Megillah 1:3 — What Counts as a Large City
Series · The ChurbanMoed › Megillah › Perek 1 › Mishnah 3מוֹעֵד ‹ מגילה ‹ פרק א׳ ‹ משנה ג׳
What Counts as a Large City
אֵיזוֹ הִיא עִיר גְּדוֹלָה
Mishnah מגילה א׳:ג׳ · Megillah 1:3
אֵיזוֹ הִיא עִיר גְּדוֹלָה, כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה בַטְלָנִים.
פָּחוֹת מִכָּאן, הֲרֵי זֶה כְפָר.
בָּאֵלּוּ אָמְרוּ מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין.
אֲבָל זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים,
וְתִשְׁעָה בְאָב,
חֲגִיגָה,
וְהַקְהֵל,
מְאַחֲרִין וְלֹא מַקְדִּימִין.
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין, מֻתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִיּוֹת וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, מְקוֹם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי.
אֲבָל מְקוֹם שֶׁאֵין נִכְנָסִין לֹא בְּשֵׁנִי וְלֹא בַחֲמִישִׁי, אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִזְמַנָּהּ.
Which is a large city? Any that has ten batlanim.
Less than this — it is a kfar.
In these [cases] they said: advance and do not defer.
But the time of the atzei kohanim,
and Tisha B'Av,
and Chagigah,
and Hakhel —
defer and do not advance.
Even though they said "advance, do not defer," they are permitted hespeid and fasts and matanos la'evyonim [on the advanced day].
Said Rabbi Yehuda: when [does this apply]? In a place that gathers on Monday and Thursday.
But a place that does not gather on Monday or Thursday — they read it only at its [actual] time.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
אֵיזוֹ הִיא עִיר גְּדוֹלָה — a definition
אֵיזוֹ הִיא עִיר גְּדוֹלָה?
not the size but the people — ten communal men make a town a city
עֲשָׂרָה בַטְלָנִים
ten kept free for the town’s needs — minyan, beis din, tzedaka, teaching
עִיר גְּדוֹלָה
reads on its day — 14 Adar
פָּחוֹת מִכָּאן
fewer than the ten
הֲרֵי זֶה כְפָר
a village — reads early, 11–13
מַקְדִּימִין וּמְאַחֲרִין — a list
מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין
moved earlier, never later
מִקְרָא מְגִלָּה
the villages read early on the day of entry
מְאַחֲרִין וְלֹא מַקְדִּימִין
pushed later, never earlier
זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים
תִּשְׁעָה בְאָב
mourning is deferred, not advanced
חֲגִיגָה
הַקְהֵל
Summary Chartwhat does this mean?
What Counts as a Large City▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What makes a place a ‘large city’? | Ten batlanim → a city; fewer → a kfar (village) | — |
| May a village advance its Megillah reading? | Yes — to the yom haknissah; never delayed | — |
| Which observances may only be postponed, never advanced? | Atzei kohanim, Tisha B'Av, Chagigah, Hakhel — pushed later if needed | — |
| What is permitted on the advanced reading day? | Hespeid, fasts, and matanos la'evyonim | — |
| When did the village advancement apply? | Rabbi Yehuda: Only where a yom haknissah was in force — a Mon/Thurs gathering; absent that, read only at its proper time | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
עשרה בטלנין. של בית הכנסת, שבטלים ממלאכתן ונזונים משל צבור, כדי להיות מצויין תמיד בשעת התפלה בבית הכנסת: באלו אמרו. בזמנים של מגלה אמרו מקדימין אם חל זמן קריאתה בשבת: אבל זמן עצי הכהנים והעם. שהיו משפחות לישראל שקבועים להם ימים בכל שנה להביא עצים למקדש לצרך המערכה, ומביאין קרבן עצים עמהם עולות נדבה, אם חל להיות בשבת מאחרים ליום מחר: ותשעה באב. והוא הדין שאר תעניות אם חל אחד מהן להיות בשבת: וחגיגה. אם חל יום טוב בשבת דוחין שלמי חגיגה למחר, שהרי יש לה תשלומין כל שבעה. וכן הקהל את העם, שהיה המלך קורא בספר משנה תורה, וכל העם חיבין לבא ולהביא את טפם, כדכתיב (דברים לא) האנשים והנשים והטף, ובשבת אי אפשר ודוחין אותו למחר: ולא מקדימין. דאכתי לא מטי זמן חיוביהו . ותשעה באב, דאקדומי פרענותא לא מקדמינן :
עשרה בטלנים – of the synagogue who are idle from their work and are fed by the community, in order that they would always be found in the synagogue at the hour of prayer. באלו אמרו – at the times [of the reading of the Megillah], they said that those who advance the reading if the time of being read falls on Shabbat. אבל זמן עצי הכהנים והעם – that there were families among Israel who had fixed dates every year to bring wood to the Temple for the needs of the arrangement [of the piles of wood on the altar in the Temple], and they would bring an offering of wood with them as voluntary burnt offerings. If the fourteenth of Adar falls on Shabbat, we postpone [the reading] to the next day. ותשעה באב – And the same law applies to the other fasts, if one of them falls on the Sabbath. וחגיגה – if a Yom Tov/Jewish holy day falls on Shabbat, we postpone the holiday peace-offerings to the next day, for they have payment all seven days; and similarly הקהל – the gathering together of the people (see Deuteronomy 31:10-13, especially verse 12), when the King would read the book of Deuteronomy/Mishneh Torah, and all the people are liable to come and bring their children, as it is written (Deuteronomy 31:12): “[Gather the people] – men, women, children,[and all strangers in your communities…], and on Shabbat this is impossible and this we postpone it to the next day. ולא מקדימין – for their time of their obligation has not yet arrived. But [regarding] Tisha B’Av we don’t advance the retribution.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Megillah 1:3
Introduction This mishnah continues to deal with the topic of the various days upon which the Megillah might be read. What is considered a large town? One which has in it ten idle men. One that has fewer is considered a village. A large town is one that is considered wealthy enough to support ten men who do not work but rather sit in the synagogue or study house and study all day. Put another way, a large town is one that can support a small leisurely class. In Greece and Rome this meant philosophers and in Israel this meant rabbis. Anything smaller is considered a village and moves the reading of the Megillah up to the day of the gathering, Monday or Thursday. In respect of these they said that they should be moved up but not postponed. There are other holidays and semi-holidays during the year that are not observed on the day upon which they fall if they fall on Shabbat. The reading of the Megillah is the only holiday that is moved up all the rest are postponed. The Talmud provides a midrashic explanation for this. Esther 9:27 states, “the Jews accepted upon themselves and their descendants and all those who might join them, that these days should not pass without observing them as it is written and in their time, year after year.” My translation is intentionally slightly awkward so that we can note the midrash. The words “should not pass” are understood by the rabbis to mean that one cannot observe Purim after the fourteenth/fifteenth of Adar has already passed. But with regard to the bringing the wood for the priests, the [fast of] Tisha B’Av, the hagigah, and assembling the people they postpone [until after Shabbat] and they do not move them up. I will briefly explain these holidays here. The bringing of the wood for the priests occurred nine times a year. Certain families would bring wood to the Temple to be used on the altar. This was discussed in Taanit 4:5. It would not be done on Shabbat. The hagigah is a sacrifice brought on Yom Tov, the first day of the festival. If Yom Tov falls on Shabbat it is postponed until the next day. The “assembling of the people” or “Hakhel” in Hebrew occurs during the sabbatical year on Sukkot, when they would gather all the people together to read the Torah. This would not be done on Shabbat. Although they said that they should be moved up but not postponed, it is permissible to mourn, to fast, and to distribute gifts to the poor [on these earlier days]. On both the fourteenth and fifteenth of Adar, one is not allowed to fast or to mourn, because these are the two days of Purim. However, even though the eleventh, twelfth and thirteenth are also days on which one might read the Megillah, it is still permitted to mourn or fast on those days. The mishnah says that it is also permitted to give gifts to the poor on those days. Giving gifts to the poor is one of the central obligations of Purim. Some commentators explain the mishnah to mean that one who gives gifts to the poor on one of these days has fulfilled his obligation. However, others say that the mishnah means that one is exempt from giving gifts to the poor on these days. Rabbi Judah said: When is this so? In a place where people gather on Mondays and Thursdays, but in places where people do not gather on Mondays and Thursdays, the Megillah is read only on its proper day. Rabbi Judah points out that the system of moving the reading up to the 11th-13th was done only when it made realistic sense at a time when Mondays and Thursdays were the days of gathering. It seems quite certain that by Rabbi Judah’s time this system of gathering on Monday and Thursday was already defunct and hence everyone would read at the proper time.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Megillah 1:3
(יט) ומתנות כו'. רצונו לומר כי מי שנתן באותן הימים אחד עשר שנים עשר ושלשה עשר יצא ידי חובתו. הרמב"ם. אבל משלוח מנות אינו אלא בזמן סעודה, דמנות מידי דמיכל הוא:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Megillah 1:3
והקהל. פירש הרע"ב וחייבים להביא טפם ובשבת א"א וכ"כ רש"י. וטעמא אף על גב דנושא חי פטור כו'. ועוד שאם הוא קטן שאינו נוטל א' ומניח א' אפשר דחייב. וטף לא באו אלא ליתן שכר למביאיהן. וא"כ אפילו הוא קטן מאד יש שכר למביאיו ומביאין אותו עכ"ל בתי"ט: והנה מ"ש בקטן שאינו נוטל ומניח דאפשר דחייב. כבר כתבתי דליתא. עיין פי"ח דשבת מה שכתבתי שם: ומש"ע ואפי' קטן כמות שהוא יש שכר למביאי'. הא נמי לא נהירא ולא ברירא כלל, וטפי משמע דליכא מצוה אלא בקטנים שהגיעו לחינוך: הגהה (ואין לטעון א"כ מהו ששאלו טף למה באין. תיפוק ליה לחנכן כמו בכל המצות. שאין זה כלום דלא שייך חינוך אלא במצוה עצמה. וכאן אין ההליכה גופה מצוה כראיית פנים בעזרה. שכל עיקר מצוה זו לשמוע משנה תורה. ומאחר שאין בהם דעת לשמוע. אין בהליכתם מצוה. וחינוך זה למה.: ועוד לא מצינו חיוב מצוה בקטנים מן התורה. וכל חינוך מצוה שבקטנים. מדבריהם הוא בכל מקום. ולזה יפה שאל טף למה באין. ר"ל למה הזהירה תורה להביא. ותורה לא ציוותה על החינוך בחיוב מיוחד. אלא ע"כ ליתן שכר למביאין הוא. וזה אמת וברור: והשתא מצינן למימר דבאמת בלא"ה שייך בהקהל חינוך. והיתה השאלה למה הצריכה תורה להביאן להזהיר על כך. ולעולם לא חייבה תורה ולא חכמים בהבאת קטני קטנים. ליתן עליהם שכר למביאין. אלא כקטנים דראייה. ושקלי אגרא עלייהו. כיון דלא מצו אזלי לחודייהו. אבל לא מסתבר לגמרי להביא העוללים ויונקי שדים לעזרה מפני הכבוד וק"ל. ואת מי יורה דעה יבין שמועה. גמולי מחלב עתיקי משדים. וגנאי הוא בלי ספק מה שאינו מהצורך לבאר. על כן אין דעתי מקבלת זה: וכן יש להוכיח מדהשיב רבי תחת ב"ה. (רפ"ק דחגיגה) [ד' ו' ע"א] משמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו. וליקשי ר' לנפשיה ולב"ה מי ניחא. תינח בראייה דפטור. בהקהל מאי איכא למימר אמאי איפטר ליה. שלא העלתו חנה עד מלאת לו שתי שנים: אע"פ שאם תעמוד למנין אי אפשר שלא חלה בהם שנת השמטה. אליבא דר"י דס"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. דסוגיא דגמרא דפ"ק דע"ז דייק כוותיה. וכן פסקו התו' בר"ה [ד' ט' ע"א ד"ה ולאפוקי] ושם במס' ע"ז [ד' ט' ע"ב ד"ה האי]. דוק ותשכח מכוון לשנת השמטה. שהרי עלי נמנה לשופט שנת תת"ל לאלף הג'. צא מהן תמ"ח שנים שעברו מהן במצרים. ובמדבר ארבעים. וי"ד שכבשו וחלקו. סך תק"ב שנה שלא מנו שמטין. ומשנת תק"ג התחילו למנות. נשארו שכ"ח לתשלום תת"ל. עשה מהם שמטות. ש' שנים הן שש יובלות. שקול שית שני שדי אפרטי. וכ"ח כלים בשמטו'. נמצאת שנת תת"ל ששית לשבוע. ובו בפרק נפקדה חנה. וילדה בפסח לתקופות הימים. וראוי היה להעלותו בחג. במוצאי שמטה. שהיו לשמואל שנה ומחצה: ואפילו תאמר עלי שנתמנה בשנת תת"ל. קדם לפקידת חנה שנה. לא היה פחות מבן חצי שנה דוק היטב ותמצא: ואם היה יכול להתברר שעמד עלי בתחלת שנת תת"ל. היה קשה אליבא דרבנן. דסברי שנת חמשים אתה מונה ולא חמשים וא'. ובזה אין אנו צריכין לכל הטורח. שהחשבון פשוט ששנת תת"ל היא שנת השמטה: ובאמת שכן הוא הדבר שהרי בר"ה נפקדה חנה [ר"ה ד' י"א ע"א]. ובו ביום נמנה עלי. כדברי התו' [ד' ה' ע"ב ד"ה ומי] בתענית ורש"י בנזיר (דה"א): ואין לדקדק מלשונו שם שמנכה שנה לעיבורו. דעל כרחין הך פקידה שתתעבר. כך נגזר עליה בר"ה. לא שנפקדה מיד. דמנא ליה לרש"י הא. ואדרבה הנך פקידות שוות נינהו וגמרן מהדדי. וכמו שבפסח נולד יצחק. הכי נמי משמע קרא דלתקופות הימים. דאפרוס הפסח קאי: ולא בא שם רש"י אלא לכוין החשבון. על ידי שצריך עכ"פ לנכות שנה לעיבורו. דלא קחשיב לה. כיון דאינה שלמה. ולא שנולד בסופה. וא"כ שנה ראשונה שלו תת"ל. והיא שנת השמטה לרבנן. ובסופה היה לשמואל כששה חדשים: אלא שעדיין יש מקום למתעקש שאין הכרח לדעת הנז'. ואולי יאמר שקיבל נשיאותו באמצע השנה לבריאת העולם. או בסופה שהוא זמן הקהל. לכן בקשנו חשבונות רבים. דאם כן פשיטא דתיקשי עליה דר"י. דסוגייא כוותיה אזלא. במה נפטרו חנה ושמואל מהקהל. ועל כרחך הו"ל לרבי לאסוקי אדעתיה. דשאני שמואל דמשום מפנקותא יתירתא. איפטר ליה אפילו מהקהל. וכ"ש מראייה ולא תידוק מדי: אע"כ פשיטא ליה לר' נמי דגמרינן ראייה ראייה מהקהל. לענין זה דלא מיחייבי קטנים. אלא דומיא דראייה. ור"ל שלא מג"ש גמורה. אלא כאסמכתא. וקצת נראה כן מסוגיית הירושלמי אף שאין כן דעת התו': אי נמי קטנים הללו. שבראייה הן חייבים רק מדבריהם. בהקהל חייבין מן התורה. כנלע"ד דברים ברורים ומוכרחים ע"כ הגה"ה ): דומיא דראייה דליתא לחיובא גבי קטנים. אלא בקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות. וכה"ג בשבת שרי אפילו לכתחלה. ותיובתא כלפי שנאיה דרש"י ז"ל : ועוד לפי מה שכתבתי בס"ד בפ' מפנין. דליכא חיוב חטאת בקטן כל שהוא בן שמונה. ואפילו הוא חולה ליכא אלא איסורא דרבנן. ואין נראה שמפני זה ידחו זמן הקהל. וגם אפילו היה מצוה אף בקטנים מאד כדבריו ז"ל. אחר שאפשר להם לקיים המצוה בגדולים קצת. ולהניח בבית הטף הקטן מאד. למה נדחה המצוה מעיקר זמנה ונחמיצנה. ולכן נראה שטעמו של הירושלמי עיקר: אלא פריעה ופרימה. כתב בתי"ט אבל לענין וטמא טמא יקרא שוים הן כו'. וז"ש התו' פ"ק דמ"ק דבימי חלוטו צריך פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא לפום ריהטא כתבו כן עכ"ל: ובמחילת כבודו לא כן הוא. אך בדיוק כתבו כך כנראה שם והאמת אתם. ואיהו ז"ל הוא דלא דק בהא. דמה צריך המוסגר לכך. והלא כל עיקר שהצריכו הכתוב לזה הוא. כדי שיהו טהורים פורשים ממנו. כדאיתא במ"ק (דה"א) שטומאה קוראה ואומרת פרוש: ומטעם זה נתרבו כל הטמאים לקריאה זו. להודיע לבני אדם שיזהרו מלהטמא בהם: וא"כ ודאי דבר זה בטל הוא לומר שאף המוסג' טעון קריאה זו. שהרי הוא סגור ומובדל ומופרש בלא"ה. וזה ברור שאין כאן מקום לקריא' כלל אצל המוסגר. לא לבד שאי אפשר לומר שחייב בה. שזה טעות מוחלט כמו שביארנו בס"ד: אלא אפילו רשות נמי לא הוי. רצוני אע"ג דאמרינן נמי [שם ד' ה' ע"א] שיש לו להודיע צערו. כדי שרבים יבקשו עליו רחמים. אפ"ה במוסגר. הא נמי לא שייך לגמרי. כי איך יקרא ויודיע שכבר הוא טמא. ועדיין לא הוחלט לטומאה. ואינו נקרא טמא עד שיטמאנו הכהן. בפה דווקא. ככתוב טמא יטמאנו וכ"ה בת"כ. וכל ימי הסגירו אעפ"י שמטמא. מכל מקום אין טומאתו מוחלטת. ואין לו להחליט טומאתו מעצמו. משום אל יפתח אדם פה כו'. וכאותה ששנינו בנגעים [פ' י"ב משנה ה']. אע"פ שהוא חכם כו'. אל יגזור ויאמר נגע נראה לי. ע"ש. וכן הוא כאן כנ"ל ברור בעזה"י: משנה לחם איזו היא עיר גדולה. כל שיש בה עשרה בטלנים נ"ל ברור. דהיינו טעמא דמילתא. דכיון דאיכא בי עשרה בבי כנישתא. דלא אתו למתא לגמרי. א"כ בהני מיהת לא שייך טעמא דדחיית כפרים ליום הכניסה (עמש"ל מ"א) ופשיטא דאינהו קרו לה בי"ד. בעיקר זמנה. דכל בי עשרה. צבורא מיקרי. ומהיכא תיתי לידחו. ולדידהו גופייהו. ה"נ דלא אצטריך תנא לאשמועינן מידי. דמאן אפקינהו מפרזים דכתיבי במגלה. ומסתברא דבעשרה סגי. ואי לאו הכי. מאי שיעורייהו. ותפסת מרובה לא תפסת. להכי אוקמינהו אשיעור חבר עיר. אלא כי אצטריכא ליה. משום הנך שאר בני כפרים. דאע"ג דאכתי חקלאי נינהו. ודיקולא מצוארייהו לא נחית. להספיק לבני כרכים. קמ"ל דמ"מ כולהו גרירי בתרייהו די' בטלנין דתו לא מהני להו טעם שיהו פנויין צרכי כרכין. ולא אכפת לן לגמרי בתקנתא דהני ודהני. אפילו שיהו שאר בני הכפר שאינן בטלנין מרובין. אין הולכין בו אחר הרוב. אלא הרוב נמשך אחר המעוט. והטעם לפי שזמן אחד תקנו להם. וזמנו של זה אינו זמנו של זה. על כן אי אפשר שיקראוהו במקום אחד בשני פרקים. דוק. משנה לחם בלח"ש בחיוב מיוחד ואפילו אם תמצא לומר דמצות חינוך מן התורה. מכל מקום ודאי ליכא חיובא דחנוך. אלא בבן חמש או בן שש בכל המצות המעשיות. עמ"ש בס"ד במגדל (ברכת גבעון תעלה ג') ומו"ק א"ח (סי"ז). משנה לחם שם ס"פ זה. ואפילו ממצות המעשיות. פטור הקטן הצריך לאמו. ולא קיי"ל כשמאי דספ"ב דסוכה. משנה לחם ומותרין בהספד ותענית עיין בגמרא שילהי פ"ב דתענית. ובמ"ש בס"ד במו"ק ר"ס תרפ"ו. משנה לחם אבל י"ד וט"ו אסורין בהסו"ת. לבני כרכין ועיירות בשניהם. כדאיתא בגמרא. מ"מ דיני אבלות נוהגין בהם. עמ"ש שילהי מ"ק.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Megillah 1:3
איזהי עיר גדולה וכן הדין בכרך דכל שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר אבל המוקף חומה מימות יהושע בן נון אפילו אין בו עשרה בטלנין קורין בט"ו ועיין בהר"ן ז"ל בדף שנ"ט ע"ב מדפוס ויניציאה: וביד פ"א דהלכות מגלה סי' ח' ומשמע מלשונו ז"ל דדוקא לעיר בעינן עשרה בטלנין אבל לכרך המוקף חומה לא בעינן וכן דעת התוס' וכן כתב שם המגיד משנה: כל שיש בה עשרה בטלנין רבינו עובדיה ז"ל תפס פי' רש"י ז"ל אבל הר"ן ז"ל כתב על פי' רש"י ז"ל דאין צורך אלא כל שמשכימין ומעריבין בבית הכנסת להיות מצויין שם בשעת התפלה די בכך ע"כ: באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין כלומר בבני כפרים ובני עיירות שאין להם עשרה בטלנים וכן כשחל פורים בשבת ובע"ש וגרסינן בירושלמי באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת מגילה ותרומת שקלים פי' בקריאת מגלה משום דכתיב ולא יעבור בתרומת שקלים משום דמר"ח ניסן ואילך לא סגי לאתוי תמידין אלא מתרומה חדשה אבל סעודת ר"ח פי' שהיו עושין כשהיו נסמכין לעבר את החדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין הר"ן ז"ל. והעלה הוא ז"ל דטעמא דסעודת פורים מאחרין משום דמה שאמר הכתוב ולא יעבור היינו לקריאה אבל לשמחה לא והובא ירושלמי זה בטור א"ח סי' תי"ט: אבל זמן עצי הכהנים וכו' אית דגרסי זמן עצי הכהנים והעם וכו' וכדאיתיה בפרק בתרא דתעניות במשנה וכן הוא ג"כ ברש"י והר"ן ז"ל וכן הוא כתוב ג"כ בפי' ר"ע ז"ל. ובתוספתא מוסיף וספק מילה פי' נולד בין השמשות ופי' הר"ן ז"ל זמן עצי הכהנים והעם אי אפשר לו להקדים מע"ש אם חל בשבת מפני תברו שהוא מספיק דאי אפשר לו להכנס בתחומו של חברו וכן ספק מילה קודם לכן א"א דתינוק לאו בר חיובא וכן סעודת פורים ור"ח קודם זמנם לאו כלום נינהו ע"כ: ויותר מבוארין דברים הללו בפי' רש"י ז"ל המועתק ברב אלפס ז"ל וז"ל אבל זמן עצי הכהנים והעם האמור במס' תענית שהיו משפחות בישראל שקובעות להם ימים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה ומביאין קרבן עצים עמהם פי' כשהיו מביאין העצים היו מביאין קרבן בנדבה מתוך שמחת קרבן העצים וזמן של אותו הקרבן שהיו מביאין הכהנים והעם אם חל להיות בשבת דאי אפשר להקריבו בו ביום דאין קרבן דוחה שבת אלא של חובת היום ושל צבור יצא זה דנדבה הוא ושל יחידים וכשמביאין אותו אין מקדימין להקריבו מע"ש אלא מאחרין עד אחר השבת לפי שכל היום של ע"ש זמן הוא למביא עצים עד עכשיו ואינם רוצים שיכנסו בזמנם להביא עצים דקרבן עצים בעוד שזמן הישנים עדיין להביא והיינו דלא בעי בגמ' הכא אהא מ"ט מאחרין ולא מקדימין דמילתא דפשיטא היא כדפרישית עכ"ל ז"ל. וקשה לע"ד דמשמע מתוך דבריהם ז"ל שבני ארח בן יהודה היו מספקין קרוב למאה ועשרה יום בשנה מר"ח ניסן עד עשרים בתמוז ובני דוד בן יהודה חמשה עשר יום לבד בכל שנה מעשרים בתמוז עד חמשה באב ובני פרעוש בן יהודה לא היו מספקין רק שני ימים שהם חמשה באב וששה באב ששבעה באב הוא ליונדב בן רכב וזה דוחק גדול לומר שזה מספק יותר ממאה יום וזה שני ימים בלבד ואי מהא לא קשה כ"כ דמצינן למימר דהשתא אינו מספק רק שני ימים בימות הקיץ משום דבחר הכי היה מספק צ' יום בימות החורף כדקתני בסיפא באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה שהם צ' יום עד א' בניסן מ"מ יקשה מיונדב בן רכב שלא היה מספק רק שלשה ימים בשנה שהם יום ז' באב וח' בו וט' בו וכן יקשה ג"כ דבני סנאה בן בנימן לא היו מספקין רק ה' ימים בשנה מיום עשרה באב עד ט"ו ויותר יקשה דבני זתוא בן יהודה שעמהם הכהנים והלוים וכל מי שטעה בשבטו ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות שכל אלו לא היו מספקים רק חמשה ימים בשנה מט"ו באב עד עשרים בו ולבני פחת מואב בן יהודה שכבר מספקים לפי פירוש זה שלשים יום שהם מעשרים באב עד עשרים באלול ניחא קצת אמנם יקשה לנו מבני עדין בן יהודה שהם לבדם מספקים מאה יום בכל שנה מעשרים באלול עד אחד בטבת לבני זתוא בן יהודה ולכל הנלוים אליהם שלא היו מספקים רק חמשה ימים בכל שנה כדכתיבנא כמו שהוקשה לנו מבני ארח בן יהודה ומבני פרעוש בן יהודה לבני זתוא ולכל מחנהו. לכן נלע"ד לומר דאי איתא שאלו הם דברי רש"י ז"ל והר"ן ז"ל צריכין אנו לומר דזמנים הרבה קבועים היו למתנדבי עצים למערכה חוץ מאלו הט' אלא שלא הוזכר במשנה דמסכת תענית פ' בתרא אלא הנהו שהתנדבו מיד בעלותם מן הגולה שלא נמצא עצים בלשכה באותה שעה וגם מפני שעל אלו התנו נביאים שביניהם שאפי' לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבים משלהם ומדליקין מהן בו ביום ע"ג המזבח מה שא"כ בשאר מתנדבי עצים דאין מבערין מהן בזמן שיש עצים אחרים. ונראה דה"פ דסדר נדבת העצים דהני ח' משמרות שהם ט' שכל א' מהם יביא ביום שנפל בגורלו עצים למערכה נדבת לבו עצים וביום שיביאם יתחילו להבעיר מהן והשאר יכנס ללשכת העצים וכמו שכתבתי בשם רש"י ז"ל שם פ' בתרא דתעניות ואפשר שכל אחד מהן היה מביא ביומו מה שיספיק לירח ימים לפחות או לשני ירחים או יותר או אפשר שכל אלו הט' היו מביאין בשוה חוץ מפרעוש בן יהודה שהיה מביא כפלים בכל אחד מהם אבל לעולם היו אחרים מתנדבין להביא ביום אחד קבוע בשנה אליהם וכן משמע ג"כ מלשון המשנה דקתני דכל מי שטעה בשבטו היה נלוה עם בני זתוא בן יהודה דמשמע הא אם לא טעה בשבטו היה לו יום אחד מיוחד לנדבתו בפני עצמו דליכא למידק הא אם לא טעה בשבטו לא היה מתנדב כלל דהא ודאי מתנדב היה אם רצה ודיוקא דלא טעה הוי דומיא דטעה כמו שהטועים היה להם יום אחד גם מי שלא טעה ודאי היה לו יום מיוחד אלא שהמיוחד של הטועים היה בלווי אחרים עמהם והמיוחד של מי שלא טעה היה מיוחד בלא לווי אחרים רק להם לבדם ועוד כדקתני וכל מי שטעה דמשמע שלא נשאר גם אחד מן הטועים שלא הביא בו ביום ובודאי שיש לנו לומר שכמו שכל הטועים השתדלו להיות להם יום מיוחד לפחות קצת ממי שלא טעו ודאי שהשתדלו להיות להם יום מיוחד וגם הם אפשר שהיו עושין י"ט בשעה שהיו מביאין ולזה כוונו באמרם ז"ל ואי אפשר לו להקדים מע"ש אם חל בשבת מפני חברו שהוא מספיק שא"א לו להכנס בתחומו של חברו ע"כ. כלומר חברו שאינו מוזכר במשנה כך נלע"ד: ועיין במ"ש שם סוף סימן ה': בט' באב וכו' בטור א"ח סי' תק"ן: והקהל דכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף והיו עושין כן בכל שנה ראשונה של שמיטה במוצאי י"ט הראשון של חג שהוא יום ראשון של חולו של מועד ואי איתרמו יום ראשון של חש"מ בשבת דוחין אותו עד יום ראשון ובירוש' מפ' דהאי דלא עבדינן ליה בשבת מפני הבימה דתנן בסוטה פ' אלו נאמרין דבימה של עץ היו עושין למלך בעזרה ויושב עליה וא"א לעשותה בשבת ופרכינן התם ולעבדה מאתמול פי' מעי"ט דהיינו יום חמישי ומשני דחיקא ליה עזרה ומצאתי כתוב בפי' כתיבת יד להר"ן ז"ל שכל אויר העזרה היו צריכין לנסים הנזכרים בעזרה ע"כ: וז"ל רש"י ז"ל שעל רב אלפס ז"ל ופרכינן התם לתלמוד ירוש' וליעבדה מאתמול ומשני משום דוחקא דעזרה שיהא דוחק בעזרה שלא לצורך היום אם יעשוה מע"ש מפני רוב בני אדם הבאים בעזרה ואית דמפרשי דהקהל לא דחי שבת מפני הטף שהיו צריכין להביא עמהן בעזרה דכתי' האנשים והנשים והטף פי' מפני הטף שהיו צריכין לטעון אותן על כתפן ויש לכל הפחות איסור מדרבנן אע"ג דחי נושא [את] עצמו והאי בבא איתא ס"פ ב' דתענית ועי' ביד ספ"ג דהלכות חגיגה: אע"פ שאמרו כתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסי' מפני שאמרו: מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית ובמתנות לאביונים בס"פ שני דמסכת תעניות מייתי לה. ופי' הרמב"ם ז"ל מתנות לאביונים דבדיעבד אם נתנו ביום קריאתם בי"א או בי"ב או בי"ג יצאו ומותרין כלומר רשאין אבל סעודה אפי' בדיעבד לא יצאו אלא צריך לעשותה בזמנה ע"כ. ומתוך פי' הר"ן ז"ל מוכח שג"כ אינם שולחין מנות משום דלא עבדי סעודה וביד פ' שני דהלכות מגילה סי' י"ג י"ד: א"ר יהודה אימתי מקום שנכנסין וכו'. בפרקין דף א' ודף ד' איתא וה"פ אימתי מקדימין מקום שנכנסין וכו' במקום שב"ד קבוע והכפרים נכנסין שם ליום הדין כשיש להם ריב אבל מקום וכו' ומשמע דבמקום שנכנסין מיהא דאפי' בזמן הזה קרינן ובברייתא קאמר ר' יהודה דבזמן הזה לא קרינן קודם זמנה מההוא טעמא דכתיבנא לעיל הואיל ומסתכלין וכו' ומוקי רב אשי בגמ' דההיא ברייתא ר' יוסי ב"ר יהודה אמרה:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Megillah 1:3
איזו היא עיר גדולה – אשר קוראים בה את המגילה בארבעה עשר. גם משנתנו היא מעין קומה שנייה למשנה א, מעין תוספתא המסבירה את המונחים "כפרים" ו"עיירות קטנות". ככל הנראה היא מתארת את המאה השנייה ואת היישוב המפותח בגליל שבו שירותי הציבור מפותחים, כפי שנראה להלן. כל שיש בה עשרה בוטלנים – רש"י מפרש: "עשרה בטלנין שבבית הכנסת שהן בטלים ממלאכתן וניזונים משל צבור כדי להיות מצויין בתפלה בבית הכנסת" (ה ע"א). בעקבות רש"י הולכים מפרשים רבים, עד לימינו. לפי הסבר זה יושבת בבית הכנסת חבורת לומדים שאינם עובדים, והם נמצאים בבית הכנסת רוב שעות היום. הם מכונים "בטלנים" משום שאין להם עבודה אחרת קבועה, והם מקבלים שכר מהציבור עבור לימודם. אולם זו בעיקרה מציאות מאוחרת שאינה הולמת את אורחות החיים לא בימי המשנה ובוודאי לא בימי הבית 404 לא שמענו שבימי התלמוד הייתה התגייסות ציבורית למימון מסודר של לומדי תורה, ראו בן שלום, חכמי יבנה; בר, תורה; בר, יששכר וזבולון. אם יזכנו החונן לאדם דעת נעסוק בכך בהרחבה בנספח למסכת פאה. . נראה שהכוונה לעשרה בני אדם הבטלים ממלאכתם ועסוקים בהנהגת העיר, וכעין מה שאמור במכילתא: "ושפטו את העם בכל עת (שמות יח כב) רבי יהושע אומר: בני אדם שהם בטילים ממלאכתם יהיו דנין את העם בכל עת" 405 מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דעמלק פ"ב, עמ' 199. בהמשך שם חולק רבי אליעזר, אך רק בשאלה האם הם צריכים גם להיות יודעי תורה. . השיפוט בתפיסת חז"ל, והקדמונים בכללם, הוא אחד התפקידים העיקריים של הנהגת העיר 406 ספרי דברים, פיסקא קמד, עמ' 197; קדמוניות, ס"ד 214; שם 287; מלחמות, ס"ב 571-569. ראו ספראי, הקהילה, עמ' 88-77. . אין אנו יודעים מה ההרכב של חבר העשרה. המקורות מסוף ימי הבית ומימי המשנה מדברים בדרך כלל על הנהגה של שבעה אנשים: "שבעה טובי העיר" 407 בבלי, מגילה כו ע"א; קדמוניות שם; ברוך הסורי, פרק מד (מה). . יש להניח כי לשבעת האנשים המהווים את ההנהגה נוספו עוד שלושה בעלי תפקידים בתפקידים פחותים מאלו של השבעה, או בתפקיד מעליהם – שלושה ראשים 408 ראו הרשימה שמונה בעל הלכות גדולות, מהדורת ברלין עמ' 227; השאילתות, שאילתא עט, מהדורת מירסקי עמ' רכא; תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו ח"א עמ' 220-219, וראו דבריו של אלון, תולדות, ח"א עמ' 110-107; ספראי, הקהילה, עמ' 52-51, ובמיוחד בהערה 2 שם. . פירושנו קרוב לפירושו של הרמב"ם 409 בפירוש המשניות, ובמיוחד בתשובתו שם. . המשנה קובעת, אפוא, כי "עיר גדולה" היא עיר שיש בה הנהגה מסודרת הכוללת עשרה אנשים (איור 10 סוסיה – עיירה יהודית גדולה שהיו בה שירותי ציבור). משנתנו משמשת בסיס מרכזי להגדרת המונח "עיר" בניגוד ל"כפר". עיר היא מקום שמופעלים בו שירותי ציבור, בניגוד ל"כפר" שבו שירותי הציבור מעטים יותר. נושא זה נדון בהרחבה במקומות אחרים 410 ספראי, הקהילה, עמ' 49-29. . פחות מיכן הרי זה כפר – ותושביו נודדים ליום הכניסה. המשנה איננה מתחשבת באפשרות המקרית שבכפר יש שירותים חלקיים, מניין, מגילה וקורא. באלו אמרו – בימים אלו שקוראים בהם את המגילה ונמנו במשנה הקודמת, מקדימין ולא מאחרין – מקדימים את קריאת המגילה ואין מאחרים. כשחל יום ארבעה עשר בשבת אין מאחרים את הקריאה ליום ראשון או ליום שני, יום הכניסה, אלא מקדימים את הקריאה ליום חמישי, כמפורט במשנה א ובמשנה ב. משפט זה מוסב על שתי המשניות הקודמות, או על משנה ב בלבד. אבל זמן עצי כהנים – בספר נחמיה (י לה) מסופר שהפילו גורלות "על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבתינו לעתים מזמנים". במשנת תענית נמנים "זמן עצי כהנים והעם" (פ"ד מ"ה), החל מאחד בניסן ועד אחד בטבת, שבהם הביאו משפחות מראשוני עולי בבל עצים למזבח. בתוספתא בכורים (פ"ב ה"ט) אמור: "זמן עצי הכהנים והעם בתשעה [באב]" 411 כך יש לגרוס. ראו ספראי, העליה, עמ' 224-220 ועמ' 230. , וכך יש לקרוא במשנת תענית 412 ראו שם, ושם נסמנה ספרות קודמת. . כלומר, בתשעה באב היה זמן הכוהנים והעם להביא עצים לאלה שלא נמנו עם המשפחות העתיקות והמיוחסות. על שם הזמן שבו הביאו הכוהנים והעם עצים בתשעה באב נקראו כל הימים שהיו מיועדים להביא עצים למקדש בצורה מקוצרת "זמן עצי הכהנים". כשחל זמן עצי הכוהנים בשבת נדחתה ההבאה ליום ראשון, "ומאחרים" להביאם. ותשעה באב – יום צום תשעה באב שחל בשבת נדחה ליום ראשון, כשאר הצומות שאינם מן התורה ונזכרים רק בספרי הנביאים לאחר חורבן בית ראשון. רק יום הכיפורים אינו נדחה מפני השבת. המשנה הזכירה את תשעה באב בלבד, ומכל שכן שאר התעניות הקלות מתשעה באב שנדחות מפני השבת. בתלמוד הבבלי (ה ע"א) נאמר שאין מקדימים את הצום מפני שאין מקדימים את יום הפורענות. וחגיגה – העולה לרגל בשלושת הרגלים חייב בקרבן עולה, הוא עולת ראייה, ובקרבן שלמים, הוא החגיגה (משנה, חגיגה פ"א מ"ב). אולם בלשון תנאים חגיגה בסתם כוללת את שני הקרבנות כאחד: "זה וזה קרוין חגיגה" (תוס', חגיגה פ"א ה"ד), ורק כשהיא נזכרת ליד עולת הראייה הכוונה לשלמי חגיגה. החגיגה אינה קרבה בשבת שכן רק קרבנות ציבור קרבים בשבת, ומאחרים את הקרבתה. לפי פירוש הבבלי (ה ע"א) אין אפשרות להקדים את הבאת החגיגה, שהרי לא הגיע עדיין זמנו של הרגל, והקהל – בספר דברים לא י-יג אמור: "מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות... תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל... הקהל את העם האנשים והנשים והטף...". לפי המשנה בסוטה (פ"ז מ"ח) מעמד זה מתקיים במוצאי יום טוב האחרון 413 כך בנוסחאות עיקריות ואצל כמה מן הראשונים, וכך מוכח מן הירושלמי בסוגייתנו (ע ע"ג). ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 541-537; ספראי, העליה, עמ' 196; הנשקה, מעמד הקהל. , כלומר בשמיני עצרת, לאחר היום האחרון של סוכות 414 ראו אפשטיין שם. . לקריאה מתקינים במה ועליה יושב המלך וקורא בתורה. מאחרים ולא מקדימים – כל אלה שפירטה המשנה, אם חל אחד מהם בשבת הוא נדחה ליום שלאחר השבת. בתלמוד הירושלמי בסוגייתנו (ע ע"ג) יש שהסבירו את הטעם ש"מאחרין" את מעמד הקהל כשחל בשבת מפני התקיעות בחצוצרות שליוו את הקריאה, ויש שהסבירו את טעמו של דבר מפני הבימה, שאי אפשר להכינה "מאתמול" מפני שבימה אסורה בעזרה ולא הייתה אלא "לשעתה" 415 הראב"ד להלכות עבודה זרה פ"ו ה"ו. . שני ההסברים חוזרים לאותו נימוק מעשי. אם המעמד הציבורי מתקיים בשבת – חלות עליו מגבלות קשות בשל קדושת השבת. גם אם המצווה עצמה דוחה שבת במקדש, הרי שלמצווה מצטרפים מרכיבים חגיגיים שאין לקיימם בשבת 416 הוא הדין בהבאת עצים שיש בה טלטול ונשיאת משאות כבדים, וכמובן גם אין לצום בשבת. . דיון הירושלמי מבליע בירור בשאלות של עבודה במקדש, וזאת מתוך ניסיון להבהיר את המשנה לאור נורמות הלכתיות של תנאים ואמוראים. אין צורך בהסברים אלו; אין כל ראיה שבמקדש נהגו לפי כל ההלכות המאוחרות. די בכך שלא רצו לקיים אירוע פומבי בשבת, ואין צורך בנימוקים משפטיים-טכניים. קל גם להבין מדוע לא רצו להקדים מעמדות אלו ליום שישי, שהוא ערב שבת, ואם כבר זז המעמד (הטקס) מזמנו עדיף לעשותו ביום חול רגיל. מפני שאמרו – "מפני שאמרו" הוא אחד המונחים להבאת משנה או הלכה קדומה. במקרה שלנו זו היא ההלכה דלעיל. אבל נראה שלפנינו תחילתו של מקור חדש המביא את ההלכה שהמשנה לעיל הביאה, מקדימים ולא מאחרים – בקריאת המגילה לפני ארבעה עשר באדר, מותרים בספד – בהספד, ובתענית – אם הקדימו את החג הרי ימי החג המוקדמים אינם ימי חג במלוא מובן המילה, מותר לערוך בהם הספד בלוויית המת ומותר להתענות בהם. ב"מגילת תענית", היא הרשימה הכוללת את כל הימים שנעשו בהם תשועות לישראל בימי הבית השני, צוינה דרגת המועד באיסור להספיד או להתענות. הסדר "הספד-תענית" חוזר אף במחלוקת התנאים במשנת תענית בעניינה של מגילת תענית (פ"ב מ"ח), ומתנות לאביונים – הלשון קשה; וכי יעלה על הדעת לאסור מתנות לאביונים? יש שמפרשים שאם נתנו מתנות לאביונים בימים שהקדימו לקרוא בהם יצאו ידי חובתם (רמב"ם), ו"מותרים" פירושו רשאים לתת מתנות לאביונים ולקיים בכך את מצוות החג, ויש שפירשו שפטורים מלתת מתנות לאביונים בימים שהקדימו (המאירי). בתוספתא ובתלמודים ישנה התייחסות להלכה זו. בתוספתא: "אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרין – קורין את המגלה, וגובין ומחלקין בו ביום, שאין עיניהם של עניים נשואות אלא ליום מקרא מגלה, שנאמר והימים האלה נזכרים וגו' (אסתר ט כח) ועוד לקיים את השמחה בזמנה" (פ"א ה"ד). פירושה של התוספתא אינו אלא שאמנם קוראים את המגילה לפני זמן פורים, אך גובים את המתנות לעניים "בו ביום", ביום פורים עצמו, שאין עיניהם של עניים אלא ליום הקבוע של "מקרא מגילה" ברוב רובם של המקומות. כך לערך הדברים בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי (ירו', ע ע"א; בבלי, ד סע"ב) לפי נוסחאות מדויקות 417 ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1129-1128. . הלכה זו אף מסתברת לאור העובדה שרק חלק מן הכפריים הגיעו לעיר הגדולה, וכל אלה שלא הגיעו חגגו את הפורים ביום י"ד באדר אף שלא קראו את המגילה. העניים, מסתבר, היו בין אלה שלא הגיעו לעיר הגדולה והמתינו למתנותיהם ביום הפורים "לקיים את השמחה בזמנה". לפי הלכה זו פירוש המשנה הוא כפירוש המאירי, שכשם שהם מותרים בהספד ובתענית כי לא חלות עליהם המצוות של פורים כך הם מותרים-פטורים ולא חלה עליהם מצוות מתנות לאביונים ביום קריאתם המוקדמת. "מתנות לאביונים" נזכרות פעמיים במשנתנו, במשנה זו ובמשנה שלאחריה. המצווה נזכרת בספרות התנאית גם בצורת "מגבית פורים" (תוס', פ"א ה"ה ומקבילות), ודנים בה רבות בצורות שונות, שכן מתנות לאביונים הן חלק מחובת הצדקה במשנתם של חכמים. ה"צדקה" תפסה מקום מרכזי בתורתם של חכמים, בהלכה, באגדה ובסדרי הקהילה והציבור. כדרכה של המשנה המונה שורה של דברים אשר ההלכה נוהגת בהם או אינה נוהגת, אין היא מונה את כל המקרים – "תנא ושייר". בתוספתא (פ"א ה"ד) נמנתה בין הדברים שמקדימים אותם ואין מאחרים אף תרומת שקלים 418 בדברי הראשונים רבו הפירושים למשמעותה של תרומה זו. ליברמן (שם, עמ' 1127) מציע להעדיף את פירושו של הר"ן על הרי"ף, סימן אלף סח, ד"ה "באלו", שהכוונה לראש חודש ניסן שחל בשבת שמקדימים את השימוש בשקלים החדשים כבר לערב שבת. , ובאלו שמאחרים אותם הוסיפה הברייתא אף ספק מילה 419 כשנולד תינוק בין השמשות אין הוא נימול אלא ליום התשיעי, וכשנולד בערב שבת הוא נימול לעשרה, כמפורש במשנת שבת פי"ט מ"ה וערכין פ"ב מ"ב. . מן הסברה יש לומר שלא רק זמן עצי הכוהנים והעם שחל בשבת מאחרים ואין מקדימים אלא אף שאר זמני הבאת עצים של המשפחות, כפי שנמנו במשנת תענית (פ"ד מ"ה). אמר רבי יהודה אמתי – מקדימים הכפריים לקרוא את המגילה ליום הכניסה. "אימתי" זה בא לפרש את דברי התנא הקודם ואינו חולק עליו, אם כי יש בו "עדכון" של ההלכה הקודמת, כפי שנפרש. הפרשנות המדויקת של דברי רבי יהודה תלויה בפירוש המונח "אימתי", האם הוא בא לסייג את המשפט הקודם מתוך הסכמה לו או שהוא חולק על המשפט הקודם. הבבלי מציג את השאלה כשאלה סגנונית כללית, לפחות על מימרותיו של רבי יהודה: "והאמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתנו – אינו אלא לפרש דברי חכמים" (עירובין פא ע"ב; פב ע"א). המקבילה בסנהדרין כה ע"א מוסיפה: "רבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק". במהלך פירושנו עסקנו במונחים אלו במשניות השונות וראינו כי יש שהם מתארים מחלוקת ויש שהם בוודאי פרשנות (כגון פאה פ"ז מ"א), או שינוי הלכתי מוסכם. כך, למשל, במשנת שבועות פ"ז מ"ו יש מחלוקת במשנה; בתוספתא שם (פ"ו ה"ד) מנוסחים דברי רבי יהודה בלשון "במה דברים אמורים", ובתלמודים בלשון "אימתי" (ירו', שם לח ע"א; בבלי, שם מח ע"א), וברור שזו מחלוקת לכל דבר. הוא הדין במשנת עירובין (פ"ז מי"א) ש"במה דברים אמורים" בא לציין בה מחלוקת. במקומות אחרים שהמשפטים משובצים בהם לעתים עדיף לפרשם כמחלוקת ולעתים הם באמת פירוש. לא מצינו הבדל שיטתי בין משמעות שימוש המונח בדברי רבי יהודה לבין שימושו בפי חכמים אחרים. מכל מקום, הבבלי מדגיש את שימושו של רבי יהודה במונחים אלו, ואכן המונח "אימתי" מופיע במשנה כ- 55 פעמים, שליש מהן קשור לרבי יהודה, הווה אומר שחכם זה הרבה להשתמש במונח, אם כי הוא לא ייחודי לו. לעומת זאת, המונח "במה (במי) דברים אמורים" מופיע מספר פעמים קרוב, אך רק פעמיים בשמו של רבי יהודה, ודומה שאין זה מונח שהיה תדיר בפיו דווקא. מקום שניכנסים בשיני ובחמישי – במקום ובשעה שנוהגים בני כפרים להיכנס לערים הגדולות בשני וחמישי, אבל במקום שאין נכנסים לא בשיני ולא בחמישי קורין אותה בזמנה – בארבעה עשר באדר. בתוספתא נוסף בדברי רבי יהודה: "הואיל ומסתכנין בה אל יסתכנו בה אלא בזמנה" (פ"א ה"ג) 420 בכתב יד וינה: "אמר רבי יוסה", אולם כל הנוסחאות האחרות גורסות "רבי יהודה". כך גם בבבלי (ב סוף ע"א), ואין הדברים אלא הרחבת דברי רבי יהודה שבמשנה. . דברים אלו מצויים גם בתלמוד הירושלמי 421 ראו ירו', פ"א ה"ז, ע ע"ד. כך מעתיקים את הירושלמי כמה ראשונים: המאירי והחידושים המיוחסים לר"ן (ראו אהבת ציון וירושלים, עמ' 18). לפנינו, בדף ב סוף ע"א בדפוסים: "הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה", אולם הגאונים וראשונים גורסים "מסתכנין", כבתוספתא. ראו אוצר הגאונים, עמ' 23; רבינו חננאל בלשון שנייה; הרי"ף ב"ויש שגורסין"; הריטב"א ועוד. וגם בתלמוד הבבלי, וקרוב ביותר לפרש כפי שפירשו חכמים 422 אלון, מחקרים, ח"ב, עמ' 60 הערה 49. כי הכוונה לימי הרדיפות על המצוות שלאחר מרד בר כוכבא. רבי יהודה חי בדור אושא ופעל לאחר שוך רדיפות הדת בשנת 139 ואילך. מצינו כדוגמתה בהמשכה של משנת מגילה בפרק ד משנה ח: "העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה". מניח התפילין המבקש להסוות את התפילה של ראש ועושה אותה עגולה – לא עלתה בידו מצווה והוא אף מסתכן 423 כפירושו של רבינו תם, תוספות בדף כד ע"ב ד"ה "סכנה", והראבי"ה, ח"ב עמ' 315-314 ד"ה "ושמעתי מפרשים". . במשנתנו שלושה עניינים: א) איזוהי עיר גדולה ואילו הם כפרים שמקדימים לקרוא את המגילה; ב) באילו מצוות מאחרים את מועד קיומם; ג) דברי רבי יהודה שבמקום שאין נכנסים בשני וחמישי אין קוראים את המגילה אלא בזמנה. התוספתא (פ"א ה"ג-ה"ד) מוסיפה על הדברים הנידונים במשנה, אלא שבהלכה ג היא מוסיפה על דברי רבי יהודה ובהלכה ד היא מוסיפה על עניין המצוות שבהן מאחרים. התוספתא שנתה במשנה את עניין ג לאחר עניין א. מבחינת הסדר ההגיוני סדר התוספתא נאה: תחילה נשנו ההלכות של קריאת המגילה והכניסה לעיר הגדולה, ואחר כך באה הרשימה של מצוות שמאחרין בהן בלא קשר לעיר וכפר 424 עמד על כך ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1127. . כפי שפירשנו לעיל בפירושנו למשנה א שונתה המערכת היישובית בדורו של רבי יהודה, בדור אושא, וימי השוק בשני וחמישי דעכו. ברוב כתבי היד כתוב "שנכנסו" במקום "שנכנסים". בנוסח זה יש ביטוי ברור יותר לכך שההבדל אינו גאוגרפי, כפי שמשתמע מנוסח הדפוס וכתב יד קופמן, אלא הבדל כרונולוגי כפי שפירשנו. נוסח רוב כתבי היד תומך, אפוא, בפירוש המוצע על ידנו ובתאוריות בדבר התפתחות היישוב כפי שהציע לראשונה אלון, וכפי שהתברר בממצא הארכאולוגי. עם זאת, להבדל הכרונולוגי גם משמעות גאוגרפית: המשנה משקפת את שלהי ימי הבית השני, כאשר יהודה הייתה מרכז היישוב היהודי, ובימי רבי יהודה עבר המרכז לגליל עקב מרד בר כוכבא שהתמקד ביהודה, והנזק הרב שנגרם בעטיו.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Megillah 1:3
איזו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנים כו': י' בטלנים הוא שיהיה בבהכ"נ י' בני אדם שלא תהיה להם שום מלאכה אלא עסקי צבור ות"ת וקביעותם בבהכ"נ וכשיחול יום ט' באב יום שבת מתענין יום ראשון כי אקדומי פורענותא לא מקדמינן וכן כשיחול יום חגיגה ביום שבת נקריב ביום ראשון כמו שיתבאר במסכת חגיגה וכשיחול יום הקהל ביום השבת תהיה הקריאה ביום (שמיני) [צ"ל ראשון] וזמן עצי כהנים כבר קדם לך גדרו בסוף תעניות וכשיחול אחד מאלו הימים ביום שבת יהיה הקרבן יום ראשון וכל אלו מאחרין לפי דלא מטא זמן חיובייהו. ואמרו מתנות לאביונים ר"ל כי מי שנתן באותן הימים ר"ל יום אחד עשר שנים עשר ושלשה עשר מתנות לאביונים יצא ידי חובתו ורבי יהודה יפרש דברי חכמים שקדם זכרם:
עשרה בטלנים – that there should be ten men in the synagogue that do not have a trade/vocation other than the [welfare of] the needs of the community and the Reading/Study of the Torah and the diligence in the synagogue (see Tractate Megillah 5a). But when the Ninth of Av falls on Shabbat, we fast on Sunday (i.e., the 10th of Menahem Av) for (see Talmud Megillah 5a) “for the advancement of punishment/retribution, we do not anticipate for ourselves.” And similarly, if the day of the festive offering of the visitors of the Temple on the festivals occurs on the Sabbath day, we off it on Sunday, as will be explained in Tractate Hagigah (Chapter 2 Mishnah 4). And if the Day of Assembly (see Deuteronomy 31:10-13 – which commands the Jewish people to assemble in the Temple courtyard once every seven years to hear the public reading of the book of Deuteronomy during the Festival of Sukkot following the Sabbatical year) falls on Shabbat, the Reading [of the Torah] will be on Sunday. And the time of the priests’ wood-offering, already the marking off of its time was advanced at the end of [Tractate] Taanit (see Chapter 4 Mishnah 5), that if one of those days was on Shabbat, the sacrifice would take place on Sunday. But we made all of these later for the time of our obligation had not [yet] arrived (see Tractate Megillah 5a). And we stated regardingמתנות לאביונים /gifts for the poor, he wants to say that if he gave מתנות לאביונים on those days, that is to say, on the eleventh, twelfth [or] thirteenth [of Adar], he has fulfilled his religious obligation. But Rabbi Yehuda explains the words of the Sages (see Tractate Sanhedrin 25a) that were mentioned above.
Sefaria · Rambam on Mishnah Megillah 1:3
ברע"ב ד"ה באלו אמרו כו' אם חל זמן קריאתה בשבת וברש"י אם חל י"ד בשבת. ועי' בר"ן וברש"י שם והתוי"ט נדחק ומש"כ בשם הרי"ף מהירושלמי ותרומת שקלים נ"פ דר"ל משום דבפרוס הפסח היו תורמין תרומה ראשונה כדתנן ברפ"ג דשקלים והוא בא' בניסן עתוי"ט שם ואם חל בשבת תורמין בע"ש דהא צריך להביא בא' בניסן מתרומה חדשה וכדכתב הר"ן ולכן מה שהוסיף התוי"ט דבא' באדר כו' אין לו ענין בכאן וכן הק"נ אות כ"ב ל"ד ונמשך אחר התוי"ט:
Sefaria · Rashash on Mishnah Megillah 1:3
[אות ה] בהרע"ב ד"ה עשרה. ונזונים משל צבור. והר"ן כ' דא"צ לזה רק כל שמשכימים ומעריבים בזה להיות מצוין בשעת התפלה בבהכ"נ מקרי י' בטלנים: [אות ו] בתוי"ט ד"ה והקהל. משום בימה. והרמב"ם (סוף הלכות חגיגה) כ' הטעם מפני תקיעת חצוצרות והתחינה שאינן דוחים את שבת. ושניהם איתא בירושלמי הובא בכ"מ שם:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Megillah 1:3
באלו אמרו . פי' הר"ב בזמנים של מגילה. ור"ל בי"ד וט"ו. ורש"י פי' אם חל י"ד בשבת. וא"כ באלו קאי על הימים המוקדמים. והרי"ף פי' ע"פ הירושלמי באלו ר"ל במגילה ותרומת [שקלים] דבאחד באדר משמיעין על השקלים ולא בא' בניסן וטעמא פירש הר"ן שאין מביאין קרבנות צבור אלא מתרומה חדשה: זמן עצי הכהנים . בפי' הר"ב והעם וכן ברש"י והר"ן. וכן הוא במשנה ה' פרק בתרא דתענית [*ובסדר המשנה שבירושלמי הכא והתם]: ותשעה באב . כתב הר"ב וה"ה שאר תעניות. והאי דנקט ט' באב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו. אבל שאר צומות אמרינן במסכת ר"ה [פ"ק דף י"ח] רצו מתענין רצו אין מתענין. רש"י: חגיגה . כתב הר"ב שיש לה תשלומין כל ז' ואפילו עצרת כדפי' במ"ו פ"ק דחגיגה: והקהל . פי' הר"ב וכל העם כו' להביא את טפם כו' ובשבת א"א וכ"כ רש"י. וטעמא דאע"ג דנושא חי פטור כדתנן בפ"י דשבת מ"ה הא אמרי' דכל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מתלת. ועוד שאם הוא קטן שאינו נוטל אחת ומניח אחת אפשר דחייב כדכתיבנא במ"ב פי"ח דשבת. וטף לא באו אלא כדי ליתן שכר למביאיהן. כדאיתא בגמרא פ"ק דחגיגה דף ג'. וא"כ אפי' הוא קטן כמות שהוא יש שכר למביאיהם ומביאין אותו וא"א בשבת. ורש"י כתב עוד פירוש אחר בשם ירושלמי משום בימה של עץ שהיו עושין למלך. כדתנן בספ"ז דסוטה. ומאתמול לא עבדינן משום דדחיקא לה עזרה: ולא מקדימין . כתב הר"ב לא מטא זמן חיובייהו גמ'. ופי' הר"ן הקהל קודם זמן חיובו לא אפשר משום בימה [וזמן ההקהל ביום [*א'] דחול המועד [*כדתנן במ"ח פ"ז דסוטה וע"ש] ויום שלפניו הוא י"ט דכמו כן א"א לעשות בימה] וכן זמן עצי כהנים א"א להקדים מפני חבירו שהוא מספיק דא"א לו להכנס בתחומו ע"כ. וחגיגה ודאי א"א להקריב קודם החג דמאי חגיגה שייכא אם אין חג. ומ"ש הר"ב וט"ב משום דאקדומי כו'. בגמרא. וטעמא דאצטריך לכך משום דמכיון דמי"ז בתמוז הובקעה העיר נמצא דהוי זמן תענית בכל אלו הימים הקודמים לט"ב. ועוד הא כתבינן במ"ו פ"ד דתענית דבז' באב נכנסו גוים להיכל וכו': מותרין כו' ומתנות לאביונים . ר"ל כי מי שנתן באותם הימים ר"ל יום י"א י"ב וי"ג מתנות לאביונים יצא ידי חובתו הרמב"ם. אבל משלוח מנות אינו אלא בזמן סעודה דמנות מידי דמיכל הוא והרי"ף הביא ירושלמי דסעודת פורים לא מקדימין. [*וכמ"ש הר"ב במשנה דלעיל]:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Megillah 1:3
איזו היא עיר גדולה שמחוייבת לקרות בי"ד, דלא ככפרים אע"ג שמספקת מים ומזון לעיר שגדולה ממנה: כל שיש בה עשרה בטלנים ששוכרין אותן הצבור שיתבטלו ממלאכתן לכנוס לביה"כ בשעת התפלה. מיהו מוקפין אפי' בלא"ה דינן כמוקף: באלו בימים שנקראת בהן המגילה, כלעיל: אבל זמן עצי כהנים שהיו משפחות בישראל שקבועין להם ימים בשנה להביא בהם עצים למערכה, ועושין אותו יום י"ט [ועי' תענית פ"ד סי' כ"ה]: ותשעה באב ה"ה שאר תענית [ונ"ל דלהכי נקט רק ת"ב, מדאמרי' [ר"ה י"ח ב'] דבזמן שאין מקדש ואין שמד בשום מקום אז רק בת"ב חייבין להתענות הואיל ונכפלו בו צרות, אבל בשאר תעניתים רצו מתענין רצו אין מתענין. ובעת שנשנת המשנה בימי רבי הכי הוה, דאנטונינוס קיסר היה אוהב ישראל [כע"ז ד"י ע"א]. מיהו הטור א"ח [תק"נ] כתב, דהשתא קבלום ישראל עליהן חובה לכולהו עד שיבנה המקדש]: חגיגה ר"ל שחיטת שלמי חגיגה, של י"ט שחל בשבת: והקהל ביום א' דחוהמ"ס שלאחר השמיטה, המלך היה קורא על בימה בביהמ"ק כל משנה תורה [כפ"ז דסוטה]. וכשחל בשבת, אי אפשר, מפני בנין הבימה ההיא, שאי אפשר לעשותה אתמול, כדי שלא יהא דוחק בעזרת נשים שנבנת שם הבימה. ועוד מפני התקיעות שתקעו קודם התחלת הקריאה [ירושלמי שם]: אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרין בקריאת המגילה: מותרין בהספד ובתעניות ביום שהקדימו: ומתנות לאביונים מותרים לחלק אז אף שאינו בזמנו. ר"ל אעפ"כ אם נתנו אז מתנות לאביונים נפטרו מלתת בפורים. אבל שלוח מנות אינו רק בפורים: אמר רבי יהודה אימתי בני כפרים מקדימין:
Sefaria · Yachin on Mishnah Megillah 1:16-26
באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל וכו'. מצוה ליתן טעם על שהקדים ת"ב שהיא באב קודם לחגיגה שהיא בניסן ובעצרת. ועי' תוי"ט לקמן מ"ה פ"ב בתוך ד"ה לקריאת המגילה וכו' באריכות וכ"כ עוד התוי"ט לקמן מ"ו פ"ג שהאריך ליתן טעם על הסדר שם וכאן במוקדם לא הערה כלום וגם מה שמתרץ בשני מקומות הנ"ל אין להם שייכות לענין דהכא: תוי"ט ד"ה ולא מקדימין וכו' ופי' הר"ן וכו'. קיצר במובן כי ז"ל הר"ן ד"ה והקהל וכו' והיו עושין כן בכל שנה ראשונה של שמיטה במוצאי י"ט הראשון של חג כדאיתא בסוטהלו נאמרין וכו' וכל העם חייבין לבוא ולהביא טפם ולא דוחה שבת ופירש טעמא בירושלמי מפני הבימה ויעשו אותה מאתמול כדי שלא לדחוק העזרה הילכך מאחרין ולא מקדימין ע"כ:
Sefaria · Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Megillah 1:3
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
What makes a city: ten batlanim▾
What counts as a city: ten batlanim
A city large enough to read on the 14th is one with ten batlanim — but who are they? Rashi: ten men the community supports to be always in shul, so a minyan for tefillah and leining is always at hand. The Rambam reads it as ten communal functionaries: three dayanim and three tzedakah administrators (six), plus a scribe for documents, a chazzan, a secretary serving shul and beis din, and a teacher of children.
Move it up, or push it off — and where Tisha B'Av fits
Megillah alone is makdimin — read early. The four others (the wood-offering day, Tisha B'Av, chagigah, hakhel) are me'acharin: never early, only deferred, since none has any meaning before its date. That raises a question — the other three are Mikdash-centered; why is Tisha B'Av in the list? One answer: the Tisha B'Av here is not the fast but the first day the korban eitzim was ever brought, which the Tosefta in Megillas Taanis places on Tisha B'Av — so all four are Mikdash occasions after all.
R' Yehuda takes it back
R' Yehuda (a later Tanna, of Usha) limits the early-reading dispensation to places that actually gathered on Mondays and Thursdays; elsewhere one reads only on the 14th. He is signaling an institution already going obsolete as the old market-and-court rhythm faded. (And on the early days one may still eulogize, fast, and give matanos la'evyonim — the poor look to the reading-day for their gifts.)
שְׁאֵלַת חָכָם
Why is Tisha B'Av listed before chagigah and hakhel, out of calendar order? (Yesh Seder LaMishnah)
Series Insights
Series context▾
Where this sits: the laws of observing Tisha B'Av
This series treats Tisha B’Av not as a single day but as a deepening arc of mourning — minimizing joy from Rosh Chodesh Av, layering restrictions through the week it falls in, down to the fast itself. This mishnah guards one edge of that arc: when Tisha B’Av coincides with Shabbos, the fast is pushed to Sunday — never moved up — so the mourning is not accelerated. The series places it among the mishnayos that shape how the day is kept.