שלשה אילנות שלשלשה אנשים – בבית הסאה נטועים אמנם שלושה אילנות, אלא שהם של שלושה אנשים. מצב כזה ייתכן בהצטלבות של שדות של אנשים אחדים, אך גם בשדה רגיל. בהקשרים רבים של ההלכה נזכר אדם שקנה אילן אחד או שני אילנות, קנה אילן ולא קנה קרקע וכיוצא באלו מעשים רבים 24 משנה, בבא בתרא פ"ב מי"ב; ביכורים פ"א מ"ו ועוד. . כך נוצרת המציאות שהמשנה מדברת עליה. גם במצרים אנו שומעים על חלקות קטנות: אחד חלקי שמונה עשרה של שדה שנמכר או הוחכר לאחר, ותופעות דומות 25 בגנל, מצרים, עמ' 47-45 . . הרי אלו מצטרפים וחורשים כל בית סאה בשבילן – כדין בית סאה ששייך לאדם אחד. הבעלות הנפרדת אינה משנה את מעמדו של שדה האילן, והוא מהווה יחידה אחת. בתלמוד הירושלמי (לג ע"ב) מובא: "תני רבי חייה אילנות שלאדם אחד וקרקע שלאדם אחד מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן". פשוטה של המשנה, כפי שפירש רש"י (בבא בתרא כו ע"ב), הוא שחורשים עד העצרת, שהרי אנו עוסקים בשדה האילן שחורשים בו עד העצרת, ומשנתנו לא הוסיפה אלא שאף אם שלושת האילנות שייכים לשלושה בני אדם דינם כדין שדה אילן השייך כולו לאדם אחד. ברם, רבים מן הראשונים פירשו ואף גרסו במשנה: "עד ראש השנה". כך הראב"ד: "ואית דגרסי עד ראש השנה" 26 דבריו הובאו בשיטה מקובצת לבבא בתרא כו ע"ב ד"ה "הא דתנן", מהדורת ירושלים 1985 סג ע"א, וראו עוד זק"ש, זרעים, למשנתנו. , וכך אף הר"י מיגש (בבא בתרא פג ע"א) ובעל היד רמה (בבא בתרא כו ע"ב), וכן בדברי המיוחס לרבינו גרשום מאור הגולה (נדפס בבבא בתרא בדף כז סוף ע"א). הר"ש מפרש: "יש מפרשים עד העצרת אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ראש השנה". אמנם כך אמור בירושלמי (לג ע"ב) אף בכ"י רומי, וכך היה לפני הראשונים שהזכרנו, אך כפי שציינו אין כל טעם בקביעה שמותר לחרוש עד ראש השנה: וכי מפני ששלושת האילנות שייכים לשלושה בני אדם הותר איסור עבודה של ערב שביעית?! רבי שלמה סיריליאו ובעל תוספות יום טוב פירשו שמשנה זו נשנתה לאחר היתרו של רבן גמליאל ובית דינו את שני הפרקים של ערב שביעית 27 תוס', פ"א ה"א, וראו דברינו בראש הפרק. . אולם כבר עמדו חכמים מספר על כך שאם המשנה נשנתה לאחר היתרו של רבן גמליאל – הרי אין כל משמעות בהזכרת שלושה אילנות דווקא; בשעה שהתירו את שני הפרקים ערב שביעית הותרו העבודות בין באילן אחד ובין בשלושה אילנות. אין כל דרך לפרש אלא כדעתם של החכמים שהניחו כי המשפט "עד ראש השנה" בירושלמי אינו אלא "שטפא דלשניה" מן המשנה הבאה הקובעת שבעשר נטיעות "חורשין בו בית סאה עד ראש השנה" 28 כך ראטנער, אהבת ציון, עמ' 5, וכך הגיה הגר"א, וראו ליברמן בפירושו, עמ' 283 . . בסוגיה אחרת הירושלמי מצטט: "אם כן למה נאמר 'חורשין עד ראש השנה'?" והירושלמי מתרץ ש"חורשין עד ראש השנה" הוא אחר ביטול תקנת שני הפרקים (פ"א ה"א, לג ע"א). הביטוי "למה נאמר" או בסגנון אחר הוא בדרך כלל הבאה ממשנה, על כן התחבטו ראשונים היכן נאמר משפט זה, והיו שהציעו כי התלמוד מצטט את משנתנו 29 ראו פליקס, שביעית א, עמ 20 . . כפי שאמרנו, והרחבנו במבוא, לא ייתכן שהמשנה משקפת את התקופה שלאחר ביטול גזרת שני פרקים. הביטוי "למה נאמר" מוכיח כי אכן התלמוד מצטט מקור ערוך (בעל פה או בכתב). במשנה ובתוספתא הוא מונח להבאת פסוק, ובמדרשי ההלכה להבאת פסוק או משנה. קשה להאמין שהמשפט "עד ראש השנה" הוא ברייתא או משנה קדומה, שהרי ביטול התקנה הוא מאוחר יותר. ייתכן שיש כאן ביטוי למקור החולק על תקנת שני פרקים 30 ראו פירושנו לעיל, מ"ג. רבי ישמעאל חולק על הדרשה שממנה למד רבי עקיבא את גזרת שני הפרקים, אבל פירשנו שהוא חולק רק על הדרשה ולא על הדין עצמו. , אך סביר יותר שהתלמוד מצטט פנקס הלכה אמוראי. מהתקופה הבתר תלמודית בידינו פנקסי הלכה פרטיים של חכמים, ובהם נרשמו הלכות שונות 31 ראו למשל מרגליות, הלכות ארץ-ישראל; לוין, מעשים; ניומן, מעשים. . דומה להם היא כתובת רחוב, שאף היא סיכום הלכתי ערוך 32 זוסמן, כתובת. יש דמיון בסגנון בין ספרות המעשים וכתובת רחוב. . אנו מציעים אפוא שנוהג זה של כתיבת הלכות בידי חכמים לצרכים פרטיים היה מקובל כבר בתקופת התלמוד, והאמוראים מבררים מה טיבה של הלכה שנכתבה בו. מעין פנקסים אלו הוא פנקסו של רבי הלל בי רבי אלס (וולס – ירו', כלאים פ"א ה"ב, כז ע"א). כמה יהא ביניהם – בין אילן לאילן בשדה האילן, כמה יהיה המרחק שיהיה מותר לחרוש את כל בית הסאה. הגדרת מינימום המרחק הייתה צריכה להופיע במשנה ב, שם הוזכר לראשונה הדין ונקבע ששלושה אילנות נחשבים למטע. ואכן בתוספתא (פ"א ה"א) שציטטנו בדיוננו על משנה ב פרט זה מופיע. דומה שמשנה ב ומשנתנו מוסרות אותו דין, ואולי פעם, בעריכה קדומה כלשהיא, היו שתי המשניות סמוכות זו לזו, ודברי רבן שמעון בן גמליאל חזרו לרישא. או לחילופין, משניות ב-ד באות ממקור שונה, שכן שלושתן מבטאות את המידה של שישים מנה באיטלקי, ומשנתנו מעריכה אחרת. כפי שנראה להלן, אכן משנה ב שונה ממשנתנו גם בפרט אחר. רבן שמעון בן גמליאל אומר – כך בכל הנוסחאות העיקריות 33 וכן ב- א, ב, ג 1, ג 3, ג 4, ג 6, ג 8, ג 9, ט, כ, ל, מ, ן, ס, פ, ת 3 . , בספריהם של הראשונים וכך בתוספתא בראש המסכת. בדפוסים ובעדי נוסח אחדים לפנינו: "רבן גמליאל" 34 חילוף מעין זה אף במקומות אחרים. ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 1199 . , כדי שיהא הבקר עובר בכליו – הבקר, כלומר האיש החורש בצמד הבקר, "כמו חמר צייד" (מלאכת שלמה). אין המטע נחשב שדה אילן אלא אם הוא נטוע בצורה שהבקר יכול לעבור בין האילנות בצמד בקר וכליו, ושיעורו, לפי הבבלי בבבא בתרא פג ע"א, ארבע אמות. מסתבר כי דבריו של רבן שמעון בן גמליאל מוסבים על כל ההלכות מראשו של הפרק, ולא רק על ההלכה שבמשנה שלפנינו על שלושה אילנות השייכים לשלושה בני אדם, ואכן בתוספתא דברי רבן שמעון גמליאל שנויים בראש המסכת. ניתן להוסיף הלכה זו בתחילת סידור ההלכות על שלושה אילנות, או בסיומו. כך נתפרשה ההלכה ברמב"ם (הלכות שמיטה ויובל, פ"ג ה"ב, ורבים בעקבותיו). רבים ממפרשי המשנה פירשו שאם אין הבקר עובר בכליו אין חורשים כלל, כי "פחות מיכן למיעקר קאי ואין חורשין" (הר"ש, ורבים בעקבותיו), ו"כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פירוש זה אינו נראה דודאי חורשין בשבילן אך לא כל השדה" (מלאכת שלמה). מכל מקום, מבחינה חקלאית חייב להיות רווח בין העצים, וארבע אמות הוא מרווח מינימלי. עם זאת מעניין שחז"ל מדגישים את אפשרות החריש סביב האילן, ולא את תחום המחיה שהעץ זקוק לו. "בקר וכליו" הוא המרחק הנדרש במשנה ובתוספתא לעיל (פ"א ה"א). הגדרה מדויקת יותר של השיעור "כדי בקר וכליו" יש בסוגיות התלמוד. הירושלמי (לג ע"ב) קושר את משנתנו למשנת בבא בתרא (פ"ה מ"ד) העוסקת במכירה. שם מדובר במי שקונה שלושה אילנות, והשאלה היא האם קנה גם קרקע 35 לכך ראו גם משנה, ביכורים פ"א מ"ו, ופירושנו לה. . בתוספתא שם נקבעת אותה מידה: "וכמה יהו קרובין זה לזה? כדי שיהא בקר עובר בכליו. וכמה יהו רחוקין זה מזה? ממטע עשרה לבית סאה, פחות מיכן, או יתר על כן, או שקנאן זה אחר זה, או שקנאן שלשתן כאחד, לא קנה לא את הקרקע ולא את האילן שביניהן" (תוס', בבא בתרא פ"ד הי"א). בברייתא העוסקת בעניין אחר שנינו אותו שיעור: "אחד גפנים ואחד כל האילן מרחיק ארבע אמות ונוטע, כדי שיהא בקר עובר בכליו" (תוס', בבא בתרא פ"א הי"ד). גם כאן המשנה (פ"ב מי"ב) אינה מזכירה את הבקר וכליו, אדרבה, מתקבל הרושם שכל ההרחקה היא כדי שהשורשים לא יתפשטו. אבל גם הבבלי מוסיף שההרחקה היא כדי עבודת הכרם, ואף אומר שבבבל נדרשות שתי אמות בלבד (בבלי, בבא בתרא כו ע"א; יח ע"א). מכל מקום אין אלא לקבל את מסקנת הבבלי (בבא בתרא פג ע"א) שארבע אמות הן המידה של הבקר וכליו, או "כדי עבודת הכרם". מרחק זה של ארבע אמות הוא גם המינימום להרחקת גפנים זו מזו, ושם הנימוק הוא כדי עבודת הכרם (משנה, כלאים פ"ו מ"א; פ"ג מ"ד). שיעור "בקר וכליו" הוא קבוע, אלא שבגפנים זה היה גם המרחק הרגיל לנטיעה, וביתר האילנות היו רגילים להרחיק את העצים זה מזה יותר, וההלכה אינה תובעת מרחק זה. אפשרות אחרת היא שהמרחק "בקר עובר" הוא בין הנוף של עץ אחד לחברו, שהרי הבקר איננו עובר מתחת לנוף אלא מסביבו. המרחק בין הגזעים גדול יותר, ולא נקבע במשנה זו. אבל במשנה ב לעיל שנינו מידה אחרת, "אורה וסלו" (וגם מרחק זה נמדד מהנוף של העץ), והיא שטח אדמה פחות מ"בקר וכליו", כלומר מארבע אמות. במשניות ג-ד הנוסח הוא "כדי צורכן", וכאילו נמנע התנא מלנקוט עמדה בשאלה מהו במדויק התחום הנדרש. שני התלמודים מצטטים דברי אמוראים ששיעור "אורה וסלו" הוא גם לקניית קרקע (שאם קנה שלושה אילנות – קנה גם את הקרקע, כולל מרחק של "אורה וסלו"), ושניהם אינם דנים בהבדל שבין "אורה וסלו" ל"בקר וכליו" (ירו', בבא בתרא פ"ה ה"ה, טו ע"א; בבלי, פב ע"א). דומה שלפנינו שתי מסורות מבתי מדרש שונים. ההבדל בין בתי המדרש הוא בסגנון, באוצר המילים ואולי גם בהלכה עצמה. ייתכן ש"אורה וסלו" קרוב לשיעור הנקוב של "שתי אמות", שהוא הנוהג הבבלי (בבלי, בבא בתרא כו ע"א). כפי שאמרנו לעיל, משנה ה גם חוזרת על מידע שהיה צריך לבוא במשנה ב. את שתי התופעות יש לתלות במקורות שונים.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviit 1:5