Eiruvin 10:14 — Ein Shvus baMikdash: The Kohein's Injured Finger
Series · The ChurbanMoed › Eiruvin › Perek 10 › Mishnah 14מוֹעֵד ‹ עירובין ‹ פרק י׳ ‹ משנה י״ד
Ein Shvus baMikdash: The Kohein's Injured Finger
אֵין שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ: כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְאֶצְבָּעוֹ
Mishnah עירובין י׳:י״ד · Eiruvin 10:14
כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְאֶצְבָּעוֹ,
כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶמִי בַמִּקְדָּשׁ,
אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה.
אִם לְהוֹצִיא דָם, כָּאן וְכָאן אָסוּר.
בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי כֶבֶשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ,
וּמְמַלְּאִים מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְגַּל בְּשַׁבָּת,
וּמִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב.
A kohein who hurt his finger —
he wraps gemi on it in the Mikdash,
but not in the medinah.
If [done] to draw blood, in both the Mikdash and the medinah — forbidden.
They scatter salt on the ramp to prevent slipping;
and they draw from the Bor HaGolah and the Bor HaGadol with a wheel on Shabbos,
and from Be'er HaKar on Yom Tov.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
עֵירוּבִין י:יא–י:יד
Four mishnayos answer one question — how close may you stand to a melacha in the Beis HaMikdash? This chart covers the whole run; the gold-marked row is this mishnah.
___ בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה · וְאִם ___ — כָּאן וָכָאן אָסוּר
בַּמִּקְדָּשׁ — מֻתָּר
בַּמְּדִינָה — אָסוּר
וְאִם… — כָּאן וָכָאן אָסוּר
נֶגֶר הַנִּגְרָר
מֻתָּר
אָסוּר
וְהַמֻּנָּח
צִיר הַתַּחְתּוֹן
מֻתָּר
אָסוּר
וְהָעֶלְיוֹן
רְטִיָּה
מֻתָּר
אָסוּר
אִם בַּתְּחִלָּה
נִימָא
מֻתָּר
אָסוּר
אִם בַּתְּחִלָּה
יַבֶּלֶת
מֻתָּר
אָסוּר
וְאִם בִּכְלִי
גֶמִי עַל אֶצְבָּעוֹthe reed on the finger
מֻתָּר
אָסוּר
אִם לְהוֹצִיא דָם→ כָּאן וָכָאן אָסוּר
Summary Chartwhat does this mean?
Ein Shvus baMikdash: The Kohein's Injured Finger▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| May one wrap a kohein's wounded finger? (כֹּהֵן שֶׁלָּקָה) | Mikdash: permitted · medinah: forbidden — but if to draw blood, forbidden in both | — |
| May one scatter salt on the ramp? | Permitted | To prevent slipping |
| May one draw water on Shabbos & Yom Tov? | From Bor HaGolah & Bor HaGadol with the wheel on Shabbos; from Be'er HaKar on Yom Tov | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (10)▾
כורך עליה גמי. ואף על פי שהגמי מרפא את המכה, הואיל והשתא מיהא צרך עבודה הוא, דלאו ארח ארעא שתהא מכתו נראית עם העבודה, ומכסה אותה בגמי: אבל לא במדינה. דרפואה בשבת שבות היא ואסור: ואם להוציא דם. שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה: כאן וכאן אסור. דהוה ליה חובל ואב מלאכה לא אשתרי במקדש : בוזקים מלח. כותתים ומפזרים מלח על גבי הכבש שעולים בו למזבח, מפני שחלק הוא ופעמים נופלים ממנו, שמחליקים רגליהם בו. בוזקים, לשון כתיתה: אבל לא במדינה. מפני שהוא מתקן: ממלאים מים מבור הגולה ומבור הגדול. כך שמן, ושניהם היו בלשכות העזרה: בגלגל. העשוי להעלות בו הדלי על ידי חבלים. ומשני בורות הללו בלבד התירו למלאות מים בגלגל בשבת, אבל בשאר בורות אסור, גזרה שמא ימלא לגנתו ולחרבתו , מתוך שממלאין בלא טרח אתי להשקות בו גנתו וחרבתו בשבת. ובמקום דליכא למגזר שמא ישקה מים לגנתו ולחרבתו מתר למלאות בגלגל, ולא חישינן מפני שמשמיע קול, שלא אסרו אלא קול של שיר בלבד. והכי נמי שרי למטרף אבבא ומיקש על תרעא בשבת ואין בכך כלום: ומבור הקר. על שם שהיה באר מים חיים קורא ליה בור הקר , לשון מקור. ובור זה היה צריך לבני הגולה ברגל, והתירו להם נביאים שביניהם חגי זכריה ומלאכי למלאות ממנו בגלגל ברגל, ונשאר בהתרו שממלאים ממנו ביום טוב בגלגל אף במדינה, מה שאין כן בשאר בארות הנובעים:
כורך עליה גמי – even though the reed heals the wound for since now, however, it is the need of the Temple service that is not the custom that his wound should be seen with the Temple service and he covers it with reed/bulrushes. אבל לא במדינה – for healing on the Sabbath is something forbidden by the Rabbis as being out of harmony of the Sabbath day and is prohibited. ואם להוציא דם – that he fastens it with red/bulrushes in order to remove its blood. כאן וכאן אסור – for it is wounding a person and is one of the chief labors forbidden on the Sabbath and would not be permitted in the Temple. בוזקים מלח – crush and scatter salt on the ramp that they (i.e., the Kohanim) ascend on it to the altar because it is smooth and sometimes, they fall from it and their feet slip on it. בוזקים is the language of crushing. אבל לא במדינה – because it is repairing. ממלאים מים מבור הגולה ומבור הגדול – this is their names and both of them are in the chamber of the Temple courtyard. בגלגל – that is made to lift up the bucket by it through cables and from these two wells alone, they (i.e., the Rabbis) permitted to fill water with the wheel on Shabbat, but the other wells were forbidden as a decree lest he fill up his garden and his ruins because he fills it without a trouble, and he would end up watering with his garden and ruins on Shabbat, and in a place where there one doesn’t make a decree lest he provide water to his garden and his ruins, it is permitted to fill them on the wheel. But we don’t suspect because a public announcement is made as they only prohibited the sound of the song alone. And that is so that they permitted knocking at the door or striking the gate on Shabbat and there is nothing in this. ומבור הקר – on account of the fact that it was a well of living waters, they called it the Welling/Outpouring Well, from the language of “source”/מקור. And this well was needed for the people from the Diaspora on the Jewish holy day and the prophets that were among them, Zechariah and Malachi permitted them to fill from it with a wheel on the Jewish holy day and it remained when they permitted that they could fill from it with a wheel on the Jewish holy day even in the countryside (i.e., outside of Jerusalem in the land of Israel), which was not the case with the other wells that flow.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Eiruvin 10:14
Introduction This mishnah continues to deal with things which may be done on Shabbat in the Temple but not outside of it. A priest who was wounded in his finger may wrap some reed-grass round it in the Temple but not in the country. But if he intended to draw out blood it is forbidden in both cases. The reed-grass mentioned in this mishnah was a type of bandage that also had medicinal properties. As we have learned previously, it is forbidden to heal on Shabbat; therefore it is forbidden to use this reed-grass on Shabbat outside of the Temple. However, the rabbis allowed it to be used in the Temple since it was necessary to cover the wound while the priest performed his service in the Temple. Drawing blood from a wound on Shabbat is a toraitic violation it is derived from the prohibited labor of “squeezing.” Therefore, if the reed-grass was put on the wound with the intention to draw out blood, it is prohibited even within the Temple. As we have stressed many times, only rabbinic violations are waived in the Temple, not toraitic ones. They scatter salt on the altar’s ramp so that the priests shall not slip. In the Temple it was permitted for them to scatter salt on the altar’s ramp so that the priests would not slip while going up and down to offer sacrifices. Outside of the Temple this is prohibited because it is considered “fixing.” They draw water by means of a wheel on Shabbat from the cistern of the exiles and from the great cistern, and on a festival day from the Hakar cistern. The mishnah mentions two cisterns that were situated within the Temple confines from which it was permitted to draw water using a wheel. However, outside of the Temple the rabbis forbade drawing water by means of a wheel, since this might lead to large quantities of water being drawn and a person might use the water to irrigate his field, an activity prohibited on Shabbat. Unlike the previous two cisterns, the “Hakar” cistern was not in the Temple. Nevertheless, in contrast to all other cisterns outside of the Temple it was permitted to draw from it using a wheel on festivals. The Hakar cistern was used by the pilgrims during the Second Temple period that came for the festivals. The prophets and Jewish leaders at the time allowed the Jews to draw from it by means of a wheel on the festival because of the necessity for large quantity of waters for the many pilgrims. Since it was justifiably permitted in the past the rabbis allowed Jews to continue to use it even after the destruction.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Eiruvin 10:14
(מז) כורך. ואם תאמר הא הויא חציצה, מוקי בגמרא דהכא בשמאל, דעבודת כהן בימין. ואי נמי בימין, שלא במקום עבודה, ופרש רש"י כגון על גב האצבע: (מח) קשה, דתפוק ליה דאין זה צרך עבודה. וזה לשון רש"י, אסור שאין זה צרך עבודה, ועוד דהוה ליה חובל כו' (עד כאן). ובהכי ניחא נמי מהאי דפרק י"ט דשבת: (מט) פרוש וחיב משום זורע, שכמו שהזורע כונתו להצמיח הפרי, כן כונת המשקה צמחים ואילנות: (נ) להרמב"ם אפלו בחצר, כל שאין שם גנה. ולרבנו תם דוקא בגלגל קטן כאותן שבבתים. טור ארח חיים סימן של"ח: (נא) וכלהו בורות הנובעים מים חיים נמי נקראים כך. ולא זהו התרו משום שהיה קר, אלא התרו מפני הצרך היה:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Eiruvin 10:14
בגלגל. כתב הרע"ב אבל בשאר בורות אסור משום גזרה כו' ובמקום דליכא למגזר כו' מותר עכ"ל. הכי איתא בגמרא אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא אמר מ"ט גזרו רבנן כו' הכא לא גינה ולא חורבא איכא. ודכוותה אשכחן לאמימר בהמצניע (דצה"א) ועמ"ש בתו' פב"מ (דכט"ב) ד"ה גזרה עיליתא דשישא:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Eiruvin 10:14
כהן שלקה וכו'. פ' עשירי דהלכות כלי המקדש סי' ט' ומייתי לה פ' קבלה דף י"ט: כורך עליו גמי וכו'. גמ' בלישנא בתרא אמר רב יהודה בריה דר' חייא לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן חוצץ ור' יוחנן אמר לא אמרו חציצה בפחות משלש על שלש אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות משלש אינם חוצצות וה"ה דה"מ תנא דמתני' למיתני כהן שלקה באצבעו כורך לו צלצול בין במקדש בין במדינה ואם להוציא דם כאן וכאן אסור והא דנקט תנא דמתני' גמי מילתא אגב אורחא אתא לאשמועי' דגמי מסי משום לשון חכמים מרפא ואפ"ה שרי במקדש: אבל לא במדינה פרק כ"א דה"ש סי' כ"ה: בוזקין וכו' ביד פ' ששי דהלכות תמידין ומוספין סי' ב' ופי' כאן בפי' המשנה בוזקין כמו זורקי' והוא מגזרת כמראה הבזק ר"ל שהוא כמי שזורק דבר בידו פעם אחר פעם שלא יחליק כדי שלא תמעד רגלו בסבת שמנונית הבשר הזב שם כי הבשר היו צוברין אותו על הכבש כאשר יתבאר במקומו וכבש שם המעלה שהיו עולין בה למזבח ע"כ: ובגמ' רמי ליה רב איקא מפשרוניא לרבא תנן בוזקין מלח ע"ג הכבש בשביל שלא יחליקו במקדש אין במדינה לא ורמינהי חצר שנתקלקלה במי גשמים מביא תבן ומרבה בה שאני תבן דלא מבטל ליה וליכא משום אשוויי גומות דמלאכה היא בשבת דהוי כבנין דמידי דחזי למאכל בהמה או לטיט החומר לא מבטל ליה התם אבל מלח משנדרס ברגל לא חזי ומסתמא מבטל ליה ובמדינה אסור: ובגמ' פריך ואי דקא מבטל ליה הא הויא חציצה ומשני בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ששי דהלכות תמידין ומוספין. וקשה לע"ד והא בשאר עבודות כגון כשמעלין האברים למזבח הויא חציצה בין רגלי הכהנים לכבש ודוחק לומר שמסלקין אותו המלח בשעת שאר עבודות: וממלאין כו'. ירושלמי ר"פ עושין פסין: בגלגל. י"מ בגלגל קטן כאותם שבבתים: בור הגולה. כך שמו מלשון וגולה על ראשה וכמו גולת הזהב: בור הגדול. כך שמו ולא מצינו לו עיקר בעזרא חוץ ממקום זה ואפשר שבו היו משקעין את מי הכיור שלא יהיו מימיו נפסלין כי בבור הגולה מאחר שהגלגל נתון עליו היאך יכול הכיור להשתקע בתוכו ע"י מוכני ולא יתכן אלא בבור ארוך מאוד ואפשר לומר שבזה בור הגדול היו משקעין אותו ה"ר יהונתן ז"ל: ומבאר הקר. מלשון כהקיר בור מימיה והרמב"ם ז"ל נראה דגריס חקר בחי"ת שפירש חקר והקר שוין והכי משמע בגמ' וכדפי' בערוך ערך בייר: ועל מה שפי' ר"ע ז"ל אף במדינה כתב הר"ס ז"ל לא דק שלא התירו אלא זה בלבד לעולי רגלים עכ"ל ז"ל: ופי' הרמב"ם ז"ל וז"ל. והיו על אלו שני הבורות הנזכרים גלגלים והתירו להם הנביאים בעלותם לרגל לדלות מאותם הבורות באותם הגלגלים ונשארו העם נוהגין לדלות מהן בלבד מפני התרת הנביאים ולא העתיקו הדין לבורות אחרים ע"כ. ונראה שהוא ז"ל היה גורס מבור הגולה בשבת ומבור הגדול ומבאר הקר בי"ט וכן מצאתי מוגה אח"כ וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל ותימה הוא דמן הגמ' מוכח דלא קאי התרת הנביאים רק אבאר הקר וז"ל סוף סוגית הגמרא תנא לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה חנו עליה והתירוה נביאים שביניהם להם ולא נביאים שבהן התירוה להם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ע"כ ועיין עוד שם וצ"ל דגם בגמ' היה לו גירסא אחרת דו"ק:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Eiruvin 10:14
כהן שלקה באצבעו כורך עליה גומי במקדש אבל לא במדינה – גמי הוא כל גבעול ששימש לקשירה או להתקנת מתלה. לכאורה המשנה פשוטה, שהרי מותר להשתמש בגמי להגנה על הפצע כמו רטייה, אבל בדין רטייה עסקה המשנה לעיל ואין בכך חידוש. הרמז לפירוש המקורי נמצא, כנראה, בתלמודים הקובעים שגמי מותר אבל צלצול אסור (בבלי, קג ע"א; ירו', כו ע"ד). צלצול הוא רצועה דמויית חבל ארוך, מעין תחבושת 109 בבלי, שבת קה ע"א; סוטה ח ע"ב ומקבילות. במובן זה הצלצול נזכר במקורות בבליים בלבד. בפסיפסים ובציורים מהעולם הרומי מופיעה לעתים קרובות חגורה מתחת לחזה האישה, והיא הצלצול. , והתלמוד מחדש שהצלצול נחשב בגד ואסור להיכנס עמו למקדש. כפי שכבר אמרנו אסור לכוהן לעטות עליו בגדים נוספים מעבר לבגדי הכהונה, אך גמי אינו נחשב בגד ומותר לכוהן לכרוך גמי על אצבעו. בעקבות פירוש זה צריך להבין שההמשך, "אבל לא במדינה", נכתב מתוך שגרת הלשון במשניות הקודמות: אין להיכנס ברטייה למקדש משום שהיא נחשבת בגד, אבל מותר להיכנס בגמי; במדינה מותר לצאת בגמי, אבל אין לכורכו בשבת כשם שאין להניח רטייה. אם – כורך את הגמי על מכתו כדי להוציא דם כאן וכאן אסור – הוצאת דם נעשית לתרופה והיא חובלת בגוף האדם; משני טעמים אלו היא אסורה בשבת. בוזקים מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליק – גובה המזבח לא נמסר במקורות. מן המשנה במסכת מידות (פ"ג מ"א) משמע שהיסוד גובהו אמה והסובב גובהו חמש אמות, אך לא נאמר מה היה גובהו של מבנה המזבח שהקריבו עליו קרבנות. ההיגיון מחייב שגובה המבנה העליון היה לפחות שתיים-שלוש אמות וגובה המזבח כולו לפחות תשע אמות, כלומר יותר מחמישה מטרים. כידוע, גובה מזבח המשכן היה שלוש אמות, וכן המזבח במקדש יחזקאל. אבל גובה מזבח שלמה היה עשר אמות 110 שמות כז א; לח א; יחזקאל מא כב. מזבח שלמה: דברי הימים ב ד א. במקבילה בספר מלכים לא נמסר גובה המזבח. ראו גם קד', ח 88. . התוספתא מוסרת שגובה המזבח היה עשר אמות, והתלמודים נוקבים במספר זה בפשטות ומוצאים לו ביסוס בדרשות, וקובעים שבקו האמצע שלו, בגובה חמש אמות, היה חוט שהבדיל בין שני החצאים. גם גובה הערבות שהקיפו את המזבח היה אחת עשרה אמה, כדי שיהיו גבוהות מהמזבח 111 תוס', זבחים פ"ו הי"א, עמ' 488 ;ירו', פ"ז ה"ב, כד ע"א; בבלי, מנחות צז ע"ב, וראו פירושנו לסוכה פ"ד מ"ה. מסקנה זו חוזרת בברייתא דמלאכת המשכן פי"א, אך גם נקבע שם שמזבח משה היה עשר אמות, והדבר מוזר. ראו על כך בפירושנו לסוכה פ"ד מ"ה. . מכל מקום, התלמודים מוסרים בפשטות שגובה המזבח היה עשר אמות. הכבש היה מדרום למזבח, רוחבו שש עשרה אמה ואורכו שלושים ושתיים אמה (משנה, מידות פ"ב מ"ג). נמצאנו למדים שהשיפוע היה קצת פחות מ- %33. כיום שיפוע מעין זה נחשב תלול. הכבש היה אפוא מסוכן, ואכן אירעו אסונות של נפילה ודחיפה בשעת העבודה (ראו פירושנו ליומא פ"ב מ"ב). המזבח הגדול ניצב באוויר הפתוח, וסכנת ההחלקה הייתה מוחשית ביותר. משנתנו מלמדת על נוהג לבזוק מלח על הכבש כדי שהכוהנים לא יחליקו. בתלמוד הבבלי (קצ ע"א) מועלות שלוש בעיות שבגללן יש צורך בהיתר. הראשונה היא שהוספת מלח גורמת לאיבוד המלח הנמס ברטיבות; המלח הוא קודש ויש למנוע את השחתתו. השנייה, יש חשש שהמלח יתקשה ויהווה חציצה בין הכבש ורגלי הכוהנים, והשלישית, יש במלח מעין תוספת של בניין בשבת 112 בבבלי (סוכה מח ע"ב) מסופר על תיקון קרן המזבח בבול [גוש{ של מלח. . לפי שני ההסברים הראשונים האיסור הוא גם ביום חול; אמנם במשנה לא נאמר במפורש שהאיסור הוא בשבת, אך מההקשר משמע שמדובר באיסורי שבת, ומכאן קושי מסוים לשני פירושים אלו. ההסבר השלישי עדיף משום שרק בו יש סיבה לאסור שימוש במלח דווקא בשבת. הבבלי מניח שמשנתנו מתירה לבזוק מלח רק במקדש, אך לא במדינה; לפיכך הוא שואל, הרי מותר לפזר תבן במדינה כדי למנוע החלקה. הבבלי מחדש שהמשנה מלמדת שבמקדש אפילו מלח מותר לבזוק, כנראה משום שמאגר המלח היה על כבש המזבח ונוח היה להשתמש בו. במקדש מותר לבזוק גם מלח, אף שהוא נמס ומתכלה, ובמדינה גם תבן, או רק תבן. מן הראוי להדגיש שבמשנה לא נאמר שבמדינה בזיקת המלח אסורה. אדרבה, כפי שראינו כבר ברישא אין מדובר על השוואת המקדש והמדינה, אלא רק על הלכות המקדש. יתר על כן, גם לא נאמר במשנה שמדובר בשבת. אמנם גם במשנה הקודמת לא נזכרה במפורש השבת, אך המשנה דנה בנוהגי השבת, ואין להשליך מכאן באופן אוטומטי על כל המשניות האחרות. גם את ההיתר לכרוך אצבע בגמי פירשנו ביום חול; על כן נראה שהבעיה היא אכן החציצה, והמשנה קובעת שהמלח אינו נחשב חציצה. וממלים מבור הגולה – בנוסח הדפוס וכתבי יד רבים נוסף כאן ומבור הגדול , ובהמשך חסר בור הגדול. בגלגל בשבת מבור הגדול – כאמור שתי התיבות האחרונות חסרות בכמה מעדי הנוסח. למשנה זו גרסאות מספר: כפי שנראה להלן נקבעו ההלכות על סמך המסורת ולא על סמך היגיון משפטי, כך שאי אפשר לברר את היסוד ההלכתי של ההיתרים ואי אפשר להסתייע בו בבחירת הנוסח המקורי. נראה שהתיבה "בגלגל" הייתה בנוסח המקורי, שהרי מותר לשאוב מסתם בור גדול. על כן יש לצירוף "מבור הגדול בגלגל" יתרון מה. ומבאר חקר ביום טוב – ברוב הנוסחאות: "ומבאר חקר" 113 כך ב- א2 ,ל7) חקרא), גק, מפי, מגק, מל, מנ, מפ, ת3 ,ג, מיל, ת4 ,מרש, צרג, מדלק. , ונלאו המפרשים מלהסביר את המונחים השונים. ברור שמדובר בסוגי בורות שונים, ומן ההקשר נראה שמדובר בבורות בירושלים, ונוכיח זאת להלן. המפתח ההלכתי הוא בתוספתא ובירושלמי. התוספתא אומרת "ולא כל בורות הקר התירו, אלא אותה שחנו עליה בלבד" (פ"ח [יא] הכ"ב), ובירושלמי: "לא כל הבארות הקר התירו אלא אותה הבאר שחנו עליה בלבד, היך מה דאת אמר תמן [כמו שאתה אומר שם] מה שהותר הותר, וכאן מה שהותר הותר" (כו ע"ד). כלומר, אין כאן שיטה הלכתית-משפטית אלא נוהגים קיימים, ויש בהם סתירה משפטית. אף אנו לא נחפש היגיון משפטי, אלא רק נעקוב אחר שרידי המסורות שהשתמרו השאלה ההלכתית היא באיזו מידה הותרה שאיבת מים במכשיר. שני איסורים בדבר: הקמת רעש וחשש שישקו את השדות. ברעש עצמו אין איסור אלא בכך שהדבר מתקבל כעבודה. על כן התוספתא אומרת: "אין ממלין בעדשה בשבת, אם כחס על חבל ועל משיחה הרי זה מותר" (פ"ח [יא] הכ"א). עדשה היא אחד ממכשירי השאיבה, ולפי ההקשר ברור שהכוונה לשאיבת מים מבור בכד. את הכד מעלים, כנראה, בחבל המתוח על גלגל כלשהו. התוספתא קובעת שאם כיסה את החבל מותר לשאוב בשבת, משום שהרעש קטן ואינו בולט 114 לפירוש "כסח" בהוראת כיסה ראו פירושנו לשבת פ"ב מ"ה. . הבבלי מעלה, כפירוש נוסף, גזרה חדשה שמא ישקו מהבור בשבת, ומספר על בור במחוזא שסברו להתירו כיוון שאין שם חקלאות (קד ע"א). ברם, כפי שנראה להלן הבורות הנזכרים הם בהר הבית, וגם שם לא היה חשש להשקאה חקלאית. יתר על כן, זו דרכו של התלמוד הבבלי לצמצם מחלוקות עקרוניות ולהעמיד את הטעם (ואת המחלוקת) סביב "גזירה שמא" 115 ראו פירושנו לשבת פ"א. על הבחנה זו עמד גולדברג בפירושו לשבת, וראו, למשל, לעיל מי"ב. . על כן סביר יותר להעמיד את השאלה ההלכתית סביב הרעש. אכן, גם במסכת שבת למדנו שאסרו מלאכות מסוימות לא בגלל המלאכה עצמה אלא בגלל ההמולה סביבה, המולה שמעצבת אופי חברתי של יום מלאכה 116 ראו פירושנו לעיל, פ"ח מ"י, וכן משנה, שבת פ"א מ"ה. . אם כן הוא, הפירוש השני של הבבלי, "גזירה שמא", אינו מקורי במשנה, אך הוא משקף גישה הלכתית בבלית בבחינת "עשה סייג להלכה". במבוא למסכת שבת עמדנו על התהליך של ההסבר המשפטי לאיסורי שבת. החשש להמולה איננו נימוק משפטי, ולכן אין לתמוה על כך שהתלמודים מדגישים את הפן המשפטי. ברם הסבר זה מתאים ביותר בתור הסבר היסטורי של התהליך שהניע את ההלכה כפי שהונהגה בציבור עוד לפני תהליך ההאחדה המשפטית. בור הגולה אינו בור השייך לעולי הגולה, אלא בור ששואבים ממנו מים בגולה (איור 68), כמו "...ותרץ גלת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרץ הגלגל אל הבור" (קהלת יב ו). בור הגולה הוא הבור שהיה בלשכת הגולה, וכך מפורש במשנה המונה את הלשכות בעזרת נשים: "שבדרום לשכת העץ, לשכת הגולה, לשכת הגזית. לשכת העץ אמר רבי אליעזר בן יעקב: שכחתי מה היתה משמשת, אבא שאול אומר: לשכת כהן גדול, והיא היתה אחורי שתיהן וגג שלשתן שוה. לשכת הגולה שם היה בור קבוע והגלגל נתון עליו ומשם מספיקים מים לכל העזרה" (משנה, מידות פ"ה מ"ד; בבלי, יומא יט ע"א). אם כן, בור הגולה היה ליד לשכת הגולה, ושם היה מתקן מים גדול (איור 69. (מיקומו היה בעזרת נשים, בצד הדרומי. ישראלים ועולי רגל עלו להר הבית מדרום, וכנראה בור הגולה היה ליד הכניסה הדרומית- מזרחית. אדם שנדר קרבן צריך להביאו למקדש, והוא אחראי עליו, כלומר שאם אבד לו חייב להביא קרבן אחר. תחום המקדש לצורך העניין הוא בור הגולה. "תשא ובאת, שחייב בטפול הבאתם עד שיביאם לבית הבחירה, רבי יהודה אומר: עד באר הגולה חייב באחריותם מבאר הגולה ואילך אינו חייב באחריותם" (ספרי דברים, עז, עמ' 142. ( על מיקומו של "בור הגדול" איננו יודעים דבר. בהר הבית היו כמה בורות גדולים, וקשה לדעת על איזה בור הכתוב מדבר. על בור הקר או באר הקר אנו שומעים בתוספתא ובתלמודים: "אין ממלין מבאר הקר בגלגל ביום טוב, וכשעלו בני הגולה וחנו עליה התירו להם נביאין להיות ממלין מבור הקר בגלגל ביום טוב, ולא כל בורות הקר התירו אלא אותה שחנו עליה בלבד" (תוס', פ"ח [יא] הכ"ב; ירו', כו ע"ד). הבבלי חוזר אף הוא על המסורת ומסביר את המונח "באר הקר": "מאי באר הקר? אמר שמואל, בור שהקרו עליה דברים והתירוה. מיתיבי: לא כל הבורות הקרות התירו, אלא זו בלבד. ואי אמרת שהקרו דברים עליה מאי זו בלבד? אלא אמר רב נחמן בר יצחק: באר מים חיים, שנאמר... גופא, לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד, וכשעלו בני הגולה חנו עליה, ונביאים שביניהן התירו להן. ולא נביאים שביניהן, אלא מנהג אבותם בידיהם" (קד ע"ב). הבבלי גרס "באר הקר", כנגד רוב גרסאות כתבי היד. שוורץ הראה כי הגרסה באר חקר מבוססת במקורות, ופירש שהכוונה לבאר שהייתה על גבעת חקרה שבירושלים. הסבר הבבלי הוא אפוא דרשה לשם שבמשנה, דרשה שמן הסתם אין לה בסיס היסטורי 117 שוורץ, באר הקר. דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, אך בהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות. ראו פירושנו לפאה פ"ד מ"א; פ"ה מ"ו; מנחות פ"ה מ"ח והדרשה עליה בויקרא רבה, ג ז, עמ' עב; תנא דבי אליהו, ו (ז), עמ' 38 ;מדרש תהלים, ה יא, עמ' 56 ;כן ראוי לפרש את הסבר הבבלי בבבא בתרא כה ע"א, וראו עוד פירושנו לערכין פ"ב מ"ה ומ"ו (ההסבר המדרשי בתוס' שם, פ"ב ה"א); כתובות פ"ה מ"ה וההסבר הדרשני בבראשית רבה, נב יב, עמ' 552 ;מעשרות פ"ב מ"א וכפי שנתבארה בתנחומא בובר, בשלח יט, עמ' 84 ,וכפי שמסתייג כבר המדרש שם מהדרשה; מעשר שני פ"ב מ"א וכפי שנדרש בשיר השירים זוטא, א א, עמ' ג; פירושנו למשנת פסחים פ"ג מ"ז, כפי שנדרשה בירו', פסחים פ"ג ה"ז, ל ע"ב; סוטה פ"ד מ"ד ופירושנו לה; קידושין פ"ד מ"א כפי שנדרשה בבבלי שם סט ע"ב; שבת פ"ו מ"א; נדרים סוף פ"א, ועוד. דרשה לפרק שלם כיחידה ספרותית יש לערכין פ"ג מ"ה (פסיקתא רבתי י, מ ע"ב - מא ע"א); המשנה האחרונה במסכת סוטה (פ"ט מט"ו; זו איננה משנה אלא "ברייתא" המופיעה בספרות האמוראים, אך יש לה דרשה מפותחת); מדרש תנאים לדברים, כג טו, עמ' 148 ;ירו', שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג; שקלים פ"ג ה"ז, מז ע"ג. פירוש דרשני למשנה היה מקובל בימי הביניים ופירושים כאלה נכתבו במהלך הדורות. כזה הוא פירוש "מעשה רוקח" לר' אליעזר בן שמואל שמלקה לנדוי (מרגליות), רבה של אמשטרדם במאה השמונה עשרה: פירוש למשנה על דרך הסוד, ויש בו גימטריות רבות ורמזים לעולם של מעלה. אלא שבעל הרוקח מדגיש שפירושו שעל דרך האמת אינו שולל את הפשט, ואינו מחליף אותו. אין הוא בבחינת עומקו של הפשט, אלא עטיפה נוספת ונבדלת: "כל הדינים אינם יוצאים מפשטן אבל מרמזים דברים גדולים" (עמ' כב). . אין צורך לקבוע שהבבלי לא הכיר את המשמעות ההיסטורית של השם, אלא שזו דרשה למשנה, וכמוה במקומות נוספים. אם כן הוא, מדובר בבור שבחקרה, ולפי ההדגשה בתלמודים באחד הבורות. חקרה הייתה השכונה של האוכלוסייה המתייוונת בירושלים. את השכונה, שהשקיפה על המקדש, כבש והרס שמעון החשמונאי, ומסופר שהרס את הגבעה עד היסוד. החוקרים חיפשו את מקומה של חקרה זו והציעו הצעות מספר לזיהויה (איור 70. (הנחת היסוד הייתה שיש לקבל את התיאור של יוספוס כפשוטו, כלומר שהייתה שם גבעה המשקיפה על המקדש, והחשמונאים כיתתו אותה עד היסוד. נראה שיש בדברים הפרזה, וקשה להאמין שהחשמונאים כיתתו וסיתתו גבעה שלמה. במקביל יש לזכור שמדובר בגבעה שלמה ששכנה בה שכונה של בתי עשירים, וקשה למצוא מרחב לשכונה מעין זו על הר הבית עצמו. לפי התוספתא התירו את שאיבת המים מהבור שבגבעה משום "מעשה שהיה". קרוב לוודאי שלא מדובר בעלייה מהגולה, אלא בזמן המצור החשמונאי על חקרה. הצבא החשמונאי נזקק למים מבור החקרה והתירו לשאוב מים אלו ביום טוב. לפי מסורת חז"ל נפלה החקרה בכ"ג באייר (מגילת תענית לתאריך זה). זו תקופת קיץ, אך עדיין מצויים בה מי חורף בשפע. כמובן איננו נאלצים לקבל את דברי התוספתא כפשוטם ולתלות את ההיתר דווקא בחכמים או בנביאים. באותה תקופה טרם התעצבה עצמתם של חכמים בתור פוסקים, ואת "ההיתר" יש ליחס לחשמונאים או לעם. על כל פנים, מכיוון שהותרה אז השאיבה היא הותרה לדורות. כאמור, בהלכה זו מובעת הסתייגות מסוימת משאיבה, לפחות משאיבה במתקנים גורמי המולה. בני כת מדבר יהודה התנגדו לשאיבה מכול וכול, ובעל ספר היובלים אף תובע עונש מוות לשואב מים בשבת 118 ראו המבוא למסכת שבת. . המשנה במסכת פסחים מספרת שאין להדיח את העזרה בשבת, אף לא בערב פסח שחל בשבת, "אלא שהכהנים מדיחים את העזרה שלא כרצון חכמים" (פ"ה מ"ח). כלומר, חכמים סברו שאין להדיח את העזרה, והכוהנים הצדוקים הקלו בכך. יש לזכור שאחרי שחיטת הקרבנות הייתה העזרה מלוכלכת מאוד מדם הקרבנות ומצואת הכבשים, ולמחרת פקדו אלפי עולי רגל את המקדש ביום החג 119 שטיפה זו נעשתה על ידי חסימת אמת המים, כך שמפלס המים עלה והציף את רצפת המקדש. זו היא ששנינו: "כיצד מדיחין את העזרה, פוקקין אותה ומרגילין לה אמת המים עד שנעשית נקייה כחלב" (תוס', פסחים פ"ד הי"ב). . על כל פנים, ההלכה המתבקשת מהמשנה היא שאין לשאוב בשבת, ורק ביום טוב הדבר מותר. לעומת זאת, כפי שראינו, סיפקו את המים לעזרה מאותו בור הגולה שמותר לשאוב ממנו בשבת. כלומר, ההיתר לא היה מוחלט וניכרת הסתייגות משאיבת מים. גם בבית הפרטי מיעטו בשאיבה בשבת. אמנם ההלכה מאפשרת לשאוב מים מבור שבחצר אל הבית (פ"ח מ"ג-מ"ז); בדרך כלל הבורות היו בחצר, ומן הסתם עירבו את החצרות והשאיבה הייתה מותרת. למרות זאת, אדם רגיל משלים את הכנותיו לשבת בכך שהוא ממלא חבית של מים (תוס', סוכה פ"ד הי"א). בהלכה אחרת אנו שומעים על מאמץ למנוע גילוי מים בשבת במקדש, וזאת מתוך ההנחה שאת מי הרחצה שואבים בערב שבת ולא בשבת עצמה 120 ראו פירושנו ליומא פ"ג מ"ט, ועיינו סוכה פ"ד מ"י. . נראה שההלכה הכיתתית לא נדחתה לחלוטין, ובפועל ניסו למעט ולא לנצל את ההיתר לשאוב מים בשבת. נשוב לכך בסיכום הלכות המקדש בסוף הפרק. משנתנו חושפת עוד פן שהיווה רכיב בפסיקת הלכות שבת, והוא מידת הפומביות. שאיבה מותרת בשבת, אך אסור שהיא תיעשה בפומבי, כנראה משום שיש בה הפרעה לאווירת השבת. לכן מותר לשאוב בעדשה אם כיסה על החבל. אבחנה דומה מצאנו בפרק ח (מ"ט- מי"א). רכיב זה נזכר במפורש בפרק הראשון של מסכת שבת (איור 71( 121 ראו פירושנו לשבת פ"א מ"ה. .
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Eiruvin 10:14
כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש כו': בוזקין מלח על גבי כבש בשביל שלא יחליקו כו': גמי הוא גמא ובכאן דיבר בדבר הידוע כי הגמא מועיל למכה ויש לו לקושרו בחתיכת בגד ויעבוד ולא יפסול לעבודה בתוספת אותו הבגד ובתנאי שלא תהיה מובדלת בין בשר ידו והמזרק או הסכין בעת עשיית העבודה. ואמרם אם להוציא ממנה דם לסחוט המכה ולהוציא ממנה דם. בוזקין כמו זורקים והוא מגזרת כמראה הבזק [יחזקאל א'] רוצה לומר שהוא כמי שזורק דבר מידו פעם אחר פעם. שלא יחליק כדי שלא תמעד רגלו בסבת שמנונית הבשר הזב שם כי הבשר היו צוברים אותו על הכבש כאשר יתבאר במקומו במס' תמיד. וכבש שם המעלה שהיו עולין בה למזבח. ובור הגולה בור היה בלשכה מן הלשכות והיה עליו גלגל והיה נשמע לאותו גלגל קול גדול בעת השאיבה וכן בור הגדול ובור חקר. חקר והקר שוין קורין אותו כך לפי שהיה נובע מלשון כהקיר ביר מימיה [ירמיה ו] והיו על אלו שני בורות הנזכרים גלגלים והתירו להם הנביאים בעלותם לרגל לדלות מאותן הבורות באותן הגלגלים. ונשארו העם נוהגין לדלות מהן בלבד מפני התרת הנביאים ולא העתיקו הדין לבורות אחרים. ומה שאסרו השאיבה לגלגלים בשאר הבורות גזרה שמא ידלה לגנתו או לחורבתו או למקום שירצה למלאות מים למהירות השאיבה באלו הגלגלים וכמו כן מותר לשאוב בהן תוך המדינות והקול הנשמע לגלגל בעת השאיבה אין אוסרים אותו וכמו כן אין אוסרין להקיש בשלשלת הפתחים והדומה להם. אבל מה שהוא אסור מן הקולות אינו אלא מה שהוא כקול של שיר כלומר שיהיה לו נעימות על הסדר והוא אמרם לא אמרו אלא בקול של שיר בלבד והתרנו כל מה שקדם זכרו במקדש כי העבודה חייבת בשבת וכמו כן כל מה שהוא משום שבות והוא מצרכי העבודה והמקדש מותר לעשותו בשבת במקדש והוא אמרם שבות שבת במקדש התירו:
Sefaria · Rambam on Mishnah Eiruvin 10:14
ברע"ב ד"ה ומבאר הקר כו' ונשאר בהיתרו כו' אף במדינה. לשונו אינו מכוון דהלא הבור הזה עומד במקום שעמד והכי הל"ל הותר לכל. או אף בזה"ז:
Sefaria · Rashash on Mishnah Eiruvin 10:14
כורך עליו גמי . [וא"ת] והא הויא חציצה ולעיל מפרש דלא תהא חציצה. מוקים בגמ' דהכא בשמאל דעבודת כהן בימין כדתנן בריש פרק שני דזבחים וא"נ בימין שלא במקום עבודה ופירש רש"י כגון על גב האצבע: ואם להוציא דם וכו' . לשון הר"ב אסור דהוה ליה חובל כו' וקשה דתיפוק לי' שאין זה צורך עבודה. וז"ל רש"י אסור שאין זה צורך עבודה. ועוד דהוה ליה חובל וכו' ע"כ. והא דלא שרינן הכא אב מלאכה כמו גבי קשירת נימא לפירש"י דלעיל משום דאפי' כי תימא דצורך עבודה הוא כדי שלא יצא הדם ממנו בשעת עבודה ולאו אורח ארעא כו' ולכך ירצה להוציא קודם לכן. מ"מ הואיל ואין זה אלא משום דלאו אורח ארעא כו' לא הוי צורך עבודה כולי האי ולא התירו אב מלאכה וכ"ש שמתיישב ג"כ הא דמשנה י"ב מה שכתבתי שם בשם רש"י: בוזקין . פי' הר"ב לשון כתיתה ומסיים רש"י כדאמר ברפ"ב דיומא ממאי דהאי ויפקדם בבזק (שמואל י' יא) מידי דמיבזק הוא ועוד כמראה הבזק (יחזקאל א) מפרש בחגיגה כאור היוצא מן החרסים שצורפים בהם זהב והם נקובים וסדוקים ולהב היוצא בנקב יש בו כמראה ירקרק או אדמדם: על גבי כבש . והא דתנן ברפ"ב דזבחים שלא יעמוד ברגליו על גבי כלי כו' משום חציצה. מפרש בגמ' דהכא דלא הוי להך בזיקה כי אם בהולכת עצים למערכה דלא הוי עבודה. ומ"ש הר"ב אבל לא במדינה מפני שהוא מתקן לשון הר"ר יהונתן כמתקן חצירו כדי להלך בו והרי הוא כבונה: מבור הגולה ומבור הגדול . פירש הר"ב כך שמם ושניהם היו בלשכת העזרה. בסוף מדות תנן לשכת הגולה שבו בור וע"ש בפירוש הר"ב ומ"ש עליו בס"ד. וכתב הר"ר יונתן דבור הגדול לא מצינו לו עיקר בעזרה חוץ ממקום זה ואפשר שבו היו משקעין את מי הכיור כדתנן ביומא [מ"י פ"ג] ולפי שלא יתכן לשקעו אלא בבור ארוך מאד אפשר לומר שבזה בור הגדול היו משקעין. ועי' שם ביומא: בגלגל . כתב הר"ב אבל בשאר בורות אסור גזירה שמא ימלא לגנתו או לחורבתו. פירוש וחייב משום זורע שכמו שהזורע כוונתו להצמיח הפרי כן כוונת המשקה צמחים ואילנות כדפסק הרמב"ם בפ' ח' מהל' שבת. ומ"ש הר"ב במקום דליכא למגזר. להרמב"ם אפי' בחצר כל שאין שם גינה. ולר"ת דוקא בגלגל קטן כאותן שבבתים. טור א"ח סי' של"ח: ומבאר הקר . כתב הר"ב על שם שהיה באר מים חיים קורא לו בור הקר. הכי מפרש בגמ' וכולהו בורות הנובעים מים חיים נמי נקראים כך. ולא זהו היתרו משום שהיה קר אלא היתרו מפני הצורך היה כדמפרש ואזיל:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Eiruvin 10:14
כהן שלקה באצבעו ואינו ראוי שיעבוד ומכתו נראית: כורך עליו גמי [באסט], אע"ג שמרפא, לצורך עבודה שרי. וחציצה ליכא, דמיירי שלקה שלא במקום עבודה: אבל לא במדינה דרפואה שבות, משום שחיקת סממני': אם להוציא דם שמהדק הגמי על החבורה: כאן וכאן אסור דהו"ל אב מלאכה שחובל, ותו דהידק א"צ לעבודה: בוזקין בזק לשון שבירה הוא [כיומא כ"ב ב'], וה"נ ר"ל כותתין ומפזרין: מלח על גבי כבש של מזבח: בשביל שלא יחליקו בשעת הליכת כהנים עליו. ומיהו אי מבטל לי' למלח בכבש, הרי מוסיף על הבניין ביהמ"ק, דאסור אף בחול, אלא מיירי כשלא מבטל לי' להמלח בכבש, ואפ"ה לא הוה חציצה בין רגלי כהנים לרצפה, דאין בוזקין המלח רק בשעת הולכת עצים, דלאו עבודה היא. ובמדינה אף דלא מבטל לדבר שפיר אסור לעשות כן בלי שינוי, ואי מבטל לי' בחצרו, אף בשינוי אסור: וממלאים מבור הגולה ומבור הגדול כך שם ב' בארות שהיה בעזרה: בגלגל בשבת ובמדינה אסור אם יש סמוך לו גינה, דחיישינן שמא ישקנה, או במצוי שם מקום שריית פשתן חיישינן שמא ישאב לשרותו. וי"א דבדלי א' בגלגל, שרי למלאות לכ"ע [של"ח]: ומבאר הקר כך שם באר א' שהיה במדינ' בדרך לעולי רגלים: ביום טוב דמדהותר ע"י נביאים, הניחוהו בהיתירו:
Sefaria · Yachin on Mishnah Eiruvin 10:88-99
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
Binding a wound where the avodah can't wait▾
Bandage the wound — but mind the chatzitza
A kohein who wounds a finger mid-avodah may bind it with a gemi reed in the Mikdash (a raw wound is unfit for the service) — though not elsewhere, where this is refuah on Shabbos. The catch the Tosafos Yom Tov presses: the wrapping must not become a chatzitzah between the kohein's hand and the avodah — so it is bound on the hand not performing the service. Wrap it to draw blood, though, and it is chovel with no service benefit — forbidden everywhere.
עוֹלָמוֹ שֶׁל הַמִּשְׁנָה
The water system of the Mikdash
Beneath the leniencies sits real infrastructure. Water was drawn by a galgal — a wheel-and-pail — from the Bor haGolah in the north of the azara. Cisterns like it were the work of Nechunya chofer shichin, the digger charged with keeping water flowing for the olei regel (Shekalim). A braisa in Yevamos preserves a poignant footnote: Nechunya's own daughter once fell into a great cistern — and was saved.
Series Insights
Series context▾
Where this sits: the reach of ein shvus b'Mikdash
Read with the others in this group on ein shvus b’Mikdash, this mishnah tests the principle’s range: three different rabbinic shvus — wrapping a wound, spreading salt on the ramp, drawing water — each yields in the Mikdash, on the same trust in kohanic care. Together they show how broadly the leniency runs — and the series lets you feel where it stops.