Rosh Hashana 4:9 — The Order of the Shofar Blasts
MishnayosMoed › Rosh Hashana › Perek 4 › Mishnah 9מוֹעֵד ‹ ראש השנה ‹ פרק ד׳ ‹ משנה ט׳
The Order of the Shofar Blasts
סֵדֶר תְּקִיעוֹת
This Mishnah is:a procedure, then a case, then a rule · with a machlokeswhat does that mean?▶ watch this part
Mishnah ראש השנה ד׳:ט׳ · Rosh Hashana 4:9
סֵדֶר תְּקִיעוֹת,
שָׁלשׁ, שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ.
שִׁעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלשׁ תְּרוּעוֹת.
שִׁעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלשׁ יְבָבוֹת.
תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה,
וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִשְׁתַּיִם,
אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אֶחָת.
מִי שֶׁבֵּרַךְ
וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר,
תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים.
כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב,
כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,
שְׁלִיחַ צִבּוּר
מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:
The order of the blasts:
three sets, of three blasts each.
The length of a tekiah — one long blast — is like three teruos.
The length of a teruah is like three yevavos — three sobs.
He blew the tekiah of the first set,
and drew the second out the length of two:
he has no more than one in hand.
One who said the brachos
and only afterwards a shofar came to hand:
he blows tekiah, teruah and tekiah three times.
Just as the shliach tzibbur is obligated,
so every single individual is obligated.
Rabban Gamliel says:
the shliach tzibbur
discharges the public of their obligation.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The shape of it▾
Summary Chartwhat does this mean?
The Order of the Shofar Blasts▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| How many blasts, and in what pattern? | Three sets of three — tekiah, teruah, tekiah | — |
| How long is a tekiah? | Three teruos | — |
| And a teruah? | Three yevavos | — |
| May one long tekiah close one set and open the next? | No — it counts as one | — |
| A shofar reached him only after he davened — does he repeat it? | No — he just blows the three sets | — |
| May a man rely on the shliach tzibbur's Shemoneh Esrei? | Tanna Kamma: No — every individual is obligated | — |
| Rabban Gamliel: Yes — he discharges the public | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (11)▾
סדר תקיעות שלש. אחת למלכויות, ואחת לזכרונות, ואחת לשופרות: של שלש שלש. תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת. לפי שנאמר שתי תרועות במקרא בראש השנה, ותרועה אחת ביום הכפורים של יובל, וילפינן שביעי שביעי לגזרה שוה לתן את האמור של זה בזה, ותרועה האמורה ביום הכפורים של יובל אנו נותנין אותה לראש השנה, נמצאו בראש השנה שלש תרועות, ושתי תרועות האמורות בראש השנה נותנין אותן ליום הכפורים, נמצאו שלש תרועות ביום הכפורים. וכל תרועה, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, דתניא מנין שפשוטה לפניה, תלמוד לומר (ויקרא כה) והעברת שופר תרועה, ומנין שפשוטה לאחריה, תלמוד לומר (שם) תעבירו שופר , הרי העברה תחלה וסוף ותרועה בינתים. ולשון העברה פשוטה משמע העברת קול אחד פשוט, הרי לשלש תרועות של ראש השנה שש תקיעות, והרי לך שלש של שלש שלש: שעור תקיעה. שעור כל התקיעות, שהם שש תקיעות: כשלש תרועות . נמצא שעור תקיעה אחת כחצי תרועה: שעור תרועה כשלש יבבות. שלשה קולות בעלמא של כל שהן. ויש מפרשים שכל יבבא היא שלשה כחות של כל שהן, נמצא שעור תרועה תשעה כחות של כל שהן, והכי מסתברא: תקע בראשונה. פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה. ומשך בשניה, תקיעה שלאחר התרועה משך כשתים, לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו אחר זו, פשוטה שלאחריה דמלכויות ופשוטה שלפניה דזכרונות : אין בידו אלא אחת. דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן: מי שברך. התפלל תפלת המוספין וברך תשע ברכות: כשם ששליח צבור חיב. בין בברכות של ראש השנה בין בתפלות של כל השנה, ואינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלה שמתפלל הוא בעצמו, כך כל יחיד ויחיד הבקי ויודע להתפלל אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו, בין בראש השנה בין בשאר כל ימות השנה. ואין שליח צבור יורד לפני התבה אלא להוציא את שאינו בקי : שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתם. בין בקי בין שאינו בקי, בין בברכות של ראש השנה בין בתפלות של כל השנה. ולמה צבור מתפללין בלחש, כדי להסדיר שליח צבור את תפלתו. והלכה כחכמים בברכות של כל השנה שאין שליח צבור מוציא אלא את שאינו בקי, אבל בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים ושל יובל שהן תשע ברכות ארכות ואין הכל בקיאין בהן, הלכה כרבן גמליאל שכשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי:
סדר תקיעות שלש – one for Malkhuyot, one for Zikhronot and one for Shofarot. של שלש שלש – Tekiah/Teruah/Tekiah for each ne, for it is stated that there are two Teruot in the Bible on Rosh Hashanah, and one Teruah on the Yom Kippur of the Jubilee [year], as we derive "שביעי" "שביעי" in an analogy (see the Bartenura to Mishnah Rosh Hashanah, Chapter 3, Mishnah 5 – which compares Leviticus 23:24 and Leviticus 25:9), to give what is stated with this one (Leviticus 23:24) with that one (Leviticus 25:9). And the Teruah that is mentioned on Yom Kippur of the Jubilee [year] we assign it to Rosh Hashanah, hence we find that on Rosh Hashanah there are three Teruot – and the two Teruot that are mentioned in [the Biblical text of Leviticus 23:24) for Rosh Hashanah we assign them to Yom Kippur, hence it is found that there are three Teruot on Yom Kippur. And every Teruah [sound], there is a simple [Tekiah] before it and a simple [Tekiah] after it, as it is taught in a Baraita: From where do we learn that we have a simple [Tekiah] before it? We are taught (Leviticus 25:9): “Then you shall sound the horn loud [תרועה] ….” And from where [do we learn] that there is a simple [Tekiah] after it? We are taught (Leviticus 25:9): “…you shall have the horn sounded [throughout your land].” Hence there is a causing of the sound to pass over a certain space/a proclamation (see Talmud Rosh Hashanah 34a) at the beginning and at the end with a Teruah in-between them. And the language of a simple העברה/proclamation implies that there is a causing of the sound to pass over a certain space/a proclamation after the simple [Tekiah]. Hence for the three Teruot of Rosh Hashanah, there are six Tekiot, and hence you have three sets of three each. שעור תקיעה – the measure of all the Tekiot which are six Tekiot [total]. כשלש תרועות – hence it is found that the measurement of one Tekiah is like one-half a Teruah. שעור תרועה כג' יבבות – three sounds in general of all of them. And there are those who explain that each trembling/staccato is three powers of all of them, hence, it is found that the measure of a Teruah is nine powers of all of them, and it is logical. ומשך בשניה – The Tekiah that comes after the Teruah stretches like two, in order to fulfill [his religious obligation] of the two that he had to do one after another, a simple [Tekiah] that comes after [the Teruah] of Malkhuyot, and the simple [Tekiah] that comes after [the Teruah] of Zikhronot. אין בידו אלא אחת – to interrupt one Tekiah for two, we don’t interrupt. מי שברך – He who prayed the Musaf nad made nine blessings. כשם ששליח ציבור חייב – whether [speaking of] the blessings of Rosh Hashanah or whether the prayers of the entire year, one does not fulfill his [religious] obligation other tahan with a prayer that a person recites on his own. Hence, each individual person who is expert and knows how to pray does not fulfill his [religious] obligation other than through his own prayer, whether on Rosh Hashanah or on the rest of the days of the year. And the emissary of the congregation does not go down before the Ark other than to fulfill [the religious obligation] of those [people] who are not expert. שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן – Whether one is expert or whether one is not expert, whether [speaking] about the blessings of Rosh Hashanah whether the prayers of the entire year [the emissary of the congregation fulfills the religious obligation of the group]. And why does the community pray silently, in order that the emissary of the congregation can arrange his prayer. But the Halakha is like the Sages regarding the blessings of he entire year, where the emissary of the congregation does not fulfill [the religious obligation] on whomever is not expert [in reciting the prayers]. But regarding the blessings of Rosh Hashanah and Yom Kippur and of the Jubilee year, which have nine long blessings and not everyone is expert in them, the Halakha is according to Rabban Gamaliel, for such as he fulfills [the religious obligations] of those who are not expert, so too, he fulfills [the religious obligations] of those who are expert in their prayers.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Rosh Hashana 4:9
Introduction The final mishnah of Rosh Hashanah deals with the order of the shofar blasts. In the commentary on this mishnah I will note some of the ways in which the halakhah has developed over the centuries. The order of the blasts: three sets of three each. There are nine core blasts of the shofar during the Mussaf Amidah three during each section, malkhuyot, zikhronot and shofarot. Each set consists of one tekiah, one teruah, followed by another tekiah. A set therefore consists of a teruah, preceded by and followed by a tekiah. The length of a teki’ah is equal to three teru'ahs, and the length of a teru'ah is equal to three yevavot. A tekiah is a longer blast than a teruah and a teruah is a longer blast that a yevavah, which is a short staccato blast. In the Talmud there is a doubt about whether a teruah consists of a few medium length notes or a greater number of staccato notes. Today we call the few medium length notes “shevarim” and we call the shorter notes “teruah.” Since it is unclear which we should do, we do both (Jews love to compromise). We also do one set that is “shevarim-teruah” because a teruah may include both the shevarim and the teruah. This doubt concerning the doubt about how the blasts are to be done is the main way in which the original nine blasts have been expanded. The service also includes sets of shofar blasts that are not done throughout Mussaf. If one prolonged the first teki'ah so that it went directly into the second, it counts only as one. At the end of one set of blasts is a tekiah. There is also a tekiah at the beginning of another set. If the shofar blower starts a tekiah at the end of one set and continues to blow long enough that it could have counted for the tekiah at the beginning of the next set, then it only counts as one tekiah. Each shofar blast must be integral and a doubly long blast counts only as one. One who has blessed [recited the Amidah] and then a shofar is given to him, he sounds a teki'ah teru'ah teki'ah three times. As we stated above, the shofar blasts are integrated into the Amidah. However, the obligation to blow the shofar is independent of the obligation to recite the Mussaf prayer. Therefore, if one does not have a shofar while reciting the Amidah, and then gets one later on, he should blow the shofar even though he has already recited the Amidah. Just as the shaliah tzibbur is obligated, so every single individual is obligated. Rabban Gamaliel says: the shaliah tzibbur (communal prayer causes the whole congregation to fulfill their obligation. The final section contains an extremely important debate concerning the function of the shaliach tzibbur, literally translated as “the agent of the community.” According to the first opinion, every person is individually obligated to recite the entire Amidah. The Talmud comments that according to this opinion, the function of the shaliach tzibbur is to fulfill the obligation for a person who doesn’t know how to recite the Amidah. One who knows how to recite the Amidah cannot have his obligation fulfilled on his behalf by the shaliah tzibbur. According to Rabban Gamaliel the shaliach tzibbur’s recitation of the Amidah fulfills the obligation of the entire community. The question then must be asked why should the other members of the community even bother reciting the Amidah? The answer given is that while the rest of the community recites the Amidah, the shaliah tzibbur has time to prepare to recite the Amidah. Congratulations! We have finished Rosh Hashanah. It is a tradition at this point to thank God for helping us finish learning the tractate and to commit ourselves to going back and relearning it, so that we may not forget it and so that its lessons will stay with us for all of our lives. Mishnah Rosh Hashanah had two main sections, one about the sanctification of the new month, Rosh Hodesh, and the other about Rosh Hashanah itself. The Jewish calendar and its connection to the moon should remain an important way in which we connect ourselves to the cycles of nature, to the waxing and the waning of the new moon. In modern times, women have reclaimed Rosh Hodesh as a woman’s holiday. I hope that learning this mishnah has aided in these celebrations and as a reminder to everyone that Rosh Hodesh is not just the recitation of Hallel but is a monthly renewal of our calendar. Rosh Hashanah remains one of the central holidays in the Jewish calendar. I hope that by learning the Mishnah we can help return to the holidays roots which are a reminder of God’s kingship and God’s salvation. And again, as always, congratulations on learning another tractate of Mishnah. We are getting close to having finished half of the Mishnah. May you have the strength and time to keep on learning more! Tomorrow we begin Taanit.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Rosh Hashana 4:9
אין בידו אלא אחת . כתב התי"ט בשם הר"ן די"מ אלא אחת, דהיינו התקיעה הראשונה שקודם התרועה, ודחה לפירוש זה בסברא בעלמא. אבל ראיתי בירושלמי דאע"ג דאין פי' המשנה כי"מ, מ"מ איכא מאן דס"ל הכי, דגרסינן התם (ה"י כא:) ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו, למה ראשה גבי סופה מצטרף, וסופה גבי ראשה מצטרף, לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אית לה ראש, ע"כ: ראש השנה מתחיל באלף ומסיים בנון היינו נא, ואין נא אלא לשון בקשה, כי בר"ה יושב הקב"ה על כסא דין, וצריך להרבות בתחינה ובקשה אולי ירחם עלינו: סליק מסכת ראש השנה. דינא דמלכותא הוא דינא: מעולה ומשור פר רצוי הוא לאל קנא. אם ישוב בקול שופר ביובל וראש שנה:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Rosh Hashana 4:9
(כב) דסיפיה דקרא דוהעברת שופר תרועה איהו: (כג) משום דמרמי לה רמי מתניתין ובריתא אהדדי, משני לה בגמרא דתנא דידן קא חשיב תקיעות דכלהו בבי. ועין תוספות יום טוב: (כד) כשלש. ר"ח גורס שלש יבבות, ולא כשלש, דהא תרועה עצמה שלש יבבות, והיכי שיך למתני כשלש. אלא שאפשר שלפי שעקר יבבות בפיו, קאמר דשעור תרועה כשלש יבבות שאדם מילל בפיו: (כה) יבבות. בגמרא, דתרועה מתרגמינן יבבא, וכתיב באמיה דסיסרא [שפטים ה] בעד החלון נשקפה ותיבב. עין תוספות יום טוב: (כו) בראשונה כו'. שאין לתקיעות שעור למעלה, שאם רצה להאריך מאריך, ואין הדבר נכר כשהוא מאריך שיתכון לשתי תקיעות, אלא מחמת כשהיא כפלים כשעור תקיעה ראשונה, משום הכי תני תקע בראשונה. הרא"ש והר"ן: (כז) ואף על פי שימשך עד שיאמר עשרה זכרונות יש לעשות כך. ועין תוספות יום טוב: (כח) אלא אחת. הינו תקיעה שלאחריה, ולא כיש מפרשים דהינו הראשונה ושמשום הכי תני תקע בראשונה: (כט) שלש פעמים. בשביל מלכויות, וכן בשביל זכרונות, וכן בשביל שופרות. רש"י: (ל) דאף על גב דכל ישראל ערבים הם זה לזה, ומהאי טעמא מוציא זה את זה בברכות המצות, הא תניא בגמרא [אמתניתין דהכא] יחיד שלא ברך אין חברו מברך עליו, וטעמא כתב הר"ן בשם ירושלמי משום דתפלה מסתבר שיהיה כל אחד מבקש רחמים על עצמו:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 4:9
משנה לחם שלש כו' ז"ל רע"ב. שעור כל התקיעות שהם שש. כשלש תרועות. נמצא שעור תקיעה אחת. כחצי תרועה. לפירש"י שעורה של תקיעה כתרועה. כ"ע וי"מ יבבא ג' כחות של כל שהו. נמצא שעור תרועה ט' כחות ושעור תקיעה לפ"ז. ד' כחות וחצי ולרש"י בפירוש שעור תקיעה כתרועה. לפד"ז מגיע לתקיעה ג"כ כשיעור ט' כחות. ועוד בה שלישיה פירוש ראב"ד.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashana 4:9
סדר תקיעות שלש של שלש שלש כך צ"ל. והביאוה תוס' ז"ל ר"פ ארבע מיתות ואיתא בת"כ פרשה י"א דפ' אמור. ושם באותה פרשה גבי ראש השנה כתיב זכרון תרועה ובפרשת פנחס כתיב יום תרועה וגבי יובל כתיב בפרשת בהר והעברת שופר תרועה ובסיפיה דההוא קרא כתיב נמי תעבירו שופר וביד שם בהלכות שופר רפ"ג סי' ד' ובטור א"ח סי' תק"צ: שיעור תקיעה. שיעור כל התקיעות כמו שפי' ר"ע ז"ל והא דתניא שיעור תקיעה כתרועה משני אביי בגמ' דלא פליגי דתנא ברא חשיב חד בבא ותו לא ותרוייהו חדא מילתא אמרי: שיעור תרועה בשלש יבבות. רבינו חננאל גריס שלש יבבות ובגמ' נמי גריס שיעור תרועה שלשה שברים ולא גריס כשלשה שברים דהא תרועה עצמה לתנא דידן שלש יבבות ולתנא דברייתא שלשה שברים והיכי שייך למיתני כשלשה אלא שאפשר שלפי שעיקר שברים ויבבות בפיו קאמר דשיעור תרועה כשלש יבבות או כשלשה שברים שאדם מייליל או מגנח בפיו הר"ן ז"ל. ובגמ' רמי והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים שהם ארוכות מייבבות ומשני אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון מ"ס שברים סבר גנוחי גנח כאדם הגונח מלבו כדרך החולין שמאריכין בגניחותיהן ומ"ס ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה. ועיין בהר"ן ז"ל דלפי שיטה אחת שהביא שם תקיעה תלויה בתרועה ולפי שיטת הראב"ד ז"ל שהביא שם אין תקיעה תלויה בתרועה כלל ע"ש. ועיין עוד שם במה שכתב בשם רבינו האיי גאון ז"ל שכתב בתשובה אל תחשבו בלבבכם כי בימי ר' אבהו נפל ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות הן אחת אומרת תרועה שלש יבבות ואחת אומרת תרועה ג' שברים והא אמרינן אמר אביי בהא ודאי פליגי וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהם עושין תרועה יבבות קלות ומהם עושין תרועה יבבות כבדות שהן שברים ואלו ואלו יוצאין ידי חובתם שברים כבדים תרועות הן יבבות קלות תרועות הן והיה הדבר נראה כחלוקה אע"פ שאינה חלוקה שהרי התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונים שיעור תרועה שלש יבבות והללו שונים שיעור תרועה שלש שברים אלו משנתם כמנהגם ואלו משנתם כמנהגם וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא ולא היו מטעין אלו את אלו אלא מר קתני כי אתריה ומר קתני כי אתריה וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה הם וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה הם וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואים אותו כחלוקה עכ"ל ז"ל: והביא דבריו אלו בבית יוסף סימן תק"ץ והאריך יותר וכתב עוד ודברים אלו כתב הריטב"א בתשובה וכתב על זה ומזה הטעם בתקיעות של סדר התפלה אין עושין בכל ברכה אלא אחד מהסימנים ואילו היתה תקנת ר' אבהו מפני הספק היה לנו לעשות בכל אחד מהן שלש סימנים שאל"כ אין בשלשתן אלא אחת שתהיה אמת אבל לפי זה שלשתן אמת ואדם יוצא בכל אחד מהם ולפיכך כדי שלא להטריח על הצבור די לנו באחת מהם וגם כדי שיתברר מתוך כך שכולן אמת ואנו עושין תחלה דברי ר' אבהו ואח"כ דברי תנא ברא ואח"כ דברי תנא דמתני' להעלות בקדש לפתוח בקטן ולסיים בגדול וזה כפתור ופרח עכ"ל ז"ל. ומה שאין אנו תוקעין תרש"ת לפי שידוע כי האדם כשתמצאנו תלאה הוא מתאנח תחלה כמו שלשה שברים ואח"כ ירים קולו כדמות תרועה: תקע בראשונה. פ' ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כ"ז:) ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. י"מ דהיינו תקיעה שלפני התרועה אבל אותה תקיעה שניה לא עלתה לו לכלום והיינו נמי דקתני תקע בראשונה דאי לא תימא הכי למה ליה לאדכורי כלל הכא תקיעה ראשונה וי"מ דהיינו תקיעה של אחריה ולומר דלסוף סימן עלתה לו ולא להתחלת זמן וכ"ש דראשונה שבסימן שעולה לו ועיין בהר"ן ז"ל. ובירוש' דפירקין ודפ' ראוהו ב"ד ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וסיפה גבי ראשה מצטרף לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אית לה ראש ע"כ: ועיין על ירוש' זה בהר"ן ז"ל: מי שבירך וכו'. וביד שם ספ"ג ובטור א"ח סי' תקצ"ב. ובגמ' טעמא דלא ה"ל שופר מעיקרא הא הוה ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו ומוקמי לה דוקא בצבור אבל יחיד אפי' אם יש לו שופר אינו מפסיק בברכות לתקוע ואפי' יש לו מי שיתקע לו. וכתיב בכל בו סימן ס"ד הצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות אבל היחיד שומען על הסדר ולא שיקדים תרועה לתקיעה אלא שאין לשמען על סדר הברכות ויש פוסקים דכיון דיחיד אינו שומען על סדר הברכות טוב שישמע אותן לפני הברכות ומוכחי האי סברא מהא דאמרי' בירך ואח"כ נתמנה לו שופר משמע שאם נתמנה לו קודם שבירך שתוקע קודם שיברך ע"כ ולדבריהם ז"ל ניחא דקתני במתני' מי שבירך לשון יחיד אע"ג דמתניתין מוקמינן דיוק שלה דוקא בצבור כדכתיבנא: תוקע ומריע ותוקע תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. כך נראה שצ"ל. אכן מתוך פי' רש"י ז"ל שפירש תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות ע"כ משמע קצת שאינו גורס רק פעם אחת תוקע ומריע ותוקע. וכתב הר"ן ז"ל נראה לי שלכך הקדימו תקיעות שמיושב אע"פ שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר לפי שאילו היו מקדימין אותם אפשר שלא יהיו חוששין אח"כ לתקיעות שמיושב שאינם אלא לערבב את השטן בלבד ולפיכך הקדימו תקיעות שמיושב שמדוע שלא יזלזלו באותם שעל סדר הברכות עכ"ל ז"ל. ועיין במ"ש לעיל בפירקין סי' ה' בשם בעל המאור ז"ל: ר"ג אומר ש"צ מוציא וכו'. מסקי' בגמ' מכח ברייתא דר"מ בלבד הודה לר"ג בר"ה ויום הכפורים של יובל ומשום הכי הלכתא כר"ג באלו אע"פ ששאר חכמים לא הודו לו אפי' באלו: ששליח צבור. בשבא מפני שהוא סמוך וביד פ"ח דהלכות תפילה סי' ט' ובטור א"ח סי' קכ"ד וסי' תקצ"א: סליק פירקא וסליקא לה מסכת ראש השנה בעה"י הטוב ומטיב לבריות נתחיל מסכת תעניות.
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashana 4:9
עד עכשיו עסקנו בדיני תקיעה, וטרם הוסבר מהי התקיעה. במקרא נזכרים שני מונחים: "תקיעה" ו"תרועה", ואלו חוזרים במקורות שונים. הצירוף של שני קולות אלו הרכיב את סדר התקיעות. סדר תקיעות כך הוא: שלוש – תקיעות במלכויות, זיכרונות ושופרות, כפי שראינו במשנה ה. כל תקיעה הייתה שלשלוש שלש – תקיעה, תרועה ותקיעה, וסך הכול תשעה קולות. שיעור תקיעה כדי שלוש תרועות – אורך התקיעה כשלוש תרועות, שיעור – אורך תרועה כדי שלוש יבבות – התרועה היא מה שכיום נקרא "שברים". בסך הכול היו אלו תשעה קולות, וכך גם פני הדברים בתוספתא (פ"ב [ד] הט"ו). יש מהראשונים שגרסו "שיעור תרועה שלש יבבות", ומשמע שאין מדובר על אורך התקיעה אלא על תיאורה, ותרועה היא שלוש יבבות 117 כך גרס כנראה רבנו חננאל, וכך מפרשו הר"ן. . בתלמודים התקשו במונח "תרועה". בירושלמי (נט ע"ג) שני פירושים: "טרימוטה" או שלוש "דקיקן". הפירוש השני הוא שתרועה היא שלושה קולות דקיקים, כגרסת מהרי"ץ גיאת. משמעות המונח "דקיקן" איננה ברורה 118 תבורי, מועדים, עמ' 244. . הירושלמי אף מבהיר שהתרועה באה בתוך התקיעה, כלומר אחריה. המשנה מזכירה שאורך התרועה שלוש יבבות, אך מהירושלמי משמע שהתרועה היא שלושה קולות קצרים. המילה "טרימוטה" או "טרגמוטה" היא מן היוונית, אולי מן המונח בשירה τρίμετρως (טרימטרוס) שמשמעו מקצב של שלוש. לוי מציע ςτρομηρό (טרומרוס), שמשמעו לרעוד 119 לוי, מילון, ח"ב עמ' 191. , ושתי האפשרויות מציעות את צלצול התרועה השונה מהתקיעה שהיא קול ישר ושלם. סוגיית התלמוד הבבלי מסובכת הרבה יותר, ומסקנות חשובות אחדות עולות ממנה (לד ע"א-ע"ב). ראשית נקבע בה שהתרועה היא בין שתי תקיעות; נראה שזהו סדר מגובש ונוקשה קצת יותר מהירושלמי. העיקרון של שש תקיעות ושלוש תרועות נאמר כבר בתוספתא, אך סדרן המדויק נמנה לראשונה בבבלי. כפי שנראה, המשנה בהמשך מזכירה מצב של תקיעה אחר תקיעה. אפשר להסביר שמדובר שם באדם שתקע, הריע ותקע בשנייה. ברם הסבר זה אינו מגוף המשנה, וייתכן שהסדר היה אחר. החידוש הגדול הוא הנהגתו של רבי אבהו בקיסריה שאיננו מכירים אותה מתלמוד ארץ ישראל: "אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה". הבבלי מסביר שרבי אבהו עשה כן מספק, האם תרועה היא שלוש גניחות (תקיעות קצרות) או שלוש יללות (תקיעות קצרות עוד יותר), ולכן קבע לעשות את שתיהן. בעיני התלמוד ההסדר שהציע רבי אבהו בעייתי, שכן יש בו הפסקה בסדר התקיעות. מכאן ניתן להבין כיצד התפתחו התקיעות: כמו במקרים רבים לא הכריעה מסורת ההלכה במחלוקת אלא צירפה את כל הדעות, וכך אנו תוקעים עד היום שלוש פעמים: פעם תקיעה, שברים-תרועה ותקיעה, פעם תקיעה, שברים ותקיעה ופעם תקיעה, תרועה ותקיעה, בסך הכול 30 תקיעות בכל פעם, ובסך הכול 90 קולות. עשרה קולות נוספים נקבעו כדי "לעגל" את סך התקיעות למאה. הכרעה זו אינה בתלמודים, ואף גאוני בבל התנגדו לה. בתשובת רב האי מסופר על מנהגם של השואלים לתקוע כל פעם לא שלושה קולות אלא שלושים 120 אוצר הגאונים לראש השנה, עמ' 68-61. הגאונים מזכירים מנהגים שונים, והנושא ראוי לעיון בפני עצמו. . הגאון מתנגד לכך, ומשמע שבישיבות בבל תקעו רק שלוש תקיעות. בנוסח ארץ ישראל שב"הלכות ארץ-ישראל מן הגניזה" נאמר שתוקעים כל פעם שלוש תקיעות של שלושה קולות: תקיעה, שברים ותרועה 121 מרגליות, הלכות ארץ-ישראל, עמ' קנא. . ההחמרה והוספת התקיעות לא באו, אפוא, מתוך חוגי החכמים. נראה שפעלו כאן שתי מגמות: האחת לצאת ידי חובת כל הדעות, אך יותר מכך פעל כאן הרצון להפוך את התקיעות למעמד ציבורי. בימי המשנה והתלמוד היו התקיעות מרכיב שולי בתפילת הציבור, ועיקר התקיעה היה ביחיד, כל אחד בביתו. משהתגבשה התפילה הפכו התקיעות למרכז התפילה, ונעשו ארוכות יותר כדי להגדיל את המעמד הציבורי 122 להתפתחות התקיעות ראו תבורי, מועדים, עמ' 245-242. . בבבלי מובאים דברי רבי יוחנן שהתקיעות אינן צריכות לבוא כסדרן (לד ע"ב), אך בהווי היום-יום נקבע סדר נוקשה ומורכב שהגיע לבסוף למאה קולות, בזמנים קבועים בתפילה 123 התפתחות התקיעות בימי הביניים, בקהילות ישראל השונות, מחייבת עדיין בירור. . המספר המהותי המרכיב את התקיעות הוא שלוש, וכפולותיו מרכיבות את מניין התקיעות השונות. המספר שלוש כמרכיב ליטורגי חוזר בנושאים רבים בראש השנה ובחגים אחרים. כך, למשל, תפילת החג מורכבת משלוש ברכות ראשונות, שלוש אחרונות וברכת חג באמצע; תפילת ראש השנה מורכבת משלוש ברכות בפתיחה, שלוש בסופה ושלוש באמצע. הוא הדין במעמדי ציבור נוספים. עם זאת שלוש אינו המניין המקודש היחיד, ולעתים מופיע גם ארבע כמספר מנחה. בברכת המזון, למשל, שלוש או ארבע ברכות, והוא הדין בתפילות נוספות אחרות. מספר התקיעות גדל והלך במהלך הדורות, ונגענו בכך בקצרה במבוא. מכל מקום, חכמים לא ראו בעיה בהוספת תקיעות ולא ראו בכך בבחינת "בל תוסיף" 124 ראו הסברו של הרא"ש לדף טז ע"ב. . תקע בראשונה ומשך בשנייה בשתים – אם תקע, הריע ואת התקיעה השלישית משך כאורך שתי תקיעות, ואין – האות וי"ו מיותרת, ואינה בדפוסים; אין צורך להגיה אותה וייתכן שבאה להדגשה, בידו אלא אחת – תקיעה ארוכה זו היא תקיעה אחת ואינה עולה לו לשתי תקיעות. לפי הסבר זה, המופיע אצל ראשונים, המשנה מניחה שסדר התקיעות הוא תקיעה, תרועה, תקיעה ואחר כך סבב נוסף המתחיל בתקיעה. זהו הסדר המקובל כיום בעקבות התלמוד הבבלי, כמו שביארנו. ברם, כל זה אינו כתוב במשנה. ייתכן לפרש את המשנה שהתוקע רצה לתקוע שתיים או שלוש תקיעות ברציפות, ולכך המשנה מתכוונת כשאינה מזכירה כלל את התרועה. פרשני התלמוד שאלו את עצמם איזו תקיעה בידו, הראשונה או השנייה 125 אוצר הגאונים לדף כו ע"ב (עמ' 44), וראו המאירי למשנתנו, חידושי הרא"ש, מהרי"ץ גיאת, הריטב"א, בעל הון עשיר ועוד. ; לשאלה יש משמעות בסדרי התקיעה המורכבים והמדויקים שנקבעו לאחר תקופת התלמוד. בימי המשנה היו התקיעות פשוטות יותר, ולשאלה איזו תקיעה "נחשבת" יש משמעות פחותה ואיננה עניין למשנה. משברך ואחר כך נתמנה לו שופר – אדם ש"בירך" כאן הוא מי שהתפלל את התפילה עצמה, כפי שעולה בבירור מהתוספתא, כלומר מי שהתפלל תשע ברכות ולא היה בידו שופר, ואחר כך מצא שופר ורוצה לתקוע בעצמו. כפי שראינו היה מקובל שרבים מהציבור תקעו כל אחד לעצמו בזמן התפילה, ואף ללא קשר אליה. התוקיע – האות ה"א מיותרת, וצריך להיות תוקע ומריע ותוקיע – פעם אחת, ואחר כך תוקיע ומריע ותוקיע – פעם שנייה. ההכפלה חסרה בסדרת עדי נוסח 126 ההכפלה מופיעה גם ב- ע, קת, ת, מיל, מל, מנ, מפ, מדלק, מז, מרא, מרש, כ, מרג, מפי. והיא מיותרת, וכך שלוש פעמים – הווה אומר האיש תוקע את תשע התקיעות, אך לא כסדרן בתפילה אלא ברצף. כאן כבר מדובר בתרועה בין שתי תקיעות, ואולי זה הרמז הראשון לסדר התקיעות כפי שהוא בידינו כיום. כשם ששליח הציבור חייב – בתקיעת שופר, כן כל היחיד ויחיד חייב – לתקוע בעצמו, רבן גמליאל אמר ששליח הציבור מוציא את [הרבים] ידי חובתן – ואין היחיד צריך לתקוע בעצמו. בתוספתא רבן גמליאל מוסיף ושואל את חכמים לשיטתם, מדוע בכלל צריך שליח הציבור לתקוע (פ"ב [ד] הי"ח). חכמים עונים שזה כדי להוציא ידי חובת מי שאין לו, או אינו יודע. ניתן להוסיף ולהסביר שתקעו בבית הכנסת כחלק מהמעמד הציבורי, ובמקביל תקע כל אחד לעצמו כאוות נפשו. מצד אחד לא היה התוקע היחיד חייב לתקוע כסדר, כפי שאמרה משנתנו וכפי שמודגש בתוספתא (שם הט"ז), ומצד שני הרבו בתקיעת יחידים וזה היה מרכיב מהותי באווירת החג של ראש השנה. במהלך הוויכוח (תוס', שם הי"ח; בבלי, לד ע"א) חכמים מנסים להוכיח את כללי התקיעה ולגזור אותם מכללי התפילה, שהרי גם בתפילה כל אחד מתפלל ושליח הציבור אומר את התפילה בקול. מניסוחה של הטענה היו כמה ראשונים שפירשו שמדובר בתפילה 127 כך הרמב"ם, המאירי ואחרים. נראה שהראשונים התקשו לתאר לעצמם מציאות של בית כנסת ללא בעל תוקע. ברם, כאמור, בימי המשנה היה מקובל שהיחידים תוקעים. המציאות המאוחרת הקשתה על ראיית המשנה כפשוטה. , וכל הוויכוח אינו על התקיעה אלא על התפילה. ברם, מהתוספתא משמע ללא ספק, כאמור, שמדובר בתקיעת שופר, וכן יוצא מההקשר שמשנתנו מצויה בו. מן המשנה משמע שהיה בבית הכנסת תוקע, אך במקביל תקעו היחידים לעצמם בתפילה, ואחריה. הבבלי מעיד במפורש שזה היה הנוהג ביבנה (ל ע"א), וכן פורשה המשנה הקודמת. מאוחר יותר התמסדה התקיעה והתפשט הנוהג שרק אחד תוקע. ברם, עוד הגאונים מזכירים את הנוהג: "הרבה מן הזקנים ומן בעלי הבתים תוקעין בשופר בראש חודש אלול" (אוצר הגאונים לראש השנה, עמ' 32). המדובר בתפילות החול, אך קל להבין שאם בחול כך, קל וחומר בחג עצמו. בתשובה אחרת נאמר: "...אין אנו עושין כן בתורת מנהג ולא שמענו שאבותינו נהגו כך, אלא שיחידים מתעסקים כל אחד ואחד כתאותו... אלא מצוה מן המובחר להתריע אחר סיום התפילה... ואם אין עושין כן אין בכך כלום" (שם, עמ' 50). אם כן, הגאון כבר אינו מכיר את הנוהג של תקיעת יחידים למעשה, אך הוא יודע עליו, והוא ממקמו לאחר התפילה. במהלך הדיון הוא מזכיר את הנוהג ביבנה, וגם מנהג אחר לתקוע אחר התפילה כדי "לערבב את השטן". שינוי המנהג שהיחידים תוקעים השפיע גם על נוסח הברכה. במקורות קדומים הנוסח הוא "לתקוע בשופר", והגאונים התקינו את הנוסח "לשמוע קול שופר" (שם, עמ' 58), נוסח התובע מהמתפללים פעילות פסיבית בלבד.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashana 4:9
סדר תקיעות שלש של שלש שלש כו': העיקר אצלנו כי תקיעות של ר"ה ותקיעת יובל שוין וכל הכתוב בר"ה נתחייבנו כמותו ביובל וכל מה שכתוב בתקיעת יובל נתחייבנו כמותו בראש השנה וכאלו הכתובים בו כולם נכתבו בכל אחד משני הזמנים וזה למה שאמר השם [ויקרא כה] והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' ובאה הקבלה שיהיו כל תקיעות של חדש השביעי זה כזה והעיקר אצלנו כי כל תרועה יש תקיעה לפניה ולאחריה וכן באה הקבלה מניין שפשוטה לפניה תלמוד לומר והעברת שופר ומניין שפשוטה לאחריה תלמוד לומר [שם] תעבירו שופר ונשנית מלת תרועה בר"ה וביום הכפורים ג' פעמים והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה יום תרועה יהיה לכם ולפיכך תוקעין ג' תרועות ושתי תקיעות לכל תרועה כמו שנתננו העיקר ואלו הם הט' תקיעות שנתחייבנו בהם בר"ה וביום הכפורים. ואמר שיעור תקיעה כג' תרועות ר"ל כי שיעור כל התקיעות הוא כשיעור כל התרועות והם ג' ומפני זה אנו תוקעין היום תקיעות הרבה כמו שהוא נראה לעין לפי שנתחדש לנו ספק אם התרועה הנזכרת בתורה היא אותה שאנו קורין היום תרועה והיא כמו יללה או אם ג' שברים היא התרועה או אם שם תרועה נופל על שני מינים ולפיכך אנו תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת ג' פעמים ומפני מה אין אנו תוקעין תרש"ת לפי שמצינו אומר בתרגום תרועה יבבא וכתיב [שופטים ה] בעד החלון נשקפה ותיבב. ומן הידוע כי האדם כשתמצאנו תלאה הוא מתאנח תחלה כמו ג' שברים ואח"כ ירים קולו בדמות תרועה: ואמרו תקע בראשונה ענינו כי כשתקע תקיעה הראשונה שהיא קודם התרועה והאריך בה זמן ואח"כ הריע ואח"כ תקע תקיעה שניה והאריך בה זמן כמו שהאריך בראשונה כדי שתעלה לו לפי דעתו אותה תקיעה לשתי תקיעות אחת לתשלום בבא הראשונה ואחת לתחלת בבא שניה ואמר בכאן שלא תעלה לו אלא בתקיעה אחת בלבד. ורצה באמרו מי שבירך כמו מי שהתפלל כי התפלה הם תשע ברכות שקדם זכרם והם ג' ראשונות ומלכיות וזכרונות ושופרות ושלשה אחרונות. ואמרם כשם ששליח צבור חייב ר"ל חייב בברכות ומחלוקת רבן גמליאל וחכמים אינו בתפלת ר"ה בלבד אבל המחלוקת בכל התפלות כולם כי חכמים אומרים כשם ששליח צבור אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו כך כל יחיד ויחיד אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו ורבן גמליאל אומר כי בתפלת שליח צבור יוצא ידי חובתו היודע להתפלל ומי שאינו יודע והלכה כרבן גמליאל בתפלת של ר"ה ושל יוה"כ בלבד לפי שהתפלות ארוכות בשני ימים אלו: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת ראש השנה
The general rule among us is that the Shofar blowing for Rosh Hashanah and the Shofar blowing for the Jubilee are equivalent,and everything that is stated regarding the Rosh Hashanah Shofar blowing is indeed an obligation also on the Jubille, and all that is said regarding the Shofar blowing on the Jubilee is also obligatory on Rosh Hashanah, and like these, all the Biblical verses that were stated for each one of the two days are together, and all of this is is the case because God said (Leviticus 25:9): “Then youshall sound the horn loud in he seventh month, [on the tenth day of the month -the Day of Atonement – you shall have the horn sounded throughout your land],” (see Tractate Rosh Hashanah 33b) and it comes in the received tradition that all of the of the Teruot of the [first day of the] Seventh Month are this like that (see Tractate Rosh Hashanah 34a). And another general principle among us is that each Teruah/tremolo has a Tekiah before it and and a Tekiah after it, and so they stated in the received tradition: From where that a simple sound precedes it? The inference teaches us (Leviticus 25:9): “”you shall have the horn sounded/תעבירו שופר” (see Tractate Rosh Hashanah 33b) and the word “Teruah” is multiplied/doubled on Rosh Hshanah and Yom Kippur three times, (Leviticus 25:9): “And you shall sound the Shofar loud in the seventh month,etc.” and (Leviticus 23:24): “you shall observe complete rest, a sxred occasion commemoratd with loud blasts,” (Numbers 29:1): “You shall observe it as a day when the horn is sounded,” behold these are the three Teruot/tremolo sounds , and the six Tekiot as as we have explained, they make the nine Tekiot that are obligatory on Rosh Hashanah and Yom Kippur [of the Jubilee year]. And it is stated [in the Mishnah]: "שעור תקיעה כדי שלש תרועות" – meaning to say that the measure And all of the Tekiot which are six is like the measurement of all of the Teruot/tremolo sounds which are three, and how we sound tny Tekiot as is known, because it is doubtful to us iisf the Teruah that is spoken of in the Torah is like a יללא/lamentation or howlinhat, it raises its voice and g or that the Teruah is three broken notes, or that the nomenclature Teruah falls upon both kinds together (see Tractate Rosh Hashanah 34a), and therefore, we sound the Shofar תשר"ת (Tekiah, Shevarim, Teruah, Tekiah ) three times, and תש"ת (Tekiah, Shevarim, Tekiah) and תר"ת (Tekiah, Teruah, Tekiah) three times, but we don’t sound תרש"ת (Teruah, Shevarim, Teruah) because we found it stated in the Aramaic translation of the word תרועה is יבבא/an alarm. And it is stated (Judges 5:28): “Through the window peered Sisera’s mother/"בעד החלון נשקפרה ותיבב" and it is known that if evil comes upon a person it is from a pretext first like the three broken sounds, and afterwards he raises his voice and speaks like a Teruah/tremolo. And it is stated [in the Mishnah]: "תקע בראשונה וכו'" /if one sounded a sustained note first. It’s explanation is that iff one sounded a Tekiah/sustaining note first that is prior to the Teruah/tremolo note and made it longer for a period of time, and afterwards sounded the Teruah/tremolo, and after that sounded a second Tekiah/sustained note and lengthened it double in measurement of the first one in order that it is could for him according to his understanding in place of two Tekiot one at the end of the first gate/segment and the second at the start of the second gate/segment, it comes to inform you that it does not count for him othr than the one Tekiah alone, and even if if he lengthened it all what is bpossible, he does not have in his hand other than only one gate/segment. And he wanted as it is stated [in the Mishnah]: "מי שברך" - he recited the prayers [of the Musaf service with Malkhuyot, Zikhronot and Shofarot] that the prayer is nine blessings which were mentioned above, and they are the first three [blessings] and Malkhuyot, Zichronot and Shofarot and the last three [blessings]. And it is stated [in the Mishnah]: "כשם ששליוח צבור חייב" – meaning to say that he is obligated in the blessings. And the dispute between Rabban Gamaliel and the Sages is not regarding the prayer of Rosh Hashanah [Musaf] alone, but rather that they disputedd in all of the prayers, for the Sages state that the Shaliah Tzibbur/emissary of the congregation does not fulfill the religious obligations other than those who do not know how to pray, but a person who knows how to pray does not fulfill his religious obligation other than through his own prayer. But Rabban Gamaliel holds that he fulfills his religious obligation through the prayer of the Shaliah Tzibur those who knows [how to pray] and those who don’t know [how to pray]. And the Halakha is according to Rabban Gamaliel only on Rosh Hashanah and Yom Kippur (see Tractate Rosh Hashanah 35a), beause of the length of the prayers on those two days.
Sefaria · Rambam on Mishnah Rosh Hashana 4:9
ברע"ב ד"ה אין בידו כו' דאפסוקי תקיעה כו' וכפי' רש"י. לפי המסקנא בגמ' (כ"ז כ"ח) דתחלה בלא סוף או איפכא לא כלום הוא. לא היה צריך לזה עי"ש: שם בתוי"ט ד"ה ומשך בשניה בסופו. דקאי אסיפא ליחיד שבירך ואח"כ כו'. שגגה פלטה הקולמוס דיחיד אף אם היה לו שופר אינו תוקע על סדר הברכות כדפסקינן לקמן:
Sefaria · Rashash on Mishnah Rosh Hashana 4:9
שלש של שלש שלש. כתב הר"ב לפי שנאמרו שתי תרועות במקרא בר"ה. בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה דפרשת אמור. ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' יום תרועא יהיה לכם דפרשת פנחס. ותרועה אחת ביום הכפורים של יובל. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביה"כ דפרשת בהר. ומ"ש הר"ב ומנין שפשוטה לאחריה. ת"ל תעבירו שופר. דסופיה דקרא [דוהעברת] שופר תרועה איהו: שעור תקיעות כשלש תרועות. פי' הר"ב שעור כל התקיעות שהם שש תקיעות. כשלש תרועות. משום דמרמי לה רמי מתני' וברייתא אהדדי. ומשני לה בגמרא דתנא דידן קא חשיב לה תקיעות דכולה בבי. וזה שאמר הר"ב שעור כל התקיעות וכו'. ולפירוש הראשון שכתב הר"ב דשיעור תרועה כשלש יבבות שלשה קולות בעלמא כל שהן. הקשה הר"ן דפלגא דידהו דהיינו קול וחצי זוטר שעורא טפי. ובכהאי גוונא לא מקרי העברה. דלשון העברה דמינה ילפינן לתקיעה קול ארוך משמע. ומפרש דתקיעות דכולהו בבי דקאמרינן תקיעות ראשונות דכולהו בבי דהשתא שעור תקיעה כתרועה ושעור תקיעות אחרונות לא איצטריך ליה למתני דפשיטא ליה דשעור של אחרונות כראשונות. ע"כ. גם לשון רש"י הכי קאמר שעור השלשה תקיעות ככעור ג' התרועות. והרמב"ם כתב ג"כ שעור כל התקיעות כלשון הר"ב והוסיף ביאור בחבורו פ"ג שכתב שעור תרועה כשתי תקיעות. אבל יש לומר שהוא סובר כיש מפרשים שכתב הר"ב שנמצא לפירושם דשעור תקיעה אחת ד' כחות וחצי שבזה מקרי קול ארוך. וכבר פירש המגיד והטור. שכן דעת הרמב"ם בשעור היבבא. ואולי שמפני כן הוא שכתב הר"ב על פירוש דיש מפרשים דהוא מסתבר: שעור תרועה כשלש יבבות. כתב הר"ן ר"ח גורס שעור תרועה שלש יבבות ול"ג כשלש דהא תרועה עצמה שלש [יבבות] והיכי שייך למתני כשלש אלא שאפשר שלפי שעיקר יבבות בפיו [כדלקמן] קאמר דשעור תרועה כג' יבבות שאדם מיילל בפיו: יבבות. בגמרא. דתרועה מתרגמין יבבא וכתיב באמיה דסיסרא (שופטים ה׳:כ״ח) בעד החלון נשקפה ותייבב. ולשני הפירושים שכתב הר"ב לעיל בשעור יבבא. לתרווייהו ענין יבבא ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה. וזה שאמר הר"ב בפי השני יבבא היא שלש כחות של כל שהן ולא כתב כשעור של שלש כחות וכו'. ולפי שלפי' זה נמי היבבא היא בקולות קצרים אלא שסובר שקול אחד קצר לאו כלום הוא ואין אדם מיבב בקול אחד בלבד אלא בג' כחות קצרות ולפיכך שעור יבבא אחת היא בג' כחות של כל שהן. כלומר שעושה ג' כחות תכופות וקצרות ומפסיק וזהו יבבא אחת. אבל שעור ג' כחות קצרות בכח א' הוא הנקרא שבר לשני הפירושים. ומיהו לא סגי ליה כשעושה ג' כחות קצרות בלבד לצאת בה ידי חובת תרועה שהיא יבבא אחת כמו דלפירוש קמא לא סגי בכח אחד שהיא יבבא אחת. אע"ג דלא כתיב אלא תרועה דמתרגמין יבבא. ומשמע חדא. אלא ודאי סברא בעלמא. אי נמי קבלה בידם דבחדא לא סגי. אבל הוכחה מן הכתוב לא מצאתי: תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים וכו'. שאין לתקיעות שעור למעלה שאם רצה להאריך מאריך ואין הדבר ניכר כשהוא מאריך שיכוין לשתי תקיעות. אלא מחמת כשהיא כפלים בשעור תקיעה ראשונה ומשום הכי קתני [תקע] בראשונה שבתחלת הסימן. והאריך בשניה כשתים בראשונה. סלקא דעתך אמינא כיון דהאריך בה כשתים שבראשונה דליהוי כאילו הפסיק בינתים. ואיכא שתי תקיעות קמ"ל. הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ן: ומשך בשניה כשתים. כתב הר"ב לצאת בה כו' פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות. וכן לשון רש"י. ואע"פ שימשוך עד שאמר עשרה זכרונות יש לעשות כן. א"נ כריב"ן דאם אמר שלש יצא. וכ"ש לדברי הפוסקים דכשאומר ובתורתך כתוב לאמר דיצא ונוסח הברכה אינה מעכבת לאומרה כל כך בארוכה. ועוד יש לומר דקאי אסיפא יחיד שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר כו': אין בידו אלא אחת. היינו תקיעה שלאחריה. ולא כי"מ דהיינו תקיעה ראשונה ודמש"ה אצטריך למתני תקע בראשונה דאמאי לא תעלה לו לתקיעה אחת דהא כונת מצות תקיעה היתה לו. אלא לתקיעה אחרונה של סימן העבר עלתה לו ודקתני תקע בראשונה כתבתי לעיל. הר"ן: נתמנה. מפורש במשנה ד' פ"ז דשביעית: תוקע ומריע ותוקע ג"פ. תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות. וכן בשביל זכרונות. וכן בשביל שופרות. רש"י: כך כל יחיד ויחיד חייב. כתב הר"ב ואין ש"צ יורד לפני התיבה. אלא להוציא את שאינו בקי. דאע"ג דכל ישראל ערבים הם זה לזה ומה"ט מוציא זה את זה בברכת המצות כמ"ש בס"פ דלעיל. הא תניא בגמ' דהכא בפיסקא דמי שבירך וכו'. יחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו. וטעמא כתב הר"ן בשם ירושלמי משום דתפלה מסתבר שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו [*ופסק ההלכה שכתב הר"ב. גמרא]: סליקא לה מסכת ראש השנה
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 4:9
שלש ג' בבות, בבא א' למלכיות, ובבא א' לזכרונות, ובבא א' לשופרות: של שלש שלש ר"ל כל בבא הוא תקיעה תרועה תקיעה. דבתורה לא נזכרו רק ג' תרועות, וקיי"ל דכל תרועה, תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה: שעור תקיעה כשלש תרועות ר"ל שיעור ג' תקיעות ראשונות כג' תרועות. וממילא ידעינן דג' תקיעות אחרונות כראשונות, דהמשך כל תקיעה כתרועה: כשלש יבבות בהא מספקינן, אי תרועה אחת הו"ל ג' קולות, וכל אחת בהמשך מעט, כשברים שלנו. או אם הוא ט' קולות קצרים כתרועה שלנו. או שהיא שניהן יחד. להכי קיי"ל לתקוע ג' פעמים תשר"ת, וג"פ תש"ת, ג"פ תר"ת: תקע בראשונה ר"ל תקיעה ראשונה תקע כדרכה: ומשך בשניה כשתים ר"ל תקיעה שלאחר התרועה משכה כשיעור ב' תקיעות לפי שיעור התקיעה שתקע בראשונה, ונתכוון כדי לצאת בזה נמי יד"ח תקיעה ראשונה של בבא ב': אין בידו אלא אחת ר"ל דיצא רק ידי הפשוטה אחרונה של בבא א', ולא יד"ח פשוטה קמא של בבא ב'. והא דנקט "תקע בראשונה" רבותא קמ"ל, דאע"ג דע"י המשך ראשונה ניכר שהמשיך בשניה כב', אפ"ה לא מהני: מי שברך התפלל מוסף: ואחר כך נתמנה לו נזדמן לו. כמו וימן ה' דג: שלש פעמים אף שלא תקען על סדר הברכות, יצא: כשם ששליח צבור חייב להתפלל שמנה עשרה כל השנה: כך כל יחיד ויחיד חייב ותפלת הש"ץ בקול, הוא רק להוציא האינו בקי: רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן וצבור מתפללין בלחש תחילה, כדי שביני ביני יסדר הש"ץ תפלתו: וקיי"ל כת"ק [קכ"ד]. ואף דבברכת מצות אף שיצא כבר מוציא אחרים יד"ח [כספ"ג]. הכא בתפלה שאני, דמסתבר שיתפלל כל א' על עצמו:
Sefaria · Yachin on Mishnah Rosh Hashana 4:56-68