על שני חדשים מחללים את השבת – ניתן לפרש את המשנה בשתי צורות: או שהיא עוסקת בשליחים, שמותר להם לחלל שבת כדי להגיע ליעדם בזמן, או שהיא מדברת על העדים שראו את החודש 100 רוב הראשונים פירשו שמדובר בעדים, שכן כך פירשה הגמרא (כך ברמב"ם, במאירי, ברע"ב ובמפרשים אחרים). בעל מלאכת שלמה מפרש כנראה (בשם בעל המאור ואחרים) שמדובר בשליחים, למרות פירושי התלמודים, אם כי אינו אומר זאת במפורש. . המשך המשנה ודאי מדבר על השליחים, ברם אין הכרח לפרש שכל המשנה מדברת עליהם, וייתכן לפרשה ששני החודשים הללו שונים בשני מרכיבים, האחד שבהם יוצאים שליחים גם לסוריה ולא רק בתוך ארץ ישראל, והאחר שבהם העדים מחללים שבת, או שבהם השליחים מחללים שבת. המשך משנה ה נראה כרצף אחד עם משנתנו, והיא עוסקת בוודאי בעדים. שני התלמודים מפרשים שמשנתנו עוסקת בעדים. הבבלי אומר זאת במפורש (כא ע"ב) והירושלמי בעקיפין בקבעו, בהמשך הפרק (ה"ח, נז ע"ג), שמחללים שבת על קיום ראש החודש, הווה אומר שהעדים מחללים שבת אך לא רק על פרסום החודש, כלומר על הפצת הידיעה, אלא גם "להודיע שנתקיימו". אך המדרש התנאי קובע במפורש: "על קריאתם אתה מחלל את השבת ואי אתה מחלל את השבת להודיע עליהם שנתקיימו" (ספרא, אמור פרק י ה"ז, קה ע"א), והרי לפנינו מחלוקת בנושא. בהמשך המשנה, "וכשבית המקדש קיים", מדובר בוודאי בעדים, שכן לגבי השליחים אין הבדל אם המקדש קיים אם לאו, הרי את הקרבנות מקריבים רק בירושלים והשליחים נועדו לתפוצות. אם כן, יש לפרש את משנתנו בעדים והיא קובעת שהעדים של שני החודשים מחללים את השבת כדי שיוכלו להגיע בזמן ולתת את עדותם. על ניסן ועל תשרי שבהם שלוחים יוצאין לסורייה – משפט זה סותר לכאורה את המשנה הקודמת שקבעה שעל שישה חודשים השליחים יוצאים. התלמוד הבבלי שואל את השאלה ומשיב שבדרך כלל השליחים יוצאים מיד במוצאי היום הראשון, גם אם לא קידשו בו את החודש, אבל בשני החודשים הללו הם ממתינים עד שבית הדין יכריז על קידוש החודש. הסבר זה קשור למשנה ז בפרק הבא. שם המשנה דנה במקרה שביום הראשון לא הגיעו עדים, וברור שהיום הבא יהיה ראש חודש. לדעת חכמים מקיימים את המעמד הציבורי ביום השלושים ואחד אף שההחלטה ברורה, ולדעת רבי אלעזר ברבי צדוק אין לקיים את המעמד. הסבר הגמרא מובן רק לפי שיטתם של חכמים שהשליחים ממתינים להחלטת בית הדין. אפשטיין 101 אפשטיין, מבואות, עמ' 365. סבר שאכן המשניות סותרות, אלא שמשנה ג מייצגת את המצב אחר תקנת רבי. בתוספתא נאמר שרבי תיקן שיהיו השליחים יוצאים גם על אדר השני ולא רק על ששת החודשים (פ"א הי"ד); אם כן, משנה ג היא מימיו. עד ימי רבי נהגו עדיין להשיא משואות בגליל (ירו', נח ע"א), ורבי ביטל את המשואות והתקין שיהיו השליחים יוצאים בכל החודשים. לעומת זאת משנה ד קדומה יותר. הדגש על יציאת השליחים לסוריה מוזכר גם בפי רבי אלעזר ברבי צדוק (תוס', פ"א הי"ז), ומשנה ד קודמת לו. עד כאן דברי אפשטיין. לפי פירושו משנתנו (משנה ג) היא בוודאי בניגוד לרבי, אך בת זמנו. לפי פשוטם של דברים יש למשנה הסבר אחר 102 היינמן, משניות. ראו עוד קארל, הערות, המפרש את המשניות הסותרות בתקופות שונות. , גאוגרפי. בשישה חודשים יצאו השליחים ברחבי הארץ בלבד, ואילו בשני החודשים הללו יצאו גם לסוריה ולתפוצות אחרות. עדות ברורה לכך יש בירושלמי המתאר את מוסד השליחות. מתברר שגבול הארץ לעניין זה היה בנמרין שבדרום סוריה (נמרה בצפון הטרכון – הלג'ה היום), כפי שנאמר במפורש בתוספתא 103 תוס', פאה פ"ד ה"ו; כתובות פ"ג ה"א; השוו ירו', נז ע"ב. . נראה, אפוא, שבדרך כלל הגיעו השליחים רק לגבולות הארץ, ואילו לבבל ולסוריה הגיעו שליחים רק בשני החודשים המיוחדים. מהתלמוד הבבלי ברור שלעתים לא הגיעו השליחים לבבל, שכן צוק העתים וקשיי התחבורה הכבידו על הקשר הרצוף, אך נעשה מאמץ לקיים את הקשר הרצוף לפחות בשני החודשים הללו. מעשים שונים בתלמוד מעידים על עצמאות מסוימת של בבל, ועל חישובים שעשו חכמי בבל. נראה שאלו עדויות לקשיים בקיום הקשר 104 העדויות רבות וראו בבלי, יח ע"ה - כ ע"א. נסתפק בראיה אחת מהירושלמי על מקרה שבו לא הגיעו השליחים לבבל ורב חסדא הורה כיצד ינהגו, ראו ירו', נז ע"ב. בכתבי היד של הבבלי לדף כא ע"ב (ל, מד, נא, חב, גקד) מובא מעשה שהוא אולי מעשה נוסף או אותו מעשה בחילוף שם. . רוב עם ישראל התגורר במרחק הליכה של 12-10 ימים מירושלים, לעומת זאת אין להניח שהשליחים עשויים היו להגיע לגולת בבל בזמן כה קצר 105 לאלכסנדריה לא הגיעו בדרך כלל שליחים והם חגגו שני ימי סוכות, אף שאין כל קושי להגיע לשם תוך שבועיים, ואכן כשבא לשם פעם רבי אבהו הורה להם ליטול לולב ביום הראשון שחל בשבת, שהרי ידע בדיוק מתי ראש חודש. ראו ירו', עירובין פ"ג ה"ט, כא ע"ג. הסוגיה היא מהעדויות הבודדות לעצמתה של הקהילה היהודית באלכסנדריה במאה השלישית - ראשית המאה הרביעית. כידוע הושמדה קהילת אלכסנדריה המעטירה במרד התפוצות בשנת 117 לספירה. הסיפור מעיד על התחזקותה המחודשת. בהמשך הסוגיה האמורא האנונימי מבקר את החלטתו של רבי אבהו. המבקר האלמוני מכונה "רבי" סתם, ולא ברור האם הוא נמנה עם חכמי ארץ ישראל או עם חכמי מצרים, ולא נרחיב בכך. . ההבדל בין סוריה והארץ לא היה עקרוני, אלא תלוי במאמץ שהשקיעה ההנהגה היהודית. קשה היה לשלוח שליחים כה רבים כל חודש, ולכן הסתפקו בשילוחם בחודשים החשובים בלבד. ראשונים, והגמרא עצמה, לא היו מודעים לבעיית המרחק ולבעיות הארגוניות, ולכן פירשו בדרכם. לפי הפירוש הפשוט במשנה שתי ההלכות קשורות ביניהן. העדים מחללים שבת כדי שהשליחים יצאו בזמן. רש"י מסביר, באריכות בלתי אופיינית לו, מדוע חשוב שהשליחים יצאו בזמן (מיד במוצאי שבת). אם העדים לא יחללו שבת ייתכן שלא יגיעו עדים, ראש החודש יקודש רק למחרת, השליחים יהיו צריכים לחכות עד שבית הדין יכריז על החודש ואז יתעכבו מאוד בצאתם, אולי עד יום שני. הבעיה חמורה בתשרי יותר מבניסן, שכן בתשרי העדים צריכים להגיע ליעדם עד התשיעי בחודש, ואילו בניסן הם נהנים מחמישה ימים נוספים, שכן החג מתחיל רק ביום ט"ו (י"ד בערב). הנחת היסוד של הפירוש היא שיש קשר בין שתי ההלכות במשנה: העדים מחללים שבת כי השליחים ממהרים לצאת לשליחותם. חישוב זה מעורר קשיים, ועל חלק מהם עמדו ראשונים. קודם כול, משנתנו היא רק כדעה אחת במשנה ז בפרק הבא. התוספות מקשים: הרי יש צורך בכך שהחודש יקודש בזמנו כדי שניתן יהיה לעשות מאמץ שהיום הראשון של סוכות לא יחול בשבת. שאלה זו היא אנכרוניסטית, שכן בימי התנאים טרם נקבעו כללים אלו ואת החודש קידשו רק לפי ראייה. הר"ן מעלה שאלה אחרת: אם בחודש תשרי יש לשליחים זמן מספיק להגיע – הרי שבחודש ניסן יש להם חמישה ימים נוספים, לפיכך לא תקרה כל תקלה אם יחכו השליחים עד יום ראשון, ואפילו עד יום שני. היו ראשונים שהסבירו שעיקר ההסבר הוא על תשרי, ולחודש ניסן יש הסבר אחר. מצד שני, בראש חודש תשרי חל כידוע ראש השנה. ממילא חייבים השליחים לחכות עד מוצאי ראש השנה, וממילא אין כל משמעות להזכיר את חודש תשרי כחודש המיוחד אשר בו מחכים השליחים עד הודעת בית הדין. בחודש אב השליחים מספיקים להגיע ליעדם עד תשעה באב, הווה אומר שדי בתשעה ימי הליכה כדי להגיע לקצה תחום היישוב היהודי. אם כן, בניסן יש די זמן עד י"ד בו, גם אם ימתינו עוד יום שלם להחלטת בית הדין. מעבר לכך, עיקר חידושה של המשנה אינו כתוב בה. כל הרעיון של ההמתנה להכרזת בית הדין אינו כתוב במשנה. ראשונים אחרים הציעו שבשני החודשים, ניסן ותשרי, העדים יוצאים כבר בשבת והולכים עד קצה התחום כדי שלא יתעכבו במוצאי שבת 106 ראו מלאכת שלמה. . ברם, הרווח הצפוי מהתארגנות זו הוא בערך שעה לכל היותר, ואין לכך כל חשיבות מהותית. כאמור, הר"ן מציע לנתק את שני חלקי המשנה ואומר שהחודשים ניסן ותשרי מיוחדים בשני מרכיבים שאין בהם קשר ענייני: בהם העדים מחללים שבת, ובהם יוצאים שליחים. בכך יש תשובה לשאלת הקשר בין חלקי המשנה, אבל לא להבדל בין ניסן ותשרי ובין יתר שישה החודשים שבהם השליחים יוצאים. בדרך דומה מהלך גם בעל מלאכת שלמה; הוא מדגיש את סגנונו של הפרק המתחיל במניין "ארבעה ראשי שנים", "ששה חדשים" ועתה "שני חדשים", אף שלדעתו ניסוח זה מטעה במקצת. לדעתו הדגשת "סוריה" נובעת מכך שהשליחים הגיעו לבבל דרך סוריה. כאמור, אנו הצענו לראות בסוריה את יעדם של השליחים. בלשוננו, הסברו של בעל מלאכת שלמה הוא שהפתיחה המספרית היא מלאכותית ומאוחרת. דומה שחישובי הראשונים נובעים מגישה משפטית יתר על המידה. בכל הלכות קידוש החודש ניתן דגש רב לפומביות המעשה ולאווירה החגיגית. אם הירח התחדש בערב שבת, ועדים לא יחללו שבת, יקודש היום שלמחרת, אך כל העם ידע שהחודש לא קודש בזמנו, ממילא יתערער האמון בחישוב ובהחלטת בית הדין. על כן החליטו חכמים לאפשר את חילול השבת, אך נרתעו מחילול שבת אם אין בחודש חג של ממש. הסברנו לשני חלקי המשנה תלוי, אפוא, בפירושו של הר"ן המנתק את שני חלקי המשנה, אך לכל אחד מחלקיה ניתן הסבר שונה מזה הניתן בספרות הפרשנית, הסבר שהוא משפטי פחות ומבוסס על שיקולים חברתיים-ארגוניים וגאוגרפיים. חילול השבת נובע מהרצון לפומביות, ויציאת השליחים היא בדרך כלל רק לארץ ישראל, ובשני החודשים גם לסוריה. לפי הפירוש המוצע ברור מדוע מודגש שבהם שלוחים יוצאין לסורייה, אבל לכל יתר הפירושים קשה מדוע הודגשה דווקא סוריה. המאירי, למשל, מסביר שלסוריה יצאו שליחים ואילו לבבל הודיעו על החודש החדש במשואות 107 המאירי לבבלי, כא ע"ב. . אין בפירוש זה היגיון גאוגרפי, ומכל מקום ברור מהמקורות ששיטת המשואות בטלה כבר בסוף ימי בית שני; נותרו ממנה הדים בארץ ישראל, אך לא בתפוצות 108 ראו המבוא למסכת. . ובהן היו מתקנים את המועדות – "לתקן" משמעו לקבוע, והכוונה לחג הפסח וחגי תשרי, וכשבית המקדש קיים מחללים 109 ב- א: "יוצאין". אף 110 חסר ב- נא, מג. על כולם מפני תקנת הקורבן 111 ב- קת: "תקנת המועדות". – בזמן שהמקדש היה קיים חשוב היה לקבוע את ראש החודש עצמו בשביל קרבנות החודש, ואולי גם כדי לקבוע את השיר שהיו הלוויים צריכים לשיר 112 ראו פירושנו לפ"ד מ"ד. , ולכן מותר היה לעדים הפוטנציאליים לחלל את השבת. כאן כבר ברור שמדובר בעדים ולא בשליחים, שכן השליחים יצאו לחוץ לארץ ושם לא הקריבו קרבנות. בנוסח הדפוסים: בית המקדש היה קיים. אין הבדל מהותי בין הנוסחאות, אם כי בעל מלאכת שלמה, בחושו הפרשני המדוקדק, עמד על חילוף הנוסח ואולי אף ראה בכך חשיבות.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashanah 1:4