Rosh Hashana 4:4 — Accepting the Eidim of Rosh Chodesh
MishnayosMoed › Rosh Hashana › Perek 4 › Mishnah 4מוֹעֵד ‹ ראש השנה ‹ פרק ד׳ ‹ משנה ד׳
Accepting the Eidim of Rosh Chodesh
קַבָּלַת עֵדוּת הַחֹדֶשׁ
Mishnah ראש השנה ד׳:ד׳ · Rosh Hashana 4:4
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם.
פַּעַם אַחַת נִשְׁתַּהוּ הָעֵדִים מִלָּבֹא, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר.
הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה.
וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה,
וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
שֶׁאֲפִלּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם, שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוָּעַד.
Originally they would accept the new-moon testimony all day.
Once, the witnesses were delayed in coming, and the Leviim were confounded in the shir.
They enacted that testimony be accepted only until Minchah.
And if witnesses came from Minchah onward, they would treat that day as holy and the next day as holy.
After the Beis HaMikdash was destroyed, Rabban Yochanan ben Zakkai enacted
that the new-moon testimony be accepted all day.
Said Rabbi Yehoshua ben Karcha:
Rabban Yochanan ben Zakkai also enacted
that even if the head of the beis din is elsewhere, the witnesses go only to the place of assembly.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
Summary Chartwhat does this mean?
Accepting the Eidim of Rosh Chodesh▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Until when in the day is the new-moon testimony accepted? | While the Beis HaMikdash stood (originally): All day | — |
| After the Leviim erred in the shir: Only until Minchah | — | |
| After the Churban — Rabban Yochanan ben Zakkai: All day — reverting to the original rule | — | |
| Where must the witnesses go? | Rabbi Yehoshua ben Karcha (citing RYBZ): Only to the place of assembly — even if the head of the beis din is elsewhere | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (9)▾
ונתקלקלו הלוים בשיר. של תמיד של בין הערבים, ולא אמרו בו שיר כלל. לפי שרב פעמים היו העדים באים קדם המנחה, לפיכך תקנו שיר של יום טוב בתמיד של בין הערבים. ובתמיד של שחר שרב פעמים עדין לא באו עדים ולא ידעו אם יתקדש היום אם לאו, לא תקנו לו שיר של יום טוב, אלא שיר של חל היו אומרים. ואותו פעם שהגיע שעת הקרבת תמיד של בין הערבים ועדין לא באו עדים, לא ידעו הלוים אם יאמרו שיר של חל או שיר של יום טוב, ולא אמרו שיר כלל: נוהגין אותו היום קדש. דמשחשכה ליל שלאחר כ"ט באלול נהגו בו קדש, שמא יבאו עדים מחר ויקדשוהו בית דין, ונמצא שבלילה ליל יום טוב הוא, וכן למחר כל היום עד המנחה, ואם באו עדים קדם המנחה בית דין מקדשין את החדש ונודע שיפה נהגו בו קדש. ואם מן המנחה ולמעלה באו עדים, אף על פי שאין בית דין מקדשין אותו היום, ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר, אף על פי כן נוהגין אותו בקדשה ואסור במלאכה, דלמא אתו לזלזולי ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום, ואמרי אשתקד נהגנו בו קדש בחנם, ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חל: שאפלו ראש בית דין בכל מקום. שנצרך לפרש ממקום הועד למקום אחר. והרי עקר מצות [קדוש] החדש תלויה בו, כדתנן לעיל [פרק ב] ראש בית דין אומר מקדש, מכל מקום לא יהיו צריכין עדים לילך אחריו אלא למקום הועד שהסנהדרין יושבין שם ילכו, וסנהדרין מקדשין אותו בלא ראש בית דין:
ונתקלקלו הלוים בשיר – of the daily offering of the time between the beginning of the decline of the sun and sunset (i.e., at 3:30 pm), and they did not recite the Song at all, because most times, the witnesses would come before Minhah; therefore, they ordained the Song of Yom Tov with the daily offering of the time between the beginning of the decline of the sun and sunset. And regarding the daily offering of the morning, where most of the time, the witnesses have not [yet] come and they did not know if the day would be sanctified or not, they did not ordain the Song/Psalm of Yom Tov, but rather the Song/Psalm of the weekday would be recited. And at the same time, when the time arrived for the offering of the daily offering of the time between the beginning of the decline of the sun and sunset, and the witnesses had not yet come, and the Levites did not know if they should say the weekday Song/Psalm or the Song/Psalm for Yom Tov, and they did not say a Song/Psalm at all. נוהגין אותו היום קודש – that when it became dark on the night after the twenty-nineth of Elul, they had the practice of [making it] holy, lest witnesses should come tomorrow and that the Jewish court would sanctify it and it be found that this was in the nighttime of the night of Yom Tov, and similarly, regarding the next day, all day long until Minhah. But if the witnesses came close to Minhah, the Jewish court would sanctify the [New] Month and it would known that they acted well [regarding it] by declaring it holy. And if the witnesses came from Minhah onwards, even though the Jewish court does not sanctify it today (i.e., Rosh Hashanah), they would intercalate Elul and sanctify it for the morrow. Nevertheless, we treat it with holiness and it is prohibited to [do] work, lest perhaps they would disregard it the next year and do work on it all day. And they would say: Last year, we treated it as holy for no reason, and from Minhah and beyond, we returned and treated it like a weekday. שאפילו ראש ב"ד בכל מקום – for it was necessary for him to separate from the place of the scholar’s meeting place to another place, and the essence of he Mitzvah of [Sanctification] of the Month is dependent upon him, as it is taught in the Mishnah [in Chapter Two, Mishnah 7] above that he as head of the Jewish court says, “It is sanctified.” Nevertheless, it was not necessary for the witnesses to walk after him other than to the place of the scholar’s meeting place, where the Sanhedrin would sit, they should go, and the Sanhedrin would sanctify it without the Head of the Jewish court.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Rosh Hashana 4:4
Introduction There are two more decrees mentioned in this mishnah, both which have to do with the testimony concerning the new month. Originally they used to accept testimony with regard to the new moon during the whole day. Originally, it didn’t matter when during the day the witnesses came to testify that they had seen the new moon there testimony was always accepted. On one occasion the witnesses were late in arriving, and the Levites went wrong in the daily hymn. The problem with accepting witnesses all day is that when witnesses successfully testify they turn the current day into Rosh Hodesh, or in the case of Tishri, Rosh Hashanah. If they come late in the day, it may be difficult to correctly observe the special Rosh Hodesh rituals because time is simply running. The mishnah relates that this happened one time. The witnesses came late in the day and the Levites in the Temple sang the wrong Psalm. The Levites would sing a Psalm while the Tamid (Daily) sacrifice was being offered. There was a different song depending on whether it was a regular day or whether it was Rosh Hodesh. In the morning they sang the regular Psalm for that day, and then because the witnesses hadn’t yet come they sang the same Psalm for the afternoon Tamid. When the witnesses came, it turned out that they never sang the correct Psalm. They therefore decreed that testimony should be accepted only until the afternoon [sacrifice]. They therefore decreed that the testimony of the witnesses would only be accepted until minhah time, which was the time when they would offer the tamid sacrifice (see Pesahim 5:1). If witnesses came after the afternoon sacrifice that day should be kept as holy and also the next day. This section refers to Rosh Hashanah, which is not only Rosh Hodesh but also a sacred holiday. On Rosh Hashanah they would observe the thirtieth day of the previous month as a holiday meaning they wouldn’t work. If witnesses came before minhah, then that day would count as Rosh Hashanah, and the next day would not be Rosh Hashanah. If they came later than minhah, then that day would not have counted as Rosh Hashanah (even though they already refrained from work) and the following day will be observed as Rosh Hashanah. This is the origins of the custom to observe Rosh Hashanah for two days. After the destruction of the temple Rabban Yohanan ben Zakkai decreed that testimony with regard to the new moon should be received during the whole day. After the destruction of the Temple there was no more need to worry about the Levites singing the wrong song. Therefore, Rabban Yohanan ben Zakkai restored the rule to its original state, and allowed the acceptance of testimony for the entire day. Rabbi Joshua ben Korha said: this further did Rabbi Yohanan ben Zakkai decree, that not matter where the head of the court might be, the witnesses should have to go only to the place of the assembly. According to Rabbi Joshua ben Korcha there was yet another decree made by Rabban Yohanan ben Zakkai. Rabban Yohanan ben Zakkai decreed that when the witnesses came to testify all they had to do was come to the place of assembly, which is where the court sat. They did not have to chase after the head of the court if he was in another place. This decree seems to be another way of saying that the authority of the court is determinative and not the individual authority of its leader.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Rosh Hashana 4:4
(ד) דשמא לא יבאו עדים כלל. או של יום טוב דשמא עוד סוף העדים לבא היום: (ה) התקינו כו'. ואם לא באו קדם המנחה אמרו של חל. הרמב"ם:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 4:4
בראשונה היו מקבלין עדות החדש פ"ק דביצה דף ד' ודף ה' וביד פ"ג דהק"ה סי' ה' ו' ובטור א"ח סי' ת"ר ועיין שם בספר לבוש החור ותוסיף לקח טוב: וכתוב בכל בו סי' ס"ד מיהו ר"ש ז"ל מצא בתשובות במחזור ויטרי שיש לומר זמן בי"ט שני של ר"ה דמאי דאמרת דקדושה אחת אריכתא הן היא הנותנת שהרי אימת הוי קדושה אחת כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה כדאיתא בר"ה ואז הר שני עיקר כדאמרינן לא היו מקבלין עדות לאחר המנחה ואע"ג דהשתא לאחר חרבן הבית הוי יום ראשון עיקר כדאמרינן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות וכו' מ"מ מה שאנו נוהגין קדושה אחת היינו מחמת תקנה ראשונה שהתקינו שלא יהו מקבלין עדות מן המנחה ולמעלה עכ"ל ז"ל: פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ירושלמי א"ר שמואל בר נחמן מפני מעשה שאירע שפעם אחת נפלה הבערה בעיר ובאו סרקיים ונטלום ונתקלקלו הלוים בשיר ע"כ: ופי' בשיר של תמיד של בין הערבים והקשו בתוספות וא"ת ואמאי לא חשיב קלקול של מוסף שלא הקריבו מוסף של ר"ח שאחר התמיד אין יכולין להקריבו כדדרשינן עליה השלם בפ' תמיד נשחט והעלו די"ל דאחר התמיד יכול להקריב מוסף של ר"ח משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כדאמרינן וכו' עוד הקשו ז"ל אמאי נתקלקלו בשיר והלא בשעת נסכים היה השיר כדאמרינן בכל דוכתא אין אומרים שירה אלא על היין ואיתא בפ' שני דיכול להמתין מלהביא נסכים עד הלילה או עד למחר כדאיתא בהקומץ זוטא דמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשר ימים ונ"ל דלכתחלה יש להביא נסכים עם הזבח דאי מביא בלילה אין יכול לומר שירה דמה כפרה ביום אף שירה ביום ולמחר נמי אם מביאן הא איבעיא לן נסכים הבאים בפני עצמן כלומר שהביאו קרבן צבור היום ונסכים למחר טעונים שירה או אינם טעונים שירה וההיא דמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים דמשמע דלכתחלה יכול לעשות ה"מ בקרבן יחיד דאין טעון שירה דאין אומרים שירה אלא על קרבן צבור הקבוע להם זמן כדמוכח התם בערכין ע"כ: התקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום שם בפ"ק דביצה דף ה' מסיק רבא דמודה ריב"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש דמה שתקן שיהו מקבלין עדות החדש היינו דוקא להיות מונין למועדות מן הראשון אבל מלעשות י"ט שני ג"כ לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה. ויש שם גרסא אחרת לר"ת אבל גרסא זו היא גרסת רש"י ז"ל ותוס' ז"ל ג"כ יישבו פירושו: שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הועד ירוש' כיני מתניתא למקום היעד של חדש ע"כ: ובגמ' ת"ר אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן וזו אחת מתשע תקנות שהתקין ריב"ז שית דהאי פרקא חדא הא חמש דמתני' התקין שיהו תוקעין ושיהו מקבלין כל היום ושיהא לולב ניטל ז' ושיהא יום הנף כולו אסור ושלא יהיו העדים הולכין אלא למקום הועד וחדא דפ"ק שלא יהו מחללין אלא על ניסן ותשרי בלבד ואידך דתניא גר שנתגיר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקנו פי' רובע שקל דהיינו חצי דינר שהגר חייב בקרבן כדכתיב ככם כגר יהיה כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וכו' אר"ש בן אלעזר כבר נמנה עליה ריב"ז ובטלה מפני התקלה דילמא אתי לאתהנויי מיניה ואידך פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק רב פפא אמר כרם רבעי דתנן בפ"ה דמסכת מעשר שני כרם רבעי היה עולה לירושלם וכו' ותניא כרם רבעי היה לו לר' אליעזר במזרחה של לוד בצד כפר טבי ובקש להפקירו שהיה לו לו טורח להעלות הפירות לירושלם א"ל כבר נמנו עליך חביריך והתירוהו מאן חביריך ריב"ז שהתירו לפדותו ולהעלות דמיו ואע"ג דלאחר חרבן הוה קסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל וצריך להעלות הפירות או הדמים. רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית דתניא בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתחו של אולם מבחוץ הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח ובגמ' מפ' טעמא מר אמאי לא אמר כמר:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashana 4:4
גם הלכה זו נשנית כהמשך לתקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי. מקומה הטבעי הוא בפרק ב במסכת זו. המשנה חוזרת להלכות קידוש החודש בראייה. כפי שראינו נעשה קידוש החודש בעסק גדול, כדי להבליט את התמיכה בהסדרי קידוש החודש ואת מידת הלגיטימיות של ההסדרים ושל כוחם של חכמים להנהיגם. בראשונה – לפי ההמשך היה שלב זה בימי בית שני, גם השלב שאחריו חודש בימי הבית, והשלב האחרון נקבע בימי רבן יוחנן בן זכאי וביזמתו. היו מקבלים עדות החודש כל היום – בית הדין המתינו לעדים בחצר שנקבעה כמקום כינוס לעדים ולבית הדין (משנה, לעיל פ"ב מ"ה). פעם אחת נשתהו העדים מלבוא – העדים הגיעו רק לפנות ערב. הירושלמי מתאר מעט יותר את המעשה: "פעם אחת נפלה הברה בעיר ובאו סרקיים ונטלום" (נט ע"ב). סרקיים הוא הכינוי לסרצנים, הכינוי המקובל לערביים נודדי המדבר. אם אכן התלמוד מוסר זיכרון היסטורי, הרי שמדובר באירוע של כיבוש נבטי או פשיטה של הנבטים על סביבות ירושלים. לא נאמר שהסרקיים כבשו את העיר אלא ש"נפלה הברה", כלומר סיפרו שהם מגיעים לירושלים, ובמהומה שנוצרה לא הגיעו עדים או שהם לא טופלו כיאות. פשיטות סרצנים היו תדירות באזורי הספר גם בתקופת התנאים, ברם אלו לא הגיעו לירושלים 45 אין מקום לחשוש שמא הירושלמי מערב מציאות בת ימיו של פשיטות סרצנים כרקע להלכה הקדומה. . אנו יודעים רק על אירוע אחד המתאים לתיאור התלמוד. הנבטים הגיעו לירושלים בזמן מלחמת האחים בין הורקנוס ואריסטובלוס בשנת 63 לפני מניינם. הם באו לסייע להורקנוס, והשתתפו במצור על העיר. ייתכן שכוח צבאי נבטי זה הוא המכונה סרצנים – סרקיים. וניתקלקלו הלוים בשיר – כל יום אמרו הלוויים "שיר של יום" פעמיים, בזמן הקרבת התמיד של השחר ובעת הקרבתו "בין הערבים", ובכל יום היה זה שיר אחר. הרשימה מנויה בסוף משנת תמיד (פ"ז מ"ד). לראש חודש היה ככל הנראה מזמור מיוחד 46 הבבלי, סוכה נד ע"ב, קובע ששיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת. , אם כי אין מידע מהו במפורט 47 תבורי, מועדים, עמ' 39. . באותו הבוקר אמרו הלוויים שיר של חול, ובערב המתינו ולא ידעו האם לומר שיר של חול או של ראש חודש. בסופו של דבר אמרו שיר של יום חול, אך התברר שזהו ראש חודש. ייתכן גם שלא אמרו שיר כלל, ואין לך קלקול גדול מזה (בבלי, ל ע"ב). לכאורה המשנה מדברת על אירוע שקרה בראש חודש כלשהו. ברם קשה, וכי קלקול השיר הוא הדבר הגרוע ביותר? ומה קרה עם קרבן ראש החודש? הרי יש להקריב את קרבן המוסף. בעל מלאכת שלמה מסביר שאחר התמיד של בין הערביים יכלו להקריב קרבן מוסף, שכן ההקרבה היא מצוות עשה של הרבים, וזו דוחה את סדרי המקדש, ועדיין נשארה השאלה טובה מתשובותיה 48 ראו תוספות לבבלי, ראש השנה ל ע"ב ד"ה ונתקלקלו, וחידושי הרא"ש לסוגיה. . ייתכן שהם הקריבו את המוסף בחפזה והלוויים התבלבלו, או לא הספיקו להתארגן, אך קשה להניח שהספיקו להקריב קרבן ולא לשיר כהלכה. כפי שנראה להלן, ייתכן שבמונח "שיר" חכמים מתכוונים לשיר ולקרבן כאחד, שהרי השיר נאמר עם הקרבן, וכן יוצא מדברי רבי שמעון בתוספתא (להלן). שני התלמודים מוסרים כי מדובר בראש השנה שחל ביום חמישי 49 ראו הערותיו של דימיטרובסקי במהדורתו לחידושי הרשב"א, הערה 53. . בבוקר אמרו את המזמור של יום ובין הערביים את המזמור "הסירותי מסבל שכמו" (תהילים פא ז; ירו', נט ע"ג; בבלי, כט ע"ב). אלא שיש הבדל בין התלמודים. פסוק זה הוא כיום הפסוק השביעי בפרק פא בתהילים. המזמור עוסק בתקיעה והתפרש כמתייחס לראש השנה, וזו לשונו: "(א) למנצח על הגתית לאסף. (ב) הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב. (ג) שאו זמרה ותנו תף כנור נעים עם נבל. (ד) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. (ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. (ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע. (ז) הסירותי מסבל שכמו כפיו מדוד תעברנה". לפי כל המקורות שבידינו אמרו ביום חמישי מזמור זה. לפי הבבלי, בראש השנה שחל ביום חמישי לא היו אומרים בבוקר את המזמור מתחילתו אלא את "הסירותי מסבל שכמו". אם כן, הקלקול היה שאמרו בבוקר את השיר הרגיל, ואחרי הצהריים נאלצו לחזור ולומר אותו שיר בתור מזמור לראש השנה. ממילא יש לשאול: וכי איזה תיקון יש בקבלת עדים רק עד המנחה, הרי את השיר של יום כבר אמרו. נראה שיש לפרש את הבבלי כמו שנפרש את הירושלמי להלן. לפי המדרשים, "הסירותי מסבל שכמו" מתאר את שחרורו של יוסף מבית האסורים ("עדות ביהוסף"), ושחרור זה היה בראש השנה 50 מדרש תהילים, פא ז, עמ' 368. . אפשרות שנייה המובאת במדרש היא שהמדובר בשחרור מסבלות מצרים, וממילא אין הקשר לראש השנה ברור. אבל בסוגיה אחרת של הבבלי דרשה זו מובנת. שם נאמר שבראש השנה פסקה עבודתם של בני ישראל במצרים, זאת מתוך הגזרה השווה "הסירותי מסבל שכמו" ו- "והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים" (שמות ו ו). אם כן, הפסוק "הסירותי מסבל שכמו" עוסק בראש השנה, והדבר מתבקש גם מתוך רצף הפסוקים של פרק פא. לפי הירושלמי, בבוקר יום חמישי אומרים "הרנינו לאלהים עוזנו" ובראש השנה "הסירותי מסבל שכמו". בראש השנה שחל להיות ביום חמישי אומרים בבוקר מזמור של יום, ובמנחה את המזמור של ראש השנה. באותו יום של קלקול אמרו גם במנחה את "הרנינו לאלהים", ונמצאו כופלים אותו שיר פעמיים. ביום רגיל אומרים פעמיים מזמור של יום, אבל ביום שהקריבו בו את קרבן המוסף אחרי מנחה אמרו אותו מזמור שלוש פעמים. זאת מתוך ההנחה ש"הסירותי מסבל שכמו" הוא חלק ממזמור פא, וזהו "כופלים אותו מזמור", שאחרי הצהריים אמרו אותו מזמור פעמיים. מסתבר שהירושלמי מתכוון שבראש השנה שחל ביום חמישי אמורים להגיד בבוקר את כל מזמור פא ("הרנינו...”), במנחה רק את חציו הראשון ואת חציו השני אומרים עם קרבן המוסף. בדרך אגב אנו שומעים שפרק פא המצוי בידינו כיום נתפס לפי הבבלי כשני פרקים. אמנם שניהם עוסקים בראש השנה, אך זאת חכמים לומדים לא מרצף הפסוקים אלא מתוכנם, כפי שנדרש. כידוע הייתה לקדמונינו חלוקה שונה של אחדים מפרקי ספר תהילים, והסוגיות כאן מצביעות על כך כי אחד מהם היה פרק פא. לפי הירושלמי שני הקטעים הם פרק אחד, אבל ניתן לקטוע את הפרק לשתי יחידות. זהו כנראה ההסבר לחלוקת הפרקים השונה במסורות הטקסט שבידינו. הפרקים שימשו בליטורגיה של בית המקדש, ולצורך השיר חולקו לעתים בצורה שונה מהחלוקה לפרקים. שוב יש לשאול: וכי שיר ההלל הוא הבעיה החמורה? מה עשו עם שאר קרבנות החג? לפיכך ייתכן שבמקרה מעין זה נהגו העם במדינה ובבית המקדש ביום הראשון כאילו הוא ראש השנה מספק. לפי הסבר משוער זה המתינו כוהני המקדש מעט עם תפילת החג והקרבנות, אך עוד לפני הצהריים הקריבו את קרבנות החג, התפללו, תקעו והקריבו את קרבן המוסף. אם הגיעו עדים – הכריזו על חודש תשרי, ולמחרת נהגו כביום חול רגיל. אם לא הגיעו עדים – נהגו שני ימים של ראש השנה. הבעיה התעוררה רק לגבי שיר של יום. המתינו עמו עד הרגע האחרון, אך לבסוף היו חייבים לשיר משהו, ואחרי ששרו את המזמור של יום חמישי הגיעו העדים. לפי פירוש זה לפנינו עדות ראשונה לנוהג לחוג שני ימי ראש השנה, או נכון יותר לחוג שני ימים כאשר היה ספק בתאריך ראש השנה. השאלה באיזו מידה נהגו לחוג שני ימי ראש השנה ומתי הפך הדבר לנוהג קבוע חורגת מתחום פרשנותה של משנה זו. לפי פירושנו ניתן להסביר שגם בראש חודש רגיל נהגו להקריב את מוספי ראש החודש מספק, ברם לא שמענו על שני ימים של ראש חודש, בניגוד לנוהג של שני ימי ראש השנה שאנו מכירים ממקורות נוספים. יתר על כן, כאמור שני התלמודים מעידים כי זה היה בראש השנה. בעל פני יהושע מפרש שהמעשה אירע בראש חודש רגיל. הסבר זה עומד בניגוד למשתמע מן התלמודים, ואולי גם בניגוד לדברי שמעון בן הסגן בתוספתא (להלן), אך הוא אפשרי מבחינתה של המשנה. היתקינו – לא נאמר מי המתקינים, חכמים או הנהגת המקדש, שלא יהו מקבלין – עדים שראו את הירח החדש, אלא עד המנחה, אבל אם באו – העדים מן המנחה ולמעלן נוהגים אותו יום – היום שאחרי כט, קודש – כאילו היה ראש חודש, ולמחר יום קודש – עוד ראש חודש, ולפי פירושנו המדובר בעיקר בראש השנה שחגגו יומיים, אך התקנה חלה כמובן על כל ראש חודש. בתוספתא נוסף: "שמעון בן הסגן אומר אם באו עדים מן המנחה ולמעלה תוקעין היו אבל אין מוסיפין (מוספין) קרבין אלא עד שיקדשו החדש" (פ"ב [ד] ה"ט) 51 הסגן הוא כנראה סגן הכוהנים. היחיד הידוע לנו שנשא תואר זה הוא רבי חנינה סגן הכוהנים. נראה, אפוא, שרבי שמעון היה בנו. הוא פעל בדור יבנה או אושא, ורבן שמעון בן גמליאל מוסר מעט משמו. . לכאורה המדובר בראש השנה, וגם לאחר התקנה היו תוקעים מתוך ספק, אבל את מוספי ראש השנה היו מקריבים רק למחרת, אחרי מעמד קידוש החודש. כך פירש ליברמן, אך ייתכן גם שרבי שמעון בן הסגן חולק על הקביעה של משנתנו שעושים את מחר ליום קודש, ואולי אין מקריבים כל עיקר, משום ש"עבר זמנו בטל קרבנו" 52 כך פירש שטינפלד, תקיעה, עמ' 360. . לכאורה זו ראיה ברורה כי מדובר בראש השנה, שבו תוקעים. ברם, נכון הראה שטינפלד כי תקעו גם בראש חודש, על כן אין מהתוספתא ראיה שמדובר בראש השנה דווקא. אמנם כל ראיותיו של שטינפלד הן מלאחר החורבן, אך אין להסיק מכאן כי בזמן הבית לא תקעו בשופר בקידוש החודש גם בסתם ראש חודש 53 שטינפלד, תקיעה. התוספתא מתפרשת לשיטתו שמדובר בראש חודש. ברם, משום מה הוא רואה בה ראיה שתקעו בראש חודש, אך כאמור ניתן להעמיד את משנתנו גם בראש השנה. אם כן, ראיה לשיטתו אין כאן, אך ניתן לפרש כך את המשנה. . מכל מקום, רבי שמעון מתייחס גם לקרבן המוסף ולא רק לקלקול בשיר. מדבריו ניתן להבין שהקלקול היה גם בהקרבת המוסף, ואולי אין משנתנו מזכירה אלא את הקלקול בשיר אך מתכוונת לשיר ולקרבן כאחד, שהרי השיר נאמר עם הקרבן. משנתנו פותחת את הפתח לנוהג של חגיגת שני ימים של ראש השנה בארץ ישראל, אפילו במקום שיש בו בית דין. קיומו של נוהג זה עורר שאלות הלכתיות רבות. היקף הנוהג שנוי במחלוקת, ולא כאן המקום להרחיב בה 54 ראו בקצרה תבורי, מועדים, עמ' 232-224, ודנו בכך בקצרה במבוא למסכת. . בתוספתא רבי יוסי מצטט את משנתנו (תוס', עירובין פ"ד [ה] ה"ב), ממילא ברור שמשפט זה, אם לא כל המשנה, עמד כבר לפניו ערוך ומגובש. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכיי שיהו מקבלין עדות החודש כל היום – כשאין מקדש אין חשש לקלקול שיר הלוויים, וממילא ניתן לדחות את ההכרעה עד הרגע האחרון. תקנה זו מייצגת מגמה שונה של רבן יוחנן בן זכאי. עד עתה ראינו תקנות שנועדו למלא את החלל שנוצר עקב החורבן. תקנה זו מטרתה שונה, לבטל חומרות שתוקנו במקורן בשביל לקיים את הסדר במקדש. הייתה חומרה, ומעתה בטל טעמה וניתן לבטלה. לקבוצה זו שייכת, למשל, התקנה בדבר פדיון מעשר שני גם בקרבת ירושלים 55 משנה, מעשר שני פ"ה מ"ב; תוס', שם פ"ה הי"ד-הט"ז; ירו', שם פ"ה ה"ג, נו ע"ב; בבלי, לא ע"ב; ביצה ה ע"א. . שם היו שחלקו על ההיתר ותבעו להמשיך לשמור על ההלכה הקדומה, אף שבטל טעמה. מהירושלמי אנו למדים שאף בימי האמוראים היו שהיססו לקבל את התקנה, ואף רבי אליעזר, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, חלק על התקנה, אף שמהמשנה והתוספתא משמע שקיבל עליו את הדין. נמצאנו למדים שאף קו הלכתי זה היה שנוי במחלוקת, אך לא שמענו על מי שחולק על תקנת רבן יוחנן בן זכאי השנויה במשנתנו. אמר רבי יהושע בן קרחה ועוד זה – בנוסף לתקנות הקודמות, התקין רבן יוחנן בן זכיי שאפילו ראש בית דין בכל מקום – גם אם ראש בית הדין אינו נמצא במקום בית הדין הקבוע, שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הוועד – תקנה זו ממעיטה בדמותו ובתפקידו של אב בית הדין. לא האישיות היא הגורם הקובע, אלא המוסד. רבי יהושע בן קרחה חי בסוף דור יבנה. בימיו כבר היה קידוש החודש תפקידו המובהק של הנשיא. ספק רב אם רבן גמליאל היה מסכים לתקנה, ובפועל לא שמענו שמישהו אחר ממלא את התפקיד ומקדש חודשים חוץ מרבן גמליאל. השאלה היא האם דבריו של רבי יהושע בן קרחה משקפים את ההלכה הרווחת בדור יבנה, או שהם חלק מהמאבק הסמוי ביו חכמים לנשיא. חכמים מדגישים את חשיבות המוסד שהם חברים בו ושהנשיא עומד בראשו, והנשיא מדגיש את תפקידו כראש בית הדין וכמי שקובע גם מי ישב בבית הדין עצמו. יש לראות בהלכה גם ביטוי למעמדה של יבנה כמרכז ומקום מיוחד, בעל מעמד של מעין מקום קודש. לפי רבי יהושע בן קרחה, יבנה הופכת למקום היחיד שהמעמד עשוי להיערך בו; אמנם אין הדבר תלוי במקום אלא בבית הדין, אך ההבדל בין שתי ההגדרות הוא משפטי ולא מעשי-חברתי. עוד מן הראוי להעיר שבימי רבן יוחנן בן זכאי טרם התגבש מוסד הנשיאות. מכל מקום, גם מאוחר יותר הנשיאים ממשיכים להחזיק בתפקיד רב היוקרה של ניהול הלוח 56 ראו במבוא למסכת. . רבי יהושע בן קרחה הוא חכם מיוחד. לא שמענו היכן למד, והסיפור היחיד המלמד על רבותיו הוא הליכתו אל רבי יוחנן בן נורי לגניגר 57 ירו', כלאים פ"ד ה"ב, כט ע"ב; עירובין פ"א ה"ט, יט ע"ד ומקבילות. . רבי יוחנן זה היה מחכמי דור יבנה הצעירים; הוא חי בגליל ושרד את ימי הרדיפות שאחר מרד בר כוכבא, אך כנראה היה מנותק מבתי המדרש העיקריים. הוא פעל בדור אושא, אך כמעט אין מפגשים בינו לבין חכמי דור אושא (רבי יהודה, רבי מאיר, רבי שמעון או רבי יוסי). גם לרבי יהושע בן קרחה אין קשר עם חכמים אחרים, ורק מעט מאוד מחלוקות משותפות עם חכמי דור אושא 58 מעט מחלוקות עם רבי יוסי (תוס', סנהדרין פי"ד ה"ו; ירו', שם פ"י ה"ח, כט ע"ד) ועם רבי שמעון (בבלי, עבודה זרה ז ע"ב; בכורות לא ע"א). . עם כל זאת, לפי המסורת האמוראית למדו ממנו רבי אלעזר ברבי שמעון ורבי יהודה הנשיא בצעירותם (ירו', מעשרות פ"ג ה"ד, נ ע"ד; בבלי, בבא מציעא פד ע"ב), אך אין אף חכם המוסר את תורתו. מימרות רבות השתמרו, אך אף פעם לא נמסר מי היה התלמיד שמסרן. התמונה המצטיירת היא של חכם הפועל בבית מדרש עצמאי וככל הנראה אינו משתלב בממסד, אף שלפחות שניים מתלמידיו הפכו למורי הדור 59 תמונה חריגה זו מאששת ללומד גם את אמינותן של מסורות שונות על חכמים. החכמים אינם מתוארים כזהים, אך התמונות לכידות ושונות זו מזו. . מעין הלכה זו שנינו במשנת עדיות על רבן גמליאל, ממשיכו של רבן יוחנן בן זכאי: "הם (רבי יהושע ורבי פפייס) העידו שמעברים את השנה על תנאי. ומעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות מהגמון שבסוריא 60 כלומר, לקבל סמכות חוקית מלאה מן הנציב הרומי של סוריה. פרובינציית יהודה הייתה כפופה לסוריה משום שבסוריה כיהן נציב בכיר יותר. ושהה לבא, ועברו את השנה על תנאי לכשירצה רבן גמליאל, וכשבא אמר רוצה אני ונמצאת השנה מעוברת" (משנה, עדיות פ"ז מ"ז). אלא שמשנת עדיות איננה מנסחת מה התנאי ומסתבר שהיה זה תנאי אישי, שרבן גמליאל יסכים. לא נאמר שזהו אב בית הדין או הנשיא, אך לפי דרכנו הכוונה לנשיא.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashana 4:4
בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום כו': אמר ר"י בן קרחה ועוד זאת התקין כו': נתקלקלו הלוים בשיר ענינו שלא אמרו שירה כלל שלא ידעו אם היה חול ואין שם עדים שיעידו על הראייה או אם הוא קדש ועוד יבאו העדים בסוף היום כי על כל פנים צריך שירה על כל קרבן כמו שיתבאר במקומות ועת המנחה הוא עת הקרבת תמיד שבין הערבים ואחר שמקריבין אותו לא היו מקריבין אחריו שום דבר כמו שמבואר בחמישי מפסחים. ו מקום הועד הוא מקום הידוע לקיבוץ ב"ד כדי שיהיה מקום אחד ידוע בלבד ילכו לשם העדים ולא יצטרכו לחזר על מקומות רבים בלי ידועים ומבואר הוא כי כל ב"ד הנזכר בזה הענין ר"ל שיהיו סמוכין בארץ ישראל כמו שנבאר בסנהדרין:
נתקלקלו הלוים בשיר (the Levites were misled in the Psalm/song) – that they didn’t recite the song/psalm at all (see Tractate Rosh Hashanah 30a) for they didn’t know if it was a weekday and that witnesses did not would not be coming to testify on the appearance [of the New Moon] or that it is Sanctified and the witnesses would come at the end of the day. Because at any rate, one must sastate tha Psalm for every sacrifice as will be explained in its place (see Tractate Tamid, Chapter 7, Mishnah 4. And the time of Minha is the time for the offering of the daily burnt offering of the eventide, and when they offered it, they do not offer after it anything as will be explained in the fifth [chapter] of [Tractate] Pesahim. ומקום הועד – the place of meeting, meaning to say, the place that is known for the sitting of the Bet Din, in order that there be only one place that the witnesses will come to and they won’t have to search over several places that are clear and it is obvious/simple that every Bet Din that is mentioned in this subject are ordained in the Land of Israel like we will explain in [Tractate] Sanhedrin (Chapter 4, Mishnah 3).
Sefaria · Rambam on Mishnah Rosh Hashana 4:4
ונתקלקלו הלוים בשיר . פי' הר"ב בשל בין הערבים כו' שלא ידעו אם יאמרו של חול דשמא לא יבואו עדים כלל. או של יו"ט דשמא עוד סוף העדים לבא היום ולא אמרו שירה כלל. וכתבו התוספות דאע"ג דבריש פ"ה דפסחים אמרינן. דאין מקריבין קרבן אחר תמיד של בין הערבים. מדכתיב עליה [כדפירש שם הר"ב] וא"כ לחשוב קלקול קרבן מוסף. דשאני מוסף שהוא עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כדאשכחן דפסח דחי ליה. אבל הרמב"ם כתב בפ"ג מה' קדוש החדש וז"ל ונתקלקלו במקדש. ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים. שמא יבואו העדים. וא"א שיקריבו מוסף היום א"ר תמיד של בין הערבים. עכ"ל. ובאמת שדבריו צריכין עיון של' המשנה אינה כדבריו. גם בגמרא פליגי בקלקול השיר. אם לא אמרו כל עיקר כדפי' הר"ב. או שאמרו של חול בתמיד של בין הערבים. ובפי' המשנה כתב נתקלקלו הלוים בשיר ענינו שלא אמרו שירה כלל. שלא ידעו אם היה חול וכו'. כי עכ"פ צריך שירה על כל קרבן כמ"ש במקומו ועת המנחה הוא עת הקרבת תמיד שבין הערבים. [ואחר] שמקריבין איתו לא היו מקריבין אחריו שום דבר. ע"כ וצ"ע: התקין רבן יוחנן בן זכאי . עיין מה שכתבתי בריש מס' ביצה על זה [*ואם לא באו קודם המנחה אמרו שיר של חול. וכן נראה דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות קדוש החדש]:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 4:4
בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום בר"ה. דכך היו נוהגין בכל שנה, כשחשכה ליל שאחר כ"ט אלול, עשו יו"ט, דשמא יבואו עדים למחר. וכשלא באו באותו יום עשו גם יום ב' יו"ט, והיה אלול מעובר: ונתקלקלו הלוים בשיר שלא אמרו שיר כלל אצל נסכי תמיד של בין הערבים. משום דברוב השנים בשחרית לא באו עדיין, להכי תמיד שרו שיר של חול, אבל במנחה ברוב השנים כבר באו העדים, ואמרו המשוררים שיר של יו"ט. אבל באותה שנה שלא באו קודם מנחה, להכי לא ידעו איזה שיר יאמרו. ואחר נסוך הנסכים באו העדים [אמנם לא נתקלקלו שלא הקריבו מוספי ר"ה. דאלו עדיין היו יכולין להקריבן אחר תמיד של בין הערבים, דמוסף עשה דרבים דחי לעשה דהשלמה שלא עבר בה רק המקריב]: התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה זמן הקרבת תמיד שבין הערבים: נוהגין אותו היום קדש דאע"ג שמחר יהיה ר"ה האמיתי, אפ"ה גמרו אותו היום בקדושה, שלא יזלזלו בו בשנה האחרת: משחרב בית המקדש התקין דהשתא ליכא חשש קלקול בשיר: שלא יהוא העדים הולכין אלא למקום הוועד למקום הסנהדרין, ויקבלו הן עדות החודש:
Sefaria · Yachin on Mishnah Rosh Hashana 4:19-24
תוי"ט ד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' אבל הרמב"ם כתב וכו' צ"ע מ"ש הגאון ש"א בתשובה סי' למ"ד כתב ישוב ע"ז ובתוך הדברים מיישב ג"כ קושית הבאר שבע על הטור שכתב שלא אמרו שיר בתמיד של בין הערבים וע"ש:
Sefaria · Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Rosh Hashana 4:4