Rosh Hashana 1:2 — The Four Times Hashem Judges the World
MishnayosMoed › Rosh Hashana › Perek 1 › Mishnah 2מוֹעֵד ‹ ראש השנה ‹ פרק א׳ ‹ משנה ב׳
The Four Times Hashem Judges the World
בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן
Mishnah ראש השנה א׳:ב׳ · Rosh Hashana 1:2
בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן,
בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה,
בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן,
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם.
וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם:
At four points the world is judged:
On Pesach, over the grain;
on Atzeres, over the fruit of the tree;
on Rosh Hashana all who come into the world pass before Him like bnei maron, sheep filing one by one through a narrow gate;
as it says (Tehillim 33) He who fashions their hearts together, who discerns all their doings.
and on the Chag they are judged over the water.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The shape of it▾
Summary Chartwhat does this mean?
The Four Times Hashem Judges the World▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| On which day is the grain judged? | Pesach | — |
| And the fruit of the tree? | Atzeres | — |
| And every person alive, passing before Him one at a time? | Rosh Hashana — Tehillim 33 is brought as the proof | — |
| And the water? | the Chag | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (10)▾
בארבעה פרקים. בשנה: בפסח על התבואה. מדאמרה תורה הביאו לפני עמר בפסח כדי שאברך לכם תבואה שבשדות, מינה ידעינן דבפסח נדונים על התבואה : ובעצרת על פרות האילן. מדאמרה תורה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שאברך לכם פרות האילן, וחטה עץ קריה רחמנא דכתיב (בראשית ב) ומעץ הדעת טוב ורע, כמאן דאמר עץ שאכל אדם הראשון חטה היה: כבני מרון. כבני אמריא, ככבשים הללו שמוציאין אותן בפתח קטן זה אחר זה לעשרן, ואין שנים יכולים לצאת כאחד: היוצר יחד לבם. הכי קאמר, היוצר והוא הקדוש ברוך הוא, רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם, שאף על פי שעוברים לפניו אחד אחד, מכל מקום כלן נסקרים בסקירה אחת : ובחג נדונין על המים. מדאמרה תורה נסכו לפני מים בחג :
בארבעה פרקים – in the year בפסח על התבואה – For since the Torah stated (Leviticus 23:10) bring before me the Omer on Passover in order that I may bless you [with] grain in the fields, and from this we know that on Passover, grain is judged. ובעצרת על פירות האילן – As the Torah stated (Leviticus 23:17), bring before me two loaves on Atzeret/Shavuot, in order that I may bless you [with] the fruits of the trees, and wheat is called a tree by the All-Merciful , as it is written (Genesis 2:9): “And the tree of knowledge of good and bad,” according to the one who said that the tree that the First Man ate was wheat. כבני מרון – like rebels (after surrender brought before a court martial – see Talmud Rosh Hashanah 18a) - like these lambs which we remove through a small opening one after another to tithe them, and two cannot exit at the same time. היוצר יחד לבם – This is how it should be understood: The Creator and that is the Holy One, blessed be He, sees the uniting of their hearts and understands all of their deeds, and even though they pass before Him one by one, nevertheless, all are reviewed with one glance (Rosh Hashanah 18a). ובחג נידונין על המים – since the Torah states (Leviticus 23:37; Numbers 29:24, 33,37): pour before me water on the Festival [of Sukkot].
Sefaria · Bartenura on Mishnah Rosh Hashana 1:2
Introduction This mishnah lists four points of the year in which the world is judged as to the outcome of certain essential aspects of life. As we shall see, three of them are connected to agricultural holidays and events, whereas the fourth, the judgment on Rosh Hashanah, is more of a moral/religious judgment. At four set times the world is judged: On Pesah in respect to the produce. In the land of Israel, the grain harvest begins around Pesah time. Indeed, this is why the Omer offering, which is brought from the first barley harvested, begins to be offered on the second day of Pesah. The mishnah teaches that on Pesah the world is judged as to how successful the produce harvest will be. On Shavuot in respect to the fruit of the tree. On Shavuot the harvest of the fruits of the tree begins. Specifically, this seems to be when grapes begin to ripen. Hence, according to the rabbis this is when the world is judged as to the harvest of fruits which come from the tree. On Rosh Hashanah all the people of the world pass before Him like a division of soldier [a numerus], as it says, “He who fashions the hearts of them all, who discerns all their doings” (Psalms 33:15). This is the central section in this mishnah, the reason why this mishnah is here in Rosh Hashanah. This is the source where we learn for the first time that on Rosh Hashanah the world is judged. The image that the mishnah creates is that all the people of the world, perhaps even non-Jews, come in front of God one at a time and God inspects them. He is like their general and they are his soldiers, standing at attention and being judged by Him. The word “numerus” was interpreted by Saul Lieberman, the premier Talmudic scholar of the past century, as referring to an army division. The version in the mishnah was understood by later talmudic scholars who did not know Greek, as “kivne meron”, understood to refer to the sheep on the Meron mountain. This led to the well-known image of people passing in front of God like sheep passing in front of a shepherd. The point of the prooftext is that God who is the creator of the human heart, also looks at what a person does and judges each one according to his deeds. And on Sukkot they are judged in respect of rain. In the land of Israel, the rainy season begins on Sukkot. Hence, on Sukkot the people of the world are judged as to how much rain will come. To this day, on Sukkot Jews begin to pray for rain and add into the Amidah an acknowledgement that God causes the wind to blow and the rain to come down. Rain and prayers for rain is a topic to which we will return when we learn tracate Taanit.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Rosh Hashana 1:2
בארבעה פרקים וכו' . אע"ג דהקדים התנא פסח לכלם, משום דבכל האי פירקא מסדר הדברים מניסן שהוא ראש לחדשים, מ"מ סדר הדין מר"ה מתחיל, והוא דבר"ה נידון כל אדם בפרט, אם יחיה או ימות, אם יעשיר או יעני, אם יהיה בריא או חולה, כמה יוציא וכמה ירויח וכיוצא בו. אבל עדיין לא ידענו מה יהיה בעולם בכללות, אם יצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם ויהיה העולם בריוח, או אם ח"ו יהיה להפך ולא ישיג האדם פרנסתו הקצובה לו כי אם בטורח ודוחק, עד כי יבא החג ויהיה העולם נידון לפי רוב הצדיקים שנמצאו בו בר"ה, על המים שהוא שרש ועיקר לרוב צרכי העולם, והגשם והשלג אשר תרד אם מעט ואם הרבה, את אשר תרד על הישוב ומקום זרע ודומה לו, תתחלק בין השדות והכרמים העומדים ברשות האנשים הראוים להם להנהות מטובה לכל אחד ואחד כפי מדרגתו ועל ידה זוכים לחלק מחלק הפרנסה הקצובה להם, והחלק הזה אם מעט ואם הרבה הנה הוא החלק המבחר שבכל חלקי פרנסתו, על כי מצות הרבה מקיים בו, והם הכנות טובות להרבות שכרו לשנה הבאה, מלבד הנחת רוח שיש לו בו כי רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. ועדיין לא ידענו אם דין זה של המים יועיל לכל דבר המתגדל על ידה, או אם יהיה איזה דבר שלא יועיל לו כלום על כי יבא עליו שלא בזמנו, ואף אם יבא עליו בזמנו אם יקרא לאותו דבר מקרה אחר אשר יפסידנו, או אם יהיה להפך שיהיה אותו דבר מתרבה אף אם הדין קשה על גשמי השנה שנגזר עליהם שיהיו מועטים, והדבר הזה הוא דבר עיקרי הצריכים לו כל העולם, והוא התבואה ופירות האילן, עד שיגיע הפסח והעצרת שנגזר עליהם רבוי או מעוט כפי רוב החטאים שחטאו באותו המין בשנה שעברה בכללות העולם, או רבוי המצות שקיימו בו. נמצאו היות כל הדינים האלה תלויות בדין הנעשה בבני אדם ביום ר"ה, משום הכי אתי שפיר דלא חש התנא להביא ראיה כי אם לדין ר"ה, כי הוא העיקרי והשאר טפלים לו ותלויים בו, אע"ג דאפשר שישתנו מאילו היו נעשים בראש השנה מחמת המעשים טובים שיעשו בהם או חטאים שיחטאו בהם בימים שבין ר"ה ליום הדין שלהם, מ"מ דין ר"ה הוא העיקר להיותו דין פרטי מה שאין כן אלו שהם דינים כללים, שאף אם אדם אחד רשע שנגזר עליו הפסד גדול מיום ראש השנה ירבה לעשות מעשים טובים אחר ראש השנה בתבואה ודומיו, לא משום זה ישתנה גזרתו הפרטית הרעה בהגיע החג ודומיו, כי אותו הפסד ודאי יפסיד אותו באותו שנה ומעשיו הטובים הם שמורים להיות נידון עליהם בפרטות לטובה לשנה הבאה, ומ"מ הועיל לכללות כי בהגיע יום הדין של אותם הדברים שזכה בהם יתוספו מעשיו הטובים עם מה שנעשה עמהם בשנה שעברה ויטו הדין עליהם לכללות העולם לטובה, וכן הדין אם יהיה להפך, כן נלע"ד, על כי על פי דרכים אלו יובנו כמה מדרשי רז"ל המדברים בעניינים אלו. ועיין עוד בהקדמתי הנקראת עולם קטן הקודמת לספרי משנת חסידים ויאירו עיניך בדרכי ה' הישרים והצדיקים, ועיין לקמן ד"ה על התבואה: העולם נידון . אע"ג דדין ראש השנה הוא דין פרטי לכל אדם כמ"ש לעיל, מ"מ אגב אחריני הכניסו תחת סוג זה של העולם נידון, על כי אף הוא שמו עולם קטן: על התבואה . בלשון זה יש במשמעותו דבר הנדון וסבת הדין, דבר הנדון הוא התבואה שנדונה בפסח אם תרבה או תתמעט, וה"פ דמתניתין בארבעה פרקים העולם נידון, בארבעה חלקים וזמנים חלוקים העולם הכולל כל אלו הד' דברים הנזכרים במשנה, (נידון) בפסח נידון על חלק אחד ממנה והיא התבואה אם תתברך או לא, וכן כל שאר החלקים דפירות ומים, וחלק האדם אע"ג דהוא משונה קצת מן החלקי אחרים, מ"מ כללו עם אחריני מן הטעם הנ"ל, כי להיותו עולם קטן הרי הוא חלק מן הגדול, וחילק כל העולם לד' חלקים אלו, דנראה דכל שאר הדברים הם טפלים להם, להיות כי באלו נרמזו ד' רגלי המרכבה, כי בתבואה כתיב (משלי יד, ד) ור(ו)ב תבואות בכח שור. ופירות האילן יהיו כנגד פרצוף יעקב אבינו אשר הוא אילנא דכלא ביה כידוע ליודעי חן, והוא כנגד פרצוף נשר. והאדם הנידון בר"ה פשוט הוא, שהרי כתיב (יחזקאל א, י) ודמות פניהם פני אדם. והמים כבר ידענו מה שכתוב (תהלים קלו, ו) לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו. והחסד נקרא ימין ה' ושם פרצוף אריה ככתוב: וסבת הדין נמי מורה, כשנפרש הכי, בפסח העולם נידון על המצות והעבירות שנעשו בתבואה, וכן באחריני. ואם יהיה פירושו הכי, צ"ל דלא בלבד התבואה עצמה שהיא סיבת הדין נדונת אם תלקה או לא, אלא אף יוצא הדין הכללי הראוי לחוטאים בה והוא הדבר כנזכר בפרקי אבות (פ"ה מ"ט) בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו' מפני מעשר שני וכו' מפני גזל מתנות עניים וכו'. יהיה בעצרת ובחג כל אחד כפי דינו, ובר"ה יוצא הדין פרטי לכל א' ואחד כפי מעשיו, מי יחלה ויתרפא ומי ימות בה ומי שלא יחלה כלל, אבל לפי זה נמצא היות דין התבואה ודומיו קודמים לדין ר"ה הפך מה שפירשנו לעיל, ומפשטא דתלמודא וראיות הברייתא שכתב התי"ט נראה שהפירוש הראשון הוא עיקר: כל באי עולם וכו' . הכא לא קתני על באי עולם העוברים וכו', כדקתני באחריני על התבואה על פירות על המים. לרמוז דדין זה משונה משאר הדינים כמ"ש לעיל, כי הוא דין פרטי, משא"כ האחרים שהם דינים כללים: עוברים לפניו . פשוטו הוא לפני ה', ומשמעותו אעולם דסמיך ליה קאי, לרמוז דכך שמו של הקב"ה, כידוע ליודעי חן. ועל פי פשוטו י"ל דנקרא כן על כי הוא היה הוה ויהיה לעולם, כדכתיב (תהלים קיט, פט) לעולם ה' דברך נצב בשמים: ובחג . ובחג הסוכות לא קתני, דלא הוה במשמעותו שמיני עצרת. ואדרבא הוא דבאותו (כבר יום) [יום כבר] הקדמנו הרפואה בניסוך המים בסוכות, אנו נידונין עליו. ואפשר שזו היא כוונת רז"ל וכוונת הכתוב, שכמה פעמים קראו לחג הסוכות חג סתם, כדי לכלול עמו שמיני עצרת, דאינו חלוק ממנו אלא לענין פז"ר קש"ב. או י"ל דנקט חג סתם, נוטריקון חג' ג', שברגל זה ישראל מצויינים כך מצות עקריים ומשונות משאר הרגלים, שהם סוכה לולב, וערבה של יום השביעי שהיא תקנת נביאים (עי' סוכה מד.) , והתי"ט כתב טעם אחר, וברעיא מהימנא פ' פינחס (רנה:) איתא חג ר"ת חסד גבורה. והטעם דהוא כנגד יעקב דאחיד לתרין סטרין: נידונים . הוצרך להזכיר נידונים פעם אחרת ובלשון רבים, לאשמועינן דעל המים כל אחד נידון בפני עצמו, מלבד העולם בכללו, כמ"ש רז"ל (עי' תענית ט: ח:) על הכתוב (איוב לז, יג) אם לשבט אם לארצו וכו'. כדי שיטול כל אחד חלקו המגיע לו מחמת מעשיו בתבואה ופירות ודומיו שגוזר הקב"ה בכלל עליהם הגדלים בכח המים, ועיין מ"ש לעיל ד"ה בארבעה פרקים:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Rosh Hashana 1:2
(יח) זה לשון הבריתא, מפני מה אמרה התורה הביאו עמר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקדוש ברוך הוא הביאו כו' כדי כו', וכן בכלם: (יט) בראש השנה. בגמרא (דף ח) ילפינן לה מקראי. ואף על גב דודאי על כל המארעות נדונין ובכללם אינך שלשה דינים, מכל מקום בשלשה פרקים הללו הוא גזר דין של כל העולם, ובראש השנה כל באי כו' וגוזרין לכל אחד חלקו מדברים אלו. הר"ן. ועין תוספות יום טוב: (כ) גמרא. ופרש רש"י ואקרא דלעיל מניה קמהדר, השגיח אל כל כו', היוצר אותם השגיח יחד את לבם. ולהכי נסיב האי תנא להך קרא, לומר שאף על פי שעוברין כבני מרון בדקדוק גדול, מכל מקום כלן נסקרין בסקירה אחת. וזהו שכתב הרמב"ם, והנגלה מזה המאמר מבאר כאשר תראה, אבל הנסתר ענינו קשה בלי ספק, עד כאן. כי האדם אי אפשר לציר שני הפכים בנושא אחד בזמן אחד שיעברו אחד אחד ויהיו נסקרים בסקירה אחת, אבל כמו שאי אפשר להשיג מהותו יתברך ויתעלה זכרו לנצח, כן אי אפשר להשיג השגחתו וסקירתו. תוספות יום טוב: (כא) כדי שיתברכו לכם גשמי השנה. בריתא: (כב) ובחג. ואף על פי ששלשתן בשם חגים נקראו בכתוב, מכל מקום מלת חג הנחתו על המחול והרקוד שהוא בחג הסכות, והיתה שמחה יתירה של בית השואבה:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 1:2
עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם. פירש הרע"ב הכי קאמר. היוצר כו' שאע"פ שעוברין א' א' מ"מ כולם נסקרין בסקירה א'. וז"ל הרמב"ם והנגלה מזה המאמר מבואר אבל הנסתר ענינו קשה מאד. וביאר דבריו בתי"ט כי האדם א"א לציירו שני הפכים בנושא א' עיין סוף לשונו: ותם אני לא אדע שני ההפכים הללו באדם. והנה עין שלמטה רואה בסקירה אחת הרבה אנשים. והמה עוברים אחד לאחד באין מונע. ואין הסקירה וההעברה הפכים. ולא בנושא א'. שהסוקר איננו העובר. והעובר הוא הסקור. ואם כדבריו לא היה קשה הציור בלבד. כי מציאות שני הפכים בנושא. הוא מהנמנעות אבל אין זר ולא נמנע המצא יחד שתי פעולות שונות. בשני נושאים מתחלפים. על כן אין כאן זרות כלל מצד זה: אבל דעתי בקושי הענין הוא. שאחר שנסקרין בסקירה א' לאיזה טעם יצטרכו א"כ לעבור א' א'. שהרי בסקירה א' נבדקין כולן בדקדוק גדול: ואין לומר שהתנא דיבר בלשון בני אדם לסבר את האוזן בדרך שהיא יכולה לשמוע. וכוונתו שמחפשין בדקדוק גדול כל מעשי בני אדם א' לא' דרך פרט. כאילו עוברים כבני מרון. ולעולם למעלה הוא בסקירה בלבד. דא"כ מאי איריא ר"ה. ודוק שזהו שנתקשה לו לרבינו משה ז"ל. ובאמת הוא דבר עמוק משאול ומחקור. ולא נודע מהות הסיקור: ובחג. כבר נקרא כן חג הסוכות בכתוב חג סתם. במלכים א' ח' וי"ב: משנה לחם ובחג עיין שער התחתון (דעיר האלהית) מה טעם אנו אומרים ביום שמחתנו.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashana 1:2
בפסח על התבואה בפ' מי שמתו גבי חסיד שהקניטתו אשתו ערב ר"ה משמע דבראש השנה שמע שתי רוחות שמספרין זו את זו ששמעו מאחורי הפרגוד שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו ושמא בשמים בר"ה היו מזכירין דין הנגזר בפסח א"נ כר' יהודה דאמר הכל נדונין בר"ה וגזר דין בפסח על התבואה תוס' ז"ל: ובגמ' פריך הי תבואה אילימא האי תבואה דקיימא כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדן ומסיק תרי דיני מיתדנא קודם זריעתה וסמוך לקציר. ועוד פריך בגמ' מני מתני' לא ר"מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוסי ולא ר' נתן דתניא הכל נידונין בר"ה וגזר דין שלהם ביום הכפורים דברי ר"מ ר' יהודה אומר הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נדונין על המים ואדם נידון בר"ה וגזר שלו נחתם ביום הכפורים ר' יוסי אומר אדם נדון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים ר' נתן אומר אדם נדון בכל שעה שנאמר לרגעים תבחננו וכי תימא לעולם ר' יהודה היא וכי קתני ד' פרקים אגזר דין אי הכי קשיא אדם ומשני אמר רבא האי תנא דבי ר' ישמעאל היא דתנא דבי ר' ישמעאל בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נדונין על המים ואדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ וכי קתני מתני' אתחלת דין אבל אגזר דין דאדם ביום הכפורים: בעצרת על פירות האילן. ס"פ בני העיר כתוב בתוס' י"ט כתב הר"ב מדאמרה תורה כו' עד ומיהו רש"י והר"ן ז"ל כתבו גם זה הטעם ע"כ. וק"ק עוד לפי' זה דבשלמא חטים מצינן למימר דר' יהודה דדריש הכי בברייתא בגמ' אזיל לטעמיה דס"ל דעץ שאכל אדם הראשון חטה היה אלא שעורים שמביאין מהם בכורים היכן מצינו שנקראו עץ ושמא משום דאזלינן בתר רובא ושעורים הוו טפלות לגבי שאר שבעת המינים. ועיין בזוהר החדש דף כ"ד ע"ב אכולה מתני' ותשמח ותגל והילך בקיצור מופלג בפסח על התבואה כד אתי שתא דא דאין לכל עלמא על ההיא תבואה דהוות בשתא שעברה אי לא מעשרי לה ולא יהבי למיכל מינה למסכיני וליתמי ולארמלתי. בעצרת על פירות האילן על עון פירות האילן שלא המתינו ערלתם ושלא הניחום בשביעית לעני ולגר. בר"ה דן את כל העולם כולו גופות בני האדם והנשמות ופוקד אותם ודן אותם על מה שעשו כל השנה כולה. ותאנא אפי' צעדיו של אדם נמנין ובאים בדין באותו היום הה"ד וכל צעדיו יספור. ובחג נדונין על המים על ענין המים על שהם מבזבזים בנטילת ידים ועל שהם מזלזלים במקואות ובטהרות שהם במים על כך נידונין על המים על ענין המים ע"כ והיא שם במדרש הנעלם ועיין ג"כ בזוהר דפ' אמור דף צ"ז. ובזוהר פרשת ויחי דף רכ"ו דייק בעצרת על פירות האילן פירות האילנות מיבעיא ליה מאי פירות האילן אלא דא הוא אילנא רברבא ותקיף לעילא פירות האילן כמה דכתיב אני כברוש רענן ממני פריך נמצא ע"כ: כבני מרון ר"ש בן לקיש מפ' בגמ' כמעלות בית מרון שהדרך קצר ואין יכולין שנים לילך זה בצד זה ורב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד וכבני מרון כבני חיילות של המלך מרון לשון מרות ואדנות וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה אבל מרון דבפ' עושין פסין (עירובין דף כ"ב) מוכח דהתם הוי דוקא כפירוש ריש לקיש: בפי' ר"ע ז"ל שאע"פ שעוברין לפניו אחד אחד זה אחר זה מכל מקום כולן נסקרין בסקירה אחת ובגמ' אף אנן נמי תנינא דכולן נסקרין בסקירה אחת מדנסיב תנא דידן תלמודא למילתיה מקרא דהיוצר יחד לבם אע"ג דעיקר ראייתו היא מקרא דלעיל מיניה דהיינו ממכון שבתו וכו' וכתב הר"ן ז"ל דלר' יהושע דקיימא לן כותיה דבניסן נברא העולם אדם נידון בר"ה יותר מבשאר ימים לפי שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם ורצה לדין את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה שלפי שנתרצה הקב"ה ביום הכפורים הוקבע יום סליחה לדורות לפיכך גזר ה' שיהא אדם נידון בר"ה שצדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים ובינוניים הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יום הכפורים שהוא יום סליחה וכפרה והרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו מעשיהם וישובו אל ה' ואפשר עוד שמר"ה ועד יום הכפורים התחיל השם להתרצות למשה וביום הכפורים נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה הקב"ה לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה עכ"ל ז"ל: ובחג נידונין על המים והא דהדר קתני הכא נידונין נלע"ד משום שהאריך בענין ראש השנה הוצרך למיהדר ולמיתני גבי חג מלת נדונין וכיון דקתני גבי ר"ה כל באי העולם לשון רבים קתני הכא נמי נדונין לשון רבים דקאי אדסליק דהיינו אבאי עולם שהם לשון רבים ואע"ג דבברייתא במילתיה דר' ישמעאל תנא ובחג נדונין על המים אע"ג דלא קתני במילתיה באי עולם וכמו שהעתקתי אפשר דהתם נקט לישנא דמתני' בלבד:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashana 1:2
בארבעה פרקים העולם נדון – גם משנה זו עוסקת בחלוקת השנה לארבע תקופות, אלא שאין זו חלוקה טכנית-הלכתית כמו במשנה הקודמת אלא חלוקה בעלת משמעות דתית מלאת הוד ותוכן. ארבעה מועדים הם ימים שבהם מתקיים, כביכול, משפטו של היקום. ימים אלו, מטבעם, מתאימים לתפילה, וממילא יש בהם קדושה וייחוד פנים. המשנה שלנו מציגה השקפת עולם ברורה, אך במקורות חז"ל מצינו גם עמדות אחרות. בתוספתא מובאת דעתם של חכמי דור אושא: "הכל נידונין בראש השנה וגזר דינו נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד נחתם בזמנו. בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג על המים, וגזר דינו של אדם נחתם ביום הכפורים. רבי יוסה אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר ותפקדנו לבקרים" (תוס', פ"א הי"ב; בבלי, טז ע"א; ירו', נז ע"א). החלוקה בתוספתא מורכבת יותר, מצד אחד יש בה אבחנה בין יום הדין ובין גזר הדין; אבחנה זו מאפשרת לצקת תוכן משמעותי ליום הכיפורים כיום הדין האמתי. רבי מאיר סובר שיש רק יום דין אחד לכול בראש השנה, ויום חתימה אחד לכול ביום הכיפורים 78 על מקומו של יום הכיפורים בתהליך הכפרה ראו פירושנו ליומא פ"ח מ"ח. . לפי תפיסה זו אין כלל ארבעה ראשי שנים. רבי יהודה סבור שא' תשרי הוא יום דין לכול, אך יש ארבעה ראשי שנים שבהם נחתם הדין. כך נוצרת מערכת היררכית שיש בה ראש השנה אחד וארבעה ראשי שנה משניים, או ראש-שנה-על. רבי יוסי יוצא נגד כל המערכת המוצעת. לדעתו אין כלל ראשי שנה. דלתו של ריבון העולמים פתוחה בכל ימות השנה, וממילא ההחלטות ב"בית הדין של מעלה" נופלות יום יום ועשויות להשתנות יום יום. גישתו של רבי יוסי היא גישה דתית מופשטת שאין בה מקום לדימויים פיגורטיביים של משפט ויום דין 79 מקורות נוספים המצדדים בגישתו מיוחסים לרבי נתן (בבלי, טז ע"א) או לרבי יהודה הנשיא (ירו', נז ע"א). הרא"ש לטז ע"א שואל מדוע מתפללים בכל יום לרפואה, ומסביר שנוהגים לפי תפיסתו של רבי יוסי. ברם, דומה שאיש אינו חולק על כך שיש מקום לבקשת רחמים בכל יום, והשאלה היא רק האם יש ימים שהם מסוגלים לסליחה וכפרה יותר מימים אחרים. . שלוש הדעות מופיעות גם בירושלמי (נז ע"א), בשם אית תניי (יש [תנאים] השונים), והתלמוד מוסיף אפשרות נוספת, כדלהלן: דין חתימה א. הכול בראש השנה הכול בראש השנה ב. הכול בראש השנה הכול ביום הכיפורים ג. הכול בראש השנה בארבעה ראשי השנים ד. בארבעה ראשי השנים בארבעה ראשי השנים הירושלמי טוען שמשנתנו היא כדעה השלישית, וכאילו גם המשנה מקבלת את האבחנה בין יום הדין וחתימתו. זו גם מסקנת הבבלי (טז ע"א). אמנם לפי פשוטם של דברים כל האבחנה בין יום הדין לחתימה אינה במשנה, ומשנתנו כדעה הרביעית. רבי מאיר בתוספתא הוא כדעה הראשונה ורבי יהודה בתוספתא כדעה השנייה. הדעות השונות מובאות בבבלי: דעה א במשנתנו, דעה ב לרבי מאיר, דעה ג לרבי יהודה, ובנוסף מובאת דעתם של רבי יוסי ורבי נתן, אלא שלרבי נתן אדם נדון בכל שעה. בספרות חז"ל מופיעים ניסיונות נוספים להרמוניזציה, או למעין פשרה בין התאריכים השונים לימי הדין. לפי גישה זו כל הימים הנזכרים הם ימי דין אבל צדיקים ורשעים נידונים בראש השנה, ובינוניים ביום הכיפורים (ירו', נז ע"א). הירושלמי (שם) מוסיף ציטוט מ"תקיעיתא דרב זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון... ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום...". זו תפילה הנאמרת עד היום ונזכרת במקורות תלמודיים שונים 80 פסיקתא דרב כהנא, פסקה כג א (לראש השנה), עמ' 333; ויקרא רבה, כט א, עמ' תרסח; דברים רבה, ליברמן עמ' 11; פסיקתא רבתי, מו, דף קמו ע"ב ועוד. תקיעתא דרב היא תפילה לראש השנה (לתקיעות), נוסדה כנראה על ידי רב והתקבלה בארץ ישראל. . אמנם ניתן לפרשה כמתייחסת רק לתפילה על בני אדם, הנידונים בראש השנה, אך בהבנה הפשוטה היא כדעה הראשונה או השנייה, שאין כלל ארבעה ראשי שנים. ממקורות תנאיים מקבילים אנו לומדים שהדעה בדבר ארבעה מועדים שבהם מוכרע גורלו של היקום היא דעתו של רבי עקיבא האומר: "אמרה תורה הבא עומר שעורין בפסח שהוא פרק שעורין כדי שתתברך עליך תבואה הביא בכורים חטים בעצרת שהו[א] פרק אילן כדי שיתברכו עליך פירות אילן הביא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך מי גשמים" 81 תוס', סוכה פ"ג הי"ח; ספרי, פנחס קנ, עמ' 196. לקשר בין סוכות לירידת גשמים ראו במבוא למסכת סוכה. . לתלמוד הבבלי מסורת שונה שלפיה דווקא רבי ישמעאל הוא אבי הרעיון של ארבעת ראשי השנים (טז ע"א), אם כי בהמשך מובאת גם דרשתו של רבי עקיבא. בקדמוניות המקרא המחבר מציג את "חג השופר [...] כי ראיתי מראש את הבריאה למען תזכרו תבל כלה ובתחילת השנים אדע את מספר המתים והנולדים" 82 קדמוניות המקרא, יג ו. התרגום לפי מהד' הרטום, עמ' 45. . הפסוק קטוע, אבל ברור שעבורו ראש השנה הוא יום הבריאה ויום הדין. המשפט "אדע את מספר הנולדים..." מזכיר את התפילה שהובאה לעיל ומכונה בספרותנו "תקיעתא דרב": "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וגו' כי חק לישראל הוא... על המדינות בו יאמר איזו לחרב איזו לשלום איזו לרעב איזו לשובע...". תפילה אמוראית נפוצה זו מבטאת את הדעה במשנה שראש השנה הוא יום הדין, וקדמוניות המקרא הוא העדות הקדומה לתפיסה זו. דומה שהתפתחותו של הרעיון ברורה. תיאור ארבעה ראשי השנים הוא קדום. הוא מונח ביסוד עמדתם של פרושים בדבר הצורך במעמד ניסוך המים בסוכות, ובשלב זה האבחנה בין יום דין לחתימתו טרם גובשה. אנו יודעים שצדוקים התנגדו לניסוך המים, אך כמובן אין זה מוכיח כי התנגדו גם לתפיסה שבחג נידונים על המים. הבאת העומר מבטאת את התפילה להצלחה בגידול החיטים. הצדוקים חלקו על הפרושים בקביעת המועד המדויק של הבאת העומר ואופייה, אך קיבלו את עצם הקשר בין פסח ובין התפילה על גידול החיטים. כתות מדבר יהודה חגגו, בנוסף למועד השעורים, גם את מועד הזית והשמן, ולהם היו מעין "ראשי שנים" נוספים. בדור אושא, רבי עקיבא ורבי ישמעאל עדיין מציגים את התפיסה בדבר ארבעה ראשי שנים. במקביל התחדד מעמדו של יום הכיפורים כיום סליחה, וכך גובשה תפיסה המשלבת את יום הכיפורים וראש השנה כשני שלבים בתהליך המחילה והכרעת הדין. במקביל ירד ערכם של רגלים אחרים כימי סליחה ומחילה, והתעצב מעמדם של ראש השנה ויום הכיפורים 83 עם זאת, בפיוטים ובתפילות נותר מקום חשוב לניסוך המים ולתפקיד המיוחד של ימי החג הנוספים. . עמדות אלו מופיעות בפי חכמי דור אושא, ושלוש או ארבע הדעות מלמדות כי טרם גובשה תפיסה אלטרנטיבית חלופית. בשלב שלישי, המופיע בספרות האמוראים (תקיעתא דבי רב), נקבע מעמדם הבכיר של ראש השנה ויום כיפור, ובירושלמי נקבעה מעין "חלוקה" שונה בין ראש השנה ויום כיפור: בראש השנה נחתם דינם של צדיקים ורשעים, ויום כיפור הוא מועד דינם של הבינוניים, מעין "הזדמנות אחרונה" לכפרת עוונות. במסכת יומא (פ"ח מ"ח) שנינו דיון ארוך על מרכיבי הכפרה. שם נתפס יום כיפור כמרכיב בכפרה, ושאר המועדים הנזכרים במשנתנו אין להם משמעות, לא כדרך כפרה ולא כמועדים קובעים. ברור שאלו גישות שונות, מן הסתם תולדה של אבחנה בין מערכת משפטית לבין כפרה שניטשטשה במסורת הדתית. במקרא מופיעה חלוקה לשש עונות: ל"זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח כב). חלוקה זו לשש עונות מבוארת: "חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע, חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף..." 84 תוס', תענית פ"א ה"ז; בבלי, בבא מציעא קו ע"ב; בראשית רבה, לד יא, עמ' 322. . זו הייתה תפיסת המקרא, ובתקופת בית שני כבר אין לה הד, להוציא את קביעתו של ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות, כפי שהצענו. בספר היובלים יש חלוקה מדויקת לארבע תקופות: הראשון לחודש הראשון, הראשון לרביעי, הראשון לשביעי והראשון לתשיעי 85 ספר היובלים, ו כב. . חלוקה זו קשורה לחלוקת החגים בלוח השנה הכיתתי, ואינה הולמת את חלוקתם של חז"ל. בפסיפסי בתי הכנסת חלוקה לארבע תקופות: ניסן, תמוז, תשרי וטבת 86 כך בנערן, ראו נוה, על פסיפס ואבן, עמ' 102; חמת טבריה, שם, עמ' 50; בית אלפא, שם, עמ' 75 ואתרים נוספים. . אין זה מקרה ששתי המשניות אצלנו מחלקות את השנה לארבע תקופות למטרות אחרות. עם זאת, אין לפנינו חלוקה מסודרת של השנה לחלקים שווים, אלא חלוקת השנה לפי ארבעת החגים המרכזיים, ראש השנה ושלושת הרגלים, וכאמור בשלב שני שולב גם יום כיפור בחלוקה זו. העיצוב המרובע מן הסתם קשור גם בתובנה שהמספר ארבע מייצג שלמות. לכן, למרות החלוקה המקראית המפרידה בין ראש השנה ויום הכיפורים לבין שלושת הרגלים, מסורת התנאים בוחרת לעצב את החגים במסגרת מרובעת. "ריבוע המשולש" יוצר תובנה חדשה מחד גיסא, וכמובן גם בעיות בהתאמה מאידך גיסא. כאמור, אין התאמה הגיונית בין החלוקה לארבעת ראשי השנים לבין טבע הארץ. כבר התלמוד הבבלי שואל במפורש מה טעם להתפלל בפסח על התבואה בזמן שזו כבר צמחה. המדרשים התנאיים מסבירים זאת בכך שבעצרת (שבועות) מתפללים על פרות האילן האמורים לגדול בהמשך הקיץ, בסוכות מתפללים על הגשמים שיבואו בחורף ובראש השנה על בני האדם הנדונים באותו יום. ההתאמה היא במידה רבה מלאכותית, ולמעשה ניסו להתאים את לוח החגים היהודי לצורכי העולם ולהצמיד לכל חג מערכת חקלאית מוגדרת. ההתאמה אינה מוצדקת מבחינה חקלאית, אבל מאפשרת לתת לכל חג תוכן דתי ייחודי. זאת ועוד, כל החלוקה של מאורעות העולם לארבעה נושאים היא מלאכותית. גורלו של האדם נקבע, בין השאר, לפי הגשמים, התבואה ופרות העץ. גם גורלה של התבואה עצמה נקבע לפי מצב הגשמים. החלוקה, אפוא, איננה ראלית, אלא יש בה תפיסה עקרונית שכל החגים יחד מעצבים את מכלול הדין בעולם ובאדם כאחד. המשנה אינה מייחדת דיבור לפן הפילוסופי של הדברים. המחלוקת האם יש תאריך קבוע ליום דין מתארת את בורא העולם כ"בית דין ארצי" שיש לו מועדים וסדרים טכניים. מי שקובע שבכל יום העולם נדון מעדיף תפיסה מופשטת של ריבון עולמים השומע לכל אשר יקראוהו באמת, בכל זמן ובכל שעה. כאמור, שתי התפיסות נמצאות במקורות התנאיים. מחשבת ישראל מימי הביניים ואילך מקדישה לשאלה זו דיונים שיטתיים ומורכבים, והם מעבר לדיון במשנה. ייחודה של המשנה הוא בהיעדר פרשנות שיטתית ובהיעדר שיטה פילוסופית לכידה 87 קו זה מאפיין את ספרות התלמוד בכללה, וראו דיוננו בפירושנו ליומא פ"ח מ"ח. . בפסח על התבואה – את התבואה קצרו בסביבות העצרת ובפסח היא מצויה באיתנה, כהגדרתו של התלמוד הבבלי (טז ע"א). ואכן, התפילה אינה באה בזמנה המתאים, וכבר עמדנו על כך. אין ספק שקביעת "ראש השנה" לחיטים קשורה להבאת העומר, שהוא חג החיטים. ובעצרת על פירות האילן – פרות האילן הם בעיקר הזית והגפן, והם נקטפים בהמשך הקיץ, ובראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבנו מרון – המשנה כבר יודעת שראש השנה הוא יום הדין ולכן מסתפקת בתיאור ספרותי. המונח "כבני מרון" היה ברור כנראה לחכמי ארץ ישראל, ואין הם טורחים להבהירו. בבבלי נמסרים שלושה הסברים: "כבני צאן" (אמרנא בארמית), "כמעלות בני מרון" או "כחיילות של בית דוד" (יח ע"א). המושג "מעלות בני מרון" אינו ברור. אנו מכירים את מעלות בית חורון, אך אלו אינם יכולים להיות הסבר ל"בני מרון". מרון הגלילית עצמה אינה על הר, אך כמובן ייתכן שאחד מקטעי העלייה של דרך בסביבתה נקרא כך, אך עדיין אין המושג ברור 88 ראשונים התקשו ומצאו פתרונות חריפים שונים. הר"ן, למשל, מפרש ש"מרון" היא לשון מרות ושלטון. . הפירוש שאנו מציעים נשמע רחוק, אך הוא פשטו של כתוב. בני מרון הוא כבנומרון, ואכן בכתב יד קופמן ובכמה עדי נוסח כתוב במקום "כבני" – "כבנו" 89 גק, מא, מיל, מל, מפ, כ, מז, מרג, וכך אף בקטע מן הגניזה (TS NS 275l) ובכתבי יד של מחזורים. ראו וידר, התגבשות, עמ' 102 ואילך. . "נומרה" היא יחידת צבא רומית, Numerus 90 אפשטיין, מבואות, עמ' 368. , והכוונה היא, אפוא, שכל בני האדם עוברים לפני בורא עולם כבמסדר צבאי 91 לפירוש בני מרון בספרות הפיוטים ראו וידר, התגבשות, עמ' 447-440. , שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם – הדרשה היא מהפסוק הקודם: "ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ, היצר יחד לבם..." (תהילים לג יד-טו). הפסוק מוכיח כי ה' משגיח על כל בני האדם, וזו ההשגחה הבאה לביטוי בראש השנה, ובחג נידונים על המים – תפיסה זו קשורה כמובן לניסוך המים ולתפילות על הגשם הנידונות בראשית מסכת תענית. ניסוך המים היה הלכה פרושית ידועה שהצדוקים והאיסיים כפרו בה. הקשר בין ירידת הגשמים וחג הסוכות מופיע כבר בקדמוניות המקרא: "ולקחתם לי פרי עץ הדר... ואזכור את מטר כל הארץ..." 92 קדמוניות המקרא, יג ז. . יוספוס ופילון אינם מזכירים כל קשר בין ירידת גשמים וסוכות, ובתיאורי החגים אין יוספוס רומז לחג ניסוך המים 93 קדמ', ג 246-244. . המשנה מציגה את הקשר בין סוכות לירידת גשמים כדבר מובן מאליו, ללא נימת פולמוס, שכן עבור התנאים היה כבר הפולמוס עם כל הכתות נחלת העבר. המילה "נידונים" מיותרת, ויש בה חזרה על מה שכבר נאמר: "בארבעה פרקים העולם נדון ". יפה פירש בעל מלאכת שלמה שהתנא חזר על המילה משום שהאריך בהסבר ראש השנה, ולפיכך בא להזכיר את נושא הדיון.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashana 1:2
בארבעה פרקים העולם נדון בפסח על התבואה כו': על התבואה במה שיתחדש עליה מלקות ואם תהיה מרובה או מעוטה. ו בני מרון הצאן תרגום כבשים אמרנא וענינו שמחשבין על בני אדם ודנין עליהם בבריאות ובחלאים והמות והחיים וזולתם מעניני האדם והנגלה מזה המאמר מבואר כאשר תראה אבל הנסתר ענינו קשה מאד בלי ספק:
על התבואה – with what would happen to it, לקיון and miniscule return/yield or increase. בני מרון – the sheep (see Tractate rosh Hashanah 18a), amd the Aramaic translation of sheep/lambs (כבשים) is אמריא/lambs, meaning to say, that we consider with people and judge them for health or illness or death and life, and except for this from the rest of the condiions of humanity (see The Laws of Repentence , Chpater 3, Halakha 3, which only mentions life and death, but there are those who wrote that Maimonides thinks concerning health and illness like one who holds that a person is judged at all times). And the plain meaning of this language is clear like you see, but its secret and its matter, there is not doubt that it is very difficult.
Sefaria · Rambam on Mishnah Rosh Hashana 1:2
בפסח על התבואה . כתב הר"ב מדאמרה התורה הביאו וכו' כדי וכו' ז"ל הברייתא מפני מה אמרה התורה הביאו עומר בפסח. מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקב"ה הביאו כו' כדי כו' וכן בכולם: ובעצרת כו' . כתב הר"ב מדאמרה תורה. הביאו לפני שתי הלחם. אבל מדחזינן דמצות ביכורי אילן מעצרת כו'. כדתנן במשנה י' פ"ק דבכורים. ליכא למימר. משום דהא יש להן תשלומין עד החג. כדאיתא התם. ומיהו רש"י ור"ן כתבו גם זה הטעם: בראש השנה כו' . מדברי קבלה למדנו. דכתיב (דברים י"א) מראשית השנה ועד אחרית שנה. מר"ה נדון מה יהא בסופה. וילפינן דתשרי הוא. מדכתיב (תהלים פ"א) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו איזהו חג שהחודש מתכסה בו. הוי אומר זה ר"ה. וכתיב (שם) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. וכדאיתא בגמרא בפירקין ד' ח'. וקשיא לי כיון שאדם נדון בר"ה. ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו. על תבואתו. ופירותיו. ושאר עסקיו. וכיון שכן הכל נדון בר"ה. וניחא לי שג' דברים נדונין לכל העולם. בשלשה זמנין אלו השנויין במשנתינו. וילפינן הכי מדאמרה תורה לצבור. שיביאו בזמנים הללו שמרצין עליהן אחד אחד בזמנו. אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד. וגוזרים עליו חלקו מדברים הללו. והטעם שנדון האדם בר"ה. דבשלמא ג' דברים הללו כל אחד נדון בזמנו. כדאמר שהפסח זמן תבואה כו'. אבל ר"ה מה נשתנה. אלא טעמא אי כמ"ד בתשרי נברא העולם. כלומר נברא האדם ביום הששי לימי בראשית. והוא ר"ח תשרי. ובו ביום סרח אדם הראשון ונדון לרחמים. לפיכך קבעו הקב"ה לכל בניו שידונו בו לרחמים. כדאיתא במדרש בפסיקתא. ואי למ"ד בניסן נברא העולם. י"ל לפי שביה"כ נתרצה הקב"ה למשה בדבר העגל קבע לתחלת החדש עד יוה"כ לימי הדין. כל זה מדברי הר"ן: שנאמר היוצר יחד וגו' . פי' הר"ב ה"ק היוצר. והוא הקב"ה. רואה יחד כו'. גמרא. ופירש"י ואקרא דלעיל מיניה קמהדר. השגיח אל כל יושבי הארץ. היוצר אותם. השגיח יחד את לבם ע"כ. ולהכי נסיב ליה תנא להך קרא. לומר שאע"פ שעוברין כבני מרון בדקדוק גדול. מ"מ כולן נסקרין בסקירה אחת. וז"ש הרמב"ם. הנגלה מזה המאמר מבואר כאשר תראה אבל הנסתר ענינו קשה מאד בלי ספק ע"כ. כי האדם א"א לציירו שני הפכים כנושא אחד. בזמן אחד. שיעברו אחד אחד ויהיו נסקרים בסקירה אחת. אבל כמו שא"א להשיג מהותו יתברך ויתעלה זכרו נצח. כן א"א להשיג השגחתו וסקירתו שאם היינו משיגים דרך השגחתו כבר היינו משיגים עצמותו. וזה א"א בשום פנים: ובחג נידונין על המים . כתב הר"ב מדאמרה תורה כו' גם בזה מסיים בברייתא. כדי שיתברכו לכם גשמי השנה. והא דמיחד שם חג לסוכות. טפי מפסח ועצרת. [*וכן ברפ"ג דשקלים] וכן בספ"ז דנדרים. [*ובמשנה ה' פרק בתרא דבכורות] ואע"פ ששלשתן בשם חגים נקראו בכתוב. מ"מ מלת חג הנחתו הראשונה על המחול והריקוד. אי לאו ג"ש דמדבר מדבר. כמ"ש בספ"ק דחגיגה. והרד"ק כפי הפשט. מפרשו כן מענין ריקוד וטיפוח לשמחה ובסוכות היתה שמחה יתירה של בית השואבה. לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג. ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 1:2
בפסח על התבואה דאז זמן גדילתו: בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון ר"ל כצאן שנמנין ע"י שמניחין אותן לצאת דרך פתח קטן וצר, שאין אחד נשמט מלמנותו, כך כל אדם בין צדיק או רשע, מוצלח או אינו מוצלח, כולם נדונין אז מכל מקריות [או נ"ל דכמו שהצאן ההם אינן יכולין לצאת מהדיר ההוא לרווחה רק ברצון הרועה ע"י הפתח הצר ההוא, כך כל אדם אין יכול לצאת אז זכאי בדינו רק בדוחק וע"י חסדו יתברך רועה אבן ישראל. ואע"ג דאמרינן לעיל בפסח על התבואה וכו', והרי הנך נמי מקריות האדם נינהו. תירץ הר"ן התם בכללות, וכדתנא העולם נידון. משא"כ הכא נידון כל יחיד ויחיד לבד. ואפשר משו"ה נקט תנא הכא עוברין כבני מרון, דהיינו א' א' לבד]: היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם אקרא דלעיל קאי, דכתיב המשגיח על כל יושבי ארץ, והיוצר אע"ג שמשגיח על כולם ועל לבם יחד בהשקפה א', אפ"ה מבין אל כל מעשה ומעשה שלהן [ולפירוש ב' הנ"ל, נ"ל דה"ק היוצר רואה יחד לבם, ר"ל כתפלת רבי אלכסנדרי [ברכות י"ז א'] שמשגיח שרצונם לעשות רצונו ולהתיחד עמו, ולכן חס עליהם, ואעפ"י שמבין אל כל מעשיהם, ששאור שבעיסה תקפם לעשות נגד רצונו יתברך]: ובחג בסוכות: נידונין על המים אם יהיו גשמי שנה כראוי או לא [ואע"ג דבפסח נדונין על התבואה, היינו במקריות חוציות כשדפון וירקון. או נ"ל דהכא על המים לשתייה קאמר [כתענית די"ט ב']:
Sefaria · Yachin on Mishnah Rosh Hashana 1:10-14