Rosh Hashana 1:1 — The Four Roshei Shanah
MishnayosMoed › Rosh Hashana › Perek 1 › Mishnah 1מוֹעֵד ‹ ראש השנה ‹ פרק א׳ ‹ משנה א׳
The Four Roshei Shanah
אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים
Mishnah ראש השנה א׳:א׳ · Rosh Hashana 1:1
אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם.
בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.
רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:
There are four new years.
On the first of Nisan — the new year for kings and for the regalim (the three pilgrimage festivals).
On the first of Elul — the new year for maaser behema, the tithe of animals.
R' Elazar and R' Shimon say: It is on the first of Tishrei.
On the first of Tishrei — the new year for counting years, for shemittah and yovel, for planting, and for the tithe of vegetables.
On the first of Shevat — the new year for the tree, so say Beis Shammai.
Beis Hillel say: It is on the fifteenth of it.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The shape of it▾
Summary Chartwhat does this mean?
The Four Roshei Shanah▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Which day is the new year for kings and the regalim? | The first of Nisan | — |
| And for maaser behema? | Tanna Kamma: The first of Elul | — |
| Rabbi Elazar and Rabbi Shimon: The first of Tishrei | — | |
| And for years, shemittah, yovel, orlah and maaser yarak? | The first of Tishrei | — |
| And for the tree? | Beis Shammai: The first of Shevat | — |
| Beis Hillel: The fifteenth | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (13)▾
ארבעה ראשי שנים הן. למלכים. מלכי ישראל מונין להם מניסן. שאם מלך מלך בשבט או באדר, משהגיע ניסן כלתה לו שנה ומתחילין למנות לו שנה שניה. ומקרא נפקא לן דמניסן מנינן להו, דכתיב (מלכים א ו) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל, מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים , מה יציאת מצרים מניסן מנינן לה , אף למלכות שלמה מניסן מנינן לה. ולמלכי אמות העולם מונין מתשרי, והינו דתנן לקמן בסמוך באחד בתשרי ראש השנה לשנים, כלומר לשנים של מלכי אמות העולם. ונפקא מינה, לפי שרגילין למנות זמן שטרות לשנות המלך משנה שעמד בה, משום שלום מלכות. ואם עמד מלך באדר וכתב לו הסופר בניסן שלאחר שלשה עשר חדש , ניסן של שנה שניה, כיון דניסן ראש השנה למלכים, הוה ליה שטר מקדם ופסול, משום דהאי ניסן של שנה שלישית הוא, ושטרי חוב המקדמים פסולים, לפי שנמצא טורף לקוחות שלקחו השדה מן הלוה בין זמנו של שטר לזמן ההלואה, שלא כדין, שהרי קדמה מכירה להלואה. לפיכך קנסוהו לאבד גם מזמן ההלואה ואילך, ולא גבי ממשעבדי : ולרגלים. הכי קאמר, רגל שבו שהוא פסח, ראש השנה לרגלים לענין הנודר, שאם עברו עליו שלשה רגלים משנדר ולא קים נדרו עובר על בל תאחר. ורבי שמעון אומר שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו עליו שלש רגלים כסדרן, וחג המצות תחלה, כמו שהן סדורים במקרא (דברים טז). בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכת. ופסק הלכה, משיעבר עליו רגל אחד בלבד ולא הביא נדרו עובר בעשה, דכתיב (שם יב) ובאת שמה והבאתם שמה עלתיכם וגו', רגל ראשון שאתה בא אתה צריך להביא. ומשיעברו עליו שלש רגלים עובר על בל תאחר. ואין הלכה כרבי שמעון דבעי שלש רגלים כסדרן: ראש השנה למעשר בהמה. שאין מעשרים מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחברתה, דכתיב (דברים יד) עשר תעשר, בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה, ואמר קרא שנה שנה, ולא משנה זו על של חברתה: ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. כיון דאתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ראש השנה שלו תשרי, אף מעשר בהמה ראש השנה שלו תשרי. ואין הלכה כרבי אלעזר ורבי שמעון [דאמרי] באחד בתשרי. ותנא קמא סבר כיון דאתקש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב עשר תעשר, מה דגן סמוך לגמרו עשורו, שהרי ראש השנה שלו תשרי והוא סמוך לגמרו , שכל ימות [החמה] עומד בגרן להתיבש, אף מעשר בהמה נמי סמוך לגמרו עשורו, דהינו אחד באלול, שהבהמות יולדות באב שאז נגמר זמן עבורן, דהכי ילפינן מקרא, דכתיב (תהלים סה) לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר, אימתי לבשו כרים הצאן, כלומר שמתלבשות מהזכרים העולים עליהם ומתעברות, בזמן שהעמקים יעטפו בר, דהינו באדר שהזריעה צומחת ונכרת יפה. ויולדות באב, דזמן עבורה של בהמה דקה חמשה חדשים , הלכך ראש השנה של מעשר בהמה באחד באלול, סמוך לגמרו: לשנים. לשני מלכי אמות העולם, כדפרישית לעיל: ולשמטין וליובלות. משנכנס תשרי אסור לחרש ולזרע מן התורה: ולנטיעה. אם נטע אילן ארבעים וחמשה יום קדם אחד בתשרי , שהם שתי שבתות לקליטה, שהנטיעה נקלטת בשתי שבתות, ושלשים יום אחר הקליטה להחשב שנה, דשלשים יום בשנה חשובים שנה , הרי ארבעים וחמשה יום, כשיגיע אחד בתשרי מונין לה שנה שניה משנות הערלה, ולתשרי של שנה האחרת מונין לה שנה שלישית, ולאחר שנה שלישית כשיגיע אחד בתשרי של שנה רביעית, אם חנטו בנטיעה זו פרות, עדין הם אסורים משום ערלה , שאף על פי שתשרי ראש השנה לנטיעה, חמשה עשר בשבט ראש השנה לאילן, וזה כבר נעשה אילן, לפיכך אין שנתו מתחדשת לצאת מידי ערלה עד חמשה עשר בשבט, ומשם ואילך אם יחנטו בו פרות הם תורת רבעי עליהן לאכלן בירושלים, ובחמשה עשר בשבט לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פרות החונטים בה מכאן ואילך: ולירקות. למעשר ירק , שאין תורמין מן הירק שנלקט לפני ראש השנה על הירק הנלקט לאחר ראש השנה : ראש השנה לאילן. לענין מעשר פרות, שאין מעשרין פרות אילן שחנטו קדם שבט על שחנטו לאחר שבט, דבאילן אזלינן בתר חנטה. אי נמי נפקא מניה לענין שנה שלישית של שמיטה שנוהג בה מעשר עני, שאותן פרות שחנטו מראש השנה של שנה שלישית עד שבט דנין אותן כפרות של שנה שניה שעברה, ונוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני, ומשבט ואילך נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר עני:
ארבעה ראשי שנים הן. למלכים – [Regarding] Israelite kings, we count for them from Nisan, for if King ruled [in the month of] Shevat or Adar, when Nisan arrived, he completed for himself one year and we begin to count the second year. And we derive this from Scripture from Nisan we count this for them, as it is written (I Kings 6:1): “In the four hundred and eightieth year after the Israelites left the land of Egypt, in the month of Ziv – that is, the second month – in the fourth year of his reign over Israel, Solomon [began to build the House of the LORD].” [The Rabbis] make an analogy between Kingdom of Solomon and the Exodus from Egypt. Just as [concerning] the Exodus from Egypt, we count it from Nisan, so too for the Kingdom of Solomon we count it from Nisan. And for the kings of the nations of the world, we count from Tishrei, and that is as it is taught in the Mishnah further along, that “the first of Tishrei is the first day for years, that is for the years of the kings of the world. And we derive from it, that since we are accustomed to count the time of documents by the years of the king from the year that he stood in [rule] because of the peace of the kingdom, for if the king stood in Adar and the scribe wrote for him [a document] in the Nisan of after thirteen months, Nisan of the second year, since that Nisan is the New Year of the Kings, it would be an antedated note and ineligible [for use], because this Nisan would be of the third year. And antedated notes of indebtedness are ineligible [for use], for it is found that he would be seizing sold property unlawfully, that they took the field from the borrower whether from the time of the document until the time of loan, which is not according to the law, for the sale had preceded the loan. Therefore, they fined him to lose also from the time of the loan onwards and he may not collect from mortgaged properties. ולרגלים – This is how it should be understood: The Festival that it is, which is Passover, is the New Year for Festivals concerning those who make vows, for if three festivals passed upon him from the time that he made a vow and he didn’t fulfill it, he violates the prohibition of being late to fulfill it (see Deuteronomy 23:22,24: “When you make a vow to the LORD your God, do not put off fulfilling it, for the LORD your God will requite it of you, and you will have incurred guilt…You must fulfill what has crossed your lips and perform what you have voluntarily vowed to the LORD your God, having made the promise with your own mouth.” See also Ecclesiastes 5:3: “When you make a vow to God, do not delay fulfilling it. For He has no pleasure in fool; what you vow, fulfill.”). But Rabbi Shimon says that he does not trespass it on delaying [fulfillment of the vow] until three festivals have passed in order, and the Festival of Matzot (i.e., Passover) is first, as they are arranged in Scripture (Deuteronomy 16:16): “[Three times a year –] on the Feast of Unleavened Bread, on the Feast of Weeks, and on the Feast of Booths – [all your males shall appear before the LORD your God in the place that He will choose…]”; and the legal decision is that when only one festival passes, and if he didn’t bring his vow, he transgresses a positive commandment, as it is written (Deuteronomy 12:5-6): “…There you are to go. And there you are to bring your burnt offerings [and other sacrifices, your tithes and contributions…].” The first festival that you come to, you must bring, and when three festivals have passed, you have transgressed on not being late. But the Halakha is not according to Rabbi Shimon who requires three festivals in their order. ראש השנה למעשר בהמה – for we do not tithe from those born in this year together with those which were born in its neighbor, as it is written (Deuteronomy 14:22): “You shall set aside [every year] a tenth part [of all the yield of your sowing that is brought from the field].” The Biblical verse speaks of two tithes, one the tithe of grain and the other is the tithe of cattle, and the Biblical verse says: "שנה שנה"/”every year,” and not from one year on its neighbor. ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי – Since they (i.e., the Rabbis) made an analogy between the tithing of cattle and the tithing of grain, just as [concerning] the tithing of grain – its Rosh Hashanah is Tishrei, so, also, the tithing of cattle, its Rosh Hashanah is Tishrei. And the First Tanna holds that since they made an analogy [between] the tithing of cattle to the tithing of grain, as it is written, “You shall set aside [every year] a tenth part [of all he yield of your sowing that is brought from the field],” just as grain is when it is near to completion of its tithing, whose Rosh Hashanah is Tishrei, and it is near to being completed, for all the days of [sunlight], it stands in the granary to dry out, so too the tithing of cattle, which is close to its being completing its being tithed, which is the first Elul, as the cattle give birth in [the month of] Av where their pregnancies being completed, and this we derive from Scripture, as it is written (Psalms 65:14): “The meadows are clothed with flocks, the valleys mantled with grain…” When are the meadows clothed with flocks – that is to say, when they are clothed from the males coming up and becoming pregnant? At the time when the valleys are mantled with grain, that is, in Adar, when the seeds sprout and are well-recognized, and they give birth in Av, for the time of pregnancy of small cattle is five months. Therefore, the New Year of the tithing of cattle is on the first of Elul, near its completion. לשנים – for the years of the kings of he world, as we have explained above. ולשמיטין וליובלות – When Tishrei enters, it is forbidden to plow and seed from the Torah. ולנטיעה – if he planted a tree forty-five days prior to the first of Tishrei, which are two weeks for taking root, for the shoot/young tree takes root in two weeks, and thirty days after taking root is considered a year, for thirty days in a year are considered [to be] a year, which is forty-five days. And when the first of Tishrei arrives, we count it as the second year of the years of fruit of trees of the first three years, and the Tishrei of the next year, we count it as the third year, and after the third ear, when the first of Tishrei arrives of the fourth year, if this plant formed recognizable fruit, they are still prohibited [from being consumed] because of fruit of trees of the first three years/Orlah; and even though Tishrei is the Rosh Hahanah for planting, Tu Bishvat is the New Year for the tree and this has already become a tree. Therefore, its year does not become renewed to leave the status of Orlah/fruit of the first three years until Tu Bishvat. And from then on, if fruit form on it, it has the status of Fourth Year fruit which are to be consumed in Jerusalem. And on Tu Bishvat of the next year, they have left from the status of fourth year fruit when they form from here onwards. ולירקות – for the tithing of vegetables, for we do not donate for sacred purposes from vegetation that was harvested before Rosh Hashanah on the vegetation that was harvested after Rosh Hashanah. ראש השנה לאילן – for the matter of tithing of fruits, for we don’t tithe fruits of the tree that formed prior to Shevat on [fruit] that formed after Shevat, for with regard to a tree, we go after the formation of the fruit. Alternatively, we derive from it with regard to the third year of Shemitah/the seven-year cycle in which we observe the Poor Tithe, for those fruits which formed from Rosh Hashanah of third year until Shevat, we judge them like the fruit of the second year that passed and we practice on them First Tithe and Second Tithe, and from Shevat and onward, we practice tho them First Tithe and the Poor Tithe.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Rosh Hashana 1:1
Introduction This famous mishnah gives four new years and explains the halakhic significance of each of each of them. There are four new years: The first of Nisan is the new year for kings and for festivals. The order of the new years in this mishnah reflects the order of the months in the Torah. In the Torah, Nisan, the month in which Pesah falls, is considered to be the first month of the year, so it is listed here first. The first of Nisan is new year for the kings, which means that we count the years in which a king has ruled from the first of Nisan. The reason why this is important is that in those times they would date their documents by the years in which the king had ruled. In order for a document to be valid, therefore, one needed to know if which year of the king’s rule this was. “For festivals” means that Pesah is considered to be the first festival of the year. The reason that this is important is that it impacts someone who makes a vow to bring something to the Temple. Rabbi Shimon holds that he has three festivals to bring the vow-offering, and that the count of those three festivals begins on Pesah. So if he makes a vow after Pesah, he doesn’t begin counting the three festival time-limit until the following Pesah. The first of Elul is the new year for the tithe of beasts. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: the first of Tishri. The first of Elul is the Rosh Hashanah for tithing animals. When tithing animals, one groups them by year. The first of Elul is the beginning of the next year, so any animals born on or after this date count toward the next year’s tithe and not towards those animals that need to be tithed from the previous year. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon disagree concerning tithes. They hold that just as tithes for vegetables are fixed on the first of Tishri (see below), so too are tithes for animals. The first of Tishri is the new year for years, for shmitta and jubilee years, for planting and for [tithe of] vegetables. The first of Tishri, what we today call Rosh Hashanah, is the new year for “years.” This means that when we count what year it is, we count from the first of Tishri. This is how we still count the years today. Many other commentators take this to mean that counts based on the rule of non-Jewish kings are based on Tishri being the start of the new year. The shmitta (Sabbatical) and Jubilee years begin on the first of Tishri meaning from this date all of the prohibitions and regulations concerning the Sabbatical and Jubilee years begin to take effect. This is also the new year for “planting” trees, meaning that we count the number of years a tree has grown starting on the first of Tishri. This is important in order to know when it stops being “orlah” fruit which is prohibited during the trees first three years. Finally, the first of Tishri is the Rosh Hashanah for the tithes of vegetables. Vegetables that were picked before Tishri are not tithed with vegetables picked afterwards. The first of Shevat is the new year for trees, according to the words of Bet Shammai. Bet Hillel says: on the fifteenth of that month. The two houses debate the date of the new year for trees: Bet Shammai holds that it is on the first of Shevat, and Bet Hillel holds that it is on the fifteenth (Tu B’shvat). The importance of this new year is that fruit which has begun to sprout on the tree before this date is not tithed with fruit that spouts afterwards.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Rosh Hashana 1:1
ראש השנה ראש השנה יש בה ד' פרקים, כנגד ארבעה ראשי שנים. ועוד ר"ה הוא החג שהחדש מתכסה בו בד' קליפות הסובבות אותו, ועד שלא תוכל להתחבר עם השמש הרי היא דלת, דלה מדברי תורה. ועוד ר"ה הוא ראש לחדש תשרי ששרשו בחסד דאור חוזר מדרגה הרביעית מלמעלה למטה. ארבעה ראשי שנים הן . בכל מקום דלא קאי אבתריה תני הן, אבל מקום דקאי אבתריה כגון ארבע אבות נזיקין, דהכי פירושא ארבע אבות נזיקין אלו שהם השור וכו' לא ראי זה כראי זה, לא קתני הן, תוס' (ב. ד"ה ארבעה) : למלכים ולרגלים . אע"ג דמלכים מרגלים ילפי, כמ"ש הר"ב דמקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים. ורגל שבו יצאו ישראל ממצרים הוא הרגל הראשון שבא בניסן, והכי מפרשינן למתניתין (דף ד.) רגל שבו ר"ה לרגלים. אעפ"כ הקדים המלכים לרגלים, שלא להתחיל המסכתא במלתא דאתיא דלא כהלכתא, כי האי לרגלים לר"ש דלית הלכתא כותיה אצטריך כמ"ש הר"ב. ועוד י"ל דמקדים מלכים שהם באחד בניסן, לרגלים שהם בט"ו בו, כסדר הזמן. ועוד י"ל דרמז לנו דבמלכי ישראל השומרים הרגלים איירי, וכמ"ש הר"ב: לשנים . פי' הרב, לשני מלכי אומות העולם. ואפשר לומר דלא רצה התנא לקרותם מלכים כמלכי ישראל, אלא קראם שנים ע"ד (ישעיה א, יח) אם יהיו חטאיכם כשנים. דלפשוטו של מקרא הוא שם תולעת שני בלשון רבים: לשמיטין . הא דלא תנן לשמיטות דומיא דיובלות, אלא תנן שמיטין שהוא לשון תרגום, משונה מן היובלות. כי סביב שרש השמיטין חונה קליפת נוגה, שרש לשון התרגום. משא"כ כנגד שרש היובלות שאין לה אחיזה שם כי הם במדרגה עליונה, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר נזיקין מסכת מקום הקליפות פ"א ופ"ב ובמפתח הכוונות סדר מועד מסכת שארית יום ראשון פ"א ומסכת יום הששי פ"ח פיסקא א': כדברי ב"ש . מדלא תנן דברי ב"ש אלא כדברי, צ"ל דלא בפירוש אמר כן, אלא מכלל דבריו למדנו דהכי ס"ל:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Rosh Hashana 1:1
(א) שהרי מנה שנה זו שנת ארבע מאות ושמונים ליציאת מצרים, ושנה רביעית למלך שלמה. רש"י: (ב) כדיליף לה מקראי בגמרא: (ג) למלכי ישראל אסברא ליה, דבהו קימינן השתא: (ד) דאלו בניסן שלאחר אדר וכתב של שנה ראשונה, אף על פי שלפי האמת היא שנה השניה, ליכא למיחש כו', שכיון שזה המלך לא מלך שום ניסן, ושם המלך הרי כתוב בשטר, ונמצא שלא יוכל לטרף לקוחות אלא שלקחו אחר הניסן שמלך זה המלך, ולאותו כדין הוא טורף: (ה) עין בהר"ב משנה ה' פרק י' דשביעית: (ו) כלומר ורבי שמעון היא, גמרא. וטעמייהו דרבי שמעון ורבנן מקראי ילפינן להו בגמרא: (ז) והאי גמרו הינו שנגמר להתחיב במעשר, שאין אוכלים אפלו עראי, והוא משיראה פני הבית: (ח) גמרא. וזמן לידת בהמה גסה אף על גב דיולדת לתשעה חדשים, נמי באב הוא, אלא שזמן עבורן קדים ארבעה חדשים. ועין תוספות יום טוב: (ט) בתשרי. וארבעה ראשי שנים דחשבי לחמשה עשר בניסן שהוא ראש השנה לרגלים, הכי קאמר, ארבעה ראשי שנים לדברי הכל. לרבי שמעון דבעי שלשה רגלים כסדרן דל מעשר בהמה, ולדפליגי עליה דל רגלים. גמרא: (י) לשנים כו'. מקראי ילפינן להו בגמרא: (יא) שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה: (יב) בגמרא יליף לה: (יג) הכי ילפינן להו בגמרא: (יד) כדמפרש בגמרא דתנא תני ירקות שמעשרותיהן מדרבנן. וכל שכן מה שחיבים מדאוריתא. ודתני ירקות לשון רבים, משום דתרי גוני ירק הן דאזלינן בתר לקיטה כדאמרינן לענין גרנו משנאגד [וכו' במסכת מעשרות פרק א' משנה ה']: (טו) ובגמרא איתא נמי ואם היתה שניה נכנסת לשלישית כו' כדבסמוך בהר"ב: (טז) דלענין ערלה ורבעי כבר נתבאר לעיל: (יז) בשבט. הואיל ויצאו רב גשמי שנה ועלה השרף באילנות, ונמצא הפרות חונטין מעתה. גמרא:
Since most of the year's rains have passed, and the sap has come up in the trees. And we find that the fruits are formed from that time. (Gemara )
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 1:1
למלכים. עיין פי' הרע"ב שלא בא ליתן טעם מפני מה קבעו ר"ה למלכים. אבל רש"י ותו' מפרשי' הנ"מ דשט"ח מוקדמין לטעמא דמלתא דתקינו לה ר"ה. דאל"ה נפיק מנה חורבה. עיין עליהם ובמפרשיהם: משנה לחם ר"ה לאילן כו' בט"ו בו מדסתם תנא. ודאי דהוא הדין למעוברת. לא פלוג רבנן. ודילמא מודו נמי ב"ש לב"ה במעוברת.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashana 1:1
כתב הרב האלהי מורנו הרר"ח ויטאל ז"ל ליל ר"ה טוב לקרוא על השלחן מסכת ר"ה והם ד' פרקים כנגד ד' אותיות ההויה וכנגד ד' אותיות האדנות והם כנגד ד' בחינות שבמלכות כמו שבארנו בביאור משנת ד' ראשי שנים ואלו הם סוד ד' ראשי שנים כי ד' ראשים של המלכות לפעמים בבריאה ולפעמים תחת היסוד ולפעמים כנגד הת"ת ולפעמים כנגד הדעת והם ד' שרשים שלה וכן צריך לכוין בקריאתו ליל ר"ה עכ"ל ז"ל: ד' ראשי שנים הן. בכל דוכתא תני הן כדאשכחן הכא ובפ' בתרא דשבועות ארבעה שומרים הן ובפ"ק דחולין שלש פגימות הן ובפ' אין מעמידין שלש יינות הן ובפ' כל הצלמים תנן שלשה בתים הן שלשה אבנים הן ג' אילנות הן אבל בריש בבא קמא תנן ד' אבות נזיקין ולא תני הן משום דקאי אבתריה כלומר ד' נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה ותדע דבגמ' במניינא דר' חייא ור' אושעיא תני הן תוס' ז"ל: באחד בניסן. פ"ק דע"ז דף י': בפי' ר"ע ז"ל מה יציאת מצרים מניסן מנינין לה. אמר המלקט ובגמ' בעי יציאת מצרים גופה מנלן דמניסן מנינן לה אימא מתשרי ואע"פ שיצאו בניסן משהגיע תשרי קראו לו שנה שנייה לפי שתשרי ר"ה לשנים הנמנים לבריאת עולם וה"ה ליציאת מצרים ופשיט לה מקראי. ולמלכי אומות העולם נמי דמונין מתשרי ילפי' לה בגמ' מקראי דכתיב דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים וגו' וכתיב ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחששתא וגו' מדקאי בכסלו וקרי לה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי לה שנת עשרים מכלל דר"ה לאו ניסן הוא ואע"ג דבתר קרא לא כתיב ביה ארתחששתא ואיכא למימר דילמא למניינא אחרינא הוא רב פפא יליף לה עשרים עשרים לג"ש מה התם לארתחששתא אף הכא לארתחששתא: בפי' ר"ע ז"ל משום שלום מלכות. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל גבי רישא דלמלכים וכתבו עליו תוס' ז"ל דאינו דהכא למלכי ישראל קמיירי והעלו עוד דאין צריך שלום אלא בגט אשה לפי שהוא דבר גדול ומילתא דחשיבותא לפי שע"י גט מותרת לכל אדם וחשיב משאר שטרות ע"כ ופי' רש"י ז"ל שאם לא קבעו יום לתחלת שנת המלך אלא כל מלך לפי מה שעמד פעמים שאין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר כגון אם כתוב בו בכסלו בשנה שלישית ליה פלוני מפלוני מנה והעדים אמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו עלי שאני חייב לפלוני מנה כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או אחר כן אבל ראינו שהלוהו בתמוז בשנה שלישית למלך פלוני ואם אין הדיינים יודעים באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסלו אם כסלו קודם לתמוז אם שנתו מתחלת בין חמוז לכסלו נמצא כסלו קודם לתמוז בכל שנותיו ושטר מוקדם הוא ואם עמד בין כסלו לתמוז שלאחריו נמצא תמוז קודם לכסלו בכל שנותיו ושטר מאוחר הוא ועכשיו שקבעו ניסן ר"ה לעולם תמוז קודם לכסלו עכ"ל רש"י ז"ל ותוס' והר"ן ז"ל האריכו בזה ע"ש. גרסי' בגמ' ת"ר באחד בניסן ר"ה לחדשים פי' למנין חדשי השנה. ולהפסקת עבורין פי' שכיון שקדשו את החדש לשם ניסן פסקה שנה שעברה מלהיות מעוברת עוד. ולתרומת שקלים פי' להקריב ראשון קרבנות הלקוחים מתרומת קופות של שקלי שנה זו. וי"א אף לשכירות בתים פי' שהמשכיר בית לחברו ואמר לשנה זו כלתה שנתו באחד בניסן ואפי' לא דר בו אלא חדש אחד. ופריך בגמ' ואימא תשרי ומשני כי אגר איניש ביתיה סמוך לתשרי לכולה ימות הגשמים אגר ותנא דידן בשנה קמיירי בחדשים לא קמיירי ובהתחלה קמיירי בהפסקה לא קמיירי. וכתבו תוס' והר"ן ז"ל לקמן גבי אחד בתשרי ר"ה לירקות דלא קתני לנדרים כדקתני בברייתא משום דמתני' בהפסקה לא קמיירי ע"כ. ותרומת שקלים נמי כיון דאם הביא מן הישן יצא לא פסיקא ליה מילתא דליחשבה בראשי שנים ושכירות בתים לתנא דברייתא ולתנא דירן סברי כיון דבניסן נמי משכח שכיחי קיטרי שעבים מתקשרין וגשמים יורדין הוי כימות הגשמים: ולרגלים. ה"ק רגל שבו וכו' עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט פי' ומתני' ר"ש היא וכן היה ר"ש בן יוחי אומר רגלים פעמים שלשה פעמים ד' פעמים ה'. ואיכא תו תנאי אחריני דפליגי בברייתא בהא מילתא וכולהו מפ' טעמייהו בגמ' ובת"כ פט"ו דפ' אמור. ור"א בר"ש פליג נמי אאבוה וס"ל דבסוכות לבד עובר בבל תאחר. וכתוב בספר אגודה בפ"ק משמע בפסיקתא דר' אלעזר הקליר שהיה מקרית ספר הוא ר"א בר"ש מיהו מצינו שחולק בפיוטו על ר"א בר"ש שיסד בפרשת החדש למלכים ולרגלים כדברי אביו ר"ש ושמא משום ענוה יסד כאביו ע"כ. וביד פי"ד דהלכו' מעשה הקרבנות בסי' י"ג פסק דלא כר"ש: באחד באלול ר"ה למעשר בהמה. בגמ' מוקי רב יוסף למתני' אליבא דרבי ונסיב לה אליבא דתנאי ברגלים סבר לה כר"ש דאמרי' לעיל בסמוך ובמעשר בהמה ס"ל כר' מאיר דתנן בפ' בתרא דבכורות ר"מ אומר באחד באלול ר"ה למעשר בהמה ופרכינן בשלמא אי מוקמת לה לרישא אליבא דר"ש שפיר דלדידיה ד' נינהו אחד בניסן וט"ו בניסן אחד בתשרי וט"ו בשבט. דלית ליה א' באלול אלא הא דאמרת דרבי נסיב לה אליבא דתנאי ותנא אחד באלול בשביל ר"ה א"כ חמשה הוו אחד בניסן וט"ו בניסן אחד באלול וא' בתשרי וט"ו בשבט ומשני אמר רבא ד' לדברי הכל. לר"מ ד' דל רגלים דלדידיה ברגל אחד עובר כדתניא בברייתא בגמ'. לר"ש ד' דל מעשר בהמה. רב נחמן בר יצחק אמר ד' חדשים ובהם כמה ראשי שנים הלכך ניסן דאית ביה תרין חד קחשיב ליה. מתיבי י"ו בניסן ר"ה לעומר לאכול מן החדש מכאן ואילך. ו' בניסן ר"ה לשתי הלחם נתחדשה השנה להביא מנחות מן החדש. לרבא דאמר ד' לדברי הכל ליתני מתני' ששה לרב נחמן דאמר חדשים קחשיב ניתני חמשה דהא לא תנן סיון במתני'. ומשני רב פפא חד שנוייא ורב שישא בריה דרב אידי אמר כי קחשיב מידי דלא תלי במעשה פי' שכניסת ר"ה שלהם אינה תלויה במעשה אלא משהגיע היום הווה ר"ה ומתחדשת השנה למילתה. מידי דתלי במעשה כגון ר"ה דעומר ושתי הלחם דאין השנה מתחדשת להתיר חדש במדינה או במקדש אלא בהקרבת העומר וכבשי עצרת לא קחשיב. ופריך והרי יובלות שהוא תלוי בתקיעה וקתני ליה במתני'. ומשני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב"ב היא דאמר מר"ה חל יובל ואינו תלוי בתקיעה הלכך מאורתא דר"ה חייל. ורב אשי אמר האי דלא חשיב במתני' אלא ד' לפי שלא מנה אלא ראשי שנים הבאים בר"ח ואין רגלים מן המנין אלא כדאמרן רגל שבו ולהכי לא תנא נמי ר"ה דעומר ושתי הלחם ופרכינן עליה באחד בשבט סתם לן ברישא כב"ש דאי ב"ה הא אמרי בט"ו בו ומשני ה"ק שלשה לד"ה בא' בשבט מחלוקת ב"ש וב"ה ותנא והדר מפרש דהא דסתם ברישא ד' ראשי שנים בראשי חדשים לאו דברי הכל היא דהא א' באלול נמי פלוגתא היא אלא לאו אב"ה קאי וכתבו תוס' ז"ל שלשה לד"ה ואחד בשבט מחלוקת הא לא מיתוקמא כר' שמעון דלית ליה אחד באלול אלא כר"מ אתי וצריכי למימר דנסיב לה אליבא דתנאי דלרגלים לא מיתוקם כר"מ ע"כ ונלע"ד דבהא מתיישב ומובן מניינא דמתני' למעוטי מאי: ר"ה למעשר בהמה. ת"ק סבר מקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן סמוך לגמרו עשורו אף מעשר בהמה סמוך לגמרו עשורו ור' אלעזר וכו' כדפי' ר"ע ז"ל ומה שכתוב בדפוס בפירושו ז"ל באחד בתשרי ת"ק סבר וכו' נראה שצריך להעביר הקולמוס על מלות באחד בתשרי וכן צריך להגיה ואין הלכה כר' אלעזר בר"ש ות"ק סבר וכו' וכולו לשון אחד. אח"כ ראיתי שהגיה בתוספת י"ט דאמרי באחד בתשרי ת"ק וכו' ואע"פ שמתיישב מ"מ מה צורך לנו שהם האומרים באחד בתשרי: באחד בתשרי. פ"ק דע"ז דף י': ר"ה לשנים. ר' זירא מפרש בגמ' לשנים לתקופת חמה ולבנה לומר שמונין לבריית העולם והלוכן תקופות חמה ומולדות הלבנה מתשרי ור' אליעזר היא דאמר בתשרי נברא העולם רב נחמן בר יצחק אמר ר"ה לשנים דתנן לדין תנא שהקב"ה דן בתשרי את כל באי העולם כל הקורות אותם עד תשרי הבא דכתיב מרשית השנה ועד אחרית שנה מר"ה נידון מה יהא בסופה ותשרי הא דכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב: ולשמיטין. ילפינן שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים כתיב הכא ובשנה השביעית שנת שבתון וכתיב התם מרשית השנה: וליובלות בגמ' פריך יובלות באחד בתשרי בעשרה בתשרי הוא דכתיב ביום הכיפורים תעבירו שופר ומשני הא מני ר' ישמעאל בנו של ריב"ב היא דתניא וקדשתם את שנת החמישים שנה מה ת"ל לפי שנאמר ביום הכפורים יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכפורים ת"ל וקדשתם וכו' מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה: ולנטיעה והכריח הר"ן ז"ל דאפי' בנטיעה שלא הקלת עליה בתחלתה כגון אם נטעה פחות משלשים יום לפני ר"ה דאין מתחילין למנות לה שנה ראשונה אלא מתשרי אפ"ה מחמרינן בה בסיפה להמשיך שנתה עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן וכי תימא אי הכי דכולהו נטיעות אסורין עד ט"ו בשבט למאי אמרי' ר"ה של נטיעה תשרי וי"ל דנפקא מינה שאם עשו לה ט"ו בשבט ר"ה היינו אומרים שאילו נטעה שלשים יום קודם ט"ו בשבט עלתה לו שנה ע"כ: ולירקות גמ' תנא לירקות ולמעשרות ולנדרים ותנא דרבנן דהיינו מעשר ירק והדר תנא מעשר דגן ואיידי דחביבא ליה דרבנן אקדמה ותנא דידן תנא דרבנן ואשמועינן דיום קבוע לו וכ"ש דאורייתא. ופריך בגמ' וליתני מעשר ומשני אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ופריך וליתני ירק ומשני תרי גווני ירק דתנן בפ"א דמעשרות ירק הנאגד משיאגד ואם אינו אוגד משימלא את הכלי. וכתבו תוס' ז"ל מכח קושיות דאמתני' פריך. דליתני מעשר ולא ליתני ירקות והוה ידענא דבכל מעשר איירי בין בירק בין בדגן ומשני משום דהוה משמע אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן סתם כר"ש דאמר במתני' אחד בתשרי ר"ה למעשר בהמה. והדר דייק אמאי תנא ירקות לשון רבים והה"נ דהוה מצי לאקשויי אשמיטין ואיובלות ומה שיכול למצא טעם מפרש ע"כ: ותשרי הוי ר"ה לנדרים כדתניא המודר הנאה מחברו לשנה מונה י"ב חדש מיום אל יום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בכ"ט באלול כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה ואפי' למ"ד יום אחד בשנה אינו חשוב שנה לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער ליה וליכא למימר מניסן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם: באחד בשבט ר"ה וכו' ובה"א וכו' בפ"ק דעירובין דף ז' מעשה בר' עקיבא שליקט אילן אחד של אתרוג באחד בשבט ונהג בה שני עשורין אחד כדברי ב"ש דאמרי בא' בשבט ר"ה לאילן וכבר נכנסה שלישית ואחד כדברי ב"ה דאמרי עד ט"ו בו לא הוי ר"ה ועדיין שנייה היא ומפרש התם דר' עקיבא גמריה איסתפק ליה ולא ידע אי ב"ה באחד בשבט אמור אי בחמיסר בשבט אמור ועבד הכא לחומרא והכא לחומרא והכא בגמרא דילן נמי איתה ומסיים עלה ר' יוסי ב"ר יהודה אומר לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה דתנן בפ' שני דבכורים אתרוג שוה לאילן וכו' ועיין שם בגמרא דילן: ובירושלמי מפרש שעשרו על תנאי וחללו ונתנו לעניים ע"כ. פירש דאי לב"ה הא קיימא לן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים: ובגמ' מ"ט א"ר אלעזר א"ר אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה אע"פ שעדיין רוב התקופה של טבת עתידה לבוא וכתבו תוס' ז"ל מפ' נמי לב"ה כמו לב"ש אלא נקט לומר דלמר זמן חניטתה של גשמי שנה זו בא' בשבט ולמר בט"ו בשבט וכל החנוטים קודם הזמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי והא דלא אזיל באילנות בתר תשרי כמו בתבואה משום דדרשינן לעיל פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה ע"כ. ובגמ' בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי אתרוג ר"ה שלו אימתי א"ל שבט שבט דחדשים דהיינו של לבנה או שבט דתקופת חמה דהיינו דלסוף שלשים יום של תקופת טבת נכנס שבט של חמה א"ל דחדשים פי' תוס' ז"ל דאע"ג שבשול הפירות הולך אחר החמה שנאמר ממגד תבואות שמש ה"נ כתיב ממגד גרש ירחים וגם ישראלים מונים ללבנה ע"כ. ועוד כתבו ז"ל אמתני' נמי דקתני באחד בשבט קבעי אע"ג דשאלו באתרוג וקשיא אמאי לא בעי בא' באלול ר"ה למעשר בהמה או בהנך (דתניא בברייתא בגמ' דף ז' ע"ב) בששה בסיון ר"ה לשתי הלחם ובאינך ע"כ נראה לע"ד באינך היינו כגון נטיעה וירקות דתלו ג"כ בלבנה ובחמה. וביד פ"א דהלכות מעשר שני סי' ב' ופ"ט סי' ח' ובפ"ד דהלכות שמיטה ויובל סי' ד':
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashana 1:1
ארבעה ראשי שנים – ארבעה מועדים משמשים בתור ראשי שנים לצורך חישובים שונים. המונח "ראש השנה" בהקשר זה של המשנה הוא בעיקר טכני, כפי שיתברר בהמשך. אין במשנה הכרעה עקרונית בדבר חשיבותו של ראש השנה, או תפקידו ומעמדו הקוסמולוגי של היום. שאלות אלו נידונות, במידת מה, במשנה הבאה. למשנתנו, אפוא, אופי משפטי-טכני, ללא תשומת לב לשאלות של לוח שנה או של משמעות קוסמולוגית. הן – הר"ן מעיר שהצורה "הם" או "הן" מופיעה בכל מקום שיש בו מניין, וזה אחד מסמנני העריכה של המשנה. הר"ן מנסה לדקדק מתי המשנה נוקטת לשון הם ומתי לשון הן, ברם אין זה אלא חילוף נוסח תדיר שבין העברית הארץ-ישראלית לבין העברית הבבלית, ואף אצלנו בכתב יד קופמן, פרמא ואחרים – הן . פרקים רבים מתחילים בפתיחות מספריות, וכן משניות רבות 1 מסכתות שבת (ראו פירושנו לפ"א מ"א שם), פאה, תרומות (ראו פירושנו לפ"א מ"א שם), בבא קמא, שבועות ועוד, וראו במבוא הכללי לפירוש המשניות. . הפתיחה המספרית הייתה חשובה לקדמונינו ומהווה כלי עזר חשוב ביותר לזיכרון תורה שבעל פה. ייתכן שמשניות מטיפוס זה הן חלק ממשנה קדומה שרבות ממשניותיה היו סדורות בצורה מספרית, או לחילופין שהייתה זו שיטת עריכה, אולי של בית מדרש מסוים, אך אין לראות בהן רובד הלכתי קדום ואף לא שיטת עריכה קדומה, כי לחלק מן המשניות המספריות דווקא אופי מסכם של מידע מפורט נתון. סביר להניח שזו דווקא שיטת עריכה מאוחרת יחסית. כך עולה בבירור מן העיון בפתיחה המספרית. בירושלמי הגישה המספרית מיוחסת לתקופת הסופרים "שעשו את התורה ספורות ספורות" (ירו', שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ג). זו עדות למודעות אמוראית שאכן מדובר בשיטת עריכה ייחודית, ואין זו עדות או הוכחה בדבר הכרונולוגיה של השיטה 2 אורבך, סופרים, פיתח שיטה שלמה על תקופת הסופרים כתקופת היסוד של תורה שבעל פה. לא כאן המקום לפתח את הנושא, אך להערכתנו המינוח "סופרים" בספרות חז"ל כמתייחס לחכמי העבר רווי תפיסות סטראוטיפיות, ואינו משקף זיכרון היסטורי ראלי. . יתרה מזאת, בהמשך המשנה מופיעות כפילויות, ומן הסתם ניתן להסבירן בהליך העריכה, ולפיו גרעין המשנה כלל רק את ההלכה עצמה, ללא הפתיחה המספרית. בשלב עריכה מאוחר יותר נוספה פתיחה מספרית שסיכמה את המפרט של המשנה, ועמה הפכו גם מילים אחדות למיותרות 3 ראו דיוננו בסופה של משנתנו, וכן במשנת תרומות פ"א מ"א. . סיוע להערכתנו יש במספר "חמש עשרה" שמשנת יבמות פותחת בו. מספר כזה איננו שגור בספרות חכמים, ודומה שלא ניתן לייחס לו משמעות ספרותית בדומה למספרים ארבעה, שבעה או ארבעים (ארבעים חסר אחת). עם זאת אין המספר סיכום המקרים בלבד, שהרי ניתן להגיע גם לסיכום מספרי אחר (להלן) 4 ראו עוד פירושנו למשנה ד בהמשך הפרק, ושם אחד ההסברים הוא שהפתיחה "על שני חדשים" היא מאוחרת ואיננה מדויקת. . דוגמה אחרת היא משנת נדרים (פי"א מ"י) הפותחת במילים "תשע נערות נדריהן קיימין". עיון במשנה מצביע על כך שהמספר הוא רק לשיטת תנא קמא החולק על רבי יהודה. התלמוד אומר שלמעשה כל המקרים הם שניים בלבד, יתומה ובוגרת, או אולי שלושה, כפי שנעלה בפירוש המשנה שם. אבל התלמוד מסביר: "אמר רבי יוחנן שתים הן ולמה תנינן תשע בשביל לחדד את התלמידים" (ירו', נדרים פי"א ה"י, מב ע"ד), כלומר לחדד את האבחנות. זו דוגמה ברורה לכך שהמשנה לא נערכה בצמצום, ואין מקום לחפש (ולמצוא) בכל משפט חידוש הלכתי 5 ראו על כך במבוא הכללי לפירוש המשניות. . התירוץ "לחדד את התלמידים" מופיע פעמים נוספות במקורות. בספרות התנאים הוא בא להסביר מדוע אמר התנא דבר של תימא: כדי "לזרז את התלמידים" או "לחזק את התלמידים" 6 תוס', אהלות פט"ז ה"ח, עמ' 614; פרה פ"ד ה"ז, עמ' 633; ספרי במדבר, קכז, עמ' 151. . בתלמוד הבבלי המונח בא להסביר מדוע אמר התנא דבר שאינו נכון, כלומר מטרתו לבטל את האמירה של התנא או החכם הקודם 7 בבלי, עירובין יג ע"א; נזיר נט ע"ב; זבחים יג ע"א. . בירושלמי הוא מופיע רק בסוגיית נדרים. מכל מקום המספר איננו קדום, והוא סיכום בלתי מדויק של המשנה. למשנת שבועות פתיחה מספרית: "שבועות שתים שהן ארבע...". נראה שהיו אלו ארבע משניות קדומות נפרדות ולכולן פתיחה מספרית דומה, והעורך ריכז את כל המשניות שנפתחו בדרך זו. כל ארבעת המרכיבים של הרשימה מוכרים ממקורות אחרים ושובצו בראשי מסכתות, חוץ מ"ידיעות הטומאה" שבוארו בהמשך המשנה שם והשבועות, שהן עיקרה של מסכת זו, ואף הן בוארו בהמשך המשנה שם. ליציאות השבת ומראות נגעים הוקדשו משניות מפורטות הפותחות את המסכתות בנושאים הללו (שבת פ"א מ"א ונגעים פ"א מ"א). משנת שבועות הכירה משניות אלו וידעה שהן משובצות במשנה ומבוארות במקומן, על כן אין במשנת שבועות הסבר למושג, וכל שהיא מסבירה הוא המושגים הרלוונטיים למסכת שבועות, או אלו שאין להן הסבר במקום אחר. מכאן נראה שעורך מסכת שבועות כבר הכיר את הפתיחות למסכתות נגעים ושבת, ומהן ריכז את החומר למשנתו. איננו מכירים עוד פתיחות של "שתים שהן ארבע" שאינן במשנתנו. משנת נגעים נפתחת אף היא בפתיחה מספרית: "מראות נגעים שנים שהן ארבעה". חכמים אחרים נחלקים במשנה ד בהמשך ומציעים מראות נגעים במספרים גדולים יותר. החכמים הנחלקים מקבלים את החלוקה לבהרת ולשאת, אבל מגיעים לאבחנות משנה נוספות בצבעי הכתמים. החלוקים הם קבוצה חריגה בספרות חז"ל: כולם בני החלק הראשון של דור יבנה, המאוחר שבהם הוא רבי ישמעאל. עקביא בן מהללאל ודוסא בן הרכינס הם מראשוני דור יבנה, ופעלו עוד בימי הבית. בדור יבנה היה רבי דוסא כבר אחד מזקני הדור ולא השתתף באופן פעיל בישיבות בית המדרש 8 ראו פירושנו ליבמות פ"א מ"ד. . דומה, אפוא, שהקביעה בדבר החלוקה לשתיים היא קדומה, מראשית דור יבנה לכל המאוחר. על זמנה וטיבה אפשר ללמוד ממסורת אחרת המופיעה בתוספתא ובתלמודים למשנתנו. המסורות המלמדות על דרכי הניסוח, הטיעון והוויכוח המקוריים של קדמונינו הן מעטות, וזו אחת החשובות שבהן. "אמר רבי יוסי שאל יהשע בנו של רבי עקיבא את רבי עקיבא. אמר לו: מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבע אמר לו אם לאו מה יאמרו? אמר לו יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה טמא'. אמר לו ללמד שמצטרפין זה עם זה. אמר לו יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה'. אמר לו ללמדך שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים" 9 תוס', נגעים פ"א ה"א, עמ' 617; ירו', שבועות פ"א ה"א, לב ע"ד; בבלי, ו ע"א. . בנו של רבי עקיבא שאל את אביו מדוע המשנה מנוסחת בצורה מספרית. ואכן, למעשה החלוקה איננה של שניים כפול שניים, אלא ארבע רמות. ניכר שרבי עקיבא מתקשה בהבנת השאלה, ולבסוף מתרץ שהניסוח בא ללמד מסר צדדי נוסף, שכל הכתמים בצבעים השונים מצטרפים זה לזה, כפי שאכן המשנה קובעת להלן (פ"א מ"ג). אלא שהסבר זה אינו מספק, כיוון שעדיין ניתן היה לנסח את הדברים אחרת, ללא התחכום המספרי, ובמפורש. על כן רבי עקיבא מסיק מהניסוח מסר נוסף, בעל חשיבות תאולוגית חברתית: האדם המורה את ההלכה צריך לדעת את כל פרטיה, ואי אפשר לסמוך על מי ש"מתמחה" רק בחלק מההיבטים. לענייננו ברור שרבי עקיבא כבר הכיר את הפתיחה המספרית "מראות נגעים שנים שהן ארבעה". בתשובתו הוא מסביר שאמנם הכוהנים מבצעים את מעמד הטהרה או הטומאה, אך לשם כך עליהם להיות מומחים ולהכיר את ההלכות "שלנו", כפי שחכמים קבעון. הדיון בין רבי עקיבא ובנו הוא "דו שיח של חרשים". רבי יהושע שואל שאלה ספרותית של סגנון, ורבי עקיבא מחפש תשובה של תוכן. ברור שאין לרבי עקיבא תשובה מוכנה, שכן שתי התשובות הראשונות שלו נדחות, והוא מקבל את דחייתן. רבי עקיבא אינו עונה את התשובה הסגנונית הפשוטה, זו המוצעת בראשית פירושנו למסכת, שהעורך בחר בפתיחה סגנונית מטעמי זיכרון ומטעמי מבנה. הרי המשנה אומרת ארבעה, וחכמים אחרים מציעים מספרים אחרים שהם כפולות אחרות של ארבעה (12, 16, 36, 72), על כן פתיחה מספרית מתבקשת במקרה זה. רבי עקיבא אינו מסתפק בהסבר פשוט זה, וגם אינו מוכן לשקול שינוי הסגנון. הוא מחפש הסבר "עמוק" יותר, ומוצא אותו במעין דרשה למשנה המגלה רובד נוסף שאיננו פשט הכתוב. דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, אך בהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות 10 ראו פירושנו לפאה פ"ד מ"א; פ"ה מ"ו; מנחות פ"ה מ"ח, והדרשה עליה במדרש ויקרא רבה, ג ז, עמ' עב; תנא דבי אליהו, ו (ז), עמ' 38; מדרש תהילים, ה יא, עמ' 56. כן ראוי לפרש את הסבר הבבלי, בבא בתרא כה ע"א, וראו עוד פירושנו לשביעית פ"ז מ"א; עירובין פ"י מי"ד; שקלים פ"ז מ"ו; ערכין פ"ב מ"ה ומ"ו (ההסבר המדרשי בתוס' שם, פ"ב ה"א); כתובות פ"ה מ"ה וההסבר הדרשני בבראשית רבה, נב יב, עמ' 552; מעשרות פ"ב מ"א וכפי שנתבארה בתנחומא בובר, בשלח יט, עמ' 84, וכפי שכבר המדרש מסתייג שם מהדרשה; מעשר שני פ"ב מ"א, וכפי שנדרש בשיר השירים זוטא, א א, עמ' ג; פסחים פ"ג מ"ז, כפי שנדרשה בירו', פסחים פ"ג ה"ז, ל ע"ב; סוטה פ"ג מ"ד; פ"ד מ"ד ופירושנו לה; קידושין פ"א מ"ז; פ"ד מ"א, כפי שנדרשה בבבלי, שם סט ע"ב; שקלים פ"ה מ"א; שבת פ"ו מ"א; נדרים סוף פ"א, ואולי גם פסחים פ"ט מ"ב (הסבר הבבלי בדף צד ע"א, ראו פירושנו למשנה זו) ועוד. דרשה לפרק שלם כיחידה ספרותית יש לערכין פ"ג מ"ה (פסיקתא רבתי, י, מ ע"ב - מא ע"א); ירו', יבמות פי"ג ה"א, יג ע"ג, שם נדרשת המילה "פקדון" שבאבות דרבי נתן, נוסח ב, פל"ה, מג ע"א; נגעים פי"ד מ"א והתוספתא עליה, פ"ח ה"ג, עמ' 628; משנה, טהרות פ"ח מ"ז, כפי שפורשה במדרש ויקרא רבה, כה ב, עמ' תקע. המשנה האחרונה במסכת סוטה (פ"ט הט"ו) איננה משנה אלא "ברייתא" המופיעה בספרות האמוראים ובמדרש תנאים לדברים (ראו בפירושנו למשנה זו). מדרש זה הוא ספק תנאי ספק מאוחר יותר. מכל מקום, יש לה דרשה מפותחת (מדרש תנאים לדברים, כג טו, עמ' 148; ירו', שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג; שקלים פ"ג ה"ז, מז ע"ג). פירוש דרשני למשנה היה מקובל בימי הביניים, ופירושים כאלה נכתבו במהלך הדורות. כזה הוא פירוש "מעשה רוקח" לר' אליעזר בן שמואל שמלקה לנדוי (מרגליות), רבה של אמשטרדם במאה השמונה עשרה, שכתב פירוש על דרך הסוד למשנה, פירוש שיש בו גימטריות רבות ורמזים לעולם של מעלה. אלא שבעל הרוקח מדגיש שפירושו שעל דרך האמת אינו שולל את הפשט ואינו מחליף אותו. אין הוא בבחינת עומקו של הפשט, אלא עטיפה נוספת ונבדלת: "כל הדינים אינם יוצאים מפשטן אבל מרמזים דברים גדולים" (עמ' כב). . התוכן ההלכתי של המשנה (ומקבילותיה) נקבע כאמור בראשית דור יבנה, והיא סוגננה בצורתה הנוכחית עוד בדור יבנה. מצד שני שותפים למשנה רבי מאיר מדור אושא וחכמים שהם כנראה בני דורו. על כן יש לומר שהניסוח הקדום כלל רק את המשפט "מראות נגעים שנים שהן ארבעה" ואת הדעות המונות מספרים גבוהים יותר. אם כן, חכמי דור אושא מוסרים את הניסוח הקדום ומוסיפים את רשימת המקרים השנויים במחלוקת. לעיל קבענו שהפתיחות המספריות מאוחרות; הדבר נכון לפתיחה של מסכת שבועות ולפתיחות אחרות (תרומות, נדרים), אך אינה נכונה לגבי מסכת נגעים. בפרק יג באותה מסכת (נגעים) שוב פתיחה מספרית: "עשרה בתים...". כפי שנעלה בפירוש המשנה הסיכום המספרי (עשר) מאוחר לרשימה, ובמידת מה מלאכותי. לפני התנא עמדה רשימת מקרים, והוא צירף פרטים שלא מעניין המשנה כדי להגיע למספר הספרותי שהיה חשוב לו. אם כן, גם פתיחה מספרית זו איננה קדומה. לסיכום, מבחינת ההיגיון הפנימי, הגדרה מספרית עשויה לנבוע מאחד משני קווי התפתחות: או שהיא מטיבה מאוחרת, רק לאחר שנקבעה ההלכה בכמה מקרים, או שהיא קדומה, פרי עיון מקדמי ותאורטי בנושא. כאמור כזאת היא משנת נגעים, אבל ביתר המשניות הפתיחה המספרית מאוחרת. ואכן משנת נגעים היא מיוחדת ואיננה אופיינית לתורה שבעל פה. אין שם תורה שבעל פה שהתפתחה ברחוב שומר המצוות מתוך זיקה לבית המדרש, אלא במנותק מהציבור. כפי שנעלה בפירושנו למשנה, הציבור פנה לכוהנים בבקשת הדרכה ופסק הלכה, וחכמים עסקו בנושא במנותק ממנו, ולא בדרך הרגילה שבה התפתחה תורה שבעל פה 11 על כך ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות. . באחד בניסן ראש השנה למלכים – ראש חודש ניסן הוא ראש השנה של המלכים. התוספתא מפרשת את המונח בצורה מצמצמת: "מת באדר, ועמד אחר תחתיו באדר, מונין שנה לזה ולזה. מת בניסן, ועמד אחר תחתיו בניסן, מונין שנה לזה ולזה. מת באדר, ועמד אחר תחתיו בניסן, הראשונה נמנית לראשון, והשנייה נמנית לשיני" (תוס', ראש השנה פ"א ה"א) 12 גולדברג ניסה לגלות את רבדיה הספרותיים של המשנה, ראו גולדברג, מבוא. כפי שאמרנו במבוא הכללי לפירושנו איננו מהלכים בדרך זו. . אם כן, מניין שנות המלך מתחיל בניסן. מי שמלך בניסן מונים לו שנת מלכות, אף אם לא סיימה, ומי שמלך לפני ניסן, ואפילו באדר, מונים לו את השנה הראשונה עד ניסן, ובניסן הוא מתחיל את שנתו השנייה. זו הייתה המערכת המקראית, ועמדו על כך חוקרים רבים. המניין הכפול הנזכר בתוספתא מסביר חלק מהסתירות הפנימיות שבכרונולוגיה של מלכי יהודה המנויים בספר מלכים. מניין המלך שימש כתאריך הקובע בכתיבת השטר, וכך יש למניין שנות המלך משמעות משפטית פשוטה. גם הירושלמי והבבלי למשנתנו (ירו', נו ע"א; בבלי, ב ע"ב) מסבירים בדרך זו את המשנה. דרך פירוש זו מצמצמת את המשנה לזיכרון מקראי, שאין לו עוד משמעות בימי המשנה. בימי התנאים המלכות היא המלכות הרומית, ושטרות נכתבו לפי המניין המקובל של מלכי יוון או רומי 13 כל השטרות שבידינו מונים לפי שנות המלכות הזרה, הרומית או הנבטית. במשנה נרמז כי נוהג זה היה מקובל כהלכה לפחות על ידי הפרושים, אם כי המשנה רומזת שהצדוקים התנגדו לו, ראו משנה, ידים פ"ד מ"ח. השטרות מימי בר כוכבא ומימי המרד הגדול מונים את השנים לפי המרד, "שנת X לחרות ציון", ולהלן נבחן את העולה מהם. . ייתכן שמן הראוי להבין את המשנה בהקשר רחב ואקטואלי יותר. לפי הסבר זה המלכים אינם מלכי תקופת התנ"ך, אלא מלכי החשמונאים. ראש השנה למלכים משמעו שכל סדרי הלוח האזרחי התנהלו לפי שנים המתחילות בניסן. כידוע כבר בתנ"ך ניכרת שניות בלוח השנה, לעתים ניסן הוא ראש השנה ולעתים תשרי. שניות זו אופיינית ללוחות שנה רבים במזרח 14 תבורי, מועדים, עמ' 216; הר, הלוח. . המשנה משקפת ודנה בשניות זו בתקופתם של חז"ל. ספר חשמונאים סופר את החודשים מניסן. חודש אחד עשר הוא חודש שבט 15 מכבים א, טז 14. ראו בר-כוכבא, חשמונאים, עמ' 291. , בכ"ג בחודש השני בשנת 171 טוהרה המצודה, ולפי מגילת תענית התרחש האירוע בכ"ג באייר 16 מכבים א, יג 51; מגילת תענית לכ"ג אייר. . חודש שניים עשר הוא חודש אדר, ובו נקבע יום ניקנור 17 מכבים ב, טו 36. . גם צבאו של בכחידס חנה מול ירושלים "בחודש הראשון", וקשה להניח שמסע צבאי היה מתחיל בחודש תשרי שבו מתחיל להסתמן החורף 18 מכבים א, ט 3. . יוספוס אומר שאצל היהודים השנה הדתית מתחילה בניסן והשנה האזרחית בתשרי: "משה קבע את ניסן הוא קסאנטיקוס כחודש הראשון למועדים... הוא גם ראש לכל דבר שבעבודת אלוהים, ואילו במקח וממכר ובשאר העניינים שמר על הסדר הקדום" 19 קדמוניות, א 81. . מדבריו משמע שתשרי הוא ראש השנה הרגיל שבעיני יוספוס הוא מסורתי, וניסן הוא רק ראש השנה הדתי. יוספוס אף מפרש שהמבול מתחולל בחודש השני, הוא מרחשוון 20 שם, שם. , כלומר שמניין השנה והחודשים מתחיל בתשרי. ספר היובלים, לעומת זאת, מפרש שהחודשים המנויים בפרשת המבול נמנו מניסן, והחודש השלישי נקבע לזכר הברית עם נוח בחודש השלישי 21 יובלים, ו 17. . בספרות חז"ל מופיעות שתי הדעות, ואין ביניהן הכרעה 22 סדר עולם רבה, פ"ד; בבלי, ראש השנה יא ע"ב ומקבילות. ראו הר, הלוח, עמ' 845-843. . אחד השטרות מימי מרד בר כוכבא הוא מתאריך 21 בתשרי שנת ארבע 23 מסמכי מדבר יהודה ב, מס' 30, עמ' 144. . שטר שני הוא מחודש מרחשוון של שנה זו 24 מכתבי מדבר יהודה, ב, מס' 22. התיארוך מבוסס על קריאה מחודשת של הטקסט שקראו בו פעם "שנת חד". , ואין לנו שטרות נוספים משנת ארבע למרד. אילו הייתה השנה מתחילה בניסן היינו מצפים לגלות שטרות נוספים מחודשים ניסן עד תשרי של שנת ארבע. אך אם השנה הרביעית התחילה בתשרי – סביר שאין בידינו שטרות נוספים משנה זו, שכן המרד הוכרע בראשית החורף של אותה שנה. הממשל של המרד, והשטרות שנכתבו בזמן המרד, נושאים אופי יהודי-דתי מופגן, והולמים את מסורת חז"ל 25 ראו אופנהיימר, בר-כוכבא. שטרות ומכתבים בעברית נכתבו רק בימי המרד הראשון והשני. כך כתובים גם קרוב לחצי ממכתביו של בר כוכבא עצמו (או נכון יותר המכתבים שנכתבו במטהו), ומסמכים רשמיים של פקידיו. במכתבים אלו מופגנת שמירת המצוות. על שמירת המצוות ב"חצרו" של בר כוכבא כבר עמדו חוקרים. הדבר עולה ממכתביו, ועל המטבעות שטבע מופיעים ארבעת המינים לפי כללי ההלכה. לפי מסורות חז"ל תמכו חכמים במרד, ואף זאת ראיה לכך שבר כוכבא נתפס בעיני עצמו ובעיני חכמים כמנהיג ההולך בדרך הישר. חז"ל אף מספרים על רבים שנימולו בימי בר כוכבא, או שמשכו בערלתם ונימולו שנית, כלומר יהודים שהתבוללו וחזרו לחברה היהודית. השטרות שנכתבו בימי המרד רוויים מרכיבים דתיים, וכאלה העולים בקנה אחד עם העולה מספרות חז"ל. כאלה הם, למשל, שטרות החכירה שנזכיר להלן, והוא הדין שטרות נוספים כגון מורבעת 29, שטר מכירה משנת שתיים למרד ובו האישה חותמת על המכר, והדבר מתאים לנוהג ההלכתי (מכתבי מדבר יהודה, ב, עמ' 142-141). הוא הדין במורבעת 30, והוא שטר המכירה מסוף תשרי שנת ארבע למרד שהוזכר לעיל. האישה מצהירה: "דברים אין לי להמכר הזה לעולם". הנוסח במשנה הוא "דין ודברים אין לי עמך". לפי השטר נכסיו של המוכר "אחראים וערבים למרק (להשלים) לפנך את המכר הזה", ואף נוסחה זו מופיעה, כאמור, בהלכה. במכתבי בר כוכבא (מכתבי מדבר יהודה, ב, עמ' 169-161) נזכרות הלכות מספר כתיקון מעשרות (מכתבי מדבר יהודה, ב, מס' 44, עמ' 162), שבת (שם), טיפול בעניים וקבורת מתים (שם, מס' 46, עמ' 165). אם כן, ימי המרד מצטיירים כתקופת מהפכה לאומית-דתית, והחזרה לעברית היא חלק מתהליך זה. לא כאן המקום לדיון מפורט ב"מלחמת השפות" בתקופה. ברור שחכמים, ולא רק הם, ראו בעברית שפת קודש והעדיפוה על שפות אחרות, עם זאת לא לחמו על כך בשצף קצף. השטרות בספרות חז"ל הם ברובם בארמית. שטרות ומכתבים בעברית בתקופה זו יש בהם התרסה וקריאת תיגר חברתית, וגילוי אוריינטציה דתית-לאומית. . על כן סביר שגם מניין השנה מחודש תשרי משקף את תפיסתם של חכמים ואת המקובל בחברה היהודית המסורתית-דתית. כריזוסטומוס מקנתר את היהודים הממנים את הארכונטים שלהם בתשרי 26 שובה, דוקומנט, עמ' 116. המכתב מופיע רק במהדורת פריז של כתבי כריזוסטומוס משנת 1687, מס' A521. , ומכאן הסיק אפשטיין כי הנשיאים התמנו בניסן 27 אפשטיין, מבואות, עמ' 367. פירוש זה מבוסס על כך שמכתב של ליבניוס על מינוי כלשהו במגזר היהודי נכתב בחודש מרץ בערך, ולדעתו נכתב המכתב לפני עונת המינויים הציבוריים בחודש ניסן. . זו פרשנות ודקדוק מופרזים, וכל שאפשר ללמוד הוא שתשרי נחשב כראש השנה לעניין מינויי ציבור בכל החברה היהודית, או אולי רק באנטיוכיה שבה פעל כריזוסטומוס. בסוגיה אחת בירושלמי התלמוד מדבר לתומו על "ראש השנה של עולם" (שביעית פ"ה ה"א, לה ע"ד). דומה שביטוי זה מעיד על המציאות שבה א' תשרי נחשב לתחילת השנה המעשית והאזרחית 28 בתקופת הגאונים חגגו את ראש חודש ניסן בתפילת ערבית חגיגית ומיוחדת, ראו פליישר, ראש ראשי חודשים. אין ספק שהחגיגה נקבעה מתוך התפיסה שראש חודש ניסן הוא ראש השנה. . לשניות שבלוח השנה היהודי ביטוי גם במדרש. רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקים האם העולם נברא בתשרי (רבי אלעזר) או בניסן (רבי יהושע) (בבלי, ח ע"ב). מחלוקת זו גוררת מחלוקות נוספות בזמני המבול, ולא נרחיב בכך 29 לריכוז דרשות ראו תבורי, מועדים, עמ' 219-217. לכך שייכת גם המחלוקת בדבר תאריך העקדה, ראו תבורי, שם, הערה 15. . אין כמעט ספק שיסודן של הדרשות אינו ויכוח על הבנת הכתובים אלא על תפיסות שונות בדבר ראש השנה בלוח העברי, תפיסות שהושלכו על הכתובים הקדושים 30 בניגוד לתבורי, שם, עמ' 218. . גם בעל קדמוניות המקרא (יג ו) מדבר ברוח זו על הקשר בין ראש השנה, השופר והבריאה: "וחג השופר... כי ראיתי מראש את הבריאה למכן תזכרו תבל כלה ובתחילת השנים אדע את מספר המתים והנולדים". אם כן, יום המשפט הוא גם יום הזיכרון והוא יום הבריאה. לבני כתות מדבר יהודה היה לוח שנה שונה לחלוטין המבוסס על שנת השמש (ראה במבוא) ושהתחיל כנראה מראש חודש ניסן 31 טלמון, הלוח; טלמון וקנוהל, הלוח. ; מן הסתם נבע הדבר מזיקתם הרבה לכתוב המקראי. יתר על כן, כל העדויות הכיתתיות מתייחסות לעבודת המשמרות במקדש, ואין לדעת האם גם השנה האזרחית החלה מניסן או שמא חל נוהג זה רק על התחום המקדשי-דתי. משנתנו מתחילה את מניית ראשי השנה בתשרי, ומבטאת בכך מן הסתם את התפיסה שאכן תשרי היה ראש השנה הרגיל. הוא הדין ברשימת התקופות בספר היובלים, כמו גם כל התאריכים בחיבור כיתתי זה 32 ספר היובלים, ו 23, וראו להלן. . לוחות שנה מצוירים גם על פסיפסים. באופן טבעי הפסיפס הוא עגול ואין לו התחלה או סוף. אך ניתן להניח שתחילת השנה תצויר בראש העיגול, בכיוון הראייה של המתפללים. בפסיפס חמת טבריה מצויר חודש ניסן למעלה, ותשרי למטה. המתפללים ראו את מזלות בתולה ומאזניים (אלול ותשרי) בכתב ישר, ואת מזלות דלי ודגים (טבת ושבט) בכתב הפוך, על כן נראה שעבור האמן נחשב תשרי לראש השנה 33 אנציקלופדיה לחפירות, ב, עמ' 516. . התקופות מצוירות בפינות העיגול, ולא ברור מהי תחילת השנה. בבית אלפא 34 שם, א, עמ' 166. ראש העיגול הוא בין תקופת טבת לתקופת ניסן, וכאילו השנה מתחילה בערך בחודש פברואר (שבט). המזל המופיע בראש המעגל הוא דווקא סרטן, מזלו של חודש תמוז, ולפיכך אין התאמה בין התקופות למזלות החודשיים, ודומה שלאמן לא היה חשוב מתי תחילת השנה. בנערן חודש שבט מופיע בראש העיגול ומתחיל את השנה כמו בבית אלפא 35 שם, ג, עמ' 1079. . בעוספיה מזל טלה (ניסן) ממוקם למעלה 36 שם, ב, עמ' 480. , וכן נזכר הטלה ראשון ברשימת המזלות בעין גדי 37 נוה, על פסיפס ואבן, עמ' 107. (איור 65, ראו גם תמונה 16). סדר החודשים או המזלות מופיע גם בפיוטים רבים. בכולם מעגל השנה מתחיל בניסן או במזל טלה, שהוא מזלו של חודש זה. כך המצב בכל הפיוטים, ללא קשר לנושא הפיוט ולייעודו 38 כך, למשל, בפיוטים "ארומם בכל עת", "יפתח ארץ לישע" ועוד ועוד, ראו לנדוי, מוטיבים, עמ' 165-146. . אם כן, חודש תשרי אכן שימש בתור ראש השנה לעניינים אזרחיים, ולמעשה בתור ראש שנה כללי בחברה היהודית, אך העדויות אינן אחידות ולכידות. ראש חודש ניסן היה ראש חודש לעניינים דתיים ומקדשיים בלבד. ייתכן שהדבר השפיע על הניסוח במשנתנו. עם זאת, רוב סעיפי המשנה עוסקים בפרטים הלכתיים, וטבעי הוא הסבר הגמרא כי גם ראש השנה של תשרי חשוב, בעיקר בגלל כתיבת התאריך על השטרות. נשוב למשנתנו. כל התאריכים במשנה אינם עקרוניים אלא מעשיים, אי לכך יש לצפות שגם לראש השנה למלכים תהיה משמעות מעשית, ולפי דרכנו למדנו שהמשנה רואה לפניה ימים של מלכות ישראל בסוף ימי בית שני, או בימי מרד בר כוכבא. התלמוד הבבלי (ג ע"ב; ח ע"א) דן בשאלה האם אלו מלכי אומות העולם או מלכי ישראל ומסיק כי אלו מלכי האומות, שהרי מלכי ישראל אמורים למנות מתשרי. ברם, מלכי אומות העולם (הרומאים, או המלכים ההלניסטיים) לא מנו למניין החודשים העבריים, אלא הילכו לפי לוח שונה. על כורחך אנו עוסקים במניין יהודי. ולרגלים – פסח הוא הרגל הראשון בשנה. התלמוד הבבלי קושר את משנתנו להלכה בדיני נדרים: מי שנדר חייב לשלם את נדרו תוך שנה. במקורות שלוש דעות בנושא, הראשונה המנויה כאן היא שניתן לדחות את תשלום הקרבן שלושה רגלים, והאחרון שבהם הוא פסח: "שלשה רגלים כסדרן וחג המצות ראשון", כלומר מונים שלושה רגלים מהפסח שאחרי הנדר. זו דעתו של רבי שמעון, והיא הנזכרת במשנתנו 39 ספרא, אמור פרק טו ה"ג-ה"ד, קב ע"ג; ירו', נו ע"ב-ע"ג; בבלי, ד ע"א, ועיין שם בהמשך הסוגיה הארוכה. בעל מלאכת שלמה מעיר על פיוט של הקליר שממנו משמע שאין הלכה כרבי שמעון. . בספרא שם שתי דעות נוספות, האחת שיש לשלם את הנדר עד הרגל הראשון, והאחרת שיש לשלם את הנדר תוך שלושה רגלים. מכל מקום, התלמוד ומדרש התנאים מחפשים משמעות הלכתית למשפט, ואכן, כפי שראינו ונראה, לכל יתר חלקי המשנה משמעות הלכתית, ולכן המטרה מוצדקת. הרמב"ם בפירושו אמנם אומר "ואינה הלכה", אך קשה להלום חריג זה, ויש לפרש את כל המשנה לפי אותו מניע מבריח הלכתי. משנתנו אינה מונה את ראש השנה לתשלום מסים. התלמוד הבבלי מזכיר בהקשר זה את מסי הקהילה (ו ע"ב). ברם, בכל הנוגע למסים המגיעים לשלטונות מן הסתם נהג הלוח הכללי ולא העברי. התוספתא 40 תוס', פ"א ה"א; מכילתא דר' ישמעאל, בא, עמ' 7; מכילתא דרשב"י, בא יב, עמ' 9, והמכילתא דרשב"י כדעת היש אומרים שבתוספתא. מוסיפה שניסן הוא ראש השנה גם לחודשים ולתרומת שקלים, ויש אומרים אף לשכר בתים. ראש השנה לחודשים משמעו שהחודש הראשון הוא ניסן, השני אייר וכו'. זו פרשנות למקרא המונה חודשים, וכפי שראינו היו שיטות שמנו כך חודשים גם בימי בית שני. מאוחר יותר כמעט איננו פוגשים תיארוך של חודשים לפי מספרם. מן הראוי להעיר שבכתובות היהודיות (כתובות הקבר וכתובות בתי הכנסת) פרטים מועטים, ואין בהם עדות לשיטת התיארוך ומניית החודשים. אפשטיין שיער שבמשנה צריך היה להיות כתוב "לחדשים, למלכים" וכו' 41 אפשטיין, מבואות, עמ' 364. , ואכן אין ספק שנאמר בתורה שניסן הוא "ראש חדשים, ראשון... לחדשי השנה" (שמות יב א). ברם, המשנה מתמקדת בראשי שנים שיש להם משמעות מעשית, ואולי לכן נשמט פרט חשוב זה, שחשיבותו בעיקר בתחום הדתי. לתרומת שקלים – משמעו שמביאים את קרבנות התמיד מתרומות אותה שנה. אם בסוף השנה נותר בקופה עודף, אין הוא משמש לקניית קרבנות ציבור אלא מופנה למטרות אחרות 42 לדיון רחב ראו משנה, שקלים פ"ג מ"א ופירושנו שם. . א' ניסן הוא הקו המפריד בין השנים לצורך זה. התוספתא ומקורות מקבילים ממשיכים לפרש את יתר המשמעויות של ראש השנה. הקביעה שניסן הוא ראש השנה אינה מנותקת מהמחלוקת המפורסמת שנזכרה לעיל האם העולם נברא בניסן או בתשרי 43 סדר עולם רבה, פ"ד; ירו', נז ע"ב ומקבילות רבות. . ברם, המשנה מצמצמת את עצמה לעניין הטכני של המשמעויות ההלכתיות של המושג ראש השנה, ואינה עוסקת בסוגיות הרות עולם. זו דוגמה מעניינת כיצד תנאים ממעטים לעתים לדון בשאלות מרכזיות ומצמצמים את מבטם למשמעות ההלכתית היום-יומית של אותן שאלות. באחד באלול ראש שנה למעשר בהמה – ראש חודש אלול הוא המועד להפרשת מעשר בהמה. בספר ויקרא (כז לב) נאמר כי יש להפריש "מעשר בקר וצאן", ואין חייבים במעשר בהמה אלא בעלי עדרים גדולים שנולדו להם עשרה ולדות או יותר בשנה אחת. את מספר הוולדות מונים מראש השנה. אין מונים יחדיו ולדות משנים שונות, ואין מעשרים מוולדות שנה אחת על חברתה. רבי לעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי – יש להניח שדברי רבי אלעזר ורבי שמעון נאמרו רק על מעשר בהמה. ברם, מבחינה מילולית ניתן בקושי להסביר שהם חולקים על כל הרשימה ואומרים שבא' בתשרי ראש השנה למלכים. נראה שכך הבין רבי שלמה עדני, בעל מלאכת שלמה, כשציין לסוגיית הבבלי (עבודה זרה י ע"א) הקובעת שאחד בתשרי הוא ראש השנה למלכי ישראל. ברם ייתכן שלא לכך התכוון בעל מלאכת שלמה, אלא הפנה רק לדיון בנושא הקרוב לנושאים שלנו. בתוספתא נוספו דברי בן עזאי: "הואיל ואילו אומרים באחד באלול ואילו אומרים באחד בתשרי יהוא האלוליים מתעשרין לעצמן. כיצד? נולדו חמשה באב וחמשה באלול, חמשה באלול וחמשה בתשרי, חמשה באב וחמשה בתשרי – אין מצטרפין, חמשה בתשרי וחמשה באב – הרי אילו מצטרפין" (תוס', פ"א ה"ו). במסכת בכורות ושקלים נאמר: "שלש גרנות למעשר בהמה בפרס הפסח בפרס העצרת בפרס החג דברי רבי עקיבה בן עזי אומר בעשרים ותשעה באדר באחד בסיון בעשרים ותשעה באב 44 ויש הגורסים באלול, ראו פירושנו לשקלים פ"ג מ"א. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בניסן באחד בסיון בעשרים ותשעה באלול 45 ובנוסחאות הדפוסים בא' תשרי, ראו פירושנו לשקלים. ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יום טוב ואיפשר לעשר ביום טוב לפיכך הקדימהו בעשרים ותשעה באלול. רבי מאיר אומר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה בן עזיי אומר: האלוליין מתעשרין בפני עצמן... אם כן למה נאמר שלש גרנות למעשר בהמה שעד שלא תגיע שעת הגורן מותר למכור ולשחוט הגיע הגורן לא ישחוט ואם שחט פטור" 46 משנה, בכורות פ"ט מ"ה לפי כ"י קופמן, וכן משנה, שקלים פ"ג מ"א. הגורן הוא מונח מושאל. גורן הוא המקום שדשים בו תבואה, ובהשאלה שעת הגורן היא שעת אסיף היבול, וכאן מדובר באיסוף יבול הבהמות. . בתוספתא למשנה זו נוסף לדעת רבי עקיבא המשפט "בפרס החג אין להן קצבה" (תוס', בכורות פ"ז ה"ט, עמ' 542), וכן שם: "רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אין פחות מחמשה עשר יום קודם לרגל אמר רבי שמעון בן עזאי הואיל ואילו אומרים באחד באלול" וכו' (ההמשך כמו בתוספתא שלנו). כלומר, המונח "פרוס החג" משמעו חמישה עשר יום קודם לרגל. אם כן שלושה מועדים למעשר בהמה, וקיימת אף מחלוקת מהם פרטי המועדים הללו. לכאורה משנתנו עומדת בסתירה למשנת בכורות, וכך מעמיד זאת הבבלי בסוגייתנו, ולפי זה משנתנו כרבי שמעון. ברם, בהמשך משנתנו נזכר רבי שמעון כחולק על התנא הסתמי הראשון, לפיכך מתרץ רב יוסף ששתי המשניות יצאו מידי שני תנאים החולקים בשיטת רבי מאיר (בבלי, פסחים ז ע"ב). ניתן גם לפרש את הדברים אחרת, על רקע גאוגרפי ראלי, ולקבל את דברי משנת בכורות כפשוטם, ושני נושאים שונים לפנינו. האחד הוא ממתי מתחילה שנת מעשר בהמה, והאחר מתי יש להפריש את מעשר הבהמה. שלוש הגרנות נועדו לקבוע את המועד שיש להפריש בו את מעשר הבהמה. עד זמן ה"גורן" אסור לשחוט בהמה, שכן טרם הופרשו ממנה המעשרות הדרושים. אבל החשבון הסופי, כמה בהמות יש להפריש, נקבע רק בסוף השנה (תחילת השנה הבאה), בראש השנה למעשר. אדם אינו יודע אם יצטרך להפריש מעשר בהמה עד שנולדים לו עשרה ולדות. לכאורה ייתכן שעד שמועד ה"גורן" מגיע נולדו בעדרו פחות מעשר בהמות, ולכן לא יפריש מעשר בהמה. רק מאוחר יותר יתברר שהוא חייב במעשר. בעיה מעין זו אופיינית לעדרים קטנים, ברם היא הייתה מעשית פחות בימי קדם. לרוב בני האדם הייתה פרה או כבשה אחת, או לכל היותר צמד בהמות, לפיכך רוב בני האדם היו פטורים ממעשר בהמה. בשולי היישוב, ובעיקר במדבריות בדרום הרי יהודה ובגולן, רווחו בעלי עדרים גדולים, ובעדריהם של אלו נולדו יותר מעשרה ולדות בשנה. כידוע אין להפריש מעשר בהמה מזן לזן. הפרות ממליטות במהלך כל השנה, ויש לקבוע מתי מסתיימת שנת המעשר. כבשים ועזים ממליטות באמצע החורף (בערך בפברואר), ולקראת פסח הטלאים ראויים לשחיטה. בימי בית שני, וכנראה גם לאחריו, אחד הקריטריונים לעיבור השנה היה "אימרייא דעדקין וזימניה דאביבא לא מטא" (הכבשים [הטלאים] רכים וזמן האביב לא בא) (תוס', סנהדרין פ"ב ה"ו, עמ' 417, ומקבילות), ועדיין לא הגיע זמן שחיטתם. אם כן, בשנה רגילה היו הטלאים מבוגרים דיים לשחיטה. בעל העדר מחליט באביב כמה כבשים הוא מעוניין להמשיך לגדל ושוחט את הטלאים העודפים. העלייה לרגל והחג יצרו כמובן את השוק שבו נמכרו הטלאים. על פי רוב בערב פסח כבר ידע המגדל כמה כבשים בעדרו וכמה מעשרות הוא חייב להפריש, לפיכך היו חכמים יכולים לקבוע את ערב פסח כ"גורן בהמה". באזורים הרריים וקרים המלטת הכבשים מתעכבת. בגליל העליון ובגולן הצפוני הכבשים והעזים ממליטות רק בחודש מרץ או אפריל. לאזורים אלו נקבע ה"גורן" בעצרת. מכל מקום, בעל עדר צאן ידע בפסח ובעצרת כמה טלאים יהיו בעדרו ולא היה צריך להמתין לראש השנה. הגורן אפשר לו לשלם את חובותיו לקודשי שמים, ולנצל את עדרו בצורה כלכלית ויעילה. פרות, לעומת זאת, ממליטות במהלך כל השנה. על כן היה בעל עדר פרות חייב להמתין עד לראש השנה, ורק אז ידע כמה בהמות בעדרו וכמה בהמות עליו להפריש למעשר. שלושת מועדי הגרנות אינם עומדים, אפוא, בניגוד לקביעה שראש השנה הוא התאריך הקובע למעשר בהמה. כל גורן נועד לטיפוס ולתנאים שונים. עדות לפירוש זה יש בירושלמי המדגיש כי אלו "פירקי לידה", כלומר שמועדי הגרנות מתאימים לתנאי הטבע (ירו', שקלים פ"ג ה"א, מז ע"ב) 47 לעומת זאת ההסבר שהבהמות "מתמצות לילד מן הישנות" (שם) נשמע ספרותי ואגדי בלבד. . המועד המדויק של שלושת ה"גרנות" נקבע בזיקה לחגים כדי שיהיה בשוק שפע של בהמות למכירה. צורכי העולים לרגל השפיעו על מועד הגרנות. ברם, ההלכה אינה מוגבלת רק לימי הבית. גם לאחר החורבן צרך העם בשר בחגים. המשנה מזכירה ארבעה פרקים בשנה שבהם נמכרות ונשחטות בהמות רבות: "ערב יום טוב האחרון של חג, ערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל" (חולין פ"ה מ"ד). חכמים אף עודדו צריכת בשר במועדים אלו וחייבו את המוכר לשחוט בהם בהמה, גם אם אין לו מספיק לקוחות לבהמה שלמה; השוחט נדרש, אפוא, לשחוט אף שלקוחותיו אינם מובטחים 48 שם, משנה ו, ואם יזכנו החונן לאדם דעת וכוח נסביר את המשנה במקומה. . צריכת הבשר במרחב היהודי הייתה מצומצמת, אך במועדים אלו רווח היה הנוהג לאכול בשר, וסידורי הפרשת מעשר בהמה הם חלק ותנאי לאותו נוהג. הגרנות נקבעו, אפוא, לפי שיקול משולב של תנאי הטבע של גידול הבהמות ותנאי השוק של צריכת הבשר. בתלמוד הבבלי מציעים זמנים אחרים כמועדי המלטה; ספק אם יש להם רקע ראלי, ונראה שזה רק ניסיון להתאים את זמנו של הגורן בחודש אלול לזמני המלטה (ח ע"א) 49 ראו פירוש הר"ן המנסה להתאים את התאריכים גם לזמני ההמלטה של פרות, זאת אף שבטבע אין לפרות זמן המלטה קבוע. . המחלוקת במשנת בכורות בין רבי עקיבא, מחד גיסא, ורבי אלעזר ורבי שמעון, מאידך גיסא, אינה קוטבית. אם פרוס החג הוא חמישה עשר יום לפני החג, כפי שאומר רבי יוסי ברבי יהודה, הרי שפרוס החג הוא א' בתשרי או כ"ט באלול, ופרוס הפסח הוא א' בניסן או כ"ט באדר, והמחלוקת היא האם מועד הגורן השלישית הוא בפרוס עצרת, כלומר בכ' באייר, או בא' בסיוון. במשנת שקלים נוספה דעתו של בן עזאי שמועד הגורן יהיה לא בכ"ט באלול אלא בכ"ט באב 50 אבל בכתב יד קופמן למשנת שקלים כ"ט אלול, וראו דיוננו בנוסחה זו שם. . עמדה זו מושפעת מעמדתו שוולדות חודש אלול מתעשרים לעצמם (להלן), שהרי אם כך אין טעם שגורן אחת תכלול את ולדות אב המתעשרים במסגרת השנה הקודמת ואת ולדות אלול המתעשרים כקבוצה עצמאית. מכל מקום, משנתנו היא כדעת רבי עקיבא בבכורות 51 אפשטיין, מבואות, עמ' 368. . עמדתו של בן עזאי שוולדות חודש אלול יתעשרו לעצמם היא עמדת הכרעה במחלוקת האם התאריך הקובע לשנת מעשר הבהמה הוא אלול או תשרי. בן עזאי היה חברו ותלמידו של רבי עקיבא. התלמוד הירושלמי שואל כיצד ייתכן שתלמידו של רבי עקיבא יכריע במחלוקת של תלמידי רבי עקיבא, ומסביר שהמחלוקת הבסיסית היא בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל (נו ע"ד) 52 בבבלי, בכורות נח ע"א, הגמרא אומרת שכל הדעות נאמרו מפי נביאים, לכן לא ידע בן עזאי לפסוק כמי ההלכה ועל כן בחר בעמדת פשרה. , ובן עזאי, תלמידו של רבי עקיבא, נוקט עמדת ביניים. לפי משנתנו נחלקים בנושא רבי עקיבא ורבי אליעזר, וסביר שבן עזאי ינקוט עמדת ביניים ביניהם, ואילו רבי שמעון, תלמיד צעיר יותר של רבי עקיבא, קיבל את דעתו של רבי אליעזר. לפיכך, כל שאלת הגמרא מוקשית, שהרי בן עזאי מגיב על דברי הדור הקודם לו וסדר הדברים נכון וסביר, ונותרת השאלה במה התקשתה הגמרא 53 לפי הפירוש המוצע התייחסה סוגיית הירושלמי למסכת בכורות. כידוע אין לנו תלמוד ירושלמי לסדר קודשים, וכנראה גם מעולם לא נערך תלמוד למסכתות אלו. על כן ייתכן שחכמי התלמוד נחלקו על פירוש משנת בכורות, ומפני שאין תלמוד למסכת בכורות העביר העורך את הסוגיה למשנתנו. . ייתכן שדברי הירושלמי נאמרו על משנת בכורות. שם רבי מאיר אומר את דברי רבי עקיבא; לא נאמר מי החולק על רבי מאיר, אבל בן עזאי מתייחס למחלוקת וחוזר על עמדת הביניים שלו. לא מן הנמנע שבנוסח קדום של המשנה הופיע שם החולק (אולי רבי שמעון?), ועל כך שאלה הגמרא כיצד יכול בן עזאי להגיב על עמדת הצעירים ממנו. כל הסוגיה הועברה לגמרתנו, וכך הוסבה סוגיה שנועדה במקורה לבכורות למשנת ראש השנה. זו הצעה חריפה, וסביר יותר שדברי בן עזאי התייחסו למחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר והועברו למשנת בכורות העוסקת באותו נושא, אך בה מובאים רק דברי רבי מאיר החוזר על עמדת רבו, רבי עקיבא. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטים – כפי שראינו נחשב א' בתשרי כאחד משני ראשי השנה, עם זאת המשנה מצמצמת את עצמה למשמעות הלכתית. שנת השמיטה מתחילה בא' בתשרי ומסתיימת בכ"ט באלול. השמיטה הייתה אירוע חשוב לחקלאי הארץ ולכל תושביה היהודיים, ואין צריך להסביר עד כמה חשוב לקבוע את תחילתה וסופה. לשנים – אם פירשנו שא' בניסן הוא ראש השנה למלכים, ומשמעות הדבר שלפי תאריך זה נכתבים השטרות, הרי שיש בא' בתשרי כפילות, וכפי שפירשנו כך נהג בר כוכבא בשטרותיו. הבבלי מסביר שא' בתשרי הוא ראש השנה של מלכי אומות העולם (ח ע"א; עבודה זרה י ע"א) 54 השלטון הרומי מנה את ראש השנה מינואר ולא מתשרי. ראש השנה של מלכי העולם עשוי להתייחס ללוח הבבלי שנהג בתקופה הפרסית, ודומה שכבר לא נהג בימי התנאים. . ברם, כפי שראינו לעיל גם ניסן וגם תשרי נחשבו לראשי שנים, ואי אפשר לחלק בפשטות בין אומות העולם לבין מלכי ישראל. שתי השיטות נהגו במקביל, ולכן שתיהן נזכרות במשנה. בתלמוד הבבלי גם פירוש אחר, ברם הוא מסב את המשנה למשמעות קוסמית גדולה, ומכיוון שפירשנו את מרבית התאריכים במשמעות משפטית – אנו מעדיפים פרשנות מעין זו אף במקרה זה. וליובלות – היובל מתחיל ומסתיים בראש השנה. ברור שספירת היובל תלויה בשנות השמיטה. לפי דין תורה בסוף שבעה מחזורים של שנות שמיטה מוכרז היובל, ואז האדמה חוזרת לבעליה המקוריים, וכל פעולות המכירה והקנייה של קרקעות אינן אלא פעולות זמניות עד היובל (ויקרא כה ח-יח). דין יובל בטל בימי בית שני. חז"ל מספרים על כך ומסבירים שהסיבה היא שלא כל ישראל על אדמתם, ו"השבטים מעורבבין" 55 ספרא בהר, פרשתא ב ה"ב, קז ע"ד; ירו', שביעית פ"י ה"ב, לט ע"ג; בבלי, ערכין לב ע"ב; קידושין לח ע"ב ומקבילות. . טיעון זה מופיע בתלמודים אגב פולמוס על מעמדה של השמיטה, ועל זכותו של הלל לבטל למעשה את שמיטת הכספים, אך במקורה התנאי הדרשה עומדת בפני עצמה. בידינו עדויות רבות על שמירת שביעית הלכה למעשה מימי הבית ומלאחר חורבנו, ואף לא עדות אחת על קיומה של מצוות יובל הלכה למעשה. על כן נראה כי אכן לא שמר הציבור היהודי על מצוות יובל. הנימוק לכך הוא כנראה מלאכותי, שכן בלשון הכתוב אין מצוות היובל תלויה בתנאים הנזכרים. ברם, חכמים הבינו כי מצוות יובל מתאימה לתנאים של משטר של בתי אבות ומשפחות מורחבות, ואין לה מקום במשק מפותח יותר יחסית, המבוסס על רכוש פרטי. עם כל זאת לא נעקר דין יובל לחלוטין. במקרא נקשר אליו דין גאולת קרקע בעיר מוקפת חומה. בעיר מעין זו אין דיני יובל חלים, אך יש למוכר, או לגואל, אפשרות לגאול את הקרקע תוך שנה. דין גאולת בתים נשמר כל ימי בית שני, לפחות בירושלים. על מימושו בחיי היום-יום ניתן ללמוד מתקנתו של הלל. המסורת מספרת שהקונים היו נוהגים להיעלם לשנה כדי להימנע מלהיענות לתביעת גאולה אפשרית. על כן התקין הלל שהגואל יוכל להפקיד את כסף הגאולה בבית דין, ובכך ייגאל הבית (משנה, שביעית פ"ט מ"ד ומקבילות). בתקופת האמוראים איננו שומעים על הפעלתו של דין גאולת בתים אף שלא הייתה כל סיבה פורמלית לביטולו, שהרי נותרו עיירות מוקפות חומה גם לאחר החורבן. אם כן, ל"ראש השנה של היובל" הייתה משמעות כלשהי לפחות בימי בית שני. יתר על כן, גם אם דין יובל בטל נותרו חוגים שמנו את שנות היובל. התאריך "בחמישי באדר השני" מופיע פעם אחת במקורותינו (תוס', אהלות פי"ח הי"ז) 56 בנוסח כתב יד ערפורט "בחמשה", והנוסח משובש. ראו ליברמן, תוספת ראשונים על אתר. , ולפי ההקשר אירע המעשה המתואר בשנת השמיטה של היובל החמישי, בחודש אדר. בכתובת בבית הכנסת בסוסיא (איור 66) התאריך מופיע לפי שנת היובל 57 נוה, על פסיפס ואבן, מס' 76, עמ' 117. , וברור שהיו שמנו את שנת היובל גם אם לא נותר לה זכר מעשי בהלכה הנוהגת. משנתנו נדרשת, אפוא, לקבוע מתי היובל מתחיל משום שהיו שציינוהו, ולו רק כזיכרון היסטורי, או כדין תורה שאינו נוהג למעשה. לנטיעה – התוספתא מסבירה במפורש את משמעות ההלכה: "כיצד לנטיעה? אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שלושים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה" 58 תוס', פ"א ה"ח; שביעית פ"ב ה"ג; ירו', נז ע"א; שביעית פ"ב ה"ו, לג ע"ד; בבלי, ט ע"ב; שמחות פ"ז כד-כה. . כידוע בשלוש השנים הראשונות הפרות הם ערלה ואסורים במאכל, ובשנה הרביעית הם נטע רבעי שיש לאכלו בירושלים בטהרה. מניין השנים נקבע מראש השנה, וכל עץ שניטע או הורכב חודש לפני ראש השנה נחשב כאילו עברה עליו שנה שלמה. קביעת תשרי כראש השנה לנטיעה עומדת בניגוד לקביעת חודש שבט כראש השנה לאילנות 59 ראו מלאכת שלמה לפסקה זו. . ניתן, כמובן, לקבוע חלוקה טכנית בין שני התאריכים, תשרי לנטיעה והברכה כמו שפירשנו ושבט למעשרות (להלן). ברם, כפי שנראה, א' בשבט או ט"ו בשבט הם תאריכים קדומים שההלכה המאוחרת דחקה מלוח השנה הדתי. ייתכן, אפוא, שבמשנתנו שני שלבים ספרותיים. בהלכה זו באה לידי ביטוי ההלכה המאוחרת, והפסקה העוסקת בשבט מבטאת את ההלכה הקדומה. בסיכום משנה זו נחזור להבהרת הדברים. אפשר שעל הלכה זו רבי אליעזר חלוק (משנה, ערכין פ"ט מ"א), אך אפשר גם שדברי רבי אליעזר נאמרו רק לעניין המסוים הנדון שם. ולירקות – אף כאן התוספתא מסבירה שראש השנה קובע את המעשרות הניתנים מהירקות 60 תוס', פ"א ה"ט; תרומות פ"ב ה"ו; ירו', נז ע"א; בבלי, יב ע"א ועוד. . כידוע בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית של מחזור שנות השמיטה מפרישים מעשר שני, ובשנים השלישית והשישית מעשר עני. בפרות נקבעה שנת המעשר לפי החניטה, מתי חנט הפרי, ובירקות הולכים "בתר לקיטה", מתי נלקט הפרי. אם נלקט לפני ראש השנה – מתעשר לשעבר, לפי השנה שעברה, ואם נלקט לאחר ראש השנה – מתעשר כאילו היה שייך לשנה החדשה. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמיי בית הלל בחמשה עשר בו – יום חמישה עשר בשבט לא היה מוכר כיום מועד משמעותי, והופעתו ברשימת ראשי השנים שבמשנה אינה מעידה על מעמדו החגיגי או המיוחד בלוח השנה היהודי. הוא מופיע במשנה רק כיום טכני לקביעת מעשרות. פרי שחנט לפני חמישה עשר בשבט נחשב לשנה הקודמת, ומפרישים ממנו את המעשרות הנהוגים באותה שנה (מעשר עני או שני), ובשנת שמיטה פרות שחנטו לפני ט"ו בשבט נחשבים לפרות חולין ואילו על פרות שחנטו אחרי ט"ו בשבט חלים דיני שביעית. שונה מעט דינו של אתרוג שבו הולכים אחר לקיטה (כמו ירק), ושוב, אם נלקט לפני ט"ו בשבט חלים עליו דיני השנה הקודמת 61 תוס', פ"א ה"ט; תרומות פ"ב ה"ו ומקבילותיה, ראו בהערה הקודמת. . בתלמודים 62 תוס', שביעית פ"ד ה"כ; ירו', נז ע"א; בבלי, יד ע"ב, ושם היה מי שפירש שרבי עקיבא נקט עמדה במחלוקת אחרת, זו השנויה בביכורים פ"ב מ"ו, ונפרשה בבוא העת אם יזכנו לכך החונן לאדם דעת. מובא מעשה ברבי עקיבא שנהג כדעת בית שמאי ובית הלל והפריש את שני המעשרות. זו עדות נוספת לכך שפסיקת ההלכה כבית הלל לא הייתה פרי הכרעה אחידה וכוללת, אלא תוצאה של תהליך ארוך, ופרי פסיקה בכל מחלוקת לחוד 63 ספראי, הכרעה כבית הלל. . התלמודים מסבירים מדוע נקבע חודש שבט: "כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה שלתקופה מבחוץ" (ירו’, נז ע"א) 64 לכל פרשת ט"ו בשבט בתקופת התנאים והאמוראים ראו פליקס, ט"ו בשבט. . נכון שבשבט כבר עברה אמצע עונת הגשמים, ואף אמצע תקופת החורף לפי החלוקה המקובלת לארבע תקופות, ברם קשה להבין מדוע נבחר דווקא אמצע התקופה ולא ראשיתה או סופה. נימוק זה חוזר בבבלי בצורה שונה במקצת: "ועדיין רוב תקופה מבחוץ" (יד ע"א). ההבדל בין התלמודים מעיד על שוני בין בבל וארץ ישראל בחלוקת השנה, אך אין בכך הסבר לעצם בחירת התאריך כראש השנה לאילנות. הסבר אחר בירושלמי הוא שעד כאן הפרות חיים מגשמי השנה הקודמת. טעם זה נשמע ספרותי בלבד. המים בקרקע מתייבשים במהלך הקיץ, ואין לחודש שבט משמעות כלשהי 65 תשובת גאון (אוצר הגאונים, ראש השנה, עמ' 23) קושרת את ט"ו בשבט ל"גחלת השניה" של המים. לפי תפיסה זו יש בעונה שלושה מקבצים של ממטרים; הגאון מעיד על תודעה זו בבבל, ופליקס מעיד על קיומה בתודעת הפלח הערבי המסורתי (פליקס, ט"ו בשבט, עמ' 357-356). . כפי שנראה להלן חילקה החלוקה הקדומה, המופיעה בתורה, את השנה לשישה חלקים. חז"ל מונים את החלקים השונים, וט"ו בשבט הוא סוף עונת החורף 66 תוס', תענית פ"א ה"ז; בבלי, בבא מציעא קו ע"ב; בראשית רבה, לד יא, עמ' 322. . רבי שמעון מתחיל את מניין השנה מתשרי, ואז סוף עונת החורף הוא בראש חודש שבט. ייתכן שבכך נעוץ שורש ההבדל בין בית הלל ובית שמאי, ולפנינו הד לאותה חלוקה קדומה של השנה. כפי שנראה להלן איבד ט"ו בשבט את מעמדו, ואף חלוקת השנה לשישה חלקים אינה חוזרת ואת מקומה תפסה החלוקה לארבע תקופות (להלן). ייתכן ששני התהליכים קשורים זה בזה: עם התפשטותה של חלוקת השנה לארבע תקופות איבד ט"ו בשבט את מקומו, ואט אט אבד גם מעמדו ההלכתי. מבחינה חקלאית חודש שבט הוא חודש "מת". בגלל החורף רוב העצים עדיין נמצאים במצב של תרדמת, ורק בודדים מתחילים להנץ. לשיר העם המודרני הידוע "ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות" אין כל רקע ראלי. חודש שבט נבחר לא משום שבו מתחילה הפריחה, אלא להפך, משום שהוא גבול מובהק בין השנים, עונת היבול מסתיימת בו ועונת הפריחה החדשה טרם החלה. בספרות האמוראים מובאת גם דעה שראש השנה לאילן הוא ראש השנה הרגיל 67 ירו', שביעית פ"ה ה"א, לה ע"ד, וראו פליקס, ט"ו בשבט, עמ' 378-377. . בירושלמי מובאת גם מסורת מאוחרת המובאת בשם "תמן אמרין" שקבעה את א' תשרי כראש השנה לאילנות. ביטוי זה מתייחס בדרך כלל להלכות בבל, ברם להלכה זו אין זכר בתלמוד הבבלי 68 בבבלי, יד ע"ב - טו ע"א, יש אולי הד לדעה זו, שכן רבה בר רב הונא אומר שראש השנה של אתרוג הוא בתשרי, אך הגמרא דוחה זאת, ראו פליקס, שם, הערה 103. . יתרה מזו, מסוגיית הירושלמי נראה שההלכה הייתה מוכרת ונהגה בארץ ישראל. נראה שאין "תמן אמרין" אלא מונח להבאת מימרה מבית המדרש בקיסריה (או מבית מדרש אחר שמחוץ לגליל) 69 "תמן אמרין" עשוי גם לפתוח מובאה מסוגיה ערוכה אחרת. . מכל מקום, סביר שבכך בטל ייחודו של ט"ו בשבט. במערות מדבר יהודה נמצאה סדרת שטרות חכירה מימי בר כוכבא. בכולם מועד החכירה הוא מהעשרים בשבט ועד שנת השמיטה 70 מכתבי מדבר יהודה, מס' 24. זהו שטר ארוך הכולל העתקים של כמה שטרות חכירה של קרקעות לדגנים, שאולי היו בהם גם אילנות. (איור 67). בעשרים בשבט החקלאי מצוי באמצע העונה; איש לא יזרע שדה שמועד פקיעת החכירה שלו הוא ביום י"ט בשבט, איש לא יחכור שדה ביום כ' בשבט שכן כבר מאוחר מדי לזרוע את השדה, והמנהל ישתדל שלא לאבד שנת מזרע וידאג להחכיר את השדה לפני עונת הזריעה. סביר להניח שהשטר מבטא חכירה ארוכת טווח, ועשרים בשבט הוא יום חידוש חוזה החכירה המובטח לשני הצדדים מראש. העשרים בשבט נבחר משום שהוא לאחר ט"ו בשבט, ובכך שני הצדדים מבהירים שהם מודעים לחלוקת המעשרות מהפרות הנקבעת לפי לקיטת הפרות לפני ט"ו בשבט או אחריו. כאמור, ט"ו בשבט אינו מופיע כיום חג בתקופת התלמוד, ואפילו ייחודו כמועד לקביעת המעשרות בוטל. העדות הראשונה לציון היום כמועד היא אולי בתרגום השני למגילת אסתר, פרק ב פסוק ז. לפי הכתוב הטיל המן פור ובחר בחודש אדר. המדרש מספר שבכל חודש נמצאה לבני ישראל זכות, וזכות חודש שבט היא היותו ראש השנה לאילנות. פייטני ארץ ישראל הותירו שני פיוטים לט"ו בשבט, ברם באלו אין עדות לנוהג של חגיגה או ציון מיוחד של היום. הפייטן מפייט על בסיס המשנה. הקרובה הראשונה, "אמרתך אמת במללך", מיוחסת ליהודה הלוי (פייטן ארץ-ישראלי שזמנו בלתי ידוע), והיא קרובה המונה את החודשים והמזלות (החל מחודש ניסן כמובן). היא מיועדת לראש השנה לאילן, אך מעבר לכך אין בה מרכיבים המיוחדים למועד זה. גם בבית המוקדש לחודש שבט אין ציון מיוחד של ראש השנה לאילנות או של משמעותו 71 זולאי, פיוטי ארץ-ישראל, עמ' 206-200. . הפיוט השני של אותו היוצר, "אדר נזלי ישע תזיל", אף הוא מיועד לראש השנה לאילנות, והוא כולל תפילות לפריחת עצים שונים לפי אלף בית. בחירת העצים מושפעת רק מסדר האלף בית, והיא כוללת עצים משניים בחשיבותם כמו דולב או קקיון. כל כולו נראה כמשחק מילים ללא רקע ראלי-חקלאי 72 שם, עמ' 212-206. . אם כן, הפיוטים לראש השנה לאילנות אינם מעידים על חגיגה או על תפילה מיוחדת ביום זה, והם היו עשויים לצמוח מתוך העיון הספרותי במשנה בלבד 73 כך יש להבין גם את הפיוטים על ט"ו באב. אין אלו עדויות להמשך החג הידוע מימי בית שני אלא יצירה ספרותית על בסיס המשנה בלבד, גלגול של רצף המסורת הספרותית ולא חג ממשי, וראו פירושנו לתענית, סוף פרק ד. . בפיוטים אחרים המונים את חודשי השנה אין לחודש שבט אופי ייחודי, וראש השנה לאילנות אינו מופיע כאירוע בלוח השנה היהודי. כך, למשל, באחד הפיוטים במחזור הארץ-ישראלי נמנים המאורעות בחודשים, וחודשים טבת ושבט נזכרים ללא ציון אירוע ממשי החל בשני החודשים הללו 74 יהלום, מחזור ארץ-ישראל, עמ' 48. , מכאן שבימי הפייטן טרם הפך ט"ו בשבט ליום מועד. הוא הדין בפיוט אחר שפרסם פליישר ונמנים בו המאורעות שבכל חודש, וחודש שבט אינו נזכר כלל 75 פליישר, ראש ראשי חודשים, עמ' 54. . ניתן, אפוא, לסכם שבארץ ישראל לא ציינו את ט"ו בשבט כלל, ובבבל הייתה לו משמעות מעטה. העדות הקדומה ביותר לציון ט"ו בשבט כיום מועד היא תשובה של רבנו גרשום מאור הגולה המזכיר כבר את היום כיום האסור בתענית 76 סדר טרויש, סימן ב; הייחוס לרבנו גרשום מצוי בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן ה', ועוד. . אך את עיקר משמעותו קיבל היום עם פריחת הקבלה. המקובלים הפכוהו ליום חג, כחלק מחידוש קשריהם וזיקתם לארץ ישראל הרוחנית והממשית 77 על כך ראו חלמיש ורביצקי, ארץ ישראל. . מאז מצוין יום המועד ברחבי ישראל, בתודעת הציבור התקשר החג לארץ ישראל והפך לביטוי לגעגועים לארץ ולזיקה אליה. לסיכום: משנתנו היא ניסוח מאוחר המנסה לכנס את כל התאריכים. המשנה מנוסחת כאילו הייתה הלכה מקובלת, אף שכמעט כל קביעותיה שנויות במחלוקת. נראה, אפוא, שלפנינו תופעה סגנונית מיוחדת המבטאת עריכה שונה במקצת מזו הרגילה במשנה. ארבע המשניות הראשונות בפרק עוסקות במניינים: ארבעה ראשי שנים, ארבעה פרקים, שישה חודשים וכו'. לשם כך המשנה מתעלמת מהמחלוקות השונות, ואף משינוי ההלכה, כמו שראינו ביחס לט"ו בשבט. מכל מקום רוב ההלכות הן טכניות, ובמיעוטן שני ההסברים באים בחשבון.
On the first of Shevat is the New Year for the tree in accordance with the statement of Beit Shammai; [according to] Beit Hillel, on the fifteenth of it: The fifteenth day of Shevat was not known as a day of any festive significance; and its appearance on the list of new years in the mishnah does not indicate its festive or special status on the Jewish calendar. It only appears in the mishnah as a technical date for the demarcation of tithes: A fruit that has formed before the fifteenth of Shevat is considered [to belong] to the previous year, and we separate the tithes that pertain to that year (the poor tithe or the second tithe). And in the sabbatical year, fruit that have formed before the fifteenth of Shevat are considered mundane fruit, whereas the laws of the sabbatical year apply to the fruit that have formed after the fifteenth of Shevat. The law concerning a citron etrog ) is different, in that we go according to its plucking (as is the law with a vegetable); so if it was plucked before the fifteenth of Shevat, the laws of the previous year apply to it. 61 Tosefta Rosh Hashanah 1:8; Tosefta Terumot 2:6 and the sources parallel to it. See the previous note. In the Talmuds 62 Tosefta Sheviit 4:20; Yerushalmi Rosh Hashanah 57a; Bavli Rosh Hashanah 14b. And there, there is someone who explains that Rabbi Akiva took this position in a different disagreement, the one taught in Bikkurim 2:6. And we will explain it when the time comes, if the One who grants man knowledge allows us to merit it. a story is cited about Rabbi Akiva, who would act according to both the opinions of Beit Shammai and Beit Hillel, and separated both tithes. This is an additional indication that the determination of the halakha according to Beit Hillel was not a comprehensive and uniform decision, but rather the outcome of a long process; whereas the results of each disagreement [were decided] individually. 63 Sifrai, "The Decision is According to Beit Hillel." The Talmuds explain why the month of Shevat was chosen: "Most of the rain of the year as a whole have already gone out, and most of the season (i.e., winter) has already come" (Yerushalmi Rosh Hashanah 57a). 64 Regarding the discussion of Tu Bishvat during the Talmudic period more generally, see Felix, Tu Bishvat ." It is true that the middle of the rainy season has already passed in Shevat - and even the middle of the winter season, according to the traditional division of the year into four seasons. Nevertheless, it is hard to understand why specifically the middle of the season was chosen, and not its beginning nor its end. This elucidation is repeated in the Bavli in a slightly different form: "And most of the season is yet to come" (Rosh Hashanah 14b). The difference between the Talmuds testifies to the difference in the division of the year in Babylonia as opposed to the Land of Israel. However, this does not explain the actual choice of this date as the new year for the trees. A different answer in the Yerushalmi is that, up until then, the fruit subsist from the rains of the previous year. This answer seems to only be poetic - the water in the ground dries up during the course of the summer, such that there is no significance at all to the month of Shevat [in this regard]. 65 A responsum of a gaon (Otzar HaGaonim, Rosh Hashanah, p. 23) connects Tu Bishvat to the "second coal" of the water. According to this understanding, there are three groupings of rain showers during the season. The gaon testifies to such a phenomenon in Babylonia, and Felix testifies to the existence of its awareness among traditional Hebrew Arab peasants (Felix, Tu Bishvat , pp. 356-357). As we shall see later, the ancient division found in the Torah divided the year into six parts. The Sages, may their memory be blessed, enumerate the six different parts, such that Tu Bishvat is the end of the winter season. 66 Tosefta Taanit 1:7; Bavli Bava Metzia 106b; Bereishit Rabbah 34:11, p. 322. Rabbi Shimon begins the count of the year from Tishrei, so then the end of the winter season is Rosh Chodesh (the first day of) Shevat. It is likely that the root of the difference between Beit Hillel and Beit Shammai is to be found in this, such that we could denote the footprints here of the ancient division of the year. As we shall see later, Tu Bishvat lost its significance; and the division of the year into six parts likewise did not return. Instead, it was replaced by the year's division into four parts (see later). It is likely that these two processes were connected to one another: With the proliferation of the division of the year into four seasons, Tu Bishvat lost its status and, eventually, its halakhic significance as well. From an agricultural perspective, the month of Shevat is a 'dead' month. On account of the winter, most trees are still in a state of hibernation and only a few have begun to bloom. There is no realistic background to the modern folksong, "Tu Bishvat has arrived, the holiday of the trees." The month of Shevat was not chosen because the blossoming [of trees] begins in it, but rather just the opposite - because it is the most distinct boundary between the years, the season of the yield has just ended and the season of blossoming has not yet begun. In the Amoraic literature, there is also an opinion cited that the new year of the tree is [the same as] the general new year. 67 Yerushalmi Sheviit 5:1 (35d); and see Felix, Tu Bishvat , pp. 377-378. In the Yerushalmi, a late tradition is also brought down in the name of "there they say," that designates the first of Tishrei as the new year for the trees. This expression (there they say) usually relates to the halakhah in Babylonia, however this law is not mentioned in the Bavli at all. 68 There is perhaps an echo of this opinion in the Bavli, Rosh Hashanah 14b-15a, as Rabbah bar Rav Huna does indeed say that the new year of the etrog is in [Tishrei]. However the Gemara rejects this. See Felix, p. 103. Moreover, from the discussion in the Yerushalmi, it appears that this law was known and practiced in the Land of Israel. [However,] it appears that, “there they say,” is only a term for the citation of a statement from the study hall of Caesarea (or from another study hall that was outside of the Galilee). 69 “There they say,” could also be the opening of passage from another discussion arranged [elsewhere]. Regardless, it stands to reason that the uniqueness of Tu Bishvat was lost with this. A series of lease contracts from the time of Bar Kokhva were found in the caves of the Judean Desert. In all of them, the timing of the lease was from the twentieth of Shevat until the sabbatical year. 70 Letters of the Judean Desert 24. This is a long document that includes copies of several contracts for the lease of grain fields which may have also had trees in them. [Yet] the field worker finds himself in the middle of the season on the twentieth of Shevat. No one would plant a field, since the termination of his lease is on the nineteenth of Shevat. No one would lease a field on the twentieth of Shevat, since it is already too late to sow his field; whereas the management would take efforts not to lose a year of planting and would concern itself with leasing out the field before the planting season. [Hence] it is reasonable to assume that the contract signifies a long term lease, such that the twentieth of Shevat is the day of the lease contract’s renewal, something which was assumed by both sides from the start. The twentieth of Shevat was chosen because it was after Tu Bishvat. That being the case, both sides are giving notice that they are aware about the distribution of the tithes from the fruit, which is determined by the fruit being picked before Tu Bishvat or after it. As mentioned, Tu Bishvat does not appear as a holiday during the Talmudic period; and even its uniqueness as a time for the designation of tithes was annulled. The first indication of this day's designation as a holiday is perhaps the Targum Sheni on Esther 2:7. According to the verse, Haman drew lots and chose the month of Adar. The midrash recounts that every month held a merit for the Jewish people; and the merit of the month of Shevat was its being the new year for the trees. The liturgical poets of the Land of Israel left us two poems for Tu Bishvat. However there is no evidence in them about holiday practices or any special commemoration of that day. The poet composed [his work] based upon the mishnah. The first hymn, "Your utterance is truth in Your speaking," is attributed to Yehudah HaLevi [bar Hillel] (a liturgical poet of the Land of Israel whose time is uncertain), and is a hymn that enumerates the months and the constellations (starting, of course, from the month of Nissan). It is dedicated to the new year for the tree. But beyond that, there are no contents that are particular to this festive day. Even in the stanza that is dedicated to this month, no special note of the new year for the trees or of its significance is found. 71 Zulai, The Liturgical Poems of the Land of Israel , pp. 200-206. The second liturgical poem, "Adar, let flow the flows of salvation," written by the same poet, is also dedicated to the new year for the trees and includes prayers for the blossoming of various trees in alphabetical order. The choice of trees is based only upon the alphabet, such that it includes trees of secondary importance like the plane-tree ( dolev ) and the ricinus ( kikayon ). The whole thing appears to be a word game without any real agricultural grounding. 72 Zulai, pp. 206-212. This being the case, the liturgical poems of the new year for the trees do not testify to festivities or special prayers on this day; and were supposed to develop exclusively from literary analysis of the mishnah. 73 So too should the liturgical poems about Tu BeAv be understood: They are not testimony to the continuation of the well known holiday from the Second Temple period, but rather a literary work based exclusively upon the mishnah; an incarnation of the literary tradition’s perpetuation and not a true holiday. And see our commentary on Mishnah Taanit 4 at the end. In other liturgical poems enumerating the months of the year, the month of Shevat does not have any special character; and the new year for the trees does not appear as an event on the Jewish calendar. Accordingly, in one of the liturgical poems in the holiday prayer book ( machzor ) of the Land of Israel, for example, the months of Tevet and Shevat are mentioned without the designation of any significant event happening during those two months. content 74 Yahalom, The Holiday Prayer Book of the Land of Israel , p. 48. From here we see that in the days of the poet, Tu Bishvat had not yet turned into a festive day. The same is true of the liturgical poem made famous by Fleischer in which all of the events of each month are enumerated, and the month of Shevat is not mentioned at all. 75 Fleischer, The Head of the New Months , p. 54. It can then be concluded that they did not commemorate Tu Bishvat in the Land of Israel at all, and that it only had minor significance in Babylonia. The oldest indication of Tu Bishvat’s designation as a festive day is a responsum of Rabbenu Gershom, light of the exile, who already mentions the day as one on which it is forbidden to fast. 76 Seder Troyes 2. The attribution to Rabbenu Gershom is found in Shu’t Maharam of Rothenburg (Prague edition) 5, ff. However its main importance today came about with the blossoming of the Kabbalah. As part of the renewal of their ties and attachment to the spiritual and actual Land of Israel, the Kabbalists turned it into a holiday. 77 Regarding this, see Halamish and Ravitsky, The Land of Israel . From then on, this festive day is observed throughout Israel. In the communal consciousness, the holiday has become connected with the Land of Israel - as an expression of the longing for, and of the attachment to, the Land of Israel. In conclusion: The wording of our mishnah is a later one that tires to include all of the dates. The wording of the mishnah reads as if the law was agreed upon, even though almost all of its decisions are grounded in disagreements. It appears however, that what we have in front of us is a stylistically unique phenomenon reflecting a slightly different redaction than that which is common in the Mishnah. The first four mishnahs in the chapter deal with counts: Four new years, five time periods, six months, etc. For that reason, the Mishnah ignores the various disagreements, and even changes in the law like that which we saw with relation to Tu BiShevat. In any event, most of the laws are technical, and the possibility of two explanations only pertains to a few of them.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashana 1:1
ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ראש השנה כו': למלכים רוצה בו למלכי ישראל וזאת התועלת היא לענין השטרות לפי שכיון שיכנס יום אחד מניסן נחשוב לו שנה יתירה על מנינם. ולרגלים רוצה בו כי הרגל שבזה החדש הוא ראשון לרגלים. והתועלת בזה כי העיקר אצלנו מה שאמר השם לא תאחר לשלמו אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים ור' שמעון אומר וחג המצות (חל) תחילה כדי שיהיו על הסדר והוא ענין אמרו בכאן לרגלים ואינה הלכה. וכיון שעבר עליו רגל אחד ולא הביא קרבנותיו למקדש עובר בעשה והוא אמרו [דברים יב] ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם. ותועלת ידיעת תחילה למעשר בהמה כדי שלא יוציא המעשר מן הנולדים בשנה זו עם הנולדים בשנה שלאחריה ועוד נבאר זה במסכת בכורות [פ"ט הל' א]. ואמרו ראש השנה לשנים רוצה בו למנין היצירה והתועלת בו לידיעת מנין השטרות ג"כ. לשמיטין וליובלות אע"פ שדיני היובל אינן מתחילין אלא מיום העשירי לתשרי לפי שאמר השם יתברך [ויקרא כה] ביום הכפורים תעבירו שופר וגו' אבל מראשית השנה יתחיל חשיבותה ותסתלק העבודה מן העבדים כדבר השם יתברך [שם] וקדשתם את שנת החמשים שנה. ו לנטיעה הוא דבר השם [שם יט] שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית יהיה כל פריו וגו'. והוא שאם נטע אדם נטיעה קודם יום א' מתשרי למ"ד יום עלתה לו שנה כמו שנתננו העיקר בפרק ב' [הלכה ו] ממסכת שביעית ותהיה השנה הנכנסת שניה. ואני אמשול לך זה בענין האילן הזה שנטעהו בחמשה עשר באב משנת חמשה ועשרים תחשוב שארית שנת חמשה ועשרים שנה ראשונה ושנת ששה ועשרים שנה שניה ושנת שבעה ועשרים שנה שלישית והם שני ערלה אבל לא יסתלק דין הערלה עד חמשה עשר בשבט משנת שמנה ועשרים. וכמו כן דיני נטע רבעי לא יסתלק מזה האילן עד חמשה עשר בשבט משנת תשעה ועשרים וזהו אמרם ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי. וכבר קדמנו דיני הערלה ונטע רבעי במקומן. ולירקות ו לאילן זה התועלת למה שקדם מן העקרים בסדר זרעים אין מעשרין מן החדש על הישן. ועניני המעשרות גם כן ישתנו בשנים במעשר שני ובמעשר עני כמו שבארנו לשם:
למלכים– it is his desire to state, Jewish kings, and the benefit/value in this is for the dating of documents, that when a day in [the month of] Nisan enters, we count it as an additional year on his time [as king] (see Tractate Rosh Hashanah 2a, but Maimonides does not distinguish in his writings between Jewish kings and kings of other nations of the world). לרגלים – it is his desire to state that the Festival that is in that month (i.e., Nisan) is the first of the Festivals (i.e., Passover), and the benefit/value in this is because there is among us the geneal principle that this is what God said (Deuteronomy 23:22 – the verse quoted in the text is Deuteronomy 22:23): “[When you make a vow to the LORD your God], do not put off fulfilling it,” he does not transgress until the three Festivals have passed by. Rabbi Shimon states that the Festival of Matzot/Unleavened Bread is first, in order that it will e according to the order, and that is what it stated here regarding the Festvals (see Tractate Rosh Hashanah 4a), but this is not the Halakha. But when one Festival has passed and he didn’t bring his sacrifices to the Temple, he transgressed a positive commandment and this is what it states (in the Torah (Deuteronomy 12:5 and 12:6): “There you shall go. And there you are to bring your burnt offerings and other sacrifices, [your tithes and contributions, your votive and freewill offerings, and the firstlings of your herds and flocks],” amd it is the benefit/value of knowing the New Year of למעשר בהמה because we don’t set aside/separate the tithe from those born in this year with those born in the year after it, and this will be explained in Tractate Bekhorot (Chapter 9, Mishnah 1), and it is stated [in the Mishnah): "ראש השנה לשנים" , mefaning to say, to the date of the world, and also the benefit/value in this in order to know the dates of documents (see Tractate Rosh Hashanah 8a).d ולשמיטין וליובלות – and even though the laws of the Jubillee do not begin other than from the tenth [day] of Tishrie for God said (Leviticus 25:9): “[Then you shall sound the horn loud; in the seventh month, on the tenth day o fthe month- the Day of Atonement -] you shall have the horn sounded throughout your land, behold from Rosh Hashanah its holiness commences and the labor is given up/renounced from the slaves (see Tractate Rosh Hashanah 8b) since God said (Leviticus 25:10): “You shall proclaim release throughout the land for all of its inhabitants.” ולנטיעה – this is what God said (Leviticus 19:23-24): “Three years it shall be forbidden for you, not to gbe eaten. In the fourth year all its fruit [shall be set aside for jubilation before the LORD],” and this is that if he planted a sapling forty four days before the first day of Tishrei, it counted for him as a year, as we explained in the Second Chapter of Tractate Sheiviit (Mishnah 6) and the year that is entering will be the second year, and here I explain to you all of this through a parable, as for example, that he planted this sapling on the fifteenth of [the month of] of Av, behold the remainded of the twenty fifth year is considered for it as the first year, and the twenty-sixth yeare is the second year and the twenty-seventh year is the third [year] , and these are the years of Orlah/the fruit of trees of the first three years, but the laws of Orlah does not renounced/given up from this planting until the fiteenth day of [the month of] Shevat in the twenty-ninth year, and it (i.e., the Mishnah) informs us tha the fruits of this spaling are forbidden until the fifteenth day of [the month of] Shevat if for Orlah, they are Orlah, and if for that which is in its fourth year, for its fourth year (see Tractate Rosh Hashanah 10a) and the laws of Orlah came before the laws of Orlah and the fourth year’s fruit of a young tree in their place. ולירקות ולאילן – the benefit/value in this is because of the general rules that were alread explained in the Order of Zeraim, that we don’t tithe from that which is new on that which is old (see Tractate Terumot, Chapter 1, Mishnah 5) and similarly kinds of tithes that change in known years regarding the Second Tithe and the Poor Person’s Tithe (see Tractate Rosh Hashanah 12b) as we have explained there.
Sefaria · Rambam on Mishnah Rosh Hashana 1:1
במשנה בא' באלול ר"ה למע"ב. הט"א בא"מ הקשה על הרמב"ם שפסק בפ"ז מהל' בכורות דאם עשר משנה על שנה ה"ז מעשר. מדחשביה מתני' בר"ה ואמרי' לקמן (ז' ב') ותנא דידן דכיון דאם הביא יצא לא פסיקא ליה. ולפמש"כ שם בק"א (דף ב' סע"ב) בישוב קושייתו על הא דפריך הש"ס (ז' ב') לרבא ולרנב"י ליתני ר"ה דשתי הלחם ע"ש (המחבר השמיט שם שמי ומאתי יצאו הדברים ותיקן בלוח הטעות) יתיישב ג"כ קושייתו זאת. ועוד נ"ל דיל"פ מתני' לענין צירוף כדתנן בפ"ט דבכורות ה' לפני ר"ה וה' לאחר ר"ה אינן מצטרפין. ואפי' בדיעבד אם צירף ועשר משמע לי דאינו מעשר. מדאמרי' שם (נ"ח ב') מ"ד ליגזור דלמא אתי למישקל מהנך ע"ש ויש לדחות. ועמש"כ בשילהי חלה בס"ד: שם בא' בשבט ר"ה לאילן כו' בה"א בט"ו בו. רש"י פי' לענין חדש וישן. וכ"ה ברע"ב. ונ"מ עוד לענין שניה הנכנסת לשלישית כדמוכח ממעשה דר"ע לקמן (י"ד) ובסוגיא שם. עוד נ"מ לענין ערלה כדאיתא לקמן (ר"ד י') וכולהו מינה ילפינן כמ"ש התוס' לקמן (י"ד) ד"ה באחד. אולם לענין שביעית לא מצאתי מפורש ט"ו בשבט. והט"א כתב בפשיטות (שם) בד"ה הואיל וה"נ לענין שביעית כו' (ותמיהני על התור"ע אות ה' שכתב דנראה דלשביעית גם באילן ר"ה שלו תשרי ולא זכר את הט"א. אמנם מלשון הרמב"ם בפ"ד מהל' שמיטה הל"ט והי"ב משמע כהגרע"א. אך מה דמשמע מהרמב"ם שם דאף באילן הולכין אחר עונתו למעשר צ"ע גדול דמפורש להדיא במשנה וגמ' בכ"מ דאזלינן ביה בתר חנטה (ועי' בתורע"א ריש מעשרות). גם מש"כ עוד בתור"ע ובאתרוג לענין ערלה ושביעית דינו כשאר אילן. הוא תימה דהרי מתני' דסוכה (ל"ט) אוקימנא שם כרבותינו שבאושא דאזלי ביה אחר לקיטה אף לשביעית והרמב"ם שם הי"ב חש להו לחומרא ע"ש בכ"מ). והנה באתרוג אף למאן דאזיל ביה בתר לקיטה מ"מ ר"ה שלו שבט כדמסקינן לקמן (ר"ד ט"ו) ולפ"ז קשה סוגיא דסוכה על משנת הלוקח לולב מחבירו בשביעית כו' דמסיק שם משום דבאתרוג אזלינן בתר לקיטה. הא מ"מ כיון דנלקט קודם שבט ה"ל בן ששית. וא"א לומר דמתני' איירי בשמינית דא"כ לולב נמי ועי' ט"א (ט"ו ב') ד"ה ר"י ור"ל. ונלע"ד דלמ"ד דאזלינן ביה אחר לקיטה לכל דבר ה"ה דר"ה שלו תשרי כירק וע"כ ל"א דר"ה שלו שבט אלא למאן דאמר דלשביעית עכ"פ אזלינן בתר חנטה וכ"מ לשון הגמ' (ר"ד ט"ו) מאן שמעת כו' ר"ג. והוא ס"ל מיהא דלשביעית בתר חנטה. אבל לישנא דגמ' בסוכה לולב בר ששית הנכנס לשביעית הוא ע"ש פרש"י קשה דהא בר ששית גמור הוא כיון דנתלש קודם ט"ו בשבט. אח"ז מצאתי למהר"ם שם בתד"ה ולשביעית שנגע במקצת דברי אלה: ברע"ב ד"ה לשמיטין אסור לחרוש כו' וכ"כ רש"י. וה"ה לענין ירקות הנלקטין או תבואה שהביאה שליש משנכנס תשרי קדושת שביעית נוהגת בהם לאיסור סחורה וחיוב ביעור וכיוצא: תוי"ט ד"ה למעשר בהמה. מש"כ ע"ד התוס' דלקמן (ח') בד"ה סמוך עט"א שם כדברים האלה ביתר ביאור. אך מש"כ עוד ומפני כן הוצרכו כו' ע"ש. תמוה דגם לפרש"י צריך לימוד דמנ"ל דמעשר דגם סמוך לגמרו דהוא א' בתשרי זמן עישורו: שם ד"ה לנטיעה כו' ומ"ש הר"ב כו' שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה כו'. אמת שכ"מ להדיא מהרמב"ם בחבורו פ"ט מהל' מע"ש וכן בפירושו כאן וכ"ה בשו"ע יו"ד סי' רצ"ד אמנם לכאורה תמוה מגמ' דפסחים (נ"ה) דמוכח שם דלר"י מקצת יום ראשון ככולו ע"ש וא"כ ה"ה לר"י ור"ש דמה"ת לחלק. שוב מצאתי להנו"ב מ"ת חלק או"ח סי' פ"ד שעמד בזה וע"ש ישובו ועי' לקמן (י' ב') ובמש"כ שם:
Sefaria · Rashash on Mishnah Rosh Hashana 1:1
[אות א] בהרע"ב ד"ה ולרגלים. לענין הנודר. ור"ה דרגלים חל מאורתא משעת כניסת הרגל אף דאינו זמן הקרבה. מ"מ כיון שצריך לאתויי מעיקרא מחייב וקאי. גמרא. ופי' תוס' היינו דאם נדר קודם הרגל ומחוייב ועומד לפני הרגל הוי כולי' רגל ואם נכנס קצת מליל הרגל ואח"כ נדר ליכא כוליה רגל ואינו עולה למנין: [אות ב] וליובלות. יובלות בי' בתשרי הוא דכתיב ביה"כ תעבירו שופר הא מני ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא היא דאמר מר"ה חייל יובל וכו' גמ': [אות ג] בהרע"ב ד"ה ולנטיעה וכו'. לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט. ולב"ש עד א' בשבט. ובזה ב"ש לקולא וב"ה לחומרא בפירות שחנטו בשנה הרביעית בין א' שבט לט"ו בשבט דלב"ש אין בו משום ערלה ולב"ה הוי ערלה והא דלא קתני בעדיות גבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. דכי אתשיל לענין מעשר חדש וישן אתשיל דל"ש בזה חומרא וקולא. טורי אבן בחי' אבני שהם: [אות ד] ולירקות. הא דלא קתני סתם למעשרות ויהיה בכללו מעשר דגן ומעשר ירק. משום דס"ד דבכללו ג"כ מעשר בהמה וכר"ש. גמרא, (עיין תוס' דף י"ב ד"ה אחד): [אות ה] בהרע"ב ד"ה ולירקות. שאין תורמין מן הירק שנלקט לפני ר"ה. בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין מעשר דהיינו לעשר מחדש על הישן או לעשר מעשר שני או מעשר עני בין לענין שביעית ור"ה שלו בא' בתשרי (ודעת תוספ' דלקיטה היינו גמר פרי אלא כיון דמסתמא לוקטים אותם מיד בשעת גמרו נקטו בלשון לקיטה) ובאילנות למעשר ולערלה ולרבעי אזלינן בתר חנטה ור"ה שלו ט"ו בשבט. וגם לענין שביעית אזלינן בתר חנטה ולענין ר"ה שלו נראה דלשביעית גם באילנות ר"ה שלו תשרי. וכן מצאתי שכתב הרמ"ז (בחי' לסוכה דף מ' ע"א). בתבואה ובזיתים אזלינן בכל זה בתר שליש. בקטניות קיי"ל דאזלי' בתר גמר פרי דלא כמתני' ז' דפ"ב דשביעית ובאתרוג לענין ערלה ושביעית דינו כשאר אילן. ולענין מעשר פלוגתא דר"ג ור"א (בפ"ב מ"ו דבכורים) עיי"ש:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashana 1:1
למלכים . כתב הר"ב דכתיב ויהי בשמונים שנה וגו'. מקיש מלכות שלמה כו' שהרי המקרא הזה מנה שנה זו. שנת ת"ף ליציאת מצרים ושנת ד' למלוך שלמה. רש"י. ומ"ש הר"ב מה יציאת מצרים מניסן. והיא גופא דמר"ח ניסן מנינן לה. יליף לה מקראי בגמ'. וז"ש הר"ב ואם עמד מלך באדר כו'. למלכי ישראל אסברה לה. דבהו קיימינן השתא. ומ"ש וכתב לו הסופר בניסן שלאחר י"ג חדש. דאילו בניסן שלאחר אדר וכתב של שנה ראשונה. אע"פ שלפי האמת היא שנה השניה. ליכא למיחש למטרף לקוחות שלא כדין שכיון שזה המלך לא מלך שום ניסן. לפני זה הניסן. ושם המלך הרי כתוב בשטר ונמצא שלא יוכל לטרוף שום לקוחות. אלא שלקחו אחר הניסן שמלך זה המלך. ולאותן כדין הוא טורף. ומה שכתב לפיכך קנסוהו וכו' ולא גבי ממשעבדי. עיין בפירוש הר"ב במשנה ה' פרק בתרא דשביעית: ולרגלים . ז"ש הר"ב ור"ש אומר. כלומר ור"ש היא והכי איתא בגמרא. ומ"ש עד שיעברו עליו שלש רגלים כסדרן כו'. ופסק הלכה כו' ומשיעבור עליו שלש רגלים עובר בבל תאחר. מפקינן בגמרא משום דאהדרינהו קרא לכולהו רגלים בפרשת חג הסכות אע"ג דכבר כתבינהו מעיקרא אלא ש"מ לבל תאחר. דלא מפרש קרא בהי זימנא קאי בבל תאחר ומש"ה אהדרינהו לאשמועינן דכיון שעברו עליו שלש רגלים עובר. ורבי שמעון סובר דאע"ג דאהדרינהו לבל תאחר. לא הוה צריך לממני חג הסוכות. דעליה קאי. אלא לומר שזה אחרון. דכסדרן בעינן: באחד באלול ר"ה כו' . עיין בפרק בתרא דבכורות. [*ומ"ש הר"ב דאמר קרא שנה שנה כו' ע"ש בפירושו במשנה א'. ומ"ש עליו בס"ד]: באחד בתשרי . פי' הר"ב דכתיב עשר תעשר וכו' והוא סמוך לגמרו כו' והאי גמרו היינו שנגמר להתחייב במעשר. שאין אוכלים אפילו עראי. והוא משיראה פני הבית. כדתנן רפ"ב דמעשרות. ואין אנו צריכין למה שנדחקו התוס' לפרש. דאע"ג דתנן בפ"ק דמעשרות משהביאו שליש עונתן למעשרות מ"מ אין דרך ללקט אלא כשנגמרו ע"כ. ונראה שבפירש"י שלפניהם לא היה כתוב זה הלשון. שכל ימות וכו'. ומפני כן הוצרכו לפרש בדבור שאחר זה דנפקא לן דתשרי ר"ה למעשר. מג"ש דשנה שנה. ולכך נדחקו גם בזה. ומ"ש הר"ב דזמן עבורה של בהמה דקה ה' חדשים. בגמרא. וא"ת אשכחן זמן עישור בהמה דקה. זמן עישור בהמה גסה דיולדת לתשעה חדשים. כדתניא בפ"ק דבכורות דף ח'. מנא ידעינן. וי"ל דזמן לידת הגסות נמי באב היא. אלא שזמן עבורן קדים ד' חדשים לזמן עבורן של הדקות. [*וא"נ קדמי ויולדות קודם אב. מ"מ אין מאחרין. כי כן שמעתי. דמן אלול ואילך אינן יולדות. עד שבט ואדר]: ורבי אלעזר ור"ש אומרים בא' בתשרי . וד' ראשי שנים דחשבי לט"ו בניסן. שהוא ר"ה לרגלים. ה"ק ד' ראשי שנים לדברי הכל. לר"ש דבעי שלש רגלים כסדרן. דל מעשר בהמה. ולדפליגי עליה דל רגלים. גמ' [דף ד'] : לשנים . פי' הר"ב לשני מלכי האומות. ובגמרא דף ג'. מפיק ליה מקראי. דכתיב (נחמיה א׳:א׳) דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים. וכתיב (שם ב')ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך. מדקאי בכסלו. וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים. מכלל דר"ה לאו ניסן. וכתבו התוס' והואיל ואפיקתיה מניסן. אוקמיה אתשרי דאשכחן דהוי ר"ה לכמה דברים: ולשמיטין . דכתיב (ויקרא כ"ה) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. וגמר שנה שנה מתשרי. דכתיב (דברים י"א) מראשית השנה. ואין דנין שנה משנה דניסן. דכתיב ביה (שמות י"ב) ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דהתם שנה שיש עמה חדשים. גמ': לנטיעה . דכתיב (ויקרא י"ט) שלש שנים ערלים. וכתיב (שם) ובשנה הרביעית. ויליף שנה שנה מתשרי. גמ'. ומ"ש הר"ב אם נטע אילן מ"ה יום. שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה. וכתב הרמב"ם בפ"ט מה' נטע רבעי. הנוטע אילן מאכל בט"ו באב כו'. שנמצא עוד ט"ו יום מאב. וכ"ט יום של אלול הרי מ"ד יום. מלבד יום הנטיעה. ומ"ש דשלשים יום בשנה חשובים שנה. יליף בגמרא מדכתיב (בראשית ח') בראשון באחד לחדש. מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחודש. וקא קרו ליה חדש [דכתיב באחד לחדש]. ש"מ יום א"בחדש חשיב ליה חדש. ומדיום א' בחדש חשיב ליה חדש שלשים יום בשנה חשובין שנה. דחדש נמנה בימים דכתיב (במדבר י"א) חדש ימים. ואחד ממנויו חשיב חדש. הכי נמי שנה שנמנה בחדשים. דכתיב (שמות י"ב) לחדשי השנה. הכי נמי אחד ממנויה חשיב שנה. ומ"ש הר"ב ולאחר שנה שלישית כו' עדיין הם אסורים משום ערלה כו'. ואי קשיא הא גמרי להו שלש שנים דערלים. מפיק ליה בגמרא מדכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית. פעמים שברביעית. ועדיין אסורה משום ערלה. ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי. ומה שכתב עד ט"ו בשבט. אתיא כב"ה: ולירקות . פי' הר"ב למעשר ירק. שאין תורמין כו'. וכן כתב רש"י. ואיתא נמי בברייתא. ואם היתה שניה נכנסת לשלישית כו' כדלקמן בדברי הר"ב. ומפרשינן בגמרא. דתנא תני ירקות שמעשרותיהן מדרבנן. וכ"ש מה שחייבים מדאורייתא. ודתני ירקות לשון רבים. משום דתרי גווני ירק הן דאזלינן בתר לקיטה. כדאמרן *)ולענין גורנו משנאגד וכו'. כדתנן במשנה ה' פ"ק דמעשרות: באחד בשבט כו' . מפרש טעמא בגמ'. הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ומ"ש הר"ב לענין מעשר פירות כו'. דלענין ערלה ורבעי. כבר נתבאר לעיל:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 1:1
באחד בניסן ראש השנה למלכים דרגילין היו לכתוב זמן השטרות אחר השנים משהומלך המלך. וקאמר הכא דכל מלך ישראל אפילו הומלך באדר, משהגיע ניסן מונין לו שנה ב', ובניסן הב' כותבין שנת ג' למולכו. ואם כתב שטר בניסן השני שלו, וכתב בשטר בשנת ב' למולכו, הו"ל שטר מוקדם, ופסול מלגבות בו אפילו מלקוחות שלקחו מהלואה ואילך. דקנסוהו, מדאפשר לטרוף בו מלקוחות שקדמו לההלואה: ולרגלים ר"ל רגל שבניסן הוא ר"ה לרגלים, דאם נדר דבר לביהמ"ק, אפילו נדר לבדק הבית, אם לא קיים נדרו עד שעברו ג' רגלים כסדרן, דהיינו פסח שבועות סוכות, עבר בבל תאחר. אבל בנדר לצדקה, מחייב עלה לאלתר אם לא יתנן מיד. אם לא שהתנה בנדרו ליתנה על יד על יד [י"ד רנ"ז]: ראש השנה למעשר בהמה ר"ל שאין מעשרין מהנולדים קודם לכן על הנולדים אח"כ. ולפיכך הוקבע זמן זה, דהוקש מעשר בהמה למעשר דגן בחד קרא. להכי שווין בזה, דמה מעשר דגן סמוך לגמרו עשורו, שבימות החמה הדגן מתייבש בשדה, ור"ה שלו בתשרי, דהיינו אחר שנגמר, ה"נ מעשר בהמה שרגילין לילד עד אב, ר"ה שלהן אלול: רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי דס"ל דון מנה ומנה, מה דגן תשרי, אף בהמות תשרי. ואפ"ה לדידהו יש ד' ר"ה, משום דחשבי ט"ו בניסן ר"ה לבל תאחר, לר"ה לבד במניין ד' ר"ה. ות"ק ס"ל דלא בעינן ג' רגלים כסדרן, ולא הו"ל ט"ו בניסן ר"ה לבל תאחר, ונקט תחתיו א' באלול. והיינו דקאמר ד' ר"ה לד"ה, לת"ק ארבעה דדל רגלים, לר"א ור"ש ארבעה, דל מעשר בהמה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים למלכי אומות מונין שנה שלהן מתשרי, כמו למלכי ישראל מניסן כלעיל סי' א'. ונ"מ לשטרות כלעיל: ולשמיטין דאסור לחרוש, ולזרוע בא"י בשמיטה וביובל מדאורייתא. מיהו בזמן הבית אסור ל' יום קודם ר"ה מהלממ"ס. וכמו כן כל עבד ישראל, שכשמכרוהו ב"ד נמכר לשש שנים, וכשמוכר את עצמו נמכר לכמה שנים שירצה. ואם בתוך זמן מכירתם פגע בהן היובל, יוצאים לחירות. וכמו כן נרצע יוצא לחירות ביובל וכולן כשהגיע א' בתשרי, הו"ל ר"ה שלהן: לנטיעה אילן שנטעו מ"ד יום קודם ר"ה חוץ מיום הנטיעה [דהיינו י"ד בכדי שיקלוט האילן וישתרש בקרקע, ואח"כ עוד ל' יום להחשב שנה], אז כשהגיע ר"ה שבתשרי, עלתה לו שנה בשנות הערלה. מיהו אעפ"כ כשיגיע ר"ה השלישי, עדיין פירותיו ערלה, עד ט"ו בשבט, דאע"ג דא' בתשרי ר"ה לנטיעה, היינו לתחלת נטיעתו, וכדאמרן. אבל השתא אילן הוה ור"ה שלו ט"ו בשבט, וכלקמן סי' ט'. ואחר ט"ו בשבט דין רבעי עליהן [י"ד רצ"ד ס"ד]: ולירקות שאין לעשר מהירק שנלקט מקודם, על הנלקט אח"כ. אף שמעשר ירק רק מדרבנן. ומכ"ש דאין לעשר מחדש על ישן במעשר דגן שהוא מדאורייתא: באחד בשבט ראש השנה לאילן שאין לעשר מהנחנט מהקודם על הנחנט אח"כ. דבין בתרומה או מעשר ראשון או מעשר שני. או מעשר עני שנתנת בשנת ג' ו' בשמיטה תחת מעשר שני, וערלה ורבעי, בכולהו ר"ה שלהן כדאמרן, בין בתבואה וירק או באילן:
Sefaria · Yachin on Mishnah Rosh Hashana 1:1-9
הר"ב ד"ה לשנים לשני מלכי אומות כדפרישית לעיל ע"כ. כוונתו שפי' לעיל בתחלת המשנה באחד בניסן ר"ה למלכים מלכי ישראל מונין להם מניסן וכו' ולמלכי א"ה מונין מתשרי והיינו דתנן לקמן בסמוך באחד בתשרי ר"ה לשנים כלומר לשנים של מלכי א"ה וכו' ע"כ. והנה בסוגיא ח' ע"א פסקא בא' בתשרי ר"ה לשנים למאי הלכתא אמר רב פפא לשטרות וכו' [ופריך] והתנן באחד בניסן ר"ה למלכים ואמרינן למאי הלכתא ואמר רב חסדא לשטרות [ומשני] לא קשיא כאן למלכי ישראל כאן למלכי א"ה ופריך אלא הא דאמר רב חסדא [לעיל ג' ע"א] לא שנו אלא למלכי ישראל וכו' ואי בעית אימא [לית ליה הא דרב פפא דפריש ר"ה לשנים דהכא לשטרות אלא כר' זירא וכו' רש"י] כר' זירא מתני לה דר"ז אמר לתקופה וכו' רב נחמן בר יצחק אמר [ר"ה לשנים דתנן הכא] לדין דכתיב מראשית השנה וכו'. ולפום כן לא ידענא מי הכריחו להר"ב לפרש דוקא כרב פפא הלא מצי נמי לפרש כר' זירא או כר"נ ב"י ועיינתי בפי' הרמב"ם כתב בזה"ל למלכים רוצה בו למלכי ישראל וכו' ואמרו [באחד בתשרי] ר"ה לשנים רוצה בו למנין היצירה והתועלת בו לידיעת מנין השטרות ג"כ ע"כ. וקצת י"ל דניחא להרב לפרש הכי משום דגם רבינא בסוגיא דע"ז דף יו"ד. החליט פי' זה דאיתא התם מתקיף לה וכו' אמר רב נחמן בגולה אין מונין אלא למלכי יוונים בלבד וכו' אמר רבינא מתני' נמי דיקא [דמלכות יון מנינן. רש"י] דתנן באחד בניסן ר"ה למלכים וכו' למאי הלכתא אמר רב חסדא לשטרות ותנן באחד בתשרי ר"ה לשנים וכו' ואמר רב חסדא לשטרות קשיא שטרות אהדדי ומשנינן כאן למלכי ישראל כאן למלכי אומות העולם וכו'. ודע דזה דאיתא בע"ז שם ר"ה לשנים ואמר ר"ח לשטרות. אף אם רצונו דר"ח נמי אמרה מה שאמר רב פפא בר"ה ח' ע"א אמנם אי אפשר שאמר רב חסדא דבר זה מעולם שהרי לתירוץ אי בעית אימא ר"ח דאמר כר' זירא לתקופה. על כרחך דר"ח לא ס"ל כרב פפא ופשיטא דלא אמר דבר זה ולכן כתבתי בתקוני כלי שר"ת אולי נפל טעות וצ"ל ואמר רב פפא לשטרות. [עוד י"ל עפמ"ש הבאר שבע בסוטה ל"ח ע"א דתרי רב חסדא הוי וקבעתי בה מסמורת מסוגיא דע"ז מ"ט ע"ב א"ר חסדא אמר לי אבא בר רב חסדא וכו'] ודרך אגב איכא למידק נמי לדעת רש"י דסתם רב נחמן הנזכר בכולהו ש"ס היינו ר"נ בר יצחק [ועי' בתוס' גיטין ל"א ע"ב] א"כ לשיטת רב נחמן האומר בגולה אין מונין וכו' זה שאמר רבינא מתני' נמי דיקא וכו' צריך קצת ביאור. שהרי לשיטת ר"נ אין ראיה ממתני' כלל שהרי ר"נ ב"י גופא מפרש באחד בתשרי ר"ה לשנים היינו לדין. אגב גררא מצוה למיקום עלה הא דקאמר הש"ס ואיבעית אימא ר"ח דאמר כר' זירא וכו' למה נקט הש"ס דווקא כר' זירא הלא גם אי סבר ר"ח כר"נ בר יצחק נמי אתא שפיר ועוד אקח מועד בס"ד לעיין יהיה זה זכרון בספר: תוי"ט ד"ה לנטיעה וכו' ומה שכתב הר"ב אם נטע אילן מ"ה יום שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה וכו'. נשאלתי בשם הגאון המפורסם מהורר"ט אבדק"ק ליסא דלפ"ז מאי מקשה הש"ס פסחים נ"ה ע"א לר' יהודה דאמר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים וכו' נימא על דרך זה דשלשה היינו בר מן היום הראשון. והשבתי לפום רהיטא י"ל דלפי הגירסא בשביעית מ"ו פ"ב כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים משמע אותו יום עמו וראיה לדבר היו נכונים לשלשת ימים (יתרו י"ט פט"ו) ואותו יום בהדייהו. משא"כ ר' יוסי ור"ש שהוא ביבמות פ"ג ע"א ובר"ה י' ע"ב ר' יוסי ור' שמעון אומרים שתי שבתות שפיר יתכן לומר מלבד אותו יום הנטיעה. ועי' תוס' בר"ה וביבמות שם:
Sefaria · Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Rosh Hashana 1:1