Shekalim 8:8 — Machtzis Hashekel without the Beis HaMikdash
Series · The ChurbanMoed › Shekalim › Perek 8 › Mishnah 8מוֹעֵד ‹ שקלים ‹ פרק ח׳ ‹ משנה ח׳
Machtzis Hashekel without the Beis HaMikdash
הַשְּׁקָלִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת
Mishnah שקלים ח׳:ח׳ · Shekalim 8:8
אֵבָרֵי הַתָּמִיד, נִתָּנִין מֵחֲצִי כֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה בַּמִּזְרָח,
וְשֶׁל מוּסָפִין נִתָּנִין מֵחֲצִי כֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה בַּמַּעֲרָב,
וְשֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים נִתָּנִין מִתַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָה.
הַשְּׁקָלִים וְהַבִּכּוּרִים אֵין נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,
אֲבָל מַעְשַׂר דָּגָן וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה וְהַבְּכוֹרוֹת נוֹהֲגִין בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת.
הַמַּקְדִּישׁ שְׁקָלִים וּבִכּוּרִים, הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָאוֹמֵר בִּכּוּרִים קֹדֶשׁ, אֵינָן קֹדֶשׁ.
The limbs of the tamid are placed from the lower half of the ramp eastward,
and those of the musafin are placed from the lower half of the ramp westward,
and those of Rashei Chodashim are placed beneath the upper rim of the mizbeach, below.
Shekalim and bikkurim apply only when the House stands,
but maaser dagan and maaser beheimah and the bechoros apply both when the House stands and when it does not.
One who consecrates shekalim or bikkurim [now] — they are kodesh.
Rabbi Shimon says: one who declares bikkurim kodesh — they are not kodesh.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The shape of this mishnah▾
עַל הַכֶּבֶשׁ — where the limbs rest
וּמִשֶּׁחָרַב — which mitzvos outlive the House
בִּפְנֵי הַבַּיִת
with the Beis HaMikdash
שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת
without it
הַשְּׁקָלִים
the half-shekel
✓
נוֹהֵג
✗
אֵינוֹ נוֹהֵג
הַבִּכּוּרִים
the first fruits
✓
נוֹהֵג
✗
אֵינוֹ נוֹהֵג
מַעְשַׂר דָּגָן
maaser of grain
✓
נוֹהֵג
✓
נוֹהֵג
מַעְשַׂר בְּהֵמָה
maaser of animals
✓
נוֹהֵג
✓
נוֹהֵג
הַבְּכוֹרוֹת
firstborn animals
✓
נוֹהֵג
✓
נוֹהֵג
Summary Chartwhat does this mean?
Machtzis Hashekel without the Beis HaMikdash▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Where on the ramp are the limbs placed? | Tamid: lower half, east · Musafin: lower half, west · Rashei Chodashim: beneath the karkov | — |
| Which mitzvos apply only when the Beis HaMikdash stands? | Shekalim and bikkurim | — |
| Which apply always? | Maaser dagan, maaser beheimah, and bechoros | — |
| If one consecrates shekalim or bikkurim today, are they kodesh? | Tanna Kamma: Yes — they are kodesh | — |
| Rabbi Shimon: Bikkurim are not kodesh | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (10)▾
מחצי הכבש ולמטה במערב . כהנים הזוכים בפיס באברי התמיד להעלותם, לא היו מעלים אותם בפעם אחת, אלא נותנים אותן על הכבש, והולכים ללשכת הגזית לקרא את שמע, ואחר כך חוזרים ומקריבים האברים על גבי המזבח. וקתני הכא דנתנים מחצי הכבש ולמטה, שהכבש ארך שלשים ושתים אמה, ומחציו ולמטה נותנים אותן. ורחב הכבש שש עשרה אמה, ובחציו שלצד מערב היו נותנים אותן: ושל ראשי חדשים. מחציו ולמעלה, דהינו על כרכב המזבח שהוא הסובב. וכלפי המזרח: אינן נוהגים אלא בפני הבית. שקלים, משום דצרך קרבן נינהו וכיון שאין קרבן אין שקלים. ובכורים, דכתיב (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, בזמן שיש לך בית יש לך בכורים, אין לך בית אין לך בכורים: אבל מעשר דגן וכו'. נוהגים בפני הבית. ושלא בפני הבית. דקדושת הארץ לא בטלה, הלכך צריך להפריש תרומות ומעשרות. ומעשר בהמה, צריך להפריש העשירי. ובמסכת בכורות אמרו שבטלו מעשר בהמה דלא ליתו בה לידי תקלה: המקדיש שקלים ובכורים. דאין נוהגים אלא בפני הבית, אם הפרישן שלא בפני הבית קדשי: בכורים קדש אינן קדש. כיון דבהדיא כתיב בהו (שמות כג) תביא בית ה' אלהיך, אפלו הפרישן בדיעבד לא קדשי, ואין שם בכורים חל עליהן שלא בפני הבית. ורמב"ם פרש, המקדיש לבדק הבית שקלים ובכורים שיש לו כבר. ולפרושו לא אתבריר טעמא דרבי שמעון אמאי שקלים קדשי ובכורים לא קדשי . והלכה כרבי שמעון:
מחצי כבש ולמטה במערב – the Kohanim/priests who obtained the privilege by the arbitration regarding the limbs of the daily offering to bring them up would not bring them up all at one time, but would place them on the ramp and walk to the chamber of Hewn Stones (where the Sanhedrin sat) to recite the Shema and afterwards return and offer up the limbs on top of the Altar as it is taught [in our Mishnah] here, that they are placed on the lower half of he Altar-slope. For the ramp was thirty-two cubits long and from its half-way point downward, they would place them, and the width of ramp was sixteen cubits and on its lower half to the western side, they would place them (i.e., the limbs of the daily offering). ושל ראשי חדשים – from it half-way point and upwards which is on the rim of the Altar that surrounds it and toward the east. אינן נוהגים אלא בפני הבית – Shekalim because they are for the needs of a sacrifice, and since there is no sacrifice, there are no Shekalim. But regarding the First Fruits, as it is written (Exodus 23:19): “The choice first fruits of your soil you shall bring to the house of the LORD your God." At the time when you have a Temple, you have First Fruits; when you don’t have a Temple, you don’t have First Fruits. אבל מעשר דגן וכו' נוהגים בפני הבית ולשא בפני הבית – for the Holiness of the Land [of Israel] is never invalidated. Therefore, it is necessary to separate out Terumot and Tithes and for the Tithe of Cattle, you must separate a tenth. But in Tractate Bekhorot (see Chapter 9, Mishnah 1), they stated that they invalidated the tithe of the cattle so that it should not come regarding it as a stumbling block/snare. המקדיש שקלים ובכורים – which was not practiced other than when the Temple stood, but if one separated them when the Temple no long existed, they are sanctified. בכורים אינן קדש – since it is explicitly written concerning them (Exodus 23:19): “you shall bring to the House of the LORD your God,” even if he had separated them post-facto, they are not holy and the name/title of Bikkurim/First Fruits does not take effect upon them because the Temple doesn’t exist. But Maimonides explains that one who sanctifies Shekalim and First Fruits for the upkeep and maintenance of the Temple that he already has, but according to his explanation, the reason for why, according to Rabbi Shimon that Shekalim are holy, and First Fruits is not holy is not clear. But the Halakha is according to Rabbi Shimon.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Shekalim 8:8
Introduction The first half of this last mishnah teaches where the limbs of certain sacrificial animals were placed before they were burned on the altar. We should note that it is quite uncertain as to why this mishnah is placed here. The second half teaches that the laws of shekels and first fruits were only in force when the Temple in Jerusalem still stood. The limbs of the daily burnt-offering were placed on the half of the ramp [to the altar] downwards on the west side. On the southern side of the altar there was a ramp, 32 cubits long and 16 cubits wide. When the priests would bring the sacrifices up to the altar, they would not bring them all up at once. Rather they would bring them half way up, place them on the west side of the altar, go back down, read the shema and then they would bring them all the way up to the top of the altar. Those of the additional offering ( were placed on the half of the ramp downwards on the east side. The limbs of the additional offering were placed on the east side so as not to confuse them with those of the daily offerings. While those of the new moon offerings were placed on top of the rim of the altar. Again, in order to distinguish between the different sacrifices, they put the limbs of the new moon offerings on a rim that went around the altar, instead of on the ramp. [The laws of] the shekels and of the first-fruit are in force only when the Temple stands, but [the laws of] the tithe of grain and of the tithe of cattle and of the firstborn are in force both when the Temple exists and when the Temple does not exist. The first fruits (bikkurim) and the shekels must be brought to the Temple. Hence, when the Temple no longer stands, these laws are no longer in force. In contrast, tithes of grain, cattle and the first-born of animals are given to priests and Levites and hence these laws remain in force even when the Temple no longer stands. The cattle tithe and first-born animals cannot be eaten immediately. Rather they wait until the animal becomes somehow flawed and thereby unfit for sacrifice. Then it may be eaten. We should note that according to the Talmud, the rabbis said that the laws of animal tithes are no longer in force, lest someone eats them before they become flawed. One who dedicates shekels or first-fruits [when the Temple does not exist], they are holy. Rabbi Shimon says: one who says “the first-fruit be holy,” they are not holy. This section deals with someone who dedicates shekels or first fruits to the Temple at a time when the Temple no longer stands. According to the first opinion, the shekels or first-fruits are holy. They therefore both become prohibited for common usage. The shekels must be buried and the fruits are left until they rot. Alternatively, they may be thrown into the Dead Sea or some other place where no one will derive any benefit from them. Rabbi Shimon holds that since the Temple no longer stands, he can’t even dedicate the first fruits to the Temple. His statement is therefore meaningless. Congratulations! We have finished Shekalim. It is a tradition at this point to thank God for helping us to finish learning the tractate and to commit ourselves to going back and relearning it, so that we may not forget it and so that its lessons will stay with us for all of our lives. Shekalim is a tractate dedicated to the financial operation of the Temple in Jerusalem. It is interesting that the Mishnah sees this subject as being as worthy of study as any other topic, including the holidays, Shabbat, marital law etc. The financial support of the Temple is a commandment, one to be fulfilled properly and with a sense of its great import. Indeed, by financially supporting the Temple, Jews throughout the world were able to participate in its services. I am not USCJ’s fundraiser, but I would be amiss if I did not use this brief opportunity to thank those who support the Mishnah Yomit project and the other projects of the USCJ. May you continue to show your support by learning and by continuing to help others to learn as well. Most importantly, congratulations on learning another tractate of Mishnah. May you have the strength and time to keep on learning more! Tomorrow we begin Yoma.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Shekalim 8:8
(טו) כך הוא גרסתו. וגרסת הספר, במזרח. ובשל מוספים להפך. ורש"י גרס כגרסת הספר, ועין שם טעמו. והתוספות והמפרש גרסי כגרסת הר"ב, דלהכי נתנום לאברי תמיד במערב, לפי שהמערכה שעל המזבח הוא למזרחו, לכך נותנים האברים במערבו של כבש, לפנות מקום הליכתם כשיוליכום אחר כך לראש המזבח על המערכה שהיא במזרח: (טז) מלמטה. הכי גרס רש"י. ופרש של ראשי חדשים, אברים של מוספי ראשי חדשים נתנין היו בכבש סמוך לכרכב המזבח למטה הימנו מעט, דהינו בחצי העליון של הכבש, שכל הכבש ארכו שלשים ושתים, ואינו משפע ועולה אלא תשע אמות, שש אמות מן הארץ לסובב ושלש מן הסובב ולמעלה, נמצאו שני שלישי ארך הכבש מן הארץ לסובב. וגרסת הר"ב מלמעלה, עין תוספות יום טוב. ולשתי הגרסאות טעמא דעבדינן שנוי בראש חדש מפרש בגמרא דסכה, לידע שהקבע ראש חדש בזמנו. ופרש רש"י האי חשיבותא עבדינן ליה להכירא שיכירו דפשיטא להו לבית דין שקדשוהו כהלכתו ולא יגמגם לב אדם עליו, דרב בני אדם לא ראו חדוש הלבנה: (יז) ואני למדתי טעמו מלשון הרמב"ם שסים ואמר, אבל אם הקדישן הכהן אחר שבא לידו והרי הם שלו יכול להקדישן. אבל שקלים דלמזבח יכול להקדיש, כדתנן במשנה ז' פרק ח' דערכין דמקדיש אדם קדשי מזבח. תוספות יום טוב. ועין עוד:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Shekalim 8:8
איברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח. כך היא גירסת רש"י ז"ל. אבל גירסת התו' היא במערב כמ"ש בתי"ט משמם: ואין ספק שגיר' התו' מלבד שהיא המוסכמת. הדבר מוכרח שהיא הנכונה מאד ולא מטעמים שהזכיר בתי"ט משם המפרש דתמיד והרע"ב. שהם דברים בדויים ואין להם עיקר כלל. אם טעמו של המפרש כדי לפנות מקום הליכתם. שא"כ במוספין אליבא דגירסת התו' ובאיברי תמיד אליבא דרש"י איך הלכו. אלא ע"כ לומר שאין האיברים מעכבים דרך הילוך הכהנים לגמרי: ואם טעמו של רע"ב במערב משום שיהו לצד שכינה. אם קבלה נקבל. אבל לא מצינו לו חבר שיסכים בדבר ולא פירש מניין לו. וכ"ש שהוסיף תימה במ"ש בספ"ד דתמיד שיצא לטעון בדבר חדש שאיברי תמיד ושל מוספים ביום שיש בו מוסף במזרח. הרי שביטל טעמו הנזכר. דהא תמידין תדירי ועדיפי טפי. והו"ל לאנוחינהו בצד שכינה. ותו ארכבה למילתיה אתרי ריכשי דהכא קאי ליה בשטת התו' דשל תמיד במערב. ולדידהו של מוספין במזרח. והיכי קאמר איהו ז"ל איפכא דלא כמר ודלא כמר. ולא ידעינן מהיכא גמר. ואיזה הדרך שמר. ע"כ לא נקבל דבר זה בודאי ולא תצייתינהו להני כללי. ולא כיפי מיתלי להו תלי: אלא כי הא דכתיבנא (בחי' לרמב"ם בהלכות בית הבחירה) דאוכחנא בס"ד דבר ברור שאין לומר בענין אחר. אלא שעל חצי הכבש למערבו היו מעלין האיברין לזורקן דרך שם. על גבי הלול שבאותו מקום כדי לקיים בהם מצות זריקה. ומערכה גדולה היתה סמוכה לשם בחציו האחר שלצד מזרח עיין שם: ואחרי הודיע השי"ת אותנו כל זאת. הכל מתוקן במשנתינו ע"פ הנוס' האמיתית שהזכירו התו' והדברים מוכרחים מעצמן. שאי אפשר באופן אחר. שאיברי התמיד ניתנין למערב הכבש. לפי שלאותו רוח בלי ספק צריך להעלותן כדי לזורקן למערכה. ושל מוספין הניתנין במזרח. אין צורך לבדות לזה טעמים זרים. שהרי רש"י ז"ל פירש לנו יפה שמשום היכר ר"ח עושין כן. וזה עולה גם לנוס' התו' היטב. שלכן לא היו ניתנין של מוספין באותו צד שמעלין אותן להקטירן על המערכה. לפי שאיברי תמיד קודמין. ועשי היכר להניח המאוחרים מן הצד כדי שלא ישכחו ויקדימום. וזה נכון מאד: ואף דעת רש"י איננה זרה והיא הולכת ג"כ על דרך זה ואינה מתנגדת לדעתנו. ומתריצנא לה נמי לטעמא דידי. דהא דשל תמיד ניתנין במזרח לידע שהן קודמין. ולכן נתנום מכוונים כנגד מקום המערכה. שהוא לשם מקביל נכחם כמו שפירשנו בעזה"י. והיה בזה היכר שהן קודמין להקטרה ולזורקן למערכה. אעפ"י שבהעלאה שנייה לא היו מעלין מן הכבש ולמעלה במזרחו אלא במערבו. כדי לקיים שם מצות זריקה כדאמרן. אפ"ה הכי ניחא למיעבד היכירא להקדימן. כשיהיו ניתנין נגד המערכה ממש. שבזה יזכרו להקדים הקטרתן. ושל מוספין במערב רחוק מעט מהמערכה לידע שהן מאוחרין. והכל יפה ומתוקן גם על דרך רש"י ז"ל. אלא שנוס' התו' היא מוסכמת. ומסייעא נמי מתני' דפ"ד דתמיד דתנן התם נמי בהדיא במערבו. והרע"ב הפליג לדרך אחרת בחנם: ושל ראשי חדשים ניתנין מתחת כרכוב המזבח ולמטה. בלבול גדול אני רואה בדברי התי"ט כאן במ"כ ולא עמד כלל על דעת רש"י ז"ל בזה הענין כי היא ברורה ומכוונת מאד. אלא שלהתו' היתה גירסא אחרת ואלו ואלו דא"ח. וח"ו להניח דברי רש"י בלי צורה והבנה לגמרי על הדרך שהבינם בתי"ט: ותחלה אומר שנפלאתי מאד על מה שהבין הרב בתי"ט מדברי התו' ששל ר"ח היו ניתנין בראשו של מזבח דהיינו כרכוב המזבח ולמעלה במקום הילוך רגלי כהנים. ותמה על עצמך איך אפשר לומר כן. אעפ"י שמצא לו מקום לטעות לפי מה שראה ברמב"ם ז"ל שכתב כן. אמנם על כרחנו צריך שנפרש דברי הרמב"ם ז"ל בענין שיסכימו להלכה ואל האמת. כי אי אפשר להמאור הגדול שיטעה בדבר ברור. כי איך אפשר בעולם לומר שהיו נותנין אותן בראשו של מזבח. אם כן העלאה דהוה לה פייס בפ"ע היכי מקיימא: ואף אם תרצה להתעקש ולומר שלא נזכר פייס זה אלא לאיברי התמיד. ולא למוספי ר"ח. מה שהוא שקר מוחלט בלא ספק. ואין להאריך בזה. עוד אי אפשר מצד אחר שהרי עכ"פ צריך ליתן האבירים בזריקה כמ"ש לעיל. ואם היו ניתנים מתחלה על הכרכוב שבראשו של מזבח. שוב אי אפשר לעשותן בזריקה. דהא בעינן אויר קרקע מפסיק ותבין זה היטב. ממה שכתבתי בעזה"י בחידושי להלכות בית הבחרה באריכות. שאותו אויר היה בין כבש למזבח. וכבר היו האיברי' למעלה ממנו בראש המזבח. וח"ו להוסיף זרות על זרות ולומר שמורידן וחוזר וזורקן. הס מלהזכיר: אלא ע"כ אנו צריכין להליץ בעד הרמב"ם בשנאמר שלא נעלם כל זה ממנו ז"ל. ואיהו דחיק ומוקי נפשיה. דעל המזבח דקאמר לא בראשו של מזבח הוא. אלא בסובב. ובין קרן לקרן דקאמר ר"ל כנגד אויר שבין קרן לקרן. וגם שם הוא הילוך רגלי כהנים על הסובב למתן דמים. ואף אנו יודעין כמה קושי יש בהבנה זו. ומה נעשה וצער גדול היה לנו להחליט הטעות ח"ו בדברי הרמב"ם ז"ל. על כן לא נמנענו מללמוד עליו זכות מה. שכך היא חובתינו וכך יפה לנו ומשכוני נפשין אדמר ניחא לן. ואם אולי משגה הוא ושגיאות מי יבין אין אחריות הל' ההוא עלינו שמא תלמיד טועה הוסיף אותו מדעתו. כי איך שיהא האמת עד לעצמו ומוכרע ממקומו. ודעת הרע"ב היא על האופן שפירשנו לשון הר"מ ז"ל. והוא ע"פ נוסחת התוספת. ועוד אפרש בסמוך בעזהי"ת: אכן טרם נבוא לפירושו של הרע"ב. נבאר דעת רש"י ז"ל תחלה על הסדר שהזכירן בתי"ט בראשונה. ז"ל ה"ג רש"י ופירש של ר"ח היו ניתנין בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט. דהיינו בחצי העליון כו' עד כאן דברי רש"י ז"ל. והבין התי"ט מתחלה דכרכוב דרש"י הוא הנזכר בירושלמי שהביאו הכ"מ על לשון הר"מ. שדעתו שהוא בראשו של מזבח באמת ההילוך. ומשמע ליה לבתי"ט דהיינו נמי של רש"י וגם של התו' הוא של הרמב"ם ממש משו"ה ניחא ליה בנוס' התו' שעולה בשוה עם דעת הר"מ ז"ל. אלא שגירסת הרע"ב לא סלקא ליה אליבא דכולהו: ולפי דעתו ז"ל יצא הרע"ב לדון בדבר חדש בלי ראיה. והרי הוא סותר פירוש הכרכוב על דעת הירו' מכל וכל. ואיך סבל את זה הרב תי"ט בפי' הרע"ב ואמאי לא מחי לה במאה עוכלי דהא מהאי טעמא קדחי לדברי רש"י ז"ל. וכתב ז"ל ונ"ל שזה הירו' מחזיק גירסת התו' וסיעתם. דאי כגירסת רש"י. א"כ מקום הנחתם בראש הכבש ממש וא"ה הכי ה"ול למיתני ניתנין בראש הכבש. מאי תחת ולמטה. ובלי ספק שמפני זה הלשון נטה רש"י לפרש כרכוב על הסובב עכ"ל. והשתא קסבר דרש"י דחיק לפרושי כרכוב דהכא מדנפשיה. ואכתי קשיא מנא ליה לרש"י לפרש שלא כדברי הירו' המפורשים הנ"ל שהעתיק התי"ט מהכ"מ דאיזהו כרכוב בין קרן לקרן שהוא מחזיק דעת התו' לפ"ד: אבל אין ספק בעולם שלא מפני הלשון לבד הוכרח רש"י ז"ל לפרש כרכוב על הסובב. אבל תלמוד ערוך הוא בפיו של רש"י. דהכי איתא בהדיא בגמרא דילן (זבחים דסב"א) איזהו כרכוב ר' יוסי בר"י אומר זה הסובב. ואף רבי דאמר זה כיור חד מילתא היא. והיינו נמי מקום סובב. דרבי לא פליג אסובב דהוה. דפשיטא צריך לעשות לו סובב. אלא דמוסיף נמי כיור. שהוא ציור פרחים שהיה שם למעלה מאמצעו של מזבח למטה מן הסובב: נמצא לכ"ע סובב נקרא כרכוב. אלא דלריב"י אין במשמעותו אלא סובב בלבד. ולרבי סובב עם כיור בתחתיתו הוא הנקרא כרכוב. וליכא מאן דאמר דכרכוב הוא על ראשו של מזבח (ויש לתמוה על הרמב"ם בהלכות בית הבחירה שלא הזכיר שם לענין הדברים המעכבים במזבח. לא כיור כרבי ולא סובב כריב"י. מיהא סובב אדכריה התם. אבל מכיור לא דכיר מר מידי. וצ"ל דשמעתיה כריב"י אזלא דהכי הוא פשטא דמילתא ודוק) כמ"ש הכ"מ בדעת הרמב"ם ונמשך אחריו בתי"ט מחמת הירו' הנז': אמנם דברים הללו שנאמרו בירו' משלנו הם הובאו בתלמודינו באותו מקום שהזכרנו בצדו. ואין צורך ליקח בהקפה מהירו'. דבר שהוא בידינו בגמרתינו שאנו נמשכים אחריה בכל מקום. והלשון ההוא כצורתו נזכר שם. ופירשוהו על מזבח הנחושת שעשה משה. עיין שם ובפירש"י וק"ל: ואפילו לכשתמצי לומר דההוא שינויא דאתמר התם דתרי הוו. וחד בראשו של מזבח דלא נשתרקו. (ובאמת שכך אני סובר שאף במזבח אדמה של בית שני הי"ל בראשו היקף לכהנים דלא נשתרקו והבאתיו בחידושי להל' בית הבחירה) הרי עכ"פ גם הסובב קרוי כרכוב בודאי אליבא דכ"ע. כאשר הוכחנו מפלוגתא דריב"י ורבי דקיימא אמזבח דבית שני בלי ספק. כדמוכח התם מעובדא דמייתי עלה ודוק: ומיכדי לתרווייהו סובב איקרי כרכוב דלריב"י כדקאמר. ולרבי נמי כיור דידיה למעלה מחוט הסיקרא הוה למטה מן הסובב. דהא נפיק ליה מדכתיב ונתת הרשת מתחת כרכוב המזבח ולמטה. דהרשת היתה מגעת עד אמצעו של מזבח מקום שהיה חוט הסיקרא במזבח דבית שני. ועליה הכיור שהוא הכרכוב. נמצא לרבי כרכוב ומקום סובב אחד הוא על כרחך וכמו שאמרנו. והיינו במזבח של ב"ש כמ"ש והדברים מבוארים למעיין שם. אם כן היכי תיסק אדעתין לפרושי כרכוב דמשנתינו על אותו שבראשו שאינו נזכר בבירור כי אם בשל משה וכי מניחין הודאי ותופסין את הספק דניקו ונימא דהיינו כרכוב דהכא: וכ"ש שא"א כלל לפרשו כאן על אותו כרכוב שבראשו מטעמים עצומים ומוכרחי' מאד שזכרנו למעלה. מחמת ההעלאה השנייה והזריקה של איברים. ששניהם מתבטלים לפי פי' זה בלי שום דוחק בעולם. שהרי לפמ"ש מגמרא שלנו. הדבר ברור בפירוש משנתינו שעל הסובב נתכוונו: ואפריין נמטייה למאור הגדול שמשן של מפרשים רש"י ז"ל שכל דבריו האמת והצדק בנויים על שיטת תלמודינו. ואין פירושו מתנגד כלל למה שאמרו בירו' כאשר ביארנו שאינו ענין לכאן והוא דבר שאין בו ספק. ואלמלא ראה בתי"ט גמרתינו הנ"ל לא היה כותב כל מ"ש כאן. והיא היא דעת התו' ואין גירסתם צריכה חיזוק מהירו' הנ"ל. וחלילה לומר שלכך היתה כוונת התו'. אכן התו' מודים לרש"י בפי' כרכוב שא"א לפרשו אלא על הסובב: והיינו דאיכא בין רש"י ותו'. לרש"י ז"ל היו ניתנין על הכבש תחת הסובב למטה ממנו. ובזה היה להם היכר שהיו מונחין למעלה מחציו של כבש. שהסובב מגביה אמה מעל אמצע גובהו של מזבח. ולגירסת התו' היו מונחין למעלה על הכרכוב שהוא בסובב עצמו. ואין צורך לחלוק עלינו את השווין. דבפירושא דכרכוב לא פליגי. והיינו דהרע"ב דאע"פ שהיתה לו גירסת התו'. מ"מ החזיק בפירש"י שהרי התו' מודים לו שא"א להם לחלוק על האמת שהוא מבואר מאד שהכל שווין בזה. ולא מחמת טעמים טפלים שזכר בתי"ט נטה הרע"ב אחרי רש"י ז"ל בכאן. ודי בזה למודה על האמת. וכל דברי חכמים קיימים באמת ובתמים. ואף דברי הרמב"ם ז"ל כבר דחקנו לפרשם עז"ה אך הם סתומים ונעלמים: סליקא לה מסכת שקלים בס"ד. משנה לחם בלח"ש בלי ספק. וההפך מבואר בה"ל תמ"ו. דפייס דתמיד עולה למוספין כו'.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim 8:8
איברי התמיד וכו' סוכה פ' החליל (סוכה דף נ"ד) וכתבו שם תוס' ז"ל אברי התמיד מחצי כבש ולמטה במערב ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח ושל ר"ח נתנין על כרכוב המזבח ולמעלה והיא שנויה כן בסוף מסכת שקלים ואין גרסת הספרים נכונה ע"כ. ושם נראה דגריס רש"י ז"ל חלבי התמיד אם שמא אותה אינה ברייתא שפי' וז"ל חלבי התמיד ה"ה לכל אבריו דכל אברי עולה קרי חלבי ע"כ. אלא דגריס מזרח גבי אברי התמיד ומערב גבי מוספי' והראב"ד ז"ל ג"כ גריס במערב גבי אברי התמיד כגרסת התוס' וכן גרסי' בס"פ לא היו כופתין וכתב הוא ז"ל ולפי אותם גרסאות דגרסי במזרח מתני' דשלהי פ' לא היו כופתין דקתני הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו ר"ח בן עקשיא היא דאית ליה האי סברא דניתנין וכדאיחא בתוספתא דשקלים ע"כ ורעז"ל ג"כ נראה דגריס הכא גבי אברי התמיד במערב אכן בסיפא גבי מוספים סתם ולא פירש מאומה משמע דסתמו כפירושו דגריס במזרח דאי בתרוייהו גריס במערב ה"ל לפרש דבריו ועוד דה"ל לתנא למערבינהו אבל בפ' שני דיומא משנה ד' פירש שם גבי אברי התמיד במזרח וכן היא גרסת רש"י ז"ל ביומא פ' שני דף כ"ו ובסוכה שם פ' החליל כמו שכתבתי ועיין עוד ב"ש ספ"ד דמסכת תמיד: מצאתי שפי' הר"ש שיריליו ז"ל ה"ג אברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמערבו וכן כתבו התוס' ז"ל פ' החליל והכי תנן במסכת תמיד פ' לא היו כופתין ונותנין מחצי כבש ולמטה במערבו וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' ששי דהלכות תמידין ומוספים וה"פ הכבש היה לדרומו של מזבח וארך שיפועו ל"ב אמות ורחבו ס"ז אמה כדתנן במדות ונתון באמצע רוחב המזבח והמזבח ל"ב והכבש י"ו נמצא שמנה אמות לכל צד ונותנין אברי התמיד בכבש מחצי שפועו ולמטה לצד מערבו של מזבח כי היכי דקרינן בהו לפני ה' טפי ומולחין אותן שם והולכין ללשכת הגזית כדתנן פ' לא היו כופתין: ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה. כנגד אברי התמיד אלא שנותנן לצד מזרח המזבח שפעמים היו מתעכבין בלשכה והיו מתערבין אברי התמיד עם המוסף והיה צריך להיכר שלא יקטירו אברי המוסף קודם עולת התמיד וקיימא לן שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר דכתיב העולה עולה ראשונה ע"כ: מתחת כרכוב המזבח ולמטה. כך היא בתוספתא נמי וכן נראה דגריס רש"י ז"ל שם בסוכה אכן לפי מה שכתבתי לעיל בשם תוס' ז"ל נראה דצריך להיות על כרכוב המזבח ולמעלה וכן הוא ג"כ ביד בהלכות תמידין ומוספין סי' ב' דפ' ששי וכן כתבו הר"ש שיריליו ז"ל וז"ל ניתנין על כרכוב המזבח ולמעלה מפ' בירוש' דהאי כרכוב לאו היינו דקרא אלא אותו שבין קרן לקרן ואמה של הילוך רגלי הכהנים ולמעלה היו ניתנין והתם וגם בבבלי ס"פ החליל (סוכה דף נ"ה) מפ' טעמא דלידע שהוקבע החדש בזמנו נתנו אותן למעלה משאר אברים להראות שהן חשובין ולהודיע שהוקבע החדש בזמנו וכן פי' רש"י ז"ל ומסתברא דניתנין לצד מערבו של מזבח לשמאל העולה בכבש דהוו לפני ה' ותנא להך מתני' הכא משום דתנא לעיל גבולין בבשר קדש טמא תנא נמי גבולין בבשר קדש טהור ע"כ וגם הרמב"ם ז"ל אחז בפירושו לכרכוב פי' הירוש': השקלים וכו' ביד פ"א דהלכות שקלים סי' ח' וריש פ"ב דהלכות בכורים וכתוב בסמ"ג עשין סי' ה' השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית שנאמר ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד בזמן שעבודת אהל מועד וכיוצא בו נוהגת ע"כ ורעז"ל לא הביא מקרא רק לבכורים אבל מעשר דגן וכו' ביד פ' ששי דהל' ערכין סי' ט"ז ופ"א דהל' בכורות סי' ה': ר"ש אומר וכו'. ירוש' תני ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש בין שקלים בין בכורים לא קדשו והתם מפרש טעמא: סליק פירקא וסליקא לה מסכת שקלים.
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Shekalim 8:8
אגב הדיון בבשר שנטמא המשנה מוסיפה פרטים מספר בדיני קרבנות. קשה להבין את הקשר למשנה הקודמת, ואף לא את הסיבה לכך שדווקא פרטים אלו נבחרו. הפירוש המיוחס לראב"ד ניסה להסביר שמדובר באברים שנטמאו, אך הדבר עומד בניגוד להלכות הידועות לנו, שכן ההמשך מתאים רק לאברים טהורים שעלו על המזבח לרצון. ליברמן מקבל את הסבר הרש"ס ש"איידי דתני גבולין לשריפה תנא נמי גבולין להנחת האברים" 61 ליברמן, עמ' 709. . ההסבר דחוק ביותר. ייתכן שהמשנה הובאה בשל סופה, ובמקור שממנו נלקטה כבר הייתה פסקה זו מחוברת לזו שאחריה. כאמור, כל הפרק מורכב מהלכות שונות והמכנה המשותף שלהן לא תמיד מובן. כולן עוסקות במקדש, אך טיב הבחירה אינו ברור. דומה שיש לראות בהן ליקוט מקרי של הלכות ולקבל זאת כשיטת עריכה, ולא לחפש היגיון עריכתי שאינו קיים. מבנה דומה מצינו בסוף מסכתות שבת ועירובין, ודומה שלפנינו קו עריכתי. לעתים יש לחפש סדר למשנה, אך אין לאכוף את כללי הסידור של ימינו על עורכי המשנה. איברי התמיד ניתנים מחצי כבש ]ו[למטה ]במערב ושל מוספין ניתנין מחצי כבש למטה[ במזרח – המצוי בסוגריים אינו בכתב יד קופמן, הוא נוסף בידי המגיה או המתקן, ונראה שזו השמטה. המשפט מצוי בכל כתבי היד אחרים. ברם, ברוב מכריע של הנוסחאות כתוב שהתמיד במזרח ומוספין במערב 62 הנוסח "במערב" מופיע רק ב- דפוס וילנא , דו . בדפוס וילנא נוסף בסוגריים "במערב". ב- דו לא נמסר הכיוון כלל. . לפי משנת תמיד (פ"ד מ"ד) הניחו את האברים במערב הכבש. נוסחה זו (במערב) מקוימת בכתבי היד הטובים כגון כ"י פרמה, קופמן, דפוס נפולי ועוד. אבל בנוסח התוספתא שלנו (פ"ג הי"ח): "במזרח", וראו להלן. סדר הקרבת הקרבן היה כך: את הקרבנות שחטו ליד המזבח בצד צפון. שם היו עמודים ובהם היו קבועות טבעות, ובהן תלו את הקרבנות (משנה, מדות פ"ג מ"ה). משם היו לוקחים את הבהמה השחוטה ומניחים אותה על השולחנות שעמדו מעט מצפון לעמודים 63 ראו פירושנו לעיל, פ"ו מ"ד; תמיד פ"ד מ"ב. . על השולחנות הדיחו את הקרבן וחתכו אותו כנדרש. בשלב זה העלו את האברים לכבש; תפקיד זה הוטל על הקבוצה השנייה של הכוהנים, אלו שעלו בפיס השני (משנה, יומא פ"ב מ"ד-מ"ד). לפי משנת תמיד (פ"ד מ"ד), לאחר שהניחו את האברים על הכבש הלכו הכוהנים לקרוא קריאת שמע. לאחר מכן הגרילו הכוהנים פעם שלישית את העבודות, ואחת מהן הייתה להעלות את האברים מהכבש למזבח עצמו (משנה, יומא פ"ב מ"ה). את האברים הניחו בחצי הכבש, וכנראה הכוונה למקום שהוא מעט נמוך יותר מחצי הכבש. משנתנו אומרת שהאברים הונחו בחצי התחתון, ומשנת תמיד משתמשת במונח דומה: "מחצי הכבש ולמטה" (פ"ד מ"ג). בחצי הכבש היו ממשיכים בטיפול בקרבן. בברייתא בבבלי מסופר שכאן היה מאגר של מלח, ומן הסתם שם בזקו מלח על הקרבן (מנחות כא ע"ב). בתוספתא (פ"ג הי"ז) הנוסח הפוך: "איברי תמיד שאמרו נותנין למטה נותנין מחצי הכבש ולמטה במזרח ". נראה שלפני התוספתא עמד נוסח שונה ובו נאמר רק שנותנים את האברים למטה, והיא מפרשת ומוסיפה שהדבר נעשה במזרח הכבש ולא במערבו. כאמור גרסה כזו קיימת גם במשנתנו, אלא שהיא מנוגדת למשנת תמיד 64 ראו ליברמן, הפירוש הארוך, עמ' 709. . בהמשך התוספתא רבי חנניא בן עקשיא חולק ואומר: "אילו ואילו (תמיד ומוספין – ראו להלן) נותנין מחצי כבש ולמטה אלא שהתמידין במערב ומוספין במזרח". הוא חולק על ההבחנה בין תמידין ומוספין לגבי גובה מתן הדמים, ולדעתו כל הדמים ניתנים למטה, אבל הוא מקיים את נוסח משנתנו שתמידים במערב, כמו נוסח כתב היד למשנתנו 65 וראו להלן. . במשנה קודמת (פ"ו מ"ד) שמענו כי הניחו את האברים על שולחן שיש במערב הכבש. ייתכן כי אלו מסורות שונות, אך ייתכן גם לקבל את שתי המסורות ולהסיק כי היה שלב ביניים בין הדחת הקרבנות והנחתם על הכבש ובשלב זה הונחו האברים על שולחן השיש, או שמא הנחת האברים על הכבש משמעה הנחתם על השולחן שניצב סמוך לכבש ממערב. ברם, להלן נראה כי הצעה זו בלתי אפשרית. בעל מלאכת שלמה מתרץ, בשמו של הרא"ש, שהשולחנות שימשו להנחת קרבנות היחידים, שהיו רבים ולא היה להם מקום על הכבש 66 מלאכת שלמה לפ"ו מ"ד. . ושל המוספים ניתנים מחצי כבש למטה 67 "למטה" חסר ברוב עדי הנוסח ונמצא רק ב- א , מ , דו . ]במזרח – ברוב כתבי היד "במערב" 68 הנוסח "במזרח" מופיע רק ב- דוס , דפוס וילנא , דו . ב- מו הכיוון חסר. בירושלמי דפוס ונציה, במקום "במזרח" – "במזבח". ייתכן שנוסח זה משקף את הנוסח המקורי, וכך כאמור גם ב- מו . . מיקום האברים הוא באותו גובה של הכבש, אך אברי קרבנות המוסף הונחו במזרח הכבש. כאן אי אפשר לפרש שהאברים הונחו על שולחן, שהרי שולחן השיש שהוזכר לעיל ניצב ממערב לכבש, ולפי משנת שקלים הנזכרת לא היו שולחנות נוספים מעבר לאלו שנמנו במשנה שם. כפי שאמרנו לעיל, ברוב כתבי היד הנוסח הוא "במערב" 69 ליברמן, עמ' 709. . בתוספתא (שם) גם כאן הנוסח שונה: "ושאמרו נותנין למעלה נותנין מחצי כבש ולמעלה במערב ". כפי שהערנו, לפני התוספתא עמד כנראה נוסח שונה במקצת במשנה, וכפי שראינו, גם במשנה הקודמת היה למדרשים נוסח שונה מזה של המשנה שלפנינו. שם הייתה אפשרות לפרש שלמשנה נוספו משפטים ומילים מברייתות, או שלפני המדרשים הייתה עריכה שונה במקצת של המשנה. במשנה זו נראה שאכן לפני התוספתא הייתה עריכה שונה של משנתנו. זו השערה שיש לה חשיבות רבה לבירור תולדות עריכת המשנה. ברם, ניתן גם לפרש שלפנינו מחלוקת פשוטה בין המשנה והתוספתא, וכמוה רבות אחרות. כאמור, רבי חנניא בן עקשיא חולק וסובר שמניחים את אברי התמידים והמוספים בחצי הכבש למעלה. במקבילות שמנינו אין רמז להבדל בין תמידים ומוספים. ושל – קרבנות, ראשי חדשים ניתנים על כרכוב המזבח מלמעלה – הכרכוב הוא מעין מדף שהקיף את המזבח סביב ובו הילכו הכוהנים, "ואי זהו כרכב המזבח, בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי הכהנים ואילך" (תוס', פ"ג הי"ט) 70 הכרכוב מכונה גם "סובב"; ראו, למשל, תוס', סוכה פ"ג הט"ז; בבלי, שם נד ע"א ועוד. רוחב הכרכוב היה כאמה (משנה, מדות פ"ג מ"א), וראו עוד ירושלמי למשנתנו (נא ע"ב). לפי דיון הבבלי היה רוחב הכרכוב אמה נוספת, אך אין זו מסורת היסטורית אלא מסקנה של דיון דיאלקטי במבנה המזבח. ראו בבלי, זבחים סב ע"א. אך אין צורך בהסבר הבבלי, ראו משנה, מדות שם. . הבבלי מסביר שהדבר נעשה כדי לפרסם את ראש החודש, שכן הכרכוב היה גבוה וממילא גם בולט (סוכה נה ע"א). הסבר זה מעניין ומעיד על מעמדו החלש של ראש החודש, שהיה צריך לפרסמו. המשניות האחרונות מצטרפות לרשימה ארוכה של משניות הדנות בפרטי עבודת הקרבנות. כל פרט נקבע ופורט, ולכל אחד הייתה משמעות עמוקה שהעניקו לה קדמונים או פרשנים מאוחרים יותר. חלק זה של המשנה מסתיים בכך, ובהמשך מובאות קביעות כלליות ועקרוניות בדבר חובת שקלים וחובות דומות. הקטע שובץ כאן כסיום למסכת שקלים. חורבן בית שני היכה בהלם את העם היהודי וחייב היערכות אחרת של קיום מצוות. היה ברור שחובות הקרבנות בטלו, אך נותרו מצוות רבות הקשורות למקדש שניתן לקיימן גם אחר חורבנו. כך, למשל, ניתן להמשיך להפריש שקלים ולתת את הכסף לצדקה, או לשמרו כדי לעשות בו שימוש "מחר", כאשר ייבנה המקדש. ניתן להמשיך להפריש בכורות, או מעשר שני, להחליפם בכסף ולשמור את הערך הכספי עד שייבנה המקדש 71 ראו הנספח לפרק רביעי של משנת ראש השנה. . ההחלטות בתחום זה לא היו פשוטות, ומשנתנו סוקרת את השאלות העיקריות שעמן התמודדו חז"ל. [ ה]שקלים והביכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית – עם החורבן בטלו מצוות שקלים וביכורים. שתי המתנות הללו ניתנו למקדש, ובהיעדרו לא היה לכאורה טעם להמשיך בהפרשתן. איננו יודעים כיצד הוחלט על הביטול, אך מן הסתם נעשה הדבר בדור יבנה, במסגרת ההתארגנות לתנאים שלאחר החורבן; ואולי לא היה צורך כלל בהחלטה אלא הדבר אירע מעצמו. התוספתא מסבירה שהטעם לאי הפרשת שקלים הוא שיש להשתמש תמיד בשקלים של השנה, וגם אם ייבנה המקדש לא יהיה אפשר להשתמש בשקלים שהופרשו בעבר (פ"ג הכ"ג; ירו' למשנתנו, נא ע"ב). את האיסור להפריש ביכורים היא מנמקת בפסוק מיוחד: "משום שנאמר: 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך' (שמות כג יט) – כל זמן שיש לך בית יש לך בכורים. אין לך בית אין לך בכורים" (פ"ג הכ"ד). דומה שההסבר לגבי שקלים הוא ניסיון להסבר מעין טכני. כפי שראינו הייתה במקדש קופה מיוחדת לאנשים שהביאו שקלים מהשנה הקודמת 72 ראו לעיל, פ"ו מ"ה. , והיו הלכות מיוחדות בדבר השימוש בשקלים מהשנים הקודמות (משנה, פ"ד מ"א). על כן הבעיה אינה כיצד להשתמש בשקלים, אלא העובדה שאין טעם להפריש שקלים למימון מקדש חרב. העובדה שהרומאים הטילו תשלום חלופי למקדשיהם הוסיפה על חוסר הטעם בהפרשה כפולה. עם זאת, כפי שנראה להלן היה ניתן להשתמש בטיעון זה גם כדי לבטל הפרשות אחרות. אבל מעשר דגן – הכוונה לכל חובת המעשרות מדגן, פרות או כל גידול חקלאי אחר, ומעשר בהמה – לפי ההלכה חייבים להפריש מעשר מהוולדות שנולדו באותה שנה. ההלכה שמעשר בהמה לא בטל מופיעה במקורות נוספים, והיא מוצגת כהלכה חד משמעית (משנה, בכורות פ"ט מ"א). ברם, הבבלי קובע בפשטות שמעשר בהמה בוטל "משום תקלה". החשש הוא שמעשרות יופרשו, אך כמובן אי אפשר להקריבם, ולפיכך יש חשש שבטעות יישחטו ומי שיאכלם יעבור על איסור כרת (בכורות נג ע"א). הבבלי מציג את ההחלטה כעובדה ידועה ואינו מגלה מתי נקבעה, וכיצד החליטו על ביטול מצווה מדאורייתא בגלל חשש מעין זה. יתרה מזו, אותו חשש קיים גם לגבי בכורות, אך בכורות נהגו גם אחרי ימי הבית וגם בחו"ל. כמו כן לא ברור האם ההחלטה שמעשר בהמה אינו נוהג אחר החורבן התקבלה גם בארץ ישראל. חז"ל עוסקים בדיני מעשר בהמה כאילו הם הלכה נוהגת. ברם, מכאן אין ללמוד דבר; גם דיני קודשים נידונים כאילו הם הלכה למעשה. עם כל זאת, למרות ההלכות בדיני מעשר בהמה, אין בידינו עדויות על קיום המצווה למעשה 73 פעם אחת מסופר על רבי אלעזר בן עזריה שהפריש מעשר בהמה, ראו בבלי, שבת נד ע"ב. רבי אלעזר בן עזריה היה פעיל כבר בימי הבית, ולפיכך ייתכן שהמסורת משקפת את מעשיו לפני החורבן. מפרשים התקשו בכך משום שסברו שרבי אלעזר זה היה חכם צעיר בדור אושא, בעיקר על סמך אגדת הגמרא בבבלי, ברכות כח ע"א. ברם, כבר הוכח שהבבלי כלל בתיאור דברי אגדה. בדור יבנה היה רבי אלעזר בן עזריה חכם ותיק וידוע, והירושלמי מפרש כך את משנת ברכות (ירו', ברכות פ"א מ"ה, ג ע"ד). רבי אלעזר הספיק לקנות בית כנסת בירושלים (בבלי, מגילה כו ע"א), וברור שהיה איש מבוגר כבר בימי הבית. ראו על כך אצל ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 118 הערה 6). להסבר אחר, דחוק יותר, ראו תוספות לשבת נד ע"ב ד"ה "הוה מעשר". . זאת למרות הידיעות הרבות על קיום מצוות מעשר דגן, או מצוות דומות אחרות. נראה שהפרשת מעשר בהמה לא הייתה מצווה רווחת. לרוב החקלאים לא היו כלל עדרים גדולים. יתר על כן, "אחים שותפים", כלומר משפחה מורחבת, היו פטורים ממעשר בהמה 74 לעיל, פ"א מ"ז. לאחים השותפין – ראו הדיון שם. , לפיכך נוצר מצב שבו רק מעטים התחייבו במצווה זו. מכל מקום איננו יודעים מתי בוטלה המצווה, ואולי נהג הביטול רק בבבל. הנימוק "מפני תקלה" מופיע בתוספתא בעניין דומה של הפרשת הקרבן של גר (פ"ג הכ"ג) 75 הירושלמי, שם, נא ע"ב, מייחס את התקנה לרבן יוחנן בן זכאי, ואילו בתוספתא התקנה אנונימית. , ואולי יישם הבבלי פתרון זה גם על הלכה זו של הפרשת מעשר בהמה. אם כן, לפי הבבלי בוטלה המצווה. אין לכך מקבילות ארץ-ישראליות, אך העובדה שאיננו שומעים על הפרשת מעשר הלכה למעשה מעידה כי המצווה בוטלה, או שלפחות לא הייתה רווחת. עוד מן הראוי להעיר שלפי המשנה הפרשת מעשר בהמה דומה להפרשת שקלים גם בפרטים אחרים 76 לעיל, פ"א מ"ז. . ובכורות נוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית – בידינו עדויות רבות על קיום מצוות בכורות אחרי החורבן. הכלל היה שאסור לשחוט את הבכור ואסור ליהנות ממנו, אלא "ירעה עד שיסתאב", כלומר ייפסל לקרבן, ואז פדו אותו והיה ניתן ליהנות ממנו. ההלכה קבעה כללים ברורים לבל יותר בכור ללא סיבה מספקת. עם זאת, בפועל היה ניתן לזרז את ה"הסתאבות" ולפסול את הבכור במהירות רבה יחסית, כך שהנזק הכספי לא היה כבד. ייתכן שזו הסיבה לכך שדין בכורות נהג גם אחרי החורבן, ואילו מעשר בהמה, שאין בו אפשרות להמרת הקרבן או פדייתו, לא נהג. ההחלטות השונות נראות בלתי עקביות במקצת. ייתכן שההבדל היה באפשרות להמיר את הקרבן. אם ניתן להמירו אפשר לקיים את המצווה ולהחליף את המתנה בסכום ראלי או בלתי ראלי (כך במעשר שני). ברם, אם אי אפשר להמיר את המתנה הרי שקשה, ואולי אין טעם, בקיום המצווה. הסבר זה אינו מכסה את כל האפשרויות. המקדיש שקלים וביכורים – לאחר החורבן, על אף שאינו חייב, הרי זה קודש – ואזי אסור לו ליהנות מהכסף או מהפרות. הרמב"ם פירש שמדובר בזמן הבית ובמי שהקדיש שקלים לבדק הבית, ולא נהיר כיצד הבין את המשך המשנה. רבי שמעון אומר האומר ביכורים קודש אינן קודש – רבי שמעון מפרש את ההלכה כאיסור על הפרשת ביכורים. אם אדם אומר שפרות אלו ביכורים – אין אמירתו תופסת, שכן בזמן החורבן מושג הביכורים אינו קיים. בירושלמי מובאת דעתו של רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון: "בין אלו ובין אלו לא קדשו" (נא ע"ב). אלבק מסיק שבעל ערוגת הבושם גרס במשנתנו: "העומר הביכורים קודש ואינן קודש", כלומר שהם ספק קודש 77 אלבק, מועד, עמ' 464 ;ספר ערוגת הבושם, ח"ב, עמ' 296. . אלבק טוען שזו שיטתו של רבי שמעון, שמי שהקדיש שלא בסגנון ובצורה הנכונה אין הקדשו הקדש, "שלא התנדב כדרך המתנדבים" (משנה, מנחות פי"ג מ"י; תוס', נזיר פ"ב ה"ד ועוד). לפיכך מסתבר שיאמר שהביכורים בזמן הזה אינם קודש. ברם, דבריו של רבי שמעון נאמרו על המקדש בזמן שבית המקדש קיים, ואין אנו למדים כלל מכל מסורות רבי שמעון מה דעתו על המקדש לאחר החורבן. רק עורך המשנה הסיק מדברי רבי שמעון מה עשויה להיות דעתו על מצב כזה של הקדשה בזמן הזה. אולי משום כך פירש הרמב"ם שהמשנה עוסקת בימי הבית. ברם, לפי פשוטה משנתנו עוסקת במצב שלאחר החורבן: ההקדשה עצמה נעשתה כהלכה, אלא שהמקדש אינו קיים. כאן גם חכמים החולקים על רבי שמעון יודו שההקדש אינו הקדש, ומי שסובר במשנתנו ששקלים וביכורים הם הקדש ואסורים בהנאה טוען שיש הקדשה לאחר החורבן. גרסתו של בעל ערוגת הבושם תואמת יפה את לשון המשנה. התנא קמא סבור שהמקדיש אחר החורבן "הרי זה קודש", אף על פי שאינו יכול לממש את ההקדשה, ורבי שמעון סבור שהוא ספק: "קודש ואינו קודש". בידינו ידיעות נוספות על מנהגם של אישים שונים לנהוג בצדקות מיוחדת, להמשיך לקיים חלק מהלכות המקדש, לא לפדות מעשר שני 78 ירו', מעשר שני פ"ג ה"ו, נד ע"ב. במשנה, מעשר שני פ"ד מי"א, מדובר במי שמצא כלי וכתוב עליו ק' (קרבן) או ת' (תרומה), ולפי ההמשך מדובר בימים שלאחר מרד בר כוכבא. , להפריש כסף לקרבנות ולצום בימים שבהם המשמר שלהם עלה לירושלים. מקריבי קרבן העצים שמרו על ימי המועד שבהם הביאו בזמנם עצים למקדש, כוהנים המשיכו לחיות במשמרות מלוכדות וכיוצא באלו. נוהגי צדקות מעין אלו מובנים, במיוחד לאור התפיסה ש"מחר ייבנה המקדש". כך אנו שומעים בסיפור בבלי על אדם שהחרים חפץ או ממון למקדש, ושמואל פסק שיפדה את החרם במחיר סמלי (בבלי, ערכין כט ע"א 79 לפדיון במחיר סמלי בזמן הזה ראו הדיון במעשר שני בנספח למסכת זו. ).
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Shekalim 8:8
אברי התמיד ניתנין מחצי כבש כו': הכרכוב הנזכר בכאן הוא לענין נתינת מוספי ראש חדש אמרו שהוא אמה. בין קרן לקרן מקום הלוך רגלי הכהנים וכשנצייר המזבח יתבאר לך זה המקום ועשו זה כדי לפרסמו ענין ראש חדש וכן אמר כדי לפרסמו שהוא ר"ח ואמרו המקדיש שקלים וביכורים הוא שיתן אותם הקדש לבדק הבית והלכה כר"ש: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת שקלים
Sefaria · Rambam on Mishnah Shekalim 8:8
המקדיש שקלים כו' רש"א כו'. עיין מש"כ בס"ד בשילהי בכורים: נשלמה מסכת שקלים. בעזרת יוצר הרים.
Sefaria · Rashash on Mishnah Shekalim 8:8
מחצי כבש ולמטה במזרח. וגירסת הר"ב במערב וכן בשל מוספים גירסת הספר במערב וגירסת הר"ב במזרח. ומצאנום לשתי הגירסאות בפ"ה דסוכה בגמ' דף נ"ד. דרש"י גורס כגירסת הספר והכי מפרש דלהכי מסדרין איברי תמיד במזרח לסימן שהן של תמיד שפעמים היו מתעכבין אברי תמיד עד המוסף והיה צריך היכר שלא יקטירו למוספים קודם לעולת התמיד. והתוספת כתבו דאין גירסת הספרים נכונה. אלא כך שנויה בשקלים אברי תמיד וכו' במערב ושל מוספים וכו' במזרח עכ"ד. וכן היא גירסת המפרש למסכת תמיד ופירש בפרק רביעי דלהכי נתנום לאברי תמיד במערב לפי שהמערכה שעל המזבח היא במזרחו כמו שהוא שם בפ"ב לכך נותנים האברים במערבו של כבש לפנות מקום הליכותם כשיוליכום אחר כך לראש המזבח על המערכה שהיא במזרח ועיין טעם אחר בסמוך. וכתב גם כן טעם שהיו נותנים אותם למטה מחצי הכבש. ולא מחצי כבש ולמעלה. שלאחר הקטרת הקטורת חוזרין ומוליכין האברים למזבח ואם היו קרובים למזבח לא תראה הולכה. עד כאן. וכגירסתם זאת כתבה הרמב"ם בפרק ששי מהלכות תמידין ומוספים. וכן בתחנה המיוסדת לאומרה באשמורת בוקרו של ער"ה מיוסד אזי ים כבש ומלחום. אבל הר"ב בסוף פרק ד' דתמיד כתב דביום שאין בו מוסף אברי תמיד במערב לצד השכינה אבל ביום שיש בו מוסף המוספים שהן חובת היום במערב ושל תמיד במזרח אפשר שהוא ז"ל סובר לפי גירסת רש"י דהיינו דוקא ביום שיש בו מוסף. והיינו נמי דבמשנה ד' פ"ב דיומא פירש ג"כ דנותנים במזרח לפי שהיא שנויה ביום הכפורים שיש בו מוסף ועיין לקמן: ושל ר"ח נתנין מתחת כרכוב המזבח מלמטה. ה"ג רש"י במסכת סוכה ופירש של ר"ח איברים של מוספי ר"ח נתנין היו בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט דהיינו בחצי העליון של הכבש שכל הכבש אורכו ל"ב ואינו משפע ועולה אלא ט' אמות השש אמות מן הארץ לסובב והג' מן הסובב ולמעלה נמצאו שני שלישי אורך הכבש מן הארץ לסובב עד כאן דבריו. דמן הסובב עד הקרנות רק ג' אמות כמפורש ריש פרק ג' דמדות. וגירסת הר"ב על כרכוב המזבח מלמעלה וכן העתיקו התוספות דסוכה. וכך העתיק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות תמידין ומוספין. וכתב ניתנים על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן במקום הילוך רגלי הכהנים וכן הוא בירושלמי. איזהו כרכוב המזבח אמה בין קרן לקרן מקום הלוך רגלי הכהנים. ונראה לי שזה מחזיק גירסת התוספות וסייעתם. דאי כגירסת רש"י א"כ מקום הנחתם בראש הכבש ממש. א"כ הכי הוה ליה למקני נתנין בראש הכבש ומאי מתחת וכו' ומלמטה. ובלי ספק שמפני זה הלשון שראה רש"י בגירסתו שלפניו נטה לפרש כרכוב על הסובב שסביב המזבח. והר"ב אע"פ שהיה לו גירסת התוס' והרמב"ם החזיק בפירוש כרכוב כפירוש רש"י. ואפשר שסובר דאיכא היכרא במאי דכולהו לא מנחי אלא מחצי כבש ולמטה והני מנחי מחציו ולמעלה. [*וזה שדקדק לומר מחציו ולמעלה] דהיינו כו' אף על פי דלשון זה אינו במשנה אלא שהוא מפרש דסגי בחציו ולמעלה. ועוד דלפי הטעם שכתבתי לעיל בשם המפרש למסכת תמיד אי מנחי על הסובב ניחא טפי שיש עוד מקום להוליך בפעם שנית. אבל אי מנחי על מקום הילוך רגלי הכהנים אין כאן הולכה כלל אלא זריקה על המערכה בלבד. ולשתי הגירסאות טעמא דעבדינן שנוי בר"ח מפורש בגמ' דסוכה ובירושלמי דהכא. לידע שהוקבע ר"ח בזמנו ופירש רש"י האי חשיבותא עבדינן ליה להכירא שיכירו דפשיטא להו לבית דין שקידשוהו כהלכתו ולא יגמגם לב אדם עליו דרוב בני אדם לא ראו חדוש הלבנה [ע"כ]: אבל מעשר דגן כו'. כתב הר"ב דקדושת הארץ לא בטלה. כמו שמפורש במשנה ו' פרק ח' דעדיות. ובמשנה ג' פרק ב' דבכורים כתבתי טעם אחר על פי ספרי: ומעשר בהמה. כתב הר"ב דבמסכת בכורות אמרו כו'. בריש פרק בתרא ושם אפרש בס"ד: רבי שמעון אומר האומר בכורים קדש אינן קדש. כתב הר"ב דלפי' הרמב"ם שפי' דקדש לבדק הבית קאמר לא אתברר טעמא דר"ש. ואני למדתי טעמו מל' הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין שסיים ואמר אבל אם הקדישן הכהן אחר שבאו לידו הרי אלו קדש. הנה מבואר טעמו לפי שהבכורים לכהנים הם ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דהא הכהן כשבאו לידו והרי הם שלו יכול להקדישן אבל שקלים דלמזבח יכול להקדיש כדתנן במשנה ז' פ"ח דערכין דמחרים אדם קדשי מזבח כו' ופסקה הרמב"ם בפרק הנזכר לענין המקדיש לבדק הבית. ולא דמי לבכור דתנן התם דמחרים בין תם בין בעל מום והרי הוא לכהן. דשאני בכור דכשהוא תם הוי קדשים קלים. וילפינן במתניתין דהתם מכל חרם קדש קדשים לה' דחל על ק"ק ועל קדשים קלים. הלכך אע"פ שהוא בעל מום אין לחלק דהא משלחן גבוה קא זכו מה שאין כן בכורים דמתחלתן אין בהם קדושת קדשים אלא לכהן יהיו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: סליק מסכת שקלים
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Shekalim 8:8
אברי התמיד לא זכיתי לידע איך שייך הך דינא הכא, שאין לו המשך לא למעלה ולא למטה, וטפי הוה שייך למתנייה במסכת תמיד. והקב"ה יאיר עינינו בסתרי אור תורתו ואפשר דנקטי' אגב הך דתני לעיל סוף משנה ד' דשוטחין הפרוכת בחיל כדי לפרסם יופי מלאכתה נקט נמי הא לאשמעי' בסיפא דאברי מוסף ר"ח מניחין על כרכוב ג"כ כדי לפרסם שר"ח היום: הכבש ארכו ל"ב אמה ורחבו ט"ז אמה, לאחר שנתחו התמיד, מעלין הכהנים הנתחים, ומניחין אותן בכבש, בחציו שלמטה, בחצי רחבו שלצד מערבה, והולכין לקרות שמע בלשכת הגזית, ויוצאין ומקטירין הקטורת ומטיבין הנרות, ואח"כ כהנים אחרים מעלין הנתחים מהכבש למזבח. מיהו להכי הניחום תחלה במערב, כדי להניח פנוי דרך הכהנים למערכה שעל המזבח שהיה במזרח, וי"ל דלהכי הניחום במערב, לצד השכינה. מיהו ביש מוסף, מדחביבי וקדישי מוספים טפי, מניחים המוספים במערב, ואברי תמיד במזרח. ויש גורסים ברישא דמתני' במזרח, ונ"ל טעמם, שיניחום מכוון נגד המערכה שלמעלה, ולפיכך אף שיש מוסף אין אברי תמיד משתני' ממקומן, דתדיר קודם, רק הניחו אברי מוסף בצד שכנגדו. ולהכי מניחין אברי התמיד בחצי כבש שלמטה, כדי שלא יהו קרובים למזבח ויהיה ניכר הולכתן לשם, ויהיה ניכר ג"כ אח"כ לאין יוליכום למזבח: ושל ראשי חדשים אברי מוסף ר"ח: כרכוב המזבח ר"ל על הסובב שבולט אמה סביב למזבח, להלוך רגלי הכהנים [זבחים ס"ב א' ועי' מ"ש פסחים פ"ה סי' מ"ח], שם מניחין האברים, מכוון בין הקרנות שעל המזבח למעלה: ר"ל שמקום הנחתן בסובב, משום ששם היה למעלה מחצי ארכו של כבש, והטעם כדי לפרסם לעם שהיום ר"ח: השקלים והבכורים אין נוהגין אלא בפני הבית בזמן שבית המקדש קיים דס"ד דגם בזמן הזה ירקבו: בין שלא בפני הבית וקיי"ל, דבטלוה למעשר בהמה: המקדיש שקלים ובכורים באין ביהמ"ק קיים הקדיש הפירות לבכורים והמעות לשקלים: האומר בכורים קדש ר"ל שהקדיש פירות לבכורים בזמן הזה שאין בהמ"ק קיים: אינן קדש מדכתיב בהו בהדי' תביא בית ה' אלדיך, ולהכי באין בית, לא קדשי. ולרמב"ם ר"ל שהקדיש שקלים, ובכורים שבידו, לבדק הבית, ולר"ש לא קדשי בכורים, דבכורים לכהנים ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:
Sefaria · Yachin on Mishnah Shekalim 8:41-50
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
Which mitzvos outlive the Bayis▾
עֲשֵׂה לְךָ רַב
R' Shimon bar Yochai · Dor 4 · Usha — רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי
R' Shimon bar Yochai — Rashbi — was a leading talmid of R' Akiva and a central voice of the Usha generation that rebuilt Torah leadership after the Hadrianic persecutions. The Gemara (Shabbos 33b) recounts that he and his son Elazar, under a Roman death-decree, hid in a cave for thirteen years, sustained by a carob tree and a spring; the beis medrash of Rashbi is the traditional source of the Zohar. His halachic signature — R' Shimon omer, threaded throughout the Mishnah — is to reason from the ta'am, the underlying purpose of a mitzvah.
עוֹלָמוֹ שֶׁל הַמִּשְׁנָה
Staging the limbs on the ramp
To keep the day's offerings from being confused, each was set on a different part of the ramp before being carried up to burn. The mizbeach ran south-to-north, the ramp rising from the south; the side toward the Heichal was west. By the standard girsa, the tamid's limbs went on the lower half of the ramp to the east, the musaf's on the lower half to the west, and Rosh Chodesh's below the karkov — likely the soveiv, the ledge encircling the mizbeach partway up. (Other sefarim flip east and west.)
Which mitzvos end with the Bayis, and which outlive it
The masechta closes by sorting them. Shekalim and bikkurim apply only bifnei habayis — the shekel bought the communal korbanos, and bikkurim must be brought to beis Hashem; with no Bayis, neither has a place. But terumos and maasros, maaser behemah, and bechoros continue bein bifnei habayis bein she-lo bifnei habayis. (In practice maaser behemah was left unseparated for fear one might eat it unconsecrated; today one partners with a nochri to exempt the firstborn, and Ashkenazim keep a half-shekel zecher l'machatzis hashekel.)
Consecrate them anyway — are they kodesh?
If someone declares his shekalim or bikkurim hekdesh today, the mishnah rules they take on kedushah and may not be used — because one could, in theory, build a mizbeach and bring them. R' Shimon dissents on bikkurim: they are not kodesh. He may be arguing only on bikkurim, since the Torah ties them to a destination — reishis bikurei admascha tavi beis Hashem — that no longer exists.
שְׁאֵלַת חָכָם
Why is a law about where on the ramp the limbs are placed sitting in Masechta Shekalim at all, rather than in Tamid or Yoma? Lo zachisi leida (Tiferes Yisrael, Yachin).
Series Insights
Series context▾
Where this sits: which mitzvos the Churban suspended
After the series sets out what the Churban changed in the world, this mishnah opens its accounting of the mitzvos bound to the Beis HaMikdash itself. It names two the Churban suspended — the half-shekel (which funded the public korbanos) and bikkurim (brought up to the Bayis) — and, in the same breath, names those that continue without it: maaser dagan, maaser behemah, the bechoros.
The turn the series takes here
Holding the loss and the remainder in one mishnah is the series’ pivot: from cataloging what fell to weighing what still binds. What endures is not incidental — it is how the nation’s mitzvah-life keeps its shape in the Bayis’s absence, which is the work of the mishnayos that follow.
Part III · Noting cessation
Mitzvos Bound to the Mikdash
One clarifying question, and only one mishnah that meets it head-on: which mitzvos were bound to the Beis HaMikdash and fell silent when it fell, and which never depended on it and go on exactly as before. The churban does not only take — it reveals the line between what was borrowed from the Mikdash and what was always ours to keep.