אגב הדיון בבשר שנטמא המשנה מוסיפה פרטים מספר בדיני קרבנות. קשה להבין את הקשר למשנה הקודמת, ואף לא את הסיבה לכך שדווקא פרטים אלו נבחרו. הפירוש המיוחס לראב"ד ניסה להסביר שמדובר באברים שנטמאו, אך הדבר עומד בניגוד להלכות הידועות לנו, שכן ההמשך מתאים רק לאברים טהורים שעלו על המזבח לרצון. ליברמן מקבל את הסבר הרש"ס ש"איידי דתני גבולין לשריפה תנא נמי גבולין להנחת האברים" 61 ליברמן, עמ' 709. . ההסבר דחוק ביותר. ייתכן שהמשנה הובאה בשל סופה, ובמקור שממנו נלקטה כבר הייתה פסקה זו מחוברת לזו שאחריה. כאמור, כל הפרק מורכב מהלכות שונות והמכנה המשותף שלהן לא תמיד מובן. כולן עוסקות במקדש, אך טיב הבחירה אינו ברור. דומה שיש לראות בהן ליקוט מקרי של הלכות ולקבל זאת כשיטת עריכה, ולא לחפש היגיון עריכתי שאינו קיים. מבנה דומה מצינו בסוף מסכתות שבת ועירובין, ודומה שלפנינו קו עריכתי. לעתים יש לחפש סדר למשנה, אך אין לאכוף את כללי הסידור של ימינו על עורכי המשנה. איברי התמיד ניתנים מחצי כבש ]ו[למטה ]במערב ושל מוספין ניתנין מחצי כבש למטה[ במזרח – המצוי בסוגריים אינו בכתב יד קופמן, הוא נוסף בידי המגיה או המתקן, ונראה שזו השמטה. המשפט מצוי בכל כתבי היד אחרים. ברם, ברוב מכריע של הנוסחאות כתוב שהתמיד במזרח ומוספין במערב 62 הנוסח "במערב" מופיע רק ב- דפוס וילנא , דו . בדפוס וילנא נוסף בסוגריים "במערב". ב- דו לא נמסר הכיוון כלל. . לפי משנת תמיד (פ"ד מ"ד) הניחו את האברים במערב הכבש. נוסחה זו (במערב) מקוימת בכתבי היד הטובים כגון כ"י פרמה, קופמן, דפוס נפולי ועוד. אבל בנוסח התוספתא שלנו (פ"ג הי"ח): "במזרח", וראו להלן. סדר הקרבת הקרבן היה כך: את הקרבנות שחטו ליד המזבח בצד צפון. שם היו עמודים ובהם היו קבועות טבעות, ובהן תלו את הקרבנות (משנה, מדות פ"ג מ"ה). משם היו לוקחים את הבהמה השחוטה ומניחים אותה על השולחנות שעמדו מעט מצפון לעמודים 63 ראו פירושנו לעיל, פ"ו מ"ד; תמיד פ"ד מ"ב. . על השולחנות הדיחו את הקרבן וחתכו אותו כנדרש. בשלב זה העלו את האברים לכבש; תפקיד זה הוטל על הקבוצה השנייה של הכוהנים, אלו שעלו בפיס השני (משנה, יומא פ"ב מ"ד-מ"ד). לפי משנת תמיד (פ"ד מ"ד), לאחר שהניחו את האברים על הכבש הלכו הכוהנים לקרוא קריאת שמע. לאחר מכן הגרילו הכוהנים פעם שלישית את העבודות, ואחת מהן הייתה להעלות את האברים מהכבש למזבח עצמו (משנה, יומא פ"ב מ"ה). את האברים הניחו בחצי הכבש, וכנראה הכוונה למקום שהוא מעט נמוך יותר מחצי הכבש. משנתנו אומרת שהאברים הונחו בחצי התחתון, ומשנת תמיד משתמשת במונח דומה: "מחצי הכבש ולמטה" (פ"ד מ"ג). בחצי הכבש היו ממשיכים בטיפול בקרבן. בברייתא בבבלי מסופר שכאן היה מאגר של מלח, ומן הסתם שם בזקו מלח על הקרבן (מנחות כא ע"ב). בתוספתא (פ"ג הי"ז) הנוסח הפוך: "איברי תמיד שאמרו נותנין למטה נותנין מחצי הכבש ולמטה במזרח ". נראה שלפני התוספתא עמד נוסח שונה ובו נאמר רק שנותנים את האברים למטה, והיא מפרשת ומוסיפה שהדבר נעשה במזרח הכבש ולא במערבו. כאמור גרסה כזו קיימת גם במשנתנו, אלא שהיא מנוגדת למשנת תמיד 64 ראו ליברמן, הפירוש הארוך, עמ' 709. . בהמשך התוספתא רבי חנניא בן עקשיא חולק ואומר: "אילו ואילו (תמיד ומוספין – ראו להלן) נותנין מחצי כבש ולמטה אלא שהתמידין במערב ומוספין במזרח". הוא חולק על ההבחנה בין תמידין ומוספין לגבי גובה מתן הדמים, ולדעתו כל הדמים ניתנים למטה, אבל הוא מקיים את נוסח משנתנו שתמידים במערב, כמו נוסח כתב היד למשנתנו 65 וראו להלן. . במשנה קודמת (פ"ו מ"ד) שמענו כי הניחו את האברים על שולחן שיש במערב הכבש. ייתכן כי אלו מסורות שונות, אך ייתכן גם לקבל את שתי המסורות ולהסיק כי היה שלב ביניים בין הדחת הקרבנות והנחתם על הכבש ובשלב זה הונחו האברים על שולחן השיש, או שמא הנחת האברים על הכבש משמעה הנחתם על השולחן שניצב סמוך לכבש ממערב. ברם, להלן נראה כי הצעה זו בלתי אפשרית. בעל מלאכת שלמה מתרץ, בשמו של הרא"ש, שהשולחנות שימשו להנחת קרבנות היחידים, שהיו רבים ולא היה להם מקום על הכבש 66 מלאכת שלמה לפ"ו מ"ד. . ושל המוספים ניתנים מחצי כבש למטה 67 "למטה" חסר ברוב עדי הנוסח ונמצא רק ב- א , מ , דו . ]במזרח – ברוב כתבי היד "במערב" 68 הנוסח "במזרח" מופיע רק ב- דוס , דפוס וילנא , דו . ב- מו הכיוון חסר. בירושלמי דפוס ונציה, במקום "במזרח" – "במזבח". ייתכן שנוסח זה משקף את הנוסח המקורי, וכך כאמור גם ב- מו . . מיקום האברים הוא באותו גובה של הכבש, אך אברי קרבנות המוסף הונחו במזרח הכבש. כאן אי אפשר לפרש שהאברים הונחו על שולחן, שהרי שולחן השיש שהוזכר לעיל ניצב ממערב לכבש, ולפי משנת שקלים הנזכרת לא היו שולחנות נוספים מעבר לאלו שנמנו במשנה שם. כפי שאמרנו לעיל, ברוב כתבי היד הנוסח הוא "במערב" 69 ליברמן, עמ' 709. . בתוספתא (שם) גם כאן הנוסח שונה: "ושאמרו נותנין למעלה נותנין מחצי כבש ולמעלה במערב ". כפי שהערנו, לפני התוספתא עמד כנראה נוסח שונה במקצת במשנה, וכפי שראינו, גם במשנה הקודמת היה למדרשים נוסח שונה מזה של המשנה שלפנינו. שם הייתה אפשרות לפרש שלמשנה נוספו משפטים ומילים מברייתות, או שלפני המדרשים הייתה עריכה שונה במקצת של המשנה. במשנה זו נראה שאכן לפני התוספתא הייתה עריכה שונה של משנתנו. זו השערה שיש לה חשיבות רבה לבירור תולדות עריכת המשנה. ברם, ניתן גם לפרש שלפנינו מחלוקת פשוטה בין המשנה והתוספתא, וכמוה רבות אחרות. כאמור, רבי חנניא בן עקשיא חולק וסובר שמניחים את אברי התמידים והמוספים בחצי הכבש למעלה. במקבילות שמנינו אין רמז להבדל בין תמידים ומוספים. ושל – קרבנות, ראשי חדשים ניתנים על כרכוב המזבח מלמעלה – הכרכוב הוא מעין מדף שהקיף את המזבח סביב ובו הילכו הכוהנים, "ואי זהו כרכב המזבח, בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי הכהנים ואילך" (תוס', פ"ג הי"ט) 70 הכרכוב מכונה גם "סובב"; ראו, למשל, תוס', סוכה פ"ג הט"ז; בבלי, שם נד ע"א ועוד. רוחב הכרכוב היה כאמה (משנה, מדות פ"ג מ"א), וראו עוד ירושלמי למשנתנו (נא ע"ב). לפי דיון הבבלי היה רוחב הכרכוב אמה נוספת, אך אין זו מסורת היסטורית אלא מסקנה של דיון דיאלקטי במבנה המזבח. ראו בבלי, זבחים סב ע"א. אך אין צורך בהסבר הבבלי, ראו משנה, מדות שם. . הבבלי מסביר שהדבר נעשה כדי לפרסם את ראש החודש, שכן הכרכוב היה גבוה וממילא גם בולט (סוכה נה ע"א). הסבר זה מעניין ומעיד על מעמדו החלש של ראש החודש, שהיה צריך לפרסמו. המשניות האחרונות מצטרפות לרשימה ארוכה של משניות הדנות בפרטי עבודת הקרבנות. כל פרט נקבע ופורט, ולכל אחד הייתה משמעות עמוקה שהעניקו לה קדמונים או פרשנים מאוחרים יותר. חלק זה של המשנה מסתיים בכך, ובהמשך מובאות קביעות כלליות ועקרוניות בדבר חובת שקלים וחובות דומות. הקטע שובץ כאן כסיום למסכת שקלים. חורבן בית שני היכה בהלם את העם היהודי וחייב היערכות אחרת של קיום מצוות. היה ברור שחובות הקרבנות בטלו, אך נותרו מצוות רבות הקשורות למקדש שניתן לקיימן גם אחר חורבנו. כך, למשל, ניתן להמשיך להפריש שקלים ולתת את הכסף לצדקה, או לשמרו כדי לעשות בו שימוש "מחר", כאשר ייבנה המקדש. ניתן להמשיך להפריש בכורות, או מעשר שני, להחליפם בכסף ולשמור את הערך הכספי עד שייבנה המקדש 71 ראו הנספח לפרק רביעי של משנת ראש השנה. . ההחלטות בתחום זה לא היו פשוטות, ומשנתנו סוקרת את השאלות העיקריות שעמן התמודדו חז"ל. [ ה]שקלים והביכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית – עם החורבן בטלו מצוות שקלים וביכורים. שתי המתנות הללו ניתנו למקדש, ובהיעדרו לא היה לכאורה טעם להמשיך בהפרשתן. איננו יודעים כיצד הוחלט על הביטול, אך מן הסתם נעשה הדבר בדור יבנה, במסגרת ההתארגנות לתנאים שלאחר החורבן; ואולי לא היה צורך כלל בהחלטה אלא הדבר אירע מעצמו. התוספתא מסבירה שהטעם לאי הפרשת שקלים הוא שיש להשתמש תמיד בשקלים של השנה, וגם אם ייבנה המקדש לא יהיה אפשר להשתמש בשקלים שהופרשו בעבר (פ"ג הכ"ג; ירו' למשנתנו, נא ע"ב). את האיסור להפריש ביכורים היא מנמקת בפסוק מיוחד: "משום שנאמר: 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך' (שמות כג יט) – כל זמן שיש לך בית יש לך בכורים. אין לך בית אין לך בכורים" (פ"ג הכ"ד). דומה שההסבר לגבי שקלים הוא ניסיון להסבר מעין טכני. כפי שראינו הייתה במקדש קופה מיוחדת לאנשים שהביאו שקלים מהשנה הקודמת 72 ראו לעיל, פ"ו מ"ה. , והיו הלכות מיוחדות בדבר השימוש בשקלים מהשנים הקודמות (משנה, פ"ד מ"א). על כן הבעיה אינה כיצד להשתמש בשקלים, אלא העובדה שאין טעם להפריש שקלים למימון מקדש חרב. העובדה שהרומאים הטילו תשלום חלופי למקדשיהם הוסיפה על חוסר הטעם בהפרשה כפולה. עם זאת, כפי שנראה להלן היה ניתן להשתמש בטיעון זה גם כדי לבטל הפרשות אחרות. אבל מעשר דגן – הכוונה לכל חובת המעשרות מדגן, פרות או כל גידול חקלאי אחר, ומעשר בהמה – לפי ההלכה חייבים להפריש מעשר מהוולדות שנולדו באותה שנה. ההלכה שמעשר בהמה לא בטל מופיעה במקורות נוספים, והיא מוצגת כהלכה חד משמעית (משנה, בכורות פ"ט מ"א). ברם, הבבלי קובע בפשטות שמעשר בהמה בוטל "משום תקלה". החשש הוא שמעשרות יופרשו, אך כמובן אי אפשר להקריבם, ולפיכך יש חשש שבטעות יישחטו ומי שיאכלם יעבור על איסור כרת (בכורות נג ע"א). הבבלי מציג את ההחלטה כעובדה ידועה ואינו מגלה מתי נקבעה, וכיצד החליטו על ביטול מצווה מדאורייתא בגלל חשש מעין זה. יתרה מזו, אותו חשש קיים גם לגבי בכורות, אך בכורות נהגו גם אחרי ימי הבית וגם בחו"ל. כמו כן לא ברור האם ההחלטה שמעשר בהמה אינו נוהג אחר החורבן התקבלה גם בארץ ישראל. חז"ל עוסקים בדיני מעשר בהמה כאילו הם הלכה נוהגת. ברם, מכאן אין ללמוד דבר; גם דיני קודשים נידונים כאילו הם הלכה למעשה. עם כל זאת, למרות ההלכות בדיני מעשר בהמה, אין בידינו עדויות על קיום המצווה למעשה 73 פעם אחת מסופר על רבי אלעזר בן עזריה שהפריש מעשר בהמה, ראו בבלי, שבת נד ע"ב. רבי אלעזר בן עזריה היה פעיל כבר בימי הבית, ולפיכך ייתכן שהמסורת משקפת את מעשיו לפני החורבן. מפרשים התקשו בכך משום שסברו שרבי אלעזר זה היה חכם צעיר בדור אושא, בעיקר על סמך אגדת הגמרא בבבלי, ברכות כח ע"א. ברם, כבר הוכח שהבבלי כלל בתיאור דברי אגדה. בדור יבנה היה רבי אלעזר בן עזריה חכם ותיק וידוע, והירושלמי מפרש כך את משנת ברכות (ירו', ברכות פ"א מ"ה, ג ע"ד). רבי אלעזר הספיק לקנות בית כנסת בירושלים (בבלי, מגילה כו ע"א), וברור שהיה איש מבוגר כבר בימי הבית. ראו על כך אצל ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 118 הערה 6). להסבר אחר, דחוק יותר, ראו תוספות לשבת נד ע"ב ד"ה "הוה מעשר". . זאת למרות הידיעות הרבות על קיום מצוות מעשר דגן, או מצוות דומות אחרות. נראה שהפרשת מעשר בהמה לא הייתה מצווה רווחת. לרוב החקלאים לא היו כלל עדרים גדולים. יתר על כן, "אחים שותפים", כלומר משפחה מורחבת, היו פטורים ממעשר בהמה 74 לעיל, פ"א מ"ז. לאחים השותפין – ראו הדיון שם. , לפיכך נוצר מצב שבו רק מעטים התחייבו במצווה זו. מכל מקום איננו יודעים מתי בוטלה המצווה, ואולי נהג הביטול רק בבבל. הנימוק "מפני תקלה" מופיע בתוספתא בעניין דומה של הפרשת הקרבן של גר (פ"ג הכ"ג) 75 הירושלמי, שם, נא ע"ב, מייחס את התקנה לרבן יוחנן בן זכאי, ואילו בתוספתא התקנה אנונימית. , ואולי יישם הבבלי פתרון זה גם על הלכה זו של הפרשת מעשר בהמה. אם כן, לפי הבבלי בוטלה המצווה. אין לכך מקבילות ארץ-ישראליות, אך העובדה שאיננו שומעים על הפרשת מעשר הלכה למעשה מעידה כי המצווה בוטלה, או שלפחות לא הייתה רווחת. עוד מן הראוי להעיר שלפי המשנה הפרשת מעשר בהמה דומה להפרשת שקלים גם בפרטים אחרים 76 לעיל, פ"א מ"ז. . ובכורות נוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית – בידינו עדויות רבות על קיום מצוות בכורות אחרי החורבן. הכלל היה שאסור לשחוט את הבכור ואסור ליהנות ממנו, אלא "ירעה עד שיסתאב", כלומר ייפסל לקרבן, ואז פדו אותו והיה ניתן ליהנות ממנו. ההלכה קבעה כללים ברורים לבל יותר בכור ללא סיבה מספקת. עם זאת, בפועל היה ניתן לזרז את ה"הסתאבות" ולפסול את הבכור במהירות רבה יחסית, כך שהנזק הכספי לא היה כבד. ייתכן שזו הסיבה לכך שדין בכורות נהג גם אחרי החורבן, ואילו מעשר בהמה, שאין בו אפשרות להמרת הקרבן או פדייתו, לא נהג. ההחלטות השונות נראות בלתי עקביות במקצת. ייתכן שההבדל היה באפשרות להמיר את הקרבן. אם ניתן להמירו אפשר לקיים את המצווה ולהחליף את המתנה בסכום ראלי או בלתי ראלי (כך במעשר שני). ברם, אם אי אפשר להמיר את המתנה הרי שקשה, ואולי אין טעם, בקיום המצווה. הסבר זה אינו מכסה את כל האפשרויות. המקדיש שקלים וביכורים – לאחר החורבן, על אף שאינו חייב, הרי זה קודש – ואזי אסור לו ליהנות מהכסף או מהפרות. הרמב"ם פירש שמדובר בזמן הבית ובמי שהקדיש שקלים לבדק הבית, ולא נהיר כיצד הבין את המשך המשנה. רבי שמעון אומר האומר ביכורים קודש אינן קודש – רבי שמעון מפרש את ההלכה כאיסור על הפרשת ביכורים. אם אדם אומר שפרות אלו ביכורים – אין אמירתו תופסת, שכן בזמן החורבן מושג הביכורים אינו קיים. בירושלמי מובאת דעתו של רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון: "בין אלו ובין אלו לא קדשו" (נא ע"ב). אלבק מסיק שבעל ערוגת הבושם גרס במשנתנו: "העומר הביכורים קודש ואינן קודש", כלומר שהם ספק קודש 77 אלבק, מועד, עמ' 464 ;ספר ערוגת הבושם, ח"ב, עמ' 296. . אלבק טוען שזו שיטתו של רבי שמעון, שמי שהקדיש שלא בסגנון ובצורה הנכונה אין הקדשו הקדש, "שלא התנדב כדרך המתנדבים" (משנה, מנחות פי"ג מ"י; תוס', נזיר פ"ב ה"ד ועוד). לפיכך מסתבר שיאמר שהביכורים בזמן הזה אינם קודש. ברם, דבריו של רבי שמעון נאמרו על המקדש בזמן שבית המקדש קיים, ואין אנו למדים כלל מכל מסורות רבי שמעון מה דעתו על המקדש לאחר החורבן. רק עורך המשנה הסיק מדברי רבי שמעון מה עשויה להיות דעתו על מצב כזה של הקדשה בזמן הזה. אולי משום כך פירש הרמב"ם שהמשנה עוסקת בימי הבית. ברם, לפי פשוטה משנתנו עוסקת במצב שלאחר החורבן: ההקדשה עצמה נעשתה כהלכה, אלא שהמקדש אינו קיים. כאן גם חכמים החולקים על רבי שמעון יודו שההקדש אינו הקדש, ומי שסובר במשנתנו ששקלים וביכורים הם הקדש ואסורים בהנאה טוען שיש הקדשה לאחר החורבן. גרסתו של בעל ערוגת הבושם תואמת יפה את לשון המשנה. התנא קמא סבור שהמקדיש אחר החורבן "הרי זה קודש", אף על פי שאינו יכול לממש את ההקדשה, ורבי שמעון סבור שהוא ספק: "קודש ואינו קודש". בידינו ידיעות נוספות על מנהגם של אישים שונים לנהוג בצדקות מיוחדת, להמשיך לקיים חלק מהלכות המקדש, לא לפדות מעשר שני 78 ירו', מעשר שני פ"ג ה"ו, נד ע"ב. במשנה, מעשר שני פ"ד מי"א, מדובר במי שמצא כלי וכתוב עליו ק' (קרבן) או ת' (תרומה), ולפי ההמשך מדובר בימים שלאחר מרד בר כוכבא. , להפריש כסף לקרבנות ולצום בימים שבהם המשמר שלהם עלה לירושלים. מקריבי קרבן העצים שמרו על ימי המועד שבהם הביאו בזמנם עצים למקדש, כוהנים המשיכו לחיות במשמרות מלוכדות וכיוצא באלו. נוהגי צדקות מעין אלו מובנים, במיוחד לאור התפיסה ש"מחר ייבנה המקדש". כך אנו שומעים בסיפור בבלי על אדם שהחרים חפץ או ממון למקדש, ושמואל פסק שיפדה את החרם במחיר סמלי (בבלי, ערכין כט ע"א 79 לפדיון במחיר סמלי בזמן הזה ראו הדיון במעשר שני בנספח למסכת זו. ).
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Shekalim 8:8