Taanis 4:8 — The Fifteenth of Av and Yom Kippur — the masechta's hopeful close
The Lived Mishnah·A Zeman Nakat Project
Audio · Listen with Ephraim Diamond
Listen with Ephraim Diamond · 8:04
0:00 / 8:04
0:00
8:04
Speed
MoedSederסדרמוֹעֵד
TaanisMesechtaמסכתתענית
4Perekפרקד׳
8Mishnahמשנהח׳
Mishnah תענית ד׳:ח׳ · Taanis 4:8
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים,
שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.
כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה.
וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.
וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת,
בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ.
אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִּשְׁפָּחָה.
שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה׳ הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא).
וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר, צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג).
בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן.
Said Rabban Shimon ben Gamliel: there were no festive days for Israel like the fifteenth of Av and like Yom Kippur,
on which the daughters of Yerushalayim would go out in borrowed white garments, so as not to shame one who had none of her own.
All the garments required tevilah.
And the daughters of Yerushalayim would go out and dance in the vineyards.
And what would they say?
"Young man, lift up your eyes and see what you would choose for yourself.
Do not set your eyes on beauty; set your eyes on family.
'Grace is deceitful and beauty is vain; a woman who fears Hashem — she shall be praised' (Mishlei 31)."
And it says: "Give her of the fruit of her hands, and let her own deeds praise her in the gates."
And so it says: "Go out and see, daughters of Zion, King Shlomo, in the crown wherewith his mother crowned him on the day of his wedding and on the day of the joy of his heart (Shir HaShirim 3:11)."
"On the day of his wedding" — this is Matan Torah. "And on the day of the joy of his heart" — this is the building of the Beis HaMikdash, may it be rebuilt speedily in our days. Amen.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
case/objectpermissive rulingTannareasonpasuk/proof textgeneral rule
Structure
The Mishnah's Structure▾
Summary Chart
The Fifteenth of Av and Yom Kippur — the masechta's hopeful close▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Which were the two happiest days for Israel? | Rabban Shimon ben Gamliel: The Fifteenth of Av and Yom Kippur — the daughters of Yerushalayim went out in borrowed white garments | So as not to shame those who had none |
| Did all the garments require tevilah? | Yes — borrowed and owned alike | — |
| What did the daughters say? | Three pitches — to beauty, to family, to maasim tovim | Mishlei 31:30 |
| What does the closing derashah teach? | ‘His wedding day’ = Matan Torah; ‘the day of his heart's joy’ = the building of the Beis HaMikdash | Shir HaShirim 3:11 |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (11)▾
כחמשה עשר באב. שבו כלו מתי מדבר בשנת הארבעים . ובו נתבטלו אותן השומרים שהושיב ירבעם בן נבט שהיו מונעים את ישראל שלא יעלו לרגל. ובו נתנו הרוגי ביתר לקבורה. ובו היו פוסקים מלכרת עצים , למערכה, לפי שמאז תש כחה של חמה, שאין בה כח ליבש העצים מלחותן: ויום הכפורים. שבו נתנו לוחות האחרונות , והוא יום מחילה וסליחה: שאולים. שכלן שואלין, אפלו עשירות, שלא לביש את מי שאין לו: טעונים טבילה. קדם שילבשום, לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה שמא נדה היתה: יוצאות וחולות. כמו אז תשמח בתולה במחול (ירמיה לא): במלך שלמה. הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו: אמו. כנסת ישראל: זה מתן תורה. ביום הכפורים שבו נתנו לוחות אחרונות: זה בנין בית המקדש. שנתחנך ביום הכפורים :
כט"ו באב – for on that [day] ended the deaths of the wilderness in the fortieth year, and on it, was abolished those guards which Jeroboam the son of Nabat had placed who prevented the Israelites from going up [to Jerusalem] on the Festivals. And on that day, those who had died in Betar were given up for burial, and on that day, they stopped cutting down trees [to provide wood] for the wood for the altar in the Temple, for from that day onward, the power of the [summer] sun weakened, and it didn’t have the power to dry the wood from its moistness. ויום הכפורים – for on the latter {second set] of Tablets were given, and it is the day of pardon and forgiveness. שאולים – for they were all borrowed , even for the rich women, so as to not embarrass those who lacked [funds to purchase them]. טעונים טבילה – prior to their being worn, since not everyone was expert in her group lest she might have been a woman in her menses. יוצאות וחולות – like (Jeremiah 31:13): “Then shall maidens dance gaily, [young men and old alike. I will turn their mourning to joy, I will comfort them and cheer them in their grief].” במלך שלמה – The Holy One, blessed be He, whose peace is His. אמו – congregation of Israel זה מתן תורה – Yom Kippur on which were given the latter Tablets. זה בנין בית המקדש – which was dedicated on Yom Kippur.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Taanit 4:8
Introduction Tractate Taanit, a sad tractate which deals with drought and other distressful events and the fasts that Jews take upon themselves to ask for forgiveness from their sins, ends with a mishnah about the two happiest days in the Jewish calendar, the fifteenth of Av and Yom Kippur. Section one: Rabban Shimon ben Gamaliel said: There were no days of joy in Israel greater than the fifteenth of Av and Yom Kippur. Section two: On these days the daughters of Jerusalem would go out in borrowed white garments in order not to shame any one who had none. All these garments required immersion. The daughters of Jerusalem come out and dance in the vineyards. What would they say? Young man, lift up your eyes and see what you choose for yourself. Do not set your eyes on beauty but set your eyes on the family. “Grace is deceitful, and beauty is vain, but a woman that fears the Lord, she shall be praised” (Proverbs 31:30). And it further says, “Give her of the fruit of her hands; and let her works praise her in the gates” (ibid, 31:31). Section three: Similarly it says, “O maidens of Zion, go forth and gaze upon King Solomon wearing the crown that his mother gave him on his wedding day, on the day of the gladness of his heart” (Song of Songs 3:11). “On his wedding day”: this refers to Matan Torah (the Giving of the Torah). “And on the day of the gladness of his heart”: this refers to the building of the Temple; may it be rebuilt speedily in our days, Amen. There are several reasons why the fifteenth of Av became a day of celebration. First of all, as we learned in mishnah five above, this is the date when most families would have made their wood donation. The Talmud provides several other reasons. One of these is that on this day people from different tribes were allowed to intermarry. Another explanation is that on this day the Israelites in the desert who were to die before they entered into the land of Israel stopped dying. Anyone who made it through this day in the fortieth year in the desert knew that he was going to make it to the land of Canaan. Yom Kippur is a day of celebration for on it Jews receive atonement for their sins. Yom Kippur, in sharp contrast with Tisha B’av, is not a day of mourning, but rather a day of celebration. Furthermore, according to tradition, the second set of the Tablets were given to Israel on Yom Kippur, which is in essence collective forgiveness for the sin of the golden calf. These two days were like an ancient Sadie Hawkins day (if you don’t know what this is, you can google it to find out), except instead of the girls chasing the boys, the girls would go out to the field and let the boys come and chase them. The girls would go out to the field in white clothes and dance and let the boys choose for themselves brides. These clothes were borrowed so that girls who could not afford a nice white garment would not be embarrassed. The garments would be immersed before they were worn so that they would be pure. The whole ceremony seems to be geared towards encouraging the boys to choose their girls not based on their looks or wealth but based on their families and piety. In mishnaic times, and indeed in many traditional cultures, “yihus” being from a good family was probably the most important consideration in arranging marriages. Taanit ends with a midrash which which was originally not part of the mishnah as it is missing in manuscripts. It was probably added to the end of Taanit as a prayer for the restoration of the Temple, and to end a depressing tractate on an upbeat note of hope and consolation. It connects to the previous section because of its reference to girls going out. Furthermore, the day under discussion in this midrash is understood to be Yom Kippur, the day on which the second set of Tablets was given. Yom Kippur commemorates the past, and gives us hope for the future as well, for a time in which the Temple will be rebuilt. Congratulations! We have finished Taanit. It is a tradition at this point to thank God for helping us finish learning the tractate and to commit ourselves to going back and relearning it, so that we may not forget it and so that its lessons will stay with us for all of our lives. Taanit is perhaps one of the most “theological” of tractates for it is all about how God responds to our misdeeds and how we respond to God’s rebuking. One can look at the fasts as a way for Jews to remind themselves that they constantly need to be checking their own behavior, to looking at how we relate to each other and to the rest of the world and that our actions have an effect on our world. While it is probably hard for us to share an overly simplistic theology we do bad things, God punishes us directly and immediately, we pray and fast and things get better the deeper message of the tractate seems to be a push for our own atonement and for our own sensitivity to crisis in the world. According to the tractate there is meaning in history and events and it is up to humans to learn how to respond properly. There is also a lot in the tractate about the cycles of rejoicing and mourning. As always, congratulations on learning another tractate of Mishnah. Tomorrow we begin Megillah.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Taanit 4:8
לבו זה בנין בה"מק . שהוא באמצע הישוב כלב בגוף (זוהר שלח קסא: פנחס רכא:) : תענית מתחיל במם ומסיים בנון, הרי מ"ן, ע"ש הכתוב (דברים ח, ג) ויענך וירעיבך ויאכלך את המן. שע"י התענית חטאיו מתלבנים כמן, דכתיב ביה (במדבר יא, ז) והמן כזרע גד לבן. ועוד ליודעי חן גלוי וידוע מה הוא נוטריקון מ"ן, כי הוא מעלה אותם בצדקתו, אשר הוא עושה בתעניתו כמו שצוו רז"ל (עי' ברכות ו:): סליק מסכת תענית. משמש ככותל שונית. את יצרך בעת תלחם בחרב וגם חנית. לא יירא עדי תחם בתשובה ותענית:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Taanit 4:8
(כט) דתניא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר כו' היו מתים הרבה בתשעה באב, ובשנת ארבעים לא מת אחד מהם. תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש. חזרו ושכבו בקבריהן [בלילות] עד ליל חמשה עשר. כיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר ולא מת אחד מהן, ידעו שחשבון החדש מכון וכבר נשלמו ארבעים שנה של גזרה. עד כאן. והם סברו שמספר הארבעים התחילו משנת שלוח המרגלים, אבל השם יתברך התחיל החשבון מזמן יציאתם ממצרים: (ל) וכיון שנגמרת מלאכת ה' עשאוהו יום טוב. וכן מצינו בחנוך בית ראשון: (לא) וחישינן שיגדלו תולעים בעצים, וכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה: (לב) שבשבעה עשר בתמוז שבר הלוחות, ובי"ח טחן העגל וחזר ועלה, וארבעים יום התנפל, ועוד ארבעים יום שבהן קבל לוחות אחרונות. חשוב שנים עשר דתמוז דהוה חסר, ושלשים דאב, ועשרים ותשעה דאלול, ותשעה דתשרי, הרי שמונים יום כו'. ובקר יום הכפורים ירד, שהוא י' בתשרי. רש"י: (לג) שא כו'. היפיפיות היו אומרות כך, שאין האשה אלא ליופי. המיחסות שלא היו נושאות חן בעיני רואיהן אומרות אל תתן כו' שאין אשה אלא לבנים, וכשיהיו בניך מיחסים הכל קופצים אחריהם, בין זכרים בין נקבות. בגמרא: (לד) יראת כו'. שמן הסתם המיחסות הן יראות ה', שעקר יחוסן של ישראל שאין בהן פסול ממזרות וכיוצא בו. אי נמי מיחסות דהכא אנשי חיל יראי ה': (לה) צאינה. משמע שיוצאות וחולות. הר"ן: (לו) כלומר שגם יום הכפורים היה בתוך החנוך, כדמוכח במלכים [א ח] ויעש את החג שבעת ימים ושבעת ימים. ומפרש בגמרא דשבעת ימים היה החנוך קודם לשבעת ימי החג, ונמצא שז' בתשרי שהם שני ימים קדם יום הכפורים התחילו ימי החנוך. ועין תוספות יום טוב:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit 4:8
וביום הכיפורים. שבו ניתנו לוחות האחרונות. עמ"ש בס"ד בביאור מאמ' פ"ק דברכות [ד' ח' ע"א] דלעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שמו"ת: סליקא לה מסכת תענית בס"ד משנה לחם וכי"כ עיין עולם ברור. משנה לחם בחור שא עיניך כו'. תנא כל מי שאין לו אשה נפנה לשם. גמרא. א"כ בחור לא דווקא. אלא משום דרוב הנושאים אשה. בחורים הם. ונראה ג"כ שבתולות היו החולות. לא אלמנה וגרושה. ובחור נאה לבתולה. ככתוב. משנה לחם וכן ה"א צאנה עתי"ט בשם הר"ן. ועדיין צריך תבלין מה ענין זה לכאן. הלא נדרש על ענין מתן תורה ובנין בית המקדש. וי"ל משום דאשה טובה נמשלה בתורה. כדאמרינן כמה טובה אשה טובה. שהתורה נמשלה בה. שנאמר מצא אשה. מצא טוב. משנה לחם סליקא לה מסכת תענית
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit 4:8
אמר רשב"ג. וכו' פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"א:) בחמשה עשר באב. גמ' אמר רב יהודה אמ' שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה אמ' רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל: שבהן בני ירושלם יוצאין. גרסי' וכן הוא בירוש' וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. אכן לשון הברייתא בגמ' ת"ר בת מלך שואלת מבת כ"ג בת כ"ג מבת סגן בת סגן מבת משוח מלחמה בת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא יתבייש מי שאין לו ע"כ. ואי וכל ישראל ר"ל אפי' גברים גירסא נכונה היא בני ירושלים ובודאי דבנות בכלל בנים אבל בנים אינם בכלל בנות. והרא"ש ז"ל נראה דגריס שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן וכו' אכן בגמ' בין במשנה בין בפסקא קתני בנות ירושלם. הכא ברישא וגם כן שם בפ' יש נוחלין דמייתי להאי רישא קתני בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן וכו': טעונין טבילה. גמ' א"ר אלעז' אפי' מקופלים ומונחים בקופסא וכתב הר"ן ז"ל ומן הירוש' למדנו שעל כל הכלים הטעינו חכמים טבילה באותו יום ואפי' מונחים בקופסא כדי שיוציאום לטבילה ומתוך כך ישאילום זה לזה שכך אמרו שם כל הכלים טעונין טבילה ר' ינאי ב"ר ישמעאל אומר אפי' נתונים בתיבה ופריך נתונים בתיבה ותימא טעונין טבילה ומשני מתוך שהוא מטבילן הוא משאילן ע"כ ורש"י ז"ל פי' כולם צריכין טבילה שלא לבייש את שצריכה טבילה כלומר אפי' מונחים בקופסא צריכים טבילה שמא בעלת הכלים לבשתן בימי נדותה ותתבייש לומר לשואלת לפיכך הצריכו לכל הכלים טבילה כדי שלא תתביישנה הטמאות או ימנעו מלהשאילן כך כתוב לשון רש"י ז"ל בספר כל בו סימן ס"ב: ובנות ירושלם יוצאות וחולות. כך הגירסא בסדר המשנה דבגמ' וגם בפסקי הרא"ש ז"ל אכן בגמ' בפסקא הגרסא בנות ישראל יוצאות וחולות וכו'. ולשון כל בו שם סי' ס"ב בנות ירושלם יוצאות וחולות בכרמים בכלי לבן שאולים כדי שלא לבייש וכו'. אכן בתקון יששכר בכמה דוכתי בנות ישראל יוצאות בבגדי לבן וחלות בכרמים וכו': וה"ר מנחם דילינזאנו ז"ל הגיה וחוללות בשני למדין: יוצאות וחולות. גמ' תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם: ומה היו אומרות. לשון פסקא שבגמ' מיוחסות שבהן היו אומרות בחור וכו': בחור שא נא עיניך וכו'. גמ' ת"ר יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים וכשיהיו בניך מיוחסין הכל קופצין עליהם בין זכרים בין נקבות: מכוערות שבהן מה היו אומרות. קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים ע"כ אבל בירוש' אומר הנאות היו אומרו' תן עיניך במשפחה: שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה כל זה ליתיה לא בבבלי ולא בירושלמי וכן ג"כ ברב אלפסי ז"ל ליתיה וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקו וגם כתב מה אתה בורר ס"א את מי אתה וכו'. וכתוב שם בספר כל בו ויש תמהין איך היה טוב המנהג הזה בעיני החכמים שיחטפו איש את אשתו וחס ושלוס דומה כאילו היו בנות הפקר ואין זה תימה כי יש לדעת שכל מי שידו מגעת להשיא בתו שם לא היה שולחה שם שאם היתה קטנה מה תועיל חטיפתו הרי אינה מקודשת בלתי דעת אביה ואם היתה נערה או בוגרת אם חושש לזה לא יניחנה לצאת ואם יתירנה לצאת יזהירנה שלא להתקדש אלא להגון לה והדבר ידוע שאינה מתקדשת אלא לדעתה אבל המנהג בשביל הבנות שאין יד אביהן משגת להשיא אותן ואולי היו יושבין עד שתלבין ראשן אם לא ע"י המנהג הזה: וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. כלומר שיום הכפורים נקרא יום שמחה כמו שאמר ביום חתונתו זו מתן תורה שנתחתן הקב"ה עם ישראל ביום שעמד על הר סיני היו כמו האירוסין ויום הכפורים היו כמו הנשואין וביום שמחת לבו זה יום בנין בית המקדש שצוה בו למחרתו ואמר ועשו לי מקדש ע"כ: סליק פירקא. וסליקא לה מסכת תעניות. בעה"י המשמח חתן וכלה נתחיל מסכת מגילה
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Taanit 4:8
אמר רב[ן] שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים – רבן שמעון בן גמליאל מוסר על ימים טובים שהיו נהוגים בירושלים ואינם נוהגים עוד בימיו. רבן שמעון בן גמליאל מוסר במקומות מספר על החיים בירושלים בימי הבית 330 תוס', ברכות פ"ד ה"ט-ה"י; ערכין פ"א הי"ג; פ"ב ה"ו ועוד. . לשני התלמודים 331 ירו', סט ע"ג; בבלי, ל ע"ב; בבא בתרא קכא ע"א. מובן שיום הכיפורים היה יום שמחה, שהרי הוא יום סליחה ומחילה, והבבלי אף מוסיף שהוא היום שניתנו בו לוחות האחרונים. מן הסתם היו המחולות במוצאי יום הכיפורים, אך הדבר לא נאמר, ואפשר שחוללו אחרי הצהרים לאחר שסיים הכוהן את עבודתו. מן הראוי להעיר שמחולות של נשים בכלל, ושל בתולות בפרט, היו רגילים במקדשים של אומות העולם כחלק מהתפילה וההודאה, והם נזכרים כבר במקרא בהקשר למשכן בשילה (שופטים א כא כא), ובעל קדמוניות המקרא קושר זאת לפסח (מח ג) 332 לעומת זאת, במעמד ניסוך המים היו מחולות קודש של גברים, והנשים מורחקות והן צופות בלבד. . אולם מה טיבו של חמישה עשר באב? בשני התלמודים ניתנה שורה של טעמים. רובם של הטעמים הם בדרך המדרש, כגון יום שהותרו בו השבטים לבוא זה בזה ויום שהותר בו שבט בנימין לבוא בקהל. הטעמים בתלמוד הבבלי זהים, תוך שינויים קלים, לאלה שבתלמוד הירושלמי. בתלמוד הבבלי נוסף טעם שאינו בתלמוד הירושלמי: "רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה". טעם זה קשה לקבלו, שהרי רבן שמעון בן גמליאל, בן הדור שלאחר מלחמת ביתר, מספר על יום טוב שהיה לפנים בירושלים ואינו עוד, ולא על יום מועד בימיו. זאת ועוד: לאחר מלחמת ביתר נאסר על היהודים לגור בירושלים, ואין בנות ירושלים או בני ירושלים יוצאים במחולות מפני שהרוגי ביתר ניתנו לקבורה. חכמים בדורותינו ביקשו לפרש מימרה קשה זו בדרכים שונות: "רב מתנה בא להודיע שמגלגלין זכות ליום זכאי וקרה הדבר שהרוגי ביתר ניתנו לקבורה באותו יום שהיה יום טוב גדול בזמן הבית" 333 רבינוביץ, שערי תורת בבל, עמ' 81. . אך קשה ליישב הסבר זה עם לשון הגמרא, שכן הסוגיה מונה: "יום שניתנו לוחות הברית... יום שהותרו לבוא שבטים לבוא זה בזה... יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה". פירושים אחרים שניתנו למימרה של רב מתנה אף הם דחוקים ביותר 334 ראו למשל דברי גרטנר, ט"ו באב; רוזנטאל, על המחולות; גלעד, מחולות; ישר, על המחולות. , וקשה לראות בהם מסורת היסטורית לקביעתו של ט"ו באב כיום טוב שלא היה כמותו לישראל. בין הטעמים שנזכרים בשני התלמודים הוא הטעם שיום החמישה עשר באב היה היום האחרון לכריתת עצים למערכה. הבאת עצים למקדש הייתה אף בתאריכים מאוחרים יותר, כמפורט במשנה ה בפרקנו, אולם כריתת העצים הסתיימה ביום ט"ו באב, והרי יום ט"ו באב היה היום הגדול להבאת העצים של "כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו". מן התיאורים על טיבו של החג במשנה ובברייתות עולה כי אין לראות בסוף כריתת העצים סיבתו היחידה של יום טוב זה, שכן הבנות יוצאות במחולות בכרמים מתוך כוונה כי תמצאנה חן בעיני הבנים ובני ירושלים או בני ישראל באים לצפות בהן ולבקש להם נשים. שבהן בני ירושלם יוצאין בכלי לבן שואלים – יש נוסחאות שגורסות "בנות ירושלים" ויש שגורסות "בני ישראל". לפי הנוסח שלפנינו אף הבנים לבשו בגדים לבנים. הבגד הלבן הוא הבגד הפשוט, בניגוד לבגד הצבוע והיקר. הוא מסמל את ניקיון הגוף וטהרת הנפש, ואף את תחושת החג 335 ירו', ראש השנה פ"א ה"ג, נז ע"ב, וראו דברינו בפירושנו למגילה פ"ד מ"ח ודבריו של קרויס, קדמוניות התלמוד, כ"ב חלק ב, עמ' 89-88. . בברייתא בתלמוד הבבלי נאמר: "בת מלך שואלת מבת כהן גדול בת כהן גדול מבת סגן ובת סגן מבת משוח מלחמה ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט וכל ישראל שואלין זה מזה" (לא ע"א). מברייתא זו יש, כפי הנראה, ללמוד כי היא גרסה במשנה "בנות ישראל", שהרי היא מביאה את כל הדוגמאות מהתנהגותן של הבנות. שלא לבייש את מי שאין לו – הם יוצאים כולם בבגדי לבן שאולים כדי שלא לבייש מי שאין לו בגד לבן משלו. כל הכלים טעונים טבילה – הבגדים השאולים טעונים טבילה לפני הלבישה, שמא הם טמאים. המאירי בפירושו מוסיף: "שלא לבייש אותן שכליהם צריכים טבילה מחמת טומאה" 336 מאירי, עמ' 133. . בשני התלמודים (ירו', סט ע"ג; בבלי, לא ע"א) נאמר כי כל הכלים טעונים טבילה "ואפילו נתונים בתיבה". התלמוד הירושלמי שואל משום מה יש להטביל בגדים הנתונים בתיבה, ועונה: "מתוך שאת עושה כן הוא משאילן". ובנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים – מרקדות בכרמים. במדרש איכה רבה (פתיחתא לג, עמ' 34), המעתיק את משנתנו בתוספת דברים שבברייתא ודברים הכתובים בתלמוד הירושלמי והבבלי, כותב: "ובהן בנות ישראל יוצאות". במשנה ובתוספתא כלאים נזכר פעמים מספר המונח "מחול הכרם" (איור 39 ראו איור 32) 337 משנה, כלאים פ"ד מ"א-מ"ג; תוס', שם פ"ג ה"ב; כלים בבא מציעא פ"ו ה"ה. . מן הדיונים במשניות עולה כי "מחול הכרם" מציין שטח פנוי בכרם, וכן עולה כי זה מונח מימי הבית, ושבית שמאי ובית הלל חלוקים בקביעת גודלו המינימלי. השם מציין, כפי הנראה, את השטח הפנוי בכרם שיועד למחולות. אולי השתמשו בו אף לצורכי העבודה בכרם וכמקום איסוף לתוצרת הכרם, אך הוא נקרא על שם המחולות שהתקיימו באותו שטח. אם אמנם פירוש זה נכון הרי שנוהג המחולות בכרמים לא היה רק בירושלים, וייתכן שהמחולות בכרמים מחוץ לירושלים לא היו בחמישה עשר באב בדווקא. על כל פנים, רק המחולות בירושלים נשארו בזיכרון המסורת. בברייתא בתלמוד הבבלי ובאיכה רבה אמור: "תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם" (בבלי, לא ע"א; איכה רבה, שם שם). ומה היו אומרות שא נא עיניך בחור וראה מה את בורר לך – לאישה, אל תתן עיניך בנוי – בנויה של האישה, תן עיניך במשפחה – בייחוסה של האישה שאתה בוחר לך. בתלמוד הירושלמי, בסופה של המסכת, כתוב: "הכאורות היו אומרות על תתן עיניך בנוי והנאות היו אומרות תן עיניך במשפחה" 338 כנראה הנוסח משובש, ומפרשי הירושלמי הציעו תיקונים שונים. . בתלמוד הבבלי (שם): "תנו רבנן יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים מכוערות שבהם מה היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים". המשנה מבטאת את חשיבותו הרבה של מרכיב הייחוס בחברה הירושלמית, ובעיקר בחברת העילית של העיר. בתקופת חז"ל איבד הייחוס מעט מחשיבותו, אך לא נעלם לחלוטין. הפסוק המצוטט להלן, "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא ל), מבטא את ערכיהם של חז"ל ובה במידה גם את ההבדל בינם לבין החברה הירושלמית שהתאפיינה במערכת מעמדית. אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בכך בפירושנו למסכת יבמות ובנספח למסכת קידושין. וכן הוא אומר – (שיר השירים ג יא), צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגומר – בחלק מעדי הנוסח נוסף "במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו". ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש יהי רצון שיבנה במהרה בימינו – בדפוס נפולי, במשנה שבבבלי ובדפוסים שלפנינו נוספו אחרי "תן עיניך במשפחה" שני הפסוקים האחרונים מספר משלי: "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללו בשערים מעשיה" (משלי לא ל-לא), ואין הם אלא הוספה מאוחרת, אם כי מצויה בעדי נוסח רבים 339 הנוסח נמצא ב- דפ, דו, ר, פא, עמ, מנ, מדלק, מרא, מרש, מנ (קטוע), מרג, מרת4, כ. . הדרשה המתכוונת לסיים את המסכת בדברי ניחומים וטובות מתקשרת למסורת של רבן שמעון בן גמליאל: "ובנות ירושלם יוצאת וחולות"; לעומת בנות ירושלים היוצאות באה הדרשה על הפסוק: "צאינה וראינה בנות ציון", וזו בנויה על הדרשה כי "שלמה" הוא כינוי לקדוש ברוך הוא: "המלך שהשלום שלו" 340 שיר השירים רבה לפ"ג י, ושם דרשות נוספות לכינוי ה' בשם "שלמה". . העטרה שעטרה לו אמו היא העטרה שעטרה האומה לבוראה. בשיר השירים רבה לאותו כתוב אנו קוראים: "אמר רבי יוחנן שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר ברבי יוסי, אמר לו אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו. אמר לו הן. אמר לו היאך. אמר לו למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי... עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו ואמר אלו לא באתי אלא לשמע מפיך הטעם הזה דיי" (פרשה ג ד"ה בעטרה). המדרש ממשיך לדרוש ולהטעים שאין העטרה אלא בית המקדש. דרשות אלו על "שלמה" ככינוי לה', "אמו" ככינוי לאומה ו"העטרה" ככינוי למקדש משוקעות כולן אף בתרגום לשיר השירים לאותו כתוב. הדרשות קשורות במסופר במקרא על חנוכת המקדש בחודש השביעי ארבעה עשר יום, כשיום הכיפורים היה ביניהם 341 מלכים ב פ"ח, והשוו בבלי, מועד קטן ט ע"א. . כל הקטע מ"עטרה שעטרה לו אמו" חסר ברוב כתבי היד 342 נמצא ב- דפ, דו, מ, עו, מל, מנ, מדלק, מרא, מרש, מרג, מרת4, כ ועוד. בנוסחאות דן בהרחבה מנדל, לא היו. הוא אסף את כל הגרסאות וחילק את נוסחאות המשנה שבידינו לשלוש קבוצות: אחת ארץ-ישראלית, ושתי קבוצות בבליות. לדעתו בקבוצה בבלית אחת חסר כל הקטע מ"ומה היו אומרות...". משום מה הוא מעדיף נוסח זה וטוען שכל ההמשך הוא מתוספת מעתיקים. לדעתנו קיצור או הרחבת הפסוקים הוא סממן בולט בעדי הנוסח השונים, ונראה שהמעתיקים העניקו לציטוטי הפסוקים חשיבות פחותה מזו שמעניקים להם חוקרים בני זמננו. , וזאת חלק מנוהגם של מעתיקים לקצר או להרחיב בציטוט הפסוקים, וכבר הערנו על כך 343 לעיל, סוף פ"א, ועוד. . כתוצאה מחילופי הנוסח איננו יודעים מה שרו הבנות: האם הן שרו פסוקים, וחז"ל הוסיפו דרשה הקושרת את הריקודים ללימוד תורה, או שמא הן שרו דרשות של חז"ל הקשורות ללימוד תורה וערכו הגבוה בחברה. מן הסתם נוסח המשפט "זה בניין בית המקדש" רק לאחר החורבן, ואלו אפוא דרשות של חכמים לסיום הפרק (להלן). הבנות שרו פתגמים, ואולי גם פסוקים. בליטורגיה במקדש תפסו הפסוקים מקום חשוב (לעיל פ"ב מ"ג), ואפשר שגם בשירת הבנות תפסו מקום חשוב. ברם, הפסוקים אינם בחלק מכתבי היד, וכאמור אין הם בנוסחאות הטובות. יום הכיפורים לפי חשבון חז"ל הוא היום שניתנו בו הלוחות השניים 344 סדר עולם רבה, פ"ו, טו ע"א; בבלי, ל ע"ב; בבא בתרא קכא ע"א, וראו דברי הרשב"ם שם ד"ה יום שנתנו בו. . הסיום בדברי הנחמה מתקשר, אפוא, רק ליום הכיפורים ולא ליום חמישה עשר באב. במדרש אלציאני מובא בשם רב שרירא ורב האי כי תיאור המחולות אינו מוסב אלא על ט"ו באב בלבד, שהרי "אין משליטים יצר הרע ביום הכפורים" 345 מועתק בששון, אהל דוד, ח"א עמ' 59. . אין זה פשוטה של משנה, ואף הסיום בדרשה על הכתוב משיר השירים מלמדנו כי יצאו "בנות ציון" למחולות אף ביום הכיפורים. אף התרגום לאיכה דורש את הכתוב "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד" (איכה א ד): "בתולתהא מתאבלין על די פסקו למיפק בחמשא עשר יומין באב וביומא דכפורייא די הוא בעסרא יומין בתשרי לחינגא בחיגיגין" 346 = הבתולות שמתאבלות על שפסקו לצאת בחמישה עשר באב וביום הכיפורים שהוא בעשרה ימים בתשרי לחגוג בחגיגות. העמידנו על כך אלבק בהערות, עמ' 497, וראו עוד טאפראווער, טעם לשבח, ומאמרו המקיף של מנדל, לא היו, ושם נסמנה ספרות קודמת. . משניות רבות מסתיימות בדברי אגדה ומוסר. לעתים הדברים נאמרים כאילו כהמשך ישיר לדיון ההלכתי ולעתים, כמו במסכת יומא, דברי האגדה מנותקים ומהווים מעין סיום חגיגי למשנה. כאלה הן משניות ברכות, פאה, יומא, תענית (פרקנו, אף שבחלק מהנוסחים אינו הפרק האחרון), מועד קטן, סוטה, קידושין, מכות, מנחות, קנים, עוקצין. סיומת אגדית מצויה גם בסוף מסכתות נוספות: שביעית, נזיר, עדויות, אבות, תמיד, כלים וידים. אמנם בשבע מסכתות אלו הסיומת האגדית קשורה ישירות להלכה שלפניה, ברם קשה לקבל שבכל המקרים הללו זהו סיום שגרתי של הדיון ההלכתי. מסתבר שסיומת בדברי אגדה ומוסר היא קו מאפיין של שלב עריכה כלשהו של המשנה. ייתכן גם שמרכיב זה מאפיין את אחד ממקורות המשנה, כלומר את משנתו של אחד החכמים הקדומים, והדבר מחייב ליבון. כאמור, במשנתנו חלו שינויי נוסח בדרשות ובציטוט הפסוקים, ואף זה קו תדיר בסיומים הללו 347 דוגמה מקבילה היא הסיום למסכת מעשר שני, שגם בו חלו שינויי נוסח רבים. לסיומים חגיגיים ראו יומא פ"ח מ"ט. . במקביל מצינו סיומות בדברי אגדה-מוסר גם במסכתות בתוספתא, והן: ברכות, מעשר שני, תענית, סוטה, קידושין, הוריות, זבחים ומנחות. בסדרת מסכתות אחרות דברי האגדה קשורים ישירות לשיח ההלכתי שבפרק. כך המצב במסכתות פאה, חולין, כריתות, מקוואות ואולי גם סנהדרין. אי אפשר להתעלם מכך שמסכתות אחדות מצויות בשתי הרשימות (מסכתות מהמשנה ומהתוספתא), והן: ברכות, פאה, תענית, סוטה, קידושין ומנחות. בכמה מהמקרים הסיומת האגדית שנויה במחלוקת כתבי היד, ואיננה בחלק מהם. משנת יומא (פ"ח מ"ט) היא דוגמה לכך. דוגמה אחרת היא הסיומת האגדית לפסחים פרק ד. כפי שאמרנו במבוא למסכת פסחים היו שראו בארבעת הפרקים הראשונים מסכת נפרדת, שכן הם עוסקים בפסח שאחרי חורבן המקדש. לעתים אף נוסף למסכת זו הפרק העשירי העוסק בליל הסדר. הפרק הרביעי במסכת פסחים מסתיים בסיומת אגדית העוסקת במעשי חזקיהו המלך. ברם, סיומת זו אינה בכל כתבי היד, וברור שהתלמודים הכירוה כברייתא ולא כחלק מהמשנה, נמצאנו למדים כי רק מעתיקים מאוחרים צירפוה. במסכת מעשר שני ובתענית יש חילופי נוסח רבים בסיום המסכת, ומעתיקים הוסיפו או קיצרו את הדרשות. מכאן מתבקשת ההצעה שכל הסיומות האגדיות הן תוספות מעתיק. ברם, בכמה מהמקרים הן מופיעות בכתבי היד הטובים. במסכת תמיד הסיומת היא בוודאי קדומה, מימי הבית, שכן היא מזכירה את ברכת הבוחר בכוהנים שבוטלה לאחר החורבן 348 ראו פירושנו לעיל פ"ז מ"א. . הוא הדין בסיומת למסכת קידושין הנראית קדומה. בשני המקרים קשה להסביר שמעתיק מאוחר צירף למשנה ברייתא כה קדומה. על כן קרוב לפרש שלפחות בחלק מהמקרים הסיומות האגדיות הן מקוריות, והן קו מאפיין של אחת העריכות של המשנה. עם זאת, ייתכן שבחלק מהמקרים צירפו מעתיקים מאוחרים ברייתות כסיומת אגדית, או גם להפך, שמעתיקים ניפו מהמשנה סיומות אגדיות משום שהתקשו לקבלן כחלק מהמשנה. סיום מסכת בדברי אגדה-מוסר הוא, אפוא, קו בולט בעריכה הספרותית של מסכתות מספר, אף שאיננו יודעים עדיין לקבוע לאלו חלקים מספרות חז"ל אופייני סממן ספרותי זה. לפי פרשנות זו הרי שגם במשנתנו אין צורך להבין שכל אחת מהדרשות הייתה שיר חגיגי ששרו בזמן המחולות, אלא זו דרשה חגיגית לסיום המסכת בלבד. תיאור ההילולה בט"ו באב וביום הכיפורים עורר אצל הפרשנים קושי. קשה היה להם להשלים שבמציאות היהודית של חיי צניעות וניתוק בין המינים אפשרו חכמים לנוהג המחולות להתקיים. במיוחד קשה היה להם לתאר שהדבר נעשה ביום הכיפורים. על כן היו שסברו שהחג היה רק בט"ו באב 349 לעיל. , או שתיקנו בנוסח המשנה "מוצאי הפורים" או "מוצאי הביכורים" 350 ישר, מחולות; רוזנטאל, על המחולות. . ברם, דומה שהקושי נובע מתדמית מאוחרת של היהדות כפי שעוצבה במאות השנים האחרונות. היהדות הרבנית של ימי הביניים לא הייתה יכולה לעצב חג כמו זה המתואר במשנה, אבל בהחלט ניתן לתאר חג עממי מעין זה שעוצב מחוץ לתחומי בית המדרש. לא מן הנמנע שחכמים הסתייגו מהחג או מחלק ממרכיביו, אך גם הם לא היו יכולים לצאת נגד מנהג עממי. חג המחולות אינו נזכר במפורש במקרא, והוא שייך לנוהגים שהיו קיימים בסוף ימי בית שני; יש לברר האם ראשיתם נעוצה בתקופת המקרא או שהם חידוש של ימי הבית השני. כאלה הם שמחת בית השואבה, ניסוך המים, תענית בימי שני וחמישי, הקפת המזבח בערבות בסוכות, קשירת זהורית בראש השעיר המשולח למדבר ועוד. מקורו של המנהג האחרון נעוץ בתרבות המזרח הקדום 351 ראו פירושנו ליומא פ"ו מ"ב. . אשר למחולות הכרמים, נראה שרמז למועד זה יש בספר שופטים שמסופר בו על חג המחולות בכרמים שהיה בשילה "מימים ימימה" (כא יט) 352 גלעד, מחולות. . כבר התלמודים מקשרים את החג בשילה עם ט"ו באב ("יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה") 353 אבל בקדמוניות המקרא, מח ג, נאמר שזה היה בפסח. . אין כל ביטחון שאכן אותו חג לפנינו, אבל דומה שלפחות יש כאן המשך של אותו סגנון של חג כרמים. שתי הדוגמאות האחרונות מעידות על המשך מסוים של מנהגים מתקופת בית ראשון לתקופת הבית השני, והנושא עדיין מחייב בירור. מחולות הקודש, כמו גם האמנות, הם סוג של יצירה תרבותית, ומבחינה זו יש עניין רב בבירור ושחזור השירים שנאמרו באותם מחולות. במחולות הבנות המתוארים כאן השירים הם שירי עם המשקפים את החלוקה המעמדית של ירושלים. בכתבי יד שונים השלימו את הפסוקים והוצעו דרשות לפסוקים אלו, אך כל מה שיש במשנה הוא פסוקים והדגש ששמו הבנות כל אחת על המיוחד והנאה שבה. במחולות שמחת בית השואבה שרו פתגמים של יראת שמים: "אנו ליה וליה עינינו" (משנה, סוכה פ"ה מ"ד). בתוספתא מובאות דוגמאות לשירים ששרו בהילולה: "מה היו אומרין? אשרי מי שלא חטא וכל מי שחטא ימחל. ויש מהן אומרין: אשרי ילדותי שלא ביישה את זקנותי, אילו אנשי מעשה. ויש מהן שהיו אומרין: אשריך זקנתי שתכפרי על ילדותי, אילו בעלי תשובה" (סוכה פ"ד ה"ב). כל אלו פתגמי חכמה שמופיעים בספרות חז"ל, אך קשה לדעת האם מקורם באותם מחולות או בבית המדרש, ובמחולות שרו מחכמת בית המדרש. בהמשך התוספתא מובאת מימרה של הלל שנאמרה כנראה גם היא כשיר במעמד שמחת בית השואבה: "למקום שלבי אוהב לשם רגליי מוליכות אותי. אם אתה תבוא לביתי אני אבא לביתיך אם אתה לא תבוא לביתי אני לא אבוא לביתיך..." 354 שם ה"ג. ההמשך "שנאמר..." הוא מידי העורך שאולי ניסה לרכך את המימרה החריפה. . המימרה חריפה וקיצונית; הדובר אינו ריבונו של עולם אלא הלל עצמו, והוא אומר: אם אתה ה' תבוא לביתי (כלומר תשרה שכינתך בבית המקדש) אני, הלל, אבוא לבית ה', ואם אתה ה' לא תשרה שכינתך בבית ה' – אף אני לא אבוא (או בלשון רבים: אף אנו לא נבוא) לשם (לבית המקדש). זו מימרה חריפה שבדורות מאוחרים ניסו לרככה על ידי הוצאתה מפשוטה, וכך הופכת המימרה לנטולת עצמה, כאילו הדובר הוא ריבונו של עולם. ברם, בספרותנו חכמים מדברים אל ה' ולא ה' אל חכמים. אגב סיפור הריקודים אנו שומעים, אפוא, דוגמה מובהקת למימרה של הלל 355 לדעה הפוכה ראו פוקס, בית השואבה. פרנקל מפרש בדומה לו מימרה אחרת של הלל בפרקי אבות. פרנקל, האגדה, עמ' 401. , מימרה שהיא מעין שיר או קריאה בעלת רקע מחשבתי עמוק ונועז. אולי אין זה מקרה שמימרה כה חריפה נשמרת בתור שירה ולא בתור לימוד רגיל, שהרי המשורר מרשה לעצמו בהתלהבותו להתבטא בצורה חריפה יותר מזו של איש המחשבה. אם נקבל את המסורת הרי שבמחולות שרו משירי בית המדרש ולא פסוקים (כמו בט"ו באב), וודאי שלא מדרשים. מכל מקום, לפנינו הצצה חריגה לעולם היצירה הציבורי שאיננו מבטא את העילית האינטלקטואלית.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Taanit 4:8
בתוי"ט ד"ה וחמשה עשר כו' ותמיהתם כו' וסברו כו' יתחילו משנה שהיה בה שלוחי מרגלים כו'. אבל השי"ת התחיל החשבון מזמן יציאתם ממצרים כו'. תמוה דגם לפי חשבון זה עדיין ה"ל למות בשנה זו שהיא שנת המ' ליציאת מצרים. ועיין בזה באורך בתוס' בבא בתרא (קכ"א) ובמפרשים שמה:
Sefaria · Rashash on Mishnah Taanit 4:8
כחמשה עשר באב. פירש הר"ב שבו כלו מתי מדבר בשנת המ' פירש רש"י דתניא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וכו' היו מתים הרבה מהם בתשעה באב ובשנת הארבעים לא מת אחד מהם. וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש. [חזרו ושכבו בקבריהן בלילות] עד ליל חמשה עשר כיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהן ידעו שחשבון החדש מכוון וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו. ע"כ. ותמיהתם זאת לפי שהש"י אמר (במדבר י״ד:ל״ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה. וסברו שמספר הארבעים יתחילו מהשנה שהיתה בה שלוח המרגלים ואילו היה כן לא כלו להם כל המ'. אבל הש"י התחיל החשבון מזמן יציאתם ממצרים כל ימי היותם במדבר. ומ"ש הר"ב ובו היו פוסקים מלכרות עצים כו' וכיון שנגמרה מלאכת ה' עשאוהו יו"ט כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה. וילפינן לה מויעש משתה לכל עבדיו דשלמה מלכים (א') ג'. וכן מצינו בחינוך בית ראשון. ומ"ש לפי שמאז תשה כו' ליבש העצים וחיישינן שיגדלו תולעים בעצים וכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה. כדפירש הר"ב במשנה ב' פ"ו דשקלים: וביום הכפורים. פירש הר"ב שבו נתנו לוחות אחרונות. שבי"ז בתמוז שיבר הלוחות כדלעיל. ובי"ח טחן העגל וחזר ועלה. וארבעים יום התנפל. ועוד ארבעים יום שבהן קבל לוחות אחרונות [כמפורש בפרשת עקב]. חשוב י"ב דתמוז דהוא חסר בההוא שתא. ושלשים דאב וכ"ט דאלול הרי ע"א. ותשעה דתשרי הרי שמנים [יום]. וליל צום השלים כנגד הלילה שאחרי י"ז בתמוז. דלא הוה בחושבנא דהא ביום הי"ח עלה. הוה ליה שמונים שלמים לילה ויום. ובקר יו"כ ירד שהוא י' בתשרי. רש"י: שא נא עיניך וראה כו'. היפיפיות שבהן היו אומרות כך שאין האשה אלא ליופי ואל תתן עיניך כו'. המיוחסות שלא היו נושאות חן בעיני רואיהן היו אומרות אל תתן וכו' שאין אשה אלא לבנים. וכשיהיו בניך מיוחסים הכל קופצים עליהם בין זכרים בין נקבות כ"פ הרמב"ם. והכי איתא בברייתא בגמרא: אשה יראת ה'. שמן הסתם המיוחסות הן יראות ה' שעקר יחוסן של ישראל שאין בהן פסול ממזרות. וכיוצא בזה כדמוכח ברפ"ק [צ"ל פרק בתרא] דקדושין והנהו חציפין דדרי נינהו כדאמרינן מדחציף כולי האי ש"מ ממזר הוא. א"נ מיוחסות דהכא היינו אנשי חיל יראי ה' כדרך שקורין גם בזמנינו מיוחסים אותם שיש בהם גדולים בחכמה ויראה. ושאין במשפחתם חכמים ויראי ה' אותם בשם יקראו שאינם מיוחסים: ואומר תנו לה כו'. גם זה הפסוק היו אומרות. ולא שייך למפרך מאי ואומר: וכן הוא אומר צאנה וכו'. רבן שמעון בן גמליאל קאמר לה. ופי' הר"ן צאנה משמע שיוצאות וחולות: זה בנין בית המקדש. פירש הר"ב שנתחנך ביוה"כ. כלומר שגם יוה"כ היה בתוך ימי החנוך. כדמוכח במלכים א' סימן ח' ויעש את החג שבעת ימים ושבעת ימים. ומפורש בגמ' דמ"ק דף ט' דשבעת ימים היה החינוך קודם לשבעת ימי החג. ונמצא שבשבעה בתשרי שהם שני ימים קודם יוה"כ התחילו ימי החינוך. ומ"מ מקרי יוה"כ יום שמחת לבו. דלא למעוטי שאר יומי אלא שעל כל פנים היה הוא יום חדוה ושמחת החינוך. ואין לומר שעל בית שני נדרש בכאן דהא כתיב בעזרא ו' ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר וגו' ועבדו בני ישראל וגו' חנוכת בית אלהנא דנא בחדוא וגו' ויעשו בני הגולה את הפסח. ובנין הורדוס דוחק לומר. לפי שסיפר יוסף בן גוריון בפרק נ"ה מספרו בענין חנוך הבית שעשה אותו היום משתה בכל שנה ושנה בכל מדינות יהודה. וזה א"א ביום הכפורים: סליק לה מסכת תענית
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit 4:8
צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו והרי כל ישראל בעלים לקרבן התמיד:
Sefaria · Yachin on Mishnah Taanit 4:8
תוי"ט ד"ה אשה יראת ה' וכו' כדמוכח בפרק (קמא צ"ל) בתרא דקדושין דף ס"ט ע"ב וכו' כדאמרינן מדחציף כולי האי ש"מ ממזר הוא כו' ע"ש. הנה כן מרגלא בפומי רובא דעלמא. מדחציף כולי האי ש"מ ממזר הוא והיינו דאמרי אינשי על כל מי שיש לו עזות פנים. אכן לא מצאתי דבר זה בגמ' אלא בב"מ פ"ג ע"ב איתא מדחציף כולי האי ש"מ רשיעא הוא. אמנם משמעות מפירש"י קצת דברכות ט"ז ע"ב ד"ה ומעזות פנים שלא יצא עלי לעז ממזרות. ויותר קצת מזה כתב רש"י בשבת ל"ו ע"ב ד"ה ומעזות פנים שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים ע"כ. ובקדושין ע' ע"ב ארבעת אלפים עבדים היו לו לפשחור בן אימר וכולם נטמעו [נדמעו נשאו בנות כהנים שהיו מחזיקין עצמם בכהנים מתוך שהיו אוכלין תרומה מחמת שהיו עבדי כהנים. רש"י] בכהונה כל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם ופליגא דר"א דאמר ר' אלעזר אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריו [אחר משפחתם שהם בני מריבה כדכתיב כמריבי כהן. רש"י] שנאמר ועמך כמריבי כהן. ובכן מה שהיה גלוי לפני התוי"ט שכתב כדאמרינן מדחציף וכו'. סתום אצלי. ואולי אם המצא ימצא כדברים אלו ממש עליו לציין ולתקן המקום אשר חונה שם דבר זה אצל גליון התוי"ט: ואדברה ולא אכחד מ"ש בס"ד בפרושי המחזור בנוסח התפלה שאנו מתפללין בכל יום יה"ר שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים וכו' בברכות ט"ז איתמר רבי בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילני מעזי פנים [שלא יתגרו בי. רש"י] ומעזות פנים [שלא יוציאו עלי לעז ממזרות. רש"י]. אמנם בפי' המחזור נתכוין למה שפי' הערוך בערך עז ג' שכתב פי' עזי פנים שלא יקניטני אדם שיש בו עזות פנים ומעזות שלא יהיה בי עזות פנים ע"כ. ברם לכאורה מוכח כפירש רש"י מהא דאיתמר בשבת ל' ע"ב ההוא דאתי לקמיה דרבי אמר ליה אשתך אשתי ובניך בני א"ל רצונך שתשתה כוס של יין שתה ופקע ההוא דאתי לקמיה דר' חייא א"ל אמך אשתי ואתה בני א"ל רצונך שתשתה וכו' אמר ר' חייא אהני ליה צלותא לרבי דלא לשוויה (בני) ממזירא דרבי כי הוי מצלי אמר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילני היום מעזי פנים [שלא יזיקני. רש"י] ומעזות פנים [שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים. רש"י] אבל לפי' הערוך לא שייך צלותיה דרבי להך מילתא. אמנם ברור דגם הערוך לפי' זה נתכווין דהא ודאי גם פסול ממזרות הוא בכלל עזי פנים כדמשמע בקדושין ע' ע"ב רק שהוא קשה לפירש"י כפל המאמר ומעזות פנים אחר שכבר ביקש שלא יתגרו בו הרי בכללו שלא יוציאו לעז עליו. ולפיכך ביאר יותר פי' דהן שני עניינים נפרדים האחד שלא יקניטוהו שום אדם. והשני שגם הוא לא יקנוט לאדם אחר. וז"ל המהרש"א בח"א ההוא דאתי לקמיה דר' חייא כו' בעין יעקב גרס בהאי עובדא נמי רבי וכן משמע קצת מדאמר ר' חייא אהני ליה צלותא דרבי דלא לשווינהו ממזרא ויש לקיים כאן גירסת כל הספרים ולקמן גריס שלא לשווינהו בני ממזרא ומאי דאהני ליה לר"ח דלא לשוויא ממזירא י"ל דסמיך אמה שאמרו בב"מ פ"ה ע"ב גדולים מעשה חייא ודו"ק עכ"ל. והנה בש"ס שלפנינו דאיתא ההוא דאתי לקמיה דרבי חייא וכו' וגם תיבת (בני) בין שני חצאי עגולה שמוה להורות שאינו מן הגרסא. ולכאורה טעם גם בזה לדעת המהרש"א. גם לדברי מהרש"א איכא למידק למה המתין ר"ח עד עובדא השנית ולא אמר אהני ליה צלותא וכו' מיד לעיל בעובדא הראשונה. ויותר יפלא דעל עובדא דרבי תלה בשכר תפלתו דאהני ליה ועל עצמו שנעשה לו ג"כ כזה לא תלה בשום דבר [והעיקר חסר מן הספר לומר מפני שגדולים מעשה חייא] ובפרט אין זה מדרך המוסר והענוה דר"ח בעצמו יתלה הנס בזכות עצמו ועל רבי בזכות רבי לא יתלה. ואשר על כן רחש לבי דבר טוב דנראי' עיקר הגי' דאי' לפנינו [בעובדא השני'] ההוא דאתי לקמיה דר"ח. אמנם ההבדל בין שתי מעשיות הנ"ל ניכר. דזה דאתא לקמיה דר"ח החציף פניו טפי טובא לומר אמך אשתי ואתה בני ועשאו לו לר"ח גופי' ממזר. אכן הך דאתי לקמיה דרבי אע"ג שהחציף לפניו לומר אשתך אשתי מ"מ לא פגע בכבוד וקדושת רבי גופיה והניח לו לרבי בכשרות. ומפני כך היטב אשר דיבר ר"ח על רבי דאהני ליה צלותא דלא לשווי' ממזרא ר"ל דתפלתו של רבי הועילה לו דלא הוה מחציף פניו להוציא לעז על רבי גופיה כמו שקרא לר' חייא. [ויפה עשו אשר שתוהו תיבת בני בין העגולים]:
Sefaria · Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Taanit 4:8
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this card.
Tu B'Av and Yom Kippur: joy in white▾
A masechta of fasts that ends in joy
Rabban Shimon ben Gamliel closes Maseches Taanis — a tractate of fast days, from drought to the Churban fasts of Shiva Asar B'Tammuz and Tisha B'Av — by turning to the two most joyous days of the year, sealing it with a tefillah for the rebuilding. There is an editorial hand in that. Rebbi (Rabi Yehuda HaNasi), who arranged the Mishnah, had a documented lean toward softening Tisha B'Av: Megillah 5b records that he bathed publicly on Shiva Asar B'Tammuz and bikesh la'akor Tisha B'Av — in a year it fell on Shabbos and was deferred, he held ho'il v'nidcheh yidacheh, once pushed off let it lapse — and the Sages did not agree. Ending the masechta of fasts on the year's happiest days fits that same hand.
Why these two days are the happiest
The 15th of Av: the families' wood-offering drew to a close — the mishnah earlier in this perek (4:5) lists the 15th of Av as the last of the korban eitzim days, and each family's wood-day was a celebration; the shevatim were permitted to intermarry; and the deaths of the midbar generation ceased, the full moon of Av confirming the curse of the meraglim was lifted. (The Gemara, Taanis 30b–31a, gives further, distinct reasons — among them the day they stopped felling wood for the altar-pile, after which the sun weakens; Hoshea ben Elah lifting Yeravam's roadblocks against aliyah l'regel; the Beitar dead given burial.) Yom Kippur: the day Hashem forgives — the day the second luchos were given and the cheit ha'egel atoned. And it carries the Beis HaMikdash directly: the seven dedication days of the first Beis HaMikdash began on the 7th of Tishrei, so Yom Kippur fell within the dedication of the Mikdash itself (Moed Katan 9a) — the very day of the Mikdash's joy (Moed Katan 9a).
The bond with the Beis HaMikdash
What pairs the two best days is not romance but the people's bond with the Beis HaMikdash. The clue is in what the girls wore: white is the garment of joyful confidence before Heaven — the Yerushalmi (Rosh Hashanah 1:3) has Israel, unlike the nations, don white on the day of judgment, sure of a favorable verdict — and it is the color of the Mikdash, the Kohein Gadol's Yom Kippur linen, his safe emergence from the Kodesh HaKodashim itself a Yom Tov. The mishnah then seals the point from its own text: its closing derashah on Tze'ena u're'ena reads uveyom simchas libo — zeh binyan beis hamikdash, the day of His heart's joy as the building of the Beis HaMikdash. It crowns its two days of joy by naming the Mikdash itself as the deepest simchas lev, closing on sheyibaneh bimheirah b'yameinu.
The same leveling, in joy and in death
The mishnah notes that the white garments were borrowed — each woman wore clothes that were not her own, so a girl with nothing fine of her own would not stand out. The same concern shaped a takanah at the opposite pole of life. The Gemara (Moed Katan 27b; Kesubos 8b) recalls that burial had grown so costly that the expense weighed on a family harder than the loss itself, until Rabban Gamliel asked to be carried out in plain linen and the people followed him — so the poor would be buried no less honorably than the rich. Chazal leveled the dress at both ends of life, the day of greatest joy and the hour of death, so that dignity would never follow wealth.
Series Insights
Series context▾
Read with the mishnah just before it
The mishnah just before this one details the disciplines of the week in which Tisha B'Av falls. This closing mishnah answers it: six days after the ninth of Av comes Tu B'Av, and the masechta turns from the fast to the dancing in the vineyards. The series places them in sequence so the discipline of mourning is read toward the joy it points to.