Menachos 10:5 — After the Omer: permitting the new grain, and the day of waving
The Lived Mishnah·A Zeman Nakat Project
Part IV · Section 5
Anticipating the Redemption
The final ordinance looks forward: a rule set in place so that when the Beis HaMikdash is speedily rebuilt, no one — grown used to life without it — will stumble into an old Temple prohibition. Hope, enshrined in halacha.
Audio · Listen with Ephraim Diamond
Listen with Ephraim Diamond · 7:23
0:00 / 7:23
0:00
7:23
Speed
KodashimSederסדרקָדָשִׁים
MenachosMesechtaמסכתמנחות
10Perekפרקי׳
5Mishnahמשנהה׳
Mishnah מנחות י׳:ה׳ · Menachos 10:5
מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי, שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים.
מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד,
וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ.
Once the omer was offered, they would go out and find the market of Yerushalayim full of flour and parched grain — not with the Sages’ approval, the words of Rabbi Meir.
Rabbi Yehuda says: with the Sages’ approval they would do so.
Once the omer was offered, the new grain was permitted at once,
and those far off were permitted from midday onward.
After the Beis HaMikdash was destroyed, Rabban Yochanan ben Zakkai enacted that the entire day of waving be forbidden.
Said Rabbi Yehuda: but is it not forbidden from the Torah, as it says (Vayikra 23): “until the very day.”
Why are those far off permitted only from midday onward? Because they know the beis din is not lax about it.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
case/objectrestrictive rulingpermissive rulingTannareasonpasuk/proof textcondition
Structure
The Mishnah's Structure▾
שֶׁמֶשׁ שֶׁל ט״ז בְּנִיסָן — the day the new grain unlocks
insight candidate
After the churban, R' Meir and R' Yehuda dispute whether the markets of the 16th operated בִרְצוֹן חֲכָמִים — an interesting story, but the structure is the day itself. Exits to Insights.
Summary Chart
After the Omer: permitting the new grain, and the day of waving▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| After the omer, the market filled with new grain — with the Sages' approval? | Rabbi Meir: Not with their approval | — |
| Rabbi Yehuda: With their approval | — | |
| When is the new grain permitted? | In Yerushalayim: At once, when the omer is offered | — |
| Far from Yerushalayim: From midday onward | They know the beis din is not lax in offering the omer | |
| What did Rabban Yochanan ben Zakkai enact after the Churban? | Rabban Yochanan ben Zakkai: The entire day of waving is forbidden | — |
| Rabbi Yehuda: It is forbidden from the Torah itself | Vayikra 23:14 |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (10)▾
שלא ברצון חכמים. דגזרי שמא יאכל מן החדש כשקוצר קדם שיקריבו העמר, וזה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קדם העמר: רבי יהודה אומר ברצון חכמים. דלא גזרו שמא יאכל כשקוצר. והלכה כרבי יהודה: והרחוקים. שאינן יודעים אם עדין קרב העמר: מתרים מחצות היום ולהלן. כדקתני טעמא לקמן: שיהא יום הנף. יום ששה עשר בניסן שבו מניפין את העמר: כלו אסור. לאכל בו חדש: אמר רבי יהודה. לתנא דמתניתין, וכי רבן יוחנן התקין: והלא מן התורה אסור. בזמן שאין בית המקדש קים. דתרי קראי כתיבי, כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה, דמשמע דעצמו של יום כלו אסור, דעד ועד בכלל, וכתוב אחד אומר (ויקרא כג) עד הביאכם את קרבן אלהיכם, דמשמע דלאחר קרבן העמר מתר. הא כיצד, כאן בזמן שבית המקדש קים, כאן בזמן שאין בית המקדש קים. אלמא בזמן שאין בית המקדש קים שאין העמר קרב הוי יום הנף כלו אסור מן התורה. ומשני בגמרא דהא דתנן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כלו אסור, לא תימא התקין אלא דרש והתקין, כלומר שדרש מקראות הללו ברבים והודיעם שכך הדין שיום הנף כלו אסור מן התורה משחרב בית המקדש. ואית דמפרשי בגמרא, שאין החדש אסור מן התורה ביום ששה עשר בניסן בזמן שאין מקדש אלא עד שיאיר פני המזרח שחרית ביום ששה עשר, דכתיב עד עצם היום הזה, עד ולא עד בכלל, והתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כלו אסור, משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח, השתא נמי ניכול, והן אינן יודעים דבזמן המקדש אסור לאכל חדש עד שיקריב העמר, דכתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם. והכי מפרשינן לה בפרק לולב הגזול:
שלא ברצון חכמים – that he decreed that lest one eats from the new crop (i.e., grain that ripened before Passover. The Torah prohibits harvesting and eating this produce until after the Omer offering on the 16th of Nisan) when they reap prior to offering up the Omer sacrifice, and this is already certain flour that has been harvested prior to the Omer. ר' יהודה אומר ברצון חכמים – that they did not decree lest he eats when he harvests/reaps. And the Halakha is according to Rabbi Yehuda. והרחוקים – that do not know if the Omer was yet offered. מותרים מחצו היום ולהלן – as its reason will be taught further on. שיהא יום הנף – the sixteenth of Nisan that on it they would wave the Omer (see also Tractate Rosh Hashanah, Chapter Four, Mishnah Three and also Tractate Sukkah, Chapter 3, Mishnah 12). כולו אסור – to eat on it the new crop. אמר ר' יהודה – to the Tanna of our Mishnah, for Rabban Yohanan [ben Zakkai] ordained/established the practice. והלא מן התורה אסור – at the time [of the Torah], when the Temple didn’t exist. For two Biblical verses are written, one verse states (Leviticus 23:14): “Until that very day/עד עצם היום הזה, [until you have brought the offering of your God, you shall eat no bread or parched grain or fresh ears,” that it implies that the essence of [that] entire day it is prohibited, up to and including, and the other verse states (Leviticus 23:14): “until you have brought the offering of your God,” that implies that after [bringing] the sacrifice of the Omer it is permitted. How so? Here (i.e., in the second part of the verse just quoted), at the time when the Temple exists; there (i.e., the first part of the verse), at the time when the Temple does not exist. Hence, we see that at the time when the Temple does not exist, the Omer is not offered, it is that the day of waving is completely forbidden (and see the parallel Mishnah mentioned above from Tractate Rosh Hashanah, Chapter 4, Mishnah 3). But the Gemara (Tractate Menahot 68b) responds that what is taught in the Mishnah: “Rabban Yohanan ben Zakkai ordained that the day of waving [of the Omer, the Second Day of Passover] should be wholly prohibited [in respect to new produce],” you should not say, that he ordained, but rather that he expounded and ordained, that is to say, he expounded on these Biblical verses in public and informed them that this is the law, that the day of waving [of the Omer] should be wholly prohibited from the Torah from when the Temple was destroyed. But there are those who expound upon the Gemara (see also Tractate Menahot 68a), that the new crop is not prohibited from the Torah on the sixteenth day of Nisan at the time when there is no Temple but rather only until the eastern horizon is broken through/filled with light in the morning of the sixteenth day [of Nisan], as it is written (Leviticus 23:14): “Until that very day,” up to, but not including, and Rabban Yohanan ben Zakkai ordained that the day of waving would be wholly prohibited, because speedily the Temple should be rebuilt and people would say last year, did we not consume it (i.e., the new crop) from when the eastern horizon is broken through/filled with light, that now also we will eat, but they did not known that at the time of the Temple (i.e., when it existed), it was forbidden to eat new crops until the Omer was offered, as it is written (Leviticus 23:14): “until you have brought the offering of your God. And this we explained in the chapter [of Tractate Sukkah], “The Stolen Lulav” [Chapter 3, Mishnah 12].
Sefaria · Bartenura on Mishnah Menachot 10:5
After the omer was offered they used to go out and find the market of Jerusalem already full of flour and parched grain [of the new produce]; This was without the approval of the rabbis, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: it was with the approval of the rabbis. After the omer was offered the new grain was permitted immediately, but for those that lived far off it was permitted only after midday. After the Temple was destroyed Rabbi Yohanan ben Zakkai decreed that it should be forbidden throughout the day of the waving. Rabbi Judah said: is it not so forbidden by the law of the Torah, for it is said, “Until this very day?” Why was it permitted for those that lived far away from midday? Because they know that the court would not be negligent with it. Leviticus 23:14 states, “Until that very day, until you have brought the offering for your God, you shall eat no bread or parched grain or fresh ears [of the new crop].” Our mishnah discusses when people can begin to eat of the new crop of grain. Section one: The mishnah describes the markets of Jerusalem as being full of grain from the new crop, immediately after the omer was offered. It is easy to imagine the merchants waiting and waiting until finally they could begin selling this new grain. The debate between Rabbi Meir and Rabbi Judah was over whether the rabbis approved of this. Rabbi Meir says they disapproved of the practice because if the merchants were already selling the new grain so quickly, it is clear that they had harvested it and ground it before the omer was offered. The fear was that they might also end up eating it before the omer. Therefore, the rabbis disapproved of this practice, although they did not successfully stop it. Rabbi Judah says that they were not concerned lest people eat it before it was permitted. Section two: As stated above, after the omer was offered, it was permitted for people to eat the new grain. People who lived far away from the Temple could not know when the omer was offered, so they must wait until half the day had passed to begin to eat of the new harvest. Below, in section five, the mishnah explains that they do not have to wait until they have actually heard that the court offered the omer because they can assume that the court would make sure that the omer was offered by this time. Section three: After the Temple was destroyed, Rabban Yohanan ben Zakkai forbade eating the new harvest for the entire day of the 16th of Nissan. This day is called “the day of waving” because that is when the omer was waved. It seems that Rabban Yohanan ben Zakkai reasoned that when no omer could be offered, it would be legal to eat the new harvest immediately when the day began. However, if we allowed such a practice people might forget that at one point it had been forbidden to eat until the omer was offered. Therefore, he was overly stringent and forbade people to eat for the whole day. Rabbi Judah says that there was no need for such a “takkanah” a rabbinic ordinance. The Torah itself says that the new harvest is forbidden until “that very day.” To Rabbi Judah this clause refers to a time when there is no Temple. When there is a Temple, the new harvest is forbidden until “you have brought the offering,” the second clause of the verse. Since the Torah already encompasses instructions as to how to act in the absence of the Temple, there was no need for rabbinic legislation.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Menachot 10:5
מחצות היום ולהלן . כתב התי"ט בשם הרמב"ם (בפיה"מ כאן) , דהואיל ותלה הטעם בב"ד דלא היו מתעצלים בו לאחרו מחצות היום, והב"ד בירושלם היו עומדין כי שם היו מקריבין אותו, משום הכי צריכים לידע בכל מקום אימתי הוא חצות יום בירושלם, כדי שמאותו שעה שהגיעה חצות של ירושלם מותרים, ולא קודם אותה שעה אף כי הגיע חצות במקומם, וכן הוא במקום שלא הגיע עדיין חצות שמותרים אם הגיע כבר חצות בירושלם. וסיבת שינוי זה הזכירו התי"ט בקצור נמרץ, ולכן אמרתי כי טוב מאד הוא להאריך הענין, כדי שיהיה הכל מובן אף להבלתי בקי בחכמת התכונה. והוא כי צריך אתה לידע דהארץ עומדת באמצע הרקיע כמרכז בעגולה, והארץ הזאת כמו כן עגולה היא, והמקומות שעליה עומדים סביב סביב לה, ובכל מקום ומקום מתראה חצי הרקיע וחצי נסתר ממנו, ובעלות השמש בחצי הנראה למקום ההוא הוא תחילת היום, ובהגיעו באמצע חצי הנראה הוא חצי היום למקום ההוא, ולהיות שאין חצי הרקיע הנראה למקום אחד אותו חצי הנראה למקום אחר, משום הכי אין חצות היום בכל המקומות ברגע אחד, כי אפשר להיות שחצות יום של מקום אחד הוא תחילת היום למקום אחר, להיות מתחיל משם חצי הרקיע הנראה לאותו מקום אחר, וכן להפך אפשר להיות: והבט עיניך בצורה שלפניך ותראה בחוש העין איך האמת כך הוא. והוא העגול שבאמצע הוא הארץ, והוא מסומן באות א'. והשלשה עיגולים שסביב לו הם שלשה עיירות שעליה, והם מסומנים באותיות בג"ד. והעגול הגדול שסביבם הם השמים, והוא מסומן באותיות הוז"ח, אות ח' מזרח, ז' צפון, ו' מערב, ה' דרום. והקוים העוברים על מרכז הארץ ונוגעים מכאן ומכאן לעגול, הם הקוים המחלקים את הרקיע הנראה מהנסתר לכל מקום ומקום כפי מה שהוא, וכל אחד מאלו הקוים נקראים בשם אופק, והוא שקו ט"י הוא אופק מקום ב', וקו ח"ו אופק מקום ג', וקו ז"ה אופק מקום ד'. והרקיע שעל אופק המקום ההוא הוא הנראה מאותו מקום, ושתחת האופק ההוא הוא הנסתר ממנו, והנה בעלות השמש על אופק המקום הוא תחילת היום למקום ההוא, ובהגיעו באמצע השמים הנראים למקום ההוא, חצות היום למקום ההוא. ולכן בעלותו בפאת מזרח על נקודת ח', הוא תחילת היום למקום ג' כי עלה על אופק שלו, ועדיין הוא לילה למקום ד' כי השמש עדיין תחת אופקו עומד, ובהגיעו לנקודת כ' הנה הוא חצות היום למקום ב' שאופק הוא קו ט"י, ועדיין אינו חצי יום למקום ג' על כי לא עלה השמש עדיין עד חצי השמים הנראים ממנו, עד הגיעו אל נקודת ז', ובהגיעו לשם הוא חצות היום שלו, וכאשר יעבור את נקודת ז' מאיר היום למקום ד' כי על אופקו הוא עומד. נמצא שברגע אחד יש ג' זמנים משונים לג' מקומות אלו, כי למקום ד' הוא תחילת היום, ולמקום ג' בחצי היום, ולמקום ב' נוטה להעריב, וכאשר ירד השמש עד תחת נקודת י', אז בא השמש למקום ב' וחשיכה לו, ומזה תדון ממקום למקום כשתסתכל יפה בצורה שלפניך: ואילולי שהשמש אינו עולה ביושר לעולם על חצי השמים הנראים, אלא הולך אל דרום וסובב אל צפון באלכסון, היו בכל זמן ובכל מקום הימים והלילות שוים, שהרי בכל מקום חצי השמים עומדים על האופק שלו בהסיר מכשולות הראיה שהם ההרים והגבעות, וחצי מתחתיו. אבל מפני שאינו כן, אלא השמש אינו עובר על המקום ביושר אלא באלכסון, וגם אין השמש מתפשט בכל רוחב הרקיע הנראה לאותו מקום, כי אם מהלכו ברוחב הוא כנטית אפודת המזלות מעגול חצי השמים, ולהיות המקום ההוא עומד חוץ ממקום זה, נמצא שאין השמש עובר על ראשו לעולם אלא רואה אותו ברחוק ממנו, ויש מקום שהוא להפך, לפיכך מצינו שינוי הלילות והימים מזמן לזמן וממקום למקום, ואין כאן מקום להאריך בזה, אלא דיו שנדע איך יהיה זה שיקדים חצות יום במקום אחד למקום אחר, וההערות האחרות הם כדי להוציא מלב הבלתי בקי בחכמת התכונה הקושיא אשר יוכל להקשות לכאורה, שאם כן יהיו בכל מקום ובכל זמן הימים והלילות שוים, שאינו כן מהטעמים הגלוים לבקיאים בזריחת השמש ומבואו כמ"ש:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Menachot 10:5
(יא) דאלו קצירה עצמה אפשר בבית השלחין, אי נמי על ידי קטוף: (יב) מתרים. לכלי עלמא. ואפלו רבי יהודה מודה בזמן שיש עמר עמר מתיר, דכתיב עד [יום] הביאכם. רש"י: (יג) מפני כו'. ולכן צריכין שישמרום חצות יום ירושלים. לא חצות אותן המקומות. לפי שאפשר שיהיה מקדם או מאחר כו'. הרמב"ם. ועין תוספות יום טוב:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Menachot 10:5
שלא ברצון חכמים ש"מ דאף בזמן הבית. לא עצרו כח החכמים. למחות ביד העם. מעבור על גזרותיהם. וכן עוד להלן מ"ח.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Menachot 10:5
משקרב העומר וכו'. פ"ק דפסחים דף י': ומוצאין בשוק ירושלים וכו'. כצ"ל. והפירוש מיד כשיוצאין מוצאין: משקרב העומר וכו'. פ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ב.) וביד פ' עשירי דהלכות מאכלות אסורות סי' ב'. ובטור י"ד סימן רצ"ג. ועיין בת"כ פרשה יו"ד דפרשת אמור: שלא ברצון חכמים. מפני שהיה נקצר קודם לעומר: בפי' רעז"ל כשקוצר קודם שיקריבו העומר. כתב החכם הר"ס ז"ל אי אפשר ע"י קצירה דאסור לקצור מלפני העומר אלא ע"י קיטוף עיין בריש פסחים ע"כ: ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין. בפ"ק דפסחים בסימן ג' הארכתי יותר ע"ש: משקרב העומר הותר החדש מיד. אלמא בעומר תליא מילתא היינו למצוה מן המובחר להמתין עד שיקרב העומר אבל בלאו לא עברי וכן נמי הא דכתיב עד יום הביאכם וגו' למצוה וכן נמי הא דתנן בסמוך העומר היה מתיר במדינה למצוה: אמר ר' יהודה והלא. פ' לולב הגזול (סוכה דף מ"א.) ומפרש בגמרא דר' יהודה הוא דקטעי דסבר דריב"ז מדרבנן קאמר ולא היא דריב"ז מדאורייתא קאמר ומאי התקין דרש והתקין כדפי' רעז"ל: ומפני מה וכו'. שם בפ' פכל מערבין ובפ' לולב הגזול (סוכה דף מ"א) ובפ' בתרא דר"ה דף ל':
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Menachot 10:5
לפי כתב-יד קופמן משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח קלי שלא כרצון – "כרצון", או אולי יש לקרוא "ברצון", חכמים דברי רבי מאיר – חכמים רצו כנראה שהקציר יתחיל לאחר הקרבת העומר, או שרק לאחר ההקרבה יתחילו להכין את הקלי. הקלי עצמו שימש כמתאבן. רבי יהודה אומר כרצון חכמים היו עושין – וכן בתוספתא (פ"י הכ"ה, עמ' 529) ובספרא (אמור, פרשה י ה"י, ק ע"ג). הקלי שימש כאוכל לא רק בשדה בארוחה בזמן הקציר, כמו שנתן בועז לרות (רות ב יד), אלא גם כמתאבן וכמזון ממש, כמו שהביאה אביגיל לדוד: "מאתים לחם ושנים נבלי יין וחמש צאן עשויות וחמש סאים קלי ומאה צמקים..." (שמואל א כה יח). המדרש מסביר: "אלו קליות, דבש וחמאה" (מדרש תהילים, ג ג, עמ' 36). הביטוי "שלא ברצון חכמים" חוזר פעמים מספר בספרות חז"ל, ויש בו ביטוי לאזלת ידם של חכמים לכפות את הכרעותיהם. ברם, בכל המקרים שהביטוי מופיע בהם מדובר בימי הבית השני 30 משנה, שבת פ"ח מ"ד, וראו פירושנו לה; להלן משנה ח; פסחים פ"ד מ"ח שבה הביטוי אינו מופיע, אבל הוא מופיע במקבילות, כגון בבלי, שם נו ע"א; משנה, שם פ"ה מ"ח. . אין להסיק מכך שלאחר ימי הבית התקבלו דבריהם של חכמים ללא עוררין, זו שאלה הצריכה דיון לגופה, אבל הצורה הלשונית "שלא ברצון חכמים" אינה מופיעה עוד. אי אפשר להוכיח מכאן שכל המסורות שבמשנתנו הן זכרון ראלי, אבל ניכר מהרשימה שהמסורות שיוחסו לימי הבית נוסחו בסגנון מיוחד. במקרה זה כל הסיפורים נראים אמינים, ויש לראות בהם זיכרון ראלי. משקרב העומר הותר החדש מיד – לאחר ההקרבה שכל תושבי ירושלים ידעו עליה הותרה תבואה חדשה לאכילה. יש להניח שמכיוון שמדובר בחול המועד הרי שהקציר נעשה לפני החג, או שקצר אדם מעט לצורך החג, והרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן – הנימוק יובא להלן. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכיי שיהא יום הנף כולו אסור – אמנם מצוות חדש אין לנו, ולכאורה צריך היה לאסור את החדש עד שייבנה המקדש, אך זו הלכה בלתי ראלית. לכן נקבע שרק אותו היום אסור. אמר רבי יודה – רבי יהודה מתייחס לרישא, להיתר לאכול מחצות היום, והלא מן התורה הוא אסור שנאמר עד עצם היום הזה – ויקרא כג יד, מפני מה הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן – רבי יהודה מבין ש"עצם היום" הוא כל היום, עד הבאת הקרבן, מפני שהן יודעין שאין בית דין מתעצלין בו – הרחוקים יודעים שמן הסתם עד חצי היום נגמרה מלאכת ההקרבה. הביטוי "בית הדין מתעצלין" הוא בהתאם למטרתם של חכמים להציג את המקדש כמי שמתנהל על ידי חכמים 31 ראו הנספח למסכת שקלים. כך למשל הם מתארים עצמם כמי שקונים פרה אדומה, או אחראים על פדיוןן עני (שתרם ערכו למקדש). גם את קידוש החודש הם מתארים כנוא הן הם כוסקים בופעל היה זה הנשיא שניהל את הםכילת. חז"ל מגדירים אותו 'אב בית דין' כלאילו היה חכם 'מלהם' אבל בפועל הנשיאתו הייתה גוף קרוב אך לא זהה. בהנשיאר גם בחר את חברי בית הדין ומינה אותם (המינויים המוכרים חנו הם מבין באי בתי המדרש) , אבל בפועל היה זה מינוי של די הנשיא. מי יודע אם באמת הוא מינה רק חכמים, או שמא גם כאן היו מינויים 'חצוניים', מבין 'אילין דמתמנין בכסף'. בפועל בימי התנאים הנשיא אכן היה מבאי בית המדרש, ולכן הניגוד בינו לבין חכמים לא נראה כלפי חוץ, ולא היה חריף ואישי. העימות בין רבי יהושע בין חנניה ורבן גמליאללמשל, היה אפוא לא רק עימות בתוך בית המדרש, אלא גם עימות בין חכמים לבין בית הננשיא (יהא תוארו אז אשר יהיה).. אבל בימי האמוראים התרחק הנשיים והסנהדרין זה מזה. לא נעסוק כאן השאלה מי אמת ניהל תחום זה בתקופת האמוראים.. נעיר רק למשפט בירושלמי בו מורה חכם חשוב, רבי סימון "רבי סימון מפקד לאילין דמחשבין, יהבון דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתה בשבת' ולא ערבתא בשבתא ואין אדחקתון עבדון תקיעתה ולא תעבדון ערבתא" (ירוש', פ"ד ה"א, נד ע"ב – מורה לאל שמחשבים את לוח השנה תנו דעתכם שלא תעשו (תקבעו) את ראש השנה השבת וא בקפת עכות בשבת ואם תדחקו עשו (רבעו) ראש השנה בשבת ולא הושענה רבה [יום ערבה] בשבת. הודאח שלרבי סימון כחכם בודד אין סמכות לקבע את סדר העדעיפויות. החכם אפוא מייעץ רו מבקש שתשמרנה קביעות מסוימות, ורצוי שכך יהיה). אך יש כ'אלה המחשבים'. ומתכננם את לוח השנה זאת למרות המגבלות הידועות של קבלת עדים. הם מחליטים מתי מעברים שנה, אין הם חכמים אלא אנשי מקצוע בתחום לישובי הלוח. ייתכן שהם חכמים אך לא ראשי החכמי אלא גוף מתוכם שמונה על ידי הנשיא. גוף שאולי רוב חכמים, אך איננו הסנהדרין. המקורות המתארים את הסנהדרין כקובעת את הלוח מנכסים אפוא לחכמים פעילות המתבצעת בפועל על ידי גוף קצת שנה. יש להניח שגם לפני יום כיפורים כאשר לימדו את הכהן הגדול שחיטה. לא היו אלו חכמים אלא כהנים. ורק בקטע בו הושבע הכהן שלא לנהוג כמנהג צדוקים השתתפו חכמים (תחילת מסכת יומא). וכן "אמר רב יהודה אמר שמואל: ת"ח המלמדין הלכות שחיטה לכהנים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. אמר רב גידל אמר רב: ת"ח המלמדים הלכות קמיצה לכהנים, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה" (בבלי, כתובות קו ע"א). ישל הניח כל אלו היו כהנים וודאי שהם לא נזקקו לתלמידי חכמים שילמדות פעילולי המקדש כחכמים, אך שבפועל היו הם כהנים. . בפועל היה הניהול מן הסתם בידי הכוהן הממונה, והוא דאג לכך שמעמד ההקרבה לא יתעכב. אפשר גם שרבי יהודה מתנגד לניסוח שזו תקנה של רבן יוחנן בן זכאי. לדעתו זה דין תורה, ובזמן שבית המקדש היה קיים ידעו הכול שהקרבן הוקרב בעתו, ולכן הותרה אכילתו מחצות היום. בהיעדר מקדש שבנו לדין תורה. כך מפרש את המשנה הבבלי (ראש השנה ל ע"ב; סוכה מא ע"א). מן הראוי לציין שרבי יהודה אינו משתמש בטיעון ש"עצם היום" הוא חצות היום, "תוקפו של יום" 32 מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יב נ, עמ' 37. איש להעיר שבדרך כלל "עצם היום" הוא כל היום, כמו במצוות צום יום הכיפורים (ויקרא כג כח-כט). . זו אמנם דרשה ידועה, אבל לא נעשה בה שימוש במשנתנו. הבבלי (שם ושם) מפרש כך את דברי רבן יוחנן בן זכאי, וסביר שאין כאן תקנה אלא "דרש והתקין". לעומת זאת הבבלי למשנתנו אינו מביא הסבר זה ומוסיף את דברי רב ושמואל שאמרו "בזמן שאין בית המקדש קיים – האיר מזרח מתיר" (סח ע"א). רב ושמואל חולקים על משנתנו, ומסבירים שהחדש מותר מתחילת היום. זו תופעה נדירה שאמוראי בבל מתירים לעצמם לחלוק על המשנה, והיא תדירה הרבה יותר בירושלמי. בירושלמי יש מחלוקת האם בזמן שאין המקדש קיים זמן ההבאה מתיר או הבוקר מתיר (חלה פ"א ה"א, נז ע"ב). הדיון האמוראי מתנהל כאילו משנתנו אינה קיימת, ויש בכך עדות למיעוט העיסוק במסכת מנחות. העיסוק של הבבלי הוא רק סביב משניות ראש השנה וסוכה (להלן) המזכירות את תקנת רבן יוחנן בן זכאי ושנלמדו בצורה אינטנסיבית. תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי מנויה בתוך סדרה של שלוש תקנות בדבר תקיעה בשופר בשבת (במקום בית הדין), נטילת לולב בשבת ו"שיהא יום הנף כולו אסור" (משנה, ראש השנה פ"ד מ"ג; סוכה פג מי"ב). הדיון הבבלי האם לפנינו דרשה או תקנה מעוגן היטב במשנה. כבר את דברי רבי יהודה אפשר להבין כדרשה לרבן יוחנן בן זכאי. לפי פשוטם של דברים זו עדות נוספת לטשטוש שבין התקנה, או המנהג, לבין ההלכה ה"רגילה". במחשבת חז"ל ההבדל הוא ברור ופורמלי 33 ראו רמב"ם, הלכות ממרים פ"ד ועוד. . הלימוד הוא תולדת העיון במקרא, או בפסיקה קודמת, ותקנה, או מנהג, הם חידוש שלא בדרך הלימוד הרגילה, כתוצאה ממצב הדור והתנאים המשתנים. ההלכה היא כאילו מדורי דורות, והתקנה, כמו גם המנהג, הם חידוש שהגו חכמי בית המדרש או הציבור. בהלכה התנאית, ובפועל, הגבול בין התקנה, המנהג וההלכה מטושטש, וספק אם היה קבוע. כפי שכבר ראינו אין המנהג המקומי אלא דעה הלכתית אחת שהתקבלה במקום פלוני, ומנהגים רבים אינם אלא הלכות ולהפך 34 ראו על כך במבוא לפסחים פ"ד. . הלכות רבות שנלמדו כביכול מהכתובים הם חידושים שנעשו כתוצאה מעיון טהור, או מתנאי הזמן. כך גם התקנה היא חלק מעולם השיח ההלכתי, ואינה עומדת בהכרח בניגוד לדרשה. לעתים היא ניזונה מדרשה, ולעתים קרובות היא בסיס המייצר את הדרשה. במקרה שלנו רבן יוחנן בן זכאי התקין, ומאוחר יותר דרש רבי יהודה דרשה המאשרת את דברי רבן יוחנן בן זכאי. התירוץ של הבבלי הוא עדות חשובה להבנה זו של מערכת היחסים המטושטשת שבין הדרשה, ההלכה והתקנה. עם זאת יש לציין שמסירת מסורת כתקנה היא בחירה ספרותית להדגיש את המרכיב החברתי בפסיקה ההלכתית. בהמשך ימי האמוראים התגבשו הכללים הפורמליים והאבחנות שבין הדרשה והתקנה, אך בימי התנאים לא הייתה בגבולות עקיבות והם היו בלתי ברורים ובלתי אחידים. ההחלטה שיום הנף כולו אסור אינה נובעת רק מהסיכוי או מהתקווה שהמקדש ייבנה. אמנם הבבלי מפתח את הלך המחשבה הזה, אך נראה שעיקר הדין נועד להוות זכר למקדש, לבטא געגועים למה שהיה, ולא תכנית מעשית לשיקום המקדש. כפי שהסברנו בהרחבה במשנת ראש השנה, חורבן המקדש יצר חלל דתי, שכן מצוות רבות היו קשורות למקדש. רבן יוחנן בן זכאי, שעמד בראש החכמים בראשית דור יבנה, שאף להסדיר מחדש את חיי הדת. חלק מהמצוות המיוחדות למקדש הועברו למדינה, וחלקן בוטל או שנמצא להן תחליף. במקרה שלפנינו הוחלט ליטול לולב כל שבעה כשם שהיו נוהגים במקדש ושיום הנף כולו אסור, אך לא נקבע שהחדש אסור בכל השנה עד שייבנה המקדש שכן זו הכרעה שאיננה מעשית.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Menachot 10:5
משקרב העומר יוצאין ומוצאין בשוק ירושלים כו': משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקים כו': ר"מ אומר אינו מותר להן לצאת לשוק בקלי וקמח קודם הקרבת העומר שמא ישלחו יד ויאכלו ממנו קודם הקרבה ולפיכך אמר שלא ברצון חכמים. ור' יהודה אינו חושש לזה ולפיכך אמר ברצון חכמים והלכה כר' יהודה: ונאמר באיסור אכילת החדש שני כתובין נאמר עד עצם היום הזה ונאמר עד הביאכם את קרבן אלהיכם כשהיה בית המקדש קיים לא נאסר אלא קודם הקרבן ומשקרב העומר מותר לאכול חדש מיד והרחוקים אוכלין אחר חצות יום ט"ז לפי שודאי אצלם שבאותה שעה כבר נקרב העומר כמו שאמר מפני שיודעים שאין ב"ד מתעצלים בו ולכן צריכין אנשים שישמרום חצות יום ירושלים לא חצות אותן המקומות לפי שאפשר שיהיה מוקדם או מאוחר וזה ידוע מחכמת אורך הארצות כמו שהוא מפורסם אצל בעלי התכונה אבל אם אין שם מקדש איסור חדש יום הנף כלו ר"ל יום ט"ז שנא' עד עצם היום הזה והעיקר בידינו עד ועד בכלל ואין חולק רבן יוחנן על זה. ומה שאמר התקין ר"ל שלמד בני אדם הדין הזה המקובל וחזק אמונתם בו וזהו ענין מה שאמרו מה התקין דרש והתקין. ודעת ר' יהודה על הענין שהוא מותר מן התורה אלא שאיסורו מדרבנן דרך תקנה ולפיכך אמר והלא מן התורה הוא אסור ואינו כמו שעלה בדעתו רק הכל מסכימין שאם אין שם מקדש עצמו של יום אסור מן התורה:
Sefaria · Rambam on Mishnah Menachot 10:5
שלא ברצון חכמים . פירש הר"ב דגזרי שמא יאכל מן החדש כשקוצר. דאילו קצירה עצמה אפשר בבית השלחין. א"נ ע"י קטוף [*ועי' לקמן במשנה ז' וח']: דברי ר"מ . מקשינן בגמרא דבבדיקת חמץ פליגי חכמים אדר"י ומסתמא רבי מאיר הוא בר פלוגתיה דר"י. וסברי יבדוק בתוך המועד. כדתנן במשנה ג' פ"ק דפסחים. ולא חיישינן שמא יאכל. ומשנינן דשאני התם דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל אכיל מיניה: רבי יהודה אומר ברצון חכמים . פי' הר"ב דלא גזרו שמא יאכל. והא דחייש התם בחמץ. דלא בדיל מיניה. חדש בדיל מיניה. גמ': והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן . כדמסיק טעמא במתני' מפני שהן יודעים שאין בית דין מתעצלים בו. וכתב הרמב"ם. ולכן צריכין אנשים שישמרו חצות יום ירושלים לא חצות אותן המקומות. לפי שאפשר שיהיה מוקדם. או מאוחר וזה ידוע מחכמת ארך הארצות. וכמו שהוא מפורסם אצל בעלי התכונה. ע"כ. ירצה שהמקומות שעל כדור הארץ בארך מנקודת מזרח עד נקודת מערב כל המוקדם לנקודת מזרח יקדים בו חצות היום קודם למאוחר אליו. ולכן צריכין שידעו המקומות אם הם מוקדמים לירושלים או מאוחרים וכמה היא הקדימה והאיחור שביניהם. ובזה ידעו אם חצות ירושלים מוקדם או מאוחר. לחצות יום שלהם. וכמה היא הקדימה. או האיחור: אמר רבי יהודה והלא מן התורה כו' . עמ"ש בזה בפרק לולב הגזול משנה י"ב: מפני מה הרחוקים מותרים כו' . בין לר"מ ובין לר"י. דאפי' ר"י מודה בזמן שיש עומר עומר מתיר. דכתיב עד (יום) הביאכם. רש"י:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Menachot 10:5
ובחול בשלשה בג' בנ"א כדי לפרסם שקצירת העומר בט"ז בניסן למחרת יו"ט ראשון של פסח. ולא למחרת שבת בראשית כבייתוסים. וכתב ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל דמכאן מוכח דבמילה בשבת מותר להיות חתוך ע"י אחד ופריעה ע"י אחר:
Sefaria · Yachin on Mishnah Menachot 10:5
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this card.
The morning after the Omer — and the whole day Rabban Yochanan ben Zakkai closed off▾
עֲשֵׂה לְךָ רַב
R' Meir · Dor 3 · talmid of R' Akiva — רַבִּי מֵאִיר
Foremost of the five talmidim through whom R’ Akiva rebuilt Torah after the persecutions. The Gemara holds that an anonymous mishnah is R’ Meir’s (Sanhedrin 86a), so his voice underlies far more of the Mishnah than his name shows. He was a sofer by trade and, the Gemara says, was called Meir because he lit up (meir) the eyes of the chachamim in halacha (Eruvin 13b); he learned even from Elisha ben Avuya after his teacher went astray.
Why the full market was against the Sages' wish
R’ Meir reads the crowded market as a fault: with flour and parched grain ready before the Omer, people might reach out and eat chadash before it was offered, or reap before its time (Bartenura, Rambam). R’ Yehuda holds it was done with the Sages’ approval, and Rambam rules like him. The same lean shows in Chagigah 3:7, where R’ Yehuda lets a merchant who opened a cask of wine or began selling dough during the regel finish selling it as tahor even after the festival — extending the regel’s dispensation rather than holding the purity line at its end, a steady tilt toward an open marketplace over strict caution about contact with amei ha’aretz.
When those far off could eat
Once the Omer was offered the new grain was permitted at once; those far from Yerushalayim only from midday on. Rambam and Tosafos Yom Tov add the precision: they reckon by Yerushalayim’s midday, not their own, since the Omer might be brought earlier or later than the hour in their own place.
The takanah, and what it settled
With no Omer to bring, Rabban Yochanan ben Zakkai ruled the whole day of the waving forbidden, permitting the new grain only that night. Two concerns meet in the ruling. One looks ahead: once the Beis HaMikdash is rebuilt, people should not say ‘last year we ate at daybreak, so this year too,’ forgetting that it is the Omer that permits the grain. The other looks to the moment: with no korban to release it, people might treat chodosh as barred for good, and fixing a clear time it becomes permitted assured them it may still be eaten — much as R’ Yehoshua answered those who would give up meat and wine because the altar had ceased (Bava Basra 60b).
Series Insights
Series context▾
Where this sits
This is a restriction that keeps hope and guards against error. Rabban Yochanan ben Zakkai could have let the new grain be eaten at daybreak, as the law allowed once there was no Omer; instead he held the whole day, so the nation would not grow used to a world without the Omer and stumble when the Mikdash returns. The takanah carries the expectation of rebuilding inside it.