Rosh Hashana 2:4 — The Beacons' Route
MishnayosMoed › Rosh Hashana › Perek 2 › Mishnah 4מוֹעֵד ‹ ראש השנה ‹ פרק ב׳ ‹ משנה ד׳
The Beacons' Route
מֵאַיִן מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת
Mishnah ראש השנה ב׳:ד׳ · Rosh Hashana 2:4
וּמֵאַיִן הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת,
מֵהַר הַמִּשְׁחָה לְסַרְטְבָא,
וּמִסַּרְטְבָא לִגְרוֹפִינָא,
וּמִגְּרוֹפִינָא לְחַוְרָן,
וּמֵחַוְרָן לְבֵית בִּלְתִּין,
וּמִבֵּית בִּלְתִּין לֹא זָזוּ מִשָּׁם,
אֶלָּא מוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד
עַד שֶׁהָיָה רוֹאֶה כָל הַגּוֹלָה לְפָנָיו כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ:
And from where would they light the beacon-fires?
From Har HaMishcha to Sartva,
and from Sartva to Grofina,
and from Grofina to Chavran,
and from Chavran to Beis Biltin,
and from Beis Biltin they did not move on from there;
rather, he would wave it back and forth and up and down
until he could see the whole golah — the Jews of Bavel — before him like a bonfire.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The shape of it▾
Summary Chartwhat does this mean?
The Beacons' Route▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Which peaks carried the fire from Yerushalayim out to Bavel? | Har HaMishcha → Sartva → Grofina → Chavran → Beis Biltin | — |
| The man at Beis Biltin has no next peak to signal — what did he do? | Kept waving until the whole golah was alight in front of him | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (8)▾
מהר המשחה. הר הזיתים שהוא נגד ירושלים במזרחה: כל הגולה. בני בבל : כמדורת אש. שכל אחד ואחד נוטל אבוקה ומעלה לראש גגו:
מהר המשחה – The Mount of Olives that is opposite Jerusalem to its east. כל הגולה – those who are in Babylonia. כמדורת אש – so that each person can take a torch and ascend to the top of his roof.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Rosh Hashana 2:4
At what places did they light the torches? From the Mount of Olives [in Jerusalem] to Sartaba, and from Sartaba to Gripina, and from Gripina to Havran, and from Havran to Bet Biltin. From Bet Biltin they did not move, but rather waved [the torch] back and forth and up and down until he saw the whole of the diaspora before him lit up like one bonfire. This mishnah continues to discuss the torches used to let the Jews in the Diaspora know that the new month had been declared in Jerusalem. The mishnah traces a progression from the Mount of Olives in Jerusalem all the way to Babylonia. At Bet Biltin the chain of torches would end for there the one waving the torch in Bet Biltin would be able to see all of the Diaspora lighting their torches in response. The Talmud relates that “Diaspora” here refers to Babylonia. Since the mishnah is self-explanatory, I will again refrain from commenting.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Rosh Hashana 2:4
מהר המשחה . פי' הרב, הר הזתים. ונראה דעל שמם היו קורים אותו כך, כי השמן יוצא מהם, ועיקרו לסוך:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Rosh Hashana 2:4
(ו) ומאין כו'. פרש רש"י מה שם ההרים. והדין עמו, דאם לא כן לא הוה ליה למתני אלא הר המשחה בלבד: (ז) לסרטבא. עד שרואין שעושין כן בהר סרטבא. רש"י: (ח) גמרא. והא דתנן במשנה ד' פרק א' דהשלוחים יוצאים לסוריא, והם ארצות שכבשם דוד כגון ארם כו', ומסתמא למקום שהיו משיאין משואות שם היו הולכין השלוחים [לאחר התקנה], לא קשיא, דדרך סוריא היו הולכים לבבל, שכן אברהם אבינו עליו השלום יצא לו מאור כשדים מבבל והלך לו לכנען דרך ארם נהרים:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 2:4
ומאין וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל ומנין במ"ם [בנון]: חורן בנקודת פת"ח תחת החי"ת: בית בלתין מפרש בגמ' זו בירם ומשמע כאן שמארץ ישראל היא. תוס' ז"ל: עד שהוא רואה את כל הגולה וכו' גמ' מאי גולה אמר רב יוסף זו פומבדיתא והם מודיעין לכל בני מדינת בבל. גמ' תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר אף חרים וכייר וגדר וחברותיה איכא דאמרי ביני ביני דהנך דתני במתניתין הוו קיימי הנך. איכא דאמרי להך גיסא דארץ ישראל הוו קיימי הנך כזה % ומר חשיב דהאי גיסא ומר חשיב דהאי גיסא: א"ר יותנן ובין כל אחת ואחת דהנך דמתני' ח' פרסאות:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashana 2:4
משנה זו מונה את מסלול המשואות מירושלים לגולה. עד שנת 117 הייתה מצרים הגולה החשובה; במרד התפוצות (117-114) חרבה יהדות מצרים ויהדות בבל תפסה את מקומה. יש להניח שבימי בית שני הדליקו שרשרת משואות למצרים, לבבל ואף לסוריה. אך המשנה מוסרת רק את השרשרת לבבל, שהייתה הגולה החשובה בימיהם, אף שכבר לא נהגה הלכה למעשה. פירוטו של מסלול כזה מצטרף לרמזים שכל פרשת המשואות היא חלק מעיצוב זיכרון המקדש כמרכז לעם היהודי, שהרי המסורת משמרת נתיב שהצורך בו הוא בימי התנאים המאוחרים, ולא את הנתיב העיקרי שהיה דרוש בימי הבית עצמם. מנין היו משיאים מהר המשחה לסרטבא ומיסרטבא לגרופוניא ומגרופוניא לחוורן ומחוורן לבית בלתין – חוקרים עמלו לשחזר את קו המשואות. ברם בינתיים הדבר קשה בגלל חילופי הנוסח, וכנראה גם משום שזה לא היה קו אחד אלא סדרת קווים וקווי משנה. בתוספתא ובמקבילותיה הנוסח הוא: "בהר המשחה, בסרטבא, בגרופינא, בתבור, בחוורן בבית בילתי, רבי שמעון בן לעזר אומר אף בהרים (חרים – מכוור), ותבור גרור (גדור) וחברותיה" (פ"א הי"ז [פ"ב ה"ב]). לרשימה חילופי נוסח רבים. נפתח בבירור דבריו של רבי שמעון בן אלעזר. אין ספק שהחכם מונה מקומות בעבר הירדן. הבבלי מתחבט האם המקומות הללו נמצאים בין המקומות המנויים קודם, או שמא הם "להך גיסא דארץ ישראל" (כג ע"ב), מהצד השני של ארץ ישראל, כלומר בעבר הירדן. בתוספתא דברי רבי שמעון בן אלעזר מובאים בהקשר אחר. שם מדובר בחלוקת הארץ למחוזות משנה לצורך ביעור שביעית 14 בשנת שביעית הפרות הפקר וכל אחד רשאי לאסוף מהם כרצונו, אבל כאשר הפרות באזור נגמרים הוא חייב להפקירם. לצורך הגדרת ה"אזור" חולקה הארץ למחוזות. . הארץ כולה חולקה לשלושה מחוזות: יהודה, עבר הירדן והגליל, וכל אחד חולק לשלושה תת-מחוזות. חלוקת הגליל ויהודה מופיעה במשנה (שביעית פ"ט מ"ב): הר, שפלה ועמק. חלוקת עבר הירדן אינה במשנה והיא מופיעה רק בתוספתא ובירושלמי (תוס', שביעית פ"ז הי"א; ירו', שם פ"ט הי"א, לח ע"ד) בשמו של רבי שמעון בן אלעזר. גם עבר הירדן חולק לשלושה: הר, שפלה ועמק, והחכם מונה את פרטי החלוקה. ברם אין זו חלוקה ראלית. מחוז ההר כולל את רשימת האתרים המנויים בתוספתא ראש השנה, ומחוזות השפלה והעמק מתוארים על ידי ציטוט פסוקים מחלוקת נחלות השבטים שבספר יהושע. כלומר, הנופך הספרותי מדגיש את הבסיס האגדי והלא ראלי של הרשימה. בימי בית שני היה בעבר הירדן יישוב יהודי איתן, ובמרד החורבן או במרד בר כוכבא חרב היישוב היהודי באזור. בזמן שנערכה התוספתא כבר לא היה יישוב יהודי בעבר הירדן, וחכמים כבר לא הכירו את האזור. על כן חילקוהו בצורה מלאכותית-ספרותית לפי המודל של יתר אזורי הארץ, ונקבו בשמות יישובים הלקוחים מרשימות קודמות במקורות ספרותיים אחרים 15 על כך ראו בהרחבה ספראי, יוספוס. . רשימת יישובי ההר נלקטה מתוך תוספתא ראש השנה, וכל החלוקה יוחסה לרבי שמעון בן אלעזר המוסר אותה בתוספתא שלנו. לענייננו יש בכך ראיה ברורה שדברי רבי שמעון בן אלעזר הובנו כמתייחסים לעבר הירדן. נראה ששני ההסברים שמובאים בבבלי נכונים. המקומות שרבי שמעון בן אלעזר מונה הם גם בעבר הירדן וגם "ביני וביני הוו קיימי" (בבלי, שם), כלומר אין הם גוש לעצמם אלא שלובים בין המקומות האחרים. בירושלמי שלנו רבי יוחנן אומר שכל שמונה פרסאות הייתה תחנה ובסך הכול היו שלושים ושלוש תחנות. פרסה היא בדרך כלל שמונה מיל (כ- 12 ק"מ). המספרים עשויים להיות סכמטיים, אך המימרה מעידה כי אין בידינו כל הרשימה אלא חלק קטן ממנה. יש להניח שהשיטה הקלה והפשוטה ביותר הייתה לאותת ממערב עבר הירדן למזרחה וחזור מעבר הירדן לארץ ישראל. בדרך זו מובטח קו ראייה טוב ונקי למרחקים גדולים. רשימתו של רבי שמעון בן אלעזר משקפת את התחנות ממזרח לירדן, והן שובצו בין התחנות המנויות במשנה שחלקן ממערב לירדן. כאמור חילופי הנוסח רבים, ונציגם בטבלה: חילופי הנוסח לרשימת המשואות חרים 16 לא נרשמו חילופי נוסח. * חסר באחד מכתבי היד זיהוי האתרים הר המשחה הוא בוודאי הר הזיתים, וממנו אותתו לעבר הירדן. האתר הדרומי (הראשון) בעבר הירדן היה כנראה הרי מכוור, המבצר הידוע ממזרח לים המלח. המעתיקים פירשו את השם כשני מקומות, הרים-חרים וכייר-תבור-גבור וכו'. בחלק מכתבי היד אין כלל שם שני, וכך צריך להיות. אם כן הכוונה למכוור, או ל"הרי מכוור". ממכוור אותתו שוב למערב הירדן. סרטבה מזוהה בדרך כלל עם מבצר אלכסנדריון בעמק הירדן, המכונה כיום קרן סרטבה. השם "סרטבה" השתמר בפי תושבי ארץ ישראל. מעניין שכבר בימי התנאים נעלם השם המקורי "אלכסנדריון". משם אותתו שוב למזרח הירדן, לגדור. גדור היא העיר גדרה, או היישוב היהודי גדור שהיה בירת הפראיה (עבר הירדן) היהודית 17 מלח', ד 413; אבי יונה, גיאוגרפיה היסטורית, עמ' 62. (ח' ג'דור, שהיא גבעה שלידה נמצאת היום העיירה א-סלט). קרוב להניח שתחנת האיתות הייתה ביישוב היהודי ולא ליד העיר הרומית, אם כי מבחינה טופוגרפית שתיהן מתאימות. לפי הרשימה אותתו מגדור לאגריפינה. השם משמר את שמו של אגריפס. היישוב נקרא, מן הסתם, על שמו של אגריפס המלך. אגריפס הראשון מלך רק שלוש שנים ולא ידוע לנו על יישובים שבנה. אגריפס השני מלך בגולן שנים ארוכות, על כן סביר לחפש את אגריפינה בגולן או בחורן. בכתובת שנמצאה באזור קונטרה נזכר השם אגריפינה (איור 72), וייתכן שמקום הימצאה של הכתובת מעיד על האתר הנזכר, ששימש לפי מסורת זו כתחנה של הדלקת המשואות 18 הכתובת טרם פורסמה. . בין גדור לאגריפינה צריכות להיות תחנות נוספות ששמן נשכח. מבחינה טופוגרפית ייתכן שאגריפינה מצויה ממערב לירדן. היו שהציעו את כוכב הירדן שברמת יששכר. לימים נבנה שם מבצר צלבני, אך המקום היה מיושב בימי המשנה, אם כי לא ברור האם היה מיושב גם בימי בית שני. כאמור שלט אגריפס הראשון זמן קצר מדי, ואין סיבה להניח שנתן את שמו למקום זה, ואילו אגריפס השני לא שלט כלל באזור זה. מכוכב הירדן יש תצפית טובה למזרח, אך לא כלפי הגליל, ולכן הצעת הזיהוי של אגריפינה עם כוכב הירדן משוללת בסיס. מאגריפינה אותתו להר כלשהו בחורן, ומשם לבית בלתין. בית בלתין ידועה היטב, ושכנה בהר בקצה הטרכון הפונה אל המדבר הסורי (ירו', נח ע"א). משם היו צריכות להיות תחנות נוספות בדרך לבבל. המסלול כולו מתחיל בירושלים, ונועד להעביר את הבשורה לבבל. מסתבר שהיו צירי משואות שהעבירו את המידע לסוריה, לערי החוף וכמובן גם לגליל היהודי. אלו אינם נזכרים במקורות. ומבי ת בילתין לא זזו אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש – כפי שאמרנו, מההר של בית בלתין היה האיש מאותת ותושבי בבל "ענו" לו בעשרות משואות. המונח "גולה" מכוון בדרך כלל לפומבדיתא, שהייתה היישוב היהודי החשוב ביותר בימי בית שני, וכן נאמר במפורש בבבלי ש"גולה" היא פומבדיתא (כג ע"ב) 19 עם זאת, במקורותינו המונח "גולה" משמש גם לכלל בבל, כגון תוס', תענית פ"ב ה"א; פ"ג ה"ה ועוד. . ספק רב אם ניתן לראות מהרי סוריה (יהיה מקומה של בית בלתין אשר יהיה) את פומבדיתא. אפשר כמובן שהיו תחנות משנה, ואולי שאלה זו מצטרפת לרמזים שכל המערכת היא תאורטית. מסלול המשואות הנזכר במשנה ובתוספתא מייצג מצב שבו בית הדין יושב בירושלים, הווה אומר שהוא נערך עוד בימי בית שני. אזכור אגריפינה מעיד כי המשנה נערכה לא לפני ימיו של אגריפס. אגריפס הראשון מלך בין השנים 44-41 לספירה, אך קרוב לוודאי שמדובר בימי בנו, אגריפס השני, הווה אומר שהרשימה מייצגת את סוף ימי בית שני. קשה להבין מתי שונתה שיטת המשואות לשיטת השליחים, שכן רשימת המשואות היא ממש מעשרים השנים האחרונות של ימי הבית. כפי שאמרנו במבוא, קרוב להניח ששתי השיטות, המשואות והשליחים, נהגו במקביל, ורק התיאור הספרותי מציג אותן כאילו שיטה אחת באה אחר השנייה. לסיכום: משנה זו היא עירוב מורכב בין מסורות היסטוריות, שכחה ועיצוב זיכרון היסטורי, שהוא ספרותי במהותו. אין סיבה לפקפק בשיטת המשואות כשלעצמה. שרידיה התקיימו בפועל בימי רבי, ברם, קו המשואות המתואר דווקא לבבל משקף את הצרכים של שלהי ימי התנאים (קשר עם בבל ולא עם תפוצות אחרות). רשימת התחנות איננה שלמה, יש בה לקונות ונופך ספרותי מדרשי. המשנה מתארת את הדלקת האבוקות כפעולה טכנית שנועדה להעביר את בשורת החודש החדש, אבל בין השיטים אנו שומעים שלפנינו טקס עצמאי. הניסוח "מעלה ומוריד..." הוא כדרך נענוע הלולב והנפת הקרבנות, ומבטא מעמד ציבורי של תפילה. גם הצורך בעצים מסוימים הוא טקסי. אמנם הארז הוא עץ גבוה, ברם באיתות על הר גבוה תוספת הגובה של העצים הארוכים היא שולית ביותר. כפי שראינו בחירת העצים גם היא מתקשרת, לפחות בתלמודים, לרשימת העצים הראויים להופיע על המזבח; התלמודים בבחנם את הנוהג במשקפי הראליה התחבטו מתי השיטה יעילה. מתברר שהיא יעילה רק בחלק מהחודשים, ואם החודש הוא יום אחד, הרי ההדלקה נעשית לאחר שראש החודש עבר והחל יום חול לכל דבר. ההדלקה מובנת, אפוא, מובנת רק כאירוע טקסי שהצד הפרקטי בו משני. ברוח זאת פירשו התלמודים. הבבלי (כג ע"א) מספר שבבבל כל אחד היה עולה לראש גגו ומבעיר אבוקה; בכך הוא מפרש את מילות המשנה שכל הגולה כמדורות אש. גם אם לא כל אחד נהג כך הרי שבקהילות הדליקו אבוקות, וסביר שהן נועדו לבטא את השמחה המקומית. סוגיית הירושלמי מציגה תופעה דומה: "מי ביטל את המשואות? רבי ביטל את המשואות, והתיר רוצח, והתיר עד מפי עד, והתיר שיהו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש. אמר רבי אבהו אף על גב דאמר את בטלו את המשואות לא בטלו מים טיבריה. רבי זעורא בעא קומי ר' אבהו אילין דחמיין צפת מהו דיסבון אמר ליה רבי ביטל את המשואות צפת למה מסבה? אלא בגין מודעא דאינון ידעי" (ירו', פ"ב ה"א, נח ע"א). ברור שרבי לא ביטל את המשואות שיצאו מירושלים, שהרי הן היו לפני זמנו, ובזמנו כבר נהגה שיטת השליחים. אין זאת אלא שבגליל נהגו להמשיך להדליק משואות. רבי ביטל את הנוהג, ואף על פי כן באגן הכנרת ובאזור צפת המשיכו להדליק משואות. התלמוד מסביר שבצפת הדליקו משואות כדי לבטא שקיבלו את ההודעה (גם מהבבלי משתמע הסבר דומה לגבי עיירות בבל). אנו רשאים, אפוא, להניח שההדלקה נעשתה כדי לבטא טקס שמחה עצמאי, והסבר התלמוד בא לתעל את הנוהג לדפוס הטכני ולטשטש את הגוון הטקסי. מה הייתה מהותו של טקס ההדלקה? לדעתנו הוא מבטא בראש ובראשונה טקס של אש. לפיכך אפשר להבין מדוע המשיכו תושבי הגליל להדליק משואות, גם בגליל עצמו, כאשר בעיית ההודעה הייתה פשוטה ביותר. ברור גם מדוע ביקש רבי לבטל את המשואות: בגליל לא היה חשש הכותים גדול, וגם אם נמסר בטעות שאתמול היה ראש חודש, ניתנה הטעות לתיקון בימים הקרובים. רבי ביטל את ההדלקה משום שהתנגד לטקס האש. זו גם הסיבה לכך שתושבי אגן הכנרת וצפת המשיכו במסורת ההדלקה, משום שדבקו בטקס האש למרות דברי רבי. התלמוד מנסה לרכך את הרושם של אי המשמעת ושל טקס האש, ומציג את אנשי צפת כמי שמאותתים שהשליח הגיע אליהם. בכל עמי הסביבה התקיימו טקסי אש. האש היא החפץ הדומה ביותר לבעל חיים עצמאי. היא אוכלת, הולכת, מקפצת, והמתבונן בה חש שהוא מסתכל בדבר חי. האדם משתמש באש, אך גם נאבק בה וחש בכוחה הגדול משלו. העמים בסביבה פלחו לאש. אצלנו אין פולחן לאש, אלא פולחן בעזרת האש לריבון העולמים. סדרה של טקסי אש מצויים בלוח השנה היהודי. שמחת בית השואבה היא שמחה של אש (ראו פירושנו לסוכה פ”ה), היא נערכת אמנם מחוץ למקדש (בעזרת נשים) אך בזיקה אליו, ובתיאוריה בולטת השמחה העממית והשתתפותם של חסידים. רק התוספתא שואבת לתוך השמחה גם את מנהיגי החכמים כהלל ורבן גמליאל. בחנוכה מדליקים נרות, ולכך סדרת סיבות שאחת מהן היא שחנוכה הוא השלמה או תחליף לסוכות שהחשמונאים לא יכלו לחגוג משום שאז היה המקדש בידי היוונים. מאוחר יותר נקבעה חובת הדלקת מנורות בבית הכנסת, חובה שהפכה לנוהג להשאיר נר תמיד קטן בבית הכנסת, עד ימינו . מאוחר עוד יותר נקבע חג ל”ג בעומר שנחגג כחג אש. ראשיתו אינה ידועה והוצעו לכך הצעות שונות שלא נרחיב בהן. ניתן גם להתבונן על נרות שבת ועל ההבדלה כטקס של אש, אך אש קטנה ובמסגרת ביתית. חכמים התנגדו, כמובן, לפולחן האש: “והמספק והמטפח והמרקד לשלהבת, הרי זה מדרכי האמורי. נפלה פת ממנו, אמר החזירה לי שלא תאבד ברכתי, הניחו נר על הארץ שיצטערו המתים, אל תניחו נר על הארץ שלא יצטערו המתים, נפלו ממנו ניצוצות ואמר אורחין לנו היום, הרי זה מדרכי האמורי” (תוס’, שבת פ”ו [ז] ה”ב). כמו כן: “אלו הם מדרכי האמרי. המספר קומי, והעושה בלורית, והמגרת בנה בין המתים, והקושר מטולטלת על יריכו וחוט אדום על אצבעו, המונה צרורות ומשליך לים או לנהר, המספק והמטפח והמרקד לשלהבת כדי שתבוא, הרי זה מדרך האמרי” (משנת רבי אליעזר, פט”ו). זו גם הסיבה ש”נר של גוים אין מברכין עליו. ישראל שהדליק מגוי וגוי שהדליק מישראל מברך עליו” (תוס’, ברכות פ”ה הל”א). דברי חכמים מלמדים על כך שנוהג הפולחן באש היה מוכר, כנראה גם בחברה היהודית, והיה צורך להיאבק בו. אחת מדרכי המאבק הייתה לתעל אותו לפולחן לה’ בעזרת אש, וגם ממנו היו הסתייגויות. הצדוקים הסתייגו משמחת בית השואבה, וחכמים מהדלקת אבוקות בראש חודש. אבל הם לא יצאו חוצץ נגד הנוהג ולא נלחמו בו, אם כי במשנה ובתוספתא יש ניסיון למעט בדמותו. מעתה עלינו לשאול האם באמת נהג נוהג המשואות בימי הבית. לכאורה יש לטעון שזו השלכה רטרואקטיבית מהנוהג המאוחר. גישה כזאת נפוצה במחקר, ופחות מובנת בציבור המשכיל לומד התורה. ואכן, לדעתנו במקרה זה אין לה בסיס. הרשימה נראית אמינה מבחינה גאוגרפית. אמנם נזקקנו להסבירה, אך אין היא ספרותית דמיונית. יש להניח שלפנינו רשימה חלקית, והאיתות הופעל גם לדרום יהודה, גם לגליל ובעיקר לאלכסנדריה שבמצרים, ששם הייתה התפוצה החשובה ביותר. השרשרת לבבל נבחרה מסיבות “ספרותיות”. בבל הואשמה בניסיונות למרי נגד סמכותה של ארץ ישראל בעניין קידוש החודש, והמשנה מציגה את כפיפותה של בבל לארץ ישראל ואת תלותה של בבל בארץ ישראל (ראו במבוא). המשואות בוטלו גם מהסיבות הדתיות שעליהן דיברנו, אך גם משום שחכמים רצו בשיטת השליחים. שיטת השליחים הייתה אטית יותר, אבל הבטיחה שליטה חברתית של המרכז בפריפריה. השליחים לא רק הודיעו אלא גם הורו הלכות והנהיגו את הציבור. עם זאת לא הגיעו השליחים עד סוריה, אלא רק עד נמרין שבדרום מזרח סוריה. אם כן, פתחנו במשנה שהיא מזיכרונות המקדש וראינו שיש בה מסרים דתיים סמויים, וגם מבנה ספרותי הרומז ליחס המיוחד בין בבל לארץ ישראל, יחס שהתגלה רק מאה שנה לאחר החורבן, אך המבנה הספרותי של המשנה רומז לו (בחירת המחבר כיצד לספר את ההיסטוריה המקדשית).
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashana 2:4
ומאין כו' . פירש"י מה שם ההרים. והדין עמו דאל"כ לא הוי ליה למיתני אלא הר המשחה בלבד: לסרטבא . עד שרואין שעושין כן בהר סרטבא. רש"י: כל הגולה . פירש הר"ב בני בבל. גמרא. והא דתנן במשנה ד' פ"ק דהשלוחים יוצאים לסוריא והם ארצות שכבש דוד כגון ארם. וכו'. כמ"ש הר"ב במשנה י"א פ"ו דדמאי. ומסתמא למקום שהיו משיאין משואות. שם היו הולכים השלוחים לאחר התקנה. לא קשיא דדרך סוריא היו הולכים לבבל. שכן אבינו אברהם ע"ה יצא לו מאור כשדים מבבל. והלך לו לכנען דרך ארם נהרים:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 2:4
מהר המשחה הוא הר הזיתים שסמוך לירושלים: לסרטבא כולן שמות מקומות: ומבית בלתין לא זזו משם נ"ל דאין להקשות ל"ל שלא היו רשאין לזוז משם עד וכו' דל"ל כולה האי. י"ל דמשום דרק עד הגולה היו הרים כדי להשיא ע"ג משם למרחוק משא"כ בגולה שהיה ארץ מישור, ולא היו יכולים להשיא משואות, לכן היה ממתין עד שכל א' עולה לגג במדורה וכו' וידע עי"ז דאפרסמא מלתא, ויתפרסם מהם גם למרחוק שלא ראו המשואות: עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש שכל א' מעלה אבוקה לראש גגו:
Sefaria · Yachin on Mishnah Rosh Hashana 2:13-16