מדין תורה, כפי שחכמים הבינו אותו, יש להעלות את פרות השנה הרביעית, היא שנת כרם רבעי, לירושלים. כפי שהערנו במבוא החלטה זו הייתה במחלוקת כיתתית. מדין תורה ניתן לפדות מעשר שני ולהביא את המעות לירושלים. אשר למעשר שני נאמר רק "ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה' " (ויקרא יט כד). חכמים הבינו פסוק זה כמלמד שמותר לפדות את הפרות (לחלל אותם). על כך הרחבנו במבוא. החידוש של המשנה הוא תקנת חכמים שתופיע במפורש בהמשך, שתושבי המקומות הסמוכים לירושלים חייבים להעלות לירושלים פרות טריים, ואפשרות הפדיון נועדה לתושבי המקומות המרוחקים בלבד. התקנה עצמה תובא בהמשך, אך כדרכה של המשנה אין היא מציגה את התקנה ואת תנאיה במפורש אלא מתחילה בדיני המשנה והפרטים ואת התקנה צריך הלומד להסיק מתוך הפרטים. כרם רבעי עולה לירושלם מהלך יום אחד לכל צד – תושבים המתגוררים במרחק יום הליכה מירושלים לכל כיוון צריכים להעלות לעיר פרות טריים. המשנה אינה אומרת את הטעם, ואף התוספתא אינה אומרת אותו במפורש, אבל הוא נלמד במשתמע: "הרי זה עולה לירושלם ומחלק ממנו לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומעטר בו את השוק" (פ"ה הי"ד). בעל השדה חייב להעלות את הפרי לירושלים. תקופת הבציר היא תקופת הקיץ, כך שעליו לעלות לירושלים במיוחד ואין הוא יכול לנצל את אחד ממועדי העלייה לרגל. אין במקורות אזכור לאפשרות להכין מהפרי צימוקים או יין, ולפי ההמשך הכוונה שהבעל יעלה פרות טריים לעיר. אמנם היבול בשנה הרביעית של כרם הוא עדיין דל, אך גם בשנה זו צמחו ללא ספק מספיק פרות שדי בהם כדי שהבעל יעלם לירושלים ויחלקם ו"יעטר את השוק", כלומר הענבים הטריים ישמשו כקישוט לשוק, לסימן של שפע וברכה, ובלשון האמורא רבי יוחנן, שכנראה לא הכיר את התוספתא: "מה טעם? כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות". המשפט מצוי רק בתלמוד הבבלי (ביצה ה ע"א) וממנו הועבר לירושלמי למשנתנו בנוסח הדפוס (נה ע"ד), ואיננו בכתב יד ליידן ובכתב יד רומי. אבל הרעיון והמינוח מצויים, כאמור, בתוספתא ובירושלמי שנצטט להלן. הטעם המיוחד בהבאת הפרות הטריים לשוק נמסר בירושלמי: "אמר רבי הילא. בראשנה היו עושין יין בטהרה לנסכים, ולא היו ענבים מצויות. התקינו שיהא עולה לירושלם מהלך יום לכל צד, אף הן מחלקין אותו לקרובין ולשכינין ולמיודעין אפילו דבר קל היה מעטר את השוק" (נו ע"א). המימרה שייכת לקבוצת מימרות המבליטה את המשמעות הכלכלית של המקדש. המקדש היה צרכן גדול של מוצרים חקלאיים, ובעיקר של בשר ויין. כל יבול הענבים באזור יהודה יועד לייצור יין, ולכן ענבים טריים היו נדירים בעיר. חכמים רצו, אפוא, לדחוק בבעלי המטעים להעלות לירושלים פרות טריים ולכן כפו את האיסור לפדות פרות בתחום יהודה עצמו. אי אפשר היה לכפות תקנה מעין זו על בעלי מטעים רחוקים יותר; אלו לא היו יכולים להגיע לעיר עם פרות במצב טוב. זאת ועוד. בעלי מטעים בסביבות ירושלים ייעדו את הענבים לתעשיית יין ונסכים בגלל קרבתם למקדש, ובזכות זאת נחשבה כל התוצרת החקלאית מהלך יום אחד מירושלים לטהורה בטהרת קודש. מה שאין כן ביבול שנקטף רחוק יותר מירושלים: "שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה" (משנה, חגיגה פ"ג מ"ד) 18 לדיון על מקומו של המקדש במערכת הכלכלית ראו המבוא למסכת שקלים. . שתי הסיבות כרוכות זו בזו. ההלכה שכל התוצרת נחשבה לטהורה נבעה מכך שכל החקלאים סביב ירושלים שאפו למכור את תוצרתם למקדש, ולכן הקפידו על טהרה כנדרש. עדות אחרת העוסקת בנושא קרוב מעידה אף היא שבזמן שבית המקדש היה קיים נעשה כל ייצור היין ביהודה כך שיתאים לנסכים במקדש. המשנה אומרת שביהודה החומץ נחשב לדמאי (דמאי פ"א מ"א). את ההסבר לכך אנו שומעים מפיו של רבי יהודה בתלמוד הבבלי (פסחים מב ע"ב): "בראשונה" היה החומץ עשוי מתמד (יין גרוע שפסול לאכילה ולכן פטור ממעשרות), ואילו עכשיו הוא עשוי מיין ששהה זמן רב והחמיץ ולכן הוא חייב במעשרות. אין בבבלי הסבר לשינוי, והוא מוצג כאיזו גזרת גורל או שינוי בטבע הארץ. המונח "בראשונה" מתאר מצב לפני ימיו של דובר המימרה, ומכיוון שהדובר הוא רבי יהודה הרי שהשינוי קשור למרד בר כוכבא או למרד הגדול. בירושלמי חוזר אותו הסבר, אך הוא מועמד באופן שונה: "חומץ האדומי בסימה דרומיא. בראשונה שהיו עושין יין בטהרה לנסכים לא היה יין מחמיץ, והוון יהבין בגויה שערין בגין דיחמע, והוו צווחין ליה בסימה דרומיה" (פסחים פ"ג ה"א, כט ע"ד – חומץ האדומי הוא חומץ של הדרום. בראשונה שהיו עושין יין בטהרה לנסכים לא היה היין מחמיץ, והיו נותנים בתוכו שעורים כדי שיחמיץ, והיו קוראים לו חומץ דרומי). בזמן הבית השני היו מכינים את היין כך שיתאים לנסכים. זאת כפי שכל התוצרת החקלאית באזור יהודה, מהלך יום מירושלים, יועדה למקדש. מובן שלא כל התוצרת הגיעה למקדש, אך החקלאים הכינו את היין כך שיתאים לעלות "על שלחן גבוה". היין לנסכים אסור שיכלול חמץ, ולכן הוכן ללא שעורה. מגדלים שרצו שיינם יחמיץ נתנו בתוכו שעורים, ובכך נפסל למקדש. אדום הוא החלק הדרומי של יהודה, רחוק יחסית מהמקדש, ומשם לא העלו יין למקדש, ועל כן הוכן החומץ באדום עם חמץ 19 הבבלי כבר השתמש בשם "אדומי" לדרשה המבוססת על זיהוי אדום עם רומי, וזו דרשה בלבד. ראו בבלי, פסחים מב ע"ב. . כיום, כלומר בימי התנאים, בכל חומץ הוסיפו שעורים, אך המשיכו לקרוא לחומץ עם שעורים "חומץ אדומי" או "דרומי". המונחים "אדומי" ו"דרומי" מתחלפים במקורות, ובכך אין חידוש 20 שוורץ, יהודה, עמ' 41-33. . דברי רבי יהודה בבבלי משקפים אותה תמונת מצב. לפני החורבן יועד כל היין למקדש ולכן הכינו חומץ מיין גרוע (תמד); לאחר החורבן חרב השוק ליין מעולה, ולכן הרשו המגדלים לעצמם לייעד גם יין טוב לחומץ. משנת דמאי, משנת חגיגה ומשנתנו משקפות אותה תמונת מצב שבה כל היין מהאזור הסמוך לירושלים מיועד למקדש. ההבדל בין המשניות הוא גאוגרפי בלבד. במשנת חגיגה הגבול הוא מודיעין, במשנת דמאי האזור הקרוב מכונה "יהודה" והרחוק "אדום", והגבול אצלנו יבורר להלן. כמה עדי נוסח גורסים "כרם רבעי היה עולה", והמילה חסרה בכתב יד קופמן ובכל עדי הנוסח הטובים 21 א, ב, ג1, ג4, ג9, ז, ל, ן, פ, ת, ת2. , ו"מחקה הרב ר' יהוסף (אשכנזי)... וכתב שכן מצא בכל הספרים" (מלאכת שלמה). מי שהוסיף את המילה הושפע מההמשך שממנו משמע שהתקנה שונתה. ואי זו היא תחומה – תחומו של מהלך יום מירושלים (איור 46), אילת 22 הרש"ס גורס "איילת", ו- ג7 – "עלת". מן הדרום – אילת זאת היא ללא ספק האלה, היא טרבינתוס, היא אלוני ממרא (בוטנה), ליד אלוני ממרא של היום, ועמד על כך כבר קליין 23 קליין, ארץ יהודה, עמ' 193 ועוד, וראו הנספח למסכת ברכות. . המקום הוא אחד ממקומות הקודש הידועים ביותר בשלהי ימי הבית השני ובתקופה הרומית-ביזנטית. בתחילת ימי בית שני היה המקום שייך לתחום המושב של האדומים, ומחוץ ליהודה. הוא כונה אז "בוטנה" שהוא התרגום הארמי ל"אלון'"ומופיע בספר יהודית כמרכז יישובי שאינו נכלל ביהודה 24 ספר יהודית א ט לפי פירושו של גרינץ, יהודית, לפסוק זה. . נראה שהשרידים האדומיים שנמצאו באתר וטרם פורסמו הם משלב זה. בשנת 112 לפני הספירה נכבש המקום בידי החשמונאים במסגרת כיבוש חבל אדום כולו, ומאז היה מרכז יהודי. בספרות ימי בית שני עולה שהמקום כונה "בירת אברהם", והיה מקובל כמקום אלוני ממרא שבו חי ופעל אברהם אבינו. אתר אלוני ממרא היה שני בקדושתו לירושלים ועלו אליו לרגל כדי לקבל את רוח הקודש, והרחיב על כך מדר 25 מדר, ממרא. . עם זאת יש להעיר שרוב המקורות שמדר מביא מקורבים לכתות קומראן, ונראה שבקהילה זו מקובל היה המקום יותר מכפי שהיה בין הפרושים. מכל מקום היה זה אתר קודש פעיל, ונבנה בו מתחם מקודש מאבני ענק כמו אלו שבהן נעשה שימוש במקדש הורדוס (איור 47, תמונה 15). הבנייה מעידה על עצמתו של המקום. נראה שאתר אלוני ממרא לא סבל קשות ממרד החורבן והמשיך לפעול, אם כי אין על כך ידיעות מוגדרות. מכל מקום, המקום ממשיך לשמש כאתר קודש והוא מתואר כמקום שאליו אמור נביא להגיע כדי להינבא (חזון ברוך א, ו ב; מז ב; נה א; עז יח). אחרי מרד בר כוכבא השתלט האדרינוס על האתר והפך אותו ליריד רומי. "יריד" במובנו הרומי של המונח הוא שוק המתקיים במועדים שונים בשנה, והוא מוקדש לאל מסוים. למעשה פקד את המקום אותו גורל שפקד מרכזי קודש אחרים (ירושלים, והר גריזים המקודש לשומרונים). כל אלו היו מקומות קודש של היישוב המקומי והרומאים הפקיעום לשם עבודה זרה שלהם, כדי להראות ולשקף את ניצחונם על המקומיים ועל קודשיהם. בניית היריד מעידה על קדושתו של המקום, כפי שהבינו הרומאים את יחסו של הציבור היהודי לאתר. הירונימוס מספר על עבדים יהודיים שנמכרו במקום, וממקורות חז"ל אנו שומעים על ירידה של בוטנה (בית אילנים, בוטנה, הוא השם העברי לטרבנתוס, האלה). יריד זה נחשב ליריד גדול ואלילי ביותר. מאוחר עוד יותר, במאה הרביעית, התקיים במקום פולחן מעורב של יהודים, נוצרים ועובדי אלילים. אנו שומעים על כך מסיפור מאוחר יותר של ההיסטוריון הביזנטי סוזמנוס (היסטוריה כנסיתית ב, ד) 26 לכל המידע ראו ספראי, קדושים, והנספח למסכת ברכות. . לפי הסיפור התרעם הקיסר הנוצרי על הפולחן המשותף באתר ה"אלה" והחליט לבנות במקום אתר קודש נוצרי ולאסור על השתתפות יהודים ועובדי אלילים בחגיגות במקום. על יחסה של החברה היהודית למקום ניתן ללמוד מתוך העדויות הנכריות. מסתבר שחכמים הסתייגו מפולחן בין-דתי באתר הקודש, והם אסרו השתתפות ביריד בוטנה משום שהוא אלילי ביותר 27 ירו', עבודה זרה פ"א ה"ד, לט ע"ד; בראשית רבה, מז י, עמ' 477. , ואף הדעת נותנת שלא יכלו להתיר שיתוף פעולה בחג בין-דתי. עדותו של סוזומנוס מעידה על פעילות שלא ברצון חכמים. ברור, אפוא, שאזכור אילת במשנתנו מתייחס לאתר באלוני ממרא. מקום זה נבחר כנקודת גבול של יהודה (תחום ירושלים) לא רק משום ששכן במרחק יום הליכה מהעיר, אלא גם בגלל חשיבותו הרבה של המקום והיותו ידוע לכול. [ ו ] עקרבת מן הצפון – "עקרבת" ("עקרבית" ב- ת) היא ללא ספק הכפר הערבי עקרבה של היום. במקרא נזכר מקום בשם "מעלה עקרבים" האמור לשכון בדרום יהודה (במדבר לד ד). אווסביוס (מאה רביעית) זיהה אותו בטעות עם עקרבה זו, והוא מתאר אותו כשוכן במחוז עקרבטיני הנקרא על שם הכפר (Akrabattine) 28 אונומסטיקון לאווסביוס, מס' 32, עמ' 14. . יוספוס קורא למקום עקרבתה (Akrabeta – מלח' ג, 55, ועוד). נראה, אפוא, ששם המקום היה עקרבתה או עקרבת, כמו במשנה. עקרבת זו הייתה בירת הטופרכיה (מחוז משנה) הצפונית של יהודה. מצפון לה השתרעה ארץ השומרונים. הכוונה, אפוא, לכל תחום יהודה, מבחינה אתנית ופורמלית כאחת. [ ו ] לוד מן המערב – לוד הייתה יישוב גדול וחשוב. תחום יהודה השתרע מעבר לה, ואף שכן שם מרכז חשוב בעיירה יפו. אבל לוד נבחרה בגלל המרחק מירושלים, ולהלן נשוב לכך. והירדן מן המזרח – הירדן היה גבולו המזרחי של מחוז יהודה. מעבר לירדן מזרחה השתרע תחום יישוב יהודי אחר המכונה בספרות הקדומה "פראיה". בימי בית שני היה גם הוא יהודי, אך לא נכלל בתחומי ירושלים. מהרשימה ברור שחכמים לא קבעו את נקודות הגבול המדויקות אלא יישובים מרכזיים ששכנו בערך באזור הגבול. הירדן הוא 30 ק"מ מירושלים, אילת 29 ק"מ, לוד רחוקה מירושלים בקו אווירי 37 ק"מ ולאורך הכבישים הקדומים כ- 40 ק"מ, ועקרבת רחוקה מירושלים 40 ק"מ בקו אווירי ו- 45 ק"מ לאורך הדרכים הקדומות. ברור, אפוא, שהמרחק שנקבו חכמים אינו מדויק מבחינה גאוגרפית. זאת ועוד, מהלך 40 ק"מ לעקרבים אורך זמן רב יותר ממהלך 30 ק"מ לאילת, זאת בגלל תנאי הדרך והעליות. על כן נראה שחכמים בחרו נקודות מרכזיות באזור הגבול ולא ראו בכך גבול מדויק. במשנת דמאי נאמר שתושבי יהודה מכינים יין למקדש, אך לא תושבי אדום. הגבול בין מחוז יהודה למחוז אדום (תחום האדומים בשעתם) עבר מעט מצפון לאילת (בוטנה). בוטנה עצמה הייתה כמעט על הגבול ולכן נבחרה כאן כמקום גבול, זאת למרות הפער הקטן בין אילת ל"אדום". במשנת חגיגה בחרו במודיעין כגבול יהודה. מודיעין מופיעה כגבול גם לעניין קרבן פסח (משנה, פסחים פ"ט מ"ב). מי שגר מעבר למודיעין נחשב, לפי אחת הדעות, כמי שנמצא בדרך רחוקה. התלמוד הבבלי (פסחים צד ע"א) פירש שם שמודיעין נבחרה משום שהיא נמצאת בזמן הליכה לירושלים מהבוקר ועד זמן הקרבת קרבן פסח. הבבלי מנסה להסביר כי מודיעין נקבעה משום שהיא שוכנת 15 מיל מירושלים, וזה מרחק שניתן ללכת מהנץ החמה ועד חצות היום, הוא זמן ההקרבה. ברם החשבון מעורער וכולו אגדי, וספרותי בלבד. הקביעה שאדם הולך ארבע פרסות (ארבעים מיל, כ- 50 ק"מ) ביום היא קביעה ספרותית מופרזת. גם קביעת חצות היום כזמן הקרבן היא ספרותית, שכן הפסח היה קרב מאוחר יותר 29 לעיל פ"ה מ"א. בשאלה זו התחבט גם בעל מלאכת שלמה. . המרחק הנקבע, 15 מיל מירושלים, אינו מדויק בין אם מודיעין היא תל א ראס ובין אם מדובר באתר אחר שהוצע בפירושנו למשנת פסחים שם. במשנת פסחים מדובר באדם שנמצא במודיעין בשעת השחיטה, ולא בבוקר. אם כן, לא באפשרות הליכה עסקינן, אלא בגבול בעל משמעות עקרונית יותר. כל המבנה המתואר בתלמוד הבבלי וקושר את מודיעין עם זמן ההליכה עד הקרבת הקרבן הוא, אפוא, ספרותי וסכמתי. במשנת חגיגה (פ"א מ"א) נראה כי מודיעין נקבעה כגבול של "תחום המקדש" המורחב, התחום שכל התוצרת שבו נחשבת לטהורה וראויה למקדש. המשנה ומקבילותיה מדגישות כי הקביעה היא שרירותית ומשפטית בעיקרה, ללא קשר לזמן ההליכה עד זמן הקרבת קרבן פסח. לכאורה ניתן היה לפרש שמודיעין שכנה ליד גבול יהודה המקורית והמצומצמת. בזמן המרד החשמונאי כללה יהודה את תחום אמעוס, אך תחום לוד צורף אליה רק בימי יונתן, יחד עם שלושת הנומוי (מחוזות) שהועברו ליהודה. סביר להניח כי באזור לוד היה יישוב יהודי עוד לפני הסיפוח, אך מחוז יהודה, במובנו המצומצם, כלל רק את תחום אמעוס 30 חשמ' א, י 30; קלאי, גבולה הצפוני, עמ' 106-99; ספראי, גבולות ושלטון, עמ' 72-70. כיום אנו יכולים לשרטט ביתר בהירות את גבולות מדינת "יהד" הפרסית לפי תפרוסת חותמות יהד. בתחומי המדינתא נמצאו חותמות אלו, אך לא מחוץ לה. באזור לוד אין חותמות יהד, וברור שהיא שכנה מחוץ לתחומי יהודה, אף שהיה בה יישוב יהודי. . מודיעין שייכת, כאמור, לתחום לוד, והיא מתאימה כקו גבול של יהודה. הווה אומר, הגבול נקבע לא לפי המרחק הגאוגרפי ולא לפי קווי התיחום היישוביים-מנהליים, כפי שהיו בעבר. לדעת רבי עקיבא, כל תושבי מחוז יהודה חייבים לעלות לרגל. ההמשך במשנת פסחים, "מדתה לכל רוח" (פ"ט מ"ב), הוא כבר ביטוי ספרותי מאוחר הבא לנסח בצורה משפטית מצב גאוגרפי שהיה בעבר. ברם, נראה שהסבר זה איננו פשט הכתובים. מודיעין מצויה במרחק 30 ק"מ מירושלים. כפי שראינו זה גם מרחקן של אילת והירדן מהעיר. על כן נראה שמודיעין נבחרה כנקודת גבול באשר היא מצויה במרחק המקובל של יום הליכה (30 ק"מ), ולוד נקבעה משום שהיא המרכז הגדול ביותר באזור, אף שהיא רחוקה יותר. כך גם נבחרה עקרבת אף על פי שהיא רחוקה מירושלים אפילו עוד יותר מלוד. התוספתא מוסיפה שכל התקנה חלה רק על ענבים ולא על שאר אילנות, ועל כרם שלם ולא על ענבים בודדים (פ"ה הי"ד). עוד מובאים שם דברי רבי שמעון החולק על כל התקנה ואומר "אין בזה עיטור השוק אלא פודהו כשער מקומו". המחלוקת אינה רק על עיטור השוק. אם בעל הבית חייב להעלות פרות טריים לעיר, הוא חייב לעלות למקדש במהלך עונת הבציר, או מיד אחריה. זו תהא עלייה מיוחדת לעיר, ומשמעה תוספת עולי רגל בעיר בימות חול. אם הוא רשאי לפדות את הפרות הוא יכול לעכב את עלייתו לעיר ולהמתין עד שתזדמן לו אפשרות לעלות לרגל עם מעשר שני או צרכים אחרים. דברי רבי שמעון עומדים בניגוד לנוהג העולה מסיפורו של רבי אליעזר (להלן). משרבו הפירות היתקינו שיהא ניפדה סמוך לחומה – התקנה שיש להביא פרות טריים לעיר נקבעה בתקופה שהיו פרות מעטים, אבל התקנה בוטלה בשלהי ימי הבית עם גידול היישוב באזור יהודה בכלל, ובירושלים בפרט. ייתכן שעמדה זו הולמת את דברי רבי שמעון מהתוספתא שהובאה לעיל. רבי שמעון כבר אינו מכיר בתקנה, ולמעשה זו בוטלה, ואולי עמדתו נובעת מכך שידע שהתקנה בוטלה. זאת אף שבדבריו נשמעת התנגדות כוללת לה. ותנאיי היה הדבר אמתיי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה – אם לעתיד לבוא ימעטו הפרות וייווצר מחסור בשוק תשוב התקנה. רבי יוסה אומר משחרב בית המקדש היה התנאיי הזה ותנאיי אמתיי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה – המחלוקת בין חכמים לרבי יוסי חשובה מאוד להבנת השתלשלות התורה שבעל פה בכלל, והמשנה בפרט. רבי יוסי ותנא קמא מודים שניהם שהייתה תקנה, שהיה ביטול שלה ושהיה תנאי לביטול. אלא שהם חלוקים מתי היה הביטול, ומה תפקיד התנאי. לפי רבי יוסי כל ימי הבית שררה התקנה ומשחרב בית המקדש בוטלה התקנה. שני החכמים חולקים אותם גרעיני מידע, אך שיבוצם בסדר המעשה שונה. דעת תנא קמא ברורה, אך את דעתו של רבי יוסי יש להבהיר. משחרב הבית נוצר מצב אבסורדי שיש בו מלכוד עצמי. מי שיש לו מטע סמוך לירושלים חייב להעלות את הפרות לעיר; בהיעדר מקדש אין הוא יכול לאכול את הפרות, אך אסור לו גם לפדותם. על כן בוטלה התקנה שאסור לפדות פרות הגדלים סמוך לירושלים. את התנאי הנזכר אפשר להבין בשתי דרכים: האחת שביטול התקנה היה בתנאי שאם ייבנה המקדש תחזור התקנה המקורית (איסור פדיון של פרות סמוכים לירושלים), והאחרת שהתנאי הוא הסבר כיצד זה יכולים חכמים לבטל את תקנת הראשונים. ההסבר הוא שהתקנה המקורית הותקנה על תנאי, ולאחר החורבן הופעל התנאי והתקנה בוטלה. הסבר זה רחוק יותר מפשט הכתובים. בתוספתא מובא סיפור על רבי אליעזר "שהיה לו כרם בצד כפר טבי במזרח לוד ולא רצה לפדותו. אמרו לו תלמידיו, רבי! משגזרו שיהא נפדה זה סמוך לחומה אתה צריך לפדותו. עמד רבי אליעזר ובצרו ופדאו" (פ"ה הט"ז). רבי אליעזר היה איש אמיד ממשפחת עשירים והיה לו כרם רבעי לאחר החורבן ממזרח ללוד, כלומר בתחום ירושלים של המשנה 31 זיהויו של כפר טבי (טוב) אינו נהיר. הוא נזכר במקורות נוספים, אך הזיהוי המדויק עלום. . רבי אליעזר אינו יודע מה לעשות, שכן קשה לו לקבל את התקנה השנייה שביטלה את התקנה הקדומה. רבי אליעזר סבור, כנראה, כרבי יוסי, אך הוא מסתייג מביטול תקנות ראשונים, גם אם לתקנה הקדומה כבר אין טעם, וגם אם היא למעשה יוצרת מצב אבסורדי. רבי אליעזר מקבל את הסבר התקנה כפי שניסח אותה רבי יוסי. רבי אליעזר חי לפני רבי יוסי, ויש לומר שרבי יוסי מהלך בשיטתו. התלמידים מוכיחים את רבם וטוענים שעליו לציית ל"חכמים", והחכם מקבל את דעת הרוב למרות היסוסיו. רבי אליעזר ידוע היה במדיניות פסיקה שמרנית, ובגלל מדיניות זו התקשה לקבל את ביטול התקנה הקדומה, ולכך נשוב בהמשך. עם זאת, בסופו של דבר קיבל עליו את פסק ההלכה. אותו סיפור מופיע גם בתלמוד הבבלי (ראש השנה לא ע"א; ביצה ה ע"א-ע"ב). שם אנו שומעים על שני פרטים נוספים. הראשון הוא ש"חבריך" הם רבן יוחנן בן זכאי. הווה אומר, לפנינו אחת מתקנותיו של חכם חשוב זה. כל התקנות נועדו להתאים את מערכת המצוות למצב ששרר לאחר חורבן המקדש, וזו אחת מהן 32 ראו פירושנו לראש השנה פ"ד מ"א-מ"ד. . התוספת השנייה היא שרבי אליעזר רצה להפקיר את השדה (את פרות השדה). הבבלי מציע, אפוא, במרומז, פתרון נוסף, להפקיר את פרות המטע באותה שנה. כך הבעלים נפטרים מההתחבטות מה לעשות בפרות. מסתבר שאין זו מסורת אחרת למעשה אלא תוספת למדנית שמציעה פתרון משפטי לבעיה העקרונית של שינוי תקנת קדמונים. בתלמוד הבבלי משובץ הדיון אגב השאלה האם נדרש מניין (החלטת סנהדרין) כדי לבטל החלטה קודמת או תקנה קודמת, זאת אף שטעמה של התקנה הקדומה פקע בעליל. התלמוד מעמיד את השאלה סביב הבעיה המשפטית, מיהו הפורום המבטל תקנת קדמונים. בתוספתא אין שאלה זו נזכרת והבעיה מהותית יותר, האם ניתן לשנות תקנת קדמונים; האם חורבן המקדש מהווה שינוי בתנאים המציאותיים של קיום המצווה. זאת כמובן על רקע אמונתם של קדמונים ש"מחר ייבנה המקדש", וחורבנו הוא מצב זמני וחולף. ייתכן שרמז להתחבטות זו יש בניסוח של רבי יוסי. אף כשהתקינו את תקנת הקדמונים לא לפדות פרות כרם רבעי סמוך לירושלים התקינו אותה על תנאי, ולכן מותר לשנותה. פתרון מסוג זה מצוי פעם אחת בתלמוד הבבלי 33 בבלי, מועד קטן ג ע"ב; הרעיון מצוי באופן שונה במקצת בירו', מגילה פ"ג ה"א, עג ע"ד. בשני המקומות זהו פתרון מלאכותי הבא להסביר כיצד התירו חכמים לעצמם לשנות תקנה קדומה. ברם כפשוטו אכן יש כאן שינוי, וחכמים מציעים את ההסבר רק כדי להציג מראית עין של שמירה קפדנית על המסורת, ושלילת האפשרות של שינוי. , אך דומה שהכנסתו ללשון המשנה מסופקת ביותר ויש לדחותה.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Maaser Sheni 5:2