שלוש המשניות האחרונות בפרקנו סודרות את הדברים שאין קונים אותם בדמי מעשר שני. הלוקח מים ומלח – מים ומלח אינם נלקחים בכסף מעשר שני. במשנת עירובין שנינו: "בכל מערבין ומשתתפים חוץ מן המים ומן המלח והכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח" (פ"ג מ"א). בהמשך משנה זו ובמשניות הבאות בפרקנו מבדילים בין מי שלוקח בירושלים לבין הלוקח מחוץ לירושלים ובין הלוקח בשוגג לבין הלוקח במזיד. אולם, במים ומלח "לא שנא שלקחן בירושלם, לא שנא חוץ לירושלם, לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד" (מלאכת שלמה). בירושלמי למשנתנו (נב סע"ד) ולמשנת עירובין (כ ע"ג) מבואר: "מתניתין דרבי עקיבה [ו]דלא (כך בכי"ר ורש"ס) כרבי ישמעאל. רבי ישמעאל דרש: 'ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך' – כלל, 'בבקר ובצאן ביין ובשכר' – פרט, 'ובכל אשר תאוה נפשך' – הרי כלל אחר. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. לומר לך, מה הפרט מפורש דבר שהוא וולד וולדות הארץ, אף אין לי אלא דבר שהוא וולד וולדות הארץ". לדעת רבי ישמעאל כשהתורה קובעת כלל ואחר כך פרט ושוב מונה כלל אין לך אלא דבר שהוא כעין הפרט. תחילה התורה אומרת "בכל אשר תאוה נפשך" ואחר כך מפרטת: בקר, צאן, יין ושכר, ואחר כך חוזר ובא הכלל "ובכל אשר תשאלך נפשך", אין לקנות מכספי מעשר שני אלא כעין הפרט: "בקר" – ולד, "וביין" – ולדות הארץ. כלל זה במדרש הכתובים מפורט בברייתא דרבי ישמעאל של שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, ואף הדוגמה שהובאה בברייתא היא הדוגמה של המדרש שהתלמוד הירושלמי הביאו (ראו ספרא ראש ויקרא, מהדורת פינקלשטיין עמ' 6). לעומתו דורש רבי עקיבא: "רבי עקיבה מפרש מה הפרט מפורש דבר שהוא פרי וולד פירי ומכשירי פירי אף אין לי אלא דבר שהוא פרי וולד פרי ומכשירי פרי" (ירו', נג ע"א). רבי עקיבא דורש ריבוי ומיעוט. הפרט אינו בא אלא להגביל את שהוא מגביל, מגביל רק במה שהוא מפרט 35 ראו אפשטיין, מבואות, עמ' 528-527. . הירושלמי מסביר מה הוא ההבדל ביניהם, שלדעת רבי עקיבא מותר אף בדגים, חגבים, כמהין ופטריות. משנתנו שאוסרת רק מים ומלח היא כדעת רבי עקיבא. הספרי, שהוא מבית מדרשו של רבי עקיבא, שנה כרבי עקיבא: "יכול אף מים ומלח תלמוד לומר בבקר ובצאן וביין ובשכר... מה אלו מיוחדים שהם פרי מפרי וגידולו מן הארץ..." (ראה, פיסקא קז, עמ' 168). הספרי ממעט רק מים ומלח, כמשנתנו. למעשה, המשנה עוסקת בשאלה מהו אוכל. לשאלה זו משמעות לצורך סדרת הלכות, כגון עירוב חצרות, מבואות או תחומים שיש להתקינם ממזון, מה נחשב מזון לצורך עניין זה. כמו כן: "הנודר מן המזון מותר במים ובמלח" 36 ירו', נדרים פ"ו ה"י, לט ע"ג; נזיר פ"ו ה"י, נה ע"ג; בבלי, עירובין ל ע"א. – מי שנדר לא לאכול מזון ביום כלשהו נדרו חל על כל סוגי המזון, אך מים ומלח אינם בכלל מזון. פרקים ו-ז במסכת נדרים עוסקים בנדרים דומים. שאלות קרובות הן מה מטמא טומאת אוכלין (מה שאינו מזון אינו טמא טומאה זו), ומה חייב במעשרות. מה שאינו אוכל פטור מכך. שלוש ההלכות דומות, אך הבדל בולט ביניהן. בנדרים הלכו חכמים אחר השפה המקובלת; בעירובים יש ללכת אחרי משמעות המזון, שהמזון יהיה משמעותי, ובמעשר שני נודעה השפעה לשני הגורמים הללו בצירוף גורם שלישי של משמעות הכתובים. בתורה נאמר "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר" (דברים יד כה); הגדרה זו יש בה הרחבה וצמצום, המזון המודגם הוא ממשי ומרכזי, אך לשון הכתוב הוא "בכל אשר תאוה נפשך". בספרות חז"ל מצאנו דעות שונות בנושא, ובידינו סדרת מסורות סותרות על המותר ואסור בקנייה בכסף מעשר שני ועל המותר ואסור בעירוב. הנחת התלמודים היא ששתי ההלכות שוות. סקרנו את העמדות השונות בפירושנו לעירובין ואף עמדנו על הדעה המגדירה כמהין ופטריות כגידולים שאינם צומחים מן הקרקע, והיא חוזרת גם במקורות נוספים 37 לשאלת המציאות הנראית כסותרת את ההלכה בדבר פטריות ראו פירושנו למעשרות פ"א ה"ד, ובמבוא למסכת מעשרות. שם הדגשנו שההסבר שפטריות אינם גידולי קרקע הוא ניסוח המופיע בברייתא של י"ג מידות ובבבלי בלבד (ברכות מ ע"ב; שבת ל ע"ב; נדרים נה ע"ב, וראו פירושנו לפאה פ"א ה"ד). . נפנה, אפוא, את הקוראים לסקירה זו ונסתפק כאן בסיכום הכללי: המחלוקת ההלכתית על מעמדם של "משביחי האכילה" עוברת דרך נושאים מספר, ונחלקו בה תנאים מדורות שונים. המחלוקת אינה אחידה, ומעמדם של הדגים במערכת זו אינו קבוע. עם זאת, אפשר לדבר על זרם מצמצם וזרם מרחיב הרואה גם במשביחי הפרי מזון. אבות הזרם המצמצם הם בית שמאי, וממשיכים אחריהם רבי אליעזר (שהיה מתלמידי בית שמאי), רבי יוחנן בן נורי ורבי חלפתא, חכמי הגליל. אחרון ההולכים בשיטה זו הוא רבי יהודה, תלמיד תלמידו של רבי אליעזר. בית הלל הם אבות המרחיבים, וממשיכים אחריהם רבי עקיבא ורוב תלמידיו. משנתנו היא בשיטת רבי עקיבא ובית הלל שרק מים ומלח אינם מזון. המחלוקת על קנייה בכספי מעשר שני היא מימי הבית – בית שמאי ובית הלל, וסיפורו של בן גדיש 38 עדותו מוכיחה כי היו שקנו דגים, ומן הדברים משתמע גם שהנושא היה בעייתי כבר בימי הבית. – המחלוקת על העירוב – מאוחרת יותר. מעמד מיוחד לדגים במערכת זאת. אין ספק שדגים הם אוכל בפני עצמם, ודומה שהאיסור לקנות ציר דגים בכסף מעשר שני נובע רק מהדרשה שכסף מעשר שני יש להוציא רק על מזון שעיקרו בקרקע. הדרשה במקורה באה לשלול קניית תכשיטים, בגדים או מוצרים דומים; ברם, הניסוח גרר את האיסור לקנות דגים. דומה שאיסור זה קדום ונהג בימי הבית השני, כפי שעולה מדבריו של בן גדיש. ייתכן שהוויכוח פרץ משום שדגים הגיעו לשוקי ירושלים רק לאחר כיבושי החשמונאים. עד אז היה המסחר מצומצם ולציבור היהודי הייתה רק נגישות מועטת לים. מכיוון שהדגים היו מוצר חדש נחלקו אם הוא מזון רגיל, או שיש להחיל עליו את הדרשה הקדומה. הדגים עצמם הוכרו כאוכל, והמחלוקת הייתה על ציר דגים בלבד. אם השערה זו נכונה תהא בכך דוגמה נדירה לכוחה היוצר של הדרשה: הדרשה לא יצרה את ההלכה עצמה, אך היה לה כוח יוצר, והיא קבעה את גבולות האיסור הקדום. מן הראוי להדגיש שהניסוח במשנתנו "חוץ מן המים ומן המלח" הוא דווקני, ואכן התלמודים הבינו כאילו נקבע כאן שאכן משביחי אכילה אחרים נחשבים לאוכל. ברם, יש לזכור את הכלל הידוע ש"אין למדים מן הכללות", וייתכן שאין לראות במים ובמלח אלא דוגמאות בלבד 39 ראו מלאכת שלמה למשנה. . התלמודים הבינו שמים ומלח הם שני מוצרים נפרדים, וממילא נשאלה השאלה אם מותר לערב במי מלח, או במי מלח שהוסיפו להם שמן. שאלות אלו אינן קשורות לפרשנות המשנה, אף שיש בהן עניין להבנת לוח המזון של קדמונינו שמי מלח היו כנראה רכיב משמעותי בו. ופירות המחוברים לקרקע – הלוקח פרות שלא נלקטו ונתלשו מקרקע גידולם. אין לפדות בכסף מעשר שני פרות שעדיין מחוברים לקרקע. רבינו שמשון משנץ פירש: "פרות המחוברים לקרקע הרי הן כקרקע ואין כסף מתחלל עליהם כמו שאין מתחלל על הקרקע", והרמב"ם: "לפי שאנו צריכין כמו בקר וצאן ויין ושכר" 40 רמב"ם הוא מהבודדים הנעזרים במדרשי הלכה עצמאיים להסבר ההלכה. תופעה זו ראויה להדגשה ומחייבת בירור, אך לא כאן מקומו. , או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלם – או לקח חוץ לירושלים פרות שיירקבו ולא יגיעו בשלמותם עד ירושלים. כל מעשי הקניות שהמשנה מנתה אינם נכללים במעשי פדיון פרות מעשר שני, ואינם נכללים ברשות שנתנה התורה לקנות פרות מעשר שני מחוץ לירושלים. המשנה קובעת כי כל אלה: לא קנה מעשר – אין כאן כל מעשה פדיון וקנייה. הפרות נשארו חולין, "והדמים קדושים ביד המוכר ויחזרו דמים למקומם" (ר"ש סיריליאו). הלוקח פירות שוגג – הלוקח מכספי מעשר שני פרות מחוץ לירושלים. ניתן אמנם להעלות את הפרות לירושלים ולאכלם כמעשר שני, אך הוא לא הבחין שאלו כספי מעשר שני והרי זו טרחה לעלות לירושלים, ויש שהדרך רחוקה ומשום כך הוא פדה את פרותיו הוא ועשאם כספי מעשר שני. המשנה מלמדתנו: יחזרו דמים למקומן – המכירה בטלה שכן היה זה מיקח טעות, והמוכר מחזיר את המעות למקומן. מזיד – אם ידע שהכסף הוא מעשר שני הפרות קדשו ואינו יכול לחזור ולחללם שנית על כסף, אלא: יעלו ויאכלו במקום – מעלה את הפרות ויאכלם "במקום" – בירושלים. הכינוי "במקום" לירושלים הוא על פי הכתוב בדברים יד כה-כו: "וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום... ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך". ייתכן שהמשנה נקטה לשון זו כנגד ההלכה ברישא: "יחזרו דמים למקומן". לעיל ציטטנו את משנת קידושין פ"ב מ"ח, שם דובר על הקידושין בפרות מעשר שני. לדעת רבי מאיר הקידושין תמיד אינם תופסים, שכן נעשו באיסור, ולדעת רבי יהודה בשוגג אינם תופסים, שכן הם בבחינת מיקח טעות, ובמזיד הקידושין תופסים, אם כי המקדש חטא בכך. בהלכה האחרונה במשנתנו חוזר הניסוח של רבי יהודה, אבל כנראה גם רבי מאיר יודה כאן שאם עשה כן במזיד ראוי הוא לעונש וקנס ולכן ייאכלו הפרות עצמם, דבר שיטיל על הבעל עול של עלייה מידית לירושלים. בירושלמי בסוף פרקנו (נג ע"א) מובאת ברייתא בשם בן בג בג 41 כך בכי"ר וברש"ס. בד"ו: בן ביבי, וכנראה הוא שיבוש. : "ונתת הכסף, בקירוב מקום אתה מחללו ואי אתה מחללו בריחוק מקום", ולפני כן מוסר רבי חגיי: "שאין מחללין מעות על הפרות בריחוק מקום", ופירשו מפרשים (רבינו יצחק בן מלכי צדק ואחרים) כי דברי הברייתא הם שלכתחילה אין לוקחים פרות מכסף מעשר שני מחוץ לירושלים, אך הקנייה חלה וצריך לעלות ולאכול את הפרות בירושלים. אם אין מקדש – בזמן הזה, לאחר חורבנו של המקדש, ירקבו – הפרות, שכן אין אפשרות לחזור ולחלל את הפרות על כסף.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Maaser Sheni 1:5