Sheviis 1:1 — Plowing an Orchard before Shemittah
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 1 › Mishnah 1זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק א׳ ‹ משנה א׳
Plowing an Orchard before Shemittah
חֲרִישַׁת שְׂדֵה הָאִילָן בְּעֶרֶב שְׁבִיעִית
Mishnah שביעית א׳:א׳ · Sheviis 1:1
עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד הָעֲצֶרֶת.
וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ:
Until when may one plow in an orchard on erev Sheviis?
Beis Shammai say: as long as it benefits the fruit.
and Beis Hillel say: until Atzeres.
And the words of these are close to being like the words of those:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
One line, two clocks
The sixth year runs toward Rosh Hashana; somewhere inside it, plowing stops serving this year's fruit.
עֶרֶב שְׁבִיעִיתthe sixth yearכָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִיBeis Shammai — read the tree: while it still helps this year's fruitעַד הָעֲצֶרֶתBeis Hillel — a fixed date: Shavuosרֹאשׁ הַשָּׁנָהshemitah begins
Summary Chartwhat does this mean?
Plowing an Orchard before Shemittah▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Until when may an orchard be plowed on erev Sheviis? | Beis Shammai: As long as it still benefits this year's fruit | — |
| Beis Hillel: Until Atzeres (Shavuos) | — | |
| How far apart are the two views? | Very close | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (14)▾
עד אימתי חורשים בשדה האילן. לקמן מפרש איזהו שדה אילן: ערב שביעית. שצריך להוסיף משנה ששית על השביעית באסור עבודת הארץ, ולקמן ילפינן לה מקראי: כל זמן שהוא יפה לפרי. כלומר שהחרישה יפה לפרי, הוי מתקן הקרקע לצרך הפרי של ששית ולא לצרך שביעית: עד העצרת. דעד העצרת יפה לפרי ותו לא , ומן העצרת ואילך נראה כמתקן לצרך שביעית. ובשדה לבן שאין בו אילן עד הפסח. ומשנה זו היא משנה ראשונה ואינה הלכה, דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח בשדה לבן ועצרת בשדה אילן והתירום, ומתר לחרש עד ראש השנה של שביעית :
עד מתי חורשין בשדה האילן – further on (i.e., in Mishnah 2), it explains what is a שדה אילן /a field containing at least three trees within a distance of a Se’ah (i.e., a cultivated field in which trees grow; an orchard). ערב שביעית – that it is necessary to add from the sixth year on to the seventh year in the prohibition of working the land, and further on (i.e., Mishnah 4), we will derive it from Biblical verses. כל שמן שהוא יפה לפרי – that is to say that the ploughing is auspicious for the produce, as he would prepare the ground for the needs of the sixth year and not for the needs of the seventh [year]. עד העצרת – for until Atzeret/Shavuot, it is auspicious for the produce and not for more than that. And from Atzeret and onward, it appears that he is preparing for the needs of the seventh year. But in a bright, shade-less field (vegetable or grain field) where there is no tree, until Passover. But this Mishnah is the “earliest collection of Mishnah/משנה ראשונה and is not the Halakha, for Rabban Gamaliel and his Jewish court counted on these two periods of time, which are Passover for a bright shade-less field and Atzeret/Shavuot for a cultivated field in which trees grow, and permitted them [to work the fields beyond these established times] [so that] it is permitted to plough until Rosh Hashanah of the seventh year.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 1:1
Introduction As with many mishnayot, our mishnah begins with the first chronological point of the sabbatical laws, the sixth year which proceeds the sabbatical year. According to the rabbis, some of the sabbatical year prohibitions begin in the sixth year. This concept is called “tosefet sheviit” the additional time of sheviit. There is somewhat of a debate in talmudic literature over whether this additional time is from the Torah or is a long-standing tradition. Our mishnah discusses “tosefet sheviit” for an orchard. Until when may they plow an orchard in the sixth year? Bet Shammai say: as long as such work will benefit the fruit. And Bet Hillel says: till Atzeret (. According to Bet Shammai, as long as the plowing that one does to an orchard is beneficial for that years’ fruit, then it is allowed. Once the plowing starts to be in preparation for the seventh year, it is already prohibited. Instead of giving a time that is somewhat subjective, Bet Hillel gives a set date Shavuot. Until Shavuot it is permitted to plow, and after Shavuot it is forbidden. The views of this [school] are close to those of the other. The anonymous voice in the Mishnah notes that the dates of the two schools are not that far apart from one another. This might cause us to ask why they disagree. There are a few answers that I could think of. The first is that although there is only a small amount of time difference, it is still significant. This is not a particularly satisfactory answer because then we would have to ask why the mishnah says that the two are indeed so close to one another. A different answer is that Bet Hillel wants an objective, hard and fast date, whereas Bet Shammai is more willing to live with a more subjective criterion. The answer that I prefer is that Bet Shammai prefers to attach the prohibition to nature, or physical reality. At a certain point plowing stops being for this year’s fruit and then it becomes prohibited. Bet Hillel on the other hand wants to tie the prohibition into a legally determined date, a date set by a court and not by nature.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 1:1
שביעית שביעית יש בו עשרה פרקים כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם (אבות רפ"ה), שע"י השביעית אנו זוכרים כי לה' הארץ ומלואה, כדאיתא בסנהדרין פ"ד (דף לט.) במעשה דההוא מינאה עם ר' אבהו. וע"ד הנסתר פשוט הוא כי יום השביעי לבנין הוא שבת הארץ, והיא עשירית למנין: עד אמתי חורשין . תנא אקרא קאי (שמות לד, כא) בחריש ובקציר תשבות, ומשו' דפליג עלה ר' ישמעאל, לא רצה להתחיל מסכת' זאת בו, דלעולם אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט. ועוד) , ומחלוקת דב"ש וב"ה לא חשיב מחלוקת, דהכי אמרינן בביצה דף י"א ע"ב. ועוד דקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו, דמהאי טעמא נשנה אע"ג דאגב ארחיה אשמועינן טעמא דב"ש, ובזה נחה הרגשת התי"ט: ובה"א עד העצרת . כתב הר"ב ז"ל דעד העצרת יפה לפרי ותו לא, ע"כ. וקשה דהיינו כל זמן שהוא יפה לפרי דב"ש, ובמאי קמפלגי. ומדקדוק דבריו דאמר ותו לא, נראה דבהא קמפלגי, דלב"ה ותו לא, מכלל דלב"ש אפילו אחר העצרת שרי, ואף זה דוחק דהואיל ותרויהו תלו טעמיהו ביפה לפרי, הוה ליה מחלוקת במציאות אם החרישה שאחר העצרת יפה לפרי או לא. ועוד קשה לפי דברי הר"ב מאי האי דכתב התי"ט בשם התוספות דעצרת יותר מדברי ב"ש, דלעולם ב"ש לחומרא, הלא זה אינו לפי דבריו, ולדברי התוספות נמי קשה, דאקשינן בירושלמי (ה"א א.) למה לא תניתא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. ש"מ דב"ש שרי טפי מב"ה, וליכא למימר דבהא קמפלגי דב"ש סברי דבתר פירות אזלינן, דאע"ג דעל הרוב עד העצרת החרישה יפה לפרי, מ"מ יש קצת פירות שהחרישה יפה להם אף אחר העצרת, ויש מהם שאין החרישה יפה להם אפילו עד העצרת, ולדידיה כפי מיני הפירות כך יהיה זמן היתר החרישה בין להקל בין להחמיר, וב"ה סברי דהואיל ורוב הפירות אין החרישה מועלת להם אלא עד העצרת, לא הותר לאותו אדם שהחרישה מועלת לפירותיו אף אחר העצרת, לחרוש כלל אחר העצרת, אלא עד העצרת דווקא הותר, דבתר רובא אזלינן בין להקל בין להחמיר, והיינו דמקשה הירושלמי הנ"ל דה"ל מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, דהא הכי אמרינן בירושלמי דריש פ"ב עד אמתי חורשין בשד' הלבן וכו', מאן תנא לחה ר' מאיר היא, ור"מ כב"ש, ור"ש כב"ה, וכן אתינן מתניתא ר"מ כב"ש, ור"ש כב"ה, אלא ר"מ כמשנה ראשונה, ור"ש כמשנה אחרונה, [וכן אתינן מתינתין ר"מ כמשנה ראשונה ור"ש כמשנה אחרונה] אלא ר"מ שנייה מחלוקת, ור"ש שנייה כדברי הכל, הוי מאן תנא עד אימתי חורשין שדה הלבן וכו' ר' מאיר, ברם ר"ש דברי הכל עד העצרת, לא סוף דבר כשיש לו מקש' ומודלה, אלא אפילו מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאות ובמדלעות מותר, ע"כ. ופירושא דהאי עניינא לע"ד הכי הוא, מאן תנא לחה וכו' ר"מ, ור"מ כב"ש דפ"א, דכמו דהתם דהיינו הכא, קאמר כל זמן שהוא יפה לפרי, ואינו קובע יום מיוחד לתחילת איסור החרישה, כמו כן בשדה הלבן קאמר עד שתכלה הלחה כל זמן שבני אדם חורשין ליטע וכו', ואינו קובע לו יום מיוחד, ור"ש דקאמר עד הפסח ס"ל כב"ה, דקבע יום מיוחד אף לשדה האילן, ומקשה וכן אתינן מתניתא וכו' בתמיה, כלומר וכן מוקמינן מתניתין כי האי גוונא, ומשני אלא ר"מ וכו' ור"ש וכו' ותרויהו אליבא דכ"ע קאמרו, ומקשה וכן אתינן וכו' כמו שפירשנו בראשונה, ומשני אלא ר"מ שנייה מחלוקת, דעד שתכלה הלחה וכו' היא דעת ב"ש דווקא, דבמחלוקת היא שנויה, ור"ש קסבר דלדברי הכל בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה האילן עד העצרת, ופליג נמי אמתניתין דפרקא א'. כלל העולה דרישא דמתניתין היא ר"מ אליבא דב"ש, דס"ל דפליגי בשדה הלבן כמו דפליגי בשדה אילן, וקאמרינן לא סוף דבר כשיש לו מקשה ומדלה, אלא אפילו אין לו מאחר שבני אדם עתידין ליטע מותר, ש"מ דבתר רובא דעלמא אזיל ב"ש, אע"ג דלא קבע יום מיוחד, ולא בתר דידיה, וזה הוא הפך ממה שאמרנו לעיל, וליכא למימר נמי דדוקא להקל אזיל ב"ש בתר רובא, אבל להחמיר לא אזלינן בתר רובא אלא בתר דידיה להקל, שהרי אמרינן בירושלמי דהאי פרקין (ה"א א .) אמאי דמקשינן למה לא תניתה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, פעמים שאין הגשמים מצויים ואין הליחה מצוייה, והוא עתיד לחרוש קודם לעצרת כדברי ב"ש, ובה"א עד העצרת, ע"כ. ש"מ דכשכבר חרש קודם העצרת מחמת הצורך, ושאין פירותיו צריכים עוד לחרישה, לא הותר לו לחרוש עד העצרת כרובא דעלמא להקל: מכח הקשיות האלה אנו מוכרחים לומר דבהא קמפלגי, והוא דאיתא בירושלמי (שם) דטעמא דב"ה עד העצרת ותו לא, הוא מפני דמשם ואילך החרישה באילן מאכל מנבל הפרי, ובאילן סרק מתיש כח האילן, ומכיון שכן ודאי אין כוונתו לתקון האילן אלא לעבודת הארץ, ומשום הכי אסור, ובתר הכי פריך הפירכא שהעתקתי לעיל למה לא תניתה מקולי ב"ש וכו', ומדפריך האי פירכא ש"מ דס"ל לתלמודא, דלב"ש שרי אף אחר העצרת, ואיך אפשר זה והלא כבר אמרנו דאחר העצרת החרישה מזקת לפרי, וב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי קאמר, וכבר אמרנו דאין לומר דליהוי המחלוק' במציאות, אלא ודאי אף הוא מודה דאחר העצרת החרישה מזקת, וא"כ הוא בעל כרחנו צריכים אנו לומר דאין זה אלא בשנים בנוניות, אבל בשנים שגשמיה מרובים אין דרכם לחרוש בשביל הפרי כי אם אחר העצרת כשפסקו רוב גשמי השנה, ובהא קמפלגי דב"ש ס"ל דבאותם השנים שרי לחרוש אף אחר העצרת הואיל והחרישה של אותה שנה באותו זמן יפה לפרי, וב"ה ס"ל דלא שנא ואף באותה שנה לא שרי אלא עד העצרת, כשאר השנים בנוניות דהחרישה משם ואילך מזקת, ומשום הכי פריך תלמודא למה לא תניתא מקולי ב"ש וכו', ומשני משום דלא פסיקא ליה דב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי אמר, בין לקולא בין לחומרא, ומשום הכי בשנה שגשמיה מועטים החרישה בשביל הפירות קודמת לעצרת, ומשם ואילך אפילו קודם העצרת החריש' מזקת להו, ולפי זה לב"ש יאסר באותה שנה משם ואילך לחרוש אע"פ שעדיין הוא קודם העצרת, ולב"ה שרי עד העצרת כשאר השנים בנוניות, ונמצא דבענין זה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא, ומשום הכי לא תנינן ליה מקולי ב"ש וכו', משום דיש בו להקל ולהחמיר, ולב"ש צ"ל דבשנה דגשמיה מרובים שרי לכל אדם לחרוש אף אחר העצרת, אף למי שחרש כבר קודם העצרת בשביל פירותיו כי נתקיים בו והמטרתי על עיר אחת וכו' (עמוס ד, ז) , כמו שמתיר במקשאות ובמדלעות שהבאתי לעיל, ואפשר דאף להחמיר אזיל בתר רובא אבל על זה אין לנו הכרח:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 1:1
(א) ועצרת יותר מדברי בית שמאי, דלעולם בית שמאי לחמרא לבד אותן דבעדיות: (ב) משום דסברי כרבי ישמעאל דלקמן דמפיק קרא לדרשא אחריתי, וסבירא להו דאסור ערב שביעית הלכתא גמירי לה, וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קים. הר"מ והר"ש: (ג) כדברי אלו. לפרושא מלתיהו דבית שמאי פרש הכי, דמלתיהו דבית הלל מפרש:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 1:1
עד אימתי חורשין שדה האילן. בלא בי"ת גרסינן וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. והחכם הר"ש שירילי"ו ז"ל פי' וז"ל כל זמן שהוא יפה לפרי כל זמן שהחרישה יפה לפרי של ששית דהיינו אחר עבור עצרת קצת ומכאן ואילך לא דלצורך שביעית הוא חורש דמתני' סברא כר"ע דפ"ק דמ"ק ודפ"ק דר"ה דדריש קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת שביעית דהיינו שלשים יום לפני ר"ה של שביעית ולית לי' לר' עקיבא הלכתא דעשר נטיעות דלהוי הלכה למשה מסיני למשרינהו עד ר"ה אלא ממילא הוא דקא שרי ר"ע ילדה עד ר"ה דס"ל דאוקומי אילנא הוא וערבה ונסוך המים בלחוד הוא דגמיר הלכתא ולא הוי איסורא דמפסח לשדה הלבן ומעצרת לשדה האילן עד לפני ר"ה אלא מתקנת ב"ש וב"ה הכי מסקי' לה במ"ק פ"ק: עד העצרת. דהיינו מעט קודם שיעורייהו דב"ש ומשו"ה תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו לפרש טעמן דב"ה. ובירושלמי פריך דאי הכי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה היא ואמאי לא תני לה בעדיות שכולם נשנו לשם ואפי' הנהו דאליבא דיחיד ומשני דלא תני אלא מידי דלעולם הוי קולא לב"ש והכא פעמים שאין גשמים מצויין ואין הליחה מצויה והוא עתיד לחרוש קודם עצרת דאי ממתין לאחר עצרת יבשי ומתים הן וב"ה מקילין עד עצרת והוו ב"ה לקולא ע"כ ורש"י והתוס' ז"ל לא כך פירשו בפ"ק דמועד קטן ולא דקדקו יפה עכ"ל ז"ל. ובירוש' ר' קרוספדאי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל הנשיא ובית דינו התירו איסור שני פרקים הראשונים ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומסיק רב אחא בשם ר' יונתן בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו בשעה שאסרו למקרא סמכו בחריש ובקציר תשבות בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית ובשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה אף ערב שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע. פי' ר"ג זה שהתיר איסור שני פרקים הללו עם בית דינו הוא רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא: ובמועד קטן פ"ק דף ד' מסיק רב אשי דר"ג ובית דינו שבטלו הני שני פרקים אע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו משום דס"ל כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה ולא מקרא. דקרא דבחריש ובקציר. תשבות מפיק לי' ליצא קציר העומר שהוא מצוה וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים לא וכתבו התוס' ז"ל וקא דייק ר"ג מאי שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך המים שניתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שונה הני שלשה ביחד עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא ע"כ:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 1:1
כל פרק א וכן פרק ב עד משנה ו דנים באיסור עבודות, ובעיקר באיסור עבודת חריש בערב שביעית. משניות אלו מניחות כדבר ברור שאין לעשות כל מלאכה בשדה, בשדה האילן ובשדה הלבן, הוא שדה התבואה, אם אינה מועילה וטובה לפרי ולתבואה של השנה השישית. כל מלאכה שמועילה לפרי של השנה השביעית – אסורה כבר מן הפסח או מן העצרת. כפי שראינו במבוא אין במשנה כל רמז כי הותרה העבודה בכרם ובשדה ערב שביעית. חכמים מימי בית הלל ובית שמאי ועד רבי שמעון חלוקים בפרטיו של האיסור בערב שביעית. ההיתר של שני הפרקים, הנזכר בראש התוספתא, הוא מימי רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, מעבר לימי המשנה 1 רבן גמליאל בנו של רבי יהודה אינו נזכר במשנה אלא במסכת אבות (פ"ב מ"ב-מ"ג), כמו חכמים אחרים בני אותו דור שאינם נזכרים במקום אחר במשנה וביניהם רבי ינאי (פ"ד מט"ו) ורבי אלעזר הקפר (פ"ד מכ"א). , על כן את המשניות יש לפרש לפי ההנחה שגזרת שני הפרקים קיימת. מקורה של הגזרה ונימוקיה ייבחנו בפירושנו להלן (מ"ג). אך כבר כאן מן הראוי לציין שהעיסוק באיסורי ערב שביעית מצטרף למגמה ברורה להרחיב את תחומי ההלכה והטכס מעבר לזמנה המדויק (השנה השביעית), כלומר להטרים את המצווה על מנת להאדירה 2 על כך ראו דיוננו במבוא לשביעית. דפוס נאפולי עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שהוא יפה לפרי, ובית הלל אומרים: עד העצרת. וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו. . עד אימתי חורשין שדה האילן ערב שביעית – שדה, כך בנוסחאות מהטיפוס הארצישראלי ובראשונים ( א , ב , ג 1 , ג 6 , ג 9 , ז , מ , ן , ס , ץ , ת 3 ). לפנינו בדפוסים: בשדה, ובמלאכת שלמה: "בלא בית גרסינן, וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל". המשנה מניחה, כבמקומות רבים אחרים, מספר הנחות. היא מניחה כי בשביעית החריש אסור, איסור שאינו אמור בתורה, ואף מניחה כי ערב שביעית, כלומר בסופה של השנה השישית, אסור לחרוש את שדה האילן, והיא פותחת בשאלה: "עד אימתי חורשין... ערב שביעית". ההכרעה שאין לחרוש ערב שביעית תיבחן במשנה ג. בית שמי אומרים: כל זמן שהוא יפה לפרי – כל זמן שהחריש יפה ועשוי להועיל לפרי של השנה השישית, ואינו חורש לצורכי האילן בשנה השביעית. במשך שנת העיבוד נהגו לחרוש מספר פעמים את המטע. מטרת החריש לעקור את העשבים השוטים ולאוורר את הקרקע, על מנת שתוכל לספוג כמות גדולה יותר של מים. בית הלל אומרים עד העצרת – שבועות. בלשון התורה יש שהחגים מכונים "עצרת" (ויקרא כג לו; במדבר כט לה; דברים טז ח). חג השבועות אינו מכונה כיום "עצרת", אולם בלשון החכמים הוא מכונה כך 3 גם בקדמוניות היהודים, ס"ג 252 , נאמר שחג השבועות מכונה "עצרתא". . וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו – המשנה, או עורך המשנה, מסכמים כי עד העצרת הוא גם בערך הזמן שבו אדם חורש בשדהו בשנה השישית לטובת פרות השנה השישית, וחריש מאוחר יותר הוא לטובת השנה השביעית, ונאסר. פרות האילן בימי המשנה, כגון הגפן, הזית והתאנה, בשלים ונאספים רק בהמשך ימי הקיץ, והחריש עד שבועות יפה לפרי. הערכה או הוספה כזו למחלוקת בית הלל ובית שמאי בלשון זו כתובה אף במשנת כלאים (פ"ב מ"ו). בתוספתא בכורות (תחילת פ"ד) מובא סיכום בלשון קרובה כלפי תנאים בני הדור האחרון לימי המשנה. במחלוקות רבות הקובעות מידות ושיעורים מובאות שתי דעות שהן קרובות זו לזו. בכל אלה הנוהג ההלכתי היה קבוע ומקובל, ימים רבים לפני שחכמים עסקו בו, וחכמים נחלקו רק בניסוח המשפטי שלו. זאת ועוד, לעתים קרובות דנו חכמים וניסחו את השיעורים כל אחד בבית מדרשו. העורך קיבץ את הדעות השונות, אך אלו אינם חלוקים ביניהם. דוגמה לכך היא משנת פרה (פ"ב מ"ה) הדנה בדינה של פרה אדומה שמעט משערותיה שחורות: "היו בה שתי שערות שחורות [או] לבנות בתוך גומא אחת – פסולה, רבי יהודה אומר 4 כך בכתב יד קופמן וגם בכתב יד פרמא. אבל בחלק מעדי הנוסח הטובים ( לאו , דנ ) נוסף "אפילו" לתוך כוס אחד – פסולה. : היו בתוך שני כוסות והן מוכיחות זו את זו – פסולה". לפי פשוטם של דברים רבי יהודה איננו חולק על חכמים אלא מציע ניסוח אחר ובמקום "גומא" הוא משתמש במינוח "כוס", ואכן בתוספתא דברי רבי יהודה מצוטטים בלשון "גומא": "היו בה שתי שערות שחורות, או לבנות, בתוך גומא אחת פסולה, בתוך שתי גומות כשרה. רבי יהודה אומר אפילו בתוך שתי גומות, והן מוכיחות זו את זו פסולה..." (פ"ב ה"ז, עמ' 631). אם כן רבי יהודה סבור ששתי שערות בגומא אחת (כוס אחת) פוסלות, משום שצבען החריג בולט, ואפילו הן בשתי גומות סמוכות וצבען הזר משתלב (מוכיחות זו על זו) הן פוסלות את המראה האדום של הפרה. כך מסביר הר"ש ודבריו ברורים, וכן נאמר בירושלמי במפורש: "הן סככות הן פרעות הן רפפות, הן רעלות הן איסטגיות הן ספיות הן כוסות הן גומות היא מקום תחת הכוסות היא מקום הנחת חתיכות. הן זיתי קלוסקא הן זיתים מגולגלין" (ירו', עבודה זרה פ"ב ה"ט, מב ע"א). הירושלמי מונה כאן סדרת זוגות או שלשות של מונחים שהם זהים, או שיש ברייתא האומרת שהם זהים אחד לשני. הסככות זהות לרפפות ולפרעות; הפרעות נזכרו יחד עם הסככות (משנה, אהלות פ"ח מ"ב), ודומה שהאמורא עירב את הסככות עם הסריגות. מכל מקום, המונח "פרעות" הוסבר במשנה שם כענפים היוצאים מקו הגדר, ואין לו עניין כאן. נראה אפוא שנפלה טעות ויש לגרוס "הן הסככות הן הרפפות, הן הסככות הן הפרעות". "רעלות" – איננו יודעים מה בן הזוג שלהן. "איסטגיות הן שפיות" או ספיות (כלים פ"ח מ"ט). "זיתי גלוסקא" (קלוסקא) הם זיתים המגולגלים (עבודה זרה פ"ב מ"ז והמשך הירושלמי שציטטנו). המשפט "הן כוסות הן גומות" איננו מוסבר בירושלמי, אלא כנספח למשפט "תחת הכוסות", והכוונה למשנה: "השלחן והדלופקי שנפחתו או שחיפן בשיש ושייר בהם מקום הנחת הכוסות טמאים, רבי יהודה אומר מקום הנחת חתיכות" (משנה, כלים פכ"ב מ"א). כלומר לרבי יהודה אין דעה נפרדת, אלא הוא משתמש במינוח שונה למקום הנחת החתיכות, וכוונתו למה שתנא קמא קורא "מקום הנחת הכוסות". החילוף כוסות-גומות הוא המשנה שלנו. שינוי הניסוח מלמד על תופעה היסטורית-ספרותית. כל תנא שנה את הלכתו בבית מדרשו, ובשלב ראשון טרם נקבע ניסוח אחיד. עורך המשנה שנה את שני המונחים כאילו הם מחלוקת, אבל אין כאן מחלוקת אלא כל אחד ניסח על פי דעתו, והעורך לא רצה לוותר על הניסוח השונה. הר"ש למשנתנו מסביר "שאדם חייב לומר בלשון רבו", ובשפתנו: העורך לא ערך ואיחד את המשנה, אלא הביא את שני הניסוחים המקבילים. אמנם בדרך כלל כשהתנא הראשון (ת"ק או "חכמים") אומר ניסוח סתמי ואחר כך נאמר "רבי פלוני אומר..." – זהו סגנון של מחלוקת. אך לפעמים אין אלו אלא ניסוחים שונים. בדרך זו ביארנו, או הצענו לבאר, משניות אחרות שהיה אפשר להבינן שאכן במחלוקת עסקינן 5 כגון להלן פ"ז מ"ט; כלים פט"ו מ"א ועוד. אם גומא היא כוס, הרי שאין שחר לנוסח "אפילו לתוך כוס". נוסחה זו היא תיקון של תלמיד חכם (קטן) שלא הבין שגומא וכוס חד הם, ורבי יהודה איננו חולק על חכמים. . עם זאת, במקרה שלפנינו אמנם אין מחלוקת מעשית, אך יש בין שני הבתים מחלוקת עקרונית. בית שמאי מעדיפים לנסח את האיסור לפי טעמו ההלכתי ולהותיר גמישות מסוימת בהתאמה לכל שנה, ואילו בית הלל מנסחים אותו בשפת החוק שאינה תלויה בנסיבות מקומיות משתנות. להלן (פ"ב מ"א) יובא הנימוק העקרוני לשיטת בית הלל.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 1:1
ובה"א עד העצרת. בפסיקתא זוטרתא פ' פנחס א"ר טוביהו ברבי אליעזר חזרתי על כל עניני המועדות ולא מצאתי חג שבועות שנקרא עצרת ורבותינו בכל מקום קראו לחג השבועות עצרת והוא לשון תרגום דאמר אנקלוס הגר בעצרתכון עכ"ל ועיין מ"ש הרב קול הרמז במשנתנו ונראה דנעלם ממנו לשון הפסיקתא הנז' ע"ש ועמ"ש הרמב"ן פ' אמור:
Sefaria · Petach Einayim on Mishnah Sheviis 1:1
זו המשנה היא המשנה הראשונה והוא שהם אמרו שאסור לחרוש בשנה ששית מה שאי אפשר לקצרו אלא בשביעית ואסור גם כן לקצור בשנה שביעית שיהנה ממנו בשנה שמינית וסמך זה הענין על מה שאמר הכתוב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כ״ג:י״ב) בחריש ובקציר תשבות (שם לד) ואמרו בכאן חריש וקציר אינו ר"ל על יום שבת כי הוא נכנס בכלל מה שאמר לא תעשה כל מלאכה ואינו ר"ל כמו כן על שנת השמטה שכבר נאסר זה בביאור והוא מה שנאמר לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה (ויקרא כ״ה:י״א) ואמרו אם אינו ענין לשבת בראשית ולא ענין לשבתות השנים תנהו ענין לאסור שני פרקים החיצונים בחריש ובקציר ואמרו בחריש שקצירו אסור זה חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית בקציר שחרישו אסור זה חריש של שביעית שיוצא למוצאי שביעית ודע כי ערב שביעית היא השנה הששית ומוצאי שביעית היא השנה שמינית שהיא שנה ראשונה לשמטה השניה ואמרו בגמ' רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים אלו והתירום ואמרו כמו כן בתוספתא (פ"א) ר"ג ובית דינו התקינו שיהיו מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה מפני שדעתן כדעת רבי ישמעאל שהוא מוציא מה שאמר בחריש ובקציר לענין אחר כמו שיתבאר בזה הפרק והוא אומר שעבודת הארץ ערב שביעית אינה אסורה מן התורה אבל היא הלכה בזמן שבית המקדש קיים וכשבטל ביהמ"ק בזמן ר"ג התיר עבודת הארץ עד ר"ה:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 1:1
עד אימתי חורשין בשדה האילן. לזקנה קרי אילן ולילדה קרי נטיעה: עד העצרת. בירושלמי (הל' א) דריש מקרא לאסור ערב שביעית דהיא שנה ששית וכן בפ"א דמו"ק (ד' ג:) ואמרי' התם דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על ב' פרקים הללו וביטלום כלומר פסח ועצרת מפרש בירושלמי (שם) דבשעה שהתירו סמכו למקרא ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ׳:ט׳) מה ע"ש בראשית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה אף ערב שביעית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה ובפ"ק דמ"ק (ד' ד:) מפרש טעמא מגזירה שוה דגמר שבתון שבתון משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרת כו' ולבסוף לא קאי ומסיק דסברי ליה כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה וכי גמירי הלכתא בזמן שבהמ"ק קיים דומיא דנסוך המים: ירושלמי (שם). כתי' ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וכתיב בחריש ובקציר תשבות מה מקיימין אם לענין שבת בראשית הלא כבר נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך אם לענין שבת שביעית הלא כבר נאמר שש שנים תזרע שדך וגו' (ויקרא כ״ה:ג׳) אלא אם אינו ענין לא לשבת בראשית ולא לשבת שביעית תנהו באיסור ב' פרקים הראשונים בחריש ובקציר תשבות בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית א"כ למה נאמר חורשין עד ראש השנה רבי קרוספיי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל ובית דינו התירו באיסור ב' פרקים הראשונים פי' חורשין עד ר"ה כלומר דהכי קים לן דשרי: עוד ירושלמי (שם) ולמה עד העצרת עד כאן הוא יפה לפרי מכאן ואילך מנבל פירותיו והתנינא אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל עד כאן מעבה הקורות כלומר פירות המחוברין באילן בששית מכאן ואילך מתיש כחו ולפי טעם זה ניחא הא דתנן לקמן בפ"ב (מ"ו) אין נוטעין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ראש השנה משמע הא ל' יום נוטעין והשתא נטיעה בתחלה שרי חרישה אסור בתמיה אלא היינו טעמא דכיון דלא מהניא לאילן נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית ורבינו תם מפרש דלא החמירו בנטיעה משום דבנטיעה אין תוספת שביעית דאורייתא אלא בחרישה ובפ"ק דראש השנה (ד' ט.) דרשינן לה מדכתב בחריש ובקציר תשבות ומיהו איכא תנאי התם דדרשינן ליה מקרא אחריני ועוד לא יתכן כלל דממ"נ דאורייתא היא בחרישה כתיב כרמך לא תזמור וכ"ש נטיעה דהיא עיקר מלאכה טפי כדמוכח בשבת (דף עג:) דזומר תולדה דזורע וכ"ש נוטע דדמי לזורע טפי ומהא דתניא בפ"ק דראש השנה (ד' ט:) אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית משמע קצת דאסור ליטע דאי לכתחלה שרי ליטע מה שייך למיתני דמותר לקיימן ושמא איידי דבעי למיתני סיפא פחות משלשים יום אסור לקיימן תנא נמי מותר לקיימן. תניא בתוספתא ר"ג ובית דינו התקינו שיהו מותרים בעבודת קרקע עד ראש השנה:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 1:1
משמע מדברי המפרשים דשני פרקים הללו שהם פסח ועצרת אסורין מקרא או מהלכה (בזמן המקדש) ובמו"ק (ג' ב' ד' א') ובתד"ה אלא מוכח דמקרא או מהלכה אינה אלא למ"ד יום. והשני פרקים מתקנתא דב"ש וב"ה הם וכ"כ הרמב"ם ברפ"ג מהל' שמיטה אולם לשנוייא דרב אשי שם א"ל דגם הב' פרקים מהלכה הם ע"ש. אמנם לפרש"י בר"ה (י' ב') מוכח דעקר תוספת אינו אלא למ"ד יום לר"א ויום א' לר"מ ועי' בפי' הרמב"ם לקמן פ"ב מ"ו ודברי התו"ח בזה מגומגמין:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 1:1
[אות א] וקרובין. וכן ברפ"ב מ"ו דכלאים:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviis 1:1
ערב שביעית . כתב הר"ב ולקמן ילפינן: במשנה ד: עד העצרת . כתב הר"ב ובשדה לבן כו' עד הפסח. כדברי ר"ש רפ"ב. וכתבו התוס' בפ"ק דמועד קטן [ג] דעצרת יותר מדברי בית שמאי דלעולם בית שמאי לחומרא לבד אותן דבעדיות. ומ"ש הר"ב דרבן גמליאל וב"ד נמנו וכו'. ומותר לחרוש עד ר"ה משום דסברי כרבי ישמעאל דלקמן דמפיק לקראי לדרשא אחריתא וס"ל דאיסור ערב שביעית הלכתא גמירי לה וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים הרמב"ם והר"ש. גמ' דמועד קטן פ"ק. ועיין פ"ב משנה ב מ"ש שם בס"ד: וקרובין דברי אלו וכו' . כיון דמלתייהו דבית הלל מפורש על כרחך לפרושי מלתייהו דבית שמאי [*פי' הכי] וכ"כ התוספות [*פ"ק] דמועד קטן [*דף ג]. ועיין מ"ש רפ"ג דפאה:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 1:1
עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית ר"ל בשנה ששית: בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי של ששית: ובית הלל אומרים עד העצרת בשדה אילן. ובשדה לבן עד הפסח. ואף דמהלמ"ס מותר בעבודת קרקע ואילן עד ל"י קודם ר"ה דשביעית. וגם רק בזמן שבהמק"ק אסור אח"כ. חכמים גזרו אפילו באין בהמק"ק על ב' זמנים הללו. משום דאח"כ נראה כחורש לשביעית. מיהו ב"ד שלאחריהן כשראו שיש הפסד גדול עי"ז. שהקרקעות מתקלקלים נמנו והתירו הכל עד ר"ה באין בהמק"ק. ואף דכבר נאסר במניין ואין יכול לבטל דברי ב"ד הראשונים. הכא שאני דמעיקרא כך תקנו שכל ב"ד שיראו צורך לבטל יבטלו התקנה [וכמ"ק ד"ג ב'] ואף דלהוסיף מחול על הקודש דאו' [לרוב פוסקים. וכרכ"מ פ"א משביתת עשו' ודלא כרמב"ם שם] עכ"פ במוסיף מעט סגי [וכתוס' מו"ק ד"ד א]: וב"ש מחמרי:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 1:1-4
בראשית ממלאכת מסכת זו נשגבה ממני מכל דינים השנוים במסכת שביעית מצאתי ראיתי הרון בענין שמיטת כספים וכל דיני פרוזבול נזכרים בטוש"ע ח"מ סי' ס"ז בכללותי' ופרטותי' ברם בכל תשעהם המדברים בענין שמיטת הארץ ר"ל עבודות המותרו' והאסורו' בקרקעות לא ראיתי ולא מצאתי בטוש"ע באחד המקומות. הן אמת כל הדינים השנויי' במסכת' המדברים בענין עבודת הארץ בשנה הששית הנכנסת לשביעית שפיר עבדו דלא זכרו. משום דקי"ל כרבן גמליאל ובית דינו דבטלו תוספת שביעית כמ"ש הר"ב בסוף משנה א'' ובסוף מ"א פ"ב וכמו שאבאר להבא בס"ד. אמנם כל הדינים השנויי' בענין שביעית עצמו ובדיני ביעור לא ראיתי שום ביאור. רק הטוי"ד סי' של"א הער' בזה"ל ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודות קרקע. ובארץ ישראל האידנא מדרבנן. ויותר מזה לא מצאתי בטור. ובחבור הש"ע גם את זה לא כתב. ואולם מדיני תרומות ומעשרות האריכו בדיניהם. ובסוף הסי' כתב הרמ"א בהג"ה דרב המחבר השמיט כל דיני מעשר עני וכו'. גם בדיני תרומות ומעשרות השמיט כמה דינים וכו' ובבאר הגולה כתב ע"ז. קצתם העתיק המחבר כפי שהי' נראה להמחבר יותר הכרחי ע"כ. וכולם לא הערו שכל דיני שביתות הארץ בשביעית ודיני ביעור פירות שביעית נשמטו לגמרי. ועמדתי משתאה. לגודל הפליאה. ובחיפוש מחיפוש מציאה ממציאה. שאלות ראשונים שאלתי עיני ראהו בשל"ה בשער האותיות. דף ל"ז ע"ב הניח זה דבר השמטה בתימה. והאריך בכל הדינים הללו בביאור שלם ולקיחה תמה:
Sefaria · Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sheviis 1:1
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
A date that was later canceled, and a closing clause doing work▾
עֶרֶב שְׁבִיעִית — the eve of Sheviis
Rashash separates two prohibitions standing here. The thirty days before Rosh Hashana rest on the pasuk or on a halacha l'Moshe miSinai; the two dates Beis Shammai and Beis Hillel argue over, Pesach for a grain field and Atzeres for an orchard, are an enactment of theirs (Rambam, Hilchos Shemittah 3:1). Bartenura notes that Rabban Gamliel and his beis din voted on both dates and permitted them, so that one plows until Rosh Hashana of Sheviis itself. Melechet Shlomo identifies which Rabban Gamliel: the son of R' Yehudah HaNasi, a generation after the Mishnah was sealed.
וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ — and the words of these are close
Beis Hillel gives a fixed date, Atzeres. Beis Shammai gives a standard with no date, as long as the plowing still helps the fruit. Tosafos Yom Tov explains that the mishnah's closing line supplies what Beis Shammai left open: it tells you where his standard falls by measuring it against Beis Hillel's date.
כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי — as long as it benefits the fruit
Tosafos in Moed Katan 3a reads this window as closing before Atzeres, which makes Beis Shammai the stricter of the two, as they usually are. R' Shlomo Sirilio, quoted in Melechet Shlomo, reads it as closing just after Atzeres, which makes Beis Hillel stricter. The Yerushalmi explains why the case is not listed in Eduyos, where Beis Shammai's leniencies are collected: it is not always a leniency, since in a dry year the fruit stops benefiting early and Beis Shammai's standard is then the stricter one.
עוֹלָמוֹ שֶׁל הַמִּשְׁנָה
הָעֲצֶרֶת — Atzeres
The Torah does use the word atzeres, of Shemini Atzeres and of the seventh day of Pesach (Vayikra 23:36, Bamidbar 29:35, Devarim 16:8). It never uses it of Shavuos, which is what our mishnah calls Atzeres. Petach Einayim quotes R' Toviah b'R' Eliezer, who searched those festival passages for the name and did not find it, and traced the mishnah's usage to Targum, to Onkelos's b'atzarschon. Mishnat Eretz Yisrael adds that Josephus already calls the festival asartha (Antiquities 3:252).
שְׁאֵלַת חָכָם
Rabban Gamliel, son of R' Yehudah HaNasi, is not mentioned in our mishnah, but his beis din abolished tosefes sheviis so completely that one may plow until Rosh Hashana itself. How was that permitted? Tosefes sheviis appears to be either from the Torah or a halacha l'Moshe miSinai, at least for the thirty days before Rosh Hashana. Set aside how a later beis din overturns Beis Shammai and Beis Hillel, which is its own problem: how were those thirty days abolished? (See Moed Katan 3b-4a, and Melechet Shlomo and Rashash here.)
— Moed Katan 3b-4a; Melechet Shlomo; Rashash