טומאת המקדש. אם משקי השחיטה יטמאו ייטמאו הכוהנים והשוחטים כולם וסדרי העבודה ייפגעו. במקדש חלו כמובן דיני טהרה, אבל בתחומים רבים הקלו כדי לאפשר את העבודה במקדש 47 ראו פירושנו לכלים פט"ו מ"ו; פי"ח מ"ג ועוד. . ודי יקרב למיתה מסאב – וזה אשר יגע במת יטמא. זו הלכה מוזרה שכן ברור שהנוגע במת טמא, זה דין תורה והבסיס לכל דיני טומאה, אז איזו עדות היא זאת? לכאורה ניתן להבין את העדות בצורה פשוטה. רק מי אשר ייגע במת טמא כמובן, אבל מי שקרב אליו ללא נגיעה איננו טמא. טומאה עוברת רק בנגיעה ולא באוויר. לפי הסבר זה "די יקרב" תרגומו הוא "אשר ייגע", והכוונה רק מי אשר ייגע במת יטמא ולא מי שמתקרב אליו. אכן ההלכה היא שרק נגיעה מטמאת (בנוסף למשא, אהל). אמירה כזאת באה לשלול עמדות אחרות המצויות בשולי ספרות חז"ל, שהטומאה עוברת באוויר במרחק מסוים. במשנת אהלות פ"ו מ"ח שנינו: "חצר הקבר העומד בתוכה טהור, עד שיהא בה ארבע אמות - כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים ארבעה טפחים". חצר הקבר הוא שטח חצוב לפני הקבר. הקבר פתוח לחצר, וממנה נחצבה המערה. לעתים משמשת חצר אחת ליותר משתי מערות. כן מגדירה התוספתא: "ואיזה הוא חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכו" (פט"ו ה"ז, עמ' 612). חצר הקבר יש רק למערות כוכים. קביעה זו מבוססת על מאות חצרות דומות שנמצאו בחפירות. החצר היא תמיד פתוחה. לא מצינו חצר שהייתה מקורה; לנתון זה חשיבות הלכתית. כבר בתלמודים התקשו בהלכה זו משום שהניחו שחצר הקבר מקורה, כמנהג בבל. לכאורה לפנינו מחלוקת פשוטה בשיעורי הרחקה, אבל בפועל אין זה כך. אין חצר קבר שהיא ארבעה על ארבעה טפחים, הרי בחצר כזאת אי אפשר להעמיד מיטה, ולא להיכנס דרכה לקבר. למעשה בית הלל קובעים שחצר הקבר אינה מטמאת לעולם. הטומאה יוצאת מפתח המערה ונמוגה באוויר. בית שמאי אינם אומרים שהעומד במרחק ארבע אמות נטמא, אלא מדברים על כל העומדים בחצר הקבר שהיא בגודל כזה. אם כן הטומאה היוצאת מהקבר מטמאת באוויר. הרעיון אינו כה אבסורדי. העומד מעל הטומאה או מתחתיה טמא, שכן הטומאה עולה למעלה עד סוף העולם (בתנאי שאין מחיצה). אם יש מעל הטומאה גג, ויש פתח, הטומאה יוצאת מהפתח. אפשר אפוא להבין מדוע טומאה כזאת תטמא באוויר. אפשר היה גם להבין שאם החצר גדולה יותר, העומד במרחק גדול מהקבר טהור. על כל פנים רק לדעת בית שמאי הטומאה עוברת באוויר באופן מאוזן, וגם זה למרחק קטן. ודוק! גם בית הלל אינם מתנסחים שהטומאה אינה מטמאת במרחק, אלא קובעים טווח קצר יותר. בפועל טווח קצר כזה הוא למעשה בלתי אפשרי. ועוד, תמוה שאין התנאים נוקטים בשיעור של המרחק של העומד מהקבר אלא בשיעור גודל החצר, וכי למה נתון זה משמעותי? עסקנו בביאור המשנה במקומה וראינו שכבר התוספתא התחבטה בפירוש המשנה (פט"ו ה"ז, עמ' 613-612), ופירשה את המשנה בחצר שיש לה גג, פירוש העוסק בחצר קבר תיאורטית ולא בחצר קיימת. בפירושנו למשנה הצענו לראות בתוספתא לא פרשנות או הבהרה במובן הרגיל אלא ניסיון מלאכותי לתירוץ והרמוניזציה בין המשנה הקשה, לבין הכללים ההלכתיים. הבבלי הילך בדרך שונה (סוטה מד ע"א). אנו הצענו שאכן המשנה מתפרשת כפשוטה, והשאלה היא האם הטומאה עוברת באוויר. בית הלל מודים שהיא עוברת באוויר, אך רק מרחק קטן, ובית שמאי מחמירים וסבורים שהיא עוברת באוויר גם לחצר רגילה של קבר. ואכן יש בספרות ההלכה עוד ביטויים לעמדה המניחה שטומאת המת 'מרחפת' באוויר הפתוח. כיום מקובל שהמתקרב לקבר במרחק ארבע אמות טמא. המדובר בקבר של היום, שהוא קופסה סגורה שלפי ההלכה הטומאה שבה בוקעת ועולה כלפי מעלה בלבד. הלכה זו היא אמוראית ומצויה בסוגיית הבבלי המניחה שמת בעלמא "תפיס" (בבא בתרא ק ע"א), כלומר מטמא למרחק (ד' אמות או יותר), וכן קובע הירושלמי: "רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן ורבי ליעזר בן יעקב משם בית שמי, המת מטמא ארבע אמות ברשות הרבים, מפני כבודו" (כלאים פ"ו ה"ב, ל ע"ב). הירושלמי כורך עמדה זו בדברי בית שמאי שבמשנת אהלות, ומנמק את ההלכה "משום כבודו", ולא משום טומאה. בכך הוא מנמק נימוק נורמטיבי הלכה שאין לה הנמקה פורמלית. 48 ראו גולדברג למשנתנו. על פסיקת ההלכה כבית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. זה מקרה מיוחד שבו אמוראים מוסרים הלכה בשם בית שמאי. נציין עוד שבדרך כלל ההלכה של בית שמאי בדיני טהרה נוטה יותר לפורמליזם ולהנמקות טכניות, ויש בה פחות החמרות שאין להן נימוק הלכתי-פורמלי. כך גם גורם חרדת הטומאה בא פחות לידי ביטוי בדברי בית שמאי, והמסורת שלפנינו חריגה. בפירושנו למשנה שם מצינו לתפישה זו עוד כמה דוגמאות. אם כן לפי פירוש זה יוסי איש צרידה קבע שרק נגיעה ממש מטמאת ולא קירבה לגופת המת. עוד אפשר שיוסי איש צרידה התנגד לשרשרת הטומאה. לפי ההלכה הפרושית הנוגע במת טמא שבעת ימים והוא המכונה "אב הטומאה". הנוגע באב הטומאה טמא בוולד הטומאה כלומר יום אחד, והנוגע בוולד הטומאה טהור. באוכלין יש המשך לשרשרת של רביעי וחמישי (משנה טהרות פ"א מ"א-מ"ג ועוד הרבה). בתפישה הכיתתית אין שרשרת היררכית (של טומאה יורדת) מעין זאת, הראשון טמא והשאר טהורים או טמאים באותה רמה. זאת למרות הנאמר בתורה במפורש: "הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים. הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר. . . וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנגעת תטמא עד הערב (במדבר י"ט, יא-יב, כב). אפשר שיוסי בן יועזר סבר ש'כל אשר יגע בו הטמא' הוא כלי, והכלי טמא שבעת ימים, ואילו ה'נפש הנוגעת בטמא' משמעו אדם, ובאדם יש 'שרשרת טומאה יורדת'. חז"ל הבינו ש'אשר יגע בו' הנוגע הראשון "יטמא" שבעה ימים. והנפש הנוגעת במי שנגע (שני לטומאה). מכל מקום בני הכת אינם מזכירים שרשרת טומאה יורדת ואפשר שהבינו שמן התורה אמנם הנוגע במת טמא רק עד הערב, אבל החמירו וטימאוהו שבעה ימים. לפי פירוש זה יוסי בן יועזר מתנגד להלכות רבות אשר מהוות את הבסיס להלכות טומאה של הפרושים, ומובנת הביקורת עליו. וקרון ליה יוסה שרייא - וקראו לו יוסי המתיר. העורך סבור שמספר היתרים כזה מוגזם ובלתי ראוי. משפט דומה נאמר על רבי יהודה נשיאה ובית דינו. עצם האמירה ששלושה היתרים הם עילה לטענה נגד 'גל ההתרות' משקפת השקפת עולם. היא מובנת בעיקר לאור ההלכה האחרונה כפי שפירשנוה, הלכה העומדת נגד המסורת ההלכתית הפרושית. לפי הפירוש האחרון, דברי יוסי בן יועזר "די יקרב למיתה. . ." נדחו מההלכה. הביקורת על ההיתרים עשויה להיות מאוחרת לימי יוסי בן יועזר, אולי מזמנה של עריכת המסכת. על כל פנים כל ההלכות הללו נתפשות כהיתרים מפוקפקים. עם זאת אין מחלוקת גלויה על ההיתרים, ואמנם רמזנו, בשם הבבלי, שיש מי שחולק על רבי יוסי, אך דברי החולקים לא נשמרו.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Eduyos 8:4
מביא אותה במסכת ע"ז פ"ב (דף לז.) והכל מפורש שם: בית מטבחיא מפורש בפסחים פ"ק (דף טז.):
Sefaria · Ra'avad on Mishnah Eduyos 8:4
איל קמצא. איל הוא מין הארבה דומה לאיל תרגום חגבים קמצין והעידו שהוא מין החגבים הטהורין ומותר לאכלו ותרגום טהור דכי וטהורין דכיין ובית מטבחיא הוא בית המטבחים והוא בית ידוע בעזרה ששוחטין בו הקדשים ועוד נצייר אותם במקומו מן העזרה כשנצייר צורת המקדש כולו במס' מדות. ורצונו לומר במשקה בית מטבחיא הדם והמים שמשתמשין בו לשם והעיד שאותן המשקין טהורים ואינם מקבלין טומאה מן הטומאות בשום פנים ובטומאת משקין מחלוקת בין החכמים שיש מי שסובר שהיא דאורייתא ויש מי שסובר שהיא מדרבנן ובזה משא ומתן גדול ועוד נבאר אותו בעיקריו במסכת טהרות אבל אפי' מי שאומר שטומאת משקין דאורייתא משקה בי מטבחיא דכן הלכתא גמירי לה וכמו כן אותם המשקין אינן מכשירין לטומאה לא הדם ולא המים שמשתמשין בו באותו המקום והוא אמרם לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין ועל דרך הדחייה אמרו בגמ' שהדם בלבד אינו מכשיר ונתבאר אחר כן שהוא כדם כלו' משקה בית מטבחיא כולן אינן מכשירין ואמנם היות דם הקדשים לא יכשיר סמכוהו לזה שנא' בדם חולין על הארץ תשפכנו כמים אמרו דם שנשפך כמים מכשיר לפי שעיקר הכשר ודאי הוא למים כמו שנאמר וכי יותן מים על זרע ולמדו שאר הששה משקין לפי שהם דומים למים בייחוד קריאת השם ומהם מה שנקרא בשם המים כמו שנבאר במסכת (משקין) [מכשירין] והואיל והדבר כן כל מה שבא במשנה מזכרון טומאת דם הקדשים ודאי אמרו אותו קודם עדות זו שהעיד בה ר' יוסי שמשקה בית מטבחיא טהור וכן יתבאר כולן בדין [צ"ל טומאה. יעב"ץ.] ולא כיוסי בן יועזר: ודיקרב למיתה מסאב ביארו בגמרא שהוא ספק טומאה ברשות הרבים טהור לפי שענין אמרו דיקרב שנודע בבירור שנגע במת הוא שנטמא אבל כשהוא ספק הוא טהור וזכר המת לפי שהוא החמור בכל הטומאות כל שכן מה שהוא למטה ממנו שספקו ברשות הרבים טהור וכן הענין שאומרים תמיד שספק טומאה ברה"ר טהור אבל לכתחלה נאמר לאותו האיש שנסתפק אינך מפסיד שתטבול כיון שהמים מצוים על דרך שמירה ואמר הוא כי אינו צריך טהרה ואפילו לכתחלה ולפיכך נקרא יוסי שריא לפי שהתיר שלשה דברים כמו שאתה רואה וכן דרכן שכל בית דין שמתיר שלשה דברים נקרא בי דינא שריא ופסק ההלכה בספק טומאה ברשות הרבים שנאמר לו אינך מפסיד לטבול ואם לא טבל ונגע בקדשים הם טהורים בלא ספק לפי שספק טומאה ברשות הרבים מכלל ספיקות שטהרו חכמים ועדותו ברורה והלכה למעשה:
Sefaria · Rambam on Mishnah Eduyos 8:4
איל קמצא . פירש הר"ב מין חגב וראשו ארוך וסברי רבנן דארבה סלעם חרגול חגב כתיבי. והני אין ראשן ארוך. הלכך כל שיש ראשו ארוך לא. ור' יוסי בן יועזר דורש בכלל ופרט וכלל. ומרבה כל כעין הפרט שיש לו ד' סימנים דחשבינן במשנה דסוף פ"ג דחולין. ואיכא מ"ד בראשו ארוך לא פליגי דלכ"ע שרי [ה"ג התוס'] והכא בכנפיו חופין את רובו ע"י הדחק קמיפלגי. מ"ס רובא כל דהו בעינן. ומ"ס רובו דמינכר בעינן גמרא פ"ב דע"ז דף ל"ז: דכן . פי' הר"ב טהור חרגום טהור. דכי. וטהורים דכיין. הרמב"ם: דאינון דכיין . כתב הר"ב איכא מ"ד דכיין טהורים לגמרי. דטומאת משקין לאו דאורייתא דדריש כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא בהכשר כדאיתא בפ"ק דפסחים דף ט"ז. והא דתנן בפרק ז' דפסחים מ"ז הציץ מרצה על טומאת הדם. ההיא דלא כר' יוסי בן יועזר כדאיתא בגמרא. ועיין בפי' הר"ב במ"ו פרק ט"ו דכלים שמפרש ג"כ שהן טהורות לענין הכשר וכן פי' הרמב"ם שם ובכאן. ומ"ש הר"ב איכא למ"ד. דכיין טהורים מלטמא אחרים. וכו'. במ"ט פ"ד דטהרות. ואיכא נמי מ"ד התם במ"י דאפילו אחרים מטמאים מדאורייתא. והיינו אוכלים אבל לא כלים. עיי"ש בפירוש הר"ב: ודיקרב למיתא מסאב . כתב הר"ב ה"ק וכל דיקרב ודאי למיתא מסאב אבל ספק וכו' ואע"ג דספק טומאה ברשות הרבים טהור דאורייתא. דכל איסור ספק מסוטה וכו' ומה סוטה רה"י וכו'. גמ' פ"ב דע"ז [דף ל"ז] הלכתא מסוטה גמרינן לה. מה סוטה רה"י וכו' כלומר והלכך לית לן לאתויי אלא דומיא דסוטה. והואיל ולית לן בסוטה אלא רה"י ממילא ספק ברה"ר טהור. דהעמד דבר על חזקתו. והלכתא גמירי לה לאו דוקא אלא העמד וכו' כ"פ התוס'. ובגמרא דריש מסכת נדה איתא טעמא דהעמד וכו' אבל במי"א פ"ד דטהרות מייתי ליה הר"ב דספק טומאה בר"ה טהור. מצבור טמא בפסח וכו'. ושם אפרש בס"ד. ומ"ש הר"ב ואין מורין כן. פירש"י ברבים דלא לזלזולי ביה טפי:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyos 8:4
על איל קמצא מין חגב: דכן ר"ל שמותר באכילה: ועל משקה בית מטבחייא דם ומים שבבית מטבחייא שבעזרה: דאינון דכיין י"א דר"ל דאינן מקבלין טומאה, מדטומאתן רק מדרבנן, במקדש לא גזרו. וי"א דר"ל שאינן מכשירין דבר אחר לקבל טומאה, אבל הן עצמן מקבלין טומאה מדאורייתא. מיהו י"א דגם שיטמאו לאוכלין אחרים נמי דאורייתא: ודיקרב במיתא מסתאב ר"ל דוקא בוודאי נגע במת. אבל ספק אם נגע בטומאה, אפילו בטומאת מת, אם בר"ה יעמידנו על חזקתו וטהור וקודם עדותו אמרו, הלכה ואין מורין כן: וקרו ליה יוסי שריא מדהתיר ג' דברים שנהגו בהן איסור:
Sefaria · Yachin on Mishnah Eduyos 8:19-24
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
Three leniencies from the first of the Zugos▾
עֲשֵׂה לְךָ רַב
R' Yosi ben Yoezer ish Tzereidah · Zugos (earliest pair) — רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה
R' Yosi ben Yoezer of Tzereidah stood at the very start of the Zugos — the paired leaders of the Sanhedrin (Avos 1; Chagigah 2:2): the Nasi who led the people, alongside the Av Beis Din who headed the courts. He was the Nasi of the earliest pair, a kohein called chasid she'b'kehunah (Chagigah 2:7). He died a martyr: led to execution by the Hellenizers, he was taunted on the way by his own nephew, Yakum ish Tzerorot, a Hellenizer himself. Yosi's few quiet words broke him — Yakum turned in remorse and took his own life in teshuvah, and Yosi said he saw Yakum enter Gan Eden before him (Bereishis Rabbah 65:22). A life and a death that both taught.
A mishnah in Aramaic
This is one of the rare mishnayos recorded in Aramaic. The Hon Ashir explains why: Yosi ben Yoezer's rulings reversed practices the people already kept as forbidden, so they had to be published in the spoken vernacular — Aramaic — that everyone would understand, not the Hebrew of the beis midrash.
עוֹלָמוֹ שֶׁל הַמִּשְׁנָה
The Mikdash floor awash with blood
The middle testimony — mashke beis mitbachaya tahor — answers a structural reality. During the avodah, above all on erev Pesach, the floor of the Azarah ran with the blood of the slaughtered korbanos. The Bavli (Pesachim 65b): shevach hu li'vnei Aharon she'yelchu ad arkuvoseihem ba'dam — it is praise for the sons of Aharon to walk ankle-deep in blood. The Yerushalmi (Pesachim 5:8) describes mistavyos, stone columns set across the floor so the kohanim could walk above the blood. Had the slaughter-area liquids not been ruled tahor, every kohein would have become tamei the moment he entered. The ruling is not abstract leniency — it is the accommodation without which the service was physically impossible. The blood-water was later channeled through the amah to Nachal Kidron and sold to gardeners as fertilizer (Yoma 5:6).
Why the Mikdash liquids stay tahor
Why are the blood and water of the slaughtering area pure? Three readings: (a) liquids never contract tumah by Torah law — only rabbinically — and in the Mikdash the Sages did not impose it; (b) the liquids can contract tumah but cannot transmit it to anything else; (c) the Rambam — liquids fully contract and transmit, but a halacha l'Moshe mi'Sinai exempts the Mikdash's korban-liquids. With blood and water flowing everywhere, the rule kept tumah from cascading through the avodah.
Safek tumah in the public domain — and “Yose the permitter”
The third testimony's force is in the doubtful case: certain contact with a corpse defiles, but a doubt about contact in the public domain stays tahor — safek tumah b'reshus harabim — even for corpse-tumah, the gravest kind, where one might have expected stringency. This is the ruling that earned him his name. They called him Yosi Sharya, ‘Yosi the permitter,’ because he permitted three things the people had practiced as forbidden. The Bartenura draws the rule out a step further: any beis din that permits three things whose heter is not obvious is called a bei dina sharya, a permitting court — because ruling something permitted, against settled practice, takes more rigorous reasoning than forbidding it. The title is earned by the harder work.
Series Insights
Series context▾
Where this sits: purity in the Mikdash
This series surveys how the purity laws ran in the Beis HaMikdash — stringent in some ways (even one already tahor needed a second tevillah just to enter the Azarah), lenient in others. This testimony records one of the leniencies: certain rabbinic impurities were set aside in the Mikdash, among them tumas mashkin — the liquids of the slaughter area stay tahor where, anywhere else, the decree would render them capable of contaminating. The series keeps it as part of that portrait of how tahara worked inside the Mikdash and not beyond it.