Rosh Hashana 1:9 — Bringing the Eid to Beis Din
MishnayosMoed › Rosh Hashana › Perek 1 › Mishnah 9מוֹעֵד ‹ ראש השנה ‹ פרק א׳ ‹ משנה ט׳
Bringing the Eid to Beis Din
מִי שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ
Mishnah ראש השנה א׳:ט׳ · Rosh Hashana 1:9
מִי שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ,
מוֹלִיכִין אוֹתוֹ
עַל הַחֲמוֹר,
אֲפִלּוּ בְמִטָּה.
וְאִם צוֹדֶה לָהֶם, לוֹקְחִין בְּיָדָם מַקְּלוֹת.
וְאִם הָיְתָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה, לוֹקְחִין בְּיָדָם מְזוֹנוֹת,
שֶׁעַל מַהֲלַךְ לַיְלָה וָיוֹם מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹצְאִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג),
אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם:
One who saw the new moon and cannot walk —
they may bring him
on a donkey,
even in a bed.
And if someone lies in wait for them, they may take in their hands sticks.
And if the road was a long one, they may take in their hands provisions.
For it is only for a journey of a night and a day that they may be mechallel Shabbos — violating Shabbos — and set out for edus hachodesh, the testimony on the new moon;
as it says — and this pasuk is the basis for the imperative that the witnesses may be mechallel Shabbos at all: (Vayikra 23)
These are the moadei Hashem which you shall proclaim in their appointed time.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The shape of it▾
Summary Chartwhat does this mean?
Bringing the Eid to Beis Din▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| He saw the new moon and cannot walk — is he excused? | No — they bring him, on a donkey or even in a bed | — |
| And if someone lies in wait on the road? | They may take sticks | — |
| And if the road is long? | They may take provisions | — |
| Is there a limit on how far a person may travel on Shabbos to testify for Kiddush HaChodesh? | Yes — a night and a day's journey, no further: he must arrive before it ends | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
ואם צודה להם. אורב . כמו ואתה צודה את נפשי לקחתה (שמואל א כד): שנאמר אלה מועדי ה'. וכל מקום שנאמר מועד, במועדו, דוחה את השבת:
ואם צודה להם – lying in wait, like (I Samuel 24:12): “….Yet you are bent on taking my life.” שנאמר אלה מועדי ה' – and every place where it says, "מועד במועדו"/”appointed time at its appointed season” supersedes the Sabbath.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Rosh Hashana 1:9
Introduction This mishnah lists several different ways in which a person might come to profane Shabbat on his way to testify that he saw the new moon. The mishnah is adamant a person on his way to Jerusalem may profane the Shabbat in any way that he needs to in order to ensure that he makes it to Jerusalem in order to testify. If one who has seen the new moon and is not able to walk [to Jerusalem] on foot, he may be brought on a donkey or even in a litter [on Shabbat]. Here we learn that a person may transgress two prohibitions in order to make it to Jerusalem to testify: he may ride on a donkey and others may carry him on a litter, which is a violation of carrying. If they [the witnesses] are likely to be attacked, they may take sticks [to defend themselves]. They may also carry sticks in order to defend themselves against bandits or highway robbers. If the distance is great [to Jerusalem], they may take provisions with them, since for as much as a night and a day’s journey they were allowed to profane Shabbat and go out to testify concerning the new moon, as it says: “These are the appointed times of the Lord … which you shall proclaim at their appointed time” (Leviticus 23:4). They can also carry food with them on their way to Jerusalem. The witnesses were allowed to travel for up to an entire night and one day in order to get to Jerusalem, meaning if they saw the new moon in the evening when Shabbat began, and they were far enough away that they would have to walk the entire night and all day and then just get there when Shabbat was over, they were still allowed to go. Of course, if they lived farther away than they couldn’t come because they wouldn’t make it in time anyway. The rabbis’ adamancy that one must go to Jerusalem to testify and that one can break Shabbat in order to do so is justified by a midrash. The Torah says that the appointed times, the festivals, must be proclaimed at their appointed time. This is understood by the rabbis to mean that it is essential that the court declare the new moon on time so that the festivals would fall at the correct time. If doing so requires one to profane Shabbat, so be it.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Rosh Hashana 1:9
(מ) מוליכין. אף בשבת. רש"י. וכתב רמ"י זכרונו לברכה דידוע הוא שאין אסור שביתת הבהמה חמור כאסור שביתת האדם, אלא כדי להקל באסור אמרו כן כו', אבל מה שנושאין אותו במטה אינו להקל, דחולה ככפות. ועין תוספות יום טוב: (מא) אותו. דאף על גב דיחיד הוא, מחלל השבת, שמא יצטרף עם אחר: (מב) והביתוסים והכותים הם היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את חכמים. רש"י: (מג) ויום. ואם היה ביניהן יתר על כן לא ילכו, שאין עדותן אחר יום שלשים מועלת, שכבר נתעבר החדש. הרמב"ם: (מד) מועדי. וראש חדש נמי אקרי מועד:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 1:9
מוליכין אותו על החמור. עיין בתי"ט שהשיג על רמ"י. ולא ידעתי מה ענין השגתו. דאטו מי סליק אדעתיה דרמ"י דמטה דנקיט נמי להקל האיסור. הא ודאי ליתא דא"א לו לטעות בזה. דהא בהדיא תנן אפילו במטה. הא ודאי לא נתכוין הרמ"י כי אם על מ"ש שמרכיבין אותו על החמור. ובחנם רדף אחרי רמ"י ז"ל בזה. ומש"ע התי"ט דחולה הוא ככפות עמ"ש בס"ד שילהי פי"ח דשבת: שעל מהלך לילה ויום. וא"ת למה יחללו שבת אף בכדי מהלך זה. מה תועיל עדותן לכשיבואו אחר כלות יום שלשים שכבר נתעבר החדש: י"ל דמהני לענין הקרבן של יום שלשים וא'. שלא יקריבו בו מוסף של ר"ח. ובכה"ג שעדיין לא נתפרסם כלל קביעות ר"ח. ויש בו ג"כ תיקין הקרבן. ודאי יש להם לילך וניתנה שבת לדחות. ומ"ש בתי"ט בשם הרמב"ם שאין עדותן אחר שלשים מועלת. עמ"ש בזה לקמן רפ"ג בס"ד: משנה לחם עיין לח"ש מ"ש להצלת רמ"י. ד) שהשיג על מפרש ה"ל ק"ה. אחר מלת בזה. נ"ב ואעפ"כ דברי המפרש נראין בעיני. שהכל להקל הוא שאמרו. כי אע"פ ששביתת אדם חמורה מדבהמה. מ"מ בענין זה של נושא אדם. ודאי חומר בבהמה. לפי שענין המשא. בשניהם אינו איסור תורה. דחי נושא את עצמו. אלא מדבריהם אסור. אבל יתר במוליך על הבהמה. משום לאו דמחמר שהוא איסור של תורה. נוגע לאדם ולבהמה. ועוד נוסף בו איסור דרבנן. דמשתמש בב"ח. משו"ה ודאי כולה מילתא לקולא אשמעינן תנא רבותא. וכן מקלות דנקט. אע"ג דאין תורת כלי עליהן. ולא מיבעיא כלי זיין.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashana 1:9
מי שראה את החדש וכו' ראש פ"ג דהלכות קדוש החדש וסי' ד': ואם צודה להם כו'. וכתב בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תקכ"ג דגרסי' בירוש' א"ר יצחק דברה תורה בכל לשון והאיש משתאה לה כל גרב שמחזיק סאתים ואם צודה להם לוקחים בידם מקלות ושלשה עניינים אמר ולפי שאמרה המשנה לשון זה ושהא בא בכל מקום בענין אחר א"ר יצחק כן כי לשון צודה ברוב המקומות לשון ציד אמר שהתורה ג"כ אינה נמנעת מלומר דבר בלשון שמשמעו ענין אחר כמו והאיש משתאה לה שבכל מקו' אותו לשון מלשון שואה ושאיה יוכת שער ועכשיו דברה תורה באותו לשון בענין עיכוב והמתנה כתרגומו וגברא שהי בה מסתכל ויש מתרגמינן וגברא שהי והכל מלשון המתנה וממנו למדו חכמים שלא להמנע מלומר בלשון זר וכמו שאמרו כל גרב שהוא מחזיק סאתים ולשונו המורגל מאו גרב או ילפת והיה להם כאן לומר כל חבית או כל כלי ומה שאמרו שלש מאות גרבי יין ושלש מאות גרבי שמן אינו בענין זה שהיין והשמן שהזכירו עמהם מגלים עליהם וכן כאן שאמרו צודה להם היה להם לומר אם היה להם אורב או כענין זה או לשון אחר מענין זה ואפ"ה לא נמנעו מלהוציא הענין בלשון זה זהו מה שאני מפרש בו עד שנשמע בו טוב מזה ע"כ: שעל מהלך הוא נתינת טעם למאי דקאמר בכולה מתני' ואיתה בירוש' ס"פ טרף בקלפי וס"פ שני דמגילה: מחללין את השבת עדים שראו את החדש ואפי' עדים המעידין עליהם כשאין ב"ד מכירין עדי החדש מחללין את השבת להעיד עליהם כדמוכח לקמן ר"פ שני שהלך ר' נהוראי אצל העד באושא להעיד עליו תוס' ז"ל:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashana 1:9
מי שראה את החודש – בשבת; כבר ראינו שמחללים את השבת כדי להעיד על קידושם של החודשים ניסן ותשרי. המשנה אמנם אינה מפרשת שמדובר רק בחודשים אלו, אך נראה שאין להעמיד מחלוקות בין משניות באותו פרק אם אין הדבר נאמר במפורש, ואינו יכול להלך מוליכים אותו על החמור – המדובר בשבת, שאסור לרכב בה. המשנה מדברת על התארגנות חברתית: בני העיר מסייעים לעדים שקשה להם להגיע למקום בית הדין בכוחות עצמם, אפילו במיטה – כלומר באלונקה או באפריון (לעיל איור 48), אם צודה להם – צודה הוא אורב, מלשון ציד, וכך פירשו כבר הגאונים 143 אוצר הגאונים לראש השנה, עמ' 43. . רש"י מסביר שהכוונה לבייתוסים ולצדוקים שניסו להפריע לתהליך קידוש החודש. ברם, אין צורך בהסבר זה. מצב הביטחון הפנימי היה קשה תמיד, ולסטים היו פזורים בדרכים, על כן החשש מיציאה לדרך ממרחק היא בעיה קבועה, לוקחין בידם מקלות – סתם אדם שהילך בדרך נטל מקל בידו. כמובן לא תמיד נטלו עמם ההולכים מקלות. כך, למשל, אנו שומעים על שיירה שהותקפה על ידי גיס ואנשיה התגוננו במקלות (תוס', יבמות פי"ד ה"ט), אך את המקלות צריכים היו לכרות מעצים בזמן ההתקפה ואלו לא היו מוכנים בידם (איור 68 אדם עם מקל), ואם הייתה דרך רחוקה לוקחין בידם מזונות שעל מהלך לילה ויום מחללים את השבת ויוצאין לעדות החודש – אנשים שראו את החודש ורחוקים ממקום בית הדין יום ולילה יצאו לדרך, אפילו בשבת, אף שהסיכוי שיספיקו להגיע לעדות קטן, ואף שמן הסתם ראו את החודש גם אנשים נוספים, שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קודש (ויקרא כג לו) – הפסוק הקטוע רומז לדרשה בעלת חשיבות רבה בתפיסתם של חכמים. חז"ל פירשו את הפסוק כרומז לתפקידו של בית דין, ולסמכותו: "אשר תקראו אותם מועדי – אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מוטעים... אם קראתם אתם מועדיי ואם לאו אינן מועדי" (ספרא, אמור פרשתא ט ה"ג, קד ע"ב). פסוק זה שימש עבור חכמים אסמכתה לתיאור תפקידם המרכזי בקביעת לוח השנה היהודי. המועדים הם מועדי ה', אך מסורים לבני אדם. חכמים הם הקובעים את לוח השנה, ואף אם טעו, קביעתם מוחלטת. נראה שפסוק זה חותם את פרקנו ורומז לאותה תפיסה המעניקה לחכמים כוח ותפקיד משמים, והרחבנו בכך במבוא. ייתכן גם שלפנינו דרשה נוספת או שונה שמודגשת בה המילה “במועדם”, הווה אומר שיש לבצע את קידוש השנה במועד. ממילה דומה בפסוקים אחרים למדו חכמים שאת התמיד יש להקריב במועדו, אפילו בשבת, וגם את קרבן הפסח יש להקריב במועדו, אפילו בשבת 144 תוס', פסחים פ"ד הי"ג (א), וראו פירושנו לפסחים פ"ו מ"א. . כמו קרבן פסח ותמיד גם קידוש החודש דוחה את השבת, שנאמר “במועדם” 145 כך פירש רבי עובדיה מברטנורא, וכן אלבק ופרשנים נוספים. הירושלמי למקום מביא הלכות נוספות הדוחות שבת, אך לא נאמר בו על מה הדרשה במשנה מבוססת. . הפרק כולו בא להדגיש את חשיבות המעמד הציבורי של קידוש החודש. כפי שראינו במבוא לא הייתה הסמכות לקידוש החודש מובנת מאליה, והעימותים סביב קביעת הלוח העמידו בסכנה את ההנהגה העצמית היהודית. לחז"ל היה חשוב להדגיש את זכותם וחובתם לקבוע את לוח השנה, ולהפגין כלפי יהודי הארץ והתפוצות את חשיבות המעמד. ההלכות נועדו להרבות בעדים ולחזק את משמעותו של המעמד הציבורי. חשוב היה להם להגדיל את הטקס ולעשותו ציבורי ובעל משמעות רבה. לכך מכוונות ההלכות וההיתרים המפליגים לחלל שבת לצורך קיומה של מצווה זו.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashana 1:9
מי שראה את החדש ואינו יכול להלך מוליכין אותו כו': כבר בארנו לך בפרק ששי [הלכה א] מפסחים כי בכל מקום שיבא מלת מועד רוצה בו אפילו בשבת:
We have already explained to you that on the sixth chapter of [Tractate] Pesahim that in every place wher it states the word "מועד", it means to say even on the Sabbath.
Sefaria · Rambam on Mishnah Rosh Hashana 1:9
בתוי"ט ד"ה ואם צודה כו' ומסיים רש"י והבייתוסים והכותין כו'. ועי' עוד פירש"י (כ"ב ע"ב) ד"ה להטעות את החכמים. וקשה דאדרבה הכא דמיירי בשבת (עמש"כ לקמן בסמוך) אם יבואו עדים ויקדשו ב"ד אה"ח ביום השבת יהיה ג"כ יו"ט הראשון של פסח בו ביום וזהו דוקא רצונם: שם ד"ה שעל מהלך לילה ויום כו'. אם היה ביניהם יותר לא ילכו שאין עדותן מועלת כלום אחר למ"ד כו'. וק"ל דאם יראו ביום השבת שהוא כ"ט לחדש למה לא ילכו ביום השבת בכדי שיבואו ליום א' בעוד יום ויקדשו אותו שהוא יום ל'. ולע"ד נל"פ ע"פ הירושלמי דבעי שם דבר שהוא דוחה אה"ש ביום מכשירין מהו שידחה אה"ש בלילה כו' ומביא ממתני' דמוכח שמחללין את השבת בלילה כדי לקדשו ביום ודחי ר"י בר בון ולא למפרע הוא קדוש (ר"ל אי מקדשין ביום האם לא תקדש גם הלילה למפרע) מכיון שהוא קדוש למפרע הוא יום הוא לילה ע"כ (והק"ע ל"ד כלל בפירושו עי' בו) שמעינן מהא די"ל אף בלילה לא יחללו בשביל קידוש היום. א"כ זה ודאי דאין לחלל אה"ש בשביל קידוש יום חול וכדאמרי' במנחות (מ"ח) חטא בשבת כדי שתזכה בחול ל"א. (ובזה נדחו דברי לוית חן בפ' תזריע שכתב דהא דדחי מילה אה"ש לא משום שבת גופיה דהיא עצמה אות אלא משום מוצאי שבת) והשתא דברי המשנה מאירין דר"ל כשחשכה ליל שבת ויש מהלך לילה ויום (ול"ד אלא שישאר עוד שהות כדי לקדשו) מחללין אה"ש ויוצאין אף בלילה כדי שיתקדש ביום השבת. אבל ביותר מזה דאז לא יקדשוהו אלא ביום חול לא. ואתי לאפוקי נמי אם ראה ד"מ בחצי היום דשבת אם לא יגיע בעוד יום משום דאז יהיה מהלכו יום ואח"כ לילה ולכן דקדקה המשנה לומר לילה ואח"כ יום ודו"ק כי הוא נכון בעז"ה:
Sefaria · Rashash on Mishnah Rosh Hashana 1:9
[אות ט] במשנה מחללים את השבת. ואפי' עדים המעידים עליהם כשאין ב"ד מכירים עדי החדש מחללים השבת כדמוכח ברפ"ב. תוס':
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashana 1:9
מוליכין אותו על החמור . אף בשבת. רש"י. וכתב רמ"י ז"ל בפירושו להלכות קידוש החדש פרק ג' דידוע הוא שאין איסור שביתת הבהמה חמור כאיסור שביתת האדם אלא כדי להקל באיסור אמרו כן ע"כ. [*ולחלוק על המפרש דהתם כתב כן שהמפרש פי' שאע"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור לפי שהמטה טפילה לו ה"מ כשנשא אדם. אבל לענין משא בהמה הרי האדם החולה והמטה משוי הם ואסור להוציאם על הבהמה בשבת. ואני בחיבור פרשת החדש שחברתי בס"ד על ה' קידוש החדש כתבתי שאני אומר דלא כדברי זה ולא כדברי זה שודאי שמה שמרכיבין על החמור הוא להקל באיסור. אבל שנושאין אותו במטה אינו להקל האיסור דחולה ככפות דמי כמ"ש הרמב"ם פי"ח מהלכות שבת וכ"כ התוס' בר"פ י"ט דשבת ולפיכך חייב על המטה וקמ"ל דלעדות החדש שרי והרי דלא כהמפרש דמחלק בין שביתת אדם לשביתת בהמה וקמ"ל אפי' איסור חמור שרי הכא ולא כרמ"י [שכתב] דלהקל האיסור אמרו ומשמע דר"ל דהכל להקל. ועיין לקמן בד"ה אפילו במטה כו']: אותו . דאע"ג דיחיד הוא מחלל השבת שמא יצטרף עם אחר כדתנן במשנה ו' לענין אב ובנו. ועיין רפ"ב. ומה שהקשה המפרש להלכות ק"ה דהאיך מחללין על הספק. והא תנן נולד בין השמשות נמול לתשעה [בפי"ט ממסכת שבת משנה ה'] תירץ רמ"י ז"ל דתקון מועדות שאני תדע שהרי מכשירי מילה אין דוחין [כדתנן שם ר"פ] והכא אפי' מכשירין דוחין כגון להרכיב החולה כו' וליקח מזונות וכלי זיין והכל משום תקנת המועדות ע"כ. וה"ה בכל ר"ח מפני הקרבן בזמן שבה"מ קיים. וטעמא רבה איכא לחלק דזוהי מצוה על כל ישראל בכללן כאחת. והמילה עכשיו בשעת הדחייה אינה אלא מפני יחיד הנימול. ועוד שהיא תוכל להתקיים למחרתו: אפילו במטה . דאע"ג דתנן בפ"י דמסכת שבת משנה ה' דהנושא את החי כו' פטור אף על המטה. ה"מ חי דאינו כפות כמ"ש הר"ב שם. אבל חולה ככפות דמי וחייב. כמ"ש הרמב"ם בפרק י"ח מה"ש וכבר כתבתי כן בשם התוס' רפי"ט דשבת והלכך מטה נמי משוי היא על הבהמה וקמ"ל דאפ"ה מחללין: ואם צודה כו' . פירש הר"ב אורב כו' ומסיים רש"י והבייתוסים והכותים הם היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את חכמים ע"כ. ועיין משנה ב' פ"ב: שעל מהלך לילה ויום וכו' . ואם היה ביניהן יתר על כן לא ילכו שאין עדותן אחר יום שלשים מועלת שכבר נתעבר החדש. רמב"ם רפ"ג מהק"ה ועיין שם בדברי המפרש: [*מחללין את השבת . עיין בר"פ דלקמן]: שנאמר אלה מועדי ה' . וראש חודש נמי אקרי מועד [כמ"ש בס"ד במשנה ד' פ"ק דשבועות] והיינו דתנן לעיל במשנה ד' דעל כולן מחללין כו'. תוספת דלעיל:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 1:9
מי שראה את החדש הלבנה החדשה: מוליכין אותו על החמור אפילו בשבת משמע, אבל ביכול לילך הלוך עדיף: אפילו במטה אף דמדהעד חולה, הו"ל כאילו הוא כפות במטה, דחייבינן נושאיו [כשבת פ"י מ"ה] אפ"ה שרי: ואם צודה להם מצדוקים שארבו לעכב העדות, כדי להטעות החכמים: שעל מהלך לילה ויום אבל ביותר לא, דאין חודש פחות מכ"ט יום ולא יותר על ל' יום. ואם ראו העדים הלבנה החדשה סוף יום כ"ט א"כ כשיגיע סוף יום ל' כבר קדשו ב"ד החודש. [ואע"ג דבבאו עדים עד סוף החודש ב"ד חוזרים בהן [כרמב"ם פ"ג מקה"ת י"ח וי"ט]. עכ"פ כיון דבדיעבד מהני אפילו הזידו ב"ד לעבר החודש בטעות [כר"ה כ"ה א']. להכי אין מחללין רק כדי לקדשו בזמנו דמצוה לקדש ע"פ ראייה [כר"ה כ' ע"א]. ועי' לח"מ רפ"י מקה"ח]: אלה מועדי ה' אשד תקראו אותם במועדם אפילו בשבת:
Sefaria · Yachin on Mishnah Rosh Hashana 1:42-47
הר"ב ד"ה ואם צודה להם אורב כמו ואתה צודה את נפשי לקחתה כו' (שמואל א כ״ד:י״ב). וכן לשון רש"י בפי' המשנה כ"ב וכתבתי בתכ"ש דבעי טעמא שלא הביאו ראיה מהתורה שמות כ"א פי"ג ואשר לא צדה ופירושו אורב כי כן תרגום אונקלוס ודי לא כמין ליה. וכ"כ רש"י שם להוכיח בכמה ראיות שפירושו של צודה הוא אורב (ואם מפני החולקים שהביא רש"י שם הלא הן הנה חולקים בפירושם גם בקרא דשמואל). והאמת עד לעצמו דבערך צד ג' כתב הערוך פירושו ומקרא דשמות ואשר לא צדה לראיה:
Sefaria · Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Rosh Hashana 1:9