Rosh Hashana 4:7 — Which Shliach Tzibbur Blows the Shofar
MishnayosMoed › Rosh Hashana › Perek 4 › Mishnah 7מוֹעֵד ‹ ראש השנה ‹ פרק ד׳ ‹ משנה ז׳
Which Shliach Tzibbur Blows the Shofar
הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ
Mishnah ראש השנה ד׳:ז׳ · Rosh Hashana 4:7
הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה
בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה,
הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ.
וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל,
רִאשׁוֹן מַקְרֵא אֶת הַהַלֵּל:
The one who passes before the teivah — who leads the davening —
on the Yom Tov of Rosh Hashana:
it is the second who has the shofar blown.
And at the time of Hallel,
it is the first who calls out the Hallel.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Which Shliach Tzibbur Blows the Shofar▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Who has the shofar blown on Rosh Hashana? | The second — the one leading Musaf | — |
| And at Hallel? | The first | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (9)▾
השני מתקיע. המתפלל תפלת המוספין מתקיע, ולא המתפלל תפלה של שחרית. ובשעת השמד תקנו כך, שגזרו שלא יתקעו, והיו אורבים להם כל שש שעות של זמן תפלת השחר, לכך העבירו התקיעה מתפלת השחר לתפלת המוספים : ובשעת ההלל. משום דאין אומרים הלל בראש השנה וביום הכפורים , קתני ובשעת ההלל, כלומר בשאר יום טוב שאומרים הלל:
השני מתקיע – the person who recites the Musaf prayer sounds the Shofar and not the one who recites the Morning Service Amidah prayer. And during the time of religious persecution, they ordained this, for they had decreed not to sound the Shofar, and there those lying in wait for him all six hours of the time of the Morning prayer service; for that reason, they moved the Tekiah/sounding of the Shofar from the Morning Service to the Musaf Service. ובשעת ההלל – because we do not recite Hallel on Rosh Hashanah and Yom Kippur, as it is taught, that at the time of Hallel, that is to say, on the other days of Yom Tov when we recite Hallel.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Rosh Hashana 4:7
Introduction On days upon which Mussaf is recited (festivals and Rosh Hodesh) there are two people who function as the “shaliah tzibbur”, prayer leader the first does Shacharit and the second does Mussaf. Our mishnah determines which of these people blows the shofar and which of them recites the Hallel. The one who passes before the ark on the festival of Rosh Hashanah: the second one blows the shofar. On Rosh Hashanah, the shaliah tzibbur for Mussaf is the one who blows the shofar. It is interesting that the mishnah needs to dictate this. It seems that at some early point in the development of Jewish liturgy, the Shacharit Amidah for Rosh Hashanah also included liturgy in which it would have been appropriate to blow the shofar. In our current liturgy, there is no place in the Shacharit Amidah to do so, and hence it is quite obvious that the shaliah tzibbur for Mussaf blows the shofar. On days when Hallel is said, the first one recites the Hallel. On days on which Hallel is recited, the Shaliah Tzibbur for Shacharit is the one that recites the Hallel. Today we practice this by having Hallel fall in between Shacharit and Mussaf.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Rosh Hashana 4:7
(יא) ומנהגם היה ששליח צבור המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף אלא שליח צבור אחר. הר"ן: (יב) ואף על פי שבטלה הגזרה לא עבדינן כדמעקרא, אף על גב דזריזין מקדימין כו', דחיישינן שמא יחזר הדבר לקלקולו. תוספות. וכתב הר"ן דתקנו תקיעות ותשע ברכות במוספין, דהא על סדר ברכות תוקעים כדלעיל, וקדם לכן היה הכל בשחרית: (יג) מתקיע. מדלא תנן תוקע, דקדק רבנו האי שאין שליח צבור תוקע אלא אחר. וטעמא כדתנן בפרק ה' דברכות לענין נשיאת כפים, וכל חלוקי דינין דהתם שיכי נמי הכא. הרא"ש: (יד) דאפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה. גמרא: (טו) ראשון כו'. משום דזריזין מקדימין למצות. גמרא: (טז) מקרא. ולא קתני קורא, הינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה. הר"ן:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 4:7
משנה לחם השני מתקיע ע"פ רע"ב. ומ"ש בתי"ט בשם התוספות. דתקנה לא זזה ממקומה. לטעם רחוק קצת. אין דעתי מתקררת בזה. וארבי נמי קשיא לי. דסתם מתניתין אליבא דשעת שמד דוקא. ולא אשמעינן היכי נהוג מקמי הכי. כדקמ"ל דכוותה טובא לעיל בפרקין. דקתני בראשונה זמנין סגיאין (והכי אשכחן נמי בכמה דוכתי) הוה ליה למכלל הך דהכא בהדייהו. ואיבעי ליה למתני בראשונה היה הראשון מתקיע. ומפני הסכנה התקינו שיהא האחרון מתקיע. ובדוכתי טובא מוכח דהמשניות הסתמיות והמוסכמות. הל"מ הן. וכך היו מקובלות לפנים בישראל. שהן תורה שבע"פ. שקבלוה דור מדור שלפניו עד מרע"ה. והוא האמת בלי הרהור. אכן אנשי לבב שמעו לי. ויודעים האזינו אלי. ודעו נא שכל דברי חכמים ז"ל יש להם תוך ובר. נגלה ונסתר אדוק זה בזה מקושר ומחובר (מלבד הסודות הגדולים והרזים הנמוסים בדבריהם. המכוסים מאתנו. ואין לנו עסק בנסתרות עמוקות. שאינן ראויין אלא לעומדים בהיכל מלכו של עולם. אשר רעיוניהם זכו להביע ולחקור בנעלם. אולם דברי אלה בהשגת חכמה צפונה. שבדברי חכמים וחידותם הטמונה מיד אחר הקליפה החיצונה. וראויה לכל בן דעת אשר יחפשנה בכל עת ימצאנה. ומצויה וקרובה מאוד לבעלי התבונה) וכן הדבר בכאן. שבלי ספק כיוונו בו לענין פנימי הטמון בחיצון. והוא שייך בכל זמן באמת. ומתבאר ע"פ דבריהם ז"ל. שאמרו בגמרא פ"ק דע"ז. דלא ליצלי אינש מוסף דר"ה בתלת שעי קמייתא ביחיד. דילמא מיפקיד דינא עליה. ומפורש שם הטעם. משום דבראשונות שעת כעס הוא. ואל זועם בהם. כדאיתא התם. לכן אינו עוסק אז בדין. שלא יכלה העולם ח"ו. אם יפקוד תבל ארצה. ועל כן אין לאדם לעורר הדין. בתקיעות וקריאת מלכיות זכרונות שופרות כדפירש"י. ובשניות יושב ודן בעת רצון. ועושה אז לפנים משורת הדין. כשרואה שנתחייב העולם. מתמלא רחמים. והנה תפלת שחרית דציבור משכימי קום בבוקר. נמשכת ודאי עד סוף ג' שעות. כי כל תפלה צריך לשהות בה לכתחלה שלש שעות בכיון. כדמוכח מההיא דחסידים הראשונים. וכך הוא מנהגן של ישראל בכל מקום ובכל זמן. להתפלל תפלת המוספין בג' שעות שניות. דמה"ט אמרינן במוסף ממקומו הוא יפן ברחמים. כמ"ש ז"ל. ולכן חששו לזה בר"ה ביותר. ותקנו מתחלה שיהו תוקעין במוסף. שזמנו ודאי בשלש שניות כאמור. לא בתפלת השחר. שלא לעורר מדה"ד אזי המשכיל ידום כי עת רעה היא. והיינו נמי דאמר תלמודא בשעת השמד שנו. כלומר. לפי שאין השעה ההיא כשרה לעמוד בדין. לכן היו מסתכנים בה. כשאירע פ"א שאמרו פסוקי זכרונות שופרות מלכיות והתקיעו בשחרית. מחמת שעשו שלא כהוגן. ודחקו את השעה. שאינה ראויה לכך ליעשות בה נס. (ודילמא היינו שעת שמד. שהעולם מתחייב כליה בפנים של זעם) ואעפ"י שלא מצינו שהזהירו רק ליחיד. י"ל שלצבור לא הוצרך האמורא לכך. מאחר שכבר שנינו השני מתקיע. וכבר נהגו ישראל להתעכב בתפלת השחר עד ג"ש ראשונות כנזכר. ועוד אע"פ שבודאי זכות הרבים גדול וחזק יותר. משא"כ ביחיד שהוצרך לאזהרה יתרה פרטית. מכל מקום לכתחילה אין נכון לקבוע אז תפלת הצבור. להכניס עצמן בסכנה ולסמוך על הנס. והיכא דשכיח הזיקא נמי. כי בקל יוכלו להסתכן ע"י כך. כמו שאירע בשעת השמד. שלא הועילה זכותן. ולכן מעולם לא ראו חכמים לעשות בענין אחר. לפי שהשעה ההיא מוכנת לפורענות. כך נ"ל ברור בעזה"י. ועל כן בודאי בשנה לא זזה ממקומה בשום זמן. ואפילו בימי יב"ן כך היתה שנויה. ושפר בעיני להחויה. משנה לחם מתקיע מ"ש רה"ג מדלא תנן תוקע. לאו דיוקא הוא. יגיד עליו רעו. דתנן מקרא. ולא קורא. משום שמוציא הרבים ידי קריאה. והכא נמי משום דמפיק לרבים ידי תקיעה. משנה לחם הראשון מקרא את ההלל בגמרא משמע קצת. דטעמא משום דזריזין מקדימין למצות. ואכתי לא סגי לן. והיא גופה בעיא טעמא. טעמא מאי מקדמינן הלל לתפלת המוספין. אטו תהמ"ו לאו מצוה היא. וכיון דתרוייהו בהדי הדדי קאתו. וזמנייהו השתא בתר דסלקא לה צלותא דשחרית. אדרבה הך עדיפא לאקדומה. דתדיר ושאינו תדיר. תדיר קודם. ומוסף ודאי תדירה טפי מהלל. שהרבה ימים יש לנו בשנה. שיש בהם מוסף. ואין בהם הלל. אבל תדע עוד. כי הוא הדבר אשר דיברנו למעלה. שגם פה גנוז פרי טוב למאכל ומתוק בטעם. לבעלי נפש היפה יבוסם ויונעם. וזה לפי שבדין הוא להקדים קריאת ההלל. מפני מה"ש שממתינין עליו ומצפין לו כמ"ש רז"ל. שאין מה"ש רשאין לומר שירה עד שיתחילו ישראל למטה. דכתיב ברן יחד כוכבי בוקר. והדר ויריעו כל בני אלהים. (והלל נקרא שיר כדמוכח מגמרא דערכין דבסמוך. וכ"ה במשנה שילהי פסחים. ואומר עליו ברכת השיר. ואמרינן מה היא. יהללוך). ולכן בדין היה לקרות ההלל מיד כשהאיר המזרח. אלא דלא אפשר קודם שיקבלו ישראל עליהם מלכות שמים. ויסמכו גאולה לתפלה. ומכאן ואילך יש להם להשתתף עם המלאכים בשירתן. ולא לעכבן יותר. משו"ה ודאי לא סגי בלא"ה. דצריך הראשון להקרות ההלל. שזמנו עכשיו. ולהמתין עם תפלת מוסף שזמנה נמשך. וזה בלי ספק טעם מופלג לשבח (ועמ"ש בתשובה הוצאתי בס"ד. מכאן דין חדש לדון קר"ה כתפלת שחרית. לענין טעימה). ומילתא אגב אורחין נשמע תו מהא דאמרן. דאין הכרח למ"ש התוספות בעירכין שי"ל בר"ה ויה"כ והחיות ישוררו. והוכיחו זה מדשאלו מ"ה מפני מה אין ישראל אומרין שירה בר"ה ויה"כ. ולא שאלו על עצמן. מדוע הם אינם אומרים שירה. שמע מנה דמה"ש גופייהו אמרי שירה. ולדידן מהא ליכא למשמע מידי. דאינם צריכים לשאול על עצמן. שהתשובה בצדה. שאין יכולים לפתוח בשירה. מאחר שישראל שותקים כנזכר. ובזוהר ג"כ דרשו בעמדם תרפנה כנפיהם מלומר שירה. ממילא בע"כ מוכרחים אף הם לשתוק. ואדרב' זהו ענין שאלתם בעצם וראשונה. לפי שקשה בעיניהם שתיקת ישראל מפני שמעכבים על ידיהם. שאינן רשאין לשורר ונקנס לכורחם כחפצם. דאל"ה. מאי איכפת להו בהכי. וכי אחריותם של ישראל על מה"ש היא. אלא ודאי מוכח איפכא מדעת התוספות הנ"ל. עיין עוד בחיבור הקישורים ליעקב. הא למדת שדיני המשנה ודברי אגדה צריכין זה לזה. זה מתקן את זה. וזה מקשט את זה. אל אחד אמרן נתנן לפרנס אחד אבי כל חוזה. ומי שהוא בריא הראות. לא יכחיש זאת.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashana 4:7
השני מתקיע. ובגמ' פרכינן ונעביד בראשון משום דזריזין מקדימין למצות ומשני בשעת השמד שנו ומפורש בירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו שונאים סבורים שמא עליהם הם הולכים עמדו עליהם והרגום ולכך תקנו תקיעות וברכות במוסף דמגו דאינון חמיין לון קרון את שמע ומצלו וקרו באורייתא ומצלו ותקעין אינון אמרין בנמוסיהון אינון עסקין וא"ת למה לי טעמא דשעת השמד תיפוק לי דתקיעות על סדר ברכות נינהו ובתפלת המוספין הוא דאיכא ט' לפי שמזכירין בהן מלכיות זכרונות ושורפות אבל בשחרית ליכא אלא שבע ברכות ומש"ה לא תקעינן בהו איכא למימר דהכי קאמרינן אמאי לא תקון רבנן ט' בשחרית כי היכי דניתקע בשחרית משום זריזים מקדימין למצות ומשני משום שמד וכדכתיבנא אבל מתחלה גם סדר ברכות הוה בשחרית ע"כ קיצור מהר"ן ז"ל. ועוד כתב הוא והרא"ש ז"ל בשם רבינו האיי גאון ז"ל דמדקתני השני מתקיע ולא קתני תוקע ש"מ שאין ש"צ תוקע אלא מצוה לאחר לתקוע והטעם נ"ל שמא תשתבש דעתו בשביל התקיעות ולא ידע לחזור לתפלתו דומיא דמאי דאמרינן בפ' אין עומדין העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטרוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי. והכא נמי דכוותה שאם הוא מובטח שהוא חוזר לתפלתו רשאי לתקוע ולא הוי הפסק והא דקתני ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל ולא קתני קורין את ההלל היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה עכ"ל ז"ל. ובטור א"ח סי' תקפ"ה וכן בכל בו סימן ס"ד. וכתוב עוד שם אמנם אחר שהטעם כדי שלא יטעה בברכות נראה לומר שש"צ רשאי לתקוע תקיעות שמיושב משום דלא שייך בהו האי טעמא ודוקא לענין תקיעות אמרי' דעל השני להתקיע שתקנה לא זזה ממקומה אבל להקרות בס"ת או להקרות ההלל כשאר ימים טובים הראשון מקרא את ההלל ע"כ: ובשעת ההלל. משום דאין אומרים הלל בר"ה ויה"כ קתני ובשעת ההלל והטעם שאין אומרים כדא"ר אבהו בגמ' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים א"ל אפשר מלך יושב כו':
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashana 4:7
העובר לפני התיבה – התיבה היא המתקן שהחזיקו בו את ספרי התורה. בספרות התנאים היא מכונה תמיד "תיבה", ורק בספרות האמוראים מתחיל להתפשט המונח "ארון". "ארון" הוא מונח מרומם יותר, המתייחס לארון הקודש שעמד במקדש הראשון, לעומתו המונח "תיבה" הוא שימושי, שמו של רהיט בלבד 96 ספראי, דוכן. . השימוש במונח "ארון" בא, מן הסתם, להדגיש את תפקידו של בית הכנסת כמקדש מעט (איור 81). בספרות התנאים שליח ציבור מכונה "העובר לפני התיבה", ולעתים רחוקות נעשה שימוש בשורש יר"ד. תפקידו היה להוביל את התפילה. בהיעדר סידורים כתובים ובהיעדר נוסח קבוע היה לו תפקיד מפתח בקביעת הנוסח. ביום טוב של ראש השנה השיני – כפי שכבר אמרנו היו הנוסח של תפילת השחרית ושל תפילת המוסף זהים. רק כך אפשר להבין את ההתחבטות האם לתקוע בשופר בשחרית או במוסף. ההבדל בין התפילות היה רק בסדרן; שחרית מכונה כמובן הראשונה, ומוסף השנייה. ה"שיני" או ה"שני" הוא שליח הציבור של מוסף. המינוח מעיד כי לכל תפילה היה שליח ציבור אחר, ומקובל היה להחליף שליחי ציבור לתפילות השונות, אם כי כמובן לא הייתה זו הלכה. מתקיע – מארגן את התקיעות, או מאפשר לתוקע לתקוע. כפי שנראה במשנה הבאה היה מקובל שהיחידים תקעו, ואולי גם כאן הכוונה שהמתקיע הורה ליחידים לתקוע. ברם, סביר יותר ש"מתקיע" הוא כמו "משמיע", ובאותו המשקל הדקדוקי, כלומר תוקע. היו מהראשונים 97 כך בתשובה המיוחסת לרב האי גאון, אוצר הגאונים, עמ' 54, בר"ן לסוגייתנו ואחרים. הרמב"ן והריטב"א פירשו ש"מתקיע" משמעו מברך. שלמדו מכאן שיש צורך באדם שיורה לתוקע לתקוע, ברם נראה שמסקנה זו אינה הכרחית מפשט המשנה. הירושלמי מספר כי בעבר תקעו בשחרית, אך האויבים שמעו את התקיעה וחשבו כי מדובר במרד, ולכן העבירו את התקיעות למוסף (נט ע"ג). קשה לקבל את המסורת כעדות ראלית, שכן לאויבים אין כל הבדל בין שחרית ומוסף, ולא ייתכן שאירוע זה שימש עילה לשינוי ההלכה 98 הרמב"ם מפרש שהשומרים שמרו לבל יתקעו, אך בסוף התפילה הלכו וכך התאפשר ליהודים לתקוע. . בתלמוד הבבלי מובא בשמו של רבי יוחנן הארץ-ישראלי: "בשעת גזרת המלכות שנו" (לב ע"ב). נראה, אפוא, שהבבלי משמר את הנוסח המקורי, והתלמוד הירושלמי הרחיב את ההסבר למעשה מרתק. "שעת גזרת מלכות" היא המינוח הקבוע לגזרות הדת שאחרי מרד בר כוכבא. הטיעון הזה מופיע כהנמקה לשינוי בהלכות, ובעיקר לשינויים במועדי קיום מצוות. ברם, לא אחת מתברר שהשינוי אינו נובע ישירות מימי המרד או מגזרות הדת; אלו שימשו בראש ובראשונה בזיכרון הלאומי כתאריך חשוב וכעוגן כרונולוגי לציון אירועים (הכרעה פלונית הייתה לפני אותו תאריך או אחריו), ולכל היותר היוו גורם מזמן או מסייע לשינוי ההחלטה 99 ראו למשל משנה, כתובות פ"א מ"א ומקבילותיה. שטינפלד, על התקיעה, מסביר שהתקיעה באה רק במקום בית דין. אם כן כבר במקורה הייתה התקיעה במוסף, ואין זו תקנה מאוחרת. לפי דברינו אין צורך בהנמקה זו. . גם במקרה שלנו ספק אם גזרות הדת היו חלק מתהליך קביעת ההלכה. בשני התלמודים מובאים נימוקים אחרים מדוע יש לתקוע במוסף. נימוק אחד מבוסס על דרשת הכתוב, והשני יידון להלן. התלמודים שואלים מה בין הלל לתקיעת שופר, שהלל אומרים בשחרית ותקיעת שופר במוסף. ברור שאם היה הנימוק של גזרת הדת שריר אין לשאלה כל טעם. בבבלי נשאלת שאלת ההבדל בין תקיעת שופר והלל, ותשובת הגמרא היא הנימוק של גזרות הדת. ברם, בירושלמי הדברים מובאים במקביל: קודם סיפור האויבים, ואחר כך הנימוקים האחרים. הטעם העיקרי המופיע בירושלמי הוא משום "לית כל עמא תמן" (אין כל העם שם), ובבבלי "משום דברוב עם הדרת מלך". אם כן, המתינו בתקיעת שופר עד מוסף כדי שציבור המתפללים יהיה רב יותר. כנראה רבים איחרו לתפילה ורצו שכולם ישמעו את תקיעת השופר. עם זאת, אין חכמים מעלים את הטיעון שכדאי לתקוע מאוחר כדי שרבים יצאו ידי חובה. כפי שנראה להלן לא הסתפקו בתקיעה בציבור, והיחידים תקעו לעצמם. אם כן אין חשש שאי מי לא ישמע תקיעת שופר, אלא רצון שהתקיעה תהיה ציבורית ופומבית ככל האפשר. נימוק אחר מובא במדרש: "כדי שבשעה שהם עומדים בדין יהיו מצויין מליאי מצות הרבה ויזכו בדין" 100 פסיקתא רבתי, מ, עמ' קסג ע"ב; פסיקתא דרב כהנא, בחדש השביעי ח, עמ' 341. . הנימוק המדרשי, בצוותא עם כל יתר הנימוקים, מראים כי מדובר בנוהג מקובל ששורשיו כבר מעורפלים. נראה שהנימוק העיקרי הוא שונה. התקיעות במקדש היו תקיעות על הקרבנות ותקעו עם קרבן המוסף, ובהעברה מהמקדש לבית הכנסת הועתק הנוהל ותקעו במוסף. בשעת ההלל – בימים שאומרים בהם הלל, הראשון מקרא את ההלל – אומרים הלל בשחרית. הבבלי מנסה לומר שהדבר נובע מכך ש"זריזין מקדימין למצות תקיעה", צריך לעשות את המצווה מוקדם ככל האפשר, ודוחה את ההסבר. בירושלמי הנימוק הוא שוב כדי שכל העם יהיה נוכח. ההבדל בין תקיעת שופר לאמירת הלל ברור. ההלל נקרא במספר ימים רב במרוצת השנה: בשמונת ימי סוכות, בשמונת ימי חנוכה, ביום טוב ראשון של פסח ובעצרת 101 ירו', סוכה פ"ד ה"ה, נד ע"ג; בבלי, תענית כה ע"ב ומקבילות. . חלק מהימים שאומרים בהם הלל היו ימי שבתון מלא או חלקי (בחול המועד השבתון חלקי), אך ימי חנוכה היו ימי עבודה. יתר על כן, בחנוכה לא היה מוסף כלל, על כן צריך היה לומר את ההלל בבוקר, וכנראה לא רצו חכמים לחלק בין ימי חנוכה לימי סוכות ולומר את ההלל בזמנים שונים.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashana 4:7
העובר לפני התיבה בי"ט של ראש השנה כו': לא התקינו זה אלא בעת צרה לפי שהיו שומרין לאותו שהיה מתפלל שחרית שלא יתקע בשופר וכשהיו משלימין התפלה היו השומרים הולכים לדרכם ולפיכך אותו שהיה עובר לפני התיבה להתפלל תפלת מוסף היה תוקע. ואמרו ובשעת ההלל לפי שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו ותשובה ותחנונים ובקשה כפרה וסליחה ובכל אלו הענינים אינו הגון השחוק והשמחה:
This was not enacted other than at a time of religious persecution. Because there were guards over the person leading the prayer service at Shaharit/the morning service that he should not sound the Shofar, and when the Amidah [of Shaharit] was completed, the guards leave, and therefore, the person who sounds the Shofar stans aftewards for the Musaf prayer, and it is stated [in the Mishnah]: "ובשעת ההלל" , since we don’t recite Hallel neither on Rosh Hashanah nor on Yom Kippur (see Tractate Rosh Hashanah 32b), because they are days of prayer and submission before God and fear of Him and test before him and repentance and supplication and the request for pardon, and it is not appropriate in these conditions to be happy and to rejoice.
Sefaria · Rambam on Mishnah Rosh Hashana 4:7
השני מתקיע . פירש הר"ב המתפלל תפלת המוספין ומנהגם היה שש"ץ המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף. אלא ש"צ אחר. הר"ן. ולא תני במוסף תוקעין. משום דבש"צ החוזר ומברך הברכה על הסדר תלויין התקיעות. כמו שהוא שנוי בסוף הפרק. ומ"ש הר"ב ובשעת השמד תקנו כו'. גמ'. וכתבו התוס' ואע"פ שבטלה הגזירה לא עבדינן כדמעיקרא. אע"ג דזריזין מקדימין כו' כדלקמן. דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו. ופי' הר"ן דתקנו תקיעות וט' ברכות במוספין. דהא על סדר ברכות תוקעים כדלעיל. וקודם לכן הוה הכל בשחרית: מתקיע . מדלא תנן תוקע דקדק רבינו האי שאין ש"ץ תוקע אלא אחר. וטעמא כדתנן במשנה ד' פ"ה דברכות לענין נשיאת כפים. וכל חלוקי דינין דהתם. שייכי נמי הכא. הרא"ש: ובשעת ההלל . כתב הרמב"ם משום דאין אומרין הלל בראש השנה כו'. דאפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. וישראל אומרים שירה. גמ': הראשון מקרא את ההלל . משום דזריזין מקדימין למצות. גמרא: מקרא ולא קתני קורא . היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה. והן אומרים הללויה. הר"ן. ועיין משנה י' פ"ג דסוכה:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 4:7
השני הש"ץ המתפלל מוסף, דגם הם נהגו בכל יו"ט שאחד מתפלל שחרית ואחר מוסף, וכן משמע בתענית [פ"א מ"ב]: מתקיע ר"ל תוקעין בתפלתו. ולא קאמר "תוקע". דאין ש"צ תוקע רק במובטח שלא יטעה בתפלתו [תקפ"ה]. ונ"ל דלא קאמר נמי "בשנייה תוקעין". דקמ"ל דרק בתפלת ש"ץ תוקע ולא בתפלת לחש [ודלא כיש נוהגין שהביא המג"א תקצ"ב]. ובאמת בתחלה תקנו הט' ברכות והתקיעות שעל הסדר בתפלת שחרית, וחשבו העכו"ם שישראל תוקעין להתכנס למלחמה, ועמדו והרגום. אמנם כשארבו להם כל הו' שעות ראשונות וראום מתפללין וקורין בתורה, אמרו בנמוסייהו עוסקים., והניחום לתקוע [ומכאן נראה שגם הם היו רגילין להרבות בפיוטים בר"ה, כדי שימשוך יציאתם עד אחר חצות כמונו [כרמג"א תקפ"ד סק"ד] ושכן ראוי לעשות]: ובשעת ההלל בשאר יו"ט: ראשון מקרא את ההלל המתפלל שחרית, קורא הלל, דזריזין מקדימין למצות. ולא תני "קורא". משום דמנהגם היה שהש"ץ מקרא לצבור [כפ"ג דסוכה]:
Sefaria · Yachin on Mishnah Rosh Hashana 4:41-44