Rosh Hashana 1:4 — Chillul Shabbos for the Rosh Chodesh Eidim
Series · The ChurbanMoed › Rosh Hashana › Perek 1 › Mishnah 4מוֹעֵד ‹ ראש השנה ‹ פרק א׳ ‹ משנה ד׳
Chillul Shabbos for the Rosh Chodesh Eidim
חִלּוּל שַׁבָּת לְעֵדֵי הַחֹדֶשׁ
Mishnah ראש השנה א׳:ד׳ · Rosh Hashana 1:4
עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת, עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרֵי,
שֶׁבָּהֶן הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין לְסוּרְיָא, וּבָהֶן מְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת.
וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם,
מְחַלְּלִין אַף עַל כֻּלָּן מִפְּנֵי תַקָּנַת הַקָּרְבָּן.
For two months they may desecrate Shabbos — for Nissan and for Tishrei,
since in them the messengers go out to Syria, and by them the festivals are set.
And when the Beis HaMikdash stood,
they would desecrate even for all the months, to ensure the Korban Mussaf is offered.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
the same wheel narrows — witnesses break Shabbos only for Nissan & Tishrei (in Temple times, all twelve)
Summary Chartwhat does this mean?
Chillul Shabbos for the Rosh Chodesh Eidim▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| For which months may witnesses desecrate Shabbos? | Nissan and Tishrei | Messengers go to Syria; the festivals are set by them |
| And when the Beis HaMikdash stood? | For all the months | To ensure the Korban Mussaf is offered |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (11)▾
מחללין את השבת. עדים שראו את החדש, כדי לילך ולהודיע לבית דין: שבהם שלוחי בית דין יוצאים לסוריא. להודיע לגולה יום קביעותם , הלכך חשיבי. ומן התורה מחללין על כלן, אבל רבנן אסרו לפי שאין תקון המועדות תלוי בהן, אבל שני חדשים אלו העמידו על דין תורה, שכל המועדות תלויין בהן: תקנת קרבן. של ראש חדש, שיהא קרב בזמנו:
מחללין את השבת – witnesses who saw the [New] Moon, in order to walk and to inform the Jewish court. שבהם שלוחי ב"ד יוצאים לסוריא – to inform the Diaspora the day of its establishment. Therefore, they considered, that from the Torah, they would violate [Shabbat and Holy Days] for all of them. But the Rabbis prohibited it because the establishment of the [correct days for the] Festivals is not dependent upon them. But for these two months, they relied upon Torah law, for all the Festivals are dependent upon them (i.e., Nisan and Tishrei).
Sefaria · Bartenura on Mishnah Rosh Hashana 1:4
Introduction As we stated in the introduction, in mishnaic times they set the calendar each month based on the testimony of witnesses who would come to the central court and testified that they had seen the new moon. Our mishnah teaches that on two months in order to testify that they had seen the new moon the witnesses may even profane Shabbat. We shall explain what is special about these two months below. What is critical is that the rabbis perceived it to be so critical that these witnesses come on time that they even allowed Shabbat to be profaned. Shabbat might need to be profaned if, for instance, the witnesses had to travel beyond the Shabbat border limit (2000 cubits outside of the city) in order to get to Jerusalem to testify. On account of two months they profane Shabbat: on account of Nissan and Tishri, for on those months messengers go forth to Syria and in them the dates of the festivals are fixed. There are two months on which witnesses may come to testify even if they need to profane Shabbat Nissan and Tishri. This is because on those days the dates of the holidays, Yom Kippur, Sukkot, Pesah and Shavuot were set. Once we know when the first day of Nissan is we know when Pesah is, and we know when Shavuot will be as well. Similarly, once we know when the first of Tishri falls, we know when Yom Kippur and Sukkot fall. The messengers would go forth to Syria, meaning to the Diaspora, and let them know when the festivals would fall. Therefore, it was critical that they find out what day Rosh Hodesh was as soon as possible. When the Temple stood they used to profane Shabbat for all the months, in order that the sacrifice might be offered on the right day. In the Temple there was a special sacrifice offered on Rosh Hodesh. Hence, it was essential that the witnesses testify on time every month so that the sacrifice would be offered on the correct day. Hence, they could profane Shabbat in order to get to Jerusalem to testify concerning any of the months. .
Sefaria · English Explanation of Mishnah Rosh Hashana 1:4
(כז) הינו לאחר שישמעו מפי בית דין מקדש, דאף שנראה בעליל [ביום כ"ט] או בליל שלשים צריכין להמתין עד שישמעו כו', דדלמא ממלכי בית דין ומעברי ליה ואתי לקלקולי מועדות, ואם כן אם לא יבאו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחין עד למחר, שאין מקדשין בלילה (ואף דאז אי אפשר לדחותו יותר צריכין להמתין, דגזרי האי אטו האי), נמצאו ממעטין הלוכן מהלך לילה ויותר. אבל בשאר חדשים אינם צריכין להמתין עד שישמעו מקדש, דאין המועדות תלוין בהם, ואם כן אין חלול שבת [של עדים] ממהר יציאת השלוחים. גמרא ופרוש רש"י ותוספות: (כח) ובהן כו'. אבל אלול אף על גב דמניה חשבינן לעשות ביום שלשים ראש השנה, לא נפקא מינה מידי, לפי שעדין ביום שלשים יושבים ומצפים כו', ואם לא נודע להם נוהגין היום ויום שלשים ואחד קדש עד שיבאו להם שלוחי תשרי. הרמב"ם:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 1:4
ומתקנין את המועדות. כתב תי"ט אבל אלול כו' ואם לא נודע להם נוהגין יום ל' קודש ויום ל"א עד שיבואו שלוחי תשרי כלשון הרמב"ם עכ"ל. ור"ל בזה עד שיבואו שלוחי תשרי נוהגין בשני הימים קודש לענין יה"כ. שבמקום שלא הגיעו להם השלוחים קודם יוה"כ. צריכין לעשותו ב' ימים מספק קביעות ר"ה: וצ"ע דמשמע בגמרא דמכילתין (דכא"א) דלא צריך. ועמ"ש התו' פסחים (דכד"ב) ד"ה לקביעא דירחא:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashana 1:4
על שני חדשים וכו'. ביד פ"ג דהלכות קידוש החדש סי' ב' וכתבו תוס' ז"ל פי' בקונט' ומן התורה מחללין על כולן וכו' וקשיא דבגמ' תניא מנין שמחללין את השבת ת"ל אלה מועדי ה' מקראי קדש וההוא קרא בניסן ותשרי כתיב וי"ל דמ"מ איחייבי מדאיקרי מועד כדאיתא בפ' כיצד צולין גבי דחיית שבת וטומאת שעירי ר"ח איצטריך ליה סד"א הא לא כתיב ביה מועד קמ"ל התם נמי מועד כדאביי ע"כ: ובפירקין דף י"ט ודף כ' מייתי לה ובגמ' פריך על שני חדשים ותו לא נפקי שלוחים אלא אהני דקתני שבהם שלוחין יוצאין לסוריא ורמינהי על ששה חדשים שלוחין יוצאין ומשני אמר אביי הכי קאמר על כולן שלוחין יוצאין מבערב כגון נראה בעליל ביום כ"ט או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב"ד מחר שלוחים יוצאין מב"ד ואין ממתינין עד למחר שישמעו מקודש מפי ב"ד אבל על ניסן ועל תשרי אין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש ונתינת טעם היא דלכך מחללין עליהם עדים שראו איז החדש ואם לא יבואו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד למחר שאין ב"ד מקדשין בלילה נמצאו ממעטין הלוכן מהלך לילה ויותר אבל בשאר חדשים אין חלול שבת של עדים ממהר יציאת שלוחים שאין מחללין השלוחים לצאת בשבת היום וכשלא יבאו העדים היום יתעבר החדש והכל יודעים שיום קדושו למחר והשלוחין יוצאין משתחשך לומר שיעברו את החדש ע"כ. והקשו התוס' ז"ל וא"ת ומה טעם דמתני' לניסן ותשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש בשלמא היכא דנראה בעליל ביום כ"ט או בליל בלשים אע"ג דודאי יקדשוהו ב"ד למחר אין יוצאין עליו לאלתר דחיישינן דילמא ממלכי ב"ד ומעברי ליה ואתי לקלקולי מועדות אלא היכא דלא קדשוהו ביום שלשים ליפקו ביום שלשים ואחד שאי אפשר לדחותו יותר מיום שלשים ואחד וי"ל דגזרו האי משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב ע"כ: [הגה"ה. אכן מצאתי בפי' הרז"ה ז"ל בספר המאור שכתב וז"ל וכן זה שאמרו שאין שלוחין יוצאים מבערב עד שישמעו מפי ב"ד מקודש נ"ל שלא אמרו אלא בזמן שנראה החדש בזמנה ומפני הספק שמא יסכימו עליו לעברו מפני תקנת המועדות צריכין השלוחין לשהות עד שישמעו מפי ב"ד מקודש אבל אם עברו אותו ולא קדשו ב"ד את החדש מה צורך לנו להשהותם עוד הלא בידוע שהחדש מעובר וכגון זה יוצאין בניסן אפי' מבערב וזה שאמרו שבהם שלוחים יוצאים ובהם מתקנין את המועדות אין יציאת השלוחין טעם לחלול השבת ע"י עדים ואין ביציאת השלוחין שום סמך וסעד לעדות העדים אלא הרי הוא כמונה והולך המעלות שיש לניסן ותשרי על כל החדשים כאילו אמר הן הן החדשים שבהם שלוחין יוצאים לאחר שישמעו מפי ב"ד מקודש והם הם שיש בהם תקנת המועדות כל אלו המעלות יש בהן ואילו אמר ובהן שלוחין יוצאין ובהם מתקנים את המועדות גם הוא היה נכון ודומה לזה מה ששנינו במקום אחר שאילו מתחלה מצאו נוטלו ואת חפיסתו וה"ר שלמה ז"ל מפ' שיש ביציאת השלוחי' סמך וסעד לחילול השבת ובעיני אין צריך לומר כן עכ"ל ז"ל ע"כ הגה"ה]: וצריך לדקדק אמאי לא קתני במתני' בקיצור על ניסן ועל תשרי מחללין את השבת שבהן שלוחין וכו' וי"ל דאגב דתני ד' ראשי שנים בד' פרקים על ו' חדשים תנא נמי על ב' חדשים אע"ג דלא איצטריך ועוד נלע"ד דאפשר לומר משום דרצה לשנות מניינא למעוטי דאי לא הוה תני אלא על ניסן ועל תשרי וכו' ה"א דהני לאו דוקא דהה"נ לכולן והראיה שהרי בזמן בית המקדש היו מחללין אף על כולן אלא דהני חובה והשאר רשות אמטו להכי תני בהדיא על שני חדשים לאשמועינן אבל על השאר המחללו נענש כדין כל מחלל שבת ובזה ידוקדק הפסקא דנקט בגמ' על ב' חדשים ותו לא שיש לעורר פסקא ארישא דמתני' אמאי איצטריך ולא זו בלבד אלא שהרי עיקר הקושיא היא אמאי דקתני שבהן השלוחין יוצאין ושם היה לו לתפוס אלא ע"כ נראה שהרגיש מה שכתבתי ורמז בזו הפסקא דהוי לשון מעוטא ומשני אה"נ דהוי לשון מעוטא אף שבזמן הבית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן ובגמ' ת"ר בראשונה היו מחללין על כולן משחרב בית המקדש אמר להם ריב"ז וכי יש קרבן התקינו שלא יהא מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד ויש לדקדק בלשון משנתנו דקתני וכשהיה בית המקדש קיים מחללין אף על כולן דה"ל למיתני היו מחללין אלא נלע"ד שבא לרמוז לנו מחר בעה"י יבנה בית המקדש ויחזור הדבר לכמות שהיה והיינו נמי דקתני בברייתא וכי יש קרבן משמע למידק הא כשיבא זמן שיהיה קרבן ר"ח מחללין אף על כולם ואי גרסי' וכשבית המקדש קיים כמו שכתבתי במתני' דלעיל ניחא שפיר טפי מה שכתבתי: שבהן השלוחין יוצאין לסוריא. והא דתנן לקמן פ' שני סי' ד' עד שהוא רואה את כל הגולה דהיינו בבל דמסתמא למקום שהיו משיאין משואות שם היו הולכין השלוחין לאתר התקנה פי' בתוספת י"ט ל"ק דדרך סוריא היו הולכים לבבל שכן אברהם אע"ה יצא לו מאור כשדים מבבל והלך לו לכנען דרך ארם נהרים ע"כ: עוד גרסי' בגמ' שם בדף י"ט שלחו ליה למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר ורב נחמן בלישנא קמא דאיכא בגמ' בעי למידק ממתני' אפכא דזימנין מלא וזימנין חסר מדשרינן לעדים לצאת חוץ לתחום בשבת ולבא להעיד לפני ב"ד אם ראוהו ביום שלשים שאם לא יבאו ויעידו שראוהו היום לא יקדשוהו ב"ד עד מחר ויעשו ב"ד את החסר מלא אלא אי אמרת לעולם חסר למה להם לחלל שבת ואי נמי לא אתו עדים מקדשין ליה האידנא ומשני משום דמצוה לקדש על פי עדים כדכתיב החדש הזה כזה ראה וקדש: וללישנא בתרא סייעתא ודחי לה עיין עליו ומ"מ לבסוף מסקינן תיובתא למר עוקבא:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashana 1:4
על שני חדשים מחללים את השבת – ניתן לפרש את המשנה בשתי צורות: או שהיא עוסקת בשליחים, שמותר להם לחלל שבת כדי להגיע ליעדם בזמן, או שהיא מדברת על העדים שראו את החודש 100 רוב הראשונים פירשו שמדובר בעדים, שכן כך פירשה הגמרא (כך ברמב"ם, במאירי, ברע"ב ובמפרשים אחרים). בעל מלאכת שלמה מפרש כנראה (בשם בעל המאור ואחרים) שמדובר בשליחים, למרות פירושי התלמודים, אם כי אינו אומר זאת במפורש. . המשך המשנה ודאי מדבר על השליחים, ברם אין הכרח לפרש שכל המשנה מדברת עליהם, וייתכן לפרשה ששני החודשים הללו שונים בשני מרכיבים, האחד שבהם יוצאים שליחים גם לסוריה ולא רק בתוך ארץ ישראל, והאחר שבהם העדים מחללים שבת, או שבהם השליחים מחללים שבת. המשך משנה ה נראה כרצף אחד עם משנתנו, והיא עוסקת בוודאי בעדים. שני התלמודים מפרשים שמשנתנו עוסקת בעדים. הבבלי אומר זאת במפורש (כא ע"ב) והירושלמי בעקיפין בקבעו, בהמשך הפרק (ה"ח, נז ע"ג), שמחללים שבת על קיום ראש החודש, הווה אומר שהעדים מחללים שבת אך לא רק על פרסום החודש, כלומר על הפצת הידיעה, אלא גם "להודיע שנתקיימו". אך המדרש התנאי קובע במפורש: "על קריאתם אתה מחלל את השבת ואי אתה מחלל את השבת להודיע עליהם שנתקיימו" (ספרא, אמור פרק י ה"ז, קה ע"א), והרי לפנינו מחלוקת בנושא. בהמשך המשנה, "וכשבית המקדש קיים", מדובר בוודאי בעדים, שכן לגבי השליחים אין הבדל אם המקדש קיים אם לאו, הרי את הקרבנות מקריבים רק בירושלים והשליחים נועדו לתפוצות. אם כן, יש לפרש את משנתנו בעדים והיא קובעת שהעדים של שני החודשים מחללים את השבת כדי שיוכלו להגיע בזמן ולתת את עדותם. על ניסן ועל תשרי שבהם שלוחים יוצאין לסורייה – משפט זה סותר לכאורה את המשנה הקודמת שקבעה שעל שישה חודשים השליחים יוצאים. התלמוד הבבלי שואל את השאלה ומשיב שבדרך כלל השליחים יוצאים מיד במוצאי היום הראשון, גם אם לא קידשו בו את החודש, אבל בשני החודשים הללו הם ממתינים עד שבית הדין יכריז על קידוש החודש. הסבר זה קשור למשנה ז בפרק הבא. שם המשנה דנה במקרה שביום הראשון לא הגיעו עדים, וברור שהיום הבא יהיה ראש חודש. לדעת חכמים מקיימים את המעמד הציבורי ביום השלושים ואחד אף שההחלטה ברורה, ולדעת רבי אלעזר ברבי צדוק אין לקיים את המעמד. הסבר הגמרא מובן רק לפי שיטתם של חכמים שהשליחים ממתינים להחלטת בית הדין. אפשטיין 101 אפשטיין, מבואות, עמ' 365. סבר שאכן המשניות סותרות, אלא שמשנה ג מייצגת את המצב אחר תקנת רבי. בתוספתא נאמר שרבי תיקן שיהיו השליחים יוצאים גם על אדר השני ולא רק על ששת החודשים (פ"א הי"ד); אם כן, משנה ג היא מימיו. עד ימי רבי נהגו עדיין להשיא משואות בגליל (ירו', נח ע"א), ורבי ביטל את המשואות והתקין שיהיו השליחים יוצאים בכל החודשים. לעומת זאת משנה ד קדומה יותר. הדגש על יציאת השליחים לסוריה מוזכר גם בפי רבי אלעזר ברבי צדוק (תוס', פ"א הי"ז), ומשנה ד קודמת לו. עד כאן דברי אפשטיין. לפי פירושו משנתנו (משנה ג) היא בוודאי בניגוד לרבי, אך בת זמנו. לפי פשוטם של דברים יש למשנה הסבר אחר 102 היינמן, משניות. ראו עוד קארל, הערות, המפרש את המשניות הסותרות בתקופות שונות. , גאוגרפי. בשישה חודשים יצאו השליחים ברחבי הארץ בלבד, ואילו בשני החודשים הללו יצאו גם לסוריה ולתפוצות אחרות. עדות ברורה לכך יש בירושלמי המתאר את מוסד השליחות. מתברר שגבול הארץ לעניין זה היה בנמרין שבדרום סוריה (נמרה בצפון הטרכון – הלג'ה היום), כפי שנאמר במפורש בתוספתא 103 תוס', פאה פ"ד ה"ו; כתובות פ"ג ה"א; השוו ירו', נז ע"ב. . נראה, אפוא, שבדרך כלל הגיעו השליחים רק לגבולות הארץ, ואילו לבבל ולסוריה הגיעו שליחים רק בשני החודשים המיוחדים. מהתלמוד הבבלי ברור שלעתים לא הגיעו השליחים לבבל, שכן צוק העתים וקשיי התחבורה הכבידו על הקשר הרצוף, אך נעשה מאמץ לקיים את הקשר הרצוף לפחות בשני החודשים הללו. מעשים שונים בתלמוד מעידים על עצמאות מסוימת של בבל, ועל חישובים שעשו חכמי בבל. נראה שאלו עדויות לקשיים בקיום הקשר 104 העדויות רבות וראו בבלי, יח ע"ה - כ ע"א. נסתפק בראיה אחת מהירושלמי על מקרה שבו לא הגיעו השליחים לבבל ורב חסדא הורה כיצד ינהגו, ראו ירו', נז ע"ב. בכתבי היד של הבבלי לדף כא ע"ב (ל, מד, נא, חב, גקד) מובא מעשה שהוא אולי מעשה נוסף או אותו מעשה בחילוף שם. . רוב עם ישראל התגורר במרחק הליכה של 12-10 ימים מירושלים, לעומת זאת אין להניח שהשליחים עשויים היו להגיע לגולת בבל בזמן כה קצר 105 לאלכסנדריה לא הגיעו בדרך כלל שליחים והם חגגו שני ימי סוכות, אף שאין כל קושי להגיע לשם תוך שבועיים, ואכן כשבא לשם פעם רבי אבהו הורה להם ליטול לולב ביום הראשון שחל בשבת, שהרי ידע בדיוק מתי ראש חודש. ראו ירו', עירובין פ"ג ה"ט, כא ע"ג. הסוגיה היא מהעדויות הבודדות לעצמתה של הקהילה היהודית באלכסנדריה במאה השלישית - ראשית המאה הרביעית. כידוע הושמדה קהילת אלכסנדריה המעטירה במרד התפוצות בשנת 117 לספירה. הסיפור מעיד על התחזקותה המחודשת. בהמשך הסוגיה האמורא האנונימי מבקר את החלטתו של רבי אבהו. המבקר האלמוני מכונה "רבי" סתם, ולא ברור האם הוא נמנה עם חכמי ארץ ישראל או עם חכמי מצרים, ולא נרחיב בכך. . ההבדל בין סוריה והארץ לא היה עקרוני, אלא תלוי במאמץ שהשקיעה ההנהגה היהודית. קשה היה לשלוח שליחים כה רבים כל חודש, ולכן הסתפקו בשילוחם בחודשים החשובים בלבד. ראשונים, והגמרא עצמה, לא היו מודעים לבעיית המרחק ולבעיות הארגוניות, ולכן פירשו בדרכם. לפי הפירוש הפשוט במשנה שתי ההלכות קשורות ביניהן. העדים מחללים שבת כדי שהשליחים יצאו בזמן. רש"י מסביר, באריכות בלתי אופיינית לו, מדוע חשוב שהשליחים יצאו בזמן (מיד במוצאי שבת). אם העדים לא יחללו שבת ייתכן שלא יגיעו עדים, ראש החודש יקודש רק למחרת, השליחים יהיו צריכים לחכות עד שבית הדין יכריז על החודש ואז יתעכבו מאוד בצאתם, אולי עד יום שני. הבעיה חמורה בתשרי יותר מבניסן, שכן בתשרי העדים צריכים להגיע ליעדם עד התשיעי בחודש, ואילו בניסן הם נהנים מחמישה ימים נוספים, שכן החג מתחיל רק ביום ט"ו (י"ד בערב). הנחת היסוד של הפירוש היא שיש קשר בין שתי ההלכות במשנה: העדים מחללים שבת כי השליחים ממהרים לצאת לשליחותם. חישוב זה מעורר קשיים, ועל חלק מהם עמדו ראשונים. קודם כול, משנתנו היא רק כדעה אחת במשנה ז בפרק הבא. התוספות מקשים: הרי יש צורך בכך שהחודש יקודש בזמנו כדי שניתן יהיה לעשות מאמץ שהיום הראשון של סוכות לא יחול בשבת. שאלה זו היא אנכרוניסטית, שכן בימי התנאים טרם נקבעו כללים אלו ואת החודש קידשו רק לפי ראייה. הר"ן מעלה שאלה אחרת: אם בחודש תשרי יש לשליחים זמן מספיק להגיע – הרי שבחודש ניסן יש להם חמישה ימים נוספים, לפיכך לא תקרה כל תקלה אם יחכו השליחים עד יום ראשון, ואפילו עד יום שני. היו ראשונים שהסבירו שעיקר ההסבר הוא על תשרי, ולחודש ניסן יש הסבר אחר. מצד שני, בראש חודש תשרי חל כידוע ראש השנה. ממילא חייבים השליחים לחכות עד מוצאי ראש השנה, וממילא אין כל משמעות להזכיר את חודש תשרי כחודש המיוחד אשר בו מחכים השליחים עד הודעת בית הדין. בחודש אב השליחים מספיקים להגיע ליעדם עד תשעה באב, הווה אומר שדי בתשעה ימי הליכה כדי להגיע לקצה תחום היישוב היהודי. אם כן, בניסן יש די זמן עד י"ד בו, גם אם ימתינו עוד יום שלם להחלטת בית הדין. מעבר לכך, עיקר חידושה של המשנה אינו כתוב בה. כל הרעיון של ההמתנה להכרזת בית הדין אינו כתוב במשנה. ראשונים אחרים הציעו שבשני החודשים, ניסן ותשרי, העדים יוצאים כבר בשבת והולכים עד קצה התחום כדי שלא יתעכבו במוצאי שבת 106 ראו מלאכת שלמה. . ברם, הרווח הצפוי מהתארגנות זו הוא בערך שעה לכל היותר, ואין לכך כל חשיבות מהותית. כאמור, הר"ן מציע לנתק את שני חלקי המשנה ואומר שהחודשים ניסן ותשרי מיוחדים בשני מרכיבים שאין בהם קשר ענייני: בהם העדים מחללים שבת, ובהם יוצאים שליחים. בכך יש תשובה לשאלת הקשר בין חלקי המשנה, אבל לא להבדל בין ניסן ותשרי ובין יתר שישה החודשים שבהם השליחים יוצאים. בדרך דומה מהלך גם בעל מלאכת שלמה; הוא מדגיש את סגנונו של הפרק המתחיל במניין "ארבעה ראשי שנים", "ששה חדשים" ועתה "שני חדשים", אף שלדעתו ניסוח זה מטעה במקצת. לדעתו הדגשת "סוריה" נובעת מכך שהשליחים הגיעו לבבל דרך סוריה. כאמור, אנו הצענו לראות בסוריה את יעדם של השליחים. בלשוננו, הסברו של בעל מלאכת שלמה הוא שהפתיחה המספרית היא מלאכותית ומאוחרת. דומה שחישובי הראשונים נובעים מגישה משפטית יתר על המידה. בכל הלכות קידוש החודש ניתן דגש רב לפומביות המעשה ולאווירה החגיגית. אם הירח התחדש בערב שבת, ועדים לא יחללו שבת, יקודש היום שלמחרת, אך כל העם ידע שהחודש לא קודש בזמנו, ממילא יתערער האמון בחישוב ובהחלטת בית הדין. על כן החליטו חכמים לאפשר את חילול השבת, אך נרתעו מחילול שבת אם אין בחודש חג של ממש. הסברנו לשני חלקי המשנה תלוי, אפוא, בפירושו של הר"ן המנתק את שני חלקי המשנה, אך לכל אחד מחלקיה ניתן הסבר שונה מזה הניתן בספרות הפרשנית, הסבר שהוא משפטי פחות ומבוסס על שיקולים חברתיים-ארגוניים וגאוגרפיים. חילול השבת נובע מהרצון לפומביות, ויציאת השליחים היא בדרך כלל רק לארץ ישראל, ובשני החודשים גם לסוריה. לפי הפירוש המוצע ברור מדוע מודגש שבהם שלוחים יוצאין לסורייה, אבל לכל יתר הפירושים קשה מדוע הודגשה דווקא סוריה. המאירי, למשל, מסביר שלסוריה יצאו שליחים ואילו לבבל הודיעו על החודש החדש במשואות 107 המאירי לבבלי, כא ע"ב. . אין בפירוש זה היגיון גאוגרפי, ומכל מקום ברור מהמקורות ששיטת המשואות בטלה כבר בסוף ימי בית שני; נותרו ממנה הדים בארץ ישראל, אך לא בתפוצות 108 ראו המבוא למסכת. . ובהן היו מתקנים את המועדות – "לתקן" משמעו לקבוע, והכוונה לחג הפסח וחגי תשרי, וכשבית המקדש קיים מחללים 109 ב- א: "יוצאין". אף 110 חסר ב- נא, מג. על כולם מפני תקנת הקורבן 111 ב- קת: "תקנת המועדות". – בזמן שהמקדש היה קיים חשוב היה לקבוע את ראש החודש עצמו בשביל קרבנות החודש, ואולי גם כדי לקבוע את השיר שהיו הלוויים צריכים לשיר 112 ראו פירושנו לפ"ד מ"ד. , ולכן מותר היה לעדים הפוטנציאליים לחלל את השבת. כאן כבר ברור שמדובר בעדים ולא בשליחים, שכן השליחים יצאו לחוץ לארץ ושם לא הקריבו קרבנות. בנוסח הדפוסים: בית המקדש היה קיים. אין הבדל מהותי בין הנוסחאות, אם כי בעל מלאכת שלמה, בחושו הפרשני המדוקדק, עמד על חילוף הנוסח ואולי אף ראה בכך חשיבות.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashana 1:4
על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן כו': העדים שרואין את הלבנה הם שמחללין את השבת אם היו רחוקים מירושלים כמו שיתבאר לקמן. ואמר מפני תקנת הקרבן והוא לשון התורה בקרבן מוסף של כל חדש וחדש:
The witneses who saw the “New” (i.e., crescent) moon are those who "שמחללין את השבת"/who violate the Sabbath if they are far from Jersuaelm as will be explained further on (see Mishnah 9 of this chapter). And it will be explained in the teaching of [the recitation of] Musaf of each and every New Moon.
Sefaria · Rambam on Mishnah Rosh Hashana 1:4
ברע"ב ד"ה שבהם שלוחי ב"ד כו' ומן התורה כו' שאין תקון המועדות תלוי בהן כו'. וכ"ה ברש"י ומוסיף ולא איכפת למלאן ולחסרן עפ"י עדים אבל ב' חדשים כו'. משמע דהטעם משום דמצוה לקדש ע"פ הראיה ולעיל (כ') לא מסקינן הכי. ולקמן בגמ' פי' כדי שיתקדש החדש בזמנו והוא נכון כפי המסקנא. והתוי"ט בד"ה ובהן ע"ש ל"ד במחכ"ת שהרי מתקנין את המועדות היינו קביעותן לא קיומן וכדלקמן בגמ'. אמנם ק"ל דהא גם באדר ובאלול תלוי תיקון המועדות שאם לא יחללו את השבת עליהם ויתקדשו ביום ל"א. א"כ כשיראו ירחי ניסן ותשרי ביום כ"ט לקביעותן לא יוכלו לקדשן אז דאין חדש פחות מכ"ט יום כדמוכח בכ"ד ולעיל (ס"ד כ') וכן מהא דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן מוכח דבכ"ט אין ראוי לקובעו וכן איתא להדיא בתוספתא דמכילתין רפ"ב. והא דאיתא לקמן (כ"ה) פעם א' כו' ונראית כו' בכ"ט לחדש כסבורים העם לומר ר"ח כו' ע"כ הכוונה על יום המחרת:
Sefaria · Rashash on Mishnah Rosh Hashana 1:4
[אות ח] תי"ט ד"ה שבהם השלוחין. אבל בשאר חדשים אין חילול שבת. בטורי אבן תמה בזה דהא בלא"ה אף אם גם בשארי חדשים יציאת עדים ממהר שליחות השלוחים לא היה תועלת בזה דמה שעתה מאחרים יציאת השלוחים יום א' נגד זה יש להם פנאי יום יותר ללכת. כיון דמעברים החדש. ודוקא בניסן ותשרי דהוא בט"ו בחדש ואם יקדשו החדש ביום א' יהיה י"ט ביום א' ולא יוכל ללכת יותר מאלו הוקבע ר"ח בשבת בזה שפיר ממהר יציאת השלוחים משא"כ באינך עיין שם:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashana 1:4
מחללין את השבת . עיין בסוף פרקין: שבהם השלוחים יוצאין לסוריא . פירש הר"ב להודיע לגולה יום קביעותם. מפרשי' בגמרא דהא דתנן לעיל על ששה חדשים שלוחים יוצאים היינו מבערב כגון שנראה בעליל ביום כ"ט. או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב"ד למחר. אי נמי בחדש מעובר. דפשיטא לן שביום ל"א יתקדש משלא נתקדש בזמנו ואין ממתינין עד [למחר] שישמעו מקודש מפי ב"ד. ועל ניסן ועל תשרי אין יוצאין. עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וכתבו התוס' הטעם דאע"ג דנראה בעליל. אי נמי בליל שלשים. אין יוצאין לאלתר. דחיישינן דלמא מימלכי ב"ד ומעברי ליה. ואתא לקלקולי מועדות. ומש"ה כי נמי לא קדשוהו ביום ל'. שאי אפשר לדחותו יותר מיום ל"א אין יוצאין לאלתר דגזרו האי [אטו האי] משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב. ע"כ. והשתא מתניתין דקתני שבהן שלוחין יוצאין. היינו לאחר שישמעו מפי ב"ד מקודש. ואם לא יבואו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד מחר. שאין ב"ד מקדשים בלילה. נמצאו ממעטין הילוכן מהלך לילה ויותר. אבל בשאר חדשים. אין חלול שבת של עדים ממהר יציאת שלוחים שאין מחללין השלוחים לצאת בשבת היום. וכשלא יבואו עדים היום יתעבר החדש. והכל יודעים שיום קידושו למחר. והשלוחים יוצאים משתחשך. לומר שעברו את החדש. וכתב רש"י וא"ת היאך הוא תולה טעם חלול העדים ביציאת השלוחים הרי השלוחים עצמן לא ניתן להם לחלל. [כמ"ש וטעמא בגמרא אשר תקראו אותם במועדם. על קריאתם אתה מחלל דכל מועד דכתיב לדחות שבת הוא כמ"ש בסוף פרקין. ואי אתה מחלל על קיומן] טעם החילול כדי שיתקדש החדש בזמנו הוא כדקתני ובהן מתקנים את המועדות. דרחמנא אמר (ויקרא כ״ג:ד׳) אשר תקראו אותם במועדם ואפילו בשבת. ויציאת השלוחים דקתני אינו אלא ליפות וליישב את טעם החילול אף בשביל זאת. דיש דברים שאין הטעם תלוי בהם. והם נעשים סעד לדבר ליישבו ולייפותו. כאותה ששנינו בסנהדרין [דף י"א] אין מעברים את השנה מפני הגדיים והטלאים. אבל עושין אותן סעד לשנה. כיצד מהודעין אנחנו לכון דגוזליא רכיכין. ואמריא דעדקין כו' ע"כ. וכן הרמב"ם בפ"ב מהל' קדוש החדש. לא העתיק. אלא טעם דמפני תקנת המועדות: לסוריא . עיין במשנה ד' פרק דלקמן: ובהן מתקנין את המועדות . אבל אלול אע"ג דמיניה חשבינן לעשות ביום שלשים ר"ה. לא נפקא מינה מידי לפי שעדיין ביום שלשים עצמו יושבים ומצפים. ואם נודע להם שקדשו ב"ד יום שלשים נוהגין אותו היום קדש בלבד. ואם לא נודע להם נוהגין יום שלשים קדש ויום ל"א קדש עד שיבואו להם שלוחי תשרי. כל' הרמב"ם פ"ג מהלכות קדוש החדש:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 1:4
על שני חדשים מחללין את השבת שהולכין אפי' חוץ לתחום להעיד בב"ד שראו הלבנה החדשה. ומדאו' מחללין על כולן, רק מדרבנן אסרו באחרים מדאין תקון המועדות תלוי רק בב' אלו: שבהן נ"ל דאינו נתינת טעם, רק ר"ל כמו "אשר בהן", ור"ל בהן עצמן [כשאינן בשבת] דהיינו לאחר שקדשום ב"ד שלוחים יוצאין, דמקודם לא, שמא יחזרו בהם ב"ד ויתקלקלו המועדות בערים. אבל בד' חדשים האחרים, שבהן נמי שלוחין יוצאין כלעיל [מ"ג], עכ"פ כשידעו מערב שיקדשום למחר. יוצאין מיד: השלוחין יוצאין להודיע קביעתן: לסוריא היא [זיריען]. ונקט סוריא, משום שדרך שם הולכים לבבל ששם רוב ישראל. מיהו השלוחין אסורין לחלל שבת בהליכתן. והא דנקט סוריא הכא, ולא לעיל [במ"ג]. ה"ט, משום דב' חדשים אלו זמן הליכתן כמעט שוה, שאפשר שיגיעו עד סוריא או יותר, תוך י"ד יום שעד פסח וסוכות. משא"כ ד' חדשים אחרים [מ"ג], לא שוה זמן הליכתן. דבאלול יכולין לילך טובא, ובאדר פחות מזה, ובאב יותר פחות: ובהן ר"ל ע"י השלוחין: מתקנין את המועדות שעל ידי השלוחין ידעו לתקן בבירור את המועדות. משא"כ ע"י שלוחי אלול ואדר, עדיין ספק שמא יעברו ב"ד אלול ואדר כסי' י"ח: מפני תקנת הקרבן כדי שיקרבו קרבן ר"ח בזמנו. ואע"ג דאינו רק עשה, אפ"ה דוחה לא תעשה דשבת דאית בה כרת, מדכתיב במועדו, והו"ל כמכשירין שא"א לעשותן מע"ש דדוחין שבת [כפסחים ס"ו א']:
Sefaria · Yachin on Mishnah Rosh Hashana 1:21-27
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
Two months when a witness may break Shabbos▾
עוֹלָמוֹ שֶׁל הַמִּשְׁנָה
What ‘profaning Shabbos’ meant for the witnesses
A witness who saw the new moon had to reach the beis din to testify — and for that the Chachomim let him override Shabbos. The violations at stake were concrete: crossing the techum, the 2,000-amah Shabbos limit; riding an animal; carrying through a public domain — some forbidden mid’oraisa, some mid’rabbanan, all set aside so the month could be fixed on its right day (Bartenura). The testimony of two ordinary Jews was worth bending Shabbos to receive.
Is it the reason, or only the setting?
The mishnah ties the dispensation to two months ‘in which the messengers go out to Suria and by which the festivals are set.’ Is that the reason one may profane Shabbos — the far reach and the festival-dating make these months weightier? Or, as Rashi and the Meiri read it, only the setting: the months are simply the important ones, and the travel and festival-fixing are signs of their weight, not the cause. The one line does double duty, and the meforshim split on which.
Why aim Rosh Chodesh at Shabbos
Rebbi Akiva Eiger, citing the Turei Even, turns the case around. In Nissan and Tishrei the yom tov falls on the fifteenth; were Rosh Chodesh fixed on a weekday, that yom tov would halt the messengers partway and cost them travel-days. Fix Rosh Chodesh on Shabbos itself, and the witnesses’ single act of profaning Shabbos actually speeds the messengers — buying back the days they need to reach the far communities in time.
Series Insights
Series context▾
Where this sits
The mishnah legislates for its own present — two months, after the Churban — while pointing back to when the Bayis stood, when witnesses profaned Shabbos for every month so that the Korban Mussaf of Rosh Chodesh could be offered on its true day. That is the series’ signature move: the halacha itself becomes a memory of the Mikdash. What the Temple once demanded of the calendar still measures how far we will bend Shabbos to keep it.