Eiruvin 10:15 — Ein Shvus baMikdash: Finding a Sheretz Inside
Series · The ChurbanMoed › Eiruvin › Perek 10 › Mishnah 15מוֹעֵד ‹ עירובין ‹ פרק י׳ ‹ משנה ט״ו
Ein Shvus baMikdash: Finding a Sheretz Inside
אֵין שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ: שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַמִּקְדָּשׁ
Mishnah עירובין י׳:ט״ו · Eiruvin 10:15
שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַמִּקְדָּשׁ,
כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְהֶמְיָנוֹ,
שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטֻּמְאָה,
דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,
בִּצְבָת שֶׁל עֵץ,
שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה.
מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ,
מִן הַהֵיכָל וּמִן הָאוּלָם וּמִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ,
דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר,
מְקוֹם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת,
מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ,
וּשְׁאָר כָּל הַמְּקוֹמוֹת כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,
מְקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים, מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לְךָ, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת.
A sheretz found in the Mikdash —
a kohein carries it out in his belt,
so as not to prolong the tumah;
these are the words of Rabbi Yochanan ben Beroka.
Rabbi Yehuda says:
with wooden tongs,
so as not to increase the tumah.
From where do they remove it?
From the Heichal, the Ulam, and between the Ulam and the altar —
these are the words of Rabbi Shimon ben Nannas.
Rabbi Akiva says:
any place where intentional entry incurs kareis and unwitting entry a chatas —
from there they remove it,
and in all other places one covers it with a bowl (psachter).
Rabbi Shimon says:
wherever the Sages permitted something to you, they gave it to you from your own — they permitted it only because of shvus.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
the removal floor-plan — two boundaries, ben Nannas' inner zone vs Akiva's wider one
Summary Chartwhat does this mean?
Ein Shvus baMikdash: Finding a Sheretz Inside▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| How does one remove a sheretz from the Mikdash? | Rabbi Yochanan ben Beroka: In his belt | Not to prolong the tumah |
| Rabbi Yehuda: With wooden tongs | Not to increase the tumah | |
| From where must it be removed? | Rabbi Shimon ben Nannas: Heichal, Ulam, and between them and the altar | — |
| Rabbi Akiva: Anywhere kareis-liable; elsewhere cover with a bowl | — | |
| What is the governing principle? | Rabbi Shimon: The Sages permitted only what is forbidden by shvus | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (11)▾
כהן מוציאו בהמינו. בשבת. ולא חישינן לטלטול, דאין שבות במקדש: בהמינו. באבנטו . ואף על גב דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש, הכי עדיף, שלא להשהות את הטמאה בעזרה לחזר אחר הצבת של עץ. ובידיו לא נגע ביה, דלא נטמי כהן גופיה, הלכך בהמינו אוחזו דלא נגע. ושרץ אינו מטמא במשא, והאבנט שנטמא בשרץ אינו מטמא את הכהן כשאוחזו, דהוה ליה אבנט ראשון לטמאה, ואין אדם וכלים מקבלין טמאה אלא מאב הטמאה: צבת של עץ. שהיא פשוטי כלי עץ ואין מקבלים טמאה: שלא לרבות את הטמאה. לטמא אבנט הטהור, ונוח לו להשהותה שם ולחזר אחר הצבת מלרבות את הטמאה. והלכה כרבי יהודה: מהיכן מוציאין אותו. בשבת: מן ההיכל ומן האולם. אבל בעזרה אם נמצא שם מכסה אותו בפסכתר ומניחו עד שתחשך: כל מקום שחיבין על זדונו כרת. אם יכנס לו בטמאה, דהינו כל העזרה, משם מוציאין אותו: ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר. סיר של נחשת. תרגום של סירותיו פסכתרותיה. לכסותו עד שתחשך. והלכה כרבי עקיבא: רבי שמעון אומר מקום שהתירו לך חכמים וכו'. רבי שמעון פליג אתנא קמא דלעיל דאמר קושרים נימא במקדש , וסבר דאין קושרים נימת כנור שנפסקה אלא בעניבה שהיא אסורה משום שבות בלבד ואי אפשר שיבא בה לידי חיובא דאוריתא, אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאוריתא . ואמר ליה רבי שמעון לתנא קמא, אל תתמה עלי שאני מחמיר כאן וגבי תחומין אני מקל טפי ואומר שאפלו יצא חוץ לתחום חמש עשרה אמה יכנס (כדלעיל פ"ד מי"א), דגבי תחומין משלך נתנו לך, משום דידעינן שאותם חמש עשרה אמה אינם חוץ לתחום, שמודדי התחומין הקובעין סימנין בסוף התחום קים לן בגויהו שאין קובעין התחום בסוף אלפים ממש אלא כונסין לתוך התחום מפני הטועין שאין מכירין הסימן ופעמים יוצאים להלן ממנו מעט וחוזרין, ומשום הכי אני מקל בתחומים, אבל לקשר נימא במקדש, שלא התירו במקדש אלא אסור שבות לא חיובא דאוריתא, אני מחמיר ואומר דדוקא עניבה שיש בה אסור שבות התירו, אבל לקשר קשר ממש שפעמים יש בו חיובא דאוריתא לא. ואין הלכה כרבי שמעון:
בהמיינו – with his belt and even though it ritually defiles his belt which is holy, this is preferable so that the defilement is not detained in the Temple courtyard to go to search after a pair of wooden tongs and that his hands didn’t come in contact with it so that the Kohen himself would not be defiled. Therefore, with his girdle he grabs it that he didn’t touch it and the unclean reptile does not defile through carrying and the belt which is ritually defiled by the unclean reptile does not defile the Kohen when he holds it for the belt is first level of Levitical defilement, but a person and utensils do not receive defilement other than from the original or direct causes of Levitical defilement. שלא לרבות את הטומאה – to ritually defile a pure belt and it is appropriate for him to detain it there and to go after a pair of tongs rather than increase the defilement. And the Halakha is according to Rabbi Yehuda. מהיכן מוציאין אותו – on the Sabbath. מן ההיכל ומן האולם – but if it is found in the Temple courtyard, cover it with a large pot and leave it there until it gets dark. כל מקום שחייבין על זדונו כרת – if he would enter it in a state of ritual defilement into the Temple courtyard, they remove him from there and all the other places they cover it with a large pot, a copper pot. ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר – The Aramaic translation of his pots is his pots to cover it until it gets dark, and the Halakha is according to Rabbi Akiva. ר"ש אומר מקום שהתירו – Rabbi Shimon disputes the first Tanna/teacher of above (i.e., Mishnah 13) who said that we tie a string in the Temple and he holds that we do not tie a chord of harp that broke other than fastening with a loop (i.e., not making a knot) which is forbidden because only because of being an activity that the Rabbis forbade as not being in harmony with the observances of the day/Sh’vut. But it is impossible that it would come through it to an obligation from the Torah, but we don’t tie with a knot, for it is possible that it would come through it to an obligation from the Torah, and Rabbi Shimon says to the first Tanna/teacher: do not be amazed at me that I am stringent here and regarding Sabbath limits, I am more lenient. For I saw, that even if he went fifteen cubits outside the Sabbath limit, he can enter. For concerning Sabbath limits, they (i.e., the Sages) gave to you what is yours because they knew that those fifteen cubits are not outside of the Sabbath limits for those who measure the Sabbath limits establish fixed markers at the end of the limit, it is established regarding them that they don’t fix the limit at the end of two-thousand exactly, but rather enter into the limit because of those who err who don’t recognize the sign/symbol and sometimes they go out further than it a little bit and then return. For that reason, I am lenient with the Sabbath limits. But to tie a cord in the Temple which they did not permit in the Temple, other than a prohibition of Sh’vut/forbidding something as not being in harmony with the observance of the day of Shabbat which is not a Torah obligation I am strict and say that specifically fastening with a loop (i.e., not making a knot) which has the prohibition of not being in harmony with the observance of the day of Shabbat, but not to make an actual [permanent] knot, for sometimes there is an obligation from the Torah. But the Halakha is not according to Rabbi Shimon.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Eiruvin 10:15
Introduction The final mishnah deals with removing a dead creeping thing, which is a primary source of impurity, from the Temple. If a [dead] creeping thing was found in the Temple, a priest should carry it out in his girdle in order not to keep the impurity there any longer than is necessary, the words of Rabbi Yohanan ben Beroka. Rabbi Judah says: [it should be removed] with wooden tongs in order that uncleanness shall not increase. In this section we see two different strategies concerning how to respond to a dead creeping thing that found its way into the Temple. According to Rabbi Yohanan ben Baroka the priest should pick it up with his girdle in order to remove it as fast as possible. However, he should not pick it up with his hands because that would cause him to become impure. Even though when he picks it up with the girdle the girdle will become impure, the girdle will not in turn cause him to become impure because clothes don’t impurify people. The main goal is to get the creeping thing out of the Temple as quickly as possible. Rabbi Judah says that he should pick it up with wooden tongs which cannot become impure. The problem with this is that it will be harder to catch the creeping thing with wooden tongs than with his girdle. Nevertheless, according to Rabbi Judah it is preferable not to increase the things which it causes to be impure. From where must it be removed? From the sanctuary, from the hall, and from between the hall and the altar, the words of Rabbi Shimon ben Nanas. Rabbi Akiva says: from any place where karet is incurred for entering intentionally and a sin-offering for entering in error from there it must be removed, and from any other place they cover it with a large pot. Rabbi Shimon says: wherever the sages have permitted you anything they have only given you what is really yours, since they have only permitted you that which is forbidden as shevut. The second section of the mishnah deals with the question of from where must the creeping thing be removed if it is found in the Temple on Shabbat. The problem is that by removing the creeping thing he is moving something from one domain to another, which is a violation of carrying on Shabbat, although as we shall see below, it is only a rabbinic violation. According to Rabbi Shimon ben Nanas, it must be found from within the sanctuary and inwards. However, if it is found in the courtyard they cover it with a pot and leave it there until after Shabbat. Rabbi Akiva expands this area to include any area which makes a person liable for karet if he intentionally enters it impure and for a sin-offering if he unwittingly enters it impure. Practically speaking, this means that Rabbi Akiva includes the entire courtyard, from within the Nikanor Gate. According to both sages, if the creeping thing is found in another area, one from which it may not be removed, they cover it with a pot so that nothing comes into contact with it. Rabbi Shimon’s comment does not directly relate to this topic but is really a remark meant to complete all of tractate Shabbat and Eruvin, two tractates which are really only one. Rabbi Shimon explains that all of the leniencies which we have found strewn throughout the two tractates, cases where we thought something would be prohibited but the rabbis allowed one to do the action because there was some necessity, are only cases of the sages giving to the people what is really theirs. This means that the prohibition was only of rabbinic origin in the first place under certain circumstances the rabbis allow what they would otherwise prohibit. However, Rabbi Shimon is adamant that one not construe these leniencies as rabbis allowing one to abrogate or even circumnavigate toraitic law. It seems to me likely that Rabbi Shimon’s comment is directed at those who doubt the entire validity of eruvin what gives the rabbis the right to allow a person to carry from domain to domain on Shabbat, they ask. Rabbi Shimon responds that an eruv allows one to carry only in cases where the prohibition is only “derabanan” of rabbinic origin, and not cases which would be prohibited by toraitic law. Congratulations! We have finished Eruvin. It is a tradition at this point to thank God for helping us to finish learning the tractate and to commit ourselves to going back and relearning it, so that we may not forget it and so that its lessons will stay with us for all of our lives. Eruvin is known as one of the most difficult of tractates, its laws and rules are intricate and very precise. Perhaps in a more “midrashic” interpretation of the tractate, we saw how one builds a community by sharing a common meal and by sharing Shabbat together. While the Mishnah Yomit community does not eat together nor spend Shabbat together, I hope that our common Torah learning will serve us all as “spiritual food” (I hope I’m not surprising you all too much by becoming so “mushy”.) In any case, for those of you who stuck with it and made it through this difficult material, a hearty Yasher Koach. May you have the strength and time to keep on learning more Mishnah! Tomorrow we begin Pesahim.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Eiruvin 10:15
רש"א וכו' . עיין מ"ש בפ"ד משנה י"א ד"ה אפילו: עירובין מתחיל במם ומסיים בתיו הרי מת, שעירובין כמת שהלכה כדברי המקל בעירוב (דף מו.) כמו שהלכה כדברי המקל באבל (שם). ואי בעית אימא תם, על שם ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז). דהמערב יכול לישב בשבת באהלים הרבה כיעקב איש תם, ורמז לנו שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה (דף פב.), כיעקב שישיבתו באהלים הרבה היתה כדי ללמוד תורה, וכן ר"ת תחומין מצוה הוא ת"ם: סליק מסכת עירובין. אשר תקן האיש מבין: תורת אל בעת תחמוד אז תשכיל וגם תבין. במשנה אשר תלמוד דין שבת ועירובין:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Eiruvin 10:15
(נב) שרץ שנמצא. כלומר שמצאוהו מת. הרי"כ: (נג) תרגום אבנט המינא. הרמב"ם: (נד) האולם ולמזבח. דמשם ולהלן קדשה יתרה כדתנן לה סוף פרק קמא דכלים, על שבות כזה גזרו אף במקדש: (נז) דתחומין איכא מאן דאמר דאית ביה דררא דאסור דאוריתא, וכאן שאנו מחמירין דאפלו שבות הקל אין מתירין במדינה, רבי שמעון מחמיר יותר מהם, שאפלו במקדש אינו מתיר שבות שאפשר לבא לידי חיוב. רי"כ: (נו) כפרושו דלעיל דלתנא קמא עצמו לא התירו אלא שאינו של קימא:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Eiruvin 10:15
משנה לחם שלא לשהות הטומאה עמ"ש בס"ד במו"ק ריש הלכות חנוכה.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Eiruvin 10:15
שרץ שנמצא וכו'. ביד פ"ג דהלכות ביאת מקדש סי' כ': שלא לשהות את הטומאה דבדי ד' יוחנן בן ברוקא ר' יהודה אומר וכו'. ירוש' אמרו לו לר"י בן ברוקא לא נמצאת מרבה בטומאה א"ל לא נמצאת משהה בטומאה א"ל מוטב לעבור על מל"ת שלא באה לידו ממצות ל"ת שבאה לפניו: מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם. אבל בעזרה אם נמצא שם מכסהו בפסכתר ומניחו עד שתחשך עכ"ל ר"ע ז"ל וכתב ה"ר יהונתן ז"ל ואע"פ שהעזרה קדושה כמו ההיכל ובין האולם ולמזבח שאסור ליכנס טמא לשם אפ"ה החמירו בקדושת היכל ואולם ע"כ: ר' עקיבא אומר מקום וכו'. גמ' א"ר יוחנן ושניהם ר"ש בן ננס ור' עקיבא מקרא אחד דרשו דכתיב ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה פי' ויוציאו הכהנים עבודה זרה ותקרובותיה שהן מטמאין באהל מן ההיכל לעזרה ומשם קבלו הלוים להוציאם אל נחל קדרון לוים הוא דמיטמאין מן העזרה ולחוץ ולא כהנים אחרים אע"פ שהיו צריכין לאנשים הרבה אלו להוציא מן ההיכל לעזרה ואלו להוציא משם ולחוץ אעפ"כ לוים אין כהנים לא בן ננס סבר מדאשתני טומאת עזרה מכהנים ללוים ש"מ היכא דאית בעזרה לא מפקי' ליה בעבירה אלא מהדרינן אהיתרא ובשבת נמי לא דחינן שבות. ומר דהיינו ר' עקיבא סבר היכא דלא אפשר בלוים מפקי כהנים דהיינו מן ההיכל. ובעזרה דאפשר בלוים לא מטמאינן לכהנים אבל לשהויי טומאה בעזרה עד אורתא לא: וכתב הר"ס ז"ל מדברי רש"י ז"ל משמע שגורס דברי ר"ע בן ננס אומר מקום וכו' ע"כ: כופין עליו פסכתר. בערוך גריס פסקטר בקו"ף וטי"ת: בפי' ר"ע ז"ל ואי אפשר שיבא בה לידי חיובא דאורייתא וכו'. אמר המלקט לשון הגמ' וא"ל ר"ש עונבה עניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת שרו ליה רבנן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן ופירש"י ז"ל קשירה דאתי לידי חיוב חטאת במדינה גזירה שמא יקשור קשר של קיימא עד כאן: שלא התירו לך ס"א לא גרסי מלת לך: סליק פרקא וסליקא מסכת עירובין בעזר היוצר שחרים וערבין:ובעזרתו שהוא רופא חולים ופסחים. נתחיל מס' פסחים:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Eiruvin 10:15
לכאורה ניתן להסביר שגם משנתנו עוסקת בשבת. אנו נפתח בהסבר הפשוט יותר ולפיו עיקר המשנה הוא בהלכות יום יום, ולבסוף נדון בהסבר המתמקד בשבת בלבד. שרץ שנימצא במיקדש – השרץ הוא אב הטומאה, ומטמא את כל הנוגע בו. יש מצווה להרחיק את הטומאה מהמקדש ולשמור על טהרת המקדש (בבלי, קד ע"ב). אם הכוהן יוציא את השרץ בידו הוא ייטמא, ואם יוציא אותו בכלי – הכלי יהפוך לוולד הטומאה, אך הוא עצמו לא יהיה טמא. במשנה מוצעים שני פתרונות. הראשון: כהן מוציאו בהמינו שלא לשהות [את] טומאה דברי רבי יוחנן בן ברוקה – המיין הוא המונח הארמי לאבנט. מקורו של המונח בבבל, ושם הוא מתאר כל חגורה או אבנט של חול 122 כגון בבלי, ברכות ס ע"ב; שבת נט ע"א; זבחים יט ע"א; ירו', שבת פ"ו ה"א, ז ע"ד. המקור האחרון הוא בתלמוד ארץ ישראל, ובו חכם בבלי מתאר אירוע שהיה בבבל. . יוספוס מספר שהמונח המיין בא מבבל ובו מתארים את אבנט הקודש, הוא האבנט שכל כוהן חוגר בעבודתו בבית המקדש. "משה קרא לה אבנט [הוא רושם אבנט באותיות יווניות כמובן], ואילו אנו למדנו מהבבליים לקרוא לה המין" (קד', ד 172. (ספרות חז"ל הולמת את תיאורו של יוספוס, אך הוא מופיע תדירות לתיאור האבנט במקדש 123 כגון משנה, סוכה פ"ה מ"ג, וראו פירושנו שם; בבלי, יומא כג ע"א, וראו פירושנו ליומא פ"ז מ"ה. . בארץ ישראל המונח מתאר רק את אבנט הקודש. האבנט היה ארוך, לפי אחד המקורות 32 אמה (ראו פירושנו ליומא פ"ז מ"ה), והמשנה מציעה לכוהן לשחרר מעט מהאבנט ולתפוס בו את השרץ. את הפתרון השני מציע רבי יהודה: ורבי יהודה אומר בצבת שלעץ שלא לרבות את הטומאה – צבת של עץ היא כלי עץ פשוט (שאין בו כלי קיבול) ועל כן אינו מקבל טומאה; הכוהן יישאר טהור ואפילו בגדיו לא ייטמאו. ההבדל ההלכתי ברור. הפתרון הראשון גורם לריבוי טומאה, של האבנט, אך הוא מהיר יותר; הפתרון השני גורם למיעוט הטומאה ("שלא לרבות" וכו'), אך עד שיביאו את הצבת יעבור זמן מה. המחלוקת נשמעת כמחלוקת עקרונית הלכתית ולא כעדות היסטורית, בניגוד להלכות הקודמות הנשמעות כזיכרונות היסטוריים ראליים. עד כאן המחלוקת היא בכל יום, אם השרץ נמצא במקדש בימות החול ומן הסתם גם בשבת, אך לאו דווקא בשבת. יש מהמפרשים שפירשו שעניינה של משנתנו הוא דווקא בשבת, וחידושה הוא שמותר להוציא את השרץ אף שהוא מוקצה, ואף שתפיסת שרץ חי היא מעין צי 124 ראו פירושנו לשבת פט"ז מ"ז. הרע"ב פירש שמותר לשאת את השרץ אף שיש בכך טלטול. ברם כל המקדש היה רשות היחיד, ואין בו בעיה של טלטול בשבת. . הרישא מתפרשת יפה רק ביום חול, ברם ההמשך, "כופין עליו פסקתר-פסכתר", עוסק בשבת, ולכן סביר לפרש שכל המשנה עניינה בשבת, אך הרישא משמעותית גם ביום חול. מאיכן מוציאין אותו – על איזה תחום קדושה חל ההיתר שבמשנה, או אולי עדיף לנסח: על איזה תחום חלה החובה לסלק את השרץ מהר ככל האפשר, מן ההיכל ומן האולם [מבין האולם] ולמזבח דברי רבי שמעון בן ננס – הנמצא בסוגריים קיים בדפוסים וברוב כתבי היד, ונוסף בכתב יד קופמן בשוליים. כל התחומים שנזכרו הם השטח שאליו אין ישראלים נכנסים, ואזור זה נתפס כקודש. אמנם יש לשמור על טהרה גם בעזרת ישראל ובעזרת נשים ובכל השטח של החיל, השטח שהוקף בסורג (איור 72, (אך לשטח שבין האולם והמזבח אין ישראל נכנסים והוא בדרגת קדושה רבה יותר (משנה, כלים פ"א מ"ח-מ"ט) 125 כניסתם של ישראל בין האולם למזבח נזכרת במקורות אגדיים אחדים, אך לא כאן המקום לברר זאת. ראו, למשל, פירושנו לסוכה פ"ד מ"ה. , ורבי עקיבא אומר מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו [חטאת] מש[ו]ם מוציאין אותו – לפי משנת כלים יש לשמור על טהרה בכל החיל, אבל רק על טומאה בעזרת ישראל חייבים חטאת (שם מ"ח), כלומר הוויכוח נטוש על התחום הצר שבין שערי עזרת ישראל ובין המזבח. משנתנו הולמת את תפיסת מעלות הקדושה שבמשנת כלים, אם כי היא כמובן מפורטת פחות ממנה. ושאר כל המקומות – אם נמצא שרץ בשטח שמחוץ להגדרה הנזכרת, הגדרה השונה לפי כל אחד מהתנאים, אין להוציא את השרץ בשבת, אלא כופים עליו כלי ומוציאים אותו במוצאי שבת. כופין עליו פסקתר – הפסקתר או פסכתר מתואר במשנת תמיד: "ובשבת היה כופה עליהן [=על גחלי הקטורת] פסכתר, ופסכתר היתה כלי גדול מחזקת לתך, ושתי שרשרות היו בה, אחת שהוא מושך בה ויורד ואחת שהוא אוחז בה מלמעלן בשביל שלא תתגלגל, ושלשה דברים היתה משמשת, כופין אותה על גב גחלים ועל השרץ בשבת ומורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח" (פ"ה מ"ה). הלתך שיעורו 15 סאה (150 ליטר בערך), והפסקתר שנפחו גדול היו לו שתי שרשראות בשביל למשוך אותו ולהעמידו או להורידו. ניסוחה הסתמי של המשנה במסכת תמיד עשוי להוביל להנחה שהיו משתמשים בכלי כדי לכפות על השרץ בכל מקום, אך ממשנתנו משמע שעשו זאת רק מחוץ לתחום המקודש, ועל היקפו נחלקו חכמים. רבי שמעון אומר מקום 126 ב- א, ל1 ,ל7" :כל מקום". שהיתירו לך חכמים משלך נתנו לך [שלא התירו לך] אלא משום שבות – הנמצא בסוגריים נוסף בידי המעתיק בשוליים ונוקד, על כן יש להניח שאלו דברי המעתיק הראשון שמצא שגיאה במעשה כפיו. המילים נמצאות בעדי הנוסח האחרים, כולל כתב יד פ הארץ-ישראלי, ונראה שנשמטו בטעות. לפי ההבנה הפשוטה, דברי רבי שמעון הובאו כדי להעניק למסכת סיום חגיגי ועקרוני. מסכתות רבות מסתיימות בדברי אגדה או מדרש מעוררי נפש, שיש בהם חגיגיות, לדוגמה סוף מסכת יומא או סוף מסכת חגיגה 127 הסיום של משנת חגיגה הוא גם הסיום של תוספתא עירובין, ראו דיון על כך בפירושנו לסוף מסכת יומא. . הכלל של רבי שמעון הוא עקרוני, ויש בו דברי נחמה למתלבטים: אם התירו חכמים דברים הנראים כאיסור, אין לחוש לכך; הם התירו רק פרטים שאיסורם הוא משום שבות. כל איסור שבות הוא דרבנן, ולכן האיסור הוא בבחינת "משלך", רק גזרה של חכמים, ולהם יש גם זכות להתירו. רבי שמעון אינו מציג את חכמים במרכז, אלא את היהודי שומר המצוות שהוא אסר על עצמו, והוא רשאי גם להתיר. הניסוח האישי יש בו עמדה אידאולוגית ולפיה האיסורים והמצוות אינם מונופול של פוסקי ההלכה, אלא מעין רכוש פרטי. שלא התירו לך אלא משום שבות – כלומר, כל מה שהותר הוא רק באיסורי "שבות" שהם מדרבנן, ועל כן אין לחוש שמא יוציא אדם שרץ בצורה אסורה בשבת, שכן האיסור הוא רק משום "שבות", כפי שנראה להלן. אכן, כפי שראינו במבוא למסכתות שבת ועירובין, רבי שמעון הוא המקל הגדול בתחומים הלכתיים אלו. כאן העורך מסיים בהצדקה האיד אית לעמדתם של המקלים. התלמוד הבבלי מפרש את דברי רבי שמעון בצורה מצומצמת יותר, ומסב את דבריו על משנה ח בפרק ד, שם רבי שמעון מתיר להלך מעט מחוץ לתחום המסומן של תחום שבת. יש מהמפרשים שאפילו הוסיפו למשנה מעין "חיסורי מחסרא" כדי להכליל בה את דברי רבי שמעון. פירושו המצמצם של התלמוד מעביר את דברי רבי שמעון ממשנתנו למשנה בפרק ד. התלמוד עושה זאת באמצעות המונח "תנא היכא קאי?" (היכן התנא עומד?), כלומר שדברי התנא נאמרו במקום אחר והובאו למשנתנו מסיבות לא ענייניות. מונח זה מופיע לעתים בתלמוד, והוא מבטא רמה גבוהה של קריאה ביקורתית הכוללת הנחה שהעורך שיבץ מימרות שלא בהקשרן הענייני 128 בבלי, ברכות ב ע"א; תענית ב ע"א; עירובין כז ע"א; שבועות יז ע"ב; זבחים קיא ע"א. ראו ליברמן, תנא היכא קאי, וראו עוד מבואנו לפירוש המשנה, פירושנו לשבת פ"ה מ"ג ועוד. . אפשרות אחרת שהתלמוד מביא היא שדברי רבי שמעון מוסבים על דברי רבי שמעון בן אלעזר בפרקנו על קשירת נימה של כינור במקדש (מי"ג). הבבלי מביא ברייתא שרבי שמעון תומך בעמדתו של רשב"א. ברם דומה שלפנינו שיבוש במסירת השמות, שכן העמדה המקלה בעניין קשירת הנימה היא של רשב"א, ואין לזקוק אותה לדברי רבי שמעון שלנו. אולם במקרה זה אין צורך בביקורתיות זו של הבבלי, והפירוש הספרותי שהצענו עדיף. לאחר שזכינו להבין את ההלכות שבמשנה עלינו לנסות לסכם את הלכות שמירת השבת במקדש. באופן כללי המקדש וצרכיו דוחים את שמירת השבת: במקדש מקריבים קרבנות בשבת, מקטירים קטורת ועוסקים בעבודה הכרוכה בהבערת אש ובשאר איסורים. אי לכך נאלצו במקדש לקבוע נוהלים וגבולות להיתרי שבת אלה. חכמים כהרגלם שותפים מלאים למהלך הלכתי זה; יתרה מזאת, נוסח הדברים מעיד שחכמים ראו עצמם כמעצבי ההלכה במקדש, והם מניחים שהמקדש מתפקד ברוח עולם ההלכה המקובל עליהם. שאלת המפתח במסגרת זו היא: האם מותר לבצע גם עבודות הכנה, עבודות שניתן לבצע בערב יום שבת? האם חלים ההיתרים גם על קרבן פסח וכדומה (ראו פירושנו לפסחים פ"ו מ"א)? הירושלמי מנסח את מסקנתו מהמשניות שלנו שלא כל שבות התירו במקדש (כו ע"ג). אותו רעיון נאמר גם בירושלמי פסחים על האיסור לשטוף את המקדש בשבת (פ"ה ה"ח, לב ע"ג). מכיוון שהרעיון נזכר בשתי סוגיות, קשה להכריע איזו סוגיה היא המקורית. מכל מקום, אפשר שלא כל ההלכות במשנה הן משום שבות, וראינו שגם את דברי רבי שמעון, שלא התירו חכמים אלא משום שבות, יש להבין במשמעות רחבה יותר, ואין הם מתייחסים רק למשניות שלנו. בנוסף על פרקנו, הלכות העבודה במקדש בשבת פזורות גם במקומות אחרים. למשל, משנת שבת קבעה ש[מ]אחיזים את האש במדורת בית המוקד במקדש בערב שבת אך לא בגבולין (ראו פירושנו לשבת פ"א מי"א), שאסור לשאוב בשבת מים למעמד ניסוך המים ושאין לקטוף אפילו ערבות (ראו פירושנו לסוכה פ"ד מ"ו). יתר על כן, אבנים שהונחו על הערבות אין להזיזן, אם כי לכך נמצא פתרון הלכתי דחוק (משנה, שבת פי"ז מ"א), וכן כיוצא באלו הלכות נוספות. הלכה אחרת היא שמותר לנגן ולתקוע בשבת במקדש, אך אסור לתקן את כלי הנגינה. ייתכן שהלכה זו נובעת מכך שהיו במקדש כלים עודפים, והתיקון לא היה חיוני בשבת. דומה שאי אפשר למצוא שיטה משפטית המאחדת את המותר והאסור: תיקון הכינור הוא צורך של הקרבת הקרבן, אך בוודאי היו במקדש כינורות נוספים; תיקון הציר אינו צורך כלל, ואם מדובר בדלתות המקדש ניתן לסגרן באופן חלקי בלבד; אם אכן מדובר בתיקון ציר של ארון, ודאי שניתן להשאירו פתוח; התירו לכוהן להחזיר רטייה כדי שלא יימנע מעבודה, אך לא לחבוש את עצמו לכתחילה; אסרו על הדחת המקדש, אף שהשאיבה עצמה הותרה, וכפי שראינו גם לגבי שאיבת מים בכלי שאיבה אין עמדה משפטית עקיבה. הדבר אינו מפתיע: פגשנו תהליך דומה לגבי היתר מוקצה בשבת (שבת פי"ז מ"א). דומה שלפנינו רכיב חשוב בתולדות ההלכה הקדומה: ההלכות הוכרעו כל אחת לגופה, ותהליך ההכרעה לא היה עקבי. יש להניח שחלקו לא התגבש בבית המדרש אלא ברחוב, ובמקרה זה בחצרות המקדש על ידי כוהנים שנתקלו בשאלה במהלך עבודת הקודש, כך שלציבור הייתה השפעה על עיצוב ההלכה בראשיתה, וניסוחה המשפטי הוא רק שלב שני או שלישי במהלך כול 129 ראו דיוננו במבוא למסכת שבת. .
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Eiruvin 10:15
שרץ שנמצא במקדש בהן מוציאו בהמיינו כו': המיינו הוא החגור שחוגר על עצמו תרגום אבנט [שמות כח] המיינא ודע כי כל מי שנכנס באיזה מקום שיהיה מן העזרה והוא טמא אם היה שוגג חייב חטאת ואם היה מזיד חייב כרת. ר"ע אומר מוציאין השרץ בשבת מכל העזרה. וצבת של עץ הם מלקחיים מעץ שאינן מטמאין כי פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה מן התורה כאשר יתבאר בתחילת כלים ותרגום סירותיו [שם כז] פסכתרוותיה והנפרד פסכתר. ור"ש סבר כי מי שנפסק לו יתר במקדש שלא יקשרנו כמו שזכרנו במה שקדם אבל קושר קצתו על קצתו בעניבה בלבד. ועוד קדם לך מדבריו בפרק הרביעי מזאת המסכת כי מי שיצא חוץ לתחום אפילו חמש עשרה אמה יכנם שאין המשוחות ממצין את המדות ודבר על שני המשפטים כמו שהוא סובר ואמר כי זה שאמרנו יכנס אפילו יצא מן התחום חמש עשרה אמה אינו מפני שיש לאדם חוץ לתחום אפילו אצבע אחד אבל נתנו לך אלו חמש עשרה אמה לפי שהם שלך ומכלל תחום שלך שאין המשוחות ממצין את המדות וכמו כן זה שהתרנו לך שתקשור היתר בעניבה התרנו לך דבר שהוא משום שבות שהם עצמם אסרו זה הדבר וכן הקשורה בעניבה מדרבנן היא אסורה. ואין הלכה כר"ש בשני המאמרים אלא כמו שזכרנו במה שקדם. והלכה כר"ע והלכה כר' יהודה:
Sefaria · Rambam on Mishnah Eiruvin 10:15
ברע"ב בהמיינו כו' ואע"ג דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש. [וכן כתב רש"י] ואע"ג דבלא"ה איכא איסור דאורייתא משום מכניס טמא שרץ דאמר שמואל לקמן דחייב עליו ועי' תוס' ד"ה לא וכן מוכח מדברי ר"י דאמר בצבת של עץ וקי"ל שלרבי דפסל כלי שרת של עץ (סוכה נ' ב') ואפ"ה דוקא צבת דהוא פשוטי כלי עץ דלא מקבל טומאה. אתי לפרושי רבותא דהמיינו דנקטא מתני' אבל מש"כ [רש"י] לקמן בסה"ע ד"ה שהוי עדיף "דהא אבנט נמי מידי דקדש הוא" ודאי קשה ושם נלע"ד לפרש דפלוגתתן הוא אם קום עשה עדיף או שוא"ת עדיף כדלעיל ק' דו"ק שם:
Sefaria · Rashash on Mishnah Eiruvin 10:15
שרץ שנמצא במקדש . כלומר שמצאוהו מת. הר"ר יהונתן: המיינו. פי' הר"ב באבנטו. תרגום אבנט המיינא. הרמב"ם: ומבין האולם ולמזבח. דמשם ולהלן קדושה יתירה משל עזרה כדתנן לה בסוף פ"ק דכלים. ובמשנה ה' פ"ה דתמיד פי' הר"ב דעל שבות כזה גזרו ואפי' במקדש. ועי' לעיל משנה י"ב: ושאר כל המקומות. סתמא דמתניתין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. רש"י. וכן פירש הר"ב בדברי בן ננס: פסכתר. פירש הר"ב סיר וכו' ועי' במשנה ה' פ"ה דתמיד: ר"ש אומר. כתב הר"ב ר"ש פליג את"ק דלעיל דאמר קושרין נימא כו' והא דנטר עד הכא משום דבעי לאסוקי מילי דבמקדש אבל לא במדינה. תוספות. ומ"ש הר"ב אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא. כפירושו דלעיל שם דלת"ק עצמו לא התירו אלא שאינו של קיימא. וכדכתב לקמן בסמוך שלא התירו במקדש כו' לא חיובא דאורייתא. ורש"י מפרש כאן דאתיא לידי חיוב חטאת במדינה כפירושו דלעיל דאפילו אב מלאכה הותרה במקדש במכשירין דא"א לעשותן מערב שבת. ומ"ש הר"ב וא"ל ר"ש לת"ק אל תתמה וכו' וגבי תחומין אני מיקל טפי. זה לשון הר"ר יונתן דתחומין איכא מ"ד דאית בה דררא דאיסור דאורייתא. דכתיב (שמות ט״ז:כ״ט) אל יצא איש ממקומו וכתיב (ישעיה נט) אם תשיב משבת רגליך. וכאן שאנו מחמירין דאפי' שבות הקל אין מתירין במדינה. ר"ש מחמיר יותר מהם שאפי' במקדש אינו מתיר שבות שאפשר לבא בו לידי חיוב חטאת ע"כ. ומ"ש הר"ב דאפי יצא חוץ לתחום. כפירוש הרמב"ם הוא. ולעיל בסוף פ"ד לא פירש כן. אלא דמתיר דוקא במחשיך דאנוס הוא. והן דברי הר"ר יהונתן שלשם: סליקא לה מסכת עירובין.
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Eiruvin 10:15
שרץ שרץ מת מח' שרצים שמטמאים: כהן מוציאו בהמיינו באבנטו, דמוקצה ליכא דאין שבות במקדש. מיהא אבנט שנטמא מהשרץ ונעשה ראשון לטומאה, אינו מטמא לכהן במקדש, דאדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה: שלא לשהות את הטומאה דאע"ג דמטמא לאבנט, הכי עדיף טפי, משישהנו עד שיחפש אחר צבת ללקח בו השרץ: רבי יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה שיטמא האבנט: מהיכן מוציאין אותו בשבת: ומבין האולם ולמזבח אבל בעזרה כופה עליו פסכתר עד שתחשך: ועל שגגתו חטאת כשנכנס שם בטומאה, דהיינו מכל עזרה: ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר סיר גדול של נחושת: שלא התירו לך אלא משום שבות ר"ש קאי אקושרין נימא במקדש [מי"ג], רק נטר לי' לת"ק עד שסיים כל מילי שבין מקדש למדינה, ולבתר הכי חולק עליו, וס"ל דאסור לקשור נימת כנור במקדש, מדמתחייב אקשר במדינה, וה"ק ר"ש, אל תתמה שכאן החמרתי בדיני שבת במקדש, ולעיל [סוף פ"ד] הקלתי בדיני שבת במדינה, שאמרתי דאפילו יצא ט"ו אמה יכנס, על זה קאמר, מקום שהתירו לך חכמים, משלך נתנו לך, ואותן ט"ו אמה שהתרתי שלך הם, ואינן חוץ לתחום, רק מפני הטועים, כדקאמר התם, וכמו כן ה"נ אני אומר שלא התירו לך לחכמים במקדש רק דבר שהוא משום שבות, דהיינו עניבה, ולא קשירה:
Sefaria · Yachin on Mishnah Eiruvin 10:100-108
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
The sheretz in the Mikdash — and what Shabbos does to carrying it out▾
עֲשֵׂה לְךָ רַב
R' Akiva · Dor 3 · Bnei Brak — רַבִּי עֲקִיבָא
R’ Akiva began as an unlettered shepherd and did not open a sefer until he was forty — and rose to be the greatest of his generation, the master from whom much of the Mishnah descends. His twenty-four thousand students died in a plague between Pesach and Shavuos for failing to honor one another, and he rebuilt Torah from five disciples — R’ Meir, R’ Yehuda, R’ Yose, R’ Shimon, and R’ Elazar ben Shammua — the Sages this series keeps meeting. He gave his life in the Hadrianic persecutions, drawing out the word Echad of Shema as his soul left him (Berachos 61b).
Get the tumah out — but how?
A dead sheretz, a severe source of tumah, is found in the Azarah, and it cannot be left to sit among the kedushah. R’ Yochanan ben Beroka rules that the kohein sweeps it out in his avnet — his own holy belt — even though the belt is defiled, rather than lose time hunting for tongs; carrying it in cloth also keeps his hands off it, so he himself stays tahor (Bartenura). R’ Yehuda would use wooden tongs instead, to spread as little tumah as possible. Speed against care, with the honor of the Mikdash on both sides.
‘From where’ is a Shabbos question
On a weekday you could just carry the sheretz out anywhere, so Bartenura reads the mishnah’s ‘from where do you remove it’ as a question about Shabbos: carrying it out is a shvus, and they permitted it only where the tumah could not be left sitting. From the Heichal, the Ulam, and between the Ulam and the mizbeach, you carry it out even on Shabbos; anywhere else in the Azarah, you cover it with a pot and leave it until dark. That is R’ Shimon ben Nannas’s view; R’ Akiva, and the halacha is like him (Rambam), lets you carry it from the whole Azarah — anywhere a tamei person who walked in would be chayav kareis.
Why it waits for dark — the same move as the Korban Pesach
That ‘cover it and wait until dark’ is the same move as the Korban Pesach when Erev Pesach fell on Shabbos. There, once the korbanos were slaughtered, the groups stayed put (on the Har HaBayis, in the Cheil, in the Azarah) and only after dark went out to roast them (Pesachim 5:10). Bartenura explains why they couldn’t just carry them home: the slaughter overrides Shabbos, but carrying and roasting do not. The sheretz works the same way: carried out of the holiest places even on Shabbos, but everywhere else left until Shabbos is over, just like the Pesach.
Series Insights
Series context▾
Where this sits
This closes the Ein Shvus run at its sharpest, and the shvus set aside is the Shabbos prohibition on carrying. A sheretz found in the Mikdash may be carried out on Shabbos — but only from the holiest places, where its tumah cannot be borne; from the rest of the Azarah it is covered and left until nightfall. The leniency the whole perek has traced reaches its limit here, keyed to the kedushah of a standing Bais and ending with it.