במשנה הקודמת נקבע עד מתי רשאים לחרוש את שדה האילן, ובמשנתנו מתברר כי יש להבדיל בין אילן בודד או אילנות בודדים לבין שדה אילן. באילן בודד "אין חורשין... אלא מלוא האורה וסלו", ובשדה האילן חורשים את כל השדה. המשנה קובעת אימתי האילנות מהווים שדה אילן. לעתים משנה אחת מבארת את קודמתה, ומן הסתם מאוחרת לה 6 ראו ויס, משניות. . המשנה מדברת על שני סוגים של מטעים. האחד הוא מטע ייעודי, ובו כל השטח נטוע בעצים, והסוג השני הוא מטע מעורב. לעתים עץ בודד בשדה דגנים, ולעתים מספר עצים פזורים. נוף חקלאי זה טיפוסי לכפר המסורתי ברחבי המזרח התיכון. אי זו היא שדה האילן – אימתי אנו קוראים לשדה נטוע אילנות "שדה האילן"? פתיחת ההלכה בשאלה "אי זו היא" הינה צורה רווחת במשנה ובברייתות, והיא חוזרת מאות פעמים במשנה ובברייתות (משנה, פאה פ"ד מ"י; תמורה פ"ו מ"ג ועוד). "אילן" היא הצורה הרווחת בספרות חז"ל, ובמקרא "עץ". בספרות חז"ל המונח "עץ" מתייחד לעץ כרות, אולי אף מעובד. כל שלשה אילנות לבית סאה – שלושה אילנות הנטועים בשטח אדמה שזורעים בו סאה חיטה, והוא חמישים אמה על חמישים אמה שהן 2500 אמות מרובעות. בדרך כלל קבוצה של שלושה אילנות מהווה מטע. כך לעניין חריש במטע בשביעית: שלושה אילנות בשטח מוגדר הם בבחינת "מטע", כך לעניין ביכורים (משנה, בכורים פ"א מי"א) וכך בנושאים נוספים (תוס', בבא בתרא פ"ד הי"ב ועוד). כל זה כאשר שלושה אילנות נתפסים כמטע הכולל את הקרקע שהם נטועים עליה, ואילו פחות מזה הם נחשבים לעצים ללא הקרקע שסביבם. אבל במשנת סוטה (פ"ז מ"ב) חמישה אילנות הם מטע, וחוזרים בשבילם ממלחמה. אין כאן סתירה הלכתית אלא שינוי קונספטואלי. הצירוף "חמישה אילנות" מופיע רק בהקשר של חזרה מערכי מלחמה במשנה, בתוספתא ובתלמודים למשנה שם, וכן במדרש ספרי הזהה למשנה בעניין זה (קצה, עמ' 235). לעניין זה דין מטע כדין כרם. אם ראויים לעשות ככר דבילה – אם שלושת האילנות מניבים פרי כדי כיכר דבלה, כיכר של תאנים מיובשות ודחוסות בצורת כיכר שמשקלו: של ששים מנא באיטלקי – המנה הוא משקל ידוע בכל ארצות המזרח התיכון, מתקופת המקרא ועד שלהי התקופה ההלניסטית. אבל המנים של ארצות שונות היו שונים במקצת זה מזה. על כמה מהמשקלות הקדומים שנתגלו והגיעו לידינו היה כתוב "ליטרה איטלקית" או משקל אחר 7 קידר, משקלות ד, עמ' 36 , ועוד, וכן "רביעית יין באיטלקי" היא רביעית הלוג במידה האיטלקית, לא רביעית של יין הבא מאיטליה, שכן יין זה אסור כיין גויים (יין נסך), ראו פירושנו לפסחים פ"י מ"א. במקורות יש רמזים גם למנה במשקל שונה. כך, למשל, יוספוס אומר שהמנורה הייתה מאה מנה, ותרגומו ליוונית הוא טלנטון (קד', יד 106). הטלנטון היה 34.20 ק"ג (קידר, משקלות, עמ' 23), ולפי זה המנה הוא 342 גרם, וזה מנה קטן במיוחד. התוספתא, חולין פ"י ה"ד, עמ' 511 , קובעת שיש להפריש ראשית הגז מחמש רחלות שמהן גוזזים "מנה מנה ופרס" (כך במשנה, שם פי"א מ"ב; עדיות פ"ג מ"ג) שהן שבעים וחמישה סלעים. לפי זה מנה הוא 30 סלעים, שהם 120 דינר. המספרים אינם הולמים, והם משקפים את הנוהגים השונים באזורי משנה בארץ יהודה. . מנה איטלקי הוא אפוא מנה לפי שיטת המשקל הרומית, להוציא סוגי מנה אחרים שנהגו במזרח וכן להוציא, מן הסתם, את המנה הנזכר במקרא. המנה הוא מאה דינרים, ומשקל הדינר הוא ארבעה גרם בערך. לפי חישוב זה, שישים מנה הם אפוא כעשרים וארבעה קילוגרם. המנה הוא שתי ליברות, ובמזרח ההלניסטי המנה היה 450 גרם עד 660 גרם לערך, אך היה גם מנה כבד שמשקלו 840 גרם 8 קידר, משקלות ג, עמ' 28-27 . ההבדל הוא בשיטות המשקל, ראו שם. מעבר לכך, המשקלות הקדומים לא היו אחידים. . עם זאת, הצירוף "מנה איטלקי" הוא מיוחד במינו. המנה הוא משקל מזרחי, ובשיטה הרומית (האיטלקית) הוא לא נהג כלל. על כן אין הכוונה למנה איטלקי אלא למנה המזרחי, שמשקלו הוא לפי הסטנדרט הרומי, כלומר שתי ליברות רומיות, או שתי ליטרות בניסוח היווני. אפיפניוס בספרו על המידות והמשקלות (סעיף 51) אומר שהמנה המקראי הוא מטבע כסף, אבל מנה איטלקי מכיל 40 סטטר (ססטרציוס), שהוא 20 אונקיות והם ליברה ושני שליש. הוא גם מספר על מנים אחרים, זה של תבאי שהוא 60 סטטר (2.5 ליברה), ויש מנה של שתי ליברות ואף של ארבע ליברות. מכל הנתונים נראה להעדיף את תיאורו למנה האיטלקי, שהרי עליו המשנה מדברת במפורש. אונקיה היא אחד חלקי 12 של ליברה 9 קידר, משקלות ג, עמ' 37 ; אפיפניוס, על המידות, סעיף 54. , הליטרה (ליברה) הרומית היא 330-325 גרם, ומאוחר יותר (מהמאה הראשונה ואילך) גם 360 גרם 10 קידר, משקלות ג, עמ' 37. . המנה הנדון כאן הוא אפוא 430-400 גרם. 400 גרם הם גם התוצאה היוצאת מחישוב המנה לפי 100 דינרים (לעיל). שישים מנה הם 26-24 ק"ג, ויבול עץ רגיל נאמד ב- 20 מנה, כלומר קצת יותר מ- 8 ק"ג. קשה לפרש שכוונת המשנה שכל עץ ייתן בנפרד שישים מנה דבלה, שכן זהו יבול מופרז. כדי להגיע ל- 8 ק"ג דבלה יש צורך ב- 32 ק"ג תאנים, וקשה להניח שעץ בודד הניב 96 ק"ג 11 לחישוב ראו פליקס, שביעית א, עמ' 45. חישוב המנה המוצע כאן שונה במקצת מזה של פליקס. . המשנה הבאה קובעת שאת יתר העצים מחשבים לפי עצי התאנה, כלומר עץ אחר גדול כמו עץ תאנה הנותן 20 מנה תאנים. הירושלמי שם (לג ע"ב) שואל מדוע נבחרו דווקא עצי התאנה לשמש כדוגמה, ועונה שפרותיו גסים. על כך התלמוד שואל מדוע לא נבחר אתרוג או זית, שאמנם הפרי שלו קטן אך כמותו רבה יותר, ועונה שכל העצים נותנים פרי פעם בשנתיים. סוגיה זו מחייבת בירור. הנימוק שפרי התאנה גדול (גס) אינו עונה על השאלה, שהרי הנתון הקובע, בסופו של דבר, הוא סך כל הפרות ולא משקלו של פרי בודד, כפי שהירושלמי עצמו שואל. עצי הפרי הנפוצים בארץ הם הגפן, הזית והתאנה. הגפן היא שיח שאינו יכול לשמש דוגמה לעצי פרי רגילים. אין כל התאמה בין גודל הגפן לכמות הפרות ולגודלם של עצים אחרים. אשר לזית, נראה שאליו התלמוד מתכוון באמרו ש"כל אילניא" (כל העצים) מניבים יבול לסירוגין, אחת לשנתיים. "כל העצים" כאן הם הזיתים בלבד. פרות אחרים היו נדירים הרבה יותר, ולעתים רחוקות נטעו מהם מטעים של ממש. אפשרות חלופית הייתה למדוד את היבול לפי עץ תמר, אבל התמר גדל רק באזור מוגדר ולא כל החקלאים הכירו אותו. אין זה מפליא שכאשר התלמוד הבבלי רוצה לתאר עץ פרי הוא מביא את יבול התמר כדוגמה, שכן בבבל התמר היה נפוץ (בבלי, בבא קמא צא ע"ב). הסוגיה בירושלמי משמשת אמת מידה להערכת יבול התאנים בעולם הקדום. על פי רוב לא שווקו התאנים כפרות טריים אלא יבשים ודחוסים. המשנה נוקטת את השיעור בעצי תאנה כיוון שיבול התאנה הוא יציב במשך השנים, וגודלו של העץ אחיד על פי רוב. השיעור הוא בתאנים, ומשערים את היבול באילנות אחרים לפי היבול היציב של התאנים. יבול הגפן שונה לחלוטין, והמידה של שישים מנה אינה מתאימה לו כלל. אי אפשר להקיש מיבול כזה של תאנים על יבול הגפן, ואי אפשר לאמוד האם הגפנים הם מטע או גפנים בודדות לפי מידה זו. אם בשטח של בית סאה מצויים שלושה אילנות המניבים פרות במידה הראויה, חורשין כל בית סאה בשבילן – עד העצרת כדין שדה האילן האמור במשנה הקודמת. במשנה הקודמת לא נאמר שחורשים את כל בית הסאה של שדה האילן. את המשנה הראשונה ניתן היה לפרש כי היא מתכוונת רק לחרישה סביב העץ. המשנה הקודמת קובעת אפוא רק את גופה של ההלכה: עד מתי לחרוש? ומשנתנו מפרשת שאם בשדה זה נטועים האילנות כהלכה, בצפיפות הראויה, והם מניבים פרי כהלכה, חורשים את כל בית הסאה בשבילם עד העצרת. פחות מכן – פחות משלושה אילנות לבית סאה, או שיבולן המשוער פחות משישים מנה, אין חורשין להן אלא מלוא האורה וסלו חוצה לו – אלא במרחק מן העץ של האורה, הוא הקוטף את התאנים, וסלו שנותן לתוכו את התאנים. בספרות חז"ל נתייחד המונח או הפועל "ארה" לקטיף התאנים בלבד: "התאנה זו בתחילה אורים אותה אחת אחת" (בראשית רבה, ראש פמ"ו [עמ' 458]); "פועלין שהיו עודרים [יש לתקן ל'אורין' 12 כך הנוסח בערוך ערך ארה, כרך מ עמ' 263. ] בתאנים" (בבלי, בבא מציעא פט ע"ב), ועוד. במקרא הוא משמש לקטיף אף לדברים אחרים. אשר למקורה של המילה יש שפירשו שהוא בשעת הקטיף, שקטיף התאנים מתחילים בו עם אור היום 13 ראו פליקס, עולם הצומח, עמ' 36 והערה 49 שם; מסכת שביעית עמ' 30. , ואכן מצויות מסורות המספרות על האורים בתאנים בשעה מוקדמת של הבוקר 14 ירו', מעשר שני פ"ה ה"ב, נו ע"א; ברכות פ"ב ה"ח, ה ע"ג; בראשית רבה, פס"ב ב (עמ' 673) ועוד. . בתוספתא שנינו: "שלשה אילנות בתוך בית סאה הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן, ובלבד שתהא מטעתן ממטע עשרה לבית סאה דברי רבי מאיר ורבי יהודה. רבי יוסה ורבי שמעון אומרים אין חורשין להן אלא צרכן" (פ"א ה"א). התוספתא אינה מזכירה את תנובת האילנות, אך דורשת כי האילנות יהיו בפיזור ראוי בתוך שטח בית הסאה, שלא יהיו רחוקים זה מזה יותר מעשרה אילנות בבית סאה. בית סאה הוא חמישים על חמישים אמה שהם אלפיים וחמש מאות אמה מרובעות, ואם נוטעים עשרה אילנות בבית סאה יגיעו לכל אילן מאתיים וחמש אמות מרובעות, כלומר שש עשרה אמה על שש עשרה אמה פחות משהו, והוא המרחק ששנינו בהלכות כלאיים 15 כדעת בית הלל לענין קרחת הכרם, משנה, כלאים פ"ד מ"א. . פרשני המשנה התחבטו כיצד ממקמים עשרה עצים בבית סאה, הרי אם השדה רבוע ניתן למקם בו רק תשעה או שישה עשר עצים. ברם השאלה היא ספרותית בלבד; השדות לא היו רבועים ואפילו לא מרובעים, וכל המידות כאן הן ממוצעות, כפי שהתלמוד הירושלמי מדגיש (לג ע"ב) 16 פליקס, שביעית א, עמ' 32. . לפי חשבון זה, כשיש בין האילן הראשון והשני שש עשרה אמה (שמונה אמות לכל אילן), וכן בין השני לשלישי, הרי בין כולם יש שלושים ושתיים אמה, ושמונה אמות בין הראשון לגדר וכן בין השלישי לגדר, ושתי אמות למקום האילנות, ובסך הכול יעלה החשבון לחמישים אמה. אבל אם יש בין אילן לאילן יותר משיעור זה אין הם מצטרפים לשדה אילן ואין חורשים אלא כדי צורכם 17 על פי סוגיית הבבלי, בבא בתרא כו ע"ב, ופירושו של ליברמן, עמ' 481. . משנתנו היא אפוא משנתם של רבי מאיר ורבי יהודה. כך הוא לפי מה שהעתקנו על פי כתב יד וינה. אולם בכ"י ערפורט: "דברי רבי מאיר. רבי יהודה ורבי יוסי אומרים"; רבי שמעון אינו נזכר, ומשנתנו היא רק כדברי רבי מאיר. ובדפוס ראשון: "דברי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי, ורבי שמעון אומר", כלומר משנתנו כרבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי, ורק רבי שמעון חולק עליהם. תופעה זו של שינויים בשמות החולקים מצויה במספר מסורות נוספות. המדובר במקרה מיוחד למדי, ובו משתתפים במחלוקת כל ארבעת החכמים הבולטים של דור אושא: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון. אבל במסורות השונות חלו שינויים במקומו של הפסיק (או וי"ו החיבור), והחלוקה הפנימית בין הדוברים אינה ברורה. כמו כן אירעו מקרים של השמטת אחד השמות או הוספתו 18 כגון משנה, ערכין פ"ז מ"ה; תוס', נזיר פ"ג הי"ח; תמורה פ"א ה"ח, עמ' 551 ועוד. . במקביל המקורות מוסיפים שצריך גם להיות מרחק מינימלי בין העצים, והוא כדי שיעבור הבקר וכליו. הגדרה זו מופיעה בהמשך הפרק (מ"ח), אך היא שייכת למשנתנו, כפי שנברר להלן. הגדרות כמותיות דומות חוזרות גם בדינים אחרים. מטע עשר לבית סאה הוא מטע רגיל, וחכמים נקבו מידות שונות לכרם רגיל 19 משנה, כלאים פ"ד מ"ה ומ"ח; וכן נדונה ההגדרה של "שדה דלעות" (פ"ד מ"ז). .
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviit 1:2