Pesachim 4:5 — Working on Tisha B'Av and Erev Pesach
Series · The ChurbanMoed › Pesachim › Perek 4 › Mishnah 5מוֹעֵד ‹ פסחים ‹ פרק ד׳ ‹ משנה ה׳
Working on Tisha B'Av and Erev Pesach
מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְאָב וּבְעֶרֶב פֶּסַח
Mishnah פסחים ד׳:ה׳ · Pesachim 4:5
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְתִשְׁעָה בְאָב, עוֹשִׂין.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אֵין עוֹשִׂין.
וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,
בִּיהוּדָה הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת,
וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כָּל עִקָּר.
וְהַלַּיְלָה,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין,
וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין עַד הָנֵץ הַחַמָּה.
Where the custom is to work on Tisha B'Av, one works.
Where the custom is not to work, one does not work.
And everywhere, talmidei chachamim refrain.
Rabban Shimon ben Gamliel says: a person should always make himself a talmid chacham.
And the Chachamim say:
in Yehuda they would work on erev Pesach until midday,
and in the Galil they did not work at all.
And the night before —
Beis Shammai forbid,
and Beis Hillel permit until sunrise.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
Summary Chartwhat does this mean?
Working on Tisha B'Av and Erev Pesach▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| May one work on Tisha B'Av? | Where the custom permits, yes; where it forbids, no | — |
| What of a talmid chacham? | Tanna Kamma: Everywhere, he refrains | — |
| Rabban Shimon ben Gamliel: One should always make himself a talmid chacham | — | |
| May one work on erev Pesach (until midday)? | Chachamim: In Yehuda, yes — until midday; in the Galil, not at all | — |
| And the night before? | Beis Shammai: Forbidden | — |
| Beis Hillel: Permitted until sunrise | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
תלמידי חכמים בטלים. ממלאכתן כל אותו היום, כדי שלא יסיחו דעתם מאבלות: לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם. ולא מחזי כיהרא, שהרואה אותו בטל אומר אין לו מלאכה לעשות ולא מפני שנוהג בו אסור : וחכמים אומרים ביהודה וכו'. חכמים סבירא להו דעשית מלאכה בערבי פסחים לאו במנהגא תליא מלתא, אלא ביהודה היו מתירים ובגליל אוסרים אסור גמור, ולא מכח מנהג: הלילה. ליל ארבעה עשר, לאנשי גליל שאוסרים לעשות מלאכה בערבי פסחים: בית שמאי אוסרים. להם ככל שאר ימים טובים שאסורים בעשית מלאכה, שהלילה הולך אחר היום: ובית הלל מתירים. מידי דהוה אתענית, שהיום אסור באכילה והלילה מתר :
תלמידי חכמים בטלים – [Sages are idle] from their work all that day, in order that their attentions would not be diverted from mourning. לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם – and it does not appear like haughtiness, for a person who sees him idle would say that he has no work to do and not because he practices a prohibition upon himself. וחכמים אומרים ביהודה – The Sages hold that doing work on the eve of Passover is not something dependent upon a custom but rather in Judea, they would permit it and in the Galilee, it would be a complete prohibition, and not from the strength of the custom. הלילה – the night of the fourteenth [of Nisan]; for the people of the Galiele who prohibit doing work on the eves of Passover. ב"ש אוסרים – [prohibits] them like the other Holy days where it is prohibited to do work for the night follows after the day. וב"ה מתירים – something that resembles a fast [day] where the day is prohiibred in eating and in the nighttime it is permissible.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Pesachim 4:5
Introduction This is the last mishnah to note different customs in different places. It returns to the original topic of the chapter doing work on semi-holidays. The first section of the mishnah deals with the ninth of Av, a day of mourning commemorating the destruction of both Temples, while the second section returns to discuss the day before Pesah, the very topic that was discussed above in mishnah one. The fact that the mishnah returns to the same subject with which it began is a sign of its careful editing. In a place where it is the custom to do work on the ninth of Av, one may do it; where it is the custom not to do work, one may not do it. And in all places students of sages desist [from work on that day]. Rabban Shimon ben Gamaliel said: a man should always make himself a student of sages. The ninth of Av is not a festival such that it is strictly forbidden to do work on that day. Rather just as it is not appropriate for a mourner to work, so too in some places it was felt that it was not appropriate to work on this day. However, others allowed work on the ninth of Av. According to this position the mourning for the Temple is not the same as normal mourning since the tragedy has long passed. Even in places where work is allowed, students of sages (alternatively we might understand “talmidei hachamim” as referring to sages themselves) should not work. Their extra devotion to the Torah demands of them an extra observance of this day as well. Rabban Shimon ben Gamaliel says that everyone should strive to act like students of the sages and not work on the ninth of Av. Such behavior is not considered to be overly arrogant. But the sages say: In Judea they used to do work on the eve of Pesah until midday, while in Galilee they did not work at all. The sages here disagree with the mishnah in the beginning of the chapter. According to the sages, working on the eve of Pesach is not dependent on local custom, as was described above. Rather, in Judea they allowed people to work until midday, whereas in the Galilee they forbid work the whole day. Some explain that in this mishnah the sages explain the first mishnah above. When the mishnah said that there were places with different customs it meant, according to the sages, that these customs differed between Judea and Galilee. [With regard to] the night: Beth Shammai forbid [work], but Bet Hillel permit it until sunrise. In this section Beth Shammai and Bet Hillel debate what the custom was in Galilee, where they did not work on the eve of Pesah. According to Bet Shammai, this prohibition included working on the night before Pesah (the night before the seder), whereas Bet Hillel held that the prohibition of work did not begin until sunrise on the fourteenth.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Pesachim 4:5
וב"ה מתירין . מידי דהוה התענית, דאין איסור אאכילה בו להתענג אלא להיות עליו לטורח ולהצטער, וכמו כן איסור המלאכה (בפ"ע) [בע"פ] אינו להתענג בו כמו בי"ט, אלא אדרבא כדי לטרוח בביעור חמץ ועשיית המצה, כן יש לפרש לפי דברי הר"ב, והתי"ט דרך בדרך אחרת: עד הנץ החמה . מדהוצרך ב"ה לפרש דבענין זה לא מחמרינן כולי האי ושרי עד הנץ החמה, ש"מ דתחילת היום הוא מעמוד השחר כמו שהוכחתי בפ"ג משנה ב', דאי לא תימא הכי למה הוצרך ב"ה לפרש עד הנץ החמה, לשתוק מיניה, כי פשיטא דעד אותה שעה יהיה מותר להיות שעדיין ליליא הוא:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Pesachim 4:5
(יא) והא דבסוף פרק ב' דברכות לענין חתן (שלא יקרא קריאת שמע) אפכא שמעינן ליה. מתרץ בגמרא דרבנן סברי הכא כיון דכלי עלמא עבדי מלאכה ואיהו לא עביד מחזי כיהרא, אבל התם כיון דכלי עלמא קרו ואיהו נמי קרי, לא. ורבן שמעון בן גמליאל סבר התם דבעינן כונה ואנן סהדי דלא מצי כווני דעתיה מחזי כיהרא, אבל הכא לא, דאמרי מלאכה הוא דלית ליה, פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. ואיכא שנויא אחרינא דמחלפת השיטה: (יב) ולכאורה סברא דבית שמאי עדיפא. ונראה לי דהטעם דהאסור הוא משום שחיטת הפסח, וקאמרי בית הלל דכיון דמשום שחיטת הפסח [כדלעיל באות ב'] הוא כו' הרי הקרבן והתענית שוין הן, דלכפרה באים כו', ולפיכך ילפי מתענית:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim 4:5
וב"ה מתירין. פירש הרע"ב מידי דהוי אתענית. כתב בתי"ט ולכאורה סברה דבית שמאי עדיפא כו' עמ"ש דוחק מבואר: ואענה אף אני חלקי ונ"ל דסברא דב"ה עדיפא דילפי מתענית דשייך נמי באותו יום. כדאמרי' בפ' ע"פ (דקח"א) דר"ש הוה יתיב בתעניתא במעלי פסחא. ובעינן למימר התם דטעמיה משום דאתי לאימנוע' מלמעבד פסחא. ואע"ג דמסקינן משום דאסטניס הוה. היינו משו' דר"ש בתר חורבן הוה. משו"ה מסתבר לתלמודא טפי הך טעמא דאסטניסות ודוק. מ"מ שמעינן מנה דבזמן שהיו מקריבין קרבן פסח שפיר דמי למיתב בתעניתא מפני הקרבן שלא יפשע בו. והוא הטעם בעינו שנאסר מחמתו היום במלאכה. א"כ משו"ה עדיף להו לב"ה למילף מתענית דבו ביום. שהנוהג בו תענית מטעם הנז'. אינו מתענה בלילה שלו. הכי נמי במלאכה שנאסרה מזה הטעם עצמו דכוותה כך נ"ל דבר נאה ומתקבל: משנה לחם ובגליל מה שהיו מחמירין אנשי גליל יותר מאנשי יהודה. אע"ג דלכאורה איפכא מסתברא. כי בני יהודה קרובים למקדש ולעבודה. והיה נאה להם להחמיר יותר בדבר הנוגע לו. וי"ל אדרבה היא הנותנת. כי מאחר שבני גליל רחוקין מירושלם. לפיכך היו צריכין להיות פנויין בע"פ. ולכך אסרו עצמן במלאכה. שאם היה מותר בה. שמא היה מניח איזו מלאכה לעי"ט. והיה מתעצל לעלות. ולעשות הפסח במועדו. משא"כ ביהודה. שהיו קרובים ומוכנים להקריבו מיד. לא היו צריכין לחוש לעצלות. ולא היו יראים שתגרום המלאכה בטול ההקרבה בזמנה. ונראה נכון.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim 4:5
מקום שגהנו לעשות בט' באב עושין. אע"פ שיום אבלות הוא ואבל אסור במלאכה לא אסרו מלאכה לאבל אלא באבלות חדשה אבל באבלות ישנה לא ומ"מ יש שהיו נוהגין בו איסור מלאכה מתורת מנהג ומתוך כך מקום שנהגו וכו': ובכל מקום חכמים בטלים בו. שהם הראויין להכיר בחסרון המקום הנכבד יותר מכולן עכ"ל הרב המאירי ז"ל: ובטור א"ח סי' תקנ"ד ואיתא בס"פ בתרא דתענית: רשב"ג אומ' לעולם יעשה וכו'. הרב יהוסף ז"ל הגיה יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים. ובגמ' למימרא דרשב"ג סבר לא חיישי' ליוהרא ורבנן סברי חיישי' והא אפכא שמעינן להו דתנן בס"פ היה קורא חתן אם רצה לקרות ק"ש בלילה הראשון קורא רשבג"א לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דמיחזי כיוהרא ומחינן בידיה א"ר יוחנן מוחלפת השיטה פי' התנא שסדרן טעה באחת מהן והחליף שיטתו רב שישא בריה דרב אידי אמר לא תיפוך כו' ובפרק בתרא דתעניות תניא רבן גמליאל אומר כל העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה לעולם וכך הנוסחא שם בטור אלא שבגמרות שלפנינו הנוסחא שם ר' עקיבא אומר כל העושה וכו'. וכתב החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דהא דקתני מתני' דמקום שנהגו לעשות עושין ואינו רשאי ליבטל מפני המחלוקת מפרש בירוש' דלא תיקשי והרי אין כאן מחלוקת דכמה בטלני איכא בשוקא דמתני' מיירי במתמיה כלומר באיש שלעולם אינו בטל שהוא עסקן גדול וכל הרואין אותו היום בטל יתמהו ובהכרח יאמרו שהוא משנה מנהג העיר לימנע מלעשות מלאכה בט"ב אבל בשאר בני אדם ודאי רשאין ליבטל ות"ח הנהנים מיגיעם אף אותם שלעולם אינם בטלים השעות הקבועות להם למלאכתם ביום בטלים בט' באב דאין כאן מחלוקת דלהם נאה ורשב"ג ס"ל כיון דת"ח בטלים יש רשות לכל מי שירצה ליבטל דאין כאן תו מחלוקת אלא יתלו הדבר לומר דלא גזרו איסור אלא מעיקרא תלי הדבר ברצון כל אדם הרוצה יעשה הרוצה ימנע ע"כ: וחכמים אומרים ביהודה וכו'. קשה קצת לע"ד דאמאי שבק עד השתא מלאשמועינן פלוגתא דחכמים את"ק דריש פירקין ומה שנראה לומר דרך פשט הוא משום דבעא לסיומינהו לכולהו מקום שנהגו זה אחר זה והשתא הדר למילתיה קמייתא דערבי פסחים עד חצות. ושמא אפשר לומר עוד דרצה התנא לאשמועינן בסמיכות מילתייהו דחכמים הכא לענין מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב משום להשמיענו דבתרתי פליגי ר' יהודה דהיינו חכמים דמתני' אר"מ דהיינו ת"ק דריש פירקין כמו שמפורש בגמ' כמו שנכתוב בסמוך חדא דר"מ סבר דבמנהגא תליא מילתא ור' יהודה סבר דבאיסורא תליא מילתא וחדא דר"מ סבר דאל ישנה אדם מפני המחלוקת אפי' שיהא ת"ח ור' יהודה סבר דאם הוא ת"ח מותר לשנות כגון להיות בטל ממלאכה ע"פ אפי' בחצות היום הראשון כמו שאתה ר"מ מודה לי דבט' באב בכל מקום ת"ח בטלים ויש להם על מה שיסמוכו דהא אנשי גליל אוסרין מן הדין לעשות מלאכה כל עיקר אפי' חצות היום הראשון ואפי' עמי הארץ א"כ דין הוא שבשאר מקומות לכל הפחות ת"ח יהיו בטלין ובזה ידוקדק מלות כל עיקר דקתני מתני' דנראה שהן מלות יתירות ועוד אפשר לומר דמלות כל עיקר היתירות אתו לאשמועי' אפי' מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד וגם אפי' שלש אומניות דוק. ובגמ' מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא דקתני ב"ש אוסרין דמשמע בכל מקום א"ר יוחנן לא קשיא הא ר"מ הא ר' יהודה דתניא א"ר יהודה ביהודה היו עושין מלאכה בע"פ עד חצות ובגליל אינם עושין כל עיקר א"ל ר"מ מה ראיה יהודה וגליל לכאן אף כל מקום שנהגו היתר היתר נהגו איסור איסור מדקאמר ר"מ מנהגא מכלל דר' יהודה איסורא קאמר דבני יהודה מתירין ובני גליל אוסרין דאי מנהגא קאמר מאי פלוגתיה דר"מ הא ר' יהודה הכי הוה אמר בגליל היו נוהגין בו איסור שהחמירו על עצמן וביהודה נוהגין בו היתר וכתבו תוס' ז"ל אמתני' ליכא למידק הכי מדקאמר ת"ק מנהגא מכלל דחכמים איסורא קאמרי דאמתני' איכא למימר דתרוייהו סברי מנהגא וה"ק ליה חכמים לת"ק למה אתה סותם דבריך והלא אתה יכול לפרש דבריך ולבאר דבגליל אין עושין וביהודה עושין ובברייתא לא שייך לפ' כן ע"כ נראה שרוצים לומר דבברייתא לא שייך לפרש כן מפני שר' יהודה הוא שדבר ברישא. ונלע"ד דמשום הכי נמי רש"י ז"ל פירש ולבסוף תני איסורא דקתני ב"ש אוסרין דמשמע בכל מקום כלומר אבל מרישא דקתני וחכמים אומרים וכו' ליכא למידק הכי. וכתבו עוד תוס' והרא"ש ז"ל ומתני' דריש פירקין ר"מ ומתני' דהכא ר' יהודה ופלוגתא דב"ש וב"ה בלילה ובגליל ואליבא דר' יהודה ולר"מ לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה דליכא איסורא אלא מנהגא ובמנהגא לא שייך פלוגתא דליחזי היכי נהוג ע"כ. ולפי' זה רבינו עובדיה ז"ל שפירש הלילה ליל ארבעה עשר לאנשי גליל וכו' לפי המסקנא פירש ואליבא דר' יהודה כדכתבינן. ואע"ג דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה כתבו שם דיראה דהלכה כר"מ בהא דסתם משנה דריש פירקין עדיף מדברי חכמים ע"כ ובגמ' פריך וסבר ר' יהודה י"ד מותר בעשיית מלאכה דקאמר בני יהודה מתירין והתניא ר' יהודה אומר המנכש בי"ג וכו' מנכש בי"ג קתני מנכש בי"ד לא קתני ומ"ט נקט י"ג ולא נקט י"ד אי משום דלא מיקלטא לפני העומר הקרב בט"ז מכדי שמעי' ליה דאמר בפ' שני דשביעית כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת. ואי י"ד מותר במלאכה נמי נינקוט ארביסר נמי דהא איכא מקצת ארביסר וחמיסר כולו ומקצת שיתסר עד שעת הקרבתו ותירץ דבגלילא שנו שלא היו עושין מלאכה כל עיקר בי"ד ובהן נשנית משנה זו רבינא אמר לעולם ביהודה ודקא קשיא לך ליתני י"ר בהשרשה חד מקצת היום ככולו אמרינן תרי לא אמרינן ע"כ ובירוש' נמי תרצו בשם ר' יוחנן שני תלמידים שנו אותה כדמשני בבבלי. ואיתא תו התם תלתא תנאי אינון חד אמר אסור וחד אמר מותר וחד אמר מנהג: והלילה ב"ש וכו'. ס"א ובלילה ואיתא בפ"ק דיבמות דף י"ג:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Pesachim 4:5
מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין – תענית אינה יום האסור במלאכה, אבל חכמים הנהיגו ימי שבתון גם בתעניות. בזמן עצירת גשמים הוטלו על הציבור שלוש עשרה תעניות בשלוש סדרות של שלוש, שלוש ושבע תעניות. בשלוש התעניות הראשונות מותרין במלאכה, בסדרה השנייה אסורין במלאכה ובסדרה השלישית אסורין והוטלו אפילו מגבלות על פתיחת החנויות 75 משנה, תענית פ"א מ"ו, וראו פירושנו למשנה זו. . רק טבעי הוא שבתענית תשעה באב, החמורה מכל התעניות, יוטל איסור גם על מלאכה ומסחר. אף על פי כן אנו שומעים כי רק בחלק מהמקומות נהגו באיסור מלאכה, ומקום שנהגו בו לעשות מלאכה לא היה בכך איסור. מקום שנהגו שלא – לעשות מלאכה, אינן עושין בכל מקום תלמידי חכמים בטילים – חכמים מגלים דעתם כי בעצם מן הראוי לאסור עשיית מלאכה בתשעה באב. פעם נוספת אנו רואים שיחסם של חכמים למנהג אינו פלורליסטי לחלוטין. הם מתירים את קיומו, אך אינם נמנעים מלרמוז על מנהג שאינו מקובל עליהם. במקרה זה ברור שלפי חכמים מן הראוי היה לאסור מלאכה כמו בימי תענית, אך אין הם מנסים לעקור מנהג קיים. רבן שמעון בן גמליאל אומר יעשו כל העם עצמן כתלמידי חכמים – לפי פשוטם של דברים רבן שמעון בן גמליאל קורא תיגר על המנהג המתיר עשיית מלאכה, וקורא לציבור להחמיר על עצמו 76 כן פירשו המאירי ואחרים. . כאמור לעיל, חכמים דרשו שלא לשנות מהמנהג המקומי, ולכל היותר התירו להחמיר במי שבא ממקום שנהגו בו להחמיר. כפי שראינו גם במקרה מעין זה יש גישות ולפיהן זכותו, או חובתו, של ההלך להחמיר מותנית בכך שהדבר לא יעורר מחלוקת. אם נקבל את הפירוש הפשוט תהיה במשנה זו חריגה מהכלל הקודם, זאת משום שלדעת חכמים בכלל, ורבן שמעון בן גמליאל בפרט, עשיית מלאכה בתשעה באב היא נוהג פסול 77 על ההחמרה כבעיה חברתית ראו דברינו הקצרים בפירושנו לברכות פ"ב מ"ח. . דברי רבן שמעון בן גמליאל שבמשנה נדונים בירושלמי: "כמתמיה יעשו כל אדם עצמן תלמידי חכמים כל עצמן לא גזרו חכמים בטילה בתשעה באב" (לא ע"א). כמה פירושים אפשריים למימרה זו. ניתן לפסק את הדברים כך: "כמתמיה! יעשו כל אדם עצמן תלמידי חכמים? כל עצמן לא גזרו חכמים בטילה בתשעה באב". לפי פירוש זה רבן שמעון בן גמליאל תמה על המשפט הקודם הקובע שתלמידי חכמים בטלים ממלאכה וטוען: יעשו כל אדם עצמן תלמידי חכמים?! האומנם רשאי כל אדם לעשות עצמו כחכם ולהתבטל ממלאכה?! או: אם אכן תלמידי חכמים חייבים שלא לעבוד – הכלל צריך לחול גם על כל אדם! לו כך היה, חכמים היו צריכים לאסור עשיית מלאכה בתשעה באב על כל אדם, והרי חכמים לא גזרו זאת. לפי פירוש זה רבן שמעון בן גמליאל אוסר על חכמים להחמיר על עצמם, בניגוד לפירוש הפשוט שהצענו לעיל. המונח "מתמיה" מופיע לעיל אגב הדיון במי שעובר ממקום למקום, והוא מסביר שאסור לשנות מפני המחלוקת רק ב"מתמיה", כלומר במקום ובמצב שמי שאינו עובד הוא מתמיה, דהיינו באדם הרגיל לעבוד ואם הוא בטל ממלאכה יש בכך התרסה כלפי הציבור. על כן ייתכן לפרש שאדם מתמיה, כלומר מי שהכול רגילים לראותו עובד, אינו רשאי לעשות עצמו תלמיד חכם ולהתבטל ממלאכה בתשעה באב. הבבלי מפרש כך את דברי רבן שמעון בן גמליאל, מבלי להזכיר את המונח "מתמיה" (נד ע"ב - נה ע"א) 78 כך מפרש ליברמן את הירושלמי (ראו ירושלמי כפשוטו על אתר), ונראה שנגרר אחר פירוש הבבלי. . הבבלי מציע את שני הפירושים ותולה אותם במחלוקת עקרונית: האם יש לחשוש ל"יוהרה", שהרי המחמיר משדר לציבור מסר של החמרה בדבר המותר (נה ע"א). לפי פירוש אחד רבן שמעון בן גמליאל אוסר ביטול מלאכה, ולפי הפירוש השני במקרה זה אין בכך יוהרה כיוון ש"כמה בטלני איכא בשוקא", והבטל ממלאכה אינו מוציא עצמו מהכלל. לבבלי ברור שקיימת מחלוקת עקרונית בנושא החשש מיוהרה. הוא אף מציע להחליף את שמות מוסרי המימרות במשנה כדי שמשנתנו לא תסתור משנה אחרת שרבן שמעון בן גמליאל וחכמים נחלקים בה בעניין היוהרה במקרה אחר. הווה אומר, הבבלי רואה בעניין היוהרה חשש הלכתי עקרוני, שרק במקרה זה אינו חל. מעניין שהדיון ביוהרה אינו נקשר לשינוי "מפני המחלוקת", ולפי הבבלי אלו עקרונות שונים. כל זאת אף שלכאורה קיימת זיקה הדוקה בין השניים. בבבלי מצוטטות מימרות אחדות המתירות לעשות מלאכה בתשעה באב וקובעות זאת כהלכה לכל דבר: "אין בין תשעה באב לתענית צבור אלא שזה [תענית ציבור] אסור בעשיית מלאכה וזה מותר בעשיית מלאכה" (נד ע"ב), וכן מימרות נוספות. הבבלי מפרש שמימרות אלו הן רק במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבל ברור שזה פירוש מאולץ. כמו במשניות הקודמות היו שתלו את הדבר במנהג, והיו שניסחו את ההלכה כאחד המנהגים. מחלוקת המנהגים היא כמחלוקת בהלכה, ולפנינו סדרת מחלוקות הלכתיות שהיו גם תלויות במחלוקת מנהגים. אשר לנוסח המשנה, ר' יהוסף אשכנזי הגיה "יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים" 79 כך כותב בעל מלאכת שלמה. , ואין בהגהה צורך. במשנה בתענית (פ"א מ"ז) נזכרים "יחידים", המזוהים בספרות האמוראית כ"רבנן", המקבלים על עצמם תעניות מעבר לנדרש מכלל הציבור. שם כבמשנתנו יש הסתייגות של מסורת חכמים מן היוהרה העשויה להניע נוהג צדקני מובהק ומיוחד, אך מנהג מיוחד לתלמידי חכמים הוא תופעה טיפוסית לחברות עילית, המעצבות את מעמדן כחריגות ומיוחדות 80 ראו דיוננו במסכת תענית פ"א מ"ז, ודיון ארוך כללי במבוא למסכת נדרים. . וחכמים אומרים ביהודה עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל אין עושין כל עיקר – בכתב יד קאופמן זו משנה חדשה (משנה ו), ובדפוסים זה המשך המשנה הקודמת. נוסח כתב יד קאופמן עדיף, שכן זה עניין חדש החוזר לראש הפרק. הבדלים בחלוקת המשניות בכתבי היד השונים הם תופעה תדירה, ובדרך כלל לא הערנו עליה. במשנה א נקבעו שני המנהגים בדבר עשיית מלאכה בערבי פסחים, ומשנתנו היא המשך ישיר של משנה א. "וחכמים אומרים" – וי"ו החיבור מצויה בכתבי יד הטובים, ולעיל 81 ראו לעיל, משנה א. הצענו שבעבר היו משנה א ומשנה זו מחוברות ונקראו (ונלמדו) ברצף אחד. רק עורך הפרק, שהביא את הפרק מקובץ ערוך במקום אחר, ניתק אותם. פרשנים מסורתיים, שלא תמיד היו מודעים לסודות עריכת המשנה לרבדיה, חיפשו פתרונות אחרים. הריב"ן, למשל, אומר: "חכמים נטריה ליה לתנא קמא עד דאיסתלק לה מכל הני מקום שנהגו והדר פליגי ארישא... למימרא דלא במנהג תליא מילתא אלא באיסור והיתר" (פירוש הריב"ן לבבלי, נה ע"א). כלומר, חכמים חיכו לסוף הדיון על "מקום שנהגו" וחוזרים לדון בדברי התנא הראשון. הוא הגדיר את המנהגים, והם חולקים וטוענים שההבדל אינו תלוי במנהג אלא בהלכה. משנתנו מגדירה את ההבדלים הגאוגרפיים. המקום שנהגו בו לעבוד בערבי פסחים עד חצות היום הוא ביהודה, ובגליל נהגו שלא לעבוד, ולפי הירושלמי נהגו בירושלים כמו בגליל (פ"א ה"ה, כז ע"ד). בנושאים נוספים אנו שומעים על מנהגי הגליל השונים מאלו שביהודה. לעתים מנהג ירושלים הוא מנהג הגליל וניכרת קרבה בין ירושלים והגליל, וממילא יש הבדל בין מנהג ירושלים לזה של יהודה הסמוכה לה 82 ספראי, הגליל. . יש בכך עדות נוספת למידת זיקתו של הגליל לקיום מצוות ולבית המקדש. ובלילה בית שמי אוסרין ובית הלל מתירין עד שתנץ החמה – שורה זו מניחה בפשטות שלכל הדעות אין לעבוד כל היום, לדעת בית שמאי איסור העבודה מתחיל כבר בערב שלפני כן, ולדעת בית הלל האיסור חל רק מהנץ החמה. בתוספתא נחלקים באותו נושא רבי אליעזר בן יעקב, הסובר כבית שמאי, ורבי יהודה, הסובר כבית הלל (פ"ג [ב] הי"ח). מעניין שרבי יהודה, שפגשנוהו במשניות קודמות, ובעיקר בפרק א, כמחמיר ודוגל בשיטת בית שמאי בביעור חמץ, הולך כאן בדעת בית הלל. רבי אליעזר בן יעקב (בית שמאי) מנמק את דעתו בפשטות: מכיוון שיום יד הוא יום חג – לכן ברור שכל היום אסור במלאכה, ולא מצינו יום שרק חלקו אסור במלאכה. רבי יהודה טוען שאכן יום יד בניסן נחלק, והא ראיה שרק חלקו אסור באכילת חמץ 83 כל הדיון באיסור מלאכה בלילה הוא במידת מה משני. בדרך כלל הלילה אינו זמן מלאכה ואין עובדים בו. איסור המלאכה הנזכר כאן אינו איסור מלאכה כמו בהלכות שבת, שכל מלאכה נאסרה, אלא חכמים אסרו רק עבודה לפרנסה או עבודה משמעותית הגוזלת זמן רב ויש לה אופי של חול, ועבודה מסוג זה אינה נעשית, בדרך כלל, בלילה. . בתלמודים הנימוקים מתחדדים. כפי שאמרנו בפירושנו למשנה א, איסור המלאכה צומח מתוך מעמד ההקרבה. מי שמקריב קרבן אסור במלאכה כל אותו היום. לפי אותו עיקרון, גם מי שמקריב קרבן פסח אסור במלאכה כל היום, אך לא נאמר מתי היום מתחיל, מהערב שלפניו או מהבוקר. את הכלל שהמקריב אינו עובד באותו יום ניתן לצמצם ליום בלבד, ולא ללילה שלפניו. רבי אבהו מרחיב את הטיעון ואומר שאמנם אין לעבוד ביום הקרבת קרבן, אבל בדרך כלל ניתן להקריב את הקרבן בבוקר, ואילו את קרבן פסח יש להקריב רק אחרי חצות (ירו', ל ע"ד). נימוק זה מתאים לשיטת בית הלל האוסרים מלאכה כל היום (ומתירים בלילה), אך הוא מתאים עוד יותר למי שאומר שאיסור המלאכה חל רק מחצות היום 84 גם בירו', ל ע"ד, מובא נימוק זה לעניין העבודה מהבוקר או משש שעות. . מחלוקת בית הלל ובית שמאי נראית כסותרת את התפיסה שהיתר העבודה תלוי במנהג המקומי. שאלה זו נשאלת בשני התלמודים, והיא חזרה גם בדיונים הקודמים בפרק זה. הבבלי מנסח: "מעיקרא תנא מנהגא ולבסוף תנא איסורא?" (בתחילה שנה מנהג ולבסוף איסור? – נה ע"א), ובירושלמי הדברים מנוסחים כמסקנה: "כל הדברים תלו אותן במנהג" (ל ע"ג). אם כן, אלו הלכות שתלו (הגדירו) אותן במנהג. נמצאנו למדים שלדעת התלמודים מנהג אינו מחלוקת הלכתית. עם זאת, הירושלמי מקבל את הסתירה הפורמלית כמות שהיא. בסוגיה אחרת (פ"א ה"ה, כז ע"ד) הירושלמי קובע שמי ששנה זו לא שנה זו, כלומר זו מחלוקת חכמים האם זו מחלוקת הלכתית או הבדל שבמנהג. רבי זעירא אומר ששלוש דעות בנושא: מותר, אסור ותליית הדבר במנהג, והבבלי מנסה להעמיד את הנושא כמחלוקת. לשיטת רבי מאיר הדבר תלוי במנהג המקומי, ולפי רבי יהודה זו הלכה. על כל פנים, לדעת התלמודים מחלוקת מנהגים אינה יכולה להיות מחלוקת הלכתית רגילה, ומחלוקת הלכתית אינה יכולה להפוך ולהיות בסיס למנהגים מקומיים שונים. לכאורה ניתן לטעון שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא רק לנוהגים באיסור מלאכה, וניתן אף לשפר מעט את הטיעון ולומר שבית שמאי ובית הלל נחלקו על ההלכות הנוהגות בירושלים וחלות על מקריבי קרבנות הפסח. אלו ודאי אסורים במלאכה כל היום, ונחלקו בית שמאי ובית הלל מתי היום מתחיל. ברם, קשה להבין כיצד בית שמאי ובית הלל חיוו את דעתם רק על חלק מהבעיה. קשה עוד יותר להבין כיצד התגבשו מנהגים בניגוד לדעתם של התנאים הקדומים, רבי היוקרה והסמכות. נראה שעלינו לחזור להסבר שניתן במבוא לפרק זה. ההבדל בין מחלוקת הלכתית לבין מחלוקת המנהגים הוא רופף. מחלוקת המנהגים היא מחלוקת הלכתית לכל דבר. ייתכן שהחלה כמחלוקת חכמים, וייתכן שהחלה כנוהג ציבורי. כך או כך זו מחלוקת הלכתית, ובכל אזור נתקבלה דעה אחת. דעתם של בית שמאי נדחתה, ודעת בית הלל התקבלה בירושלים ובגליל, ולאורה הולכים התנאים והמשניות להלן. ביטויים נוספים שהמנהגים מוצגים בהם כהלכה לכל דבר מופיעים בבבלי ובירושלמי, ואף פסוקים התומכים באיסור מלאכה כל היום נזכרים בהם, כגון "פסח הוא לה' " (ירו', לא ע"א), וכן דיון בבבלי (נה ע"א). בברייתא בבבלי שני המנהגים מנוסחים כמחלוקת כמעט לכל דבר, ונראה כי אכן הבדל המנהגים הוא מחלוקת בהלכה. סיכום אם כן, מצטיירת התפתחות מעניינת של ההלכות. ראשיתו של איסור מלאכה בהלכה שהמקריב קרבן אסור במלאכה באותו יום. הלכה זו היא, אפוא, חלק מהלכות המקדש, וכמו הלכות אחרות גלשה מהמקדש למדינה. בית שמאי ובית הלל חלקו בפרטיה, אבל במקביל התפתח מנהג המקל ומאפשר לעשות מלאכה עד חצות. מנהג זה פשט ביהודה, אך בירושלים ובגליל לא התקבל. להלן נראה כי התפתחו מנהגים נוספים וקולות נוספים בנושא. מכל מקום, איסור מלאכה בערבי פסחים המשיך גם לאחר החורבן. במקביל התחולל תהליך מעט רחב יותר של התחלת החג כבר ביום יד בניסן. כפי שראינו, תהליך דומה התחולל לגבי בדיקת חמץ וביעורו. בפירושנו לפרק א משנה א ראינו כי גם שם אוזכרו שלושה מועדים אלו: ערב יום יד (אור לארבעה עשר), הבוקר וחצות היום. כפי שראינו, קביעת חצות היום כמועד לביעור חמץ הובילה את קביעת מועדי בדיקת החמץ. רבי יהודה הוא המחמיר וסובר שאיסור חמץ מתחיל עוד לפני כניסת החג עצמו. הוא סבור שאיסור חמץ חל מהתורה בחצות היום, ואכן גם כאן רבי יהודה סבור שאיסור מלאכה חל לפחות מהבוקר. לעומתו רבי מאיר סבור שלפי דין תורה חל איסור חמץ רק מהערב, הביעור בחצות היום הוא בבחינת סייג ואמצעי זהירות, ובמקביל הוא המאחר באיסור מלאכה ומתיר מעט עבודות עד חצות 85 ראו לעיל, פירושנו לפ"א מ"ד. . התלמוד הבבלי (נ ע"ב) שואל מדוע המשנה מתמקדת דווקא בערבי פסחים, הרי גם בערבי שבתות אין לעבוד מחצות היום. הבבלי אמנם מביא ציטוטים המעידים על גישה זו, ומסביר שבערב פסח האיסור חמור ורחב יותר. בעקבות הגמרא מנסים ראשונים לחדד את ההבדלים ולהעניק להם אופי משפטי חד משמעי 86 ראו למשל הרא"ש והר"ן למקום, וראו פירושנו להלן, פ"י מ"א. . דומה שהמאמץ מיותר. מדובר בנוהג וולונטרי, ואין זה מן הראוי לעוטפו במעטפת משפטית טכנית. איסור המלאכה בערב פסח היה רחב, ונפוץ יותר. יתר על כן, ממקורות אחרים אנו שומעים על עבודה בערב שבת עד הרגע האחרון. כך, למשל, כוהן היה עולה לראש אחד המגדלים ותוקע בחצוצרה כדי לסמן את כניסת השבת. על כך אנו שומעים מהמשנה ומדברי יוספוס 87 משנה, סוכה פ"ה מ"ה; מלח', ד 582 ;לכתובת ראו מזר, הר הבית. . כתובת שנמצאה בהר הבית קובעת כנראה את המקום שממנו תקעו הכוהנים. מאוחר יותר אנו שומעים על המשכתו של הנוהג בעיירות ישראל 88 תוס', סוכה פ"ד הי"א, וראו דיוננו סביב המשנה, שבת פט"ו מ"ג ועוד. , ועל כך שהעם עובד בשדות עד כניסת השבת. הווה אומר שהיו אמנם חכמים שצידדו בהשבתת המשק בערב שבת מבעוד יום, אבל זה היה לכל היותר מנהג חסידים. שאלת הגמרא מועברת כנראה מסוגיה אחרת שנזכר בה איסור מיוחד לאכול לפני כניסת חג הפסח 89 ראו להלן, פירושנו לפ"י מ"א. . בסוגיה שם הגמרא שואלת במה התייחד ערב פסח, שהרי איסור דומה חל גם בערבי שבתות וימים טובים. סוגייתנו הועברה, אפוא, מהסוגיה שם והותאמה לנושא שבו עוסקת משנתנו.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Pesachim 4:5
מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין כו': וחכ"א ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים כו': ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל. וחכמים אומרים ביהודה עושין מלאכה לפי מה שקדם להם דבר כללי מקום שנהגו ומקום שלא נהגו הודיענו בשני המקומות ידועות באחד נהגו לעשות ובאחד לא נהגו:
The Halakha is not according to Rabban Shimon ben Gamaliel. Because a general principle had already been stated [above, concerning the beginning of this chapter] a place which had the practice and a place which did not have this practice, it announces to us two known places – in one that they had the practice to do it and in another, they didn’t have the practice to do ti.
Sefaria · Rambam on Mishnah Pesachim 4:5
ברע"ב ד"ה וב"ה מתירים. מידי דהוה אתענית כו'. במחכ"ת נראה דאשתמיטתיה גמ' דלעיל בריש מכילתין דלטעם זה היה אסור מע"ה וע"כ טעמייהו כמ"ש התוס' שם לר"י וגם מהתוי"ט נראה דאשתמיט ליה גמ' הלזו: [שם מידי דהוה אתענית שהיום אסור באכילה. נ"ב עי' בתוי"ט. ואולי הוא ט"ס ברע"ב. וצ"ל במלאכה. מהגרמ"ש]:
Sefaria · Rashash on Mishnah Pesachim 4:5
רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח . פירש הר"ב ולא מחזי כיוהרא והא דבסוף פ"ב דברכות לענין חתן שלא יקרא ק"ש איפכא שמעינן להו דרשב"ג חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי מתרץ בגמרא דרבנן סברי הכא כיון דכ"ע עבדי מלאכה ואיהו לא עביד מחזי כיוהרא. אבל התם כיון דכ"ע קרי ואיהו נמי קרי לא מחזי כיוהרא ורשב"ג סבר התם דבעינן כוונה ואנן סהדי דלא מצי כווני דעתיה מחזי כיוהרא אבל הכא לא מחזי כיוהרא אמרי מלאכה הוא דלית ליה פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. ואיכא שינויא אחרינא דמוחלפת השיטה. וכתב הב"י בסי' ע' גבי ק"ש דהרמב"ם פוסק דרשאי משום דס"ל כהאי שינויא דמוחלפת השיטה וא"כ קמה לה סברת ת"ק אליביה דרשב"ג וקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ומה"ט נמי פסק הרא"ש דאינו רשאי משום דסובר כאידך שינויא וסבר רשב"ג דאינו רשאי והלכה כמותו בכל מקום וכו' אלו דבריו ז"ל. ואני תמה עליהם דהרי הרמב"ם בפ"ה מהלכות תענית לא הביא דברי רשב"ג דמשנתינו דהכא ואילו כדבריו ז"ל ה"ל לפסוק דלא חיישינן ליוהרא ושכל אדם רשאי לעשות עצמו כתלמיד חכם. וכ"כ בהדיא בפירוש המשנה דאין הלכה כרשב"ג בכאן ובברכות אלא נ"ל דלא זו הדרך ולא זו הסברא של הרמב"ם אלא סבירא ליה נמי כאידך שינוייא דלא מוחלפת השיטה כלל דהכי ניחא טפי. אי נמי משום דרב שישא בר אידי דמשני ליה בתראה הוא כדכתב הב"י להרא"ש ובתרתי מתני' פסק כת"ק ולא כרשב"ג והאי כללא דקאמר כל מקום ששנה וכו' אמוראי פליגי ביה והרמב"ם סבירא ליה כמאן דפליג וכבר כתבתי בזה במ"ז פ"ח דערובין. והרא"ש פסק כרשב"ג משום דמסתבר ליה טעמיה דרשב"ג וכ"כ בשם הרי"ף בסוף פרק גט פשוט דהדין כללא דכל מקום ששנה רשב"ג כו' לאו דוקא הוא דלא אמרו הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא. וכ"כ הר"ן במשנה ד' פ"ו דכתובות דגאונים פסקו שם כרשב"ג שבמשנתינו לפי שאינו חולק ע"כ. ואי איתא דכללא הוא אפי' אתא לאפלוגי הלכה כמותו: וחכמים אומרים ביהודה כו' . פי' הר"ב חכמים סבירא להו דעשיית מלאכה כו' איסור גמור כו' עי' מ"ש הר"ב בסוף פ"ק דיבמות מאי דפריך בגמרא מלא תתגודדו: ובית הלל מתירין . פירש הר"ב מידי דהוה אתענית וכו'. ולכאורה סברא דבית שמאי עדיפא דילפי איסור מלאכה מאיסור מלאכה. ונראה לי דלחכמים דהכא דסברי איסורא איכא טעמא דאיסור כדאמר בירושלמי משום שחיטת הפסח כמ"ש בריש פירקין וקאמרי בית הלל דכיון דאיסור מלאכה משום שחיטת הפסח הוא הוי איסור מלאכה דידיה כאיסור אכילה דתענית שהרי הקרבן והתענית שוים הם דשניהם לכפרה באים. ובקרבן עצמו הלילה הולך אחר היום ולא היום אחר הלילה. אלא דהכא איסור דלילה שאחריו לאו משום לתא דידיה אלא משום עצמו. ולפיכך יליף מתענית דמצינו שאיסורו ביום בלבד ולא בלילה כלל. כן איסור מלאכה דמחמת קרבן הדומה לו כמ"ש לא נאסר הלילה שלפניו. וא"ת ומאי דוחקיה דרש"י והר"ב דפירשו לעיל דלא כהירושלמי והרי בכאן לחכמים על כרחיך צריך לההוא טעמא. ויש לומר דבירושלמי עצמו פריך א"כ יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן דאסור בכל היום ומפרש התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו יכול להקריבו אלא עד חצות כדאיתא בריש פרק דלקמן כמ"ש התוספות בריש פרקין והאי שנויא ס"ל לדוחק דכיון דמשום שהוא יום קרבן אסרינן לא שייך לחלק היום בעצמו. וביהודה נמי שעושין מלאכה לסברת רש"י והר"ב לית להו טעמא דירושלמי באחר חצות אלא כפירושם: הנץ . עיין מ"ש במ"ב פ"ק דברכות:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim 4:5
מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין שלא יסיח דעתו מאבילות. וקיי"ל דכל מלאכה שיש בה שהוי, אסור עד חצות, אבל דבר האבוד מותר, וטוב לעשות ע"י עכו"ם [תקנ"ד]: רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם ולא מחזי כיוהרא, דיאמרו מלאכה הוא דלית לי' וס"ל כאביו [ברכות פ"ב מ"ה] דבשאר מילי אסור: ובגליל לא היו עושין כל עיקר חכמים הוא דנטרו לי' לת"ק עד דסיים כל הנך מקום שנהגו, והשתא פליגי עליה בהך דקאמר מקום שנהגו במלאכ' בע"פ וכו'. וקאמרי אינהו, דלאו במנהגא תליא, רק פלוגתא היא, דחכמי יהודה מתירין וחכמי גליל אוסרין מדינא: והלילה בגליל: בית שמאי אוסרין כשאר יו"ט, דלילה כיום: ובית הלל מתירין עד הנץ החמה כבתענית, דלילה מותר באכילה ויום אסור. [ודמי טפי לתענית, משום דאיסור מלאכה בע"פ, כדי שלא יתבטל משחיטת פסחו, כסי' א', ותענית וקרבן שוין. דשניהן לכפרה, כך כתב רתוי"ט, ודוחק בעיני, דעכ"פ פסח אינו לכפרה ולפעד"נ, להכי מדמינן ערב פסח לתענית, משום דשניהן מדברי סופרים, דמינן להו אהדדי, משא"כ יו"ט דאו']:
Sefaria · Yachin on Mishnah Pesachim 4:19-24
הר"ב ובית הילל מתירים מידי דהוי אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר כו' ע"ש. גם לענין מלאכה בתענית מצינו דבשלש תעניות וכן בשבע תעניות אחרונות אסורין במלאכה ביום ובלילה מותר כמבואר במשנה ו' פ"א דתענית ובגמ' י"ב: וכן בטוש"ע א"ח סי' תקע"ה ס"ג עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין עוד ג' תעניות וכו' ובאלו מפסיקין מלאכול מבע"י ואסורים בהם בעשיית מלאכה ביום אבל לא בלילה וכו' עברו אלו ב"ד גוזרין עוד שבע תעניות וכו' וכל מה שאסור בשלשה שלפני אלו אסור אף באלו וכו' ולפ"ז במה שהערה התוי"ט דלכאורה סברא דב"ש עדיפי דילפי איסור מלאכה מאיסור מלאכה וכו' ע"ש. שפיר נוכל לומר דגם ב"ה סברו דילפינן איסור מלאכה מאיסור מלאכה דתענית על הגשמים כדאמרן. מיהו ודאי הא דכתב הר"ב מידי דהוי אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר נקט תענית דשכיחי ונהוגים תמידים כגון בה"ב שאחר פסח וסוכות וי"ז בתמוז וי' טבת וכן לכל תענית שהיחיד מקבל עליו וכדומה. ויליף מידי דשכיח ממידי דשכיח. מה שא"כ תעניות על הגשמים מידי דלאו שכיח הוא. ולפיכך ע"פ מדותיו של הר"ב שפיר הערה התוי"ט לכאורה סברא דב"ש עדיפא וכו'. ואי קשיא לי הא קשיא לי בהטעם שנתן הר"ב דב"ה מדמי לתענית דהלילה מותר. והרי כתב הר"ב ריש מ"ה פ"א דתענית ד"ה אוכלים ושותים. מותר להם לאכול ולשתות כל ליל התענית עד שיעלה עמוד השחר וכו'. וכן קי"ל כראב"י שם בפסחים ב' ע"ב וכרבי בתענית י"ב ע"ב עד מתי אוכל ושותה [בלילה כשמתענה למחר בכל תענית שהוא אוכל משתחשך ואפילו בתענית יחיד קא מיירי. רש"י] עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי וכן פסק הטוש"ע סי' תקס"ד. וא"כ אם לתענית מדמינן למה התירו ב"ה עד הנץ החמה. הלא מעמוד השחר ה"ל לאסור. מיהו למאי דמסיק הש"ס פסחים ב' ע"ב דהא דקאמר ר' אליעזר בן יעקב דארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה משעת האור שפרושו עמוד השחר [וס"ל לראב"י דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר הזה כמבואר שם בתוס' דהא ראב"י וכו'. ועיין מהר"מ דבין לס"ד ובין למסקנא סבר ר"א ב"י דלא נחלקו אלא דמותר עד שיעלה עמוד השחר] וא"כ טעמו של הרב לשיטת ראב"י עולה כהוגן. היוצא מזה מ"ש הרמב"ם פ"ח מהל' יו"ט דין י"ח מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג וכו'. איכא למידק לפי שהסכימו רוב הפוסקים דהילכתא כראב"י בכל מקום אפילו בברייתא [והארכתי בס"ד במקום אחר] וא"כ משעת האור דהיינו משיעלה עמוד השחר תלוי במנהג וצ"ע. ודע דבטור וש"ע סי' תס"ח סעיף ג' כתבו קודם חצות וכו' ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ולא כתבו כלל אימתי מתחיל אי מהנץ החמה או מעמוד השחר. וראיתי שהמג"א סק"ה כתב ובלילה מותר עד הנץ החמה גמ'. ועיין תוס' דף ב' ע"ב. ואולי כיון במה שמסיים לעיין בתוס' אל מה שכתבתי דלפמ"ש תוס' דף ב' ע"ב דס"ל לראב"י דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה [כמו שכתבתי לעיל] א"כ בלילה מותר רק עד עמוד השחר: ויש לבא בזה על העיון לדינא שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' תענית דין ח' כל תענית שאוכלין בה בלילה בין ציבור בין יחיד הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר וכתב הה"מ פ"ק דתענית ת"ר עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי ר"א בר"ש אומר עד קרות הגבר וקי"ל כרבי מחבירו ע"כ. וכ"כ ההג"מ דהלכה כר' מחבירו וכן פסק רב אלפסי ושאר רבותינו דבין ציבור ובין יחיד אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר. ע"כ. וצ"ע שהרי בפסחים איפליגו בתענית ציבור ראב"י אומר דאוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר ר' שמעון אומר עד קרות הגבר. ובפ"ב מהלכות בית הבחירה דין י"ח בפגימת המזבח דאיפליגו בה ר"א בן יעקב אומר כזית ור' שמעון אומר טפח דפסק הרמב"ם טפח כר' שמעון וכתב הכ"מ משום דר' שמעון מארי דגמ' הוא טפי מראב"י ואע"ג דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי אפשר דה"מ במשנה אבל לא בברייתא. ע"כ. וכבר קי"ל הלכה כרבי מחבירו אבל לא מחביריו וגם נודע דרבי תלמידו של ר"ש. וניהו בתענית יחיד אפשר לצדד וליישב אבל בתענית ציבור ה"ל ליפסוק כר' שמעון עד קרות הגבר [ובפרט דטוב לומר דרבי ור"א בר"ש הנזכרים בתענית י"ב ע"א לא יחלוקו במאי דכבר איפליגו בה הדור שלפניהם ראב"י ור"ש בפסחים. אלא בפסחים איפליגו ראב"י ור"ש בתענית ציבור בלחוד כמבואר להדיא דתניא בתענית ציבור עד מתי אוכל ושותה וכו' אבל במסכת תענית מחלוקת רבי וראב"ש בתענית יחיד וחדא מאידך לא ילפינן. דבתענית ציבור משום דחמירא נוכל לומר דמחמרי' מקרות הגבר וגם נוכל לומר איפכא דבתענית יחיד משום דקיל להו לאינשי החמירו חכמים טפי והאריכות בזה אך למותר. ודע עוד דהרב המגיד וגם הב"י בסי' תקס"ד לא זכרו אלא הסוגיא דתענית י"ב ע"א והעלימו עיניהם מסוגיא דפסחים ב' ע"ב לגמרי גם בענין משנת ראב"י הארכתי בס"ד במקום אחר]:
Sefaria · Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Pesachim 4:5
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
When the place's custom sets the workday▾
Why only a custom, if we are all avelim?
Tisha B'Av is a day of mourning, and a mourner is barred from melacha — so why does the mishnah leave working to local custom rather than forbidding it outright? Because an avel's ban on work binds only in fresh mourning; over a loss as ancient as the Churban it eases, and what remains is minhag, varying by place. The Meiri adds a grace note: the talmidei chachamim sit idle on Tisha B'Av, since they, more than anyone, feel the absence of the Place.
Why the night before is permitted
Why does Beis Hillel allow work on the night before, and forbid it only once the day itself begins? Hon Ashir answers by comparing the day to a fast. On Yom Tov, melacha is set aside so the day can be enjoyed — the restriction serves oneg. Erev Pesach is the reverse. Work is set aside not for the day's pleasure but for its labor: the hours are needed for clearing the chametz and baking the matzah, and, while the Mikdash stood, for making sure the Korban Pesach was not neglected. Because that need belongs to the daytime, the restriction belongs to the daytime too, and the night before stays open — just as a fast is kept by day and not the evening before. The mishnah's Tisha B'Av clause has the same shape: the night is permitted, the day is restricted, and in both the reason lives in the day itself.
שְׁאֵלַת חָכָם
Rabban Shimon ben Gamliel says: let a person make himself like a talmid chacham and refrain from work on Tisha B'Av — and no onlooker will suspect yuhara (showing off), since they assume he simply has no work. Yet in Berachos, on a chasan who would recite Shema on his wedding night, it is Rabban Shimon ben Gamliel who does worry about yuhara — and the Rabbanan who do not. The same Tanna, the opposite stance. How do the two stand together?
Series Insights
Series context▾
Observance carried by custom
Alongside the fixed disciplines of the day, the series notes one that lives as custom: refraining from work. Its place-by-place variation, and the push for talmidei chachamim to keep it everywhere, show the Churban-mourning being woven into ordinary communal life rather than imposed by a single rule.