Eiruvin 10:13 — Ein Shvus baMikdash: Bandage, String, Wart
Series · The ChurbanMoed › Eiruvin › Perek 10 › Mishnah 13מוֹעֵד ‹ עירובין ‹ פרק י׳ ‹ משנה י״ג
Ein Shvus baMikdash: Bandage, String, Wart
אֵין שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ: רְטִיָּה, נִימָא וְיַבֶּלֶת
Mishnah עירובין י׳:י״ג · Eiruvin 10:13
מַחֲזִירִין רְטִיָּה בַמִּקְדָּשׁ,
אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה.
אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר.
קוֹשְׁרִין נִימָא בַמִּקְדָּשׁ,
אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה.
אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר.
חוֹתְכִין יַבֶּלֶת בַמִּקְדָּשׁ,
אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה.
וְאִם בִּכְלִי, כָּאן וְכָאן אָסוּר.
One may put back a bandage in the Mikdash,
but not in the medinah.
If applying it for the first time, in both places — forbidden.
One may tie a harp-string in the Mikdash,
but not in the medinah.
If for the first time, in both places — forbidden.
One may cut off a wart in the Mikdash,
but not in the medinah.
And if with a tool, in both places — forbidden.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
עֵירוּבִין י:יא–י:יד
Four mishnayos answer one question — how close may you stand to a melacha in the Beis HaMikdash? This chart covers the whole run; the gold-marked row is this mishnah.
___ בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה · וְאִם ___ — כָּאן וָכָאן אָסוּר
בַּמִּקְדָּשׁ — מֻתָּר
בַּמְּדִינָה — אָסוּר
וְאִם… — כָּאן וָכָאן אָסוּר
נֶגֶר הַנִּגְרָר
מֻתָּר
אָסוּר
וְהַמֻּנָּח
צִיר הַתַּחְתּוֹן
מֻתָּר
אָסוּר
וְהָעֶלְיוֹן
רְטִיָּהthe bandage
מֻתָּר
אָסוּר
אִם בַּתְּחִלָּה→ כָּאן וָכָאן אָסוּר
נִימָאthe harp-string
מֻתָּר
אָסוּר
אִם בַּתְּחִלָּה→ כָּאן וָכָאן אָסוּר
יַבֶּלֶתthe wart
מֻתָּר
אָסוּר
וְאִם בִּכְלִי→ כָּאן וָכָאן אָסוּר
גֶמִי עַל אֶצְבָּעוֹ
מֻתָּר
אָסוּר
אִם לְהוֹצִיא דָם
Summary Chartwhat does this mean?
Ein Shvus baMikdash: Bandage, String, Wart▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| May one put back a bandage? (רְטִיָּה) | Mikdash: permitted · medinah: forbidden — but applying it the first time, forbidden in both | — |
| May one tie a harp-string? (נִימָא) | Mikdash: permitted · medinah: forbidden — but tying it the first time, forbidden in both | — |
| May one cut off a wart? (יַבֶּלֶת) | Mikdash: permitted · medinah: forbidden — but with a tool, forbidden in both | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (10)▾
מחזירין רטיה. כהן שהצרך לעבד עבודה בשבת, ונטל רטיה שהיתה על גבי מכה שעל ידו כדי שלא תהא חוצצת בין בשרו לעבודה , מחזירה על גבי מכתו לאחר העבודה, דאי לא שרית ליה להחזירה ממנע ולא עביד עבודה : אבל לא במדינה. גזרה שמא ימרח הרטיה, וחיב משום ממחק: ואם בתחלה. שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה לצרך עבודה : כאן וכאן אסור. ולא אמרינן הכא אין שבות במקדש, דלאו צרך גבוה הוא אלא צרך עצמו. והא דאסרי רבנן החזרת הרטיה אינו אלא כשפרשה על גבי קרקע, אבל אם לקחה בידו, כל זמן שהיא בידו, או אפלו נתנה על גבי כלי ולא פרשה על גבי קרקע, מתר להחזירה בכל מקום: קושרין נימא. נימת כנור של שיר הלויים שנפסקה בשבת, דקסבר מכשירי מצוה שלא יכול לעשותם מאתמול, דהא היום נפסקה, דוחין את השבת . ודוקא כשנפסקה באמצע, שאינו קושרה אלא לפי שעה, אבל סמוך ליתדות דהוי קשר של קימא אסור: ואם בתחלה. שלא היתה שם מעולם, דיכול לעשותה מאתמול, אסור: יבלת. היא מום בקדשים, שנאמר (ויקרא כב) או יבלת, וחותכים אותה במקדש ביד, דאין בזה אלא משום שבות, דכלאחר יד הוא. אבל לא בכלי, דמלאכה גמורה היא, שכך עושים בחל. וכשחותך מבעל חי הוי תולדה דגוזז את הצמר:
מחזירין רטיה – a Kohen that needed to perform the Temple service on Shabbat and took off an emollient that had been on his hand in order that there wouldn’t be an intervening object between his flesh and his Temple service, restores it on top of his wound after the Temple service performed, for if you did not permit him to restore it, he would be prevented and would not perform the Temple service. אבל לא במדינה – a decree lest he would rub off the emollient and be liable because of rubbing/blotting out. ואם בתחלה – it was not attached while it was still daylight and this Kohen did not go up for the needs of the Temple service. כאן וכאן אסור – and we don’t say here that there is no issue of doing something forbidden by the Rabbis as being out of harmony with the celebration of the day in the Temple, for it is not for the need of the Most High (i.e., God), but his own need hat the Rabbis forbade restoring the emollient for it is not anything other than spreading it out on the ground, but if he took it in his hand, all the time that it is in his hand or even placed upon a utensil and he didn’t spread it on the ground, it is permissible to restore it, in every case. They may tie up a string - the string of a ‘kinor’ played by the Levites [in the Temple] which snapped on the Sabbath. ואם בתחלה – he had never been there that he couldn’t have done it from the day before, it is prohibited. יבלת – it is a blemish on holy things, as it states (Leviticus 22:22): “[Anything blind, or injured, or maimed,] or with a wen, [boil-scar or scurvy – such you shall not offer to the LORD; you shall not put any of them on the altar as offerings by fire to the LORD],” and we cut it off in the Temple by hand for [this act] is nothing other than doing something forbidden by the Rabbis as being out of the harmony of the Sabbath day, and it is done in with the back of the hand/indirectly but not with a utensil, since that is complete work which is how it is accomplished on weekdays, and when you cut it off from a living being, that is a derivative of shearing the wool.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Eiruvin 10:13
Introduction There are three independent sections to this mishnah. What is common to all three is that they mention actions which are permitted on Shabbat in the Temple but not permitted outside of it. As we learned in the previous two mishnayot, in the Temple certain rabbinic prohibitions are waved, under the assumption that even if one performs the activity, one will not come to violate a toraitic prohibition. Another similarity is that in all three cases, under certain circumstances the activity would be prohibited even in the Temple. One may replace a plaster bandage on a wound in the Temple but not in the country. At the outset, it is prohibited in both. This section refers to a priest who has a wound and enters the Temple with a bandage over the wound. Under the bandage is a poultice. If the bandage falls off he may replace it, because the prohibition of putting on a bandage on Shabbat is only of rabbinic origin (shevut), and rabbinic prohibitions are permitted in the Temple. It is prohibited outside the Temple lest one come to prepare a poultice, which is a toraitic prohibition. Finally, the mishnah notes that to put on a new bandage is prohibited in either place because when making a new bandage it is very likely that he will come to prepare a poultice. A harp string may be tied up in the Temple but not in the country. At the outset, it is prohibited in both. If a harp string breaks on one of the harps (or other string instruments) in the Temple, it may be tied. Since this prohibition is only of rabbinic origin, it is permitted in the Temple. Outside the Temple it is prohibited. Both in and outside of the Temple, it is forbidden to tie a new harp string to the harp. The commentators explain that this string is tied in a place where it will not remain permanently, for if it was tied permanently it would be a toraitic violation, and hence prohibited in the Temple as well. Finally, if the harp string was not there before Shabbat, he may not tie it there on Shabbat even in the Temple because he should have tied it there before Shabbat. One may remove a wart in the Temple but not in the country. If [the operation must be performed] with an instrument it is forbidden in both. A priest who has a wart (a yabelet) may not serve in the Temple (Leviticus 22:22). However, this wart may be removed in the Temple on Shabbat either by picking it off with his hand or biting it off with his teeth, since this is not the normal means by which to remove a wart (sounds quite painful). We have noted on several occasions that if an activity that would normally be prohibited by the Torah is done in an unusual manner, it is only prohibited by rabbinic decree. Since the prohibition is only rabbinic, it is permitted in the Temple. Outside the Temple it remains prohibited. Finally, the wart may not be removed using an instrument in either place, since this would be a toraitic violation.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Eiruvin 10:13
(מא) דחציצה פוסלת בה, דבעינן ולקח הכהן, וכיון דחיץ לא הוי לקיחה בכהן. רש"י: (מב) הכי איתא בגמרא, דטעמא לאו משום שאין שבות במקדש ואפלו כהן דלאו בר עבודה, אלא דוקא כהן דבר עבודה הוא, שהתירו לו סופו משום תחלתו: (מג) פרוש שיחליק גמות שברטיה, אבל לשחיקת סמנים לא חישינן, כיון דהוי עליה מאתמול: (מד) רש"י. דסבירא ליה דאי סלקה משום עבודה אף על גב דמאתמול הוא דסלקה, מכל מקום הואיל משום עבודה הוא שסלקה אי לא שרית ליה כו': (מה) ותימה דאם כן מה לי שאינו של קימא מה לי של קימא, דהא הכי איתא לרבי אליעזר [שבת פרק יט] דסבירא ליה הכי. ונראה דטעמא דאין עקר שירה אלא בפה, דהכי סבירא ליה להר"ב משנה ד' פרק ב' דערכין. ועין תוספות יום טוב: (מו) יבלת. בריש פרק ו' דפסחים מפרש הר"ב דדוקא ביבשה דמפרך פריכא. ובכלי אסור, משום שאפשר לעשות מערב שבת:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Eiruvin 10:13
מחזירין רטייה במקדש. שהוצרך לסלקה שלא תהא חוצצת. דחציצה פוסלת דבעינן ולקח הכהן כפירש"י. ואע"ג דקיי"ל לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה. לא דמי להכא עמ"ש התו' גבי עובדא דיששכר איש כפר ברקאי. ומ"ש בס"ד בביאור אותו מאמר: יבלת. פירש"י יבלת שם דבר לאותו מום ואינו שם תואר כיבלת דקרא. וכתב התי"ט ולא ישתנה משקלו (ר"ל במשנתנו לא ישתנה נקודתו מהתואר שבכתוב) כי נמצא ש"ד ע"ז המשקל כמו אדרת צמרת יבשת עכ"ל: ואני אומר אדרת איננו ש"ד. אבל גם הוא שם תואר נקבי לגפן. והשם מזה הענין אדר היקר או אדירות. אולי נתכוין הרב לאדרת שער. וככה יבשת הנה הוא תואר לארץ. והשם מזה הענין יבושת . ואולי גם בלשון המשנה נקרא השם יבולת אחרי שאינו נקוד. ועל משקלו יכולת קטורת: ויותר נאות היה לדרכו של בתי"ט להביא רעיו ממשקל הדגוש גחלת בהרת ודומיהם. אלא שי"ל דשאני הני דלית בהו תואר וא"צ להבדיל ביניהם. כמו שהצטרכנו בגזרה זו הנדרשת. ומי יודע אם לא בא בהם הפת"ח בפ"א הפעל מפני אות גרונית הנמשכת כדי להרחיב עליה: ואמנם נמצאים דגושים גם משאינם בעלי עי"ן גרונית כמו דלקת צמרת. אלא שבהם יש מקום למין הטענה הקודמת. שלא הוצרכו להבדל מבלי המצא התואר בגזרתם משא"כ בגזרת יבלת אחרי נמצא בה התואר. יתכן להבדיל בינו ובין השם: לכן נ"ל שגם בלשון המשנה ישתנה השם ביו"ד השואי"ת. ויהא ע"מ דבלת תאנים עצרת עשרת. ולפ"ז נאמר בקיבוצו (במס' נגעים פ"ו) אף היבלות . היו"ד בשו"א והבית קמוצה. וזה על שני המשקלות. רצוני בין אותן הבאין בפת"ח פ"א הפעל ודגושי העי"ן. ובין הבאין בשו"א ורפויים. כמו שתאמר מן בהרת בהרות שאין הבי"ת סגול"ה אלא בסבת אות גרונית שאחריה. ומן עשרת עשרות ופתחות העי"ן להרחיב על אות הגרון. ככה נאמר בריבוי יבלות מנפרד יבלת. וכן נראה יותר שהשם בזה הענין מן הרפויים. ולא שיהו השם והתואר שוין בקריאתם כדעת התי"ט. וגם הלום ראינו שאותן התוארים פתוח"י פ"א הפעל. ישתנה בהם השם להבדיל ביניהם. מה לנו לילך אחר הזרים רצוני אותן שלא נמצא להם התואר (שאינם מצויים) ואין צריכים להשתנות. ואפילו היה מדרך לשון המקרא שהשם והתואר ישתוו בענין. רגילים חז"ל להפריד ביניהם ולייחד לכל א' שם לעצמו מאותה הטענה שזכר בתי"ט שלשון חכמים לחוד. וכן הוא על הרוב המציאו הלשון המיוחד לצרכם להבדיל בין ההוראות המשותפות באותו ענין בלשון המקרא. ועשו זה בחכמה כדי להקל על התלמידים להכיר מיד הענין הנדרש. וזהו שחידשו משקל תרם וזולתו כאשר כבר זכרתי במקומות מהגהות התפלה בעזה"י: משנה לחם יבלת צ"ע האי יבלת היכי דמי. אי בקרבן תמיד ומוסף. וליכא אחריני. בכלי אמאי לא. ואסור. לגמרי משמע. אפילו אם אי אפשר ביד. ושמא בנדרים ובנדבות. ובי"ט קאי. ולמ"ד קרבין בי"ט. א"נ בתמיד ודכוותיה ובדאיכא אחריני מיירי. וקמ"ל דאפ"ה ביד שרי. ולא צריך לאהדורי אאחריני. משנה לחם בלח"ש שער. נ"ב (הלא גם הוא אינו ש"ד אלא תואר בלבד). משנה לחם שם וזה (ר"ל שהבי"ת נקמצת ברבוי. זה ישתתף בשני המשקלות. אמנם יובדלו בנקוד פ"א הפעל).
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Eiruvin 10:13
מחזירין רטיה במקדש וכו'. פכ"א דהלכות שבת סי' כ"ז ובטור א"ח סי' שכ"ח ומייתו לה תוס' פ' במה אשה (שבת דף ס"ד) ובפ"ק דביצה דף י"א וכתב רש"י ז"ל זה אחד משלשה דברים האמורים במס' ביצה שהתירו סופן משום תחלתן ע"כ: פירוש אבל כהן דלאו בר עבודה הוא דלא שייך האי טעמא לא: אבל לא במדינה. מן הגמ' משמע דמתני' מיירי שניטלה משם בכונה אבל אם פירשה מאלי' שהוא לא נטלה מדעתו מחזירין דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן מה"ר יהונתן ז"ל: וכתבו תוס' ז"ל מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה. פי' בקונט' גזרה שמא ימרח אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילוה וקשה דבפ' במה אשה אמרי' אשה יוצאה בפלפל ובגרגר מלח ואם נפל לא תחזיר ואמאי כיון דכבר הוה עילוה וי"ל דהתם טעמא הוי לפי שנראה כמי שמתכוין להוציא לחוץ ואתי למישרי הוצאה והר"ר יוסף פירש לשם הטעם משום שחיקת סמנים וכן יש לפרש בשמעתין ונקיט רטיה לרבותא דאע"ג דאיכא למיחש לשחיקת סמנים אפ"ה מחזירין במקדש ע"כ: בסוף לשון ר"ע ז"ל המתחיל ואם בתחלה שלא היתה קשורה וכו' דקאמר מותר להחזירה בכל מקום. אמר המלקט כתבו ע"ז תוס' ז"ל וא"ת ומ"ש דאמרי' גבי פלפל וגרגר מלח נפל לא יחזיר וי"ל דהך דפלפל איירי שנפל ע"ג קרקע והכא שנפל ע"ג כלי ועי"ל ההיא דגרגר מלח אתי כר' יהודה דאסר הכא בברייתא בגמ' ע"כ: קושרין נימא במקדש. ואע"ג דקשר אב מלאכה הוא במסכת שבת רש"י ז"ל: וביד שם פ' עשירי סי' ו' ובגמ' ורמינהי נימת כינור שנפסקה לא היה קושרה אלא עונבה ומשני לא קשיא הא ר"ש הא רבנן דתניא בן לוי שנפסקה לו נימא בכנור קושרה ר"ש אומר עונבה מתני' רבנן דס"ל כר' אליעזר בחדא דמכשירי מצוה דוחין כגון בשאי אפשר לו לעשות מאתמול כדקתני שנפסקה לו נימא בכנורו ופליגי עליה בשאפשר לעשות מבעוד יום הלכך בתחלה אסור ואב"א הא והא רבנן דמכשירין שא"א מבע"י דוחין והא דקתני מתני' קושרה כשנפסקה באמצעית שאלמלא עונבה לא תשמע קולה והא דקתני עונבה כשנפסקה בראשה שאין צריכה שם חזוק כ"כ וסגי לה בעניבה ואב"א הא והא באמצע הא ר"ש הא רבנן וברייתא דקתני לא היה קושרה מדאורייתא שרי דס"ל נמי ר"ש מכשירין דמצוה דוחין היכא דלא אפשר להו מאתמול ומשום גזרה הוא דגזר אמצע אטו מן הצד אבל בעלמא דליכא למגזר מידי דחי ורבנן סברי לא גזרינן ע"כ: ובירושלמי א"ר יוסי ב"ר בון דר"ש בן אלעזר היא דתניא רשב"א אומר נימא נפסקה מן הכנור אם קשורה היא אינה משמעת את הקול אלא משלשלו מלמעלה ועונבו מלמטה ע"כ: ואיתא בגמ' בסוף ברייתא דבן לוי שכתבתי בסמוך: וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וקסבר האי תנא עיקר שירה בכלי שאם היתה עיקר שירה בפה לא היו מתירין במקדש אפי' קשירה באמצע ע"כ: ואם בתחלה. כתבו תוס' ז"ל דר"י מפרש לכתחלה אפי' נפסקה היום ורוצה לשלשלה ולעשותה בלא קשר זהו לכתחלה ע"כ. חותכין יבולת במקדש פירשו רש"י וה"ר יהונתן ז"ל יבולת דמתניתין הוא שם המום ויבלת דקרא הוא שם התואר על משקל עורת דלא כתי' עורון וכן שבור תואר דלא כתיב שבר ע"כ וז"ל רד"ק ז"ל בשרש יבל ובמשנה חותכין יבולת במקדש אבל יבלת דקרא הוא תואר לבהמה שיש לה יבלת כמו חרוץ שהוא תואר והכתוב במשנה הוא שם דבר ליבלת עצמו ע"כ: ונראה דלא אתו למימר שמשתנית גירסת יבלת דמתני' מקריאת יבלת דקרא בנקודות אלא רוצין לומר שאע"פ שיבלת דקרא היינו שם תואר לבהמה דומיא דהנך אחריני מ"מ יבלת דמתני' הוא שם המום עצמו דהא ליכא לפרושי שחותכין הבהמה שיש בה היבלת אלא המום עצמו הוא שחותכין כך נלע"ד. אכן ק"ק לפירוש זה לשון רש"י ז"ל שכתוב שם יבלת דקרא קרינן יבלת שאינו שם דבר וכו' דמשמע שצריך לתת קצת הבדל גם בקריאה: ולשון רש"י ז"ל בפי' החומש פרשת אמור עורת שם דבר של מום עורון בלשון נקבה ע"כ ועיין ברב המזרחי ז"ל ובספר קרבן אהרן שם סוף פרשה ז': אח"כ מצאתי בביאורים שעל רש"י ז"ל שיסד מהר"ר ישראל ז"ל וז"ל פי' רש"י ז"ל עורת שם דבר של מום עורון בלשון נקבה ובפ' בתרא דעירובין פי' רש"י ז"ל דעורון אינו שם דבר אלא כמו חגרת או יבלת דהא קרא כתיב שבור ולא כתיב שבר וי"ל דהכא דחקה לרש"י ז"ל לפרש כך בלשון שם דבר דאי כמו חגרת הוה ליה למכתב ג"כ שבורה חרוצה אבל לא קשה אי שם דבר הוא ליכתוב ג"כ שבר דכיון דלא דומין דשל זה נקבה ושל זה בלשון זכר לא כתב בחד לשון ובעירובין דחקו לרש"י ז"ל דע"כ לאו שם דבר הוא דהא כתיב בדוכתא אחרינא בשגעון ובעורון ואין נראה לחלק בין מום דגבי אדם למום דגבי בהמה ואפשר דחד פירוש דידיה וחד דרביה עכ"ל ז"ל: ומאי דקשה אמתני' מההיא דפסחים ר"פ אלו דברים נכתב שם והביאוה תוס' ז"ל פ' על אלו מומין (בכורות דף ל"ח:) אבל לא במדינה. כתוב בסמ"ג בסי' ס"ה דהנך בבות כולהו הוו טעמייהו גזרה אטו מאי דאמרי' בסיפא ועוד פי' אמתני' דבסמוך כורך עליו גמי במקדש אבל לא במדינה דלצדדין קתני אבל לא במדינה גמי יבש מפני שמרפא וגמי לח מפני שמוציא דם ע"כ וביד פ"ט דהלכות שבת ס"ח:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Eiruvin 10:13
101 כל המשנה חסרה ב- דו, דסש. מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה – רטייה היא תחבושת בלשון ימינו. בלשון חז"ל רווחים שני מונחים – רטייה או אספלנית, ושניהם כינויים לתחבושת. המונחים אינם זהים, שכן פעם אחת הם מופיעים יחד. אמנם דין אחד לשניהם, אך ברור שאלו מונחים שונים (תוס', מקוואות פ"ז ה"י, עמ' 660. (ממקורות מספר משמע שרטייה היא תחבושת ללא תרופה, ואילו האספלנית היא רטייה שעליה משחה רפואית. מכל מקום, פעמים מספר נזכרת האספלנית שמשחה עליה, כך למשל "נותנין קילור לעין ואספלנית למכה בערב שבת עם חשיכה והן מתרפין והולכין כל השבת כולה" (תוס', שבת פ"א הכ"ג), כלומר האספלנית מרפאה ולא רק שומרת ממכה, וכן יוצא ממקורות נוספים (תוס', כלים בבא בתרא פ"ו ה"ט, עמ' 596. (לעומת זאת הרטייה נזכרת ללא תוספת, ולכאורה פעם אחת הרטייה נזכרת ומשחה עליה: "הממרח רטיה בשבת – חייב משום ממחק" (בבלי, שבת עה ע"ב), ברם אין הכוונה למניח רטייה במשחה. לו כך היה, אסור היה להניח רטייה במקדש, שהרי גם במקדש לא התירו איסורי תורה שלא לצורך הקרבה ישירה, כפי שנראה להלן. הכוונה היא למי שמעסה את המכה שמונחת עליה רטייה. העיסוי מורח את המוגלה של הפצע, וזה אסור כתולדה של ממרח (ירו', כו ע"ג). אותה מימרה מצויה גם בירושלמי שלנו, אלא שכאן נאמר במפורש שאיסור ממרח הוא באיספלנית. את הרטייה הירושלמי מגדיר: "רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יסא, מכה שנתרפאת נותנין עליה רטייה, שאינו אלא כמשמרה. רבי בון בשם רבנן דתמן, נותנין רטייה על גבי מכה בשבת, שאינו אלא כמשמרה. אמר רבי תנחומא, חוץ מעלי גפנים שהן לרפואה" (כו ע"ג; שבת פ"ו ה"ב, ח ע"ב). אם כן הרטייה אינה תרופה, אלא רק הגנה למכה. מצד שני, במקורות מספר נזכרת הרטייה כשעליה משחה לרפואה. כך, למשל, בתוספתא פסחים נותנים קמח לרטייה (פ"ג ה"ג), וכן במקורות נוספים (תוס', דמאי פ"א הכ"ה). אם כן, יש לסכם שלעתים הרטייה היא עם תרופה, אך עיקרה להגן על המכה. במשך הזמן כנראה היטשטש ההבדל בין הרטייה והאספלנית. באופן כללי מותר לצאת בשבת ברטייה או באספלנית, אבל אסור להניחן בשבת משום שאסור לרפא בשבת: "יוצאין באספלנית ובמלוגמא וברטייה שעל גבי המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן כתחלה בשבת" (תוס', שבת פ"ה ה"ה). כמובן מדובר במכה שאין בה סכנת נפשות, וחז"ל החמירו מאוד בעניין, אבל במצב של פיקוח נפש ודאי שמותר לרפא. כן שנינו בתנחומא: "ילמדנו רבנו מה הוא ליתן אספלנית על גבי המכה בשבת, כך שנו רבותינו אסור ליתן אספלנית על גבי המכה בשבת לכתחילה אבל אם נתן מערב שבת מותר" (שמות, בשלח כד). ברם מהירושלמי שציטטנו משמע שמותר להניח רטייה בשבת, ויש לומר שרק רטייה שהיא להגנה מותרת בשבת, ולא עליה משנתנו מדברת אלא על רטייה מרפאה. מן הבבלי משמע שהבינו שגם הנחת הרטייה אסורה משום ממרח, וכך פירשו את התלמוד רש"י ואחרים. ברם הדיון על ממרח קשור למי שמזיז את הרטייה ממקומה או מי שמעסה את הפצע שמתחת לרטייה. על כן ניתן לפרש שגם הבבלי הבין את המשנה כמו שפירשנו (קב ע"ב). התלמוד הבבלי במסכת ביצה מסביר את ההלכה שבמשנה: "ואמר עולא, שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן, ואלו הן: עור לפני הדורסן, ותריסי חנויות, וחזרת רטיה במקדש" (יא ע"ב) 102 לפירוש המימרה כולה ראו פירושנו לביצה פ"א מ"ה. . הכוהנים שעבדו בשבת הסירו את הרטייה לפני כניסתם למקדש משום שהיא נחשבת בגד, ואסור לכוהן לעבוד במקדש אלא בארבעת בגדי הכהונה בלבד 103 לארבעת בגדי הכהונה ראו פירושנו ליומא פ"ז מ"ה. תוספתא מקוואות דנה בשאלה אם רטייה ואספלנית המונחות ב"בית הסתרים" חוצצות לענין טבילה במקווה. לשאלה זו אין, כנראה, קשר למשנתנו, ראו תוס', מקוואות פ"ז ה"י, עמ' 660. . המשנה חוששת שהכוהן לא יסיר את הרטייה, או לחלופין יימנע מעבודת המקדש. על כן התירו להחזיר את הרטייה, אך לא להניחה לכתחילה. אין כאן היתר כללי לכוהנים להניח רטייה במקדש, שהרי אילו כך היה הייתה המשנה מתירה גם להניחה לכתחילה. הכלל "התירו סופו משום תחילתו" מצוי גם בירושלמי 104 כהסבר למשנה, ביצה פ"א ה"ה, ס ע"ג, וראו הסברנו למשנה שם. , אך רק הבבלי מקשרו למשנתנו, וההסבר נראה מקורי, שכן בלעדיו אין סיבה להתיר לכוהנים להחזיר רטייה על פצעיהם, שהרי בסיום העבודה הם ככל אדם. כתחילה כאן וכאן אסור – גם במקדש אין להניח רטייה לכתחילה. קושרים נימה במקדש אבל לא במדינה – הנימה היא המיתר של הכינור (איור 66. (מותר לתקן את הכינור בשבת במקדש, משום שהוא נדרש לעבודה. לעומת זאת במדינה אין מנגנים בשבת, וממילא אין לתקן כינור בשבת. מן המשנה משמע שאין מדובר על תיקון מלא של הכינור, אלא רק תיקון זמני שאינו בבחינת קשר של קיימא. כידוע אין לקשור קשר קבוע בשבת, אך מותר לקשור קשר זמני, או קשר שניתן להתירו ביד אחת (ראו פירושנו לשבת פט"ו מ"א). כתחילה כאן וכאן אסור – אין להכין כינור חדש גם במקדש, אלא לתקן מיתר שנפגם. טעמו של האיסור וגדריו יתבררו להלן. בתוספתא נרשם ניסוח שונה במקצת: "נימת כנור שנפסקה קושרין אותה, קשרה ונפסקה קושרין אותה, אמר רבי שמעון בן לעזר: והלא אין קושרין אותה אין לה קול, אלא משלשל מלמעלה ועונב מלמטה" (פ"ח [יא] הי"ט). רבי שמעון בן [א]לעזר טוען, ובצדק, שאם קושרים את מיתר הכינור אין הוא משמיע קול, ובוודאי לא קול ראוי; לכן הוא קובע שמותר להתקין את המיתר, אך לא בצורה הרגילה. אין קושרים משני צדדים אלא משלשלים את המיתר בחור העליון ולמטה מסתפקים בעניבה, שאינה קשר קבוע. ההערה וניסוחה מלמדות שרבי שמעון בן אלעזר כבר הכיר את הניסוח של המשנה שקדמה לו, כלומר שזו נוסחה בדור יבנה לכל המאוחר, והוא מתקן את הניסוח הקדום. מהתוספתא ניתן להסיק שרבי שמעון בן אלעזר אינו חולק על המשנה הקדומה אלא מפרש אותה. הירושלמי מסיק שמשנתנו כרבי שמעון בן אלעזר (כו ע"ג), ברם זהו ניסוח כללי, שהרי כאמור רבי שמעון בן אלעזר מגיב על משנתנו. בתלמוד הבבלי לא הכירו את התוספתא, אך הכירו ברייתא האומרת בשם רבי אליעזר, או בשם רבי שמעון, שאין לקשור את הנימה אלא לענוב אותה, וניסו לראות בכך מחלוקת עקרונית 105 בבלי, להלן קה ע"א, וראו פירושנו למט"ו. . כידוע, רבי אליעזר בן הורקנוס סובר שגם מכשירי מצווה דוחים את השבת (ראו פירושנו לפסחים פ"ו מ"א), ולכאורה הוא זה שיתיר לקשור את הכינור ללא הגבלה. ברם אחרי שראינו את הברייתא במלואה סביר להניח שרבי שמעון בן אלעזר הוא רבי אלעזר (לא רבי אליעזר) שבברייתא בבבלי, ואין כאן מחלוקת תנאים. עם כל זאת, ראוי להעיר שייתכן שרבי אליעזר יסבור שבכל המקרים הללו מותר לתקן את כל התיקונים הדרושים בשבת במקדש, ונשוב לכך להלן. המשנה מציגה, כמובן מאליו, את הנגינה במקדש. נוהג זה מופיע רק החל מספר עזרא, ובספרות בית שני כבר ברור כי זה היה רכיב קבוע בעבודת ה' בבית המקדש. האיסור ההלכתי של נגינה בשבת במדינה אינו ברור. הבבלי סבור שנגינה כשלעצמה מותרת, אך היא נאסרה רק בגלל הגזרה שמא יתקן כלי נגינה. לעומת זאת, הירושלמי רואה בנגינה מלאכה לכל דבר (ראו פירושנו לראש השנה פ"ד מ"א). במסורת ההלכה הכיתתית נאסרה נגינה בשבת 106 col 1064q421 ,סדרת מגילות מדבר יהודה (DJD (25 ,עמ' 54 . לא נאמר שם מה סיבת האיסור, אך משתמע בעקיפין כי הם ראו בנגינה איסור מלאכה, כמו בהלכה הארץ-ישראלית, אבל בניגוד לה לא סברו שהיא חלק מהקרבת הקרבן, ולכן נאסרה בשבת. אמנם ייתכן שהם לא אסרו אלא נגינה בשמחת בית השואבה שחלה בשבת, ולא ברור אם הם מדברים על ההקרבה עצמה 107 ראו המבוא למסכת שבת. חותכים 108 כל הקטע מ"חותכים" ועד סוף המשנה חסר ב- מגק. יבולת במקדש אבל לא במדינה – היבלת היא גידול שרוצים להסירו. מבחינה הלכתית ייתכן שמדובר בכוהן שעלתה לו יבלת, והוא אינו רשאי לעבוד במקדש שכן היבלת נחשבת מום, או שהיבלת היא בקרבן, שכן אין להקריב קרבן שיש בו יבלת. מבחינה הלכתית שני הפירושים נכונים. אכן במסכת פסחים נדונה השאלה האם מותר לחתוך יבלת של קרבן פסח במקדש, ושם השאלה שנויה במחלוקת (פ"ו מ"א). חכמים אוסרים, אבל מתירים פעולות שנחוצות באופן ישיר להקרבה ושאי אפשר היה לבצען מערב שבת, ואילו רבי אליעזר מתיר, שכן מותר לעשות את כל עבודות ההכנה לפעולות שהן מצווה בשבת, כגון עריכת ברית מילה או הקרבת קרבן פסח. ברם כל זה אינו עניין לכאן. שם מדובר בקרבן פסח, והבעיה היא האם הוא קרבן יחיד ואין להקריבו בשבת או שהוא קרבן ציבור ומותר להקריבו בשבת. מבחינה מעשית הכינו את קרבנות הציבור מבעוד יום, ובלשכת הטלאים המתינו דרך קבע שישה טלאים מבוקרים, כלומר שבוקרו ונמצאו שאינם בעלי מום. "אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה ומוסיפין עד לעולם" (משנה, ערכין פ"ב מ"ה). לכן אין כל סיבה לכך שייווצר הצורך בחיתוך יבלת של קרבן בשבת. התלמודים עסקו אף הם בשאלה זו. נקודת המוצא שלהם אינה בירור המשנה אלא הסתירה שבין משנת פסחים למשנתנו. הירושלמי מתרץ שני סוגי תירוצים: הראשון הוא "מפני קילקול פייסות" (כו ע"ג). כלומר, מדובר בחיתוך יבלת של כוהן, אלא שהתלמוד מבין שלמעשה אין כל הבדל בין יבלת של כוהן ליבלת של קרבן הפסח. בקרבן פסח אסור להסיר את היבלת (לדעת חכמים), אבל את יבלת הכוהן מותר להוריד "מפני קלקול פייסות": הכוהנים כבר הטילו גורל וקבעו מי יעבוד באיזו עבודה; אם כוהן אחד ייפסל יתקלקל סדר העבודה, ולכן התירו לסלק את היבלת מהכוהן. תירוץ שני הוא שמשנת פסחים עוסקת ביבלת חמורה יותר מזו שבמשנתנו (לחה לעומת יבשה, נפרכת לעומת יבלת שאינה נפרכת), או שמשנתנו מדברת רק על חיתוך ביד ומשנת פסחים על חיתוך בכלי. ברוח זו ניתן להציע אבחנות נוספות. הבבלי מביא את החילוקים שבירושלמי ומוסיף הבחנה חשובה נוספת: שבות שהתירו לצורך המקדש היא רק במקדש עצמו, ולא במדינה; לכן חיתוך יבלת של קרבן פסח במדינה אסור (קג ע"א). כל החילוקים הללו חריפים, אבל בפשט אין כל דמיון בין חיתוך יבלת של קרבן, שנאסר כמו כל ההכנות שניתן היה לבצען בערב שבת, להסרת יבלת של כוהן שנחשבת לשבות ומותרת, שכן הסרתה היא לצורך ישיר של עבודת המקדש. אנו נחזור לכך להלן. ואם בכלי כאן וכאן אסור – הסרת היבלת בכלי אסורה, כנראה, משום רפואה, ומשום שהחיתוך הוא בבחינת גוזז; אולם במקדש התירו להסירה בידיים. התוספתא מדגימה את ההלכה: "כהן שעלתה לו יבלת במתניו, חבירו חותכה לו בשיניו, במקדש אבל לא במדינה, אם בכלי, כאן וכאן אסור" (פ"ח [יא] ה"כ). ברור שמדובר ביבלת של הכוהן. אם היבלת במקום גלוי – הכוהן יכול לסלקה בידיו או בשיניו. ברם אם היבלת עלתה במותניו – אין הוא יכול לסלקה, ורק חברו יכול ורשאי להסירה, אך לא בכלי, משום שיש בכך חבלה ורפואה כאחד, וכל אחד מהם אסור כשלעצמו. הכלי שנזכר כאן הוא אחד מכלי הרפואה המשוכללים שהיו לקדמונינו, ובממצא ארכאולוגי בעולם נמצאה עדות לכך (איור 67.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Eiruvin 10:13
מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה כו': קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה כו': חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה כו': רטיה היא חתיכה של בגד שפושטין עליו המשיחה לתת אותה על המכה וכשנפלה מן המכה או שפרשה בידו ונתנה על גבי כלי מותר לו להחזירה כל זמן שלא נפלה על גבי קרקע אבל כשנפלה על גבי קרקע אסור להחזירה אלא לכהן במקדש. ונתינת משיחה על המכה לכתחילה אסור בין במקדש בין במדינה. וקושרין נימא הוא שקושרין היתר כשנתק יתר מיתרי הנבלים והכנורות ודומיהן מן הכלים שהיו במקדש שהיו אומרים עליהם השיר בכל יום כאשר יתבאר במקומו [ערכין פ"ב מ"ו]. ויבלת ידוע והוא כמו ראש מסמר בגוף האדם וגם כן ידוע שהעבודה אינה מותרת לבעלי יבלת:
Sefaria · Rambam on Mishnah Eiruvin 10:13
ברע"ב ד"ה יבלת כו' הוי תולדה דגוזז את הצמר. ק"ל דא"כ מילה ליחייב נמי משום גוזז ובכ"ד מוכח דאין בה אלא משום חובל עי' (שבת ק"ו) וגם הכא יל"פ משום חובל. ונלע"ד דלא שייך גוזז אלא בדבר הדומה לצמר דגזעו מחליף כגון צפורן דשבת (צ"ד ב') ומייתי לה לקמן אבל בשר ועור אין גזעו מחליף כמבואר כ"ז (בנדה נ"ה) ועוד נראה מטעם אחר דאין כאן משום גוזז והוא כמש"כ התוס' (בשבת ע"ג ב') ד"ה וצריך לעצים לענין קוצר: בתוי"ט סד"ה קושרין נימא במקדש כו' ואפי' לדברי רש"י למדנו כו' דלא הותר אלא במקדש כו'. וכן בס"פ קרי הרע"ב להדיא לעניבה איסור שבות וכ"מ שם לשון רש"י כי דברי המהרש"א בכוונתו דחוקים ותמוה טובא דבשבת (קי"ג) משמע דמותר לכתחלה וכ"פ בשו"ע שי"ז (ולפמש"כ המ"א שם ס"ק ט"ו בשם ש"ג א"ש קצת):
Sefaria · Rashash on Mishnah Eiruvin 10:13
מחזירין רטיה במקדש . פירש הר"ב כהן שהוצרך וכו' כדי שלא תהא חוצצת כו'. ומסיים רש"י דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן. ומ"ש הר"ב דאי לא שריית ליה כו' הכי איתא בגמ' פ"ק דביצה דף י"א ע"ב דטעמא לאו משום שאין שבות במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה. אלא דוקא כהן דבר עבודה הוא שהתירו לו סופו משום תחילתו ולפיכך אני תמה על מ"ש הרמב"ם בפכ"א מה"ש ומחזירין רטיה כו' שאין איסור שבות במקדש: אבל לא במדינה . פי' הר"ב גזירה שמא ימרח וכפירש"י. ופירש שיחליק גומות שברטייה ע"כ. אבל לשחיקת סממנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוי עליה. והא דמ"ה פ"ו דשבת טעמא אחרינא כמ"ש שם תוס'. ומיהו רש"י בביצה מפרש משום שחיקת סממנים. ופירושו דהכא עיקר. כי כאן מקום המשנה: ואם בתחלה כו' . פי' הר"ב שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה כו' וכ"כ רש"י. דס"ל דאי סלקה משום עבודה אע"ג דמאתמול הוא דסלקה מ"מ הואיל משום עבודה הוא שסלקה אי לא שריית ליה כו': קושרין נימא במקדש . פי' הר"ב דקסבר מכשירי מצוה כו' ודוקא שנפסק באמצע כו' אבל כו' דהוי קשר של קיימא אסור. וכן כתב הר"ר יונתן. ותמיהני דכיון דס"ל דמכשירי מצוה שא"א לעשותן מע"ש דוחין מה לי שאינו של קיימא מה לי של קיימא דכיון דאדחייה אדחייה דהא הכי איתא לר"א דס"ל הכי כדאיתא בשבת פי"ט. וכ"ש למ"ש הר"ר יונתן דקסבר האי תנא עיקר שירה בכלי. ורש"י מפרש במשנה דקושרין ואע"פ דקשר אב מלאכה היא ורש"י ס"ל עיקר שירה בכלי כמו שאוכיח בר"פ בתרא דקידושין [ועי' במשנה דלקמן לתרץ מהכא אדלעיל ואדלקמן] והא דמפלגינן בגמ' בין באמצע למן הצד מפרש רש"י באמצע כשנפסקה באמצע קושרה שאלמלא עונבה לא תשמע קולה וכשנפסקה מן הצד דשם אינה צריכה חזוק כל כך עונבה ועי' בסוף פירקין. ומדברי הרמב"ם בפ"י מה"ש נראה דס"ל דמיירי דקשר שאינו של קיימא דסמיך להך מתניתין דהכא לההוא דסוף מסכת שבת דמדבריהם למדנו וכו' שקושרין ובאינו של קיימא. ונראה דלטעמיה אזיל דס"ל אין עיקר שירה אלא בפה כדפסק בפ"ג מהלכות כלי המקדש. וכן משמע דעת הר"ב במשנה ד' פ"ב דערכין ועי' ברפ"ה דסוכה. ומפירוש הר"ב דהכא שמענו ודאי דס"ל נמי דלא הותר קשר שאינו של קיימא שלא במקום מצוה. ואפי' לדברי רש"י למדנו דס"ל דלא הותר וכו' דהא מן הצד דעונבו משמע נמי דלא הותר אלא במקדש דאמקדש תנא לה בברייתא. מסייעין למ"ש בסוף מסכת שבת דלכ"ע לא הותרה קשירה שאינו של קיימא שלא לדבר מצוה: חותכין יבלת במקדש . ברפ"ו דפסחים מפרש הר"ב דדוקא ביבשה דמפרך פרכה. ופי' נמי דבכלי אסור משום שאפשר לעשות מערב שבת: יבלת . כתב הר"ב שנאמר או יבלת ואע"פ שלפי לשון המקרא מלת יבלת שם תואר הוא לבהמה שבה המום כמו שהתחיל עורת או שבור ולא אמר עורון או שבר שיהיה שם דבר מ"מ בלשון המשנה אי אפשר לומר כן דהיאך יאמר שיחתוך הבהמה המתוארת ונקראת יבלת ולא פי' מה יחתוך. אלא שבלשון המשנה יבלת שם דבר לאותו מום והוא נקרא בלשון אשכנ"ז וואר"ץ וקאמר שיחתכנה. כ"פ רש"י. ולא ישתנה משקלו כי נמצא שם דבר על זה המשקל כמו אדרת צמרת יבשת. ואל תתמה כי לשון חכמים לחוד ולשון מקרא לחוד. ועי' מה שכתבתי בריש מסכת תרומות. [*ובפ"ק דפסחים משנה ב']:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Eiruvin 10:13
מחזירין רטיה [פפלאסטער] שעל המכה: במקדש כהן שעובד ולוקח הרטיי' מעל מכתו שלא תחצוץ בין בשרו לבגדו [כזבחים י"ט א'], מותר להחזירה לאחר עבודתו על מכתו, דבכהן שאינו עובד אסור, אע"ג שהיא רק שבות, הרי אינו צורך עבודה, והרי אפילו לצורך עבודה גזרו על כמה שבותין במקדש [כתוס' שבת דצ"ה א', ותוס' פסחים דפ"ה א'], וכמו כן לא התירו לטלטל נרות במקדש [כרתוי"ט תמיד פ"א מ"ג], וכמו כן בגחלים שם שנתפזרו לא התירו לכבותן, אף דהוה מלאכה שא"צ לגופה [כלשם פ"ה מ"ה], רק בכהן העובד הכא, התירו סופן משום תחלתן, דאי לא שרית לי' להחזירה, לא יסירנה: אבל לא במדינה גזירה שמא ימרח רטייתו, דהוא תולדת ממחק. וקיי"ל [שכ"ח סכ"ה] דדוקא בתרתי לטיבותא שנפלה הרטייה מעצמה, ולא נפלה רק ע"ג כלי, ולא על הארץ, אז מותר להחזירה, וע"י עובד כוכבים דוקא במצטער הרבה מותר להניח רטייה [ט"ז שם סק"כ], אבל למרח רטייה ע"י עובד כוכבים, דוקא בחלה כל גופו שרי [מג"א שם סקכ"ט]: אם בתחלה שלא היתה עליו מבעו"י: כאן וכאן אסור ולא שייך אין שבות במקדש, דלאו צורך גבוה הוא: קושרין נימא [זאייטע] שבכנור שניתק בשבת: במקדש לשיר, דס"ל עיקר שירה בכלי, ומדאי אפשר בלא"ה, שרי. ודוקא באמצע שאי אפשר לעונבה שם, שע"י העניבה יפסד קולה, אבל סמוך ליתדות. הרי יכול לעונבה שם ולא יפסד הקול, להכי אסור לקשור: אם בתחילה שניתק מאתמול: כאן וכאן אסור מדהיה יכול לקשרה מדאתמול. וחייב עלה ב' משום קושר ומשום מכה בפטיש: חותכין יבלת [ווארצע] שהוא מום בקדשים: במקדש ומיירי ביבשה שמפרכה בידו, ואפ"ה במדינה אסור [כך משמע בא"ח ש"מ ס"ב, וע"ש]: ואם בכלי כאן וכאן אסור דהו"ל תולדה דגוזז:
Sefaria · Yachin on Mishnah Eiruvin 10:76-87
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
Restore, don't begin: the Mikdash's narrow leniency▾
Why the bandage may go back
The heter is narrower than ‘no shvus in the Mikdash.’ Tosafos Yom Tov (from Beitzah 11b) explains it as permitting the end for the sake of the beginning: a kohein had removed his dressing so it would not be a chatzitzah for the avodah, and the Sages let him put it back afterward — lest he refuse to remove it at all and be kept from serving. The same logic runs through the mishnah’s cases: one may restore what was in place (put a dressing back, retie a snapped string, pare a wart by hand), never begin it anew.
עוֹלָמוֹ שֶׁל הַמִּשְׁנָה
The harp-string on the duchan
One case comes straight from the Temple’s music: Bartenura notes that a string of a Levi’s harp that snapped mid-service could be tied back on Shabbos, so the shir would not fall silent — but a wholly new string could not be strung.
Series Insights
Series context▾
Where this sits
The Ein Shvus run keeps sharpening its own edge: the Mikdash sets aside the rabbinic fences of Shabbos, but only so far as the avodah truly needs. Restore the bandage, retie the string, pare the wart by hand — never begin something new. The series is watching the Beis HaMikdash bend Shabbos exactly as much as the service requires, and not a finger more.