Sheviis 7:7 — Sheviis Mixtures
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 7 › Mishnah 7זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ז׳ ‹ משנה ז׳
Sheviis Mixtures
מִין בְּמִינוֹ וּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ
Mishnah שביעית ז׳:ז׳ · Sheviis 7:7
וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן,
יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד.
וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ,
חַיָּב בַּבִּעוּר.
חָרוּבִין חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן,
וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ,
חַיָּבִין בַּבִּעוּר.
זֶה הַכְּלָל,
כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבַעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.
וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא.
שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טָעַם:
A new rose that one pickled in old oil -
he must gather out the rose.
And an old [rose] in new [oil] -
it is subject to biur.
New carobs that one pickled in old wine,
or old ones in new [wine] -
they are subject to biur.
This is the rule:
anything that imparts flavor, one is obligated to remove, [when it is] one kind in [a mixture of] a different kind.
And [when it is] one kind in its own kind, [it is forbidden in] any amount.
Sheviis [produce] prohibits in any amount in its own kind, and not in its own kind, [only] when it imparts flavor:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
Summary Chartwhat does this mean?
Sheviis Mixtures▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What is done with a Sheviis rose preserved in oil of the sixth year? | He picks out the petal — that is enough (fresh, it has not yet flavored the oil) | — |
| And if a Sheviis rose sits in oil of the eighth year? | Chayav in biur — the year-old petal has already flavored the oil | — |
| And what of carobs preserved in wine — old wine or new? | Either way, chayavin in biur — carobs always impart their taste | — |
| How much Sheviis in a mixture forbids it? | Same kind (min b'mino) — any amount Different kinds — only by imparting taste | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (13)▾
ורד חדש שכבשו בשמן ישן. ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית, ילקט את הורד קדם שיגיע זמן הבעור והכל מתר. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכבר הגיע זמן הבעור של הורד, חיב לבער את הכל, כדקתני סיפא דשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם : וחרובין חדשים וכו'. הכא מירי בבא לשתות היין אחר זמן הבעור, דבכל ענין חיב לבער. ואם לא נשתהו החרובים ביין עד זמן הבעור ילקט החרובין והיין מתר כמו בורד , והכי תניא בהדיא בתוספתא: זה הכלל וכו'. בכל אסורים שבתורה מירי, דבכלן במינו במשהו ומין בשאינו מינו בנותן טעם. ואינה הלכה: השביעית אוסרת בכל שהוא במינה. לאחר הבעור, אבל קדם הבעור אין בהם קדשת שביעית שיהא אסור להפסידה ולעשות בהם סחורה עד שיהא בהם בנותן טעם, בין במינה בין שלא במינה: ושלא במינה. אפלו לאחר הבעור בנותן טעם:
ורד חדש שכבשו בשמן שין – a rose of the Seventh Year that was preserved/pickled in oil of the Sixth [Year], he will remove/gather the rose prior to the time of removal [from the house] arrives and everything is permitted. But a rose of the Seventh Year that was preserved/pickled in oil of the Eighth [Year] and the time for the removal has already arrived of the rose, he is liable to removal everything, as it is taught at the ending clause: [Produce of the] Sabbatical Year renders forbidden [subject to the laws of the Sabbatical year] all other [permitted produce] of the same species [with which it has been mixed]. But [if the two lots of produce are] not of the same species, [only if the produce of the Sabbatical year] imparts its flavor [does it render the other produce forbidden]. וחרובין חדשים וכו' – here we are speaking of one who comes to drink the wine after the time of the removal [from the house] and in every matter, e is liable to remove it. But if the carobs did not remain/tarry in the wine until the time of the removal, he gathers/collects the carobs and the wine is permitted like sifting, and this is taught explicitly in the Tosefta (see Tosefta Sheviit, Chapter 5, Halakhot 13-14 in the Lieberman edition to Seder Zeraim, page 188). זה הכלל וכו' – it speaks about aoll the prohibitions in the Torah, that in all of them, of the [permitted produce of the] same species with however small the amount of produce and with two separate species when it imparts a flavor, and it is not the Halakha. השביעית אוסרת בכל שהוא במינה – after the removal. But prior to the removal [from the house], they lack the holiness of the Seventh [Year], which would be prohibited to cause it loss and to conduct business with them until there is the imparting of a flavor, whether of its own species or not of its own species. ושלא במינה – even after the removal when it imparts a flavor.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 7:7
Introduction This mishnah deals with the question of how the laws of removal with regard to mixtures where one of the things is sabbatical year produce and one of the things is not. If a new rose has been preserved in old oil, the rose may be taken out. A new rose is one that grew during the sabbatical year whereas the old oil is from olives that were harvested prior to the seventh year. The rose may be taken out of the oil and removed from one’s house at the time when roses must be removed (when they are no longer found in the field) and the oil may still be used afterwards. This is because, according to the mishnah, the rose does not impart taste to the oil. But if an old rose was preserved in new oil, it is subject to the law of removal. However, if it is an old rose from the seventh year, put into new oil from the eighth year, the aged rose (think of potpourri) will impart its taste and both the rose and the oil are subject to the laws of removal. New carobs preserved in old wine, or old carobs in new wine, are subject to the law of removal. When it comes to carobs in wine, in both cases (new sheviit carobs in sixth year wine or old sheviit carobs in eighth year wine) both the carobs and the wine are subject to the laws of removal. Unlike new roses in oil, new carobs do impart taste to the wine and therefore they too are subject to the laws of removal. This is the general principle: Any thing that imparts taste, he must remove it if it is one kind mixed with a different kind. But if it is mixed with the identical kind, then [the whole is subject to removal] even if only the smallest quantity exists. The mishnah now forms a somewhat complex general rule: First of all, as we learned before, if the prohibited item does not impart taste then the non-prohibited item is not rendered forbidden. Thus since the new rose does not impart its taste to the oil, it can be removed and the oil is not subject to the laws of removal. However, this is only true of the mixture is of two different substances, such as a rose and oil. If it is a case of one kind mixed in with a similar kind, then the whole mixture is prohibited, even if the forbidden substance is only of the smallest quantity. So if even a tiny bit of sabbatical year oil became mixed in with non-sabbatical year oil, all of the oil must be treated as if it were sabbatical year oil. Sabbatical year produce renders similar kinds prohibited even [if it exists] in the smallest quantity. But if of different species only when it imparts taste. The above rule is now explicated with regard to sabbatical year produce. Sabbatical year produce mixed in with the same species prohibits in the smallest amount. but if it is of different species, then only if it imparts taste. Thus if sabbatical year carobs are mixed in with wine, the whole mixture must be treated as sabbatical year produce.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 7:7
שביעית אוסרת כל שהוא במינה, ושלא במינה בנ"ט . הקדים מינה לשלא במינה, הפך מה שסדר בזה הכלל, אבל על פי מה שכתב התי"ט דהאי שלא במינה נשנה אגב אתי שפיר לשנות בסוף, ובזה הכלל הקדים השלא במינו, משום דחרובין ביין דמיניהו סליק ועליהו קאי הוו מין שלא במינו, ועיין פ"א על משנה זו בפ"ט משנה ה' ויאירו עיניך:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 7:7
(טו) הכי משמע בירושלמי. והתוספות יום טוב האריך להפליא ומסיק ונראה כפרוש הר"מ שמפרש ורד חדש בשמן ישן ורד דשביעית שכבשו בשמן דששית ילקט, מפני שלא יכנס כח הורדין וטעמם בשמן שהשמן ישן והורד חדש, אלא אם כן יניחהו זמן רב. וישן בחדש ורד דשביעית בשמן דשמינית, וזה יכנס בו כח הורד וטעמו מיד, ומפני זה חיב לבער השמן. ופרש הכסף משנה כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש, והשמן החדש נח לקלט טעם יותר מהישן: (טז) ותמוה דבמשנתנו משמע דבענין אחד שנאן לורד וחרובין אלא שדינם נשתנה כו'. והר"מ מפרש דחרובין ביין יכנוס בו טעם החרובין מיד, ומפני זה על שני הדרכים חיב לבער: (יז) רצונו לומר זה הכלל לאתויי כל אסורים: (יח) כל שהוא. תימה למאי הדר תני ליה, והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא, כדתני חיב לבער. ונראה לי דלענין גדולין הוא, שאם לקח בצל ששית ונטעה בשביעית והוסיפה כל שהוא, אותו כל שהוא מבטל את העקר ומחיב כלו בבעור. תוספות יום טוב, ועין שם:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 7:7
ורד חדש. של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית. ילקט את הורד ויאכלנו. והשמן מותר ואין בו קדושת שביעית. דוורד לא יהיב טעמא בשמן עכ"ל הר"ש ז"ל. העתקתיו כדי לעמוד ממנו על פי' משנתינו היותר מחוור: וצריך להבין הא דקאמר הר"ש הכא ילקט הורד ויאכלנו. דהיכי מיירי אי בהגיע שעת הביעור אמאי יאכלנו. של שביעית הוא וחייב בביעור. אליבא דהר"ש כדכתב לעיל במ"ו. דיש לורד ביעור. אלא על כרחך בלא הגיע שעת הביעור מיירי. א"כ מאי צריך למימר דהשמן מותר משום דלא יהיב ביה טעמא. וכי נמי יהיב טעמא. מאי הוי. אטו טעם חמור מן העיקר. ואם הורד מותר. כ"ש השמן שהוא של ששית. ואעפ"י שקלט טעם הורד. ואם לומר שאין קדושת שביעית בשמן. א"כ לא הוי דומיא דסיפא דאיירי בביעור: ותו קשיא לי בדברי הר"ש דקמתמה על הירו' דמוקי לה בתרי פתרי. וכתב ז"ל ודבר תימה הוא. מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון וכו' וסיפא בורד של ששית בשמן של שביעית דהאי חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ע"כ: ותמה על עצמך ביעור מאן דכר שמיה. הא לא איירי ברישא אלא קודם הביעור כדאמרן. וא"כ על כרחך להר"ש נמי צריך לאוקמי למתניתין בתרי טעמי. דלא דמיא רישא לסיפא. ומאי טעמא קמתמה על הירו'. גם מ"ש הר"ש דורד אינו נותן טעם בשמן ושמן נותן טעם בורד צ"ע מנ"ל: ונראה לי דהר"ש נמי ס"ל כמ"ש הר"מ ז"ל. דורד חדש אין כחו חזק לתת טעם בשמן מיד. אבל ישן ודאי נותן טעם בשמן דסברא הוא. וזהו שאמר הר"ש מ"מ האי חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ר"ל משום דבסיפא הורד ישן הוא. לכן נותן טעם וקולט טעם ונאסר הכל. ולא תלה נתינת הטעם. בשמן. אלא מפני שהוא האוסר בסיפא. אבל ברישא שהורד חדש. אין כחו יפה ליתן טעם בשמן מפני שהוא לח עדיין. לכן אינו אוסר השמן. וכולה מתני' בחדא טעמא מוקי לה. ורישא נמי משום ביעור נסבה: וה"ק ורד חדש בישן ילקט הורד קודם זמן ביעורו והכל מותר. דהורד יכול לאוכלו מיד. ואשמועינן תקנתא לגבי שמן. דהשתא אפי' משהי ליה עד שעת הביעור שרי. כיון דורד חדש לא יהיב ביה טעמא. ולא נהגא ביה קדושת שביעית ולא ביעור. וקמ"ל בסיפא דישן בחדש שנותן טעם מיד. אין לו תקנה. אפילו לקטו קודם שעת הביעור כבר קלט טעם השמן. ע"כ חייב בביעור אם ישהנו עד שעת הביעור. דשביעית אוסרת שלא במינה בנ"ט. וה"ה לענין קדושת שביעית דנהגא בורד מיד: והשתא הויא כולה מתני' בחד טעמא וחד פתרא, משו"ה שפיר קמתמה על הירו' דמאי דוחקיה לאוקמה בתרי פתרי. כיון דע"כ הירושלמי גופיה נמי ס"ל דשאני ורד חדש מישן. שזה נותן טעם. וזה אינו נ"ט. וכדבעינן למימר. דודאי הירו' מפליג בהכי. והר"ש הבין בו כן: אלא דאיכא בינייהו. הר"ש סובר אליבא דהירושלמי הורד הישן מאחר שנתחזק כחו. ותן טעם מיד וקולט הטעם כמו כן מיד. דכי היכי דפלט הכי נמי בלע. ואי הכי שפיר מיתוקמא סיפא דמתני' בורד של ששית דמיתסר. ובהכי הויא מתניתין בחד פתרונא דעדיף. היינו דקמתמה אירושלמי: אבל באמת נראה לי שהירו' חלוק בזה מהר"ש. דאע"ג דודאי לדידיה נמי שני ליה בוורד בין חדש לישן. שזה נותן טעם וזה לא כנז' שהכל שוין בכך. מ"מ ס"ל להירו' דורד ישן אין כחו יפה אלא לאסור ולא ליאסר. שהוא פולט ואינו בולע. דומיא דההיא דתנן שילהי פ"י דתרומות [משנה יא] היינו טעמי' דהירושלמי דלא מצי לאוקמי לסיפא בורד של ששית. דקים ליה דאינו נאסר מיד אע"פ שהוא ישן. וכחו גדול ליתן טעמו בשמן. אעפ"כ אינו מקבל טעם השמן להיות נאסר. משו"ה שבקה למתני' דדחקה ומוקמא נפשה בתר פתרי כנ"ל נכון. והא הוא דלא אסיק הר"ש אדעתיה דאיכא לפלוגי בהכי. והוה ס"ד דכי אמרינן דורד נותן טעם. הכי נמי דקולט את הטעם וכנז'. אבל ודאי כ"ע מודו דורד חדש אינו נ"ט. והרבתי"ט הבין דהר"ש מפרש אליבא דהירוש' דה"ט דרישא דמתני' דורד חדש אינו אוסר משום דאכתי לא הגיע שעת הביעור. אף על גב דאליבא דירו' לא שני לן בין ורד חדש לענין נתינת טעם. דלעולם חדש וישן שוין אליביה דנותנין טעם מיד. ולא אסיר בסיפא אלא משום דמיירי לאחר שעת בעורו. ולהכי קא קשיא ליה ז"ל. א"כ מ"ש רישא דורד חדש אינו אוסר. והלא כבר נתן טעם בשמן מיד. והרי כבר כתב הרע"ב דאף קודם הביעור בנ"ט עכ"ל. וכתב עוד דקשיא נמי דהר"ש דידיה אדידיה וכו'. ועוד וחק בפרושם כולה מילתא תליא בשעת ביעור. ולמאי תנן חדש בישן ליתני ורד שכבשו בשמן וכו' ע"כ. ור"ל דבין חדש בין ישן משמע: איברא לפום מאי דפרישנא הכל ניחא. ומשום האי קושיא ודאי צ"ל דלהירושלמי נמי פשיטא לי' דורד חדש וישן אינן שוין. שזה נ"ט וזה אנ"ט. דמשו"ה פלגינהו תנא. ורישא דמתני' ה"ט דשרי. משום דליכא נ"ט לגמרי. ול"ק מידי דהר"ש דידיה אדידיה דלדידן אתי שפיר וק"ל: ונפלאתי מאד ממ"ש הרבתי"ט דהר"ש לא פירש בדבריו בהדיא. דס"ל קודם ביעור שלא במינה נמי בנ"ט. ורצה לפרש לשון הר"ש דה"ק אבל שלא במינה ל"מ קודם הביעור דאינו אוסר כלל ע"כ. ולפ"ד אין שביעית אוסרת קודם הביעור כלל. אפילו בנ"ט לא במינו ולא בשאינו מינו וק"ל. וחשב שכן דעת הר"ש שרי ליה מריה וכמדומה שמפני טרדת עיונו לא ראה מה שכתוב לפניו שכן פירש הר"ש בהדיא ברישא דסיפא דשביעית אוסרת כ"ש במינה. כגון לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעי' עד שיהא בו בנ"ט. אם במינו דינו בנ"ט. כ"ש שלא במינו דעיקר שיעורא דנ"ט לא שייך אלא גבי שלא במינו. וגבי מינו אינו אלא חומרא. כיון דלא אתי לידי נותן טעם: הרי שדבריו מפורשים מבוארים כדברי הרע"ב כי ממנו לוקח פירושו. ואולי נשמט לשון הר"ש בכאן בנוסח שהיה לפני הרבתי"ט וקצת הוכחה. שהרי אין בלשון הר"ש כמ"ש תי"ט. אבל הברור כמ"ש דאפ"ה לא קשיא כלל. דוק היטב ותנוח דעתך בעזה"י: ומין במינו כ"ש. מ"ש הרע"ב והר"ש ז"ל שקודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנ"ט אפילו במינו. צריך עיון מנ"ל ז"ל ואף על פי שהרבתי"ט ז"ל. היה סבור לומר שאפילו בנ"ט אין בו דין קדושת שביעית כמ"ש לעיל. ורצה לייחס אותה דעה זרה להר"ש ז"ל. חלילה לו להר"ש ז"ל לומר כן. כאשר הראת למעלה כי משגה הוא אצל הרבתי"ט ז"ל לחשוד הר"ש בכך: ואולם אני תמיה בהפך מאין למד הר"ש לומר כן. ואפילו הא דבעי נ"ט קשיא לי. דלדידי הוה מסתברא כיון דכללא הוא גבי תנא דמתניתין לכל איסורין שבתורה דמין במינו במשהו. א"כ מ"ש גבי קדושת שביעית דליבעי נ"ט: ואיברא טעמיה דהר"ש נ"ל פשוט דנפקא לי' מרישא דמתניתין. דקתני ילקט הורד ותו לא. משמע דשמן שרי לגמרי בשל ששית. ואמאי נהי דלא יהיב ביה טעמא כל שהוא מיהא הוי והו"ל למימר שיהנה מהשמן בקדושת שביעי'. אלא על כרחך צ"ל דקדושת שביעית לא חמירא כולי האי: אבל מ"מ לענ"ד אינה ראיה מכרחת. דאיכא למימר בורד חדש בישן אפי' כל דהו ליכא. דאע"ג דמין במינו בכל שהו ולא בעי שיעורא. אפ"ה פורתא ממשא או טעמא כל דהו בעי. דבציר מהכי לאו מיידי הוא ולא שייך לאסור כלום: והגע בעצמך דברים האסורים בהנאה שאוסרין בכל שהן. אם נגע בהן דבר של היתר או שנפל לתוכו אפי' בלח ובצונן. וכי נאסר הוא. והלא בהדחה סגי ליה. וכי הא דתנן שילהי ע"ז יין נסך שנפל ע"ג ענבים ידיחם והן מותרות [ד' ס"ה ע"ב]. וה"ה איפכא ענבים דאיסורא שנפלו ליין ולמשקין דהיתירא מלקטן והמשקין מותרין כשהיו. כיון דלא בלעי מידי. דלא בעינן הדחה אלא לדבר לח לפי שנסרך ונדבק: וא"כ הכא ברישא דהורד חדש שאינו נ"ט כלל בשמן כדלעיל. כשלקטו לא נתערב ממנו בשמן כלום ואפי' משהו ליכא. ומשום מאי ליתסר. כך היה נראה בעיני. דהך תנא דידן דמשוי כל איסורין שבתורה. הכי נמי דמחמיר בפירות שביעית כה"ג דמין במינו במשהו. דהא קדושת שביעית דאורייתא. אלא שדעת הר"ש רחבה מדעתנו. ודברינו בטלים אצל דבריו ז"ל. עם היות הדברים מוכיחין מאד כדעתנו. ולאו ק"ו הוא שהרי אם בביעור שכל עיקרו אינו אלא מדבריהם (עיין פ"ט) [משנה ה'] החמירו כל כך. בקדושת פירות שביעית של תורה לא כל שכן. אף שי"ל בדוחק היא הנותנת. רחוק הוא מאד ודוק: שביעית אוסרת כל שהוא במינה. כתב בתי"ט ז"ל תימה למאי הדר תני לה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא. ויפה הקשה: אלא שתירוצו דחוק לאוקמי בגידולין לחוד. (ולא לבד מחמת שכתב הר"ש דשלא במינה לא יתכן בגידולין. כי בזה י"ל כמ"ש הרבתי"ט בדוחק דנסיב לה באיידי. ועי"ל טוב מזה דילמא בשלא במינה נמי משכחת לה. ואליבא דר"י דפרקא קמא (דכלאים מ"ז) ותלמודא דנדרים [ד' נ"ח ע"ב] לא נסיב לה אגידולים לחוד. אלא דקסבר דמתני' כיילא נמי גידולין בזה הכלל. דכל שהוא דאסר במינו בין בתלוש בין במחובר משמע ליה: ומשו"ה נ"ל דלק"מ תמיהת הר"ש וק"ל. ומ"מ קושית הרב תי"ט ודאי קשיא. דמשנה יתירא היא. ובס"ד אשכחנא מרגניתא דכולה בבא צריכא: ולבר מהא דאמרן לעיל. דאיכא למימר דלענין קדושת שביעית ס"ל נמי להך דמין במינו במשהו. דא"כ איכא לפרושי נמי להך סיפא כמשמעה. דהיינו דקמ"ל בהדיא דשביעי' אוסרת כ"ש במינו. דהיינו פירות שביעית שנתערבו בשל ששית בשביעית. בין עירוב דתלוש או דמחובר. אשמעינן האידנא דנהגא בהו נמי דין קדושת שביעית עצמה קודם הביעור. אלא דבהא כיון דפליג הר"ש ז"ל לא קאמינא וכדכתיבנא: אבל תו אית לן תרי גווני שפירי לתרוצי יתורא דמתני'. איבעית אימא חד בלח וחד ביבש וצריכי. דסד"א לח הוא דאסר במינו בכל שהוא. אבל יבש דאפי' טובא לא יהיב טעמא. ולא מיתסר אפילו בששים. אלא משום גזרה דילמא אתי לידי נ"ט בקדרה. בכ"ש אימא לא. דכולי האי לא גזרו. ואי הוי תני חדא הוה אמינא מאי במינו ושלא במינו. לח דווקא דמסתבר טפי. קמ"ל תרתי: ואב"א לישנא אחרינא דעדיף טפי. ורישא דזה הכלל במאי עסקינן בשביעית עצמה. דאם נתערב מין במינו במשהו. ושלא במינו בנ"ט. והשהה אותו עד שעת הביעור. חייב לבער כל חד כדיניה. והיינו דלא נקט לשון איסור. דמיירי דנתערב בהיתר. וקמ"ל דאפ"ה חוזר וניעור בשעת הביעור. וחייב לבער: וסיפא מילתא אחריתא היא. דהיינו דדייק בלישניה שביעית אוסרת. משום דהשת' בזמן איסורא קאי. דמטיא שעת הביעור. ואח"כ נתערב. ואצטריך לאשמועינן דכה"ג נמי אוסר מין במינו בכ"ש ושלא במינו בנ"ט. דאי מכללא קמא לא שמעת מידי. דשאני תערובת דשביעית עצמה דחמיר. משום דהוה ליה כדבר שיש לו מתירין. דקיי"ל בכל דוכתא דאוסר בכ"ש [ביצה ד' ג' ע"ב]: דהיינו טעמיה דר"ש התם בנדרים. דמהדר להו לרבנן אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט. פירוש דר"ש ס"ל דאין שביעית אוסרת בכ"ש במינו. אלא לענין אם נתערב בשביעית קודם הביעור. דכיון דיש לו תקנה. לאכול התערובות קודם שתגיע שעת הביעור. אית ליה דין דבר שיש לו מתירין. דאוסר בכל שהוא. אבל לאכילה. דהיינו אם לא נתערבו עד אחר הביעור דנאסרין באכילה. אינן אוסרין אלא בנ"ט כיון שאין להם מתירין. ומדר"ש נשמע לרבנן דמותבי ליה מהכא. דע"כ ס"ל דהך בבא בתרא כללא הוא. אפי' לאכילה דאוסר בכל שהו במינו בכל גוונא. דהאי תנא מחמיר במין במינו. אפי' בדבר שאין לו מתירין: משו"ה תרווייהו צריכי. דאי מכללא דרישא. הו"א דה"ט דמחמיר בכ"ש משום דדמי לדבר שיש לו מתירין וכר"ש. ואכתי בהגיע שעת הביעור. דהו"ל דבר שאל"מ. סד"א דאינו אוסרת כלל. אלא לעולם בנ"ט. קמ"ל דלא שני ליה לתנא דמתני' בין דשיל"מ לדשאל"מ. דהא באמת רישא נמי לא הוי דשיל"מ. כיון שאין היתר לאיסורו. ולא דמי לדשיל"מ דעלמא. אלא ל"ש. והשתא א"ש דכולה מתני' צריכא ולא כדי נסבא. והוא דבר ברור כפתור ופרח במשנתינו. עמ"ש במ"ח פ"ט בס"ד:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 7:7
ורד חדש וכו'. נלע"ד דמכאן וגם ממתני' דלעיל יש להוכיח דערלה נהגא בורדים ג"כ מדנהגא בהו שביעית ואת"ל שאינה ראיה לכל הפחות הוי בכלל מאי דתנן בסוף מס' ערלה ספק ערלה בארץ ישראל אסור וכן הבנתי ג"כ מס' בדק הבית דף כ"ד שהביא שם דברי הראב"ד והרשב"א ז"ל ע"ש: וכתב הב"י יו"ד סי' ק"ה בשם המרדכי בכ"מ פירש"י ז"ל כבוש בחומץ אבל בלא חומץ אינו כמבושל ואא"ל כן דהא תנן הכא ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא בלא חומץ הוא נו"ט כמבושל ע"כ: בפי' ר"ע ז"ל. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכו'. אמר המלקט זהו פי' הירושלמי על בבא דוישן בחדש חייבין בביעור. אבל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כתב וזה העתק כל טופס לשונו ורד חדש של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית מלקט הורד בשביעית והשמן אין צריך לאכלו בקדושת שביעית מפני שלא יכנס בשמן כח הורדים וטעמן דאין השמן מקבל טעם הורד אא"כ יניחוהו זמן רב. חרובין חדשים של שביעית ביין ישן של ששית וישנים של ששית ביין חדש של שביעי' ס"ל לתנא דמתני' דמיד נכנס ביין טעם החרובין ומפני כך חייבין לבער היין והחרובין ולא דמו חרובין לורדים והיינו דתנן כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כל שהוא מפרש בירושלמי פ' שלש ארצות דאין שביעית אוסרת במינה בכל שהוא אלא בביעור ופי' הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ח לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון דאפשר לאכלו קודם הביעור הוי דבר שיש לו מתירין. והראב"ד ז"ל סובר דשני ביעורין הן חד כשכלין פירות העיר ותחומיה וחד כשכלה כל פירות הגליל או פירות יהודה מארץ יהודה דאחר שכלין פירות הארץ שאדם יושב בה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והן מחלקין לכל אדם לשלש סעודות וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור ולזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותן הפירות מכל המדינה ובגליל מכל הגליל וביהודה מכל ארץ יהודה ואחר שיכלו מכל המדינה משדותיה אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת שלש סעודות אוסר במשהו ע"כ ונכון הוא הירוש' לפירושו ז"ל: בפי' ר"ע ז"ל. וחרובין חדשים וכו' הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נזכר כלל לא במשנה ולא בשום מקום ונ"ל דחדש וישן שנזכר בבבא זו של חרובין הכל ר"ל שביעית ושמינית חרובין חדשים של שמינית ויין ישן של שביעית וישנים היינו של שביעית ביין חדש היינו של שמינית ומטעם זה הכל אסור שכבר הגיע זמן הביעור וצ"ע בירושלמי עכ"ל ז"ל: שביעית אוסרת. פי' רש"י ז"ל בפ' הנודר מן הירק על מילתי' דר"ש דקאמר התם אף אני לא אמרתי דשביעית אוסרת כל שהוא במינה אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט פי' אלא לביעור שאם נטל בצל של ששית ונטעו בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור דמוצאי שביעית. אבל לאכילה שאם נתערבו פירות שביעית בפירות שמינית לאחר שנתחייבו בביעור ולא ביערן דהשתא קיימי באיסור אכילה אינה אוסרת אלא בנ"ט ואם אין בה בנ"ט מתבטל ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא תנא לי' רישא ולא תני לה אלא לפרושי דלא תימא דכללא הוא בכל הדינים מין במינו במשהו אלא דוקא גבי שביעית וכדאוקימנא בזמן הביעור הראשון דהוי דבר שיש לו מתירין ואפ"ה שלא במינו בנ"ט וכן הוא בכל הדינים דבר שיש לו מתירין במינו אפי' באלפא לא בטיל ויש לרבינו שמשון ז"ל דרך אחרת בבבא דחרובין ואינו נכון אלא דפליגא מתני' אתנא דברייתא וכאשר פירשתי הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז ע"כ. ואלשון הירוש' פירש דהכי פריך הכא את אמר ילקט את הורד והשמן מותר דהשמן אינו מקבל ולא תנא יבער את הורד אלא ילקט את הורד שאוכלו בקדושת שביעית משמע דאינו חייב לבערו אפי' לאחר הביעור וסיפא תני חייב בביעור הכל משמע דאחר הביעור חייב ומשני ר' אבהו בשם ר' יוחנן תרין תנאין אינון דתנא דסיפא סבר דאחר הביעור מבער את הכל דהורד נמי יש בה טעם ובליעה מהשמן ותנא דרישא סבר דמין בשאינו מינו הוא ובטיל לגבי השמן ואין חייבין לבערו דכל עיקר טעם הורד בשמן ואין בו ממש הלכך ילקט ולא יבער ומסיק לה ר' זעירא בתרי פתרי דאין חדש וישן דסיפא כמו חדש וישן דרישא דסיפא קרי ישן לשל שביעית לגבי מוצאי שביעית דהשמן של שמינית הוא חדש ורישא בשביעית מיירי ולא לאחר הביעור מש"ה תני ילקט וסיפא כיון דהשהה הורד עד שהגיע ובא השמן של שמינית כבר נתחייב בביעור ואם יש בו בנ"ט חייב לבער הכל ובמה שפירשתי תקנתי מה שהקשה רבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. וכדומה לזה הפירוש כתוב בתי"ט: סליק פרקא. הדרן עלך כלל גדול זוטא. ואית דקרו ליה כלל גדול דביעור.
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 7:7
המשנה ממשיכה בדינים הקשורים לצמחי בשמים, אבל צמחי הבשמים הם רק דוגמה לבעיות של עירוב חומרים משנים שונות. וורד חדש שכבשו בשמן ישן – שיטת הכנת הבושם הייתה טבילת עלי הוורדים בשמן זית, ואולי הוטבלו גם הפקעות. הוורד הוא חדש, כלומר מהשנה השביעית, והשמן ישן, כלומר מהשנה השישית, ילקט את הוורד – יוציא את חלקי הוורדים שעליהם חלים דיני שביעית וכך יקבל שמן של שנה שישית המותר בשימוש 57 ליברמן, עמ' 556 , מציע שהוורד עצמו חדש, כלומר צעיר וטרי, ולכן אין הוא משפיע על טעמו של השמן. ברם בהמשך מדובר על שמן חדש, וברור ש"חדש" משמעו מהשנה השביעית. . ישן בחדש – ורד ישן בשמן חדש, חייב ביעור – כל זאת לפי הכלל שבהמשך. חרובים חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבים בביעור – לפי פשוטה של המשנה חרובים שונים מוורד, ונברר זאת להלן. היו ראשונים שפירשו שאת החרובים כבשו זמן רב ולכן דינם שונה (רא"ש). ברם אין זו דרכה של משנה. אילו היה ההבדל בזמן הכבישה הייתה המשנה אומרת זאת ותולה את ההבדל בזמן הכבישה, ולא בשינוי הגידול מוורד לחרוב. מכל מקום הרא"ש מביא את הפירוש ומסכמו במילים "ותמיה לי". זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייבים לבער מין בשאינו מינו – אם במוצר שני מרכיבים, אחד מהשנה השביעית והשני משנה מותרת, והמרכיב של השנה השביעית "נותן טעם", כלומר משפיע על טעמו של המרכיב השני – המוצר כולו נחשב פרי שביעית. כל זאת אם מדובר במין שאינו מינו. המונח "נותן טעם" מופיע בהלכה בהקשרים שונים 58 משנה, תרומות פ"י מ"א; חלה פ"ג מ"י; ערלה פ"ב מ"א; נדרים פ"ו מ"א. . בכל המקרים מדובר בטעם ממש הניכר לאוכל. במקרה שלפנינו אין מדובר בטעם אלא בהשפעה על הריח. עריכת המשנה כפי שהיא לפנינו מעניקה תחושה ברורה שהשפעה על הריח היא כהשפעה על הטעם. על כן נפרש את ארבעת המקרים שתוארו במשנה לפי הנחה זו. 1 . ורד חדש בשמן ישן – הוורד אינו משפיע על טעמו של השמן אלא לאחר זמן רב (הר"ש, בעל מלאכת שלמה ועוד). לכן יש להוציא את הוורד האסור, והשמן מותר. לפי הלכות תערובות אם החומר האסור אינו נותן טעם המוצר כולו מותר, אך במקרה זה נדרשת הוצאת הוורד כיוון שהוא בעין. הלכה זו לא נאמרה במפורש במקרים דומים. שם מדובר רק על אחת משתי אפשרויות: או שהוא בנותן טעם ואסור, או שאינו בנותן טעם ומותר. במקרים רבים אי אפשר ללקט את האסור, כגון שנשפך יין נסך על מאכל. אבל מסתבר שאם ניתן להוציא את האסור ואינו נותן טעם – צריך ללקט, כמו במקרה שלבונה נפלה על קרבן שאינו מתאים (משנה, מנחות פ"ח מ"ד). 2 . ורד ישן בשמן חדש חייב בביעור – השמן חייב בביעור, כי הוא משנה שביעית והוורד ספג מטעם השמן. 3 . חרובים חדשים בשמן ישן חייבים בביעור – החרובים הם משנה שביעית והשמן מותר, כמו בסעיף הראשון. 4 . חרובים ישנים בשמן חדש חייבים בביעור – לכאורה צריך לפרש שהחרובים, כמו חרובים חדשים, ספגו מטעמו של השמן, בניגוד לוורדים. אך הפירוש קשה, וכי החרובים סופגים את הטעם יותר מוורדים? הירושלמי שואל את השאלה ועונה "תרי תניין אינון" (לז ע"ג), כלומר זו מחלוקת בין שני תנאים, ויש מי שסבור שכל תערובת אסורה, ואכן בתוספתא דין חרובים כדין ורדים. ברם גם הסבר זה קשה: לו רצתה המשנה להציג מחלוקת הייתה מציגה את המחלוקת במפורש על ורדים או על חרובים. אמנם לעתים התלמודים משתמשים בפירוש זה של "תרין תניין אינון" (בירושלמי קרוב לעשרה מקרים), או "תרי תנאי" בבבלי (ברכות ג ע"א; נב ע"א ועוד עשרות מקרים). אבל ברוב המקרים, וגם כאן, ההסבר אינו הולם את פשט לשון המשנה. לאחר שמצינו בתוספתא את הדעה החולקת ניתן אולי להציע שהטיעון "תרי תניין אינון" לא בא להסביר את ההבדל שבין הרישא שבמשנה (ורד) לבין הסיפא (חרובים) אלא את ההבדל שבין המשנה ובין התוספתא. כך או כך, יש לחפש הבדל פשוט יותר להבנת ההבדל שבין דין ורד לבין דין חרובים. רבנו עובדיה מברטנורא הסביר שמדובר לפני זמן הביעור, לכן ניתן ללקט את הוורדים ולהשתמש בשמן גם אחר הביעור, ואילו בסיפא מדובר על אחר הביעור 59 הרע"ב מסתמך על התוספתא ולא זכינו להבין את דבריו, אלא אם כן עמד לרשותו נוסח אחר של התוספתא. . הסבר זה קשה ביותר, ראשית מפני שהאבחנה אינה במשנה, ואין לה נגיעה להבדל שבין ורד לבין חרובים. הרי המשנה מדגישה שיש הבדל בין הרישא והסיפא, הראשון בוורד והשני בחרובים, ואילו הבדל הזמנים אינו נזכר כלל. יתר על כן, אם לפני ביעור אנו עומדים בוודאי הכול מותר, הרי מותר לשתות יין שביעית בזמן, לפני הביעור. בצדק הגדיר בעל תוספות יום טוב את הפירוש כדבר של תימא. פרשנים מציעים הסברים אחרים, ולא נסקור את כולם. הרש"ס טוען כי חרובים קולטים את טעם היין מהר יותר מכפי שהוורדים קולטים את טעם השמן. פירוש זה אמנם מתבקש מלשון המשנה, אבל כפי שראינו הוא עומד בניגוד לעדות הירושלמי, וקשה להניח שהתלמוד לא הכיר הבדל זה בראליה של המוצרים השונים. אנו הצענו פירוש אחר לירושלמי, ובכך זכינו לקיים את הסברו של הרש"ס. הרמב"ם פירש בדרך דומה ש"ישן" אינו כינוי לשנה הקודמת, אלא לטריות הוורד. ורד חדש בשמן ישן הוא ורד של שביעית בשמן של שישית. הוורד הטרי אינו קולט את טעם השמן. ורד ישן הוא ורד של שישית בשמן של שישית, והוורד קולט את טעם היין משום שהוא ורד שאינו טרי, ואילו בחרובים הטעם החדש תמיד נקלט. שוב הפירוש עומד בניגוד לראליה שהירושלמי מכיר. יתר על כן, השמן אינו מתיישן, ואין טעם להגדירו כחדש או ישן. ברור אפוא ש"חדש" פירושו מהשנה השביעית, ואם כן גם ורד חדש אינו ורד טרי, אלא ורד מהשנה השביעית. כל ההסברים עומדים בניגוד להסבר הירושלמי, ואם לא נקבל את האפשרות שהצענו להסבר אחר לתלמוד הירושלמי יהיה קשה להציע הסבר שונה לסתירה שבמשנה, הסבר שיהיה מבוסס על ראליה שונה מזו שהירושלמי הכיר. לכאורה היה ניתן לפרש שבשני המקרים החרובים והוורדים השפיעו על השמן. אבל בחרובים הם השפיעו על טעמו של השמן והרי זה בבחינת "נותן טעם" ואסור, ואילו בוורד אין זה נותן טעם אלא נותן ריח, ונותן ריח אינו אסור. הסבר זה אפשרי, אך אין בידינו לתמוך חידוש זה ממקורות מקבילים. ושוב גם הסבר זה עומד בניגוד לירושלמי, אלא שניתן לתרץ קושי זה שעם הזמן מוסדו ההגדרות ההלכתיות ונותן טעם הפך לזהה לנותן ריח. על כן נמנע הירושלמי מלהציע את ההסבר המוצע. אפשרות הסבר אחרת היא שהוורדים הוכנסו לשמן כשהם שלמים, ואילו החרובים נטחנו או בוקעו, אחרת לא יספוג היין מטעמם. חומרים שלמים ניתן ללקט ואז השמן מותר, אבל את חרובי האיסור אי אפשר ללקט. הבחנה זו מופיעה במקרים אחרים שנידון בהם דינן של תערובות (משנה, תרומות פ"י מ"א; עבודה זרה פ"ה מ"ב ומקבילות, ועוד). הירושלמי לא הציע פירוש זה, שוב משום שהאבחנה בין פרות מבוקעים לשלמים טושטשה במהלך הדורות. הכלל שנקבע היה "נותן טעם", והאבחנות הקודמות נדחקו מההלכה. המשך הירושלמי קשה ביותר. לאחר ההצעה ש"תרי תניין אינון" רבי זעירא מציע לכאורה הסבר מחודש, אך אין הוא אלא פשט המשנה כפי שפירשנו: "וורד שלשביעית שכבשו בשמן שלששית. וישן בחדש – וורד שביעית שכבשו שלשמינית". לא ברור מה החידוש, וכיצד ניתן היה להבין את המשנה בדרך אחרת. זה הכלל כלשהוא בנותן טעם חייבים לבער מין בשאינו מינו[ .] מין במינו כל שהוא – זהו סיכום הלכתי החוזר על תוכן המשנה. הסיכום מיותר, והוא כמו הסיכום במשניות א-ב לעיל. שביעית אוסרת כל שהיא במינה – כאן אין עושים שימוש באבחנה של "נותן טעם", ומין במינו תמיד אוסר. זו הלכה מחמירה ביותר החורגת מהמסגרות ההלכתיות הקיימות במקרים מקבילים. אין מדובר באפשרות שהרוב יבטל את המיעוט, "יעלה" בלשון חכמים (באחד ממאה או באחד ממאתיים), ואף לא בביטול במקרה של אינו נותן טעם, ושלא במינה בנותן טעם – זו חזרה על הכלל הראשון שנאמר לעיל. לשון המשנה קשה ומיותרת; אמנם לפי הצורה שבה פיסקנו אותה, בעקבות אלבק, היא מובנת בדוחק 60 כך פליקס מפסק: "זה הכלל כל שהוא בנותן טעם – חייב לבער, מין בשאינו מינו. ומין במינו – כל שהוא. שביעית אוסרת כל שהוא במינה, ושלא במינה – בנותן טעם". כך בקירוב גם במשניות יכין ובעז, ועוד. , אך יש בה משפטים מיותרים. נראה שבמקור היו שני משפטים והעורך איחדם לסכמה אחת. הסבר כללי זה יש לשכלל. הכלל "מין במינו בכלשהו, מין בשאינו מינו בנותן טעם" הוא כלל ידוע ומופיע בסדרת משניות וברייתות לעניינים שונים כשביעית (משנתנו), חלה (משנה, חלה פ"ג מ"י), ערלה (משנה, ערלה פ"ב מ"ו; בבלי, חולין צט ע"ב ועוד), תוספת ביכורים (משנה, ביכורים פ"ג מ"י ומקבילות), עבודה זרה (משנה, עבודה זרה פ"ה מ"ח) ובדינים שונים במסגרת דיני מנחות וזבחים (תוס', תרומות פ"ח ה"ב; בבלי, מנחות כב ע"א; זבחים עח ע"ב ועוד). מבנה המשנה שלנו הוא: דין הוורד, הכלל, וסיכום המיסב את הכלל על שביעית. כך יש לפסק את המשנה (ההשלמות שלנו להסבר בסוגריים מרובעים): זה הכלל : כל שהוא בנותן טעם חייבים לבער מין בשאינו מינו . [אבל] מין במינו כלשהוא [אוסר, אפילו אין בו נותן טעם]. [וכך גם] בשביעית: אוסרת כל שהוא במינה, ושלא במינה [אוסרת רק] בנותן טעם . סדר המשניות בפרק השביעי אינו נהיר, וממבט ראשון הפרק נראה בלתי מסודר. הפרק מתחיל בכלל לאילו פרות יש דין שביעית ולאילו יש דין ביעור. פרק ח אמור לפרט את המרכיב הראשון, ופרק ט אמור לפרט את דיני הביעור. עיקר עניינו של הפרק הוא למעשה בביעור השביעית, והכללים מתי יש לפרות דין שביעית מובאים רק בקצרה. משנה א קובעת את הכלל שמה שאינו מתקיים בארץ אין לו ביעור, ומדגימה את הכלל. משנה ב מדגימה את הכלל השני שמה שמתקיים בארץ אין לו ביעור. משנה ג מתחילה קבוצה חדשה של מינים שביעורם בעייתי, בחלק מהמקרים כלל לא נזכר במפורש מתי הם מתבערים ובחלקם הדבר תלוי בנשירה מהעץ. בכך עוסקות משניות ג, ה. אבל החצי השני של משנה ג ומשנה ד סוטים לכאורה מהנושא ועוסקים במסחר בשביעית. כל זאת משום שבראשית משנה ג דובר במינים שאין להם ביעור אבל לדמיהם יש ביעור. אגב אזכור "דמי שביעית" סטתה המשנה והרחיבה במסחר בשביעית. משנה ה חזרה לדיון בביעור, וגם משנה ה עוסקת שוב בביעור של תערובת. אבל משנה ו חורגת ועוסקת בשאלה האם יש לפרות מסוימים שביעית. נראה שהמשנה הובאה רק בגלל דברי רבי שמעון שלקטף אין שביעית, אחרת אין במשנה חידוש ואין מקומה כאן, אלא שהעורך רצה להביא צמח שאין לו שביעית כלל, ואגב הקטף הובאו יתר צמחי בשמים. משנה ז מדגימה את דין ביעור תערובת על ידי מיני בשמים. נראה אפוא שכל המשניות העוסקות בדיני בשמים היו משנה קדומה ערוכה, כנראה מדור יבנה כפי שהראינו בדיוננו. העורך של המשנה הביא קובץ זה כדי להדגים בעזרתו את דין ביעור התערובת אך בחר להביא את כולו, מה עוד שראשיתו (משנה ו) יש לה קשר סמנטי לנושא של הפרק. כאמור, עיקר הפרק דן בדין ביעור הפרות ודמיהם. בכל המשניות שביחידה הראשונה (עד משנה ו) חוזרת הכפלה זו "אין/יש להם ביעור ואין/יש ביעור לדמיהם". בכל המשניות אין הבדל בין ביעור הפרות לבין ביעור דמיהם, ואף לא בין חובת השביעית שעל הפרות לבין חובת השביעית שעל דמי הפרות. זו עדות לכך שכל החצי הראשון של הפרק עבר עריכה אחידה. אבל ביחידה השנייה, הכוללת את המשניות ו-ז, המשפט "ולדמיהן..." חסר, משום שהיא יחידה נפרדת שלא עברה אותה עריכה. מכל מקום, משפט זה גרר את העיסוק בשאלת המסחר בשביעית (החצי השני של משנה ג ומשנה ד).
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 7:7
וורד חדש שכבשו בשמן ישן. הוא שיטמין וורד של שביעית בשמן של ששית הרי הוא מלקט אותו מפני שלא יכנס כח הוורדין וטעמם בשמן שהשמן הוא ישן והוורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב: ישן בחדש הוא לתת וורד של שביעית בשמן של מוצאי שביעית וזה יכניס בו כח הוורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן אבל החרובין ביין יכנס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער היין: ושאמר מין במינו כ"ש כגון שיתערב יין של שביעית ביין של ששית ואפילו טפה אחת בכלי גדול הוא חייב לבער וזהו שאמר שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושאמר ושלא במינה בנותן טעם כמו הוורד בשמן והחרובין ביין וכן הדין בשאר איסורין שבתורה ולשאר האיסורין כולם רמז באמרו זה הכלל כל שהוא בנותן טעם וכו' ועוד יתבאר זה בסוף ע"ז:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 7:7
חדש. של שביעית ישן משנה ששית: ילקט את הוורד. ויאכלנו והשמן מותר ואין בו קדושת שביעית דוורד לא יהיב טעמא בשמן: וישן בחדש. כגון וורד של ששית בשמן של שביעית חייב לבער את הכל ופריך בירושלמי (הל' ב') הכא אתמר ילקט את הוורד (בכלי) וכה אתמר חייב בביעור רבי אבהו בשם ר' יוחנן תרין מתניין אינון אמר ר' זירא יכיל אנא פתר בתרי פתרי וורד חדש שכבשו בשרף של ששית וישן בחדש וורד שביעית בשמן שמינית כלומר רישא בוורד חדש ושמן ישן של ששית בשנה שביעית שעדיין לא הגיע זמן הביעור וילקט הוורד והשמן מותר אבל סיפא בוורד שביעית בשמן של שמינית שכבר הגיע זמן הביעור ונתחייב הוורד בביעור חייב לבער את הכל כדקתני סיפא דמין בשאינו מינו חייב לבער בנותן טעם ודבר תימה מאי קשיא ליה אפילו איירי בחד פתרונא כגון וורד של שביעית בשמן של ששית ובוורד של ששית בשמן של שביעית מכל מקום האי חייב בביעור והאי אינו חייב בביעור דשמן נותן טעם בוורד ואין וורד נותן טעם בשמן: החרובים חדשים. הכא גבי חרובין מיירי שנשתהו ביין עד שהגיע זמן הביעור משום הכי בכל ענין חייבים בביעור אבל בשביעית ילקט החרובין כמו בוורד ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ה) בחרובין כדתנן הכא בוורד החרובים חדשים שכבשן ביין ישן ילקט החרובין והיין מותר ישנים בחדשים חייב בביעור: השביעית אוסרת כל שהוא במינה. כגון לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנותן טעם: ושלא במינה. אפילו לאחר הביעור בנותן טעם וצריך עיון בסוף הנודר מן הירק דאיירי בגידולים וזהו תימה דשלא במינה לא יתכן בגידולים:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 7:7
בתוי"ט ד"ה ורד חדש כו' ופי' בו הר"ש כדברי הר"ב ודבר תימה מאי ק"ל אפי' כו' דשמן נו"ט בוורד כו'. ואנכי תמה על תמיהתו כיון דחזינן דהירושלמי ס"ל דגם ורד נו"ט בשמן אלא שאינו אוסר קודם הביעור לכן שפיר מקשה מסיפא דחייב בביעור ומאי דאיצטריך תנא לאשמעינן דין דאשתהי בחרובין ולא נקטו בוורד גופא י"ל דוורד שהוא רך אין דרך לשהותו בשמן שנימוח שם וכיון שקלט השמן ריחו נוטלהו מתוכו. ועוי"ל דוורד אפי' אישתהי מותר דכל טעמו נפלט ממנו בשעה מועטת וכמו בשבת דתנן בפ"ג דעוקצין מ"ד משנתן טעמו בקדירה אין בו משום תרומה:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 7:7
[אות לד] בתו"ח בסד"ה בתוי"ט ד"ה ורד חדש. ויאכלום בקדושת שביעית. גם אנכי כוונתי לזה בעזה"י ובביאור יותר דהטעם דא"ח בביעור דבלוע בעלמא הוא כמבוער כדקי"ל לקמן (פ"ט מ"ח) כר"ג ועמ"ש שם בעזה"י:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviis 7:7
ורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו' . פי' הר"ב דרישא ורד דשביעית בשמן דששית וקודם הביעור וסיפא בורד דשביעית בשמן דשמינית ולאחר הביעור. וכן פירש הר"ש משום דבירו' הכי איתא ורד חדש שכבשו בשמן של ששית. וישן בחדש ורד שביעית בשמן שמינית. ופי' בו הר"ש כדברי הר"ב וכתב ודבר תימה מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון ורד של שביעית בשמן של ששית ובורד של ששית בשמן של שביעית מ"מ האי חייב בביעור והאי אינו חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ואין ורד נותן טעם בשמן עכ"ל. והנני יוסיף להפליא בדברי הר"ב דמפרש סיפא דמתני' דשביעית אוסרת כו'. דהיינו לאחר הביעור אבל קודם הביעור בנ"ט בין במינה בין שלא במינה וא"כ מ"ש רישא דהכא ורד חדש כו' הרי אף קודם הביעור בנ"ט. ובדברי הר"ש לא פורש בהדיא דס"ל דקודם ביעור שלא במינה נמי בנותן טעם אלא מדכתב אבל שלא במינה אפי' לאחר הביעור בנ"ט. משמע דה"ק ל"מ קודם הביעור דאינו אוסר אלא בנ"ט אלא אפי' לאחר הביעור נמי דוקא בנ"ט וקשיא נמי דידיה אדידיה. אבל יש לפרש דה"ק אבל שלא במינה ל"מ דקודם הביעור אינו אוסר כלל אלא אפילו לאחר הביעור דבמינו במשהו ואפילו הכי שלא במינו בנ"ט. ועוד דוחק בפירושם דכולה מלתא הא תליא בשעת הביעור ולמאי תנן חדש בישן וישן בחדש ליתני ורד שכבשו בשמן אם הגיע שעת הביעור חייב לבער ואם לאו ילקט. ומפני קושיא זו נראה שנתכוונו לכתוב וכבר הגיע וכו' ול' הר"ש שכבר הגיע כו' כלומר דמתניתין נקט ישן בחדש דמלתא דפסיקא שכבר הגיע כו'. ולא הועילונו בזה כ"כ דאכתי רישא דחדש בישן לאו מלתא דפסיקא הוא. הלכך נראה כפירוש הרמב"ם שמפרש ורד חדש בשמן ישן ורד דשביעית שכבשו בשמן דששית ילקט מפני שלא יכנס כח הורדין וטעמם בשמן שהשמן ישן והורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב. וישן בחדש ורד דשביעית בשמן דשמינית וזה יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן. ע"כ. והוסיף כסף משנה וכתב פי' כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש. והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן. [*ועיין בפרק י' דתרומות משנה י]: וחרובין חדשים וכו' . מ"ש הר"ב ע"פ התוספתא. כ"פ הר"ש. והדבר תמוה לפרש משנתנו על פיה דמשמע דבענין אחד שנאן לורד וחרובין אלא שדינם נשתנה. ועוד דלמאי נ"מ אשמעינן דין דחרובין בענין אחר מדין דורד אם שניהם שוים בדינם. ובתוספ' פ"ה שונה דין הורד כמו ששנויה במשנה. וכן שונה דין החרובין. לכך נראה דמשנתנו חולקת עם התוספתא ופי' המשנה כמ"ש הרמב"ם דחרובין ביין יכנוס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער ע"כ. ובדברי כסף משנה יש ט"ס וכצ"ל פי' שהחרובין נותנין טעמן מיד וכן היין קולט טעם החרובין מיד ולא דמו לורד בשמן: זה הכלל וכו' . כתב הר"ב בכל איסורים וכו'. ר"ל זה הכלל לאתויי כל איסורים. והא ודאי דעיקר הבבא בשביעית מיירי. כדתני חייב לבער. וכן לשון הרמב"ם. ולשאר האסורים כולן רמז באמרו זה הכלל כל שהוא בנותן טעם וכו'. ומה שכתב הר"ב ואינה הלכה. ר"ל אלא כדמסיק בפירושו למשנה ח פרק ה דמסכת ע"ז: שביעית אוסרת בכל שהוא וכו' . תימה למאי הדר תני ליה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא כדתני חייב לבער. וכמו שכתבתי לעיל. ונראה בעיני דהיינו דבס"פ הנודר מן הירק (נדרים דף נח) מייתי לה לענין גדולין שאם לקח בצל של ששית ונטעה בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור וגידולין מאן דכר שמייהו אלא דממשנה יתירה שמעינן דלענין גידולין שנויה. ומה שתמה הר"ש וז"ל וזהו תימה דשלא במינה לא יתכן בגידולין עד כאן. אומר אני דודאי דשלא במינה לא שייך כלל בגידולין. ומיהו איידי דנסיב במינה לאשמעינן דין גדולין נסיב נמי לשלא במינה אע"ג דלא אצטריך ליה כלל. ומה שפירש הר"ב שאוסר בנ"ט קודם הביעור. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ה מפ"ט בסייעתא דשמיא. ודין לאחר הביעור עיין מה שכתבתי במשנה ה וח דפ"ט בסייעתא דשמיא:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 7:7
ורד חדש שכבשו בשמן ישן וורד שביעית בשמן ששית או וורד שמינית בשמן שביעית קודם זמן הביעור: ילקט את הוורד קודם זמן ביעור. ואז אין השמן צריך ביעור אף שהיה בוורד בכדי נ"ט בשמן. ואף להנך תנאי דפליגי לקמן פ"ט מ"ה דאין הטעם כמבוער. עכ"פ הכא מדסלקו לוורד בשעת היתר דהיינו קודם זמן הביעור דהו"ל התירא בלע [כע"ז דע"ו א] כ"ע מודו דהטעם כמבוער. ואינו חו"נ לחייב השמן בביעור [ומזה נ"ל ראיה לא"ח סתמ"ז ס"ב ודו"ק] וה"ה בוורד ח' בשמן ז' ילקט הוורד לאכילה קודם עצרת של שנת ח'. דאז הוא זמן ביעור של זיתי שמן של שביעית [כפסחים נ"ג א]: וישן בחדש וורד ז' בשמן ח' או וורד ו' בשמן ז': חייב בביעור דאע"ג דקיי"ל כר"ג פ"ט מ"ה. דגם בסילקו בשעת איסור. הטעם הו"ל כמבוער. עכ"פ הכא וורד ישן בשמן חדש. טעמו חזק ביותר כמ"ש הרמב"ם. וכדקיי"ל [בי"ד סצ"ה] דכל דבר חריף אינו כנ"ט בר נ"ט. ה"נ מה"ט הו"ל כממשות. ואף דגם בממשות קאמר בירושלמי פ"ט מ"ה. דבהתחיל לבער מקצת האוצר הו"ל הנשאר כמבוער. וכן פסק הרמב"ם (פ"ז משביעית ה"ו). נ"ל דזהו דוקא בשכבר מונח באוצר וביער מקצתו. משא"כ הכא שכבשו לאחר זמן ביעור. הו"ל כחולק אוצרו קודם שביערו. דאז וודאי כ"א ואחד חייב בביעור. מיהו וורד ישן בשמן ישן וא' מהן שביעית לאחר הביעור מדליכא רק טעם פשוט. תליא בפלוגתא דלקמן אי טעם כמבוער או לא: חרובין חדשים שכבשן ביין ישן חרובי שביעית ביין ו': וישנים בחדש חרובי ז' ביין ח': חייבין בביעור אף שכבשן בשעת היתר. עכ"פ כיון דטעם חרובין ביין נקלט בחוזק. יותר מוורד בשמן וכמ"ש הרמב"ם. להכי הו"ל טעם חרובים שביין כאוצר בפני עצמו. ולא סגי בשמבער החרובים עד שיבער גם היין: זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער היינו מין בשאינו וכו': ומין במינו כל שהוא אף שאין טעמו חזק. דהו"ל כעין וורד חדש בישן אפ"ה דינו כשביעית. מדהוא מין במינו: ושלא במינה בנותן טעם אע"ג דכבר תנא לה. נ"ל דקמ"ל דדוקא שביעית אוסרת וכו'. ר"ל דוקא ממשות או טעם חזק שהוא כממשות. אבל טעם פשוט לחוד של שביעית הו"ל כמבוער וכר"ג לקמן פ"ט מ"ה. ולע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. קמ"ל דבמינו אפילו סילק הממשות קודם ביעור אפ"ה הו"ל במשהו. וכ' עוד דהיינו דוקא לאסור לאחר ביעור בלא ביעור. מדיש תקנה להפקיר. או מדאכילת איסור חמיר טפי. אבל לעניין לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד. נ"ל דסגי בס' אפי' במינו. עכלה"ט:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 7:57-66