למשנתנו חשיבות רבה בתולדות ההלכה. כפי שנראה להלן מיוחסים הדברים לאחד מראשוני חכמי תורה שבעל פה הידועים לנו. למעשה אלו דברי ההלכה או מהמחלוקות הקדומות ביותר שבידינו. ולפיכך חשיבות רבה להבנתן, ולנצל את המידע להבנת תורה שבעל פה. העיד רבי יוסה בן יועזר איש צרידה – יוסי בן יועזר איש צרידה הוא מחכמי בית שני, אחד הזוגות שפעל כנראה בימי מרד החשמונאים. לכאורה יש מקום לטעון שיוסי בן יועזר זה איננו החכם הקדמון בשם זה, אלא חכם מדור יבנה. הרי כל העדויות הקודמות הן מדור יבנה. מאידך גיסא קשה להאמין שהיו שני חכמים בדיוק באותו שם. יתר על כן הסגנון הארמי של המימרא מעיד שלפנינו הלכה בלתי רגילה, ולא הלכה רגילה. 'העיד' הוא אפוא עדות על שלושה חידושים של יוסי בן יועזר. חידושים שעוררו ביקורת, וכפי שנראה להלן לא ברור האם התקבלו להלכה. זו אחת ההוכחות לטענתנו במבוא ש'העיד' הוא מונח קדום לאמירה של חכם או אולי ליתר דיוק מסירת הלכה בשם חכמים קודמים. יוסי בן יועזר נזכר כאחד מה'זוגות' יחד עם יוסי בן יוחנן איש ירושלים (תלמידים של אנטיגונוס סוכו). הוא גם מופיע במחלוקת הרב-דורית האם לסמוך על קרבן יחיד ביום טוב (חגיגה פ"ב מ"ב). יוסי בן יועזר הוא אולי דמות הידועה לנו מהמקורות ההיסטוריים. הוא חי ופעל, כנראה, בימי מרד החשמונאים. לפי המדרש 28 בראשית רבה, פס"ה כב, עמ' 743-742; מדרש תהלים, יא ז, עמ' 103. נהרג בידי בן משפחתו 29 ההורג, יקים איש צרורות, מתואר כבן אחיו או בן אחותו של יוסי בן יועזר. כידוע, אזכורים של קרבה משפחתית בין גיבורי אותו סיפור היא חשודה. ברם, אי אפשר להתעלם מכך שיקים נקרא במדרש "איש צרורות" או "צרודות", ו"צרידה" ו"צרודות" חד הם. החילוף צרידה-צררה מופיע כבר במקרא, ובתרגום השבעים ירבעם הוא מצררה ולא מצרידה כמו בנוסח המסורה (מלכים א יא כו). לאותיות ד' ו-ר' צורה דומה, ומכאן השיבוש. הכוהן הגדול מן המתייוונים אלקימוס (כך בספר מכבים), הוא יקים איש צרורות (או צרודות) 30 ראו בראשית רבה ומדרש תהלים שם שם. . הסיפור, ללא הזכרת שמו של יוסה בן יועזר, מופיע בחשמונאים א, ז טז-יז, שם נאמר שאלקימוס הרג שישים איש, ועליהם נדרש "בשר חסידיך. . . שפכו דמם כמים סביבות ירושלם" (תהלים ע"ט ב-ג). יוסי בן יועזר מכונה בסוף פרק ב בחגיגה "חסיד שבכהונה" (מ"ז, ושם הרחבנו בכך מעט); הוא היה, אפוא, כוהן וחסיד, ממנהיגי סיעת החסידים בירושלים. השמות יוסי ויוחנן הם מהשמות התדירים ביותר בתקופת בית שני. 31 אילן, שמות. שמות שני החכמים, כמו גם שמו של שמעון הצדיק, הם מלפני הניצחון החשמונאי. הם מדגימים את טענתנו שהתפוצה של השמות הללו קודמת לתקופת החשמונאים. הביטוי "איש פלוני" מתפרש במחקר כבעליו של מקום פלוני או כביטוי קרוב המבטא עושר ועצמה חברתית, ולא רק ציון גאוגרפי. "איש ירושלים" ודאי איננו בעליה של העיר, אלא לכל היותר דמות בולטת בה. אין לדברים הוכחה, ואפשר שלפנינו ציון גאוגרפי בלבד. צרידה הייתה עיירה כפרית מרכזית בצפון יהודה. על שמה נקרא ואדי סרידה, הוא שמו המסורתי של נחל שילה. לפי גודל הנחל יש להניח שגם העיירה הייתה העיירה המרכזית באזור צפון מערב יהודה. מיישוב כפרי זה הגיעו כאמור שניים ממנהיגי הסיעות בירושלים החשמונאית, אחד ממנהיגי החסידים ומנהיג המתייוונים המתונים, שניהם כוהנים. האתר של צרידה (ח' בנת בר) אינו רחוק ממודיעין. על אייל קמיצייה דכי – המימרה בארמית 'איל קמצא שטהור'. איל קמצא הוא סוג של חגב, ורבי יוסי סבר שהוא כשר לאכילה. הבבלי מסביר: "מאי אייל קמצא? רב פפא אמר: שושיבא, ורב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר: סוסביל. רב פפא אמר שושיבא, וקמיפלגי בראשו ארוך, מר סבר: ראשו ארוך - אסור, ומר סבר: ראשו ארוך - מותר. (עבודה זרה לז ע"א-ע"ב). אם כן איל קמצא מזוהה עם שושיבא או עם סוסביל. ובהמשך התלמוד מסביר שראשו ארוך וכנפיו "חופין את רובו". הגאון מסביר שושיבא (שבת צ ע"ב): אח[ד] ממין ארבה, כדקאמרינן (עדיות פ"ח מ"ד ומקבילות) ועל אייל קמצייא דכי, ואמרינן (ע"ז לז סע"א) מאי אייל קמצ[א, רב פפא אמר שושיבא] 32 תשובות רב נטרונאי, ברודי, תקיב; גרונר שתי תשובות. וראו עוד עמר, ארבה. פירוש זה ידוע היה לפרשני ימי הביניים שהכירו אותו כנראה במסורת פרשנית שראשיתה בתשובת הגאון שלפנינו. ראו למשל רע"ב למשנתנו ורש"י לעבודה זרה לז ע"ב. . פירוש המילים הוא לדעתנו איל בקמץ, כלומר שאין קורים איל אלא איל. איל קמצא הוא איל שהוגים אותו בקמץ והוא חגב או ארבה. העדות היא שהחגב טהור לאכילה כמו חגב רגיל. ועל משקה בית מטבחייה דכיין – על משקה בית המטבחים שהוא כשר. לעיל פ"ה מ"א מחלוקת אם דם נבלות טמא או טהור. הפירוש הפשוט הוא שמשקה בית המטבחיים הוא דם שחיטה האסור באכילה אך איננו מטמא. במשנה לעיל (פ"ה מ"א) מחלוקת בדם נבלה שבית הלל מטמאים ובית שמאי מכשירים (מטהרים). לא נאמר מה דינו של דם שחוטה אבל אם בדם נבלה מחלוקת הרי מן הסתם בדם שחוטה כולם מודים שכשר. קשה ליישב פירוש פשוט זה עם הביקורת הסמויה המצויה בהמשך המשנה, שההיתרים של רבי יוסי איש צרידה מופרזים. בספרות מחלוקת על מה 'העיד' רבי יוסי, והמחלוקת מתחילה כבר בתלמוד הבבלי: ועל משקה בי מטבחיא דכן. מאי דכן? רב אמר: דכן ממש, ושמואל אמר: דכן מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש בהן. רב אמר דכן ממש, קסבר: טומאת משקין דרבנן, וכי גזור רבנן טומאה - במשקין דעלמא, אבל במשקה בי מטבחיא לא גזרו רבנן. ושמואל אמר דכן מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש בהן, קסבר: טומאת משקין דאורייתא, לטמא אחרים דרבנן, וכי גזרו רבנן - במשקין דעלמא, במשקין בי מטבחיא לא גזרו" (בבלי עבודה זרה לז ע"ב). לפי 'רבנן' שקבעו את ההלכה לפני רבי יוסי, ואולי הם גם חולקים עליו 33 הבבלי מניח שיש כאן מחלוקת סמויה ובמשנה מיוצג רק צד אחד. אכן על חלק מהעדויות מחלוקות אך אין הכרח בטענה שעל כולן יש מחלוקת. סתם משקים מטמאים אבל 'גזירת משקין' לא חלה על משקי בית המטבחיים. לעומת זאת בבבלי פסחים טז ע"א מציע התלמוד שרבי יוסי הוא המקור לחידוש הגדול של רבי אליעזר שאין כלל טומאת משקים. הבבלי כדרכו מעמת את הפרשנויות השונות ובודק האם הדעות השונות בתלמוד לפסחים הולמות את הדעות בתלמוד לעבודה זרה. גם במחקר הצעות שונות להבנת דברי יוסי בן יועזר. את ההצעות השונות סקרה נעם, 34 נעם, מהפיכה, עמ' 168-155 אנו נלך בדרכנו ונציע את המקורות המנתבים אותנו לפירוש המימרה. נפתח במשנת כלים: "נבלי השרה 35 נבל המשמש לשירה טמאין ונבלי בני לוי טהורין כל המשקין טמאין ומשקה בית מטבחייא טהורין כל הספרים מטמאין את הידים חוץ מספר העזרה" (פט"ו מ"ו לפי כי"ק). נוסחה מקבילה היא "בית מדבחייא", בית המזבח. שניהם מונחים בארמית. השימוש יוסבר להלן. לפי אופי מרכיבי המימרה מדובר בנוזלים של בית המטבחיים במקדש. אמנם אפשר היה לפרש שמדובר בבית מטבחיים אחר, אבל בלשון חז"ל אין מונח מקביל ל'מטבח' בלשון ימינו. נשים בישלו בחצר, ולא היה מקום מיועד לבישול, וקל וחומר לשחיטה ביתית. יתר על כן ברשימה במשנת כלים מספר כלים הנפוצים בבית המקדש וטהורים מכיוון שחז"ל רצו להקל על טומאה במקדש, וכפי שפירשנו במשנה שם. אם לא היו מחליטים שדם הקרבנות איננו מטמא, כל הכהנים היו הופכים לטמאים בעת העבודה עצמה, ואי אפשר היה לקיים את עבודת המקדש. כמו כן החקלאים היו מתקשים להשתמש במי השופכין של המקדש ושל ירושלים לצרכים חקלאיים. ההלכה שנוזלי הביוב של המקדש אינם מטמאים משתלבת בהלכה אחרת שלפיה הם נחשבו לחולין, ונמכרו לחקלאים שהיו להם חלקות במורד נחל קדרון: "אלו ואלו מתערבין באמה, ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן". 36 משנה , יומא פ"ה מ"ו; מעילה פ"ג מ"ג; תוספתא, זבחים פ"ו ה"ט, עמ' 488. וכן משמע גם התוספתא המסבירה את ההלכה: "כל הנבלין טהורין ונבלי שרץ 37 כך גם בכתב יד וינה, ונגרר מנבלי ה"שרה" (שירה) שבמשנה , אבל השרץ מוכר יותר כטמא. טמאין. כל המשקין טמאין, משקה בית מטבחיא טהורין. ואלו הן משקה בית מטבחיא שהן טהורין, זה הדם והמים נטמאו בפנים, אף על פי שיצאו לחוץ, טהורין. נטמאו בחוץ ונכנסו בפנים, טמאים" (כלים בבא מציעא פ"ה ה"ז, עמ' 584). 'חוץ' ו'פנים' הם מונחים מובהקים של המקדש. אם כן, "כל המשקים" הם כל הנוזלים שנטמאים בטומאת משקים. משקי בית המטבחיים הם הדם והמים שבמקדש שנשארים טהורים. דם בהמה שמתה מקבל טומאה, וכן המים. אמנם דם בהמה כשרה שנשחטה טהור, אך עצם קיום הנוזלים מזמין את הגדרתם של דמים אלו כטמאים, לטמא כל דבר שנגעו בו (הכשר טומאה וטומאה ישירה), כמו כל המשקין. די אם שרץ קטן מאלה המצויים על בהמות השחיטה ייגע בנוזלים הרי שכל באי המקדש טמאים טומאה חמורה. בעת ההקרבה הצטברו על הרצפה נוזלים מרובים שבהם התערבו דם, מים והפרשות של בהמות. לפיכך נוזלי גוף הבהמות צריכים היו להיטמא, ולטמא, ובכך הייתה נפגעת קשה שגרת העבודה במקדש. כפי שאנו שומעים מהמשנה הוחלט שהמשקים שעל רצפת המקדש אינם מקבלים טומאה, ובכך החליטו החלטה מלאכותית ששמרה על טהרת המקדש. אכן במקדש היו הלכות אחרות מאשר מחוצה לו, וכשם שבשבת הותרה שחיטה במקדש, כמו גם העברת אש, כך גם לא נחשבו הדם והמים למטמאים. כאמור כך הוסברה ההלכה בתוספתא, וכן הבינה סוגיית הבבלי בפסחים טז ע"ב-יז ע"ב. על נוזלים אלו מספרים גם מקורות אחרים. כך, למשל, מתארת הברייתא את הקרבת הקרבנות בערב פסח: כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת 38 ראו פירושנו לפסחים פ"ה מ"ח. , אלא שהיו כהנים מדיחין את העזרה שלא כרצון חכמים. כיצד מדיחין את העזרה? פוקקין אותה, ומרגילין לה אמת המים עד שנעשית נקייה כחלב. רבי יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות, וזורקו זריקה אחת על גבי המזבח, שאם נתערב דמו של אחד מהן נמצא זה מכשירו. אמרו לו והלא אין מתקבל בכלי, ודם שאין מתקבל בכלי פסול לגבי מזבח?! דבר אחר שהוא דם התמצית, ודם התמצית פסול לגבי מזבח?! אמר להם אם כן למה פוקקין את העזרה? והיו מפקיעין הכהנים בדם עם רכובותיהן 39 ארכובותיהם, קרסולי הרגליים. ! אמרו לו שבח הוא לכהנים שיהו מפקיעים בדם עם רכובותיהן" (תוספתא, פסחים פ"ד הי"ב). היו שראו בעין יפה שהעבודה תתבצע בעזרה שטופת דם: "שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם" (בבלי, פסחים סה ע"ב; ירושלמי, שם פ"ה ה"ח, לב ע"ג), כלומר שהכוהנים יעמדו בתוך שפע של דם הניגר מן הקרבנות. ארכובה או רכובה היא הקרסול, והכוהנים היו הולכים אפוא בתוך הדם. בירושלמי מסופר שעל רצפת העזרה היו "מסטויות", כלומר מעין עמודים קטנים (מלשון סטיו, היא שורת עמודים), ועליהם הילכו הכוהנים (ירושלמי, שם שם). נראה שזה הסבר מאוחר של אמוראים שהתקשו להבין כיצד היו הכוהנים עומדים בתוך שלולית הדם, אבל הוא מבטא כבר ערכים אסתטיים מאוחרים ולא את עולם הערכים המקדשי. הביטוי "ללכת עד הארכובה בדם" הוא ספרותי, וחוזר במקורות נוספים. 40 ראו למשל דיוננו במסכת שקלים פ"ח מ"א. לכאורה ניתן לפרש שמשקי בית המטבחיים הם משקים רגילים. ורבי יוסי התנגד לכל הקביעה שמשקים מטמאים. אכן דעה כזאת נשמרה בהלכה והיא כנראה ההלכה הקדומה, ואולי עוצבה בתנאי המקדש. רבי אליעזר ממשיך לצדד בה, כדרכו של חכם המצטיין בגישה מסורתנית-שמרנית, אם כי במשנה (טהרות פ"ח מ"ז) ייחסו לו עמדה הלכתית אחרת שמשקים מטמאים כלי מאחוריו ומטמאים את המשקים שבתוכו (אבל לא אוכלים). כן שנינו בספרא: וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא 1. מלמד שהמשקים מטמאים את הכלים דברי רבי יהודה, 2. רבי יוסי אומר אין טומאת המשקה לכלים מן התורה, אלא מדברי סופרים. 3. אמר רבי יהושע בן קרחה אמרתי לו ליהודה: מפני מה אין אנו רואים את דברי רבי יוסי ברבי, שאמר שאין טומאת משקים לכלים מן התורה אלא מדברי סופרים? שאין טומאה מן התורה עולין ידי טומאתה בו ביום, וכלים שניטמאו במשקים עולים ידי טומאתן בו ביום. 4. רבי אומר תדע שאין טומאת משקים לכלים מן התורה, אלא מדברי סופרים. שאין טומאה מן התורה מטמא כלי שטף מאחוריו, שאין תוכו טמא. וכלים שנטמאו במשקים, תוכו טהור. אם כן למה נאמר "משקה בכל כלי יטמא", מלמד שהכלים מטמאים את המשקים. 5. רבי אליעזר אומר אין טומאה למשקים כל עיקר, תדע לך שהוא כן, שהרי העיד יוסי בן צרידה על בי מטבחיא שהם דכיין" (שמיני פרשה ח ה"ה, נה ע"א-ע"ב) 41 בבבלי, נדרים יט ע"א, מסורת מקבילה שבה המחלוקת היא בין חכמי אושה רבי מאיר ורבי אלעזר. זו כנראה הסוגיה הבסיסית שבפסחים טז ע"ב-יז ע"ב הורחבה וכללה את שני ההסברים לתקנת יוסי בן יועזר איש צרידה (שמשקי בית המטבחיים אינם מטמאים במקדש ושאינם מטמאים אחורי כלים, אבל הם עצמם טמאים). . אם כן שלוש עמדות בסיסיות בספרא: 1. משקים מטמאים כלים מדרשת הכתוב, וניתן להבין שזה דין תורה, וחומרתו רבה; 2. רבי יוסי (ברבי) סובר שטומאת משקין לכלים היא רק מדברי סופרים, עמדה שכאמור נרמזה כבר במשנת זבים. 42 משנת זבים פ"ה היא כרבי יוסי, והכוונה לרבי יוסי ברבי ולא לרבי יוסי. לרבי יוסי קשר מיוחד למסכתות סדר טהרות (ראו המבוא למסכת כלים), אך כאמור במשנת זבים זו רבי יוסי איננו רבי יוסי הידוע מציפורי, אלא רבי יוסי ברבי. גם רבי סבור כבנו (4-2) 43 הגדרת טומאת משקין כטומאה קלה מופיעה גם בבבלי, נידה נו ע"א. הווה אומר שעמדה זו המשיכה לשרוד למרות העובדה שההלכה המקובלת הייתה שלטומאת משקין חומרה רבה. ראו תיאור של התפתחות ההלכה בסוף דיון זה. ; 3. רבי אליעזר סבור שאין דין טומאת משקין כלל. כפי שראינו משנת זבים רומזת לכך שדין זה אינו פשוט, ולפי התלמודים אכן בית הלל סבורים שאין דין טומאת משקין כלל. 44 על עצם המחלוקת בדין טומאת משקין עמדה כבר נעם, מהפיכה, עמ' 119. הקשר בין הדעה שאין טומאת משקין כלל לדברי יוסי בן יועזר חוזר בבבלי, פסחים טז ע"א. בסוגיה שם שמואל מצמצם את החידוש שאינם מטמאים כלים ומזון, אבל טומאת עצמם יש בהם. זה בוודאי אינו פשט אלא ניסיון לעמעם את המהפכה. בבבלי שם יז ע"א חוזרת הברייתא שבספרא, ושמות הדוברים שונים. הנימוק לכך שאין טומאת משקין כלל הוא שאם תהיה טומאת משקין יגרום הדבר להחלטות מוזרות מבחינה היררכית. מן הסתם זו לא הסיבה אלא תוצאה. המשפט המיוחס ליוסי בן יועזר, בספרא קטוע, חלקו ארמי וחלקו עברי, וברור שהוא מלוקט בקיצור ממשנת עדיות. המשפט מלמד על מחלוקת לגבי טומאת משקין בכלל. ההלכה הקנונית קבעה שמשקין מטמאים תחילה, הם משמשים מעין "מכפיל טומאה", וגם משקים שהם ולד הטומאה מטמאים את הנוגע בהם להיות טמא מת. בניגוד לחומרה זו משדרת הברייתא שטומאת משקין אינה מהתורה, אף על פי שניתן היה למצוא לה רמז, או אולי פסוק מפורש בתורה. כן נכתב בספר ויקרא (יא לד): מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. לדעתנו פשוטו של מקרא הוא שהשורה הראשונה עוסקת במה שחז"ל כינו "הכשר טומאה", כלומר פרי שלא נרטב אינו נטמא; השורה השנייה אינה מקבילה לה, אלא עוסקת בהלכה אחרת ואומרת שכל משקה נחשב למקבל טומאה. אי אפשר לפרש שהשורה השנייה מקבילה ושהמשקה צריך גם הוא להירטב כדי שיוכל להיטמא (כלומר שהמילים "אשר יבוא עליו מים" חסרות במקבילה), משום שאין היגיון בכך שנוזל צריך להירטב. אם כן, משקה נחשב טמא (מוכשר לקבל טומאה) גם ללא הכשר טומאה. חז"ל למדו מהפסוק שהמשקה הטמא עצמו מטמא את הנוגע בו, והוא מהווה, כאמור, "מכפיל טומאה", כלומר שכל הנוגע במשקה טמא טומאת משקין שהיא ראשון לטומאה. 45 "מכפיל טומאה" הוא מונח שנקטה בו נעם בדיונה בנושא, ראו נעם, מהפיכה תנאית, עמ' 97 ואילך. כלומר, טומאתו אינה קטנה כמו בכל טומאה אחרת 46 חוץ מהאוכל אוכל טמא שלגביו מחלוקת, ראו טהרות פ"ב מ"ב. אלא גדלה. זה חידוש של תורה שבעל פה, שגם בעל מגילת המקדש הכיתתי הכיר, ולכן סביר שהחידוש צמח, מן הסתם, עוד לפני היווצרות המחלוקות הכיתתיות. עד כאן פירוש הספרא. אם כן לפנינו שני הסברים: 1. משקי שחיטת קודשים אינם נטמאים. 2. משקים בכלל אינם מטמאים מן התורה – בניגוד להלכה הקנונית, אך ברור שהייתה גם דעה כזאת. אם כן כבר במקורות התנאיים ויכוח על משמעות המשפט המקודש. אך זה כוחה של מסורת וזו גם חולשתה. המשפט כבר איבד משמעות. הוא הפך לסיסמא שלכל לחכם הסבר אחר לה. אין זה פא שגם החוקרי מציעים הצעות שונות לפרשנות המשפט הסתום. לעניות דעתנו קשה לקבל את הסבר הספרא. אמנם היה מי שאמר שמשקים אינם מטמאים. אך יוסי בן יועזר לא דיבר על כל המשקים אלא רק על משקם מסוימים: משקי בית המטבחים. משמע מדבריו שמשקים סתם מטמאים (טמאים) ורק משקי בית המטבחים טהורים. בבבלי נרמז הסבר נוסף המרכך את ההסבר השני. משקים מטמאים אך לא מטמאים כלי חרס מאחוריו. אם יוסי בן יועזר היה רוצה להציע הסבר כזה, היה אומר זאת. יתר על כן הטיעון נגד הסבר הספרא חל גם על הצעה זו. הכרעתו של יוסי בן יועזר מבוססת על החידוש שכבר חודש שמשקים מטמאים, ויוסי בן יועזר צמצם את ההלכה המחודשת משום שרצה לצמצם את טומאת המקדש. אם משקי השחיטה יטמאו ייטמאו הכוהנים והשוחטים כולם וסדרי העבודה ייפגעו. במקדש חלו כמובן דיני טהרה, אבל בתחומים רבים הקלו כדי לאפשר את העבודה במקדש 47 ראו פירושנו לכלים פט"ו מ"ו; פי"ח מ"ג ועוד. . ודי יקרב למיתה מסאב – וזה אשר יגע במת יטמא. זו הלכה מוזרה שכן ברור שהנוגע במת טמא, זה דין תורה והבסיס לכל דיני טומאה, אז איזו עדות היא זאת? לכאורה ניתן להבין את העדות בצורה פשוטה. רק מי אשר ייגע במת טמא כמובן, אבל מי שקרב אליו ללא נגיעה איננו טמא. טומאה עוברת רק בנגיעה ולא באוויר. לפי הסבר זה "די יקרב" תרגומו הוא "אשר ייגע", והכוונה רק מי אשר ייגע במת יטמא ולא מי שמתקרב אליו. אכן ההלכה היא שרק נגיעה מטמאת (בנוסף למשא, אהל). אמירה כזאת באה לשלול עמדות אחרות המצויות בשולי ספרות חז"ל, שהטומאה עוברת באוויר במרחק מסוים. במשנת אהלות פ"ו מ"ח שנינו: "חצר הקבר העומד בתוכה טהור, עד שיהא בה ארבע אמות - כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים ארבעה טפחים". חצר הקבר הוא שטח חצוב לפני הקבר. הקבר פתוח לחצר, וממנה נחצבה המערה. לעתים משמשת חצר אחת ליותר משתי מערות. כן מגדירה התוספתא: "ואיזה הוא חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכו" (פט"ו ה"ז, עמ' 612). חצר הקבר יש רק למערות כוכים. קביעה זו מבוססת על מאות חצרות דומות שנמצאו בחפירות. החצר היא תמיד פתוחה. לא מצינו חצר שהייתה מקורה; לנתון זה חשיבות הלכתית. כבר בתלמודים התקשו בהלכה זו משום שהניחו שחצר הקבר מקורה, כמנהג בבל. לכאורה לפנינו מחלוקת פשוטה בשיעורי הרחקה, אבל בפועל אין זה כך. אין חצר קבר שהיא ארבעה על ארבעה טפחים, הרי בחצר כזאת אי אפשר להעמיד מיטה, ולא להיכנס דרכה לקבר. למעשה בית הלל קובעים שחצר הקבר אינה מטמאת לעולם. הטומאה יוצאת מפתח המערה ונמוגה באוויר. בית שמאי אינם אומרים שהעומד במרחק ארבע אמות נטמא, אלא מדברים על כל העומדים בחצר הקבר שהיא בגודל כזה. אם כן הטומאה היוצאת מהקבר מטמאת באוויר. הרעיון אינו כה אבסורדי. העומד מעל הטומאה או מתחתיה טמא, שכן הטומאה עולה למעלה עד סוף העולם (בתנאי שאין מחיצה). אם יש מעל הטומאה גג, ויש פתח, הטומאה יוצאת מהפתח. אפשר אפוא להבין מדוע טומאה כזאת תטמא באוויר. אפשר היה גם להבין שאם החצר גדולה יותר, העומד במרחק גדול מהקבר טהור. על כל פנים רק לדעת בית שמאי הטומאה עוברת באוויר באופן מאוזן, וגם זה למרחק קטן. ודוק! גם בית הלל אינם מתנסחים שהטומאה אינה מטמאת במרחק, אלא קובעים טווח קצר יותר. בפועל טווח קצר כזה הוא למעשה בלתי אפשרי. ועוד, תמוה שאין התנאים נוקטים בשיעור של המרחק של העומד מהקבר אלא בשיעור גודל החצר, וכי למה נתון זה משמעותי? עסקנו בביאור המשנה במקומה וראינו שכבר התוספתא התחבטה בפירוש המשנה (פט"ו ה"ז, עמ' 613-612), ופירשה את המשנה בחצר שיש לה גג, פירוש העוסק בחצר קבר תיאורטית ולא בחצר קיימת. בפירושנו למשנה הצענו לראות בתוספתא לא פרשנות או הבהרה במובן הרגיל אלא ניסיון מלאכותי לתירוץ והרמוניזציה בין המשנה הקשה, לבין הכללים ההלכתיים. הבבלי הילך בדרך שונה (סוטה מד ע"א). אנו הצענו שאכן המשנה מתפרשת כפשוטה, והשאלה היא האם הטומאה עוברת באוויר. בית הלל מודים שהיא עוברת באוויר, אך רק מרחק קטן, ובית שמאי מחמירים וסבורים שהיא עוברת באוויר גם לחצר רגילה של קבר. ואכן יש בספרות ההלכה עוד ביטויים לעמדה המניחה שטומאת המת 'מרחפת' באוויר הפתוח. כיום מקובל שהמתקרב לקבר במרחק ארבע אמות טמא. המדובר בקבר של היום, שהוא קופסה סגורה שלפי ההלכה הטומאה שבה בוקעת ועולה כלפי מעלה בלבד. הלכה זו היא אמוראית ומצויה בסוגיית הבבלי המניחה שמת בעלמא "תפיס" (בבא בתרא ק ע"א), כלומר מטמא למרחק (ד' אמות או יותר), וכן קובע הירושלמי: "רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן ורבי ליעזר בן יעקב משם בית שמי, המת מטמא ארבע אמות ברשות הרבים, מפני כבודו" (כלאים פ"ו ה"ב, ל ע"ב). הירושלמי כורך עמדה זו בדברי בית שמאי שבמשנת אהלות, ומנמק את ההלכה "משום כבודו", ולא משום טומאה. בכך הוא מנמק נימוק נורמטיבי הלכה שאין לה הנמקה פורמלית. 48 ראו גולדברג למשנתנו. על פסיקת ההלכה כבית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. זה מקרה מיוחד שבו אמוראים מוסרים הלכה בשם בית שמאי. נציין עוד שבדרך כלל ההלכה של בית שמאי בדיני טהרה נוטה יותר לפורמליזם ולהנמקות טכניות, ויש בה פחות החמרות שאין להן נימוק הלכתי-פורמלי. כך גם גורם חרדת הטומאה בא פחות לידי ביטוי בדברי בית שמאי, והמסורת שלפנינו חריגה. בפירושנו למשנה שם מצינו לתפישה זו עוד כמה דוגמאות. אם כן לפי פירוש זה יוסי איש צרידה קבע שרק נגיעה ממש מטמאת ולא קירבה לגופת המת. עוד אפשר שיוסי איש צרידה התנגד לשרשרת הטומאה. לפי ההלכה הפרושית הנוגע במת טמא שבעת ימים והוא המכונה "אב הטומאה". הנוגע באב הטומאה טמא בוולד הטומאה כלומר יום אחד, והנוגע בוולד הטומאה טהור. באוכלין יש המשך לשרשרת של רביעי וחמישי (משנה טהרות פ"א מ"א-מ"ג ועוד הרבה). בתפישה הכיתתית אין שרשרת היררכית (של טומאה יורדת) מעין זאת, הראשון טמא והשאר טהורים או טמאים באותה רמה. זאת למרות הנאמר בתורה במפורש: "הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים. הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר. . . וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנגעת תטמא עד הערב (במדבר י"ט, יא-יב, כב). אפשר שיוסי בן יועזר סבר ש'כל אשר יגע בו הטמא' הוא כלי, והכלי טמא שבעת ימים, ואילו ה'נפש הנוגעת בטמא' משמעו אדם, ובאדם יש 'שרשרת טומאה יורדת'. חז"ל הבינו ש'אשר יגע בו' הנוגע הראשון "יטמא" שבעה ימים. והנפש הנוגעת במי שנגע (שני לטומאה). מכל מקום בני הכת אינם מזכירים שרשרת טומאה יורדת ואפשר שהבינו שמן התורה אמנם הנוגע במת טמא רק עד הערב, אבל החמירו וטימאוהו שבעה ימים. לפי פירוש זה יוסי בן יועזר מתנגד להלכות רבות אשר מהוות את הבסיס להלכות טומאה של הפרושים, ומובנת הביקורת עליו. וקרון ליה יוסה שרייא - וקראו לו יוסי המתיר. העורך סבור שמספר היתרים כזה מוגזם ובלתי ראוי. משפט דומה נאמר על רבי יהודה נשיאה ובית דינו. עצם האמירה ששלושה היתרים הם עילה לטענה נגד 'גל ההתרות' משקפת השקפת עולם. היא מובנת בעיקר לאור ההלכה האחרונה כפי שפירשנוה, הלכה העומדת נגד המסורת ההלכתית הפרושית. לפי הפירוש האחרון, דברי יוסי בן יועזר "די יקרב למיתה. . ." נדחו מההלכה. הביקורת על ההיתרים עשויה להיות מאוחרת לימי יוסי בן יועזר, אולי מזמנה של עריכת המסכת. על כל פנים כל ההלכות הללו נתפשות כהיתרים מפוקפקים. עם זאת אין מחלוקת גלויה על ההיתרים, ואמנם רמזנו, בשם הבבלי, שיש מי שחולק על רבי יוסי, אך דברי החולקים לא נשמרו.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Eduyot 8:4