Sheviis 4:1 — Gathering Wood and Stones from a Field
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 4 › Mishnah 1זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ד׳ ‹ משנה א׳
Gathering Wood and Stones from a Field
לִקּוּט עֵצִים וַאֲבָנִים בַּשְּׁבִיעִית
Mishnah שביעית ד׳:א׳ · Sheviis 4:1
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים,
מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגָּס.
מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא בְטוֹבָה,
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת:
At first they would say:
A person may gather wood, stones, and grasses from his own [field], just as he gathers from his fellow's [field], [taking] the large ones.
Once they increased - the transgressors, they instituted that this one gathers from that one's [field], and that one gathers from this one's [field], not as a favor,
and needless to say, he may not arrange food [payment] with them:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים… הִתְקִינוּ
בָּרִאשׁוֹנָה
מְלַקֵּט אָדָם מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶת הַגַּס הַגָּס
wood, stones, grass — only the coarse pieces
מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה
they took even the small pieces
הִתְקִינוּ
זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה
each gathers from the other's field
שֶׁלֹּא בְטוֹבָה
and no favor in return
Summary Chartwhat does this mean?
Gathering Wood and Stones from a Field▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| How could a person originally clear wood, stones, and grass from his own field on Sheviis? | If he wants the wood itself — only the coarse pieces, as from a friend's field | — |
| And once transgressors multiplied? | They enacted: each clears his fellow's field — no favors owed, and certainly no meals provided | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (11)▾
בראשונה. כדרך שהוא מלקט מחברו את הגס הגס. הכי מפרשא מתניתין בירושלמי, בראשונה היו אומרים מלקט אדם בתוך שלו את הגס הגס כדרך שמלקט בשל חברו , בין גסין בין דקין, ואף על גב דעצים ועשבים כשמלקטים אותן מתוך השדה מתקן השדה לזריעה, כשמלקט הגס כלומר העצים והעשבים הגסים ומניח את הדקין, תלינן דצריך לעצים הוא ולאו לתקן את הקרקע קעביד, כדרך דתלינן במלקט בשדה חברו בין דקין ובין גסין, דלא עביד אינש לתקן שדה חברו ומידע ידיע דלעצים הוא צריך: משרבו עוברי עברה. שהיו מלקטין בשדותיהן בין דקים בין גסין והן אומרים בגסים לקטנו: שלא בטובה. שאין חברו מחזיק לו טובה, דהשתא ודאי לא אתי למלקט הדקין כיון שאין חברו מחזיק לו טובה על זה: ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות. שיאמר לו לקט משדי היום ואתן לך מזונותיך, דפשיטא דאסור:
בראשונה. כדרך שהוא מלקט מחברו את הגס הגס – this Mishnah is explained in the Jerusalem [Talmud]. – at first they would say that a person could gather within his own [field] the large ones in the manner that he gathers that of his neighbor, whether large whether small, and even though that wood and grasses when we collect them from within the field, he is clearing the field for sowing, when he gathers the large ones, meaning to say, the wood and the large grasses and leaves the small ones, we rely that he needs the wood and not to clear/repair the land he is doing so, in the manner that we rrely with someone who gathers in the field of his neighbor whether small or whether large, for a person doesn’ act to clear/repair the field of his neighbor and he certainly knows that it is for the wood tha the needs. משרבו עוברי עבירה – that they would gather in the fields whether small whether large, and they say hat we gathered large ones. שלא בטובה – that his neighbor does not attach merit, for now, he certainly does not come to gather the small ones, since his friend does not attach merit to this for now, he certainly doesn’t come to gather the small ones, since his neighbor does not attach merit on this. אין צריך לומר שיקצץ להם מזונות – that he would say to him, gather from my field today and I will give you your meals, for that is clearly prohibited.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 4:1
Introduction During the sabbatical year it is permitted to gather non-food material from a field in order to use it for various purposes, such as lighting a fire. However, it is forbidden to gather this stuff in order to improve the field. At first they said: a man may gather wood, stones and grasses from his field, just as he was allowed to do from the field of his fellow, the large ones. Originally, a person was allowed to gather large pieces of wood, stones and grass from his own field without being suspected of doing so in order to improve the field, just as he was allowed to collect from his fellow’s field without being suspected of doing so in order to improve someone else’s field. The assumption was that since these were large pieces it would be obvious that he was doing so only in order to use that which he collected for fire. When the transgressors increased, they decreed that this one may gather from this one’s field and this one may gather from this one’s field, but not as a [mutual] favor. It doesn’t need to be said that no stipulation can be made for food. As they are wont to do, people began to transgress this permission and to collect even the smaller pieces and to lie and state that they had only collected the small pieces. Therefore, the sages decreed that a person could no longer collect even the large pieces from his own field. However, what one could do is collect these things from his friend’s field, under the assumption that when one collects wood, stone or grasses from someone else’s field it is not in order to improve the field. The other person could also collect from his field. However, one wasn’t allowed to grant this right as a mutual favor, as in “you can collect from my field if I can collect from yours.” The mishnah also notes that it is obvious that one cannot stipulate that one will give someone food in return for collecting the wood in his field and giving it to him.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 4:1
עצים ואבנים . מסתמא הם תלושים, משא"כ עשבים, משום הכי לא סמך העשבים לעצים, ושנאם בסוף לרבותא:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 4:1
(א) כדשרינן בפרקין דלעיל משנה ו'. הר"ש: (ב) משמע דמשרבו עוברי עברות התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה כדרך כו', הינו דוקא גסין. וטעמא דאף על גב דמלקטין שלא בטובה אפלו הכי הואיל וזה מלקט בשל זה וזה בשל זה אי מלקטין הדקין נראה כמתקן:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 4:1
משנה לחם בטובה בחזוק טובה. ור"ל שאינו רשאי להחזיק לו טובה. משנה לחם מ"ש תי"ט משמע דהיינו דווקא גסין. אין לו הבנה. דאי תקנתא להך גיסא הואי. למאי אצטריכו לתקוני שילקטו שלא בטובה וק"ל. אלא ממילא נמנעו מללקוט הדקין. שאין להם צורך בהם. גם לא יקוו לקבל החזקת טובה בעד הטורח. ולפיכך אמרו בירושלמי. שלא הספיקה תקנה ראשונה. שעדיין אמרו שלא בטובה לקטנו. ואי כדברי תי"ט מאי איכפת לן אי עבדי בטובה. וזה מבואר. גם דברי הר"ש ורע"ב מוכיחים כך.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 4:1
ואבנים. לא גרסי' במתני' וכן משמע קצת מן הירושלמי. וכן נמי משמע קצת מפי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל וכשהוא מלקט את הגס לא תלינן לי' אלא לצורך עצים דלשריפה קעביד דומיא דאבנים דאמרי' דגסים שרי דמוכח דלבנין קבעי להו וקטנים אסור כדאי' בפרקין דלעיל דמיחזי כמסקל שדהו ולהכי בעצים ועשבים כיון דאיכא נמי הך טעמא דמייפה הקרקע לא שרי בשלו אלא הגס הגס אבל בשל חבירו כיון דלא חייש בתקון שדה חבירו וכדלעיל בין דקין ובין גסין שרי כדתנן לעיל גבי אבנים ומש"ה מפרש בירוש' דהגס הגס דקתני אשלו קאי ולא אשל חבירו ע"כ. ועיין ג"כ ברש"י ז"ל ברפ"ק דנדה. וברמב"ם בחבורו משמע דהוה גריס ואבנים וכן ג"כ משמע מפירושו ז"ל. וה"ר יהוסף ז"ל מחק מספרו מלת ואבנים וכתב וי"ס אחרים דגרסינן ואבנים ונ"ל דטעות הוא דהא לעיל אסר באבנים וכמה חילוקים יש בפרקין דלעיל באבנים ע"כ: שלא בטובה. בירוש' מסיים עלה נחשדו להיות מלקטין בטובה והן אומרים שלא בטובה לקטנו התקינו שיהו מביאין מן הקרוב ומן המצוי דאית לי' קלא: ואין צורך לומר. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 4:1
המשנה עוסקת בעבודות השדה המותרות בשביעית. אין בה רשימה של העבודות המותרות, אלא דיון בפרטים אחדים ובגלגוליהם. גם כאן העיקרון הוא שעבודות השדה אסורות, אבל מותר לאסוף עשבים לבהמתו או להסקה. זה גם הקשר למשניות בפרק הקודם; אף הן עסקו בשאלה זהה: האם מותר לקחת אבנים מהשדה. העיקרון זהה: אסור לסקל את השדה כדי לטייבו, אבל מותר להשתמש באבניו לבניין. גדרי חכמים נועדו לתחום את הגבול שבין טיוב השדה לבין ניצול החומרים שבו למטרות חוץ-חקלאיות. תחימת הגבול נועדה גם למניעת "מראית עין", כדי שהצופה לא יחשוד שהחקלאי מזלזל בהלכות שביעית. על כן יש לקחת בחשבון שלושה נתונים, והם קשורים זה בזה: 1. טיב העבודה. 2. מה רוצה החקלאי באמת. 3. כיצד יתפרש המעשה בעיני הצופים. בראשונה – "בראשונה" הוא המונח הקבוע במקורות התנאיים להלכה ששונתה. כפי שהערנו במבוא חלו בהלכות שביעית שינויים רבים, ואחד מהם נדון במשנתנו. היו אומרין – אין זה בהכרח ניסוח של משנה קדומה, אלא של הלכה שהייתה מקובלת בעבר ונוסחה בידי העורך, מלקט אדם עצים ועשבים מתוך שלו – אסור ללקט עשבים בשדה כדי לשבחו, אבל מותר ללקט עשבים בשביל להאכיל את בהמתו או לספק חומרי בעירה לתנור, כדרך – שביתר השנים שהוא מלקט מתוך שלחבירו את הגס הגס – בכל יתר השנים היה נהוג שאדם רשאי ללקט עשבים מתוך של חברו, בלי רשותו ומבלי ליידע אותו. המשנה מגדירה מה מותר ללקט בשדה חברו ומה מותר גם ללקט בשביעית – את העשבים הגסים. הנוהג או ההלכה הרמוזים כאן שייכים לקבוצה של מנהגים שיש בהם הגבלה של הזכות ה"מקודשת" של הקניין הפרטי לטובת מערכת השכנות. אנו מכירים נוהג זה גם מהכפר הערבי המסורתי. מותר לרדת לשדה השכן וללקט עשבים, ומובן שהזכות לכך היא הדדית, כל זאת בשם יחסי השכנות, ובשם הנוחיות ההדדית. הנוהג מופיע כאחד מ"תנאי יהושע":"ומלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן" 1 ירו', כלאים פ"ב ה"ג, כז ע"ד; בבא בתרא פ"ה ה"א, טו ע"א; הציטוט לפי בבלי, בבא קמא פא ע"א; לתלתן ראו פירושנו לכלאים פ"ב מ"ה. , כלומר שמותר להולכי רגל העוברים בדרך הכפרית ליד שדה של אחר ללקט מהשדה עשבים לבהמתם. "תנאי יהושע" הם ניסוח ספרותי-משפטי לסדרת כללים מקובלים; בכולם יש חריגה מזכויות הבעלות הרגילות לטובת הסדרת החיים המשותפים בתנאי החיים בכפר. ברייתא המובאת בתלמוד הבבלי מרכזת את תנאי יהושע בתור רשימה של עשרה תנאים. התוספתא והירושלמי מכירים את הכללים הללו, אך כנראה לא הייתה לפניהם רשימה מסודרת ומגובשת. במקורות התנאיים מופיעים תנאים בודדים המנומקים במינוח "שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ" 2 תוס', בבא קמא פ"י הכ"ז; בבא מציעא פ"ב הכ"ח; פי"א ה"ח; הל"ב ועוד. . הזכות לבעלות כוללת בתוכה גם את הזכות לאיפוק בבעלות ולהקלות הדדיות המאפיינות אדונים הבטוחים ברכושם וסומכים על בני קהילתם באחוות שכנים. ייתכן מאוד שהבבלי משקף רשימה שעיצבה וריכזה בצורה ספרותית של "עשרה תנאים..." כללים שהיו מפוזרים בספרות התנאית. אולי נכללו ברשימה גם תנאים שמקורותיהם התנאיים נשכחו, או שלא היו קיימים בתקופה התנאית. העיצוב עשוי היה להיעשות בבבל, או שזו אכן ברייתא קדומה יותר, מתקופת התנאים, שרק התלמוד הבבלי שימרה. מכל מקום, המשפט המספרי "עשרה תנאים התנה יהושע..." (בבלי, עירובין יז ע"א; בבא קמא פ ע"ב ועוד) בא לבטא תפיסה כוללת של הסדרת יחסי שכנות. המספר "עשרה" המופיע כאן וברשימות אחרות מביע את ההכללה שעמדנו עליה, והעיצוב הספרותי של עשר נותן לרשימה נופך של אמינות וקדושה. כפי שאמרנו לעיל (פ"ג מ"ח), הצורך בניסוח ה"תנאי" או "על מנת כן" נועד להסביר את האכיפה והעקיפה של זכות הבעלות הפרטית. רק תנאי מוקדם עשוי להגביל בעלות זו, שכן הוא הבסיס המוסכם לאותה בעלות. ההסכמה המשפטית היא שזכויות הבעלות נובעות מחלוקת הארץ בימי יהושע; אז חולקו נחלות השבטים והמשפחות בגורל, כלומר בברכת בורא עולם. הכללים הללו הם תנאי החלוקה, ועל כן בכוחם להפקיע מזכויותיו של הבעל. משנתנו מכירה את ההיתר ללקט בשדה אחר כמנהג מקובל וידוע שניתן לגזור ממנו הלכות נוספות. עם זאת אין היא מזכירה את המונח "תנאי יהושע". דומה שהרשימה של "תנאי יהושע" היא פרי תהליך ממושך ובו שלושה שלבים: א. התגבשות מנהגים בודדים (משנתנו, משנת כלאים פ"ב מ"ה ועוד). ב. גיבוש הסכמה המשפטית של "תנאי יהושע" או "על מנת כן הנחיל יהושע..." (ברייתות בתוספתא ובירושלמי). ג. גיבוש ספרותי של רשימה מסכמת של תנאים (בבלי). ד. ארגון הרשימה תחת כותרת מספרית של "עשרה". ייתכן ששלבים ג ו-ד לא היו אלא שלב אחד בלבד. מכל מקום, "תנאי יהושע" הוא שעשבי שדה הם הפקר, להוציא עשבים בשדה תלתן, זאת משום שהבעל אינו מעוניין בעשבים שוטים בשדהו; הוא היה מעדיף לנכשם בעצמו, אלא שאין לו פנאי לכך. על כן ישמח אם אחר ינכשם, או שלפחות יסכים לכך. משנתנו מחדשת שהכלל חל רק על העשבים הגסים; יתר המקורות אינם מזכירים מגבלה זו. על מציאות החיים אנו שומעים מהמדרש המשקף כביכול את ימי משה, אך מתאר, למעשה, את ימי חכמים: "ד"א טרחכם ומשאכם ורבכם – הקדים משה לצאת אמרו ראו בן עמרם שהקדים לצאת ללקוט את הגס הגס. איחר לצאת, אמרו ראו בן עמרם שאכל ושתה וישן לו" (מדרש תנאים לדברים, א יב, עמ' 7). ומשרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה שלוא בטובה – "בטובה" הוא מונח מקובל, ומשמעו הסכם הדדיות שהוא מעין מסחר, כלומר שאחד מלקט אצל חברו וחברו אצלו. עוברי העבירה הנהיגו כנראה משטר של הדדיות מחושבת: האחד ליקט לחברו וניכש את העשבים משדה חברו וחברו גמל לו בדרך זהה. על כן הנהיגו שמותר ללקט בשדה אחר, אבל רק שלא בטובה. לא נאמר במשנה שאסור לאדם ללקט עשבים בשדהו, אך משתמע מהמשנה שאכן החמירו גם בזה. ואין צורך לומר שיקצץ להם מזונות – אין צורך לומר שאסור לקצוב לחבר מזונות, שכן הדבר הוא בבחינת תשלום. בדרך כלל היה מקובל שבעל הבית דואג לסעודה לפועליו, וזה היה חלק מהתשלום: "מקום שנהגו לזון – יזון, לספק במתיקה – יספק" (משנה, בבא מציעא פ"ז מ"א). המשנה קובעת שלא זו בלבד שאסור לעשות הסכמי הדדיות, אלא אסור גם לספק לפועלים המנכשים עשבים בשדה תשלום של סעודה, ואסור לעשות עמם כל הסכם של הדדיות. כל זאת אף שהם כביכול מלקטים לעצמם אוכל לבהמתם. המשנה שלפנינו מדברת רק על ליקוט עצים ועשבים. כן הוא בסדרת עדי נוסח 3 א , ג 1 , ג 4 , ג 7 , ז , ל , מ , נ , ס , ע , פ , ץ . , אבל בעדי הנוסח הנותרים נוסף "ובאבנים", וכן נוספה המילה בידי המגיה ב- ל 4 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 951 . בעל מלאכת שלמה הכיר את הנוסח "ואבנים", ומתוך עיונו הציע למחוק מילה זו. . מהתוספתא שלהלן נראה כי אכן ההלכה נכונה גם לגבי ליקוט אבנים. בפרק הקודם ביררה המשנה אילו אבנים מותר לסקל מתוך שדהו, והן אבנים שנועדו בוודאי לבנייה (לעיל, מ"ו-מ"ט). מעבר לכך אסור לסקל, אבל מותר לסקל מתוך שדה חברו, שכן בוודאי אין הוא חפץ בטיוב השדה אלא באבני הבניין. עוברי העבירה הנזכרים אינם מזלזלים בכל הלכות שביעית, אך מקילים על עצמם מעבר להלכה. כפי שראינו במבוא רבו עוברי העבירה בתחום הלכות שביעית. במעשיהם הפעילו לחץ על חכמים לשנות את ההלכה, להקל כדי למנוע צורך בעבירה, או להחמיר כדי לגדור פרצות. כפי שנראה להלן ננקטו שתי דרכי התגובה, אם כי כמובן לא בו בזמן באותו נושא. ההלכה שבמשנתנו שנויה בתוספתא ביתר פירוט: בראשונה היו אומרים מלקט אדם זתים 5 5 ליברמן מתקן ל"מלקט אבנים", אבל בהמשך הלכה ט מדובר על ליקוט צרורות, ואין צרורות אלא אבנים. על כן נראה שצריך לגרוס "עשבים", ואולי הכוונה למלקט עשבים מתוך זיתים, או מתוך כל מטע אחר. ההלכה הקודמת בתוספתא עסקה בטיפול דומה בזיתים ולכן המשיכה בדוגמה מציאותית זו. הזית היה המטע הנפוץ ביותר; העצים ניטעים בו במרחק רב יחסית זה מזה, ורגיל הוא שבין העצים צומחים עשבי פרא. על כן יש לנכשם כחלק מעבודות השגרה במטע. מתוך שלו כדרך שמלקט מתוך של חבירו את הגס הגס, חזרו להיות נותנין זה לזה בטובה. התקינו שיהו מביאין מן המצוי, ומן הקרב, והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. בראשונה היו אומרים מלקט אדם צרורות וחרסין מתוך שלו כדרך שמלקט מתוך של חבירו את הגס הגס, משרבו עוברי עבירה חזרו לאסור" (תוס', פ"ג ה"ח-ה"ט). "מן המצוי ומן הקרב" (קרוב) הם ניסוח אחר של הכלל "מן הגס הגס". לכאורה יש בתוספתא שני שלבים, כמו במשנה. בשלב ראשון התירו ללקט בשדה אחר את הגס, והתעלמו מהאפשרות שהליקוט הוא חלק מהסכם עבודה הדדי. אבל הציבור ניצל את הפרצה והחלו להיות "נותנין זה לזה בטובה" (הסכם תקבולים הדדי 6 ראו בפירושנו להלן במשנה הבאה. ), ואז התקינו שמותר להביא רק מן הקרוב ומן המצוי, שאין כאן טיוב השדה, אלא באמת ליקוט עצים להסקה ועשבים להאבסה. הקושי בפירוש זה הוא ש"חזרו" משמעו ההתנהגות של הציבור, אלו שהמשנה מכנה אותם "עוברי עבירה", אבל בדרך כלל בספרות חז"ל הנוסח הוא "בראשונה" ו"חזרו לומר", ו"חזרו" משמעו ההחלטה של חכמים שבאו לגדור את הפרצה, או להקל מעבר למה שהיה מקובל. על כן צריך אולי לפרש שבאמת "חזרו..." הוא שינוי ההחלטה של חכמים: אלו באו להקל שמותר ללקט בטובה; לא שאחד ינכש עשבים בשביל חברו וחברו ינכש עבורו, אלא שאחד יקבל את העשבים והעצים של חברו, וחברו יקבל את שלו. אולי הם אף התירו לאדם ללקט עצים ועשבים משדהו על מנם לתת אותם לחברו. "התקינו..." הוא המשך תקנה זו, או אולי תקנה נוספת ולפיה מותר לאדם ללקט עשבים אבל רק את הקרוב קרוב, וזו החמרה. אילולי הירושלמי שנביא להלן ניתן היה לפרש שגם השלב השלישי הוא שלב של הקלה נוספת, שמותר להביא גם משדהו, אבל רק את הקרוב קרוב. ברם מהירושלמי משמע שהשלב השלישי הוא החמרה, ולפיה גם משדה חברו מותר להביא רק מהקרוב ומהמצוי. אם כן, לפי הסבר זה המשנה מתארת החמרה בדין המקורי, ואילו התוספתא מתארת את המשך התהליך שהייתה בו הקלה גדולה. בהמשך התוספתא (פ"ג ה"ט) יש דיון בליקוט אבנים, והוא זהה למשנה: ראשיתו היתר וסופו איסור ללקט בטובה. לכאורה צריך לפרש את ההלכה הראשונה כמו את השנייה, שהתהליך היה לאיסור. אלא שהבדל הסגנון בין שתי ההלכות ברור. התהליך המתואר בהלכה ח (מלקט זיתים) הוא של הקלה ואילו המתואר בהלכה ט (מלקט צרורות) הוא של החמרה. לדעתנו המשנה והלכה ט בתוספתא מתארות תהליכים מדור יבנה ובהם החמירו מאוד בהלכות שביעית, ואילו הלכה ח בתוספתא מתארת את המשך התהליך שהתחולל בדורות אושא ואילך. בדורות אלו הקלו מאוד בהלכות שביעית, כפי שכתבנו במבוא, וכפי שנראה בדיוננו במשנה הבאה. בירושלמי מובא תיאור אחר של התהליך, כפי שמשחזר אותו רבי יונה: "אמר רבי יונה הכין צורכה מיתני" (לה ע"א). ביטוי זה מעיד כי לפני רבי יונה, מראשי האמוראים במאה הרביעית, לא היה נוסח או מסורת, אלא הוא מתקן מדעתו, בבחינת "כך צריך לשנות". בצדק העיר אפשטיין שאין זו הגהה אלא פרשנות 7 אפשטיין, מבוא, עמ' 395 . . גם רבי יונה מדבר על שלושה שלבים: " 1. בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ועשבים מתוך שלו את הגס הגס, כדרך שהוא מלקט בשל חבירו בין דקים לגסים 8 כלומר ומפריד בין הדקים והגסים, ומלקט רק את הגסים. . נחשדו להיות מלקטין והן אומרים בגסים ליקטנו. 2. התקינו שיהא זה מלקט מתוך שלזה וזה מלקט מתוך שלזה שלא בטובה. נחשדו להיות מלקטין בטובה, והן אומרים: שלא בטובה ליקטנו. 3. התקינו שיהו מביאין מן הקרוב ומן המצוי" (ירו', שם). משנתנו היא השלב השני: בתחילה התירו לאדם ללקט משדהו, ולאחר מכן התירו רק ללקט משדה אחר שלא בטובה, ולבסוף התירו ללקט רק מהקרוב והמצוי ולא את כל הגס. המשפט האחרון מתקשר לתוספתא, שגם היא מתארת בנוסח דומה את השלב האחרון. הסדר של רבי יונה הגיוני יותר, והוא תולה את הדברים בצורך לגדור את הפרצות שנגרמו בעטיו של הציבור ולא במגמתם של חכמים להקל או להחמיר. התיאור ההיסטורי של רבי יונה נראה יותר כשחזור למדני מתיאור של העבר. אבל הוא מעיד על השלב האחרון שהתירו בו ללקט רק מהקרוב קרוב ולא את כל הגס הגס. נראה שהמשנה והתוספתא (כפי שהוסברה לעיל) משקפות את התהליך ההיסטורי כפי שהתרחש. בשלב ראשון החמירו (משנה), בשלב שני הקלו (תוספתא) ובשלב שלישי החמירו שוב שמותר לקחת רק מהקרוב. ייתכן גם שבשלב השלישי הצטרפה ההחמרה שמותר לקחת רק מהקרוב להקלה שמותר לקחת את הקרוב גם משדהו. הירושלמי ממשיך עוד: "אמר רבי זעירא ראשונה ראשונה מתקיימת" (שם). גם רבי זעירא מדבר על הקלה בימי האמוראים, ולדעתו חזרה ההלכה שמותר לאדם ללקט בשדהו את הגס. בהמשך הירושלמי שם מובא: "היתה בהמתו שם בהמתו מוכחת עליו, היתה כירתו שם כירתו מוכחת עליו". אם הבהמה או הכירה ליד השדה – מותר לו ללקוט באופן חופשי, שהרי ברור שאין הוא עוסק בשיבוח השדה אלא מאביס את בהמתו או מצית את כירתו. הנימוק שהתוספתא (שם) מביאה הוא "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות". זהו ביטוי שכבר הפך למטבע לשון ספרותי. לכאורה היה מקום לטעון שראשיתו במעשה המיוחס לרבי עקיבא (ירו', שם): "רבי עקיבה עבד כשיטתיה, חמא חד איזמר כרמא, אמר ליה: ולית אסיר? אמר ליה לעקלין אנא בעי. הלב יודע אם לעקול אם לעקולקולת" (רבי עקיבא עשה כדרכו, ראה אחד זומר כרם [את כרמו] אמר לו ואין זה אסור? אמר לו לעקלים אני צריך }לארוג בזמורות עקלים שהם סלים מזמורות{ [אמר לו רבי עקיבא] הלב יודע אם לעקל או לעקלקלות). התלמוד הבבלי מביא סיפור אחר ובו אותו משחק מילים, אלא ששם הוא מסופר על ריש לקיש (בבלי, סנהדרין כה ע"א). אלא שדומה שהסיפורים נגזרו מתוך מטבע הלשון של הברייתא בתוספתא. מטבע הלשון לקוח מספר תהילים: "והמטים עקלקלותם, יוליכם ה' את פעלי האון, שלום על ישראל" (תהלים קכה ה). אם כן המטים עקלקלות הם פועלי און, בניגוד לאלו הנוהגים כיאות שהם "שלום על ישראל". הביטוי מופיע במשמעות זו במקורות בתר תנאיים: "אשרי אדם שכל מעשיו לשם שמים, והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות" (תנא דבי אליהו, כג [כא], עמ' 121) ובמשמעות דומה גם במדרש אחר (איכה רבתי, פ"א ה, עמ' 68). אם כן הביטוי היה מוכר, והסיפורים הציוריים נגזרו ממנו ושילבו את משחק הלשון שבתוספתא (עקל-עקלקלות) למרכיב בסיפור.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 4:1
הגס. הם הבולטים ששיעורן גדול וכבר פירשנוהו כמה פעמים ותיקון משנה זו כך בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו הגס הגס כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו בין דקין בין גסין כמו שכבר נתבאר לך שמתוך של חבירו אין עליו קפידא בכך וכאשר רבו עוברי עבירה והיו מנקין שדותיהן ואומרים שהגס בלבד מהעשבים והאבנים הם לוקטים אסרו שילקט אדם מתוך שדהו שום דבר לא גס ולא דק אבל לוקט הוא מתוך של חבירו: וענין שלא בטובה בלא הסכמה בין שניהם כגון שיאמר לחבירו תלקט אתה משדי ואני אלקט משדך או אעשה לך ענין פלוני או אגמלך עליו וכל ההולך על ענין זה וזה פירוש בטובה ויש לך לשמרו בלבבך ואל אצטרך לשנות פירושו: וא"צ לומר שיקצץ להם מזונות. כגון שיאמר לו לקוט משדי ואתן לך מזונך:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 4:1
ירושלמי (הל' א) א"ר יונה היכן צורכה מיתני בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ועשבים מתוך שלו [את] הגס הגס כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו בין דקין בין גסין נחשדו להיות מלקטין משדותיהן בין דקין בין גסין והן אומרים בגסין לקטנו התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה נחשדו להיות מלקטין בטובה והן אומרים שלא בטובה לקטנו התקינו שיהיו מביאין מן הקרוב ומן המצוי פי' עצים ועשבים כשמלקטין אותן מתוך השדה מיתקן לזריעה כדתנן בפ' הבונה (שבת דף קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי אם לייפות את הקרקע כל שהוא וכשמלקט הגס תלינן דצריך להן ולא לתקן את הקרקע עביד אבל דקים ודאי לצורך הקרקע כדאמר בפירקין דלעיל גבי אבנים ובשל חברו שרינן בפרקין דלעיל אפילו דקין דמידע ידעי דלא עביד לצורך הקרקע דמה חושש לתקן קרקע חברו: שלא בטובה. דודאי לא אתי ללקט הדקין כיון דאין מחזיק לו טובה: ואין צריך לומר שיקוץ לו מזונות. דהא אפילו טובת הנאה אין מחזיקין זה לזה:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 4:1
בתוך של חבירו . כתב הר"ב דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו ומסיים הר"ש כדשרינן בפרקין דלעיל משנה ו: שלא בטובה . לשון הר"ב שאין חבירו מחזיק לו טובה. עיין בפרק ד דע"ז משנה ג. ומה שכתבתי שם בס"ד. ומ"ש עוד דהשתא ודאי לא אתי למלקט הדקים וכו'. כ"כ הר"ש משמע דמשרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה כו' כדרך שהי' מלקט מתוך שלו דהיינו דוקא גסין וטעמא דתקנתא דאע"ג דמלקטין שלא בטובה אפ"ה הואיל וזה מלקט בשל זה וזה בשל זה אי מלקטין הדקין נראה כמתקן. ואולי דהיינו דתנן במתני' כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו הגס הגס. משום לאחר התקנה תני. כן ומל' הרמב"ם בחיבורו פ"א נראה דסובר דגם אחר התקנה מלקטין משל חבירו בין גסין בין דקין וטעמא שאסרו בטובה נראה כדי שלא יהא נראה שזה מתקן של חבירו וזה של חבירו:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 4:1
את הגס הגס ה"ק מלקט אדם משדהו הגס. כשצריך לדבר הנלקט כמו שמותר ללקט משדה חבירו גם הדק כפ"ג מ"ו. דבתרוייהו חד טעמא דלא מחזי כמתקן השדה: משרבו עוברי עבירה שלקטו דקים ואמרו גסים לקטנו: התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה דאנק. או שאר הבטחת טובה כגון לקט בשלי ואלקט בשלך. דמדלא יחזיק לו בעל השדה טובה למלקט. לא ילקט הדקים: ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות דוודאי אסור:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 4:1-4