Bechoros 4:1 — Caring for the Bechor
Series · The ChurbanKodashim › Bechoros › Perek 4 › Mishnah 1קָדָשִׁים ‹ בכורות ‹ פרק ד׳ ‹ משנה א׳
Caring for the Bechor
הַטִּפּוּל בַּבְּכוֹר עַד נְתִינָתוֹ לַכֹּהֵן
Mishnah בכורות ד׳:א׳ · Bechoros 4:1
עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר?
בִּבְהֵמָה דַקָּה, עַד שְׁלשִׁים יוֹם.
וּבַגַּסָּה, חֲמִשִּׁים יוֹם.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּדַּקָּה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים.
אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה תְּנֵהוּ לִי, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ.
אִם הָיָה בַעַל מוּם, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ, מֻתָּר.
וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָמִים, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ, מֻתָּר.
הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְשָׁנָה, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו), לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה.
For how long must a Yisrael care for the bechor?
For a small animal, thirty days;
for a large one, fifty days.
Rabbi Yossi says: for a small animal, three months.
If the Kohein said within this time, “Give it to me” — he may not give it to him.
If it was blemished and the Kohein said, “Give it to me to eat it” — it is permitted.
And in the time of the Mikdash, if it was unblemished and he said, “Give it to me to offer it” — it is permitted.
The bechor is eaten within its first year, whether unblemished or blemished,
as it says (Devarim 15): “Before Hashem your G-d you shall eat it, year by year.”
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
case/objectrestrictive rulingpermissive rulingTannapasuk/proof textconditiongeneral rulewhat does this mean?
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
Summary Chartwhat does this mean?
Caring for the Bechor▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| How long must a Yisrael care for the bechor before giving it over? | Tanna Kamma: Small animal — 30 days; large animal — 50 days | — |
| Rabbi Yossi: A small animal — three months | — | |
| May the Kohein demand it earlier? | No — he may not give it within that time | — |
| What if it is blemished and the Kohein asks for it to eat? | Permitted | — |
| In Mikdash times, if unblemished, to offer it? | Permitted | — |
| Until when may the bechor be eaten? | Within its first year — whether unblemished or blemished | Devarim 15:20 |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (10)▾
עד כמה. להטפל בבכור. להתעסק בגדולו קדם שיתנהו לכהן: בדקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים. בגמרא ילפינן לה מדכתיב (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי, וסמיך ליה כן תעשה לשרך לצאנך, ורמינן שרך המקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מקדם, וצאנך המאחר לבכור בניך שהוא מאחר , ומלאתך ודמעך שהם הבכורים קרבים לחמשים יום, שהתבואה מבשלת בפסח ואין מביאין בכורים עד עצרת דכתיב (שם כג) וחג הקציר בכורי מעשיך, וכמו שאתה עושה למלאתך ודמעך שאינך מביאם אלא לסוף חמשים יום, כן תעשה לשורך שלא תביאנו עד חמשים יום, וכדרך שאתה עושה לבכור בניך דכתיב ביה (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה, כן תעשה לצאנך שלא תביאנו עד שלשים יום: בדקה שלשה חדשים. לפי שטפולה מרבה, ששניה דקות ואינה יכולה לאכל עשב, ואם לא תהיה עם אמה תמות. ואין הלכה כרבי יוסי: לא יתנו לו. דכיון דעל ישראל רמיא לטפל בו חמשים יום ואמר לו כהן בתוך זמן זה תנהו לי וארענו, דומה כמי ששוכרו, שהוא מצילו מן הטרח על מנת שיתננו לו ולא לכהן אחר, ודומה לכהן המסיע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות, ותניא כהנים ולוים המסיעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומות ומעשרות. אבל אם היה בעל מום ואמר לו תן לי שאכלנו, הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסיע בבית הגרנות: בין תמים בין בעל מום. בין בזמן המקדש ובין עכשיו, כל שנה דידיה רשאי לקימו. ובכור בעל מום ילפינן שהוא נתן לכהן ואוכלו במומו מדכתיב (שם) ובשרם יהיה לך, לשון רבים, אחד בכור תם ואחד בכור בעל מום:
עד כמה. להטפל בבכור – to be engaged with its (i.e., the firstling’s) raising prior to giving it to the Kohen. בדקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים – In the Gemara (Tractate Bekhorot 26b), we derive it, from what is written (Exodus 22:28): “You shall not put off the skimming of the first yield of your vats. You shall give Me the first-born among your sons,” and adjacent to it (Exodus 22:29), “You shall do the same with your cattle and your flocks,” and they show an incongruity/objection, “your bull” which is mentioned earlier in Scripture to “the skimming of the first yield of your vats” which is early, and “your flocks” which is later than the “the first-born among your sons” but “the skimming of the first yield of your vats” which are the first-fruits are offered at fifty days, that the grain is ripened on Passover and we don’t bring the first-fruits until Atzeret/Shavuot, as it is written (Exodus 23:16): “and the Feast of the Harvest, of the first fruits of your work, [of what you sow in the field], and just as you do for the “skimming of the first yield of your vats, which you do not bring until the end of fifty days, so you do for your bulls that you do not bring it until fifty days, and in the manner that you act regarding the first-born of your sons, as it is written concerning it (Numbers 18:16): “Take as their redemption price from the age of one month up,” similarly you should do for your flock that you should not bring it until thirty days. בדקה שלשה חדשים – because its care-taking (i.e., of small cattle) is more troublesome (see Talmud Bekhorot 26b and Talmud Bava Metzia 69a), for its teeth are thin and it is not able to eat grass. And if it won’t be with its mother it will die. But the Halakha is not according to Rabbi Yossi. לא יתנו לו – for since its care-taking is cast upon an Israelite for fifty days, and the Kohen said to him “Within this time [period], give it to me and I will pasture/tend it.” It is similar to someone who rents it that he saves him from the trouble on the condition that he (i.e., the owner) will give it to him and not to another Kohen, and this is similar to a Kohen who helps/assists in the granary/threshing floor to thresh and to winnow in order that they will give him the heave-offerings/Terumot, and it is taught [in a Baraitha] that Kohanim and Levites who assist in the granary/threshing floor, they don’t give them have-offerings and tithes. But if [the animal] had a blemish and he said to him: “Give it to me and I will consume it, for since it was pointed out to him, e was not like the Kohen who assists in the granary. בין תמים בין בעל מחם – whether at the time of the Temple or whether at the present time, every year it is his, he is permitted to uphold it. And a firstling with a blemish, we derive that it is given to a Kohen, and he consumes it with its blemish for since it is written (Numbers 18:18): “But their meat shall be yours,” is the plural language, whether it is pure firstling or whether it is a firstling with a blemish.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Bechoros 4:1
Introduction When a first born is born into an Israelite’s herd, the Israelite is not allowed to immediately give it to the priest. Rather, he must take care of it for a period of time and then transfer the animal to the priest. Our mishnah discusses how long he needs to take care of the animal. As background to this mishnah, we must remember that after the Temple was destroyed, the priest would have to hold on to the first born until it became blemished, at which point he could slaughter it and eat it. During this period he couldn’t use it for anything else. When the Temple was still standing, he could sacrifice it whenever he wanted to, as long as it was already eight days old. For how long is an Israelite bound to take care of a first born? In the case of small cattle, for thirty days, and large cattle, fifty days. Rabbi Yose says: in the case of small cattle, three months. It is in the priest’s interest for the Israelite to take care of the animal as long as possible, to feed it and fatten it up. Therefore, the mishnah sets a mandatory period in which the Israelite must take care of the animal. According to the first opinion, this time period is longer for large cattle such as oxen, because they need to be fattened up more. According to Rabbi Yose the opposite is true. The period is longer for small cattle such as goats and sheep because their survival is more precarious. If the priest says [to the Israelite] during this period “Give it to me,” he must not give it to him. One would think that if the priest is willing to take the animal at an earlier period, the Israelite would be allowed to give it to him. The mishnah rules that this is forbidden. The problem is that if priests start helping Israelites out in preparing that which they must give them, then there is a danger of a quid pro quo situation being created “you take the animal earlier, and I will give it to you and not another priest.” Ultimately, this would be against the priests’ best interests, so the mishnah makes such behavior prohibited. Also, the Torah says that these must be given to the priests, and not that the priests should have to work in order to receive their gifts. But if the first born was blemished and the priest said to him “Give it to me so that I may eat it,” then it is allowed. However, if the animal is blemished already, then the priest can eat it immediately, as opposed to holding on to it until it becomes blemished. Therefore, in this case the Israelite can immediately give it to the priest. And in Temple times, if [the first born] was in an unblemished state and the priest said to him “Give it to me, and I will offer it up it was allowed.” When the Temple still stood the priest could sacrifice the animal immediately. Therefore, the Israelite can give it to him as soon as the priest asks for it. A first born is eaten year by year both in an unblemished as well as in a blemished state, for it is said: “You shall eat it before the Lord your God year by year” (Deuteronomy 15:20). The first born must either be eaten or sacrificed (when the Temple still stood) within its first year. If it is not blemished within this year, then the priest must sacrifice it. This is derived from the verse in Deuteronomy. Obviously, once the Temple was destroyed, the priest might have to wait longer for it to become blemished.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Bechoros 4:1
בהמה דקה . אע"ג דבקרא קדים גסה לדקה, ור' יוסי נמי לא פליג אגסה דסליק כי אם אדקה, הקדים הדקה משום דשלשים דידיה קדמו לחמשים דגסה, כי אי אפשר לחמשים בלא שלשים:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Bechoros 4:1
(א) ופרכינן, אדרבה דסמיך ליה לדסמיך ליה. אמר רבה אמר קרא תעשה, הוסיף לך הכתוב עשיה אחרת בשורך. ואימא שיתין. לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. פרש רש"י, הואיל ולא גלה לך שעור עשיה שהוסיף, ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם, ואחריהם תלך כו'. גמרא: (ב) אמלאתך בלחוד הוא דמהדר. וכמו שכתב הר"ב במשנה ו' פרק ג' דתרומות: (ג) קשה, שהרי אין קציר שערים קודם לעמר שבפסח והיאך אפשר שהחטים גם כן מבשלים בפסח, ומקרא מלא הוא כי השערה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה כו' [שמות ט]. ולכן נראה לי שרוצה לומר כהתוספות שם שכתבו שגמר זמן בשול התבואה עד העצרת שמביאין כו'. תוספות יום טוב. ועין תוספות חדשים: (ד) בדקה כו'. צריך לומר דרבי יוסי לית ליה דרשא דקרא, אלא סבירא ליה דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפלו בו ישראל, כדי שתהא הנתינה דרך גדלה וכדכתיב [שמות כט] למשחה בהם. ועין תוספות יום טוב: (ה) שנאמר כו' בשנה. וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו. הרמב"ם:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Bechoros 4:1
עד כמה ישראל וכו'. פ"ק דתמורה ד' ח': עד שלשים יום. מחק הרי"א ז"ל מלת עד וכתב ס"א ר' יוסי אומר אף בדקה שלשה חדשים ע"כ: ר' יוסי אומר בדקה שלשה חדשים. וה"נ פליגי בברייתא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ט) גבי השם בהמה לחברו. וביד פ"א דהלכות בכורות סי' ח' י"ד ט"ו ובטור יו"ד כוליה פירקין בסימן ש"י שי"א שי"ב שי"ד. וכתבו תוס' חיצוניות ז"ל דבזמן הזה מיירי שאין יכולין להקריבו כשהוא תם ואפילו כשהוא בזמן הבית כשהן רחוקים מא"י שאינם יכולין להקריבו עד הרגל ע"כ: בפי' רעז"ל ורמינן שורך במוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם וכו' ובגמרא פריך אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה ובכור בניך סמיך לשורך ומשני אמר רבא אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ופרכינן ואימא שיתין דעשיה אחרת דומיא דהך דבכור בניך בעינן ומשני הואיל ולא גילה לך הכתוב שיעור עשייה שתוסיף ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך ותנ"ה דלא מסרך הכתוב אלא לחכמים. וכתבו תוס' ז"ל מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך דהיינו נ' יום מיום הבאת העומר בפסח שאז זמן בשול התבואה עד העצרת שמביאין שחי הלחם להתיר חדש במקדש וא"ת האי ביום חמשים יום הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים יום וי"ל דבכורי יחיד לא מייתו עד לאחר עצרת ע"כ:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Bechoros 4:1
לפי כתב-יד קופמן עד כמה ישראל חייבין להיטפל בבכור – את הבכור של בהמה דקה (כבש, עז) יש לתת לכוהן. השאלה של המשנה מובנת רק על בסיס ההנחה שהתנא יודע שיש הגבלת זמן מזערית ומרבית לעיכוב נתינת הכבש. בדרך כלל ניסוח כזה בא לאחר קביעת הכלל, שאין לתת את הכבש מיד לכוהן. האינטרס של הבעל הוא לתת את הוולד בן יומו לכוהן, וכך לחסוך את עלות הטיפול בו. מכאן שהדיון הוא בזמן המינימלי שבו צריך הבעלים לטפל בוולד השייך לכוהן, ועל קביעה כזאת מתאים שיבוא ההמשך שיקבע את שיעור ההמתנה. בבהמה דקה שלשים יום – כפשוטה המשנה מתפרשת על בסיס ההנחה שמטילים על ישראל לטפל בוולד הקטן. אמנם מבחינתו הטיפול הוא בזבוז, שהרי לא הוא ייהנה ממנו, אך חייבו אותו לטפל בבכור שלושים יום לפחות. ובגסה – פרה, חמשים יום – בוולד פרה הטיפול מועט יותר. אמנם הטרחה מעטה, אך ההפסד רב יותר. הבכור יונק וכך נמנעת מהבעלים האפשרות ליהנות מחלב אם. חלב הפרה רב הרבה יותר, כך שההפסד בשל קיום העגל רב יותר מאשר ההפסד בגידול טלא או גדי. רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים – רבי יוסי חולק בבהמה דקה. בתוספתא מוסבר: "רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה" (פ"ג ה"א, עמ' 537; בבלי, כו ע"ב). אם כן, רבי יוסי מקל על הכוהן. אמר לו כהן בתוך [ה]זמן זה – בתוך שלושים הימים של בהמה דקה. משפט זה אינו המשך דברי רבי יוסי, אלא הוא דעת הכול. תנהו לי – הכוהן מוכן ליטול עליו את דמי הטיפול, וכמובן בכך גם להעניק לבעלים את האפשרות ליהנות מחלב האם. בזמן הבית העלה הכוהן את הבכור לירושלים והקריבו שם כשלמים. כדאי לו להקדים את קבלת הבכור כך שיתאים לזמן עליייתו לירושלים (במועד העבודה של המשמרת שלו?). לאחר החורבן הלכה זו לכאורה מיותרת: הרי הכוהן ימתין עד שייפול בבכור מום וייפסל לקרבן (ירעה עד שיסתאב), על כן מדוע יתנדב לקבל את הבכור לפני הזמן? הרמב"ם רמז להסבר האפשרי: הכוהן רוצה לשכנע את הישראל לתת את הבכור דווקא לו. הרמב"ם מדגיש את הפן הדתי: "כדי להקל על בני אדם נתינת המתנות". אנו מעדיפים להדגיש את הפן החברתי. הכוהן בעצם משלם מעט לבעל הבכור כדי שהוא יקבל ממנו את הבכור. בין הכוהנים מתפתחת תחרות מי יקבל את הבכורות, ובאופן טבעי נוטים בני אדם בתנאים אלו לערוך עסקאות, וחכמים מתנגדים לעסקאות אלו. מובן שהיתר להסדרים כאלה עלול להתפתח למצב שבו הכוהן משלם עבור המתנות המגיעות לו בזכות. הרי זה לא יתנו לו – אין כאן חשד בכוהן, אלא התנגדות להסדרים הממעטים את טובת ההנאה של הכוהן. ההלכה מגנה על הכוהן מפני לחץ להסדרים העוקפים את חובת בכורות (בבלי, כו ע"ב) 1 ראו תוס', דמאי פ"ה ה"כ. . אם היה בעל מום אמר לו תנהו לי שאוכלנו מותר – הכוהן רוצה לאכול את העגל או את הטלה עכשיו, ואין סיבה להימנע מלתת לו את האפשרות ליהנות ממנו כבר עתה. כאן החשש להסדר הממעט בערך הבכור אינו מתאים. בשעת המקדש אם היה תמים אמר לו תן לי שאקריבנו מותר – הכוהן רוצה בבכור עכשיו כדי שיוכל לקחת את הבכור עמו בעלייתו לרגל למקדש. הבכור נאכל שנה בשנה – אין לדחות את אכילת הבכור לשנה הבאה. בכך נקבעה גם חובת הזמן המרבי שישראל רשאי להחזיק בבכור – עד שנה. תוך שנה על הבכור להיות מוקרב. בין תמים – ואז הוא עולה כקרבן של הכוהן, בין בעל מום – שהכוהן רשאי לאכלו, שנאמר לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה – דברים טו כ. מצד שני גם שנינו: "אין רואין את הבכורות לישראל, ואם אמר לו כהן שלחני אצלך או שירש אבי אמו כהן רואין" (תוס', פ"ג הכ"א, עמ' 538). אין רואים את המומים כשהבהמה ברשות ישראל, אלא עליו להעביר קודם את הבהמה לכוהן. גם הלכה זו יש להסביר על הרקע החברתי. כאשר הבהמה בעלת מום ערכה גבוה יותר, וממילא הכוהן "חייב" יותר לישראל, לפחות במישור החברתי. על כן שואפים חכמים למצב שבו נתינת הבכור שווה עדיין פחות, ומחירו של הבכור יעלה רק ברשות הכוהן. הסיומת של המשנה מוכיחה שמדובר על בכור בזמן הבית, וכן פירשו סיעת ראשונים. רש"י פירש בזמן הזה, משום שבזמן הבית המועד הקובע הוא זמן העלאתו של הבכור למקדש, והעלאה למקדש אינה מופיעה במשנה. הרי במקרה שהכוהן עולה למקדש (לעבודתו התורנית) שבועיים לאחר הלידה, האם אין לו זכות לקבל את הטלא הצעיר קודם? כפי שהערנו במבוא כל המשנה משקפת את השאלות הנוגעות לבכור בזמן הזה. יחד עם זאת, הלכות רבות מדברות כאילו בית המקדש קיים. כך, למשל, כל מסכתות מועד, זבחים, כריתות וכיוצא באלו. מצד שני, המשך הפרק עוסק במומחה שהחל לפעול רק לאחר ימי הבית, על כן אין לקבוע את יעדיה של המשנה לפי ההקשר. הלכות תאורטיות (החלות בזמן שבית המקדש קיים) מעורבות בהלכות של הזמן הזה, ומשנה זו עשויה לחול על שני הזמנים כאחד.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Bechoros 4:1
עד כמה ישראל חייבים להיטפל בבכור כו': לטפל ר"ל להתעסק בגידולו והוא שכל מתנות כהונה אינו מותר לתת אותן לכהנים אלא דרך גדולה וקרבה למקום כמו שנותנים המתנות למלכים הגדולים וכבר פירשנו מה שאמר רחמנא למשחה בהם לגדולה ולפיכך אין נותנים להם שום דבר שיש בו עמל וטורח אלא בדברים שאין בהן עמל ואפילו רצה הכהן ליטפל באותו הטורח כדי להקל על בני אדם לתת [ יעב"ץ לו] המתנות אין שומעים לו דאמר בברייתא הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנים להן תרומות ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהן הכתוב אומר שחתם ברית הלוי ולפי העיקר הזה אם אמר לו כהן בתוך זמן זה תנהו לי הרי זה לא יתנו לו אלא אם תבע אותו ממנו והוא בעל מום הואיל וראוי לשחיטה הרי זה לא יאחר אותו ודע שבעל מום הרי הוא ג"כ לכהן והכהן הוא שמוכרו או מאכילו למי שירצה וכן בספרי ובשרם יהיה לך להביא בשר בעל מום שמתנה לכהן שלא שמענו לו בכל התורה והרמז לשלשים יום בדקה וחמשים לגסה מה שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר ואח"כ סמוך ליה כן תעשה לשורך לצאנך וכתוב בתורה בבכור אדם מבן חדש ומעלה תפדה וכבר ידעת שהאדם אינו עובר על לא תאחר אלא כשיחול החוב עליו ופחות שהוא בין החג לחג חמשים יום שבין פסח לעצרת לפיכך נתן לו ליטפל בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום: ור' יוסי אומר דקה טיפולה מרובה מפני ששיניה דקות ולפיכך צריך להאכילה שיתחזקו שיניה ותוכל לטחון ואין הלכה כר' יוסי:
Sefaria · Rambam on Mishnah Bechoros 4:1
בתוי"ט ד"ה רי"א בדקה כו'. שתהא הנתינה דרך גדולה וכדכתיב למשחה בהם. ומצויין שמות כ"ט. ונ"ל דלשון הרמב"ם אטעי' במכ"ת. דז"ל שכל מת"כ אינו מותר לתת אותן לכהנים אלא דרך גדולה כו' וכבר פירשנו מה שא"ר למשחה בהם לגדולה כו'. וכוונתו למה שפי' בפ"י דזבחים מ"ז א"ר בדברים שהכהן אוכל למשחה כו' לגדולה. והוא מה שנאמר בפ' קרח לך נתתים למשחה וכדפי' רש"י והרע"ב שם. ומלת בהם שכ' כאן שב על המתנות שהזכיר. אבל קרא דלמשחה בהם לא כתיב אלא גבי בגדי כהונה שאין לו ענין כלל להך דהכא:
Sefaria · Rashash on Mishnah Bechoros 4:1
בבהמה דקה עד ל' יום ובגסה חמשים יום . כתב הר"ב. בגמרא ילפינן לה דכתיב מלאתך ודמעך וגו' ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם כו'. ופרכינן אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה אמר רבה אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ואימא שיתין לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. פירש"י הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שהוסיף ודאי לחכמים מסרך. שיפרשו לך הטעם. ואחריהם תלך. ע"כ. תנ"ה בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך יכול אף לשורך. ת"ל תעשה. הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך לא מסרך אלא לחכמים מכאן אמרו עד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור כו'. והשתא אתי שפיר דלא תקשה מה שכתבו התוס' ד"ה מלאתך אדילפינן חמשים יום מזמן הפסח עד העצרת. דהאי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים. ע"כ. [*ומ"ש הר"ב ומלאתך ודמעך שהם הבכורים אמלאתך בלחוד הוא דמהדר. וכדכתב הר"ב עצמו במשנה ו' פרק ג' דתרומות. ומ"ש הר"ב שהתבואה מבושלת בפסח וכו'. וכן לשון רש"י. ולי קשה. שהרי אין קציר שעורים קודם לעומר שבפסח. כדתנן בפ"י דמנחות. והיאך אפשר לומר שהחטים ג"כ מבושלים בפסח ומקרא מלא בסוף פרשת וארא השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. ועוד קציר חטים דבועז יוכיח. ולכן נ"ל שר"ל כהתוס' [שם] שכתבו שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין כו': רבי יוסי אומר בדקה כו' . צריך לומר דר"י לית ליה דרשא דקרא. אלא ס"ל דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפלו בו ישראל כדי שתהא הנתינה דרך גדולה. וכדכתיב (שמות כ״ט:כ״ט) למשחה בהם. וכבר נתן הרמב"ם זה הטעם בעצמו בדברי ת"ק. ודרשא דמלאתך כתב ג"כ. ושהוא רמז כלומר אסמכתא בעלמא: לא יתנו לו . כתב הר"ב דדומה כמי ששכרו כו'. עיין בפירושו ספ"ח דערכין: הבכור נאכל שנה בשנה . עיין מ"ש במשנה דלקמן בשם התוספות: שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו . הרמב"ם פ"א מהלכות בכורות:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Bechoros 4:1
עד כמה ישראל חייבים להיטפל בככור להתעסק בטרחת גדולו קודם שיתנהו לכהן: ובגסה חמשים יום דס"ל דגסה טרחת גידולה הוא טפי מטרחת גידול הדקה: רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים משום דעד אז טרחתה מרובה. דאינה יכולה לאכול עדיין. או משום שלא ימות בגעגוע כשיפרידוהו מאמו. וקיי"ל כת"ק [ש"ו ב']. וא"ת והרי ר' יוסי מדלא פליג בגסה ש"מ דבגסה מודה לת"ק דסגי בנ' וא"כ לת"ק לגסה צריך טפי מלדקה ולר"י ס"ל איפכא. ואיך יפלגו במציאות. דלת"ק לגסה צריך טרחא טפי מדקה. ולר"י לדקה צריך טפי טרחא מלגסה. י"ל דע"כ ר"י טעמא אחרינא אית ליה מדצריך שיתן לו דבר חשוב [כחולין פי"א מ"ב] ובגסה כשכבר היא בת נ' יום כבר יש בה כדי נתינה. אבל בדקה קטנה אין בה כדי נתינה עד שתהיה בת ג' חדשים: הרי זה לא יתנו לו דמדהוא תם בזה"ז שלא יקריבוהו. למה מקדים הכהן לטלו. אלא וודאי מתכוון לפתהו בטרחתו זו כדי שיתנהו לו. והו"ל ככהן המסייע בגרנות לדוש ולזרות כדי שיתרצו ליתן לו התרומה. וזה אסור. מדגוזל עי"ז כהנים אחרים [שם]: הבכור נאכל שנה בשנה ר"ל בתם מותר להשהותו שנת הלבנה מיום ליום לעולם מיום ח'. ובבעמ"ו משעה שנראה לאכילה דהיינו *) מיום ח' ללידתו כשאינו יודע שכלו לו חדשיו [שם ז' וח']:
Sefaria · Yachin on Mishnah Bechoros 4:1-5
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
Raising the bechor, and what the Churban took from it▾
עֲשֵׂה לְךָ רַב
R' Yosi (ben Chalafta) · Dor 4 · Usha — רַבִּי יוֹסֵי
The stam ‘Rabbi Yosi’ of the Mishnah is R’ Yosi ben Chalafta of Tzippori — the fifth most cited sage in the Mishnah, and, like R’ Yehuda beside him, one of R’ Akiva’s five students who restored Torah after the persecutions. Tradition names him the tanna of Seder Olam, the earliest reckoning of Jewish chronology. He learned much from his own father, R’ Chalafta, whose rulings he transmitted (Yevamos 62b).
A gift given with dignity
Rambam explains why the owner does not hand over the bechor at birth: a gift to the Kohein must be given with honor, the way one presents a gift to a king — never as something that burdens him with labor. So the owner first raises it. And if the Kohein offers to take it early to spare him the trouble, the owner may not agree — that would turn the gift into a paid exchange, which a kohein may not accept for his gifts.
A measure the Sages were left to fix
Thirty days for a small animal, fifty for a large one; R’ Yosi gives a small animal three months. The Gemara (Bechoros 26b, Rabbah) notes that the Torah never states the number — it wrote ‘so shall you do’ and left the actual measure to the Chachomim to set. The obligation is the Torah’s; the amount is theirs. It is one of the recurring patterns of the Mishnah: the Torah commands, and the Sages define the measure.
Series Insights
Series context▾
Where this sits
The series turns to a mitzvah that outlived the Mikdash but did not come through unchanged. The bechor is still given to the Kohein — but where an unblemished firstborn once rose as a korban, the destruction closed that door, and now it can serve only once a blemish makes it food. The law endures; the Churban simply narrowed what can be done with it, and left the fuller version waiting for the Bais to return.