Sheviis 5:9 — Lending to Neighbors: Darchei Shalom
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 5 › Mishnah 9זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ה׳ ‹ משנה ט׳
Lending to Neighbors: Darchei Shalom
מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם
Mishnah שביעית ה׳:ט׳ · Sheviis 5:9
מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר.
אֲבָל לֹא תָבוֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ.
אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת עִמָּהּ.
אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִגַּע אֶצְלָהּ, שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה.
וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם.
וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל.
וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:
A woman may lend to her friend who is suspect regarding Sheviis a sifter, a sieve, a hand-mill, and an oven.
But she may not sort or grind with her.
The wife of a chaver may lend to the wife of an am ha'aretz a sifter and a sieve, and may sort, grind, and sift with her.
But once she pours in the water, she may not touch [the dough] with her, for one may not strengthen the hands of transgressors.
And all of these they permitted only because of the ways of peace.
And one may strengthen the hands of gentiles in Sheviis, but not the hands of a Jew.
And one may inquire after their welfare, because of the ways of peace:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
Summary Chartwhat does this mean?
Lending to Neighbors: Darchei Shalom▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What may a woman lend her friend who is suspect on Sheviis? | A sifter, a sieve, a hand-mill, and an oven | — |
| And may she sort or grind with her? | No | — |
| What of the wife of a chaver with the wife of an am ha'aretz? | She lends a sifter and a sieve, and sorts, grinds, and sifts with her | — |
| And once the water is poured in? | The chaver's wife may no longer touch the dough | שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה — one may not strengthen the hands of transgressors |
| Why were all these permitted at all? | One reason only — | מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם — because of the ways of peace |
| May one offer encouragement to nochrim working in Sheviis? | Yes — but not to a Yisrael | — |
| And may one greet a nochri? | Yes | מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם — because of the ways of peace |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
החשודה על השביעית. לאכל פרות שביעית אחר הבעור בלא בעור: נפה. שאני אומר לספר בה מעות היא לוקחת: כברה. שאני אומר לכבר בה את החל: רחים. דשמא לטחן בהם סמנין: תנור. שמא ליבש בו אונין של פשתן: ולא תטחן עמה. שאסור לסיע ידי עוברי עברה: ובוררת וטוחנת עמה. ולא אסרו הכא באשת עם הארץ החשודה על המעשרות כדאסרו בחשודה על השביעית, משום דרב עמי הארץ מעשרים הן: אבל משתטיל המים. בעסה: לא תגע עמה. לפי שמשגלגלה הטבלה לחלה וקא מטמאה מחמת כלים טמאים, שהרי הכשרה לקבל טמאה, וזו מסיעתה לגלגל, ואסור לגרם טמאה לחלה: וכלן לא אמרו. לא התירו להשאילן כלים ולסיען בלא שעת עברה עצמה אלא משום דרכי שלום: מחזיקין ידי נכרים. אגב גררא דדרכי שלום תנא ליה הכא, ומפרש לעיל בפרק ד':
החשודה על השביעית – to eat the fruit/produce of the Seventh Year after the removal [of the fruits of the third and sixth years of the Sabbatical cycle – see also Deuteronomy 26:12-14). נפה (sieve/winnow) – that I say to count in it money and she purchases it. כברה (basket used as a sieve) – I say [to her] to sift the sand in it. רחיים (millstone) – for perhaps to grind them ingredients of frankincense. תנור – lest to dry in it bundles of wet flax. ולא תטחן עמה – for it is prohibited to assist the hands of those who transgress [the law of not working the land in the Seventh Year]. ובוררת וטוחנת עמה – they did not prohibit here regarding a woman who is illiterate who is suspected illiterate people tithe. אבל משתטיל המים –with started dough. לא תגע עמה – because once she [formed the dough by] rolling, it was immersed for Hallah, and she has deiled it on account of impure utensils because they became susceptible to receive Levitical impurity, and this one helps her to roll, and it is prohibited to cause ritual impurity to Hallah. וכולן לא אמרו – they did not permit to loan them utensils and to assist them not at the time of the transgression itself but rather because of the ways of peace. מחזיקין ידי נכרים – incidentally the Tanna/teacher [of the Mishnah] taught the ways of peace here, and it is explained above in Chapter 4 (Mishnah 3 of Tractate Sheviit).
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 5:9
Introduction This mishnah continues to deal with lending instruments to a person who may commit a transgression with that instrument. A woman may lend to her neighbor who is suspect of transgressing the laws of the sabbatical year, a sifter, a sieve, a hand-mill, or an oven. The first section continues to deal with lending instruments to a person who may not observe the sabbatical year. Again, since these instruments might be used for a permitted purpose, they may be loaned out, even though they may also be used for a prohibited purpose. The specific suspicion here is that the woman has stored her produce after the time when that produce no longer exists in the field. At this time, one is supposed to clear the produce out of the house so for instance if dates are still on the palm, one may store them in the house, but once they are no longer found outside, one must clear them out of her home. The sifter, sieve, hand-mill and oven might all be used to process such produce (especially grain), but they may also be used to process food that one is allowed to keep in the house either non-sabbatical year produce or produce that still exists in the field. Therefore, she may lend them to her. But she may not sift or grind with her. Although she may lend these instruments to her, she may not go so far as to actually grind or sift with her. We learn here an important principle one may extend the benefit of the doubt to others, but one also should keep some distance if there is concern that such a person is transgressing. This is what will be stated in section four one may not aid those who commit a transgression. The wife of a haver may lend to the wife of an am haaretz a sifter and a sieve and may even sift, grind, or sift flour with her. The mishnah now moves to a case similar to the previous one. Here we are talking about a woman married to a “haver,” a term we used throughout tractate Demai. A haver is one who scrupulously observes the laws of tithing and purity. The opposite is an am haaretz, a person who is suspected of not observing these laws. However, most amei haaretz do indeed tithe there food. Therefore, the wife of a haver cannot only lend her these instruments, she can use them with her. The fear that she has not tithed her produce does not create a prohibition. But once she poured water [over the flour], she may not touch [it] with her, for one may not aid those who commit a transgression. There is one problem that remains. The am haaretz does not observe purity laws. Produce is susceptible to impurity only once it has become wet. At this point, when the am haaretz’s wife touches the produce, specifically the dough which now has water in it, she will make it impure. The problem with causing the dough to become impure is that it has “hallah” in it hallah is the portion of the dough that must be removed and given to the priests. If it is impure the priest will not be able to use it and it will have to be burned. The wife of the “haver” cannot aid in destroying this hallah, and therefore, once water has been placed in the dough, she may no longer touch it. And all these things were only allowed in the interests of peace. The leniencies above, the permission to lend various instruments to people who are likely to perform a transgression with them, were intended to preserve the “ways of peace (darkei shalom)” between those who were scrupulous in their observance of these laws (the haver and his wife) and those who were not (the am haaretz and his wife). It is interesting to note that there is a limit to leniencies given because of “darkei shalom.” One may lend instruments to those who might not use them appropriately, but not if it is certain that they will use them inappropriately. For instance, I could lend my car to someone who might use it during the week and might use it on Shabbat, but it would seem that I could not lend the car to someone who will certainly use it on Shabbat. Darkei Shalom implies that one must give others the benefit of the doubt, but when there is no doubt, then “one may not aid those who commit a transgression.” They may offer encouragement to Gentiles during the sabbatical year, but not to Jews. The mishnah concludes with a few more examples of things done because of “darkei shalom.” This section is a repeat of mishnah 4:3 above, and I am merely repeating my commentary here: One who passes by a Gentile plowing or planting his field (in the land of Israel) on the sabbatical year may wish him luck. Even though the land is supposed to rest, Gentiles are not obligated to observe this law and in order to preserve peace between Jews and non-Jews, one may encourage him in his plowing. However, one may not offer encouragement to a Jew because that would be aiding him in committing a transgression. In the interests of peace, one may also offer greetings to Gentiles. It is always permitted to formally greet Gentiles in order to preserve the ways of peace between Jews and non-Jews.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 5:9
משאלת אשה וכו' . בהזכירו אשה בענינים אלו, רמז לנו הא דאיתא ביבמות דף ס"ג במה אשה עוזרתו לאדם, אדם מביא חטים כוסס בתמיה. ועוד משנה שלימ' שנינו (כתובות פ"ה מ"ה) אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת ואופה, דמלאכות אלו בדידה נתלו: נפה וכברה ורחים . הקדים נפה לרחים וסמכ' לכברה, משום דמלאכתם דומה, ולא שנאה אחר הכברה, שלא להפסיק בין כברה לרחים, דמלאכת שניהם סמוכים יחד, או אפשר דלא זו אף זו קתני, דנפה העשויה להוציא הסובין איכא למימר דאם כוונתה לקמח אף אם לא תשאילנה היא תעשה עיסת הכלבים הראויה לרועים בסובין ומורסן, משא"כ בכברה דעשויה להוציא הזונין מן החיטין ושאר מיני פסולת שאין דרך לטחנם כך כלל, וכ"ש רחיים דא"א לטחון מבלעדם, ואפילו הכי משאלת לה ולא חיישינן דלחיטין בעי להו, ותהיה זו מחזקת ידי עוברי עבירה סייוע שיש בו ממש, אשר מבלעדה אפשר שתמנע עצמה מאותו האיסור:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 5:9
(יד) נפה וכברה. נפה היא אשר יניפו בה הקמח להוציא ממנה הסבין, והיא כמו כברה, אבל כברה היא לתבואה ונפה היא לקמח. הר"מ: (טו) ובוררת כו'. והא דלא תני במתניתין תנור ורחים גבי עם הארץ כדקתני גבי שביעית, משום דשמעינן לה מכללא דבוררת וטוחנת עמה, אי נמי יגיד עליו רעו וסמך אדתני ברישא. הר"ש. והתוספות תרצו דתנור אין דרך להשאילו, משום דאי מטמא טעון שבירה. ועין תוספות יום טוב: (טז) ומרקדת כו'. משום דבעי למתני אבל משתטיל מים קתני הכא מרקדת, אף על גב דברישא לא קתני לדינא דרקוד. תוספות יום טוב: (יז) והחמירו משתטיל המים שאז תתגלגל אף על גב דלא מחיבא בחלה עד שתתגלגל, תוספות גטין, ועין בתוספות יום טוב באריכות: (יח) וכלן כו'. בירושלמי מפרש דלא קאי הך טעמא דדרכי שלום אלא אמתניתין דמשאלת, אבל לכולהו דלעיל מנה לא קאי, ומשום הכי מפרש הירושלמי וכמו שכתב הר"ב דנפה תלינן לספר כו' ולא תלינן שינפה לטחינה, וכן כלן ולדבר של התר, וכהנהו דתלינן במתניתין דלעיל מהך, אלא דהכא מירי בידוע שאין לה פרות של התר למתלי בה, והלכך הנך תליות לא הוי גמורות כהנהו דלעיל, ואי לאו מפני דרכי שלום לא הוה שרינן להו. ואי לא הוה לן למתלי כלל לא היה טעם דדרכי שלום כל כך להתיר לסיע ידי עוברי עברה שהוא בכלל לפני עור כו', ודוקא בהני דנפה וכברה כו' מועיל דרכי שלום עם תליה כל דהו, משום דבהו שיך טפי דרכי שלום. הר"ש:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 5:9
וכולן לא אמרו. עיין בת"ט שהביא מ"ש הר"ש דרוצה לחשוב דמאי כודאי וכו'. עמ"ש בס"ד ריש דמאי:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 5:9
משאלת וכו' החשודה. בירושל' בעי אי חשודין לזרוע ולאכול או לזרוע לחודיה ואיכא נפקותא בדבר ולא משני מידי: וריחים ותנור. פי' ה"ר שמשון ז"ל ובתנור טמא איירי דאי בתנור טהור אין לו תקנה לטהרות דחשוד אשביעית חשוד אטהרות כדאמרי' בפ' עד כמה ע"כ. ותימה דלא תני כברה וריחים ונפה ותנור כסדר מלאכות הלחם או לכל הפחות ניתני כברה ונפה וריחים ותנור והוה מפרשי' דטעמא משום דמילי דמטלטלי נקט לחוד ומילי דמחברי חנא לחוד ושמא דנקט ברישא היותר שהוא מצוי להשאיל. ועיין במה שכתבתי בגיטין ס"פ הנזיקין: ובוררת וטוחנת. וכל בבא זו תנינא בפ' הניזקין והכא עיקר והתם גררא הר"ש ז"ל. ועיין עוד במ"ש בס"פ הניזקין בשם התוספות: וטוחנת. אי בריחים של מים. מטחנת פי' מכינה צרכי טחינה. ושם ס"פ הנזקין תניא אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה ר"ש בן אלעזר אומר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחברתה נותנת לה ואוכלת ע"כ. ופי' רש"י ז"ל בזמן שהיא טמאה לפי שבשעת טומאה אינה ראויה ליגע באוכלין ולא בדבר המקבל טומאה ע"כ וראיתי שרב אלפס ז"ל הבליע דברי ת"ק שבברייתא זו בלשון משנתנו שם ס"פ הניזקין. אכן בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ק"ג כתב שבדק בנוסחאות ישנות שבסדר המשניות וכתוב בהן ובוררת וטוחנת עמה אבל אין כתוב בהן בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה. ולספרים דגרסי' לה ואי נמי דגרסי בברייתא בוררת אי אפשר להולמה זולתי לפי מה שפי' רש"י ז"ל בזמן שהיא טמאה אשת חבר שאז נזהרת מליגע וליתן לתוך פיה אבל לא בזמן שהיא טהורה שמא תטול ותתן לפיה וזה אי אפשר שאשת חבר אינה חשודה לגזול ולא להחליף ובגמ' מייתי לה בפ"ק דחולין למידק מינה דע"ה חשודין להחליף ואפילו לגזול. אבל אי לא גרסי אלא בוררת וטוחנת עמה זה אפשר שהרי אין כאן עדיין סיוע בדבר האסור שהרי אין התבואה עדיין מקבלת טומאה ע"כ וע"ש עוד שפי' שם הברייתא. ובעי בירוש' דהכא תנינן דמפני דרכי שלום בוררת וטוחנת ומרקדת עם אשת ע"ה ובפ"ד דמס' ע"ז תנן נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה ולא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו ומסיק דמתני' מיירי בשלא הוכשרו והתם מיירי בששרה החטים ולתת אותם דיקא נמי דקתני הכא במתני' אבל משתטיל המים וכו' ולא קתני משגלגלה אלמא משום מים הוא: מחזקין. בלא יו"ד. וכן ומחזקין. כן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. והזי"ן בנקודת שב"א: ומחזיקין ידי גוים וכו'. ירושל' ר' חייא ור' אמי חד אמר חרוש בה טבות ואנא נסיב לה מינך בתר שמטתא וחרינא אמר איישר מאן דאמר חרוש בה טבות מאי שואלין בשלומן איישר. ומ"ד איישר מאי שואלין בשלומן ומשני בשלום ישראל שלום עליכם. ופירשו תוס' ז"ל בס"פ הנזיקין דלמ"ד חרוש בה טבות מחזיקין ידי גוים בשביעית ושואלין בשלומן חדא מילתא הוא ע"כ:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 5:9
משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה – הנפה והכברה הן שני כלים שנועדו לסינון, בדרך כלל של קמח או של מוצר מזון אחר. הנפה והכברה מופיעות ברוב המקורות זו לצד זו ואין ביניהן הבדל, אבל נראה שהנפה עדינה מהכברה. אנו לומדים זאת מהסבר הירושלמי: "אני אומר נפה לספור בה מעות, כברה לכבור בה חול" (ירו', לו ע"א). אם כן הנפה עדינה יותר מכברה. בכל המקומות שהנפה נזכרת בהם ללא הכברה מדובר בסינון קמח 38 משנה, אבות פ"ה מט"ו; מעשרות פ"ד מ"ה; תוס', מנחות פ"ח הי"ד; פ"י הכ"ד ועוד. ; אמנם גם בכברה ניתן לכבור קמח, אך נראה ששימשה יותר לבירור עדשים ומוצרים דומים. ורחיים – שטוחנים בהם קמח ותנור – שאופים בו את הלחם. הירושלמי מסביר שכל זאת אם ביקשה בסתם, שאנו אומרים שמא ביקשה את החפצים הללו למלאכות מותרות, כגון "אני אומר נפה לספור בה מעות, כברה לכבור בה חול, ריחיים לטחון בה סממנין, תנור לטמון בה אונין שלפשתן" (ירו', לו ע"א). המשניות הקודמות עסקו במכירה ובקנייה, שהן עסקים לכל דבר. הצורה הספרותית שהנושא מוצג בה היא לשון זכר, כלומר שהגבר עושה עם חברו עסקים. אבל במשנתנו מדובר בנשים, ואלו אינן מוצגות כעושות עסקים אלא כמנהלות חיי חברה. המשנה מציגה אפוא חברה שבה הנשים עוסקות במעשי עזרה הדדיים, והגברים מנהלים את העסקים. המשנה רצתה לעסוק בכלי אפייה, ואפייה היא מלאכה מובהקת של נשים. על כן המשנה משתמשת בלשון נקבה, וממילא גם מתארת תמונה בתוך הבית בחברת הנשים. האפייה והבישול נעשו בחצר המשותפת, וממילא הפכו למעשה לאירוע חברתי משותף. החצר המשותפת כללה חדרי מגורים, "בית" בלשון המקורות, וחצר פתוחה (שגם היא כונתה "חצר"). החצר הייתה שטח משותף, אם כי לעתים החליטו השותפים לחלקה בעקבות דרישה של אחד מהם או עקב סכסוך (משנה, בבא בתרא פ"א מ"א ומ"ג). בחצר המשותפת ניצבו התנור והכיריים ומתקנים נוספים כגון לול לתרנגולות, והשטח היה מצומצם למדי. מתקני הבישול היו לעתים משותפים. יש להניח שלא פעם בישלו הנשים, ובעיקר אפו לחם, בצוותא 39 ראו למשל פסחים פ"ד מ"ד ועדויות נוספות. . הצוותא הייתה נחוצה כדי לחסוך בחום התנור. זאת ועוד, בארץ ישראל אפו לחם פעם בשבוע, כתוצאה מכך היה צורך בתנור גדול דיו שניתן לאפות בו כ- 28 כיכרות 40 החישוב הוא לפי כיכרות של חצי קב, שהוא מזון אדם ליום (שתי סעודות), ולפי משפחה גרעינית של ארבע נפשות. ראו המבוא למסכת פסחים ופירושנו לפסחים פ"ג מ"ד. . תנור רגיל אינו מכיל כמות כה גדולה של כיכרות, אך ניתן היה לאפות אותם בשניים או בשלושה סבבים. התנור צריך היה אפוא להיות גדול למדי. ביתר ימות השבוע השתמשו בתנור רק באופן חלקי ביותר, שכן להכנת סעודה רגילה אין צורך בתנור כה גדול. נתונים אלו גרמו לכך שהתנור הגדול היה, מן הסתם, משותף. הסקתו הייתה יקרה, והאפייה המשותפת חסכה בהוצאות ההסקה במידה ניכרת. על כן אנו שומעים מהמקורות על עבודה משותפת בהכנת הבצק ובאפייה. הכנה משותפת זו עוררה כמובן שאלות הלכתיות, כגון השאלה כיצד יכולה אשת החבר [=המקפידה על דיני טהרה] להכין מאפה יחד עם אשת עם הארץ (משנה, שביעית פ"ה מ"ט; גיטין פ"ה מ"ט). כמו כן אנו שומעים על יהודי וגוי המכינים יחדיו בצק (משנה, חלה פ"ג מ"ה) 41 לצורתו של התנור ראו ברנד, כלי חרס, עמ' תקמג-תרד. . עם זאת, הרושם הכללי העולה מהמקורות הוא שלכל משפחה עצמאית היו לפחות כיריים משלה. איננו יכולים לקבוע בשלב זה שלכל אישה (משפחה) היה גם תנור עצמאי, והדבר מחייב בירור. אפשר שההסדר ששלוש נשים אופות בתנור אחד מלמד על מסגרת של משפחה מורחבת, או שמא זה הסדר מיוחד לפסח; אולם ייתכן שלפנינו הסדר רגיל הבא לחסוך בעלות ההסקה של התנור, ובעיקר בצורך להתקין תנור אפייה גדול לכל משפחה. סיפור מלבב מהווי החצר המשותפת יש בתלמוד הבבלי. לאשתו של רבי חנינא בן דוסא לא היה מה לבשל, ואף על פי כן הדליקה את התנור לבל תתבייש בפני שכנותיה. אחת השכנות ידעה שהתנור ריק ורצתה לבייש את אשת החסיד, לכן הציצה לתנור. נעשה לה נס והתנור התמלא במאכלים (בבלי, תענית כג ע"ב - כד ע"א). סיפור נוסף: "וכן האשה שיצאת ומצאת את חברתה חותה גחלים תחת קדרה של תרומה, רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין, אמר רבי אלעזר בן פילא: וכי מפני מה רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין, מפני שהנשים גרגרניות הן שהיא חשודה לגלות את הקדרה של חברתה לידע מה היא מבשלת" (משנה, טהרות פ"ז מ"ט; תוס', פ"ח הט"ז, עמ' 669). סיפורים אלו משקפים חצר שהרכילות והסקרנות הן לחם חוקה, והבישול הפרטי חשוף לעיני השותפים. אין זה מקרה שהנשים מתוארות כרכלניות החיות במשותף ומיוחסות להן תכונות "טובות" של שכנות. עם זאת יש להניח שבפועל שהו הנשים בחצר יותר מהגברים. הגברים הולכים איש לשדהו, והנשים עובדות יחד בחצר, חשופות אחת לעיני השנייה 42 לנשים המרכלות ראו עוד פירושנו לסוטה פ"ו מ"א. . על כן המקורות מרבים לספר על השאלה של חפצים מאישה לחברתה 43 משנה, שבת כג מ"א; תוס', ביצה פ"ד הכ"ה; בבלי, בבא מציעא עה ע"א; ויקרא רבה, יז ב, עמ' שעג. , והדבר נחשב לחיי נפש של האישה ובלעדיו אין לה חיים (תוס', כתובות פ"ז ה"ד). מכל מקום, עדויות רבות משיחות לפי תומן על נשים העובדות במשותף. במיוחד נזכרת האפייה המשותפת (משנה, פסחים פ"ג מ"ד; שביעית פ"ה מ"ט ועוד), והנשים מתוארות כעובדות בצוותא. הקרבה הובילה לשימוש משותף בתנור, כפי שעולה גם ממשנתנו. מבחינה הלכתית יש הבדל מה בין עסקים לבין יחסי חברה (להלן), אך ההבדל בסגנון נובע רק מכך שדיברה המשנה בהווה החברתי. עם כל זאת, החשודה על השביעית היא אישיות כשלעצמה. היא אינה רק אשתו של החשוד, כמו "אשת עם הארץ" או "אשת החבר" דלהלן, אלא מוצגת כאדם סוברני שאינו נוהג כהלכה. יש במשנה זו מסר ספרותי המכיר באישה בתור גוף עצמאי שאינו רק ידו הארוכה של הבעל. אבל לא תבור ולא תטחן עימה – המשנה מניחה שהברירה והטחינה היא ביבול אסור, זאת אף שניתן היה לפרש שהקמח בא מיבול של היתר. גם למקפידים על שביעית היה קמח בשביעית, וניתן היה להשיג קמח בהיתר (מיבוא, או שאריות משנה קודמת). על כן, לפי העיקרון שנקבע בשתי המשניות הקודמות, היה צריך להתיר לעבוד עם החשודה על השביעית, משום שאולי זה מוצר מותר. אך כאן גם בית הלל מקפידים. אי אפשר להעמיד את משנתנו כבית שמאי, שהרי הם יאסרו גם על השאלת נפה וכברה שברישא. אין זאת אלא שהמשניות חלוקות. הכלל שבמשנה הוא שמותר להשאיל כלים לעוברי עבירה (בניגוד מה למשנה ז לעיל), אבל לא לסייע בידיים. אין במשנתנו ביטוי לכלל שבמשניות הקודמות שמותר לשומר שביעית לפרש את מעשי חברו כמעשים שבהיתר, אלא אם כן פירוש זה מופרך בעליל. כל האפשרות שהחשודה על השביעית משתמשת בפרות היתר איננו נדון ואינו עולה כמרכיב הלכתי. יותר משיש כאן הבדל הלכתי יש כאן הבדל בניסוח, שכן הגורם ההלכתי המרכזי שבמשניות הקודמות אינו עולה כלל במשנתנו. כאילו המשניות מדברות בשפה הלכתית אחרת. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ – המונחים "עם הארץ" ו"חבר" נידונו במסכת דמאי 44 לעיל פ"ב מ"ב-מ"ג, ובמבוא למסכת דמאי. , וביחס שבין החשוד על שביעית והחשוד על מעשרות עסקנו במבוא. החבר מקפיד על דיני מעשרות ועל טהרה, וחכמים אסרו עליו למסור לעם הארץ טהרות ופרות שאינם מעושרים. לפי פשוטם של דברים החשוד על שביעית איננו בהכרח עם הארץ. לעתים עם הארץ גם חשוד על שביעית, אך לא בהכרח. הבבלי (גיטין סא ע"א-ע"ב) התחבט בנושא מתוך שהכיר את המציאות הרווחת (או שהניח כי היא רווחת) שעם הארץ גם חשוד על השביעית. כפי שאמרנו במבוא, המונח "חשוד על השביעית" התעצם והתגבש בתקופה האמוראים, אף שהיה קיים גם בימי המשנה. נפה וכברה – כמו קודם, זאת אף שמה שאשת עם הארץ עושה הוא טמא וודאי שפרותיה אינם מעושרים, ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה – בוררת היא העושה את הבירור שלפני הטחינה, והריקוד הוא בירור הקמח הטחון. אבל משתטיל את המים לא תיגע אצלה – כל זמן שהמוצר יבש אין הוא מקבל טומאה, כלומר שגם אם ייגע בו הטמא (כגון אותה אשת עם הארץ) החומר לא ייטמא. עם הטלת המים הוכשר הבצק לקבל טומאה. הוא ייטמא מיד כשהאישה תיגע בו, לכן אשת החבר חייבת לפרוש מהעבודה. במקרה זה ברור שבסופו של דבר המוצר יקבל טומאה. אין לאיש אשליות שמא אשת עם הארץ עובדת למען דבר המותר. אף על פי כן אין אוסרים על אשת החבר לסייע, עד שיגיעו הדברים לידי טומאה בפועל. כל זאת בניגוד למשנה הקודמת. במשנה הקודמת הגורם הקובע היה סופו של התהליך, האם ברור שהוא יבוא לידי איסור או לא, ואילו כאן הנתון הקובע הוא תחולת האיסור. כך גם שונה ההלכה שבמשנתנו מההלכה בדבר החשוד על השביעית. המזון של החשודה על השביעית אסור כמו זה של החשודה על מעשרות, ואף על פי כן אין במשנתנו ביטוי לכך שהמזון של עם הארץ אינו מעושר. עם החשוד על שביעית אסור לעבוד כלל ועיקר, ואילו עם "עם הארץ" מותר לעבוד עד רגע הטומאה. בדוחק ניתן לפרש שמשנתנו עוסקת במי שחשוד על טהרות, אך לא בחשוד על מעשרות. שאין מחזקין ידי עובדי עבירה – כלל זה מוזכר גם בפרק הקודם (פ"ד מ"ג), שם הוא סובל שני פירושים, אך כפי שאמרנו בפירושנו שם בהקשר של משנתנו ברור שהאיסור הוא לעבוד עם עוברי העבירה. וכולם לא אמרו אלא מפני דרכי שלום – כל ההיתרים הם מפני דרכי שלום. "דרכי שלום" הוא עיקרון כללי, מעין הלכת-על שבגללה הותרו דברים העלולים להביא לידי איבה. הגישה נראית פתוחה וסובלנית, אך אין להפריז בחשיבותו של מרכיב "דרכי שלום". המדובר כאן בסדרה של איסורים שכולם אינם איסורים של ממש. חכמים הם שקבעו שאין להחזיק ידי עוברי עבירה, הם גם אלה שקבעו מתי מותר להיאחז בסיכוי התאורטי שאין כאן כלל עבירה, והם גם שהתירו לסייע במקצת לעוברי עבירה. למשנתנו מספר מקבילות העוסקות ישירות באותה סיטואציה חברתית של השאלה ומכירה. במשנה במסכת גיטין (פ"ה מ"ט) מקבילה מדויקת למשנתנו. במסגרת הדיון שם הגמרא מצטטת ברייתא שיש לה שתי מקבילות, ומן הראוי להביאן במלואן: "אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה, אבל לא בזמן שהיא טהורה; רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון, מפני שחברתה נותנת לה ואוכלת" (בבלי, גיטין סא ע"ב - סב ע"א). בירושלמי מובא בעניין אחר: "תני אשתו שלעם הארץ טוחנת עם אשתו שלחבר בזמן שהיא טמאה. אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחון, שהיא מחזקת עצמה טהורה ממנה. וכדברי רבי טרפון אפילו בזמן שהיא טמאה לא תטחון שמא תשכח ותתן לתוך פיה" (ירו', תרומות פ"ט ה"ב, מו ע"ג). שתי המסורות דומות זו לזו, להוציא את שאלת חילופי הנוסח שתידון להלן. בתוספתא הנוסח שונה במידת מה: "אשתו של עם הארץ טוחנת עם אשת חבר בזמן שהיא טמאה, אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחן. רבי שמעון אומר: בזמן שהיא טמאה לא תטחון, שאף על פי שאינה אוכלת נותנת לאחרות ואוכלות" (תוס', טהרות פ"ח ה"ד, עמ' 668). משנתנו מתירה לאשת חבר לטחון עם אשת עם הארץ, אך הברייתא בגיטין אוסרת זאת למעשה ומתירה רק בזמן שאשת החבר טמאה ממילא. רש"י לגיטין מסביר שאם היא טמאה היא נזהרת ואינה מכניסה אוכל טמא לפיה. טיעון זה מעניק הסבר פורמלי-הלכתי, אך דומה שיש להעדיף הסבר אחר. אם אשת החבר טמאה הרי היא באותו מעמד כמו אשת עם הארץ, ואין היא יכולה להסביר לחברתה מדוע לא תעזור לה. מעבר לכך, לא נאסר על אדם טמא להכין לעצמו אוכל. האוכל כמובן ייטמא, אבל זה מצב של אין ברירה, ולא מצאנו הקפדה על כך. עד כאן נוסח כתבי היד והדפוסים. אבל בעל מלאכת שלמה למשנתנו מביא סדרת ראשונים שלא גרסו בירושלמי "בזמן שהיא טמאה, אבל לא בזמן שהיא טהורה", ובכתב יד וטיקן 130 של מסכת נזיקין חסר רק "אבל לא בזמן שהיא טהורה". בעל מלאכת שלמה מתחבט בנוסח, אבל דומה שאין מקום להתחבטות משלוש סיבות: האחת עדות כתבי היד, השנייה עדות המקבילות והשלישית שאף אם נקבל את הנוסח החסר הרי דברי רבי שמעון בן אלעזר מעידים כי תנא קמא אסר רק כשאשת החבר טהורה 45 בעל מלאכת שלמה מעיד גם על גרסה "טוחנת ובוררת", והיא אינה בעדי הנוסח האחרים שבידינו. . רבי שמעון בן אליעזר מעלה נימוק נוסף לאיסור, והוא החשש ששיתוף הפעולה יגרום לכך שאשת החבר תאכל מהבצק הטמא והבלתי מעושר. זו גישה מחמירה יותר מחד גיסא, ומאידך גיסא יש בה דגש לא על שיתוף הפעולה עם עם הארץ אלא על האפשרות שאשת החבר תיגרר לדבר עבירה. כך בירושלמי ובבבלי, אבל בתוספתא הנימוק הוא שנותנת לחברותיה, כלומר שמשתתפת במעשה העבירה, לפחות בפן החברתי שלו. עוד יש חילוף בשמות המוסרים שבברייתא. כפי שנראה להלן יש במקורות ביטוי גם לגישה מחמירה בהרבה השוללת כמעט כל שיתוף פעולה עם עמי ארצות או עם עבריינים. אפשר לצרף את הברייתא הזאת לבעלי גישה זו. בפרקנו היחס לחשוד על השביעית הוא כמו לעם הארץ ואשתו שאינם מעשרים. אילולי כן ניתן היה להפריד בין היחס לחשוד על השביעית לבין היחס לעם הארץ. נושא זה של שיתוף פעולה עם עמי הארץ נדון גם בהקשרים אחרים. העדות העיקרית היא במשנת דמאי (פ"ו מ"ו ופ"ב מ"ג). בפרק ו מובאת מחלוקת בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אוסרים למכור לעם הארץ כל דבר המוכשר לקבל טומאה, ובית הלל מתירים למכור לו מוצרים העלולים להיטמא, אך לא מה שאינו מעושר. עוד נאמר שם שצנועי בית הלל נהגו כבית שמאי. ואכן משנה ג בפרק ב היא משנה סתמית כשיטת בית שמאי (וכנוהגם של הצנועים). בדיוננו במשנת דמאי (פ"ו מ"ו) אספנו סדרת מקבילות לגישה זו. דומה שאין לחפש הרמוניה בין משנתנו ומקבילותיה לבין משניות דמאי ומקבילותיהן. היו ראשונים שניסו למצוא הבדלים טכניים בין המשניות, כאילו משנתנו אינה עוסקת במסירת מוצרי מזון אלא במכשירים, ומשנת דמאי במוצרי מזון ממש. בעל תוספות יום טוב, למשל, בוחן בקפדנות את העדויות ומגיע למסקנה שמשנת דמאי היא בבחינת "משנה ראשונה". נראה לנו שעדיף לדבר ביתר פשטות על גישות עקרוניות שונות. משניות דמאי משקפות הלכה קדומה (בית שמאי ובית הלל), אך אין בכך להוכיח כי זו בבחינת "משנה ראשונה" שכבר עברה מן העולם. בפירושנו למשנת דמאי (פ"ו מ"ו) מובא אף דיון בפן החברתי של הלכות הרחקה ושיתוף. השיקול של דרכי שלום מופיע בסדרת הלכות אחרות, כגון "ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום" (משנה, שקלים פ"א מ"ג). במשנת גיטין יש ריכוז של הלכות בנושאים שונים שכולן משום דרכי שלום: "ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום; מערבין בבית ישן, מפני דרכי שלום 46 השוו: "בית שמניחין בו עירוב אין צריך להפריש ככר; מערבין בבית ישן, מפני דרכי שלום" (תוס', עירובין פ"ה [ז] הי"א); ירו', שם פ"ז ה"ט, כד ע"ג. המינוח מופיע באותה משמעות גם במדרש: "רבי שמעון אומר: אף פסח דורות שכינו קרוב לביתו וכל כך לא דברה תורה אלא מפני דרכי שלום, שלא יהא אדם מניח אהבו ושכניו מכיריו ומיודעיו ואחד מבני עירו והולך ועושה פסח אצל אחרים שנאמר טוב שכן קרוב מאח רחוק" (מכילתא דרשב"י, פי"ב ד, עמ' 10). ; בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום; מצודות חיה ועופות ודגים יש בהם משום גזל, מפני דרכי שלום 47 השוו תוס', חולין פ"י הי"ג, עמ' 512 . ; רבי יוסי אומר גזל גמור. מציאת חרש, שוטה וקטן יש בהן משום גזל, מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר גזל גמור. עני המנקף בראש הזית, מה שתחתיו גזל, מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר גזל גמור. אין ממחין ביד עניי גוים בלקט, שכחה ופאה, מפני דרכי שלום" (משנה, גיטין פ"ה מ"ח). באותה רוח: "עיר שיש בה ישראל וגוים הפרנסין גובין מישראל ומגוים, מפני דרכי שלום, מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום" (תוס', גיטין פ"ג [ה] הי"ג), וכן: "מספידין וקוברין מיתי גוים, מפני דרכי שלום, מנחמין אבילי גוים, מפני דרכי שלום" (שם הי"ד); "שואלין בשלום הגוים באידיהן, מפני דרכי שלום" (תוס', עבודה זרה פ"א ה"ג, עמ' 460), ובירושלמי: "תני עיר שיש בה גוים וישראל: הגביים גובין משל ישראל ומשל גוים, ומפרנסין עניי ישראל ועניי גוים, ומבקרין חולי ישראל וחולי גוים, וקוברין מתי ישראל ומתי גוים, ומנחמין אבילי ישראל ואבילי גוים, ומכניסין כלי גוים וכלי ישראל מפני דרכי שלום. גירדאי שאלון לרבי אימי יום משתה של גוים מהו סבר מישרי לון מן הכא (סבר להתיר להם מפני [הנימוק] 'מפני דרכי שלום'. אמר לון רבי בא והתני רבי חייא יום משתה של גוים אסור? אמר רבי אימי אילולי רבי בא, היה לנו להתיר עבודה זרה שלהן..." (ירו', דמאי פ"ד ה"ו, כד ע"א). משמעות שונה במקצת לדרכי שלום יש בהלכה אחרת: "היו שם עניים שאינן ראויין ללקט, אם יכול בעל הבית למחות בידן ממחה, ואם לאו מניחן, מפני דרכי שלום" (תוס', פאה פ"ג ה"א). כאן דרכי שלום אינן רעות הדדית, אלא חשש ממהומה ומריבה, זאת בניגוד להלכות הקודמות שעיקרן רעות לשמה. כמו כן: "המודר הנאה מחבירו... היה כהן זורק עליו דם חטאתו ודם אשמו, מפני דרכי שלום" (תוס', נדרים פ"ב ה"ז) 48 והשוו ירושלמי נדרים פ"א ה"א, לו ע"ג המנמק כך את משנת נדרים פ"ד מ"ד. . דרכי שלום הוא אפוא שיקול מרכזי בהלכה, שלום עם שכן יהודי ועם שכן נכרי. עם זאת, בדרך כלל ההיתר מוגבל למדי. אין בו כדי להתיר עבירה ישירה, אלא רק השתתפות כזאת או אחרת במעשיו של העבריין, שותפות שהיקפה השתנה במידה רבה במהלך הדורות (לעיל, פ"ד מ"ג). הירושלמי מבטא זאת במפורש באמרו שמפני דרכי שלום הוא שיקול להתיר אכילת פרות של עם הארץ האומר שפרותיו מעושרים, אבל לא פרות טבל ממש (ירו', דמאי פ"ד ה"ב, כד ע"א) 49 וראו פירושנו למשנה ב שם. . מחזקים ידי גוים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלים בשלומם מפני דרכי שלום – משפט זה נדון לעיל (פירושנו לפ"ד מ"ג). המשנה כולה הועתקה גם במסכת גיטין (פ"ה מ"ט), אגב ריכוז ההלכות בנושאים שבהם הכרעתם של חכמים מבוססת על עקרונות חברתיים. עתה עלינו לפרוש את כל התמונה באשר לשאלה זו של שיתוף פעולה עם עבריינים. ראשית יש לקבוע שהשאלה מצטמצמת למספר תחומים: שביעית, מעשרות, טהרות ופרטים מועטים אחרים. אבל לא שמענו על קבוצה שלמה של חשודים על דיני שבת, עדויות או דיני נישואין. בנושא זה של היחס לשיתוף הפעולה עם הגויים ועם העבריין ולהשוואה ביניהם מספר מקורות נוספים: "אין עושין עם ישראל בכלאים, אבל עוקרין עמו כלאים, מפני שממעט את התפלה. אין עושין עם הגוי בכלאים, ובעיירות המובלעות, כגון בית ענה אימה וחברותיה, עושין עם הגוי בכלאים. כשם שהכלאים בארץ, כך הכלאים בחוצה לארץ" (תוס', כלאים פ"ב הט"ז), ובמקבילה בירושלמי: "חד בר נש זרע חקלייה שעורין ולפת. עבר חנין גוביתא ועקרין, אתא עובדא קומי שמואל וקנסיה. דתני אין עושין עם ישראל בכלאים אבל עוקרין עמו בכלאים מפני שהוא ממעט בעבירה. תני אין עושין עם הגוי בכלאים בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים, אבל עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון באינה ובאימה וחברותיה, עושין עמהן בכלאים. כשם שכלאים בארץ כך כלאים בחוץ לארץ. שמואל פתר מתניתין: 'אין עושין עם הגוי בכלאים בארץ' בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים. 'אבל עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון באינה ובאימה וחברותיה עושין עמהן בכלאים כשם שכלאים בארץ כך כלאים בחוצה לארץ' כלאי הכרם, הא כלאי זרעים מותר. רבי יוחנן פתר מתניתא: 'אין עושין עם הגוי בכלאים בארץ' בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים. 'אבל עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון באינה ובאימה וחברותיה עושין עמהן בכלאים כשם שכלאים בארץ כך כלאים בחוצה לארץ' בכלאי הכרם הא בכלאי זרעים" (ירו', ערלה פ"ג ה"ז, סג ע"ב). לפי נוסח זה המחלוקת היא האם ההיתר של העיירות המעורבות הוא רק בכלאי הכרם או גם בכלאי זרעים. ההיתר אינו נובע מכך שעיירות אלו הן ספק ארץ ישראל, שכן איסורי כלאיים הם גם בחוץ לארץ, אלא מכך שבמסגרת החיים המעורבים יש להקל משום הצורך ביחסי ידידות עם השכנים הנכרים. גישה שונה יש במשנה: "דורכין עם העובד כוכבים בגת אבל לא בוצרין עמו. ישראל שהוא עושה בטומאה, לא דורכין ולא בוצרין עמו, אבל מוליכין עמו חביות לגת, ומביאין עמו מן הגת 50 הגת בארץ ישראל הייתה תמיד קבועה וחצובה בקרקע. בעל תוספות יום טוב הכיר את מתקני הסחיטה באירופה, שהיו כלי נייד, ועל כן הקשה כיצד זה הגת אינה מטמאת את הענבים, ואולי גם את הפועלים. גת קבועה בקרקע אינה נטמאת, וממילא גם אינה מטמאה. . נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו, אבל מוליכין עמו פת לפלטר" (משנה, עבודה זרה פ"ד מ"ט) 51 הירושלמי לגיטין פ"ה ה"ט, מז ע"ג ועבודה זרה פ"ד ה"ט, מד ע"ב מצטט ברייתא: "לא בוררין ולא טוחנין עמו", ומסביר שמדובר לאחר מתן המים, כשהעיסה מוכשרת לקבל טומאה. . במשנה זו הבדל מועט בין ישראל עבריין לבין נכרי. בשני המקרים מותר לסייע לו ולהיות שותף בעבודה, אבל לא בשעת עשיית העבירה. מצד שני מותר לסייע בהמשך לאחר שתהליך הייצור (ועשיית העבירות) הסתיים. המוצר פסול לאכילה וטמא, אך מותר לסייע לנכרי לשווקו. בעניין זה התוספתא מרחיבה: "בראשונה היו אומרין: אין בוצרין עם הגוי, ואין דורכין עם ישראל העושה בטומאה. אבל דורכין 52 בכתב יד ערפורט: "בוצרין", והוא כמו הרישא, וברור שנפלה כאן טעות, וכתב יד זה משובש. עם הגוי, ומוליכין עמו חביות חדשות אבל לא ישנות דברי רבי מאיר. אחד חדשות ואחד ישנות מסייעין אותו עד שנתעלם מעיניהן. נתעלם מעיניהם יעשה יין נסך" (תוס', עבודה זרה פ"ז ה"א, עמ' 471), ובהמשך: "בראשונה היו אומרין: אין מסייעין את הנחתום העושה בטומאה, ואין מוליכין עמו גריצות לתנור. חזרו לומר מסייעין לנחתום העושה בטומאה, ומוליכין עמו גריצות לתנור. ובסוריא מסייעין את הנחתום העושה בטומאה, ומוליכין עמו גריצות לתנור" (שם שם ה"ב). בתוספתא שני השלבים מופיעים, אבל בהלכה א לא נאמר מהו השלב השני, ובנוסח הדפוס נוסף: "חזרו לומר אין דורכין עם הגוי ואין בוצרין עם ישראל העושה בטומאה". בכתב יד וינה מצוי רק חלקה השני של ההשלמה. ההשלמה אפשרית ומצויה בבבלי שנצטט להלן, אך לא ברור האם זו השלמה לפי הבבלי, או נוסחה מקורית בתוספתא. אשר להלכה ב, לפי הנוסחאות שבידינו לא ברור מה בין סוריה לארץ ישראל, ולאור שאלה זו, ומתוך ההשוואה להלכה א, יש לתקן: "אין מסייעין את הנחתום, אבל בסוריה מסייעין". ההקלה היא רק בסוריה שממילא טמאה בטומאת ארץ העמים, אבל לא הקלו ביין נסך. בתלמוד הבבלי מוסבר במפורש מה היה הדין הקודם ומה נגזר בהמשך: "...וחזרו לומר דב"ד: אין דורכין עם העובד כוכבים בגת, משום דרב הונא, ואין בוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, וכל שכן שאין דורכין; אבל בוצרין עם העובד כוכבים בגת, שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל" (בבלי, עבודה זרה נה ע"ב - נו ע"א). על כך התלמוד הירושלמי מרחיב: " 'דורכין עם הנכרי בגת' כו', אמר רבי יונה הדא דאת אמר והוא שהילכו עליהן דרוכית שתי וערב, אבל לא הילכו עליה' דרוכית שתי וערב לא בדא. רבי יוסי בעי אם בשהילכו עליהן דרוכית שתי וערב אפילו כמשנה הראשונה. דתני בראשונה היו אומרים בוצרין עם הנכרי, ודורכין עם ישראל מפני שעושה בטומאה, ואין דורכין עם הגוי. חזרו לומר אין בוצרין עם הנכרי, ואין דורכין עם ישראל שהוא עושה בטומאה. אבל דורכין עם הגוי ומסייעין עמו עד שיתעלם מעיניהם. נתעלם מעיניהם נעשה יין נסך. מה טעמא דרבי יונה? שכבר ניטמו [נטמאו] מהכשר בצירה. מה טעמא דרבי יוסי? טהורים היו דבר תורה, את הוא שגזרתה עליהן טומאה" (ירו', עבודה זרה פ"ד ה"ט, מד ע"ב). ההלכות סודרו בטבלה; ההלכות שנאמרו במפורש הודגשו, היתר נלמד מתוך היגיון הדברים: הגישה המקילה ביותר היא לגבי סיוע לנכרים בארץ, והיא בירושלמי. לקט הלכות זה אינו מלא, והשאלה נידונה בסוגיות נוספות. אבל דומה שדי בו כדי להראות שהשאלה נידונה באינטנסיביות, וההלכות השתנו ככל שהשכנות המשותפת הפכה תדירה יותר. לעומת כל ההיתרים שבמשנתנו ובפרק הקודם מצינו גם תפיסות מחמירות בהרבה: "לא ימכור אדם את פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן על המעשרות, ולא בשביעית למי שהוא חשוד על השביעית, ואם בכרו נוטל את הבכורות ומוכר את השאר" (משנה, מעשרות פ"ה מ"ג). כמו כן: "אין מוכרין פירות שביעית לחשוד על השביעית אלא מזון שלש סעודות. במי דברים אמורים בדבר המתקיים, אבל דבר שאין מתקיים אפילו מאה סעודות מותר" (תוס', פ"ו ה"כ; בבלי, סוכה לט ע"א; ירו', סוכה פ"ג הי"ב, נד ע"א). המימרה בירושלמי היא בשם "זקני הגליל" ומוסרה רבי אליעזר, כלומר זו הלכה קדומה, מזמנם של בית שמאי ובית הלל שנקטו באותה גישה מחמירה (משנה, דמאי פ"ו מ"ו). כמו כן: "אין מוכרין שדה אילן לחשוד על השביעית, אלא אם כן פוסק עמו על מנת שאין לו באילן. רבי שמעון מתיר, מפני שהוא אומר לו אני מכרתי את שלי צא ותבע את שלך" (תוס', פ"ג הכ"ג). בכל אלו איסור המכירה כללי, והוא דומה לאיסורים של פרות שטרם עושרו או של מכירת דבר המקבל טומאה לעם הארץ. דומה שאין טעם לנסות להכליל את כל הגישות במסגרת מחשבתית אחת. התוספתא והתלמודים לימדונו שהיו בנושא החמרות והקלות, ונראה גם שבו בזמן רווחו גישות שונות. בכלל, במסגרת הלכתית כזאת קשה לצפות למדיניות הלכתית אחת, שכן הנסיבות החברתיות שונות. מכל מקום, דרכי שלום הוא עיקרון הבא לתקן את ההחמרה של חכמים עצמם שגזרו להרחיק משותפות סמלית וממשית בעבירות של האחר. לסיכום, הלכות שכנים מעוצבות לא רק מתוך שיקול של דרכי שלום מחד גיסא ורצון ההרחקה מאידך גיסא, אלא גם משיקולים נוספים. כך, למשל, בית שמאי ובית הלל חלוקים בשאלת היחס החברתי לגויים ובשאלת האחריות המוטלת על היהודי לכוון את הגוי לשמירת מצוות 53 ההבדלים בין בית שמאי ובית הלל בנושא זה באים לידי ביטוי בגזרות יח דבר, ראו דיוננו בשבת פ"א מ"ד, וכן בן שלום, בית שמאי, עמ' 272-252 . ראו גם במבואנו למסכת שבת. . כמו כן השפיעו על עיצוב ההלכה מערכת לחצים חברתית, היחסים המשתנים עם הגויים ועמי הארץ, כמו גם שיקולים ופניות אישיות של קהילות ופוסקים, ושיקולים נוספים.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 5:9
נפה. היא אשר יניפו בה הקמח להוציא ממנה הסובין והיא כמו כברה אבל כברה היא לתבואה ונפה לקמח וטעם התרת אלו הדברים מפני שאינן מיוחדין לעבירה שאפשר לומר בקש הנפה לתקן בו או להכין בו דבר והריחים לטחון בו רפואות והתנור לבשל בו המטוה ובשביל זה כשתבאר ותאמר שבשביל פירות שביעית היא מבקשת אותם אסור ליתן לה כלום: ומה שאמר אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ אין בזה משום שביעית אבל משום טומאה וטהרה שעם הארץ ואשתו ובניו ובני ביתו בחזקת טומאה ומשנה ראשונה אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י והעיקר שבידינו שהאוכלין לא יטמאו אלא אחר הכשר במים או באחד משבעה משקין כמו שיתבאר במקומן וכבר הקדמנו כל זה בפרק שני מדמאי ומפני אלו העיקרים מותר לעזור חברתה עד שתתחיל לשפוך המים ואז תבדיל ממנה שאז תקבל העיסה טומאה. וענין שאמר וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ר"ל כל מה שנאמר בהלכה זו מהתרת ההשאלה והעזר אפילו במעט וכבר בארנו בפ' שקודם לזה ענין שאמר מחזיקין ידי נכרים בשביעית ושואלין בשלומם:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 5:9
החשודה על השביעית. לאכול פירות אחר הביעור בלא ביעור: נפה. מפרש בירושל' (הל' ד) אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בה חול רחים לטחון בה סמנים תנור לטמון בו אונין של פשתן ובתנור טמא איירי דאי בתנור טהור אין לו תקנה לטהרות דחשוד אשביעית חשוד אטהרות כדאמרי' בפרק עד כמה (בכורות דף ל.): לא תבור ולא תטחון עמה. לסייעה מפני שאסור לסייע ידי עוברי עבירה: ובוררת וטוחנת. בסוף הניזקין (גיטין דף סא.) פריך מאי שנא אשת עם הארץ מחשודה על השביעית ומשני אביי רוב עמי הארץ מעשרין הן ורבא משני סיפא בעם הארץ דרבי מאיר דמעשר פירותיו וטומאה וטהרה דרבנן וסיפא כשתטיל למים בטומאת חלה וקשה מיכן לדברי המפרש בפ"ק דחולין (דף ו:) אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ דבתבואה של עם הארץ איירי דהכא משמע בהדיא דאסור לרבא בסתם עם הארץ לסייע ידי עוברי עבירה דמוקי מתניתין בעם הארץ המעשר אלא שאינו אוכל חוליו בטהרה והא דלא תני במתניתין תנור וריחים גבי עם הארץ כדקא תני גבי שביעית משום דשמעינן לה מכללא דבוררת וטוחנת עמה אי נמי כיון דתנא כולא ברישא והכא תני חדא או תרי יגיד עליו ריעו כדאמרינן בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף י"ט.): ומחזיקין ידי נכרים. פי' לעיל בפ"ד (משנה ג) ואגב גררא תנייה הכא דקא חשיב מפני דרכי שלום וכל בבא זו תנינא בפרק הניזקין והכא עיקר והתם גררא. ירושלמי (שם) ר' יוסי ברבי חנינא בעי על כל פירקא את אמרת או על הדא הילכתא את אמרת רבנן דקיסרי בשם ר' יודה מן מה דלא תנינא בגיטין אלא הדא הילכתא הדא אמרה על הדא הילכתא את אמרת פירוש הא דקא תני מתניתין וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום מיבעיא ליה אי קאי אכולהו פרקין כגון שאומן מוכר ופרה חורשת ומוכר פירות ומשאיל סאתו ופורט מעות או דילמא לא קאי אלא אמשאלת אשה לחברתה לחודה ומסיק דאמשאלת לחודה קאי מדלא תני אינך בגיטין בהניזקין בהדי מילי דדרכי שלום ומכל מקום צריך טעם דהנך דלעיל שרינן בלאו טעמא דדרכי שלום לפי שיש לתלות טעם להיתר ואם כן לישרי נמי בלאו טעמא דדרכי שלום וי"ל דהכא בידוע שאין לחברתה כי אם פירות שביעית וכן מוכח בירושל' (שם) דאמרי' ר' זעירא בעי קומי ר' מנא מתני' בסתם הא במפרש לא אמר לו וסתמו לאו כפירושו הוא אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בה חול ריחים לטחון בה סממנים תנור לטמון בה אונין של פשתן ומדלא קאמר לצורך פירות ששית משמע דאיירי אע"ג דלית ליה פירות ששית ואפילו הכי היה רוצה ר' מנא להתיר מפני דרכי שלום דשייך בהני טפי כדאשכחן בפ' המדיר (כתובות דף עב.) גבי נדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור שמשיאתו שם רע בשכנותיה ור' זירא לא שרי אלא בשאלה סתם דיש לתלות ומ"מ צריך טעמא דדרכי שלום לפי שאין זו תלייה גמורה דלספור מעות ולכבור חול וא"ת הא דפריך בסוף הניזקין (גיטין דף סא.) מאי שנא רישא גבי שביעית דלא תבור ולא תטחון עמה ומאי שנא סיפא אשת עם הארץ דבוררת וטוחנת עמה הוה ליה למימר משום דזה ודאי וזה ספק למאי דפרשינן דאיירי בפירות שביעית ודאי וי"ל דרוצה לחשוב דמאי כודאי לפי שחשודין עליו והעמידנו בחזקת שאינו מתוקן עוד. ירושל' (הל' ד) תמן תנינן נחתום שעושה בטומאה לא לשין ולא עורכים עמו ותני עלה לא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו וכה אמר כן אמר רבי לא כאן בחולין כאן בתרומה והא תנן נתתום אית לך נחתום בתרומה חבריא אמרי כאן בלותת כאן בשאינו לותת פירוש מתניתין בשאינו לותת ולא יתכן תירוץ זה אליבא דרבא דאמר בשילהי הניזקין דמתניתין בעם הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן וסיפא דמשתטיל למים בטומאת חלה ועל כרחו מוקי ההוא דנחתום בתרומה:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 5:9
[אות כו] לאשת ע"ה. מכאן הוכיח הרמב"ן דסתם ע"ה אינו חשוד על השביעית הובא כן בשמו בחידושי הרשב"א פ"ק דחולין (דף ו' ע"א) ועיין מ"ש בגליון (פ"ג מ"ח) דדמאי והוכחה זו כתבו ג"כ התוס' בכורות (דף י"א ע"ב):
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviis 5:9
לחברתה . עי' מה שכתבתי במשנה ב פרק ד דדמאי ובמשנה יא פרק ג דסוכה: [*החשודה על השביעית . עיין מ"ש בזה בסוף מתניתין]: נפה וכברה . לשון הרמב"ם נפה היא אשר יניפו בה הקמח להוציא ממנה הסובין והיא כמו כברה. אבל כברה היא לתבואה ונפה לקמח ע"כ. ומ"ש הר"ב דתלינן לספור וכו'. עי' מ"ש בסוף המשנה: ובוררת וטוחנת וכו' . והא דלא תני במתני' תנור ורחיים גבי עם הארץ כדקא תני גבי שביעית משום דשמעינן לה מכללא דבוררת וטוחנת עמה. א"נ כיון דתני כולה ברישא והכא תני חדא או תרי יגיד עליו ריעו כדאמרינן בפ' לא יחפור (בבא בתרא יט). הר"ש. והתוס' בשלהי פ"ה דגיטין [סא.] כתבו עוד תירוץ אחר דתנור אין דרך להשאילו דמיטמא וטעון שבירה. ואיידי דלא תני תנור לא תני רחיים אבל החשודה אשביעית לא חשודה אטומאה. דהא דתנן בס"פ עד כמה במס' בכורות [ל] דהחשודה אשביעית חשודה אטומאה. היינו טומאות פירות אבל לא טומאת הגוף ע"כ. וכך פי' הרמב"ם שם בטומאת פירות: [*ומרקדת עמה . משום דבעי למיתני אבל משתטיל מים כו' קתני הכא מרקדת אע"ג דברישא לא קתני לדינא דריקוד]: אבל משתטיל המים כו' . פירש הר"ב לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה והחמירו משתטיל המים שאז תתגלגל אע"ג דלא מחייבא בחלה עד שתתגלגל. תוספות דגיטין. ועיין מה שאכתוב בפרק ד' דע"ז משנה ט בס"ד. גם מה שכתבתי במסכת דמאי פ"ו מ"ו דזו היא משנה ראשונה כו' וכ"כ הרמב"ם גם בכאן אבל בגיטין פ"ה כתב דאף למשנה אחרונה אסור בכאן משום דגורם טומאה לתרומה שבו וכ"כ בע"ז פ"ד וע"ש. ובסוף הלכות טומאת אוכלין כתב מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ויש לו לטמא החולין המתוקני' לכתחולה וכתב עליו הכ"מ מותר לגרום וכו' משנה אתרונה וכו'. ומ"ש יש לו וכו'. כלומר הא דאמרי' דלגרום דוקא מותר אבל לטמא אותם להדיא לא. הני מילי כשאינן מתוקנין עדיין ומשו' תרומה שבהם אבל אם הם מתוקנים להדיא נמי מותר לטמאם צ"ע דבפ"ק דנדה עלה ו אמרי' איפכא ע"ש. ובסוף בפרק הניזקין (גיטין סא:) ובפרש"י פרק כשם [ל:] עכ"ל. ואני בעניי שמעתי ולא אבין מאי איפכא משמע דבנדה מייתי הא דמתניתין ב דפרק ג דחלה ושם תמצא מפורש בס"ד דקודם שנתגלגלה עדיין לאו טבולה לחלה היא. ומשום דנולד לו ספק טומאה מותר לטמא אפי' בידים משום דבלאו הכי הויא החלה בספק טומאה ואין הפסד בטומאת החלה ולאו עבירה היא ומשגלגלה אפי' נולד ספק טומאה אסור לטמא והיינו טעמא משום דטבולין לחלה. ופסקה הרמב"ם בפרק ח' מהלכות ביכורים ובסוף פרק י"א מהלכות שאר אבות הטומאות. ודנקיט בגמ' אסור לגרום אפרש לקמן בס"ד. וההיא דבסוף הנזקין היינו נמי מתניתין דהכא ופסקה הרמב"ם בספ"ח מהלכות בכורים. וטעמא יהיב שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכמו שיתבאר מפירושו דמסכת ע"ז פרק ד. והתם חיישינן דמטמא לחלה שבו טומאה דשייכא בחלה. ודמותר לגרום טומאה כו' דכתב הרמב"ם היינו בענין שלא תטמא הקדש על ידי זו הטומאה וכמ"ש בפי' לגיטין וע"ז וזה באחת משלשה פנים או שכבר ניטל כל הקדש שבו הן תרומה הן חלה או שכבר נולד ספק טומאה קודם שבא לכלל עירוב קודש שבו כההיא דפרק ג דחלה שכתבתי או שאע"פ שעדיין יש בו קדושה אבל זו הטומאה שיטמא אלו החולין לא יזיקו ולא יטמאו את הקודש שבו והיינו ההיא דפ' כשם [עיין מה שכתבתי שם על הגליון] ומשנה בסוף פ"ב דחלה היא דמייתי התם ופסק' הרמב"ם בספ"ז מהלכות ביכורים וז"ל עיסה הטבולה לחלה אינה כחלה והרי היא כחולין לענין הטומאה שאין השני עושה שלישי בחולין כמו שיתבאר במקומו. ומותר לגרום טומאה לחולין שבא"י לפיכך שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלת שתיהן מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו באמצע סמוך לעיסת הטהורה ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף עכ"ל. וכשעושה בזה הענין אע"פ שהעיסה שהיא ראשונה לטומאה כשנוטל כביצה ממנה מטמאה לעיסה הטהורה ועדיין לא נתקנה מן החלה מ"מ הואיל ונטל כדי חלתה דהשתא זו הטהורה תשאר חולין ולא איכפת לן בטומאתה וגם החלה הניטלת אינה מתטמא כיון שלא קרא לה שם ועיסת הטהורה שנעשית שני אינה מטמאה לאותה חלה כל שעדיין לא קרא לה שם כדיהיב טעמא שאין שני עושה שלישי בחולין ועדיין חולין היא. וע"פ מה שנתבאר אבאר אני את דברי הרמב"ם שבסוף ה' טומאת אוכלין שסוף דבריו הם באור תחלת דבריו. ובתחלה העתיק ל' הגמ' כדרכו וזה שכת' מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואח"כ מבאר והולך ואמר ויש לו לטמא החולין המתוקנים לכתחלה בא לומר שזה שאמר לגרום לאו דוקא לגרום אבל בידים לא אלא דיש לו אפילו לטמא כו'. ובאיזו חולין קיימינן אהא קאמר במתוקנים כלומר שאין בהם קדש שיתטמא הקדש על ידי זו הטומאה. שאילו תטמא הקדש הרי זה אסור דעבירה היא לטמא את הקדש. אבל כשהן מתוקנים שאין לחוש לקדש שבהן שיתטמא וזה ע"פ הדרך השלישי אי נמי שנולד ספק טומאה בעיסה קודם שנתגלגלה דאז בלאו הכי אין הפסד וכמו שכתבתי בדרך השני. וכ"ש אם הם מתוקנים ממש כדרך הראשון מותר לטמא אפי' בידים. ויש לי הכרח לזה הפי' מנדה פ"ק [דף ו] דאדתנן עד שלא גלגלה תעשה בטומאה יהיב טעמא בגמ' דמותר לגרום טומאה והא מתניתין תעשה בטומאה קאמרה ואילו הכא לא קאמר אלא לגרום. אלא ש"מ דלגרום לאו דוקא. וכן בההיא דכשם דמניח הטמאה שתגע לטהורה ותטמאה וקאמר משום דמותר לגרום וכמו שתראה בל' הרמב"ם עצמו שהעתקתי. אלא דלגרום עצמו שאמרו בגמ' לאו בגרמא קאמר אלא בידים נמי הוא וזהו שרצה הרמב"ם לבאר. ודקאמר נמי בגמ' על תעשה בטהרה דאסור לגרום היינו נמי בין לגרום בין לטמא דכולה חדא הוא. וכמו כן הוצרך לבאר שהחולין שאמרו היינו דוקא כשהן מתוקנים כדי שאין חשש שיתטמא על ידו הקדש. מכח ההיא משנה אחרונה דפ"ד דמסכת ע"ז וכאשר נזכר שם בגמ' וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש אותה משנה. ודע דהא דחולין סתם וחולין מתוקנים דהכא אינם ענין למה שכתב הרמב"ם בריש פ' ח' מהלכות מעשר. ובפירושו בפרק בתרא דדמאי דהכא לענין טומאה איירינן: וכולן לא אמרו כו' . בירושלמי מפרש דלא קאי הך טעמא דדרכי שלום אלא אמתניתין דמשאלת וכו' אבל לכולהו דלעיל מינה לא קאי דהא בגיטין [פ"ה] לא מתני להו בהדי הנהו דתני משום דרכי שלום ומשום הכי נמי מפרש בירושלמי וכמו שכתב הר"ב דנפה תלינן לספור וכו' ולא תלינן שינפה לטחינה וכן כולן ולדבר של היתר. וכהנהו דתלינן במתניתין דלעיל מהך. אלא דהכא מיירי בידוע שאין לה פירות של היתר למתלי בה. והלכך הני תלייות לא הוו תלייות גמורות כהנהו דלעיל ואי לאו משום דרכי שלום לא הוי שרינן להו ואי לא הוי לן למתלי כלל לא היה טעם דדרכי שלום כל כך להתיר לסייע ידי עוברי עבירה שהוא בכלל איסור דלפני עור כמו שכתבתי במשנה ו בסייעתא דשמיא ודוקא בהני דנפה וכברה כו' מועיל דרכי שלום עם תלייה דהו משום דבהו שייך טפי דרכי שלום כדאשכחן בפ' המדיר בכתובות [דף עב] גבי נדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחיים ותנור *)שמשיא אותה שם רע בשכנותיה כך כתב הר"ש עם קצת תוספת באור. והא דכתב הר"ב בדבור המתחיל ובוררת וכו' ולא אסרו הכא באשת ע"ה וכו' והוא גמרא בגטין [דף סא] ומאי קשיא לן הכא הא בשביעית איירי דבוודאי אין לה אלא איסור כתב הר"ש וכן בתוס' דרוצה לחשוב דמאי כודאי לפי שחשודים עליו והעמידנו בחזקת שאינו מתוקן דאוקמא התבואה אחזקתה ע"כ. ולישנא דחשודה על השביעי' קשה קצת למאי דפי' דבודאי אין לה פירות של היתר מיירי א"כ מאי חשודה דקאמר ויש לדחות ולפרש משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית שחשודה ששואלת אלו הכלי' לעשו' עמהן בפירות שביעי' ולא בדבר אחר. ואפ"ה משאלת אותן לה כל שלא פירשה בהדיא שלכך שואלתן כיון שיכולה לתלו' בכל דהו ויש כאן משו' דרכי שלום:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 5:9
משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית לאכלן אחר הביעור: נפה זיעב לקמח: וכברה זיעב לנקות התבואה. ולא זו אף זו קתני. אף שכבר' אינו חיי נפש כ"כ מהר כנפה. כך נ"ל: ורחיים האנדמיהלע: ותנור דבכולן תלינן דלהתיר' צריכא להו: אבל לא תבור לא תברור אם מסתבר טפי שהוא מאיסור. ורישא נמי הכי מיירי. ואפ"ה תלינן בהיתירא משום דרכי שלום: החשודה אמעשרות וטומאות: נפה וכברה ואף שעכ"פ יטמאן הע"ה. אפשר בטבילה. משא"כ תנור חרס א"א להשאיל. דהרי בנטמא צריך שבירה. וכ"כ רחיים מדהוא גדול טריחא מלתא למטבלה. גם א"א לנקותו יפה מקמח הטמא: ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה דרוב ע"ה מעשרין: אבל משתטיל המים בעיסה: לא תגע אצלה לסייעה בגלגול. דהרי אז כבר הוכשר העיסה לקבל טומאה מכלי ע"ה. ואף דקיי"ל דחולין מתוקנים שבארץ ישראל מותר לטמא בידים. על כל פנים לחולין הטבילין לתרומה ולחלה. דוקא לגרום טומאה מותר. ולא לטמא בידים. והרי משתגלגל מתחיל טבולה לחלה: וכולן אמשאלת לחוד קאי: לא אמרו אלא מפני דרכי שלום ונפקא מינה שתזהר כל מה שתוכל: ומחזיקין ידי נכרים בשביעית לברכו כשחורש: ושואלין בשלומן אפילו לעוברי עבירה. בכל עת. אף דשלום שמו של הקב"ה. ואגב גררא נקט ליה הכא:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 5:47-61