לפי כתב-יד קופמן משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח קלי שלא כרצון – "כרצון", או אולי יש לקרוא "ברצון", חכמים דברי רבי מאיר – חכמים רצו כנראה שהקציר יתחיל לאחר הקרבת העומר, או שרק לאחר ההקרבה יתחילו להכין את הקלי. הקלי עצמו שימש כמתאבן. רבי יהודה אומר כרצון חכמים היו עושין – וכן בתוספתא (פ"י הכ"ה, עמ' 529) ובספרא (אמור, פרשה י ה"י, ק ע"ג). הקלי שימש כאוכל לא רק בשדה בארוחה בזמן הקציר, כמו שנתן בועז לרות (רות ב יד), אלא גם כמתאבן וכמזון ממש, כמו שהביאה אביגיל לדוד: "מאתים לחם ושנים נבלי יין וחמש צאן עשויות וחמש סאים קלי ומאה צמקים..." (שמואל א כה יח). המדרש מסביר: "אלו קליות, דבש וחמאה" (מדרש תהילים, ג ג, עמ' 36). הביטוי "שלא ברצון חכמים" חוזר פעמים מספר בספרות חז"ל, ויש בו ביטוי לאזלת ידם של חכמים לכפות את הכרעותיהם. ברם, בכל המקרים שהביטוי מופיע בהם מדובר בימי הבית השני 30 משנה, שבת פ"ח מ"ד, וראו פירושנו לה; להלן משנה ח; פסחים פ"ד מ"ח שבה הביטוי אינו מופיע, אבל הוא מופיע במקבילות, כגון בבלי, שם נו ע"א; משנה, שם פ"ה מ"ח. . אין להסיק מכך שלאחר ימי הבית התקבלו דבריהם של חכמים ללא עוררין, זו שאלה הצריכה דיון לגופה, אבל הצורה הלשונית "שלא ברצון חכמים" אינה מופיעה עוד. אי אפשר להוכיח מכאן שכל המסורות שבמשנתנו הן זכרון ראלי, אבל ניכר מהרשימה שהמסורות שיוחסו לימי הבית נוסחו בסגנון מיוחד. במקרה זה כל הסיפורים נראים אמינים, ויש לראות בהם זיכרון ראלי. משקרב העומר הותר החדש מיד – לאחר ההקרבה שכל תושבי ירושלים ידעו עליה הותרה תבואה חדשה לאכילה. יש להניח שמכיוון שמדובר בחול המועד הרי שהקציר נעשה לפני החג, או שקצר אדם מעט לצורך החג, והרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן – הנימוק יובא להלן. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכיי שיהא יום הנף כולו אסור – אמנם מצוות חדש אין לנו, ולכאורה צריך היה לאסור את החדש עד שייבנה המקדש, אך זו הלכה בלתי ראלית. לכן נקבע שרק אותו היום אסור. אמר רבי יודה – רבי יהודה מתייחס לרישא, להיתר לאכול מחצות היום, והלא מן התורה הוא אסור שנאמר עד עצם היום הזה – ויקרא כג יד, מפני מה הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן – רבי יהודה מבין ש"עצם היום" הוא כל היום, עד הבאת הקרבן, מפני שהן יודעין שאין בית דין מתעצלין בו – הרחוקים יודעים שמן הסתם עד חצי היום נגמרה מלאכת ההקרבה. הביטוי "בית הדין מתעצלין" הוא בהתאם למטרתם של חכמים להציג את המקדש כמי שמתנהל על ידי חכמים 31 ראו הנספח למסכת שקלים. כך למשל הם מתארים עצמם כמי שקונים פרה אדומה, או אחראים על פדיוןן עני (שתרם ערכו למקדש). גם את קידוש החודש הם מתארים כנוא הן הם כוסקים בופעל היה זה הנשיא שניהל את הםכילת. חז"ל מגדירים אותו 'אב בית דין' כלאילו היה חכם 'מלהם' אבל בפועל הנשיאתו הייתה גוף קרוב אך לא זהה. בהנשיאר גם בחר את חברי בית הדין ומינה אותם (המינויים המוכרים חנו הם מבין באי בתי המדרש) , אבל בפועל היה זה מינוי של די הנשיא. מי יודע אם באמת הוא מינה רק חכמים, או שמא גם כאן היו מינויים 'חצוניים', מבין 'אילין דמתמנין בכסף'. בפועל בימי התנאים הנשיא אכן היה מבאי בית המדרש, ולכן הניגוד בינו לבין חכמים לא נראה כלפי חוץ, ולא היה חריף ואישי. העימות בין רבי יהושע בין חנניה ורבן גמליאללמשל, היה אפוא לא רק עימות בתוך בית המדרש, אלא גם עימות בין חכמים לבין בית הננשיא (יהא תוארו אז אשר יהיה).. אבל בימי האמוראים התרחק הנשיים והסנהדרין זה מזה. לא נעסוק כאן השאלה מי אמת ניהל תחום זה בתקופת האמוראים.. נעיר רק למשפט בירושלמי בו מורה חכם חשוב, רבי סימון "רבי סימון מפקד לאילין דמחשבין, יהבון דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתה בשבת' ולא ערבתא בשבתא ואין אדחקתון עבדון תקיעתה ולא תעבדון ערבתא" (ירוש', פ"ד ה"א, נד ע"ב – מורה לאל שמחשבים את לוח השנה תנו דעתכם שלא תעשו (תקבעו) את ראש השנה השבת וא בקפת עכות בשבת ואם תדחקו עשו (רבעו) ראש השנה בשבת ולא הושענה רבה [יום ערבה] בשבת. הודאח שלרבי סימון כחכם בודד אין סמכות לקבע את סדר העדעיפויות. החכם אפוא מייעץ רו מבקש שתשמרנה קביעות מסוימות, ורצוי שכך יהיה). אך יש כ'אלה המחשבים'. ומתכננם את לוח השנה זאת למרות המגבלות הידועות של קבלת עדים. הם מחליטים מתי מעברים שנה, אין הם חכמים אלא אנשי מקצוע בתחום לישובי הלוח. ייתכן שהם חכמים אך לא ראשי החכמי אלא גוף מתוכם שמונה על ידי הנשיא. גוף שאולי רוב חכמים, אך איננו הסנהדרין. המקורות המתארים את הסנהדרין כקובעת את הלוח מנכסים אפוא לחכמים פעילות המתבצעת בפועל על ידי גוף קצת שנה. יש להניח שגם לפני יום כיפורים כאשר לימדו את הכהן הגדול שחיטה. לא היו אלו חכמים אלא כהנים. ורק בקטע בו הושבע הכהן שלא לנהוג כמנהג צדוקים השתתפו חכמים (תחילת מסכת יומא). וכן "אמר רב יהודה אמר שמואל: ת"ח המלמדין הלכות שחיטה לכהנים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. אמר רב גידל אמר רב: ת"ח המלמדים הלכות קמיצה לכהנים, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה" (בבלי, כתובות קו ע"א). ישל הניח כל אלו היו כהנים וודאי שהם לא נזקקו לתלמידי חכמים שילמדות פעילולי המקדש כחכמים, אך שבפועל היו הם כהנים. . בפועל היה הניהול מן הסתם בידי הכוהן הממונה, והוא דאג לכך שמעמד ההקרבה לא יתעכב. אפשר גם שרבי יהודה מתנגד לניסוח שזו תקנה של רבן יוחנן בן זכאי. לדעתו זה דין תורה, ובזמן שבית המקדש היה קיים ידעו הכול שהקרבן הוקרב בעתו, ולכן הותרה אכילתו מחצות היום. בהיעדר מקדש שבנו לדין תורה. כך מפרש את המשנה הבבלי (ראש השנה ל ע"ב; סוכה מא ע"א). מן הראוי לציין שרבי יהודה אינו משתמש בטיעון ש"עצם היום" הוא חצות היום, "תוקפו של יום" 32 מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יב נ, עמ' 37. איש להעיר שבדרך כלל "עצם היום" הוא כל היום, כמו במצוות צום יום הכיפורים (ויקרא כג כח-כט). . זו אמנם דרשה ידועה, אבל לא נעשה בה שימוש במשנתנו. הבבלי (שם ושם) מפרש כך את דברי רבן יוחנן בן זכאי, וסביר שאין כאן תקנה אלא "דרש והתקין". לעומת זאת הבבלי למשנתנו אינו מביא הסבר זה ומוסיף את דברי רב ושמואל שאמרו "בזמן שאין בית המקדש קיים – האיר מזרח מתיר" (סח ע"א). רב ושמואל חולקים על משנתנו, ומסבירים שהחדש מותר מתחילת היום. זו תופעה נדירה שאמוראי בבל מתירים לעצמם לחלוק על המשנה, והיא תדירה הרבה יותר בירושלמי. בירושלמי יש מחלוקת האם בזמן שאין המקדש קיים זמן ההבאה מתיר או הבוקר מתיר (חלה פ"א ה"א, נז ע"ב). הדיון האמוראי מתנהל כאילו משנתנו אינה קיימת, ויש בכך עדות למיעוט העיסוק במסכת מנחות. העיסוק של הבבלי הוא רק סביב משניות ראש השנה וסוכה (להלן) המזכירות את תקנת רבן יוחנן בן זכאי ושנלמדו בצורה אינטנסיבית. תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי מנויה בתוך סדרה של שלוש תקנות בדבר תקיעה בשופר בשבת (במקום בית הדין), נטילת לולב בשבת ו"שיהא יום הנף כולו אסור" (משנה, ראש השנה פ"ד מ"ג; סוכה פג מי"ב). הדיון הבבלי האם לפנינו דרשה או תקנה מעוגן היטב במשנה. כבר את דברי רבי יהודה אפשר להבין כדרשה לרבן יוחנן בן זכאי. לפי פשוטם של דברים זו עדות נוספת לטשטוש שבין התקנה, או המנהג, לבין ההלכה ה"רגילה". במחשבת חז"ל ההבדל הוא ברור ופורמלי 33 ראו רמב"ם, הלכות ממרים פ"ד ועוד. . הלימוד הוא תולדת העיון במקרא, או בפסיקה קודמת, ותקנה, או מנהג, הם חידוש שלא בדרך הלימוד הרגילה, כתוצאה ממצב הדור והתנאים המשתנים. ההלכה היא כאילו מדורי דורות, והתקנה, כמו גם המנהג, הם חידוש שהגו חכמי בית המדרש או הציבור. בהלכה התנאית, ובפועל, הגבול בין התקנה, המנהג וההלכה מטושטש, וספק אם היה קבוע. כפי שכבר ראינו אין המנהג המקומי אלא דעה הלכתית אחת שהתקבלה במקום פלוני, ומנהגים רבים אינם אלא הלכות ולהפך 34 ראו על כך במבוא לפסחים פ"ד. . הלכות רבות שנלמדו כביכול מהכתובים הם חידושים שנעשו כתוצאה מעיון טהור, או מתנאי הזמן. כך גם התקנה היא חלק מעולם השיח ההלכתי, ואינה עומדת בהכרח בניגוד לדרשה. לעתים היא ניזונה מדרשה, ולעתים קרובות היא בסיס המייצר את הדרשה. במקרה שלנו רבן יוחנן בן זכאי התקין, ומאוחר יותר דרש רבי יהודה דרשה המאשרת את דברי רבן יוחנן בן זכאי. התירוץ של הבבלי הוא עדות חשובה להבנה זו של מערכת היחסים המטושטשת שבין הדרשה, ההלכה והתקנה. עם זאת יש לציין שמסירת מסורת כתקנה היא בחירה ספרותית להדגיש את המרכיב החברתי בפסיקה ההלכתית. בהמשך ימי האמוראים התגבשו הכללים הפורמליים והאבחנות שבין הדרשה והתקנה, אך בימי התנאים לא הייתה בגבולות עקיבות והם היו בלתי ברורים ובלתי אחידים. ההחלטה שיום הנף כולו אסור אינה נובעת רק מהסיכוי או מהתקווה שהמקדש ייבנה. אמנם הבבלי מפתח את הלך המחשבה הזה, אך נראה שעיקר הדין נועד להוות זכר למקדש, לבטא געגועים למה שהיה, ולא תכנית מעשית לשיקום המקדש. כפי שהסברנו בהרחבה במשנת ראש השנה, חורבן המקדש יצר חלל דתי, שכן מצוות רבות היו קשורות למקדש. רבן יוחנן בן זכאי, שעמד בראש החכמים בראשית דור יבנה, שאף להסדיר מחדש את חיי הדת. חלק מהמצוות המיוחדות למקדש הועברו למדינה, וחלקן בוטל או שנמצא להן תחליף. במקרה שלפנינו הוחלט ליטול לולב כל שבעה כשם שהיו נוהגים במקדש ושיום הנף כולו אסור, אך לא נקבע שהחדש אסור בכל השנה עד שייבנה המקדש שכן זו הכרעה שאיננה מעשית.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Menachot 10:5