Rosh Hashana 4:8 — Limits on Obtaining a Shofar
MishnayosMoed › Rosh Hashana › Perek 4 › Mishnah 8מוֹעֵד ‹ ראש השנה ‹ פרק ד׳ ‹ משנה ח׳
Limits on Obtaining a Shofar
אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם
Mishnah ראש השנה ד׳:ח׳ · Rosh Hashana 4:8
שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה,
אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם,
וְאֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל,
לֹא עוֹלִין בְּאִילָן,
וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה,
וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ
בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת,
וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה.
אֲבָל אִם רָצָה לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן,
יִתֵּן.
אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ,
אֲבָל מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן
עַד שֶׁיִּלְמְדוּ.
וְהַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא,
וְהַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא:
For the shofar of Rosh Hashana:
one may not go past the techum — the Shabbos limit — for it,
and one may not clear away a heap of stones for it,
one does not climb a tree,
and does not ride on an animal,
and does not swim across the water,
and one may not cut it —
neither with something barred as a shevus, a rabbinic restriction,
nor with something barred by a lo saaseh, a Torah prohibition.
But if he wished to put water or wine into it —
he may.
One does not hold back the children from blowing,
and moreover one may busy oneself with them
until they learn.
And one who was merely fiddling with it — he has not fulfilled it,
and one who heard from such a fiddler — he has not fulfilled it.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The shape of it▾
Summary Chartwhat does this mean?
Limits on Obtaining a Shofar▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| May he break a rabbinic restriction to fetch a shofar? | No — not the techum, a stone heap, a tree, an animal or water | — |
| May he cut the horn from the animal on Yom Tov? | No, with any tool at all | — |
| May he put water or wine into the shofar? | Yes | — |
| Are children stopped from blowing? | No — and one may work with them, until they learn | — |
| One who was only fiddling with it — is he yotzei? | No, and neither is one who heard him | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (11)▾
אין מעבירין עליו את התחום. לילך חוץ לתחום כדי להביא שופר, או לילך לשמע התקיעות: בדבר שהוא משום שבות. כגון לחתכו בסכין: בדבר שהוא משום לא תעשה. כגון לחתכו במגרה, דהויא מלאכה גמורה של חרישת עץ. ואיכא דמתני איפכא, דבר שהוא משום שבות, מגל שאין דרך לחתך בו. דבר שהוא משום לא תעשה, סכינא דאורחיה הוא: אם רצה לתן לתוכו יין [יתן]. ולא אמרינן מתקן מנא הוא: אין מעכבין את התינוקות. שהגיעו לחנוך, ואפלו בשבת , כדי לחנכן במצות, שיהיו מלמדין לתקע ביום טוב של ראש השנה: ומתעסקים בהם. וליכא למגזר דלמא אתו לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים, דהא אינו טרוד במצוה אלא מתעסק בעלמא. ולא גזרו שמא יביאנו ארבע אמות ברשות הרבים אלא בזמן שהוא חיב בתקיעת שופר, שמתוך שהוא טרוד לצאת ידי חובתו ישכח את השבת:
אין מעבירין עליו את התחום – to walk outside of the [Sabbath] limit (i.e., two thousand cubits in every direction) so that one can bring a Shofar or to walk to hear the Tekiot. בדבר שהוא משום שבות – such as to cut it with a knife. בדבר שהוא משום לא תעשה – such as to cut it with a saw which is a complete [form of] work of engraving on a tree; and there are those who teach the opposite: something that is due to Sh’vut/engaging in an occupation forbidden by the Rabbis as being out of harmony with the celebration of Shabbat/Festivals – a sickle/scythe which is not the used to cut something . Something that is [forbidden] due to [it being] a negative commandment, is a knife which is how it is used. אם רצה ליתן לתוכו יין [יתן] - and we don’t say repairing – from where is it [prohibited]. אין מעכבין את התינוקות – who arrived at [the age of] education, and even on Shabbat, in order to educate them in the commandments, so that they would educated in sounding the Shofar on the Yom Tov of Rosh Hashanah. ומתעסקים בהם – and there need to make a decree [against this], lest they come to bring it four cubits in the public domain, for he is not busily engaged in the commandments but rather is merely practicing with them (Talmud Rosh Hashanah 32b). And they did not decree lest he would bring it four cubits in the public domain other than at the time when he is obligated in the sounding of the Shofar, for since he is busily engaged to fulfill his religious obligation, he would forget Shabbat.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Rosh Hashana 4:8
Introduction This mishnah contains a few more rules concerning the shofar. [For the sake of] the shofar of Rosh Hashanah one is not allowed to go past the [Shabbat] border, nor remove a pile of rocks, nor climb a tree, nor ride on an animal, nor swim on the water. In this section there is a list of activities that are rabbinically (derabanan) prohibited on Shabbat. That is to say, they are prohibitions that are less significant than those prohibited by the Torah. Nevertheless, the mishnah states that one does not transgress these prohibitions in order to be able to blow the shofar. For instance, if one needs to go past the Shabbat border limit (2000 cubits outside of the city) to get a shofar or to hear one blown, one should not do so. If the shofar is under a pile of rocks, one may not clear them away in order to get to them. One may not climb a tree if the shofar was in a tree (this is beginning to sound like a famous Dr. Seuss book I would not hear it under rocks, I would not hear it in a tree). Nor may one ride an animal or swim in water to get to the shofar. The important issue here is the principle one does not transgress any commandments in order to hear the shofar. One may not cut it, neither with an instrument forbidden because of shevut, nor with an instrument forbidden by a negative commandment. Should one need to cut the shofar in order to make it usable for blowing, one may not do so, neither with a type of knife prohibited derabanan on account of shevut (mandated resting) nor with a type of knife prohibited deoraita from the Torah. A knife that is typically used to cut something like a shofar would be prohibited from the Torah, while one not typically used for such purposes would be prohibited derabanan, a lesser prohibition. But if he wants to pour wine or water into it he may do so. One may pour wine or water into the shofar in order to improve its sound. This is not considered to be a violation of the Shabbat and Yom Tov prohibition of “making a vessel.” They need not prevent children from blowing the shofar [on Rosh Hashanah]; on the contrary, they may help them until they learn how to blow. Children are not obligated to hear or blow the shofar on Rosh Hashanah. Since they are not obligated, we might have thought that they should not blow the shofar at all because the shofar is a form of work on Rosh Hashanah. The mishnah dispels this notion and states that not only do we not stop children from blowing the shofar, but we encourage them to practice and we teach them until they know how to blow. The Talmud adds that even on Shabbat we can help them practice. One who is just practicing has not fulfilled his obligation, and the one hears [the blast made] by another when practicing has not fulfilled his obligation. Since the previous section discussed practicing, this mishnah concludes by teaching that practicing does not count as blowing the shofar in order to fulfill one’s obligation. A person who on Rosh Hashanah blows the shofar as practice has not fulfilled his obligation because he did not have the proper intention. Similarly, one who hears the shofar from a person practicing has not fulfilled his obligation, because one must hear the shofar being blown by someone who intends to fulfill his and others’ obligation.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Rosh Hashana 4:8
(יז) אין מעבירין כו'. מאי טעמא, שופר עשה ויום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. גמרא. וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה. הר"ן: (יח) לא תעשה. זו ואין צריך לומר זו קתני. גמרא: (יט) כדפרש רש"י. וטעמא, שהואיל והגיע לחנוך מתעסקים עמו כדי שילמד, שידע לתקע לצאת ידי חובה כשיבא ראש השנה, אבל כשלא הגיע לחנוך לא. רש"י. ואף דקימא לן קטן האוכל אסורים אין בית דין מצוין להפרישו, הני מלי במלתא דלא מפרסמא אבל במפרסמא כי הא שהקול נשמע לרבים, מעכבין, דלמא נפיק מינה חורבא לתקע בשבת שלא בפני בית דין. הר"ן: (כ) מתעסקין. שאומרים להם תקעו ומשתדלין עמהם. המגיד: (כא) לא יצא. למה שפרש הר"ב פרק דלעיל משנה ז' דבעי כונה לצאת, מקרי מתעסק כל שאינו מתכון לתקע תקיעה של מצוה, וממתניתין דלעיל לא שמעינן אלא דהשומע צריך כונה, אבל התוקע עצמו הוה אמינא דיצא בו אפלו במתעסק ולא לבעי כונה לצאת, קא משמע לן מתניתין דהכא. ותני תו והשומע, לאשמעינן דאף דנתכון לצאת אם התוקע מתעסק לא יצא:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 4:8
משנה לחם אין מעכבין עתי"ט. אבל כשהגיע לחנוך לא. וי"ל שאין מתעסקין עמהן. אבל עכובי פשיטא לא מעכבינן. ובזה א"צ לדחקו של הר"ן.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashana 4:8
שופר של ר"ה אין מעבירין וכו'. ובגמ' מאי טעמא שופר עשה היא וי"ט עשה ולא תעשה וכתבו תוס' ז"ל תימה תיקשי המשנה למאן דלית ליה בפ' במה מדליקין דלהוי י"ט עשה ולא תעשה וי"ל דשאני הכא דאפשר לעשות כל הני מילי מעי"ט הלכך לא דחי אפי' לאו גרידא ע"כ: לא עולין באילן וכו'. גמרא השתא דרבנן כגון פקוח הגל ואיסור תחומין דליכא למיגזר אטו דאורייתא אמרת לא דאורייתא מיבעיא פי' דאורייתא. רוכבין דאיכא למימר שמא יחתוך זמורה ועולה באילן שמא יתלוש דאורייתא וכתב עוד רש"י ז"ל דגמגום בדבר ונראה בעיני דלא גרסי' ליה ע"כ ומשני בגמ' זו ואין צריך לומר זו קתני: בין בדבר שהוא משום שבות בין בדבר שהוא משום לא תעשה. מפרש בגמ' דזו ואין צריך לומר זו קתני. ובירוש' כיני מתניתא אסור משום שבות ובלא תעשה: מים או יין יתן. גמ' מים או יין אין מי רגלים לא מתני' אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומר מים או יין מותר כדי לצחצחו מי רגלים אסור מפני הכבוד: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע תינוקות הוא דלא מעכבי דבעי לחנוכינהו הא נשים מעכבי דפטורות לגמרי דמ"ע שהזמן גרמא הוא וכי תקעו איכא בל תוסיף ופריך בגמ' והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע בי"ט אמר אביי לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' יוסי ור"ש דתניא דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות דברי ר' יהודה ר' יוסי ור"ש אומרים נשים סומכות רשות אלמא אע"ג דפטרינהו קרא ליכא איסורא וה"ה למ"ע שהזמן גרמא ומתני' ר' יהודה. ומפ' בגמ' כפי פי' רש"י ז"ל שאם הוא תינוק שהגיע לחנוך מתעסקין עמו עד שילמוד וכ"ש שאין מעכבין אותו ואם תינוק שלא הגיע לחנוך אין מעכבין על ידו אבל ג"כ אין מתעסקין עמו. עוד בגמ' א"ר אלעזר ואפי' בשבת וכתב הר"ן ז"ל פי' שאפי' בשבת מותר להתעסק עמהם כדי שילמדו ומיהו דוקא בי"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת אבל בשבת אחרת לא והכי איתא בירושלמי אמר ר' אלעזר מתני' בגדול בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ותני כן מלמדין לתקוע פי' בגדול קטן שהגיע לחנוך עכ"ל ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהפך דהא דאין מעכבין התינוקות מלתקוע אפי' בשבת היינו דוקא בשבת שאינו י"ט של ר"ה. ופי' שם בהלכות שופר בפ' שני דמיירי בתינוק שלא הגיע לחנוך הפך ממה שפירש כאן בפי' המשנה. וכתוב בחדושי הרב ר' אליה מזרחי ז"ל שעל סמ"ג סימן מ"ב וז"ל אין מעכבין את התינוקות שהגיעו לחנוך אע"ג דמתני' סתם תינוקות קתני מ"מ כיון דאוקמוה בגמ' בתינוקות שהגיעו לחנוך אליבא דרש"י ז"ל ה"ל כאילו היא שנויה בהדיא ואע"פ שהרמב"ם וה"ג ז"ל חולקים על רש"י ז"ל ומפרשי לה בלא הגיעו לחנוך מ"מ הסמ"ג נטה לדברי רש"י ז"ל משום דההיא דריש ערכין דתניא הכל חייבין בתקיעת שופר ומפרש בגמ' הכל לאתויי קטן שהגיע לחנוך כדתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בי"ט אתיא כרש"י ז"ל וליכא לאקשויי א"כ מאי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע דקאמר והלא האב חייב מדרבנן לחנך את בניו הקטנים משהגיע לחנוך ואילך די"ל משום דוקיא דהא נשים מעכבין הוא דנקט לה ע"כ: והמתעסק לא יצא. גמרא הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע ליה לרבא דאמר התוקע לשיר יצא ודחי דילמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה ועיין בהר"ן ז"ל וז"ל מוכח בגמ' דאפי' למ"ד תוקע לשיר יצא מתעסק לא יצא וטעמא דמילתא משום דתוקע לשיר מיהא מתכוין לעשות תקיעה כהלכתא מה שא"כ במתעסק ועוד י"ל דתוקע לשיר כיון שאינו מכוין לשום מצוה יצא למ"ד מצות אינן צריכות כונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מתכוין למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כונה מעכבת מצות אחרת דומיא דמאי דאסיקנא בשמעתא קמייתא דזבחים דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה עכ"ל ז"ל: אבל מתעסקין עמהן. פי' אלא אדרבא מתעסקין עמהן ואיתה להאי בבא בפ' המוצא תפילין (עירובין דף צ"ו) וברפ"ק דערכין: והשומע מן המתעסק וכו'. גמ' אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תהוי תיובתיה דר' זירא דאמר לשמעיה איכוון ותקע לי ודחי דילמא איידי דתנא רישא מתעסק תנא סיפא נמי מתעסק ולעולם השומע מן המשמיע לעצמו שלא נתכוון להוציא את השומעין לא יצא:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashana 4:8
המשנה עוסקת בסדרת שאלות הלכתיות, והיא מצויה בין שתי משניות העוסקות בתקיעה, על כן מקומה מתמיה. אפשטיין סבר כי במקורה הייתה המשנה המשך של פ"ג מ"ז, זאת בהתאם לניסיונו לשחזר את העריכה הקדומה של מסכת ראש השנה 102 אפשטיין, מבואות עמ' 366, וראו לעיל, פ"ב מ"א. . אמנם מקומה של המשנה קשה, אך הפתרון המוצע מרחיק לכת. במשנתנו יש דיונים הלכתיים סביב השופר, וניתן היה לשלבה במקומות אחדים במסכת. אולי הסידור הנוכחי אינו לפי כללי העריכה המקובלים כיום, אך יש לזכור שלפני עורך המשנה היו יחידות שלמות, והתיאום ביניהן לא היה תמיד מושלם. שופר שלראש השנה אין מעבירים עליו את התחום – השופר הוא חפץ מצווה, אך אין טלטולו דוחה את קדושת יום טוב. כאן מדובר ביום טוב עצמו. ההלכה התנאית קבעה: "כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה בשבת – חייבין עליו ביום טוב" 103 ראו משנה, ביצה פ"ה מ"ב; תוס', שבת פי"ז (יח) הכ"ט (י); מכילתא דרשב"י, יב טז, עמ' 20. . כלומר, מה שנאסר מדרבנן בשבת משום "ביום השביעי תשבות" נאסר ביום טוב, גם אם הוא למען דבר המותר משום רשות, או אפילו דבר שחייבים עליו משום מצווה. כמו במקומות רבים אין "רשות" אלא דבר שהוא משום מצווה קלה 104 ראו פירושנו לפסחים פ"ו מ"ב. . מכל מקום, גם אם מדובר בדבר מצווה, אסור לעבור למענו על איסורים מדרבנן. המשנה בביצה נותנת דוגמאות מספר, חלקן מנויות בהמשך משנתנו (עולין באילן ושטים על פני המים). המשנה בביצה קובעת במפורש: "כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת" (ביצה שם). משנתנו גם היא עוסקת רק ביום טוב, כלומר בראש השנה שחל בחול. על כן היא קובעת שאין מעבירין עליו את התחום, ולא שאין מטלטלין, שכן טלטול הותר ביום טוב, אך יציאה מחוץ לתחום שבת נאסרה גם ביום טוב. בירושלמי נאמר שמשנתנו ביום טוב (ראש השנה) שחל להיות בשבת (נט ע"ג), ברם דומה שמשפט זה נאמר על הסיפא ("אין מעכבין את התינוקות מלתקוע") ולא על הרישא. מכל מקום, לו עסקה המשנה בשבת הרי שבשבת אין תוקעים בשופר, ויש צורך לפרש את משנתנו בירושלים, או במקום בית הדין כמו במשנה א, והדברים רחוקים. ואין מפקיחים עליו את הגל – אם התמוטט מבנה על השופר אין לפקח עבורו את הגל. איסור פיקוח הגל נשנה במסכת יומא והותר רק בשל פיקוח נפש (משנה, יומא פ"ח מ"ז). המונח "פיקוח נפש" לקוח מדוגמה זו. "לפקח" משמעו לפנות, ו"פיקוח נפש" משמעו פינוי מפולת מעל הלכוד בתוכה, ולא עולין באילן – טיפוס על אילן נאסר משום גזרה שמא יתלוש 105 בבלי, ביצה לו ע"ב; בירו', ביצה פ"ה ה"ב, סג ע"א, החשש אחר, וראו פירושנו לביצה פ"ה מ"ב. , או שמא יתלוש ויאכל או ירעיד וינשרו הפרות. ההבדל הוא האם האיסור הוא בתלישה עצמה, או באכילת הפרות שינשרו כתוצאה עקיפה ממעשה הטיפוס. אבל מסוגייתנו משמע שזה איסור מן התורה, איסור בפני עצמו (בבלי, לב ע"ב). ולא רוכבים על גבי [בהמה] – גזרה שמא יתקן כלי כדי לדרבן את הבהמה, ובירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב, סג ע"א) "שמא תינוק הבהמה" ויימצא הבעלים כאילו הוא עושה בה מלאכה. שני התלמודים מסבירים את האיסור ב"גזרה שמא...", והגזרה קשה; וכי יש חשש כה גדול שישכח וישבור כלי?! דנו בנושא במסכת ביצה (פ"ה מ"ב) ובמסכת שבת (פ"ז מ"ב), והצענו דרך שונה להבנת הלכות אלו. בשלב הקדום כל המלאכות נאסרו משום שהן דרך חול, ובלשון משפטית "עובדין דחול". האיסור נבע מתחושת הציבור שפעולות אלו הן בכלל מלאכה, ואם אנו חפצים לשמור את השבת כיום מנוחה יש להימנע מהן. בשלב שני נוסחו אבות מלאכה שהם דרך ספרותית ומשפטית לריכוז רשימת האיסורים; רכיבה או טיפוס אינם אבות מלאכה, ובתור שכאלו הם לכאורה עבודות מותרות. אבל התחושה של האיסור נותרה, וחיפשו כלל משפטי שיאפשר לכלול בתוכו את תחושות האיסור הללו. הפתרון המשפטי הוא דרך הגזרה משום חשש שמא, אך זה רק ניסוח משפטי לתחושת איסור הבאה ממעמקי נפשו של שומר המצוות. למעשה הניסוח המשפטי לא הצליח לכלול בתוכו את כל האיסורים, ולכן צריך היה להשלים את הניסוח בעזרת פתרונות מעין אלו של חשש שמא. כך גם לגבי איסור רפואה. בהלכה הקדומה נאסרה רפואה בשבת, אך היא איננה ברשימת לט אבות מלאכה, ולכן נטילת תרופות נאסרה מחשש שמא ישחוק סממנים. הוא הדין לתקיעה בשופר בשבת (לפי הבבלי): כיוון שלפי התלמוד אין זו מלאכה, היא נאסרה בשבת שמא יטלטל, או שמא יתקן. לא שטים על פני המים – אין לצאת לדרך בשבת, אבל כמובן מי שכבר נמצא בהפלגה בים חייב להמשיך בדרכו. על הלכה זו שלא לשוט הקפידו קדמונינו. סופר נוצרי אחד מלגלג על היהודים שאינם מפליגים בשבת ועל חבורת ספנים שרק כאשר פרצה סערה הסכימו לעסוק בניהול הספינה 106 מכתבי סינזיוס, מס' 5. . אב הכנסייה מלגלג, אך הספנים היהודיים הקפידו על ההלכה כנדרש, ובמסירות ראויה לשבח. ואין חותכים אותו – את השופר, בין בדבר שהוא משום שבות – דבר שאיסורו רק משום "שבות", בין בדבר שהוא משום בלא תעשה – שאיסורו איסור תורה, אבל אם רצה ליתן בתוכו מים או יין יתן – אמנם יש בכך כאילו התקנה של הכלי, אך אין בכך איסור, שהרי התקיעה הותרה. כידוע רבי אליעזר חולק על חכמים וסובר שאם הותרה מלאכה בשבת משום מצווה הותרו גם מכשיריה 107 משנה, שבת פי"ט מ"א, וראו פירושנו לפסחים פ"ו מ"א. . ייתכן שרבי אליעזר יחלוק גם על משנתנו ויסבור שהכול מותר לשם המצווה, אך נוסח המשנה מציע כאילו אין כלל מחלוקת בהלכה הנידונה. אין מעכבין את התינוקות מלתקוע – לפי פשוטם של דברים גם בפסקה זו מדובר ביום טוב. לפי הבבלי התקיעה עצמה אינה אסורה כלל 108 ראו לעיל, פירושנו למשנה א. , ולכן פשוט שאף התינוקות יכולים לתקוע, ולפי הירושלמי הסובר שהתקיעה עצמה אסורה בשבת וביום טוב רגיל, היא הותרה בראש השנה כמצווה, ולכן מותר לתקוע אף שלא לצורך. יש להבין שקדמונים לא הסתפקו בתקיעת השופר הציבורית אלא כל אחד תקע לעצמו. כך היה גם בירושלים בימים שבהם תקעו הכוהנים בחצוצרות: "אותו היום כהנים 109 על הזיקה שבין הכוהנים והתקיעה ראו שטינפלד, על התקיעה, עמ' 135-132. עומדין בגדרים ובפרצות וחצוצרות של זהב בידיהם תוקעין ומריעין ותוקעין כל כהן שאין בידו חצוצרות אומר: דומה זה שאין כהן הוא. שכר גדול היה ליושבי ירושלם שמשכירין חצוצרות בדינר זהב. כל כהן שאין בידו חצוצרות אומר דומה שאין כוהן הוא" (תוס', סוטה פ"ז הט"ו). כוהנים תקעו, אפוא, בכל רחבי העיר. כך היה גם ברחבי הארץ בראש השנה. בהמשך המשנה ובתוספתא נחלקים על כך חכמים: "רבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן וחכמים אומרים כל אחד ואחד מוציא את עצמו", ולפי זה ממנים שליח ציבור כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע לתקוע (תוס', פ"ב [ד] הי"ח, וראו המשנה הבאה). בירושלמי נאמר שאדם הולך ובידו שופר אצל מי שיודע לברך, או למי שיודע לתקוע (נט ע"ד), ושוב הדבר מעיד כי כל אחד תקע לעצמו. ההלכה נפסקה בירושלמי כרבן שמעון בן גמליאל, אך סביר שנוהג התקיעה העצמי עדיין נשאר, אם כי לא כהלכה אלא כמציאות הרווחת. זאת ועוד; תפילת המוסף נאמרה רק במעמד ציבורי במקומות גדולים 110 ראו פירושנו לברכות פ"ד מ"ז. , וברוב היישובים לא הייתה כלל תפילת מוסף בציבור. אם אכן תמיד תקעו במוסף, הרי שבפועל הייתה זו תקיעה של יחיד. רק כשעוצבה תפילת המוסף כתפילת ציבור רגילה, הנאמרת בכל מקום, הפכה גם התקיעה לציבורית יותר. עם זאת, עדיין לא חדלה התקיעה העצמית. על רקע זה ניתן להבין את ההיתר לצעירים ולמתלמדים לתקוע. "תינוקות" בלשון חכמים אינם דווקא תינוקות במשמעותה המודרנית של המילה, אלא מדובר בצעירים שאינם אמורים להיות שליחי הציבור. כאמור, לפי פשוטה המשנה עוסקת ביום טוב. ברם, התוספתא אומרת: "מתלמדין לתקוע בשבת ואין מעכבין את הנשים ואת הקטנים מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב" (פ"ב [ד] הט"ז), אם כן המדובר בשבת, ומן הסתם במקום שמותר לתקוע בו בשופר, בירושלים או במקום שיש בו בית דין. אף בירושלמי (נט ע"ד) ובבבלי (לב ע"ב) נקבע שהמשנה מדברת על יום טוב רגיל, אך הוא הדין בראש השנה שחל בשבת. הסבר זה עדיף, שכן הרישא מדברת דווקא על יום טוב ומן הסתם כך גם הסיפא, אלא שהדין תקף גם בשבת. מכל מקום, המתלמד לתקוע רוצה לתקוע לשם מצוות שופר; אם יצאו לו קולות כהלכה – תהיה התקיעה לשם מצווה. הספק נובע מחוסר הוודאות שיצאו לו קולות כהלכה. אבל מתעשקין בהן – הכוונה שנותנים לצעירים להתאמן ולשחק בתקיעת שופר. המילה "אבל" חסרה בעדי נוסח טובים רבים 111 נא, גק, ת, רת, מדלק, מז, מרא, מרש, מרב. . עד שילמדו – כדי שילמדו, אבל והמתעסק לא יצא – שכן התוקע צריך כוונה, כלומר שהתקיעה תהיה לשם תקיעה ולא לשם לימוד 112 ראו לעיל, משנה ז. , והשומע מן המתעסק לא יצא – גם אם השומע התכוון לצאת ידי חובה אין הוא יוצא, שכן התקיעה צריכה להיות לשמה וגם התוקע וגם השומע צריכים להתכוון לשם המצווה. הבבלי (לג ע"א) מנסה להבחין בין "אין מעכבין", שמשמעו השלמה בדיעבד, לבין "מתעסקין", שמשמעו שעושים כן לכתחילה, והדבר אפילו רצוי, ומבחין בין מי שהגיע לחינוך שמתעסקין עמו לבין מי שלא הגיע לחינוך שאין עושים כן לכתחילה, אבל גם אין מעכבים אותו מלהתאמן ולשחק בשופר 113 כך פירשו רש"י, הר"ן ואחרים על אתר (בבלי, לג ע"א). הרמב"ם פירש שמדובר בשבת שאינה ראש השנה ואין מעכבים את מי שלא הגיע לגיל חינוך, ואין מתעסקין עם מי שהגיע לגיל חינוך. ראו הלכות שופר פרק ב. . ספק אם אבחנה זו היא פשוטה של המשנה. בתוספתא נאמר: "מתלמדין לתקוע... ואין מעכבין את... הקטנים", כלומר לגדולים מותר הדבר לכתחילה ואת הנערים אין מעכבים. יש להבין את ההבדל בצורה פורמלית פחות. הגדולים לומדים כדי לתקוע ממש ולצאת ידי חובתם בתקיעתם, הנשים והילדים מחכים לתקיעת הגדולים, ומותר להם להתאמן. ודאי שאין בדבר חיוב, שהרי אינם יכולים לצאת ידי חובה בתקיעתם 114 בריטב"א על אתר (לג ע"א) מובאים שני פירושים: או שאת הקטנים שטרם הגיעו לחינוך מעכבים, שכן אינם חייבים בתקיעת שופר, או שאת הקטנים שהגיעו לחינוך מעכבים, כיוון שאסור להם לתקוע בשבת. כאמור, החלוקה בין אלו שהגיעו לגיל חינוך ובין מי שטרם הגיע לחינוך היא פיתוח בבלי בלבד. . המשנה מזכירה קטנים ואינה מזכירה נשים 115 ספק אם מותר ללמוד מכאן שהמשנה לא כללה נשים. דומה ששאלה זו לא העסיקה אותה, ואין ללמוד מכך דבר. זאת בניגוד להאופטמן, קיום; האופטמן, נשים. ; הבבלי מסיק ממנה שנשים אסורות אפילו בהתעסקות, ברם בתוספתא הנשים נכללות במפורש בהיתר. הבבלי (לג ע"א) מביא את התוספתא כברייתא, ומסיק שהדבר תלוי במחלוקת העקרונית בדבר ההיתר לאשה לחייב את עצמה במצוות עשה. סוגיה קצרה זו היוותה עילה לראשונים לדון ארוכות בשאלה האם נשים רשאיות לחייב את עצמן במצוות שהן פטורות מהן, האם הן רשאיות לברך על המצוות והאם קיום המצווה על ידן דוחה שבת באותם מקרים שבהם המצוות דוחות שבת 116 ראו פירושנו לפסחים פ"ח מ"ז. הר"ן לסוגייתנו מקדיש דיון ארוך לשאלה האם נשים רשאיות לעשות מצוות שהן פטורות מהן; לאחר שהכריע לחיוב הוא מברר האם הן רשאיות לברך על קיום המצווה. דיונים על כך מצויים בספרות הפרשנית, ראו למשל אור זרוע, סימן רסו; הלכות מגילה שלו, סימן שסח, ועוד. . כאמור כל הדיון מבוסס על נוסח המשנה, אבל בתוספתא מפורש שנשים כילדים ומותר להן לחייב את עצמן במצווה, אפילו ב"מחיר" תקיעה בראש השנה שבעיני הירושלמי היא מלאכה ממש. כלומר, שאלת מצוות עשה שהזמן גרמה ופטורן של נשים איננה חלק מן הדיון במשנה גופה.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashana 4:8
שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום כו': כבר בארנו לך כי י"ט הוא עשה ולא תעשה כי אמרו שבתון מצות עשה ואמר כל מלאכה לא תעשו ושופר מצות עשה בלבד והעיקר אצלנו לא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה. ו דבר שהוא משום שבות הוא כמו שיחתוך אותו בסכין. ו משום לא תעשה כמו שיחתוך אותו במגירה שהיא מלאכת חרושת עץ גמורה. ו אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ואפילו בשבת ובתנאי שיהיו קרובים להיות גדולים כדי שיהיו יודעים לצאת ידי חובתן כשיבא ראש השנה:
It has already been explained to you (i.e., Tractate Shabbat, Chaper 2, Mishnah 1 and Tractate Pesahim, Chapter 7, Mishnah 10) that the Festival day is a positive commandment and a negative commandhat you cut it with a ment, since this is stated [in the Torah] (Leviticus 23:32): “It shall be a sabbath of complete rest for you” which is a positive commandment, and it states [in the Torah] (Lecutive 23:31): “Do no work whatsoever”, is a negative commandment, but the Sounding of the Shofar is only a positive commandment. And the general principle among us is that a positiive commandment does not come and supersede a negative commandment and a positive commandment (see Tractate Rosh Hashanah 32b). ודבר שהוא משום שבות- as for example that you should cut it with a knife. ומשום לא תעשה – that you should cut it with a saw which is a complete form of labor/work (see Tractate Rosha Hashanah 33a and according to the textual reading of the RIF/Rabbi Isaac Alfasi). ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע – and even on the Sabbath, but with the condition that he has already approached becoming a man in order that he knows to fulfill his religious obligation when Rosh hashanah arrives (see Tractate Rosh Hashanah 33a nad in the Laws of Shofar, Chapter 2, Halakha 7, which implies specifically that he had not yet reached the age of education. But there are two readings in the RIF, one lenient – here lenient and there strict).
Sefaria · Rambam on Mishnah Rosh Hashana 4:8
[אות יז] בתי"ט ד"ה אין מעבירין. דהא בעידנא. ובמג"א (סי' תמ"ז סק"ב) הביא בשם ש"ל לתרץ דהא דל"ק מטעם דלא הוי בעידנא היינו דהעשה דרבים דחי ל"ת אף בעידנא דמעקר לאו לא מקיים העשה:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashana 4:8
שופר וכו' אין מעבירין עליו את התחום וכו' . והה"נ לולב וכדמוכח במשנה י"ג פ"ג דסוכה. והא דלא תני לכל הני דבמתני' דהכא. גבי לולב. אע"ג דלפי הסדר קדים סוכה לר"ה. י"ל דגבי שופר הוי רבותא טפי כיון דליתא בשאר יומי כמו לולב. א"נ דיש בו זכרון. כמ"ש במשנה ג': אין מעבירין כו' . גמ'. מ"ט שופר עשה הוא. ויו"ט עשה [דשבתון] ולא תעשה [דלא תעשה כל מלאכה] ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ופי' הר"ן וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה. דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא. אף שבות דדבריהם לא ידחה. ודקא יהבינן טעמא משום דה"ל יו"ט עשה ולא תעשה. קושטא דמלתא קאמר. ומיהו לא צריכינן להכי דאפילו הוה יו"ט ל"ת גרידא. לא אתו מכשירי שופר ודחו לה. דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה ע"כ. הכי איתא בפרק י"ט דשבת בגמרא סוף דף קל"ב: ואין מפקחין . עיין משנה ו' פרק ח' דפסחים: לא עולין באילן וכו' . טעמייהו מפרש [הרב] במשנה ב' פרק בתרא דביצה: בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום ל"ת . בגמרא שבות אמרת לא. משום לא תעשה מבעיא. זו ואין צריך לומר זו קתני. וכן בריש הוריות. וטעמא דכיון דקתני בלשון בין. לא עביד צריכותא. ומיהו בריש מועד קטן עביד צריכותא: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע . פירש הר"ב שהגיעו לחינוך ואפילו בשבת כדפירש רש"י. וטעמא כשהגיעו לחינוך. דהואיל והגיעו לחינוך מתעסקים עמו כדי שילמוד שידע לתקוע לצאת י"ח כשיבא ר"ה. אבל כשלא הגיע לחינוך לא. וכתב הר"ן וכי תימא אמאי מעכבין. דהא קי"ל קטן האוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו [כמ"ש בספ"ט דשבת] י"ל דה"מ במלתא דלא מפרסמא. אבל במלתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים מעכבין. דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע בשבת שלא בפני ב"ד ע"כ. והרמב"ם בפירושו מפרש ג"כ בהגיע לחינוך. אבל בחבורו פ"ב מהלכות שופר חזר בו ופי' בשלא הגיע לחנוך ואין להאריך: אבל מתעסקין וכו' . ה"ק אין מעכבין כו' אבל מתעסקין נמי. א"נ אבל כמו ברם דאשכחן במשנה ב' פ"ק דמעילה: מתעסקין עמהן . שאומרים להם תקעו. ומשתדלין עמהן. המגיד: והמתעסק . לא יצא. למה שפירש הר"ב פרק דלעיל משנה ז' דבעי כונה לצאת. מקרי מתעסק כל שאינו מתכוין לתקוע תקיעה של מצוה. כדאיתא בגמרא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן אלא דהשומע צריך כונה. אבל התוקע עצמו ה"א דיצא בו אפי' במתעסק ולא ליבעי כונה לצאת. צריכא מתני' דהכא. אלא מיהו דתו תנן והשומע מן המתעסק לא יצא קשיא דמשנה שאינה צריכה היא דהשתא תוקע עצמו לא יצא במתעסק. אע"ג דשומע ותוקע. כל שכן השומע בלבד. ועוד דהא כבר תני ליה בפירקא דלעיל אם כיון לבו יצא כו'. וי"ל דהוי אמינא דוקא המתעסק עצמו שאין כאן שום כוונה לצאת אינו יוצא. אבל השומע מן המתעסק כיון שהוא מכוין לצאת יוצא בשמיעתו. דהא עיקר מצוה בשמיעה ולא בתקיעה. דמש"ה אין מברכין לתקוע אלא לשמוע. כדאיתא בטור ריש סימן תקפ"ה. קמ"ל דלא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן דהוי אמינא אם כוון לבו דתנן התם אפילו כי שמע ממתעסק. דבמתניתין לא תנן בהדיא דבש"צ מיירי. קמ"ל הכא דבעינן נמי כונת משמיע:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 4:8
שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום לילך להביאו, או לילך לשמוע תקיעות. וה"ה לולב, רק רבותא קמ"ל כסי' ט"ז: ואין מפקחין עליו את הגל בנפל עליו גל אבנים לא יסירן, אף דטלטול דרבנן הוא: ולא שטין על פני המים עיין פירוש אלו פ"ה דביצה סי' י"ב וכו': ואין חותכין אותו ממחובר, או שחתך בו לתקנו: בין בדבר שהוא משום שבות כגון סכין דלאו אורחא בכך: ובין בדבר שהוא משום לא תעשה כגון במגירה ושאר כלי מלאכה. וטעמא דאסור, משום דאין עשה של שופר דוחה עשה ול"ת דיו"ט אפילו באיסור דרבנן, דכל תקון חכמים כעין דאורייתא תקון. ועשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה [כתובות פ"ד א']. מיהו ע"י עכו"ם מותר לעשות שבות, דהו"ל שבות דשבות לצורך מצוה דלא גזרו [תקפ"ו]. אמנם כל שבא מחוץ לתחום, אסור לישראל להוציאו חוץ לחוט העירוב [מג"א שם]: יתן ולא הו"ל כמתקן מנא: אין מעכבין את התנוקות מלתקוע אם תקע מעצמו, ואפילו בר"ה בשבת, ואפילו הגיע לחנוך: אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו לומר לו שיתקע. ודוקא שלא הגיע לחנוך [טור תקפ"ח. ולרש"י איפכא בהגיע לחנוך מתעסקין עמו ובלא הגיע לחנוך דוקא בתוקע מעצמו]. מיהו אין לחוש שיוציאו המתעסק לר"ה. דהכא המתעסק לא טריד כל כך כמקיים המצוה בעצמה [לעיל ר"פ]. וקיי"ל דביו"ט אפילו בהגיע לחנוך מותר להתעסק בו. ולהט"ז אפילו גדול מותר לתקוע לאחר שיצא כבר [תקצ"ו]. רק יתקע תשר"ת שלם: והמתעסק שאינו מתכוון לצאת: והשומע מן המתעסק לא יצא אע"ג דהשומע התכוון לצאת:
Sefaria · Yachin on Mishnah Rosh Hashana 4:45-55
הר"ב ד"ה ודבר שהוא משום שבות וכו' ואיכא דמתני איפכא וכו' ע"ש. בסוגיא ל"ג ע"א איתא משום שבות מגלא [שאין דרך לחתוך בו שופרות כגון מגלא שרפ"א בלע"ז ותיקון כלאחר יד היא ואין בו אלא משום שבות. רש"י] לא תעשה סכינא [דדרכו בכך והוי מלאכה גמורה. רש"י] ע"כ לא נזכר שום גירסא או לשון אחרת אכן גירסת הרי"ף משום שבות סכינא [שאין דרך בו לחתוך שופרות כגון מגלא שרפ"א בלע"ז דתיקון כלאחר יד הוא ואין בו אלא משום שבות. כך לשון פי' הנדפס על שם רש"י] משום לא תעשה מגלא [דרכו בכך והוי מלאכה גמורה. לשון פי' הנ"ל על שם רש"י] וכ"כ הר"ן משום שבות סכינא שאין דרך לחתוך בו שופרות וכל מלאכה שהיא נעשית בכלי שאין דרכו לעשות בו לא הוי אלא משום שבות אבל מגלא שדרכו לחתוך בחול הוי מלאכה דאורייתא וזו ואין צריך לומר זו קתני וכו' ע"כ. וכן הגי' בהרא"ש משום שבות סכינא ל"ת מגלא. וז"ל הרמב"ם בפרושו דבר שהוא משום שבות כמו שיחתוך אותו בסכין ומשום לא תעשה כמו שיחתוך אותו במגירה שהיא מלאכת חרושת עץ גמורה ע"כ. ובכן מ"ש הר"ב ואיכא דמתני וכו' כלומר איכא דגרסי והיינו שינוי הנוסחאות שזכרתי למעלה. וחידוש שלא נזכר מגירסא אחרת שגרסו כל הגדולים הנ"ל שום רמז בש"ס שלפנינו: תוי"ט ד"ה אין מעבירין כו' גמ' מ"ט שופר עשה הוא וי"ט עשה [תשבתו צ"ל] שבתון ולא תעשה דלא תעשה כל מלאכה כו' ע"ש. לא מצאתי שכתב גבי י"ט של ר"ה לא תעשה כל מלאכה. אלא כל מלאכת עבודה לא תעשו כתיב בויקרא כ"ג וכן במדבר כ"ט וה"ה בכל הימים טובים כתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו [אלא גבי חג המצות שמות י"ב פט"ז כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וקי"ל דדוקא מלאכת עבודה כנודע] ואשר על כן לכאורה נראה דכך צ"ל ול"ת כל מלאכת עבודה לא תעשו. ודע שכן בתוס' דר"ה כ"ט ע"ב ד"ה כל מלאכת עבודה לא תעשו בי"ט כתיב וה"מ לאתויי כל מלאכה לא תעשו דאף ביום שבת לא איתסר אע"ג דלא כתיב ביה עבודה ע"כ. וכתבתי בתכ"ש לכאורה צריך תיקון כי לא מצינו גבי שבת בנוסחא זו אלא צ"ל לא תעשה כל מלאכה (שמות כ' פ"י) דאף ביום שבת לא איתסר:
Sefaria · Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Rosh Hashana 4:8