Sheviis 1:4 — Trees That Do Not Bear Enough
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 1 › Mishnah 4זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק א׳ ‹ משנה ד׳
Trees That Do Not Bear Enough
אִילָנוֹת שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין
Mishnah שביעית א׳:ד׳ · Sheviis 1:4
הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין,
אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה,
אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה.
הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה,
בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן.
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת,
אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית,
אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית,
וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר:
If one [tree] was producing a kikar develah and two were not producing,
or two were producing and one was not producing,
one may plow for them only according to their need, as long as they number from three to nine.
If there were ten, or from ten and above -
whether producing or not producing, one may plow the whole beis se'ah for their sake.
As it is stated (Shemos 34): "In plowing and in harvest you shall rest" -
there is no need to state the plowing and harvest of Sheviis itself;
rather, [it means] the plowing of erev Sheviis that carries into Sheviis,
and the harvest of Sheviis that carries out past the close of Sheviis.
Rabbi Yishmael says: just as this plowing is a reshus, so too this harvest is a reshus - this excludes the harvesting of the Omer:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
case/objectrestrictive rulingpermissive rulingTannareasonpasuk/proof textconditionwhat does this mean?
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
Summary Chartwhat does this mean?
Trees That Do Not Bear Enough▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What if only one of the three yields the fig-cake — or only two? | Only their needs are plowed | — |
| Through how many trees does this yield-test run? | From three through nine | — |
| What if there are ten trees or more? | The whole beis se'ah is plowed — בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, whether they yield or not | — |
| What do we use the seemingly extra pasuk for? — שֶׁנֶּאֱמַר בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת (Shemos 34) | Tanna Kamma: The plowing of erev Sheviis that enters Sheviis, and the harvest of Sheviis that goes out to motzaei Sheviis | אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית — it is not needed for Sheviis itself |
| Rabbi Yishmael: To exclude the Omer harvest | מָה חָרִישׁ רְשׁוּת אַף קָצִיר רְשׁוּת — just as the plowing is optional, the harvest meant is optional |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (13)▾
עד שיהיו משלשה ועד תשעה. כלומר דין זה שאמרנו הינו משלשה ועד תשעה , אבל אם היו עשרה או יותר אף על פי שאינן עושין חורשין: שנאמר בחריש ובקציר תשבת. ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא לצרכן. ומנין שאין חורשין כל הבית סאה, שנאמר בחריש ובקציר תשבת, ואם אינו ענין לשבת בראשית שכבר נאמר (שמות כ) ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, ולא לשמטה שכבר נאמר (ויקרא כה) שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך, תנהו ענין לאסר שני פרקים של ערב שביעית, מפסח לשדה לבן, ומעצרת לשדה אילן. והכי קאמר קרא, בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית, תשבת. ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שיוצא למוצאי שביעית, נמי תשבת, שספיחים שגדלו בשביעית או שעבר וזרע בשביעית אסור לקצרם בשמינית: רבי ישמעאל אומר. לעולם בשבת משתעי קרא כפשטיה, ואתא לאשמעינן מה חריש רשות, שאין לך חריש של מצוה, אף קציר דאמר רחמנא תשבת בקציר של רשות, יצא קציר העמר שהוא מצוה דבעינן קצירה לשמה, שזה דוחה את השבת:
עד שיהיו מג' ועד ט' – meaning to say, this law that we stated, meaning from three until nine [trees], but if there were ten [trees] or more, even though they don’t produce [fruit], we plough [the entire Bet Seah]. שנאמר בחריש ובקציר תשבות – it refers to the first clause, as it is taught [at the conclusion of Mishnah 3 of this chapter): “We plow them only according to their need.” And from where do we learn that we don’t plough the entire Bet Seah, as it states (Exodus 34:21): “ you shall cease from labor even at plowing time and harvest time,” and if it has no connection with the Sabbath of Creation, as it is already stated (Exodus 20:9): “Six days you shall labor and do all your work,” and not for Shemittah/the Sabbatical Year , for it already states (Leviticus 25:3): “Six years you may sow your field and six years you may prune your vineyard [and gather in the yield],” teach it in connection with the two periods of the Eve of the Seventh (i.e., Sabbatical) year – from Passover for a grain or vegetable field/a bright field without shade, and from Shavuot for an orchard (see Tractate Sheviit, Chapter 2, Mishnah 1). And this is what the Biblical verse said: “at plowing time” when its harvesting is forbidden. And which is this? The plowing of the Eve of the Seventh year [which enters into the Seventh year] you should cease/rest, and in the harvesting, where plowing is forbidden. And which is this? This is the harvesting of the Seventh year that extends into the year following the Sabbatical year, you should alsorest/cease, and the after-growth/spontaneous growth (see Tractate Sheviit, Chapter 9, Mishnah 1) that grew during the Sabbatical year or that if he transgressed and sowed on the Sabbatical year is forbidden to harvest them in the eighth year. ר' ישמעאל אומר – the Biblical verse always talks about the Sabbath as its plain meaning, and it comes to inform us: just as plowing [which] is a voluntary act [is prohibited on the Sabbath], for you do not have a commanded form of plowing, so [only] harvesting, which the All-Merciful stated “you shall rest/cease,” [which likewise] is voluntary [is prohibited on the Sabbath] but excludes the harvesting of the Omer/the first sheaf [and is therefore permitted on the Sabbath – see Tractate Menahot, Chapter 10, Mishnah 9], that is a Mitzvah and that we require harvesting for its sake which supersedes the [observance of] the Sabbath.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 1:4
Introduction The first half of this mishnah continues to deal with the same subject with which we have been dealing with since the beginning of Sheviit--when may one plow an entire field of trees and when one may plow only the individual trees? The second half of the mishnah deals with Exodus 34:21, which states, that plowing and harvesting are forbidden on the Sabbath. The sages wondered why the verse would specify a prohibition of plowing and harvesting on the Sabbath when all work is prohibited. Hence they took the verse out of context and applied it to the Sabbatical year, instead of Shabbat (the sabbatical day). If one of the trees was capable of bearing a cake of dried figs [weighing sixty manehs], and the other two unable; or, if two could do so, but one cannot, then they may plow them only for their own needs. If one or even two of the trees was large enough but the others were not, they still may only plow the individual trees and not the whole field. [This is the rule if the number of trees is] from three to nine, but if there were ten trees or more, whether they produce [the requisite amount of fruit or not] the whole bet seah may be plowed on their account. However, if there were more than ten trees, then they can plow the entire field, even if those ten trees don’t produce the requisite amount of fruit. As it says: “In plowing and in harvesting, you shall rest” (Ex 34:21). It was unnecessary to state plowing and harvesting in the seventh year, rather [what it means is] the plowing of the year preceding which encroaches on the sabbatical year, and the harvest of the seventh year which extends into the year after. This midrash is the basis of the entire first three and a half mishnayot of the tractate. According to the rabbinic way of reading the Torah, this verse is seemingly superfluous, since we already know that one must rest on the Sabbath. Their answer is twofold. First of all, this verse applies to the sabbatical year, and not to the Shabbat. Second, it would also be unnecessary for this verse to prohibit plowing and harvesting in the sabbatical year itself because Leviticus 25:4-5 has already prohibited similar activities. Therefore, the mishnah interprets this verse as referring to the plowing that precedes the Sabbatical year and to harvesting that occurs after the Sabbatical year. As we have learned throughout the chapter, it is forbidden to plow a field for the benefit of produce that will grow in the sabbatical year. Here we learn that in the year following the Sabbatical year it is forbidden to harvest produce which mostly grew during the Sabbatical year, or that was illegally sown during the Sabbatical year. Rabbi Ishmael says: just as plowing is an optional act, so harvesting [referred to in the verse] is optional, thus excluding the harvesting of the omer [which is obligatory]. R. Yishmael gives an entirely different interpretation of the verse. He interprets the verse to refer to the Shabbat and not to the Sabbatical year. As to why this verse is necessary, after we have learned elsewhere that work is prohibited on Shabbat, Rabbi Ishmael explains that this verse comes to teach us that only “optional” harvesting is prohibited and not “obligatory” harvesting, the only example of which is the harvesting of the Omer on the second day of Pesah. If the second day of Pesah should fall on Shabbat, which it can according to the rabbinic calendar (but not according to the Sadducean calendar, where it always falls on Sat. night) then the harvesting of the Omer (the first barley) supersedes the Shabbat prohibition. Just as plowing is optional and therefore prohibited, so too the only type of harvesting that is prohibited is that which is optional.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 1:4
היה אחד עושה וכו' מג' ועד ט' וכו' . גרסינן בירושל' (ה"ג ב:) היה אחד עושה וכו', ר' בבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים, היו ארבעה והבקר וכו', פלוגתא וכו'. מדקמפרש אח"כ היו ארבעה וכו', ש"מ דהאי פלוגתא דמשולשי' ומתושעים אמג' ועד ט' קאי, ולא אעשרה ומעשרה ולמעלה, דאי אעשרה קאי היה לו לירושלמי לשנות בתחילה היו ארבעה השייכ' במג' ועד ט', ולשנות בתר הכי פלוגתא זו דרב בבי וזעירא דקאי אעשרה, וא"כ הוא קשיא לפי' הר"ש שפירשה אעשרה, מלבד מה שהקשה עליו התי"ט, ואמת הוא שהראב"ד והכ"מ תרויהו סל"הו כהוכחה דידן דפלוגתא זו אמג' ועד ט' קאי, אבל מ"מ מי שידקדק בדבריהם ימצא דוחק בפירושם ז"ל. ועוד דחיקא לי מאד לכל הפירושים לישנא דמתניתין דקתני עד שיהיו משלשה, דלכאורה הוא לשון טפל ובלתי מדוקדק, ולכן אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דפירושא דהאי עניינא הכי הוא, דהא דאמרינן אם ראוים לעשות וכו', היינו בין שלשתן, והכא קאמר שאם אחד ראוי לבדו ושנים אינם ראויים, או שנים ראוי' וא' אינו ראוי, אע"ג דמ"מ בין שלשתם יש לעשות, אין חורשין כל בית סאה, מפני שאותו שאינו ראוי בטל לגבי אותם השנים והרי הוא כאלו הם שנים לבד, וכמו כן שנים הבלתי ראויים לגבי אחד הראוי, דלעול' חשבינן הגדול שבכולם כקטן שבכולם, ואם בהיותם כלם קטנים כמהו יש בהם ששים מנה חורשים כל בית סאה, ואם לאו אע"ג דבאחד מהם לבד יש בו שיעור זה אין חורשים אלא לצרכם, והיינו דקתני עד שיהיו מג', פי' כשאחד עושה וכו' אין חורשים עד שיהיו אלו הששי' מנה מכל השלשה האילנות, ומפני שמלישנא דמתניתין נראה דכיון שבין כל השלשה ראויים, אע"ג דאי דיינינן הגדול כקטון אינם מגיעים לשיעור זה, דמ"מ חורשים כל בית סאה, ודלא אתא מתניתין לאפוקי אלא היכא דשנים מהם ואפילו אחד אינו ראוי לעשות כלום, דאע"ג דאחד מהם לבד ראוי לכל, דאינו מצטרף להתיר לחרוש כל הבית סאה, משום הכי קאמר רב ביבי ובלבד שלא יפחות משיעור משולשים, פי' דבעינן שיהיה שיעור זה ראוי לחלק בשלשה אילנות אלו לשלשה חלקים שוים, וזה א"א אלא אם כן יהיה בפחות שבהם שליש שיעור זה לפחות, דבענין זה אף אם נחשוב הגדול כקטון יש בו שליש. כלל העולה, אין חורשין כל בית סאה אלא אם כן יש שם השלשה אילנות, שכל אחד מהם ראוי לעשות שליש שיעור הנזכר במתניתין דהיינו עשרים מנה לפחות, וזה השיעור נאמר עד ט', דעד ט' בעינן שיהיו ראוים לעשות בין כלם שיעור הככר, אבל כשהם ט' לא צריך שיהיה כל אחד מהם ראוי לעשות שליש ככר כמו בשלשה, וליהוו שלשה ככרים, וכמו כן לא צריך שלפחות שלשה מהם יהיו ראוים לכך, אלא אע"פי שהם אילנות קטנים מצטרפים, ובלבד שיהיה כל אחד מאלו התשעה ראוי לפחות לעשות תשיעית ככר, והיינו דקאמר זעירא ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים, על הדרך שפרשתי במשולשים, והטעם מבואר דלפי רבוי האילנות יתמעט השיעור של כל אחד מהם, כי מה שחסר בגדלם מתמלא ברבויים להתיר לחרוש כל הבית סאה בשבילם, כשיש בין כלם שיעור הככר מחולק כל אחד חלק הראוי להם כפי מה שהם, שאם יהיו ארבעה יצטרכו להיות מרובעים, ואם יהיו חמשה מחומשים, וכן כל כיוצא בזה, וכזה היא דעת הראב"ד ז"ל, ולא נקט זעירא מתושעים, אלא משום מתניתין דקתני עד ט' דהוא הקצה אחרון הצריך שיעור, דבעשרה ומעשר' ולמעלה אינו צריך שיעור, כי דיו רבוי האילנות להתיר לחרוש כל הבית סאה, ומפני שאין שיעור השליש של כל אחד משלשה אילנות שיעור קבוע, שהרי לפי רבוי האילנות מתמעט השיעור, משא"כ שיעור הככר דהוא קבוע עד עשרה, דמשם ואילך אינו צריך שיעור כלל, משום הכי לא קתני בפירוש אם כל אחד מהם ראוי לעשות שליש ככר וכו', אלא כללם כלם כאחד בשיעור הככר, באמרו אם ראוים לעשות ככר וכו', ולפי זה אפשר דרב ביבי וזעירא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, זה הוא הנלע"ד ודוק היטב: עושה . ראוי לעשות לא קתני, אלא עושה, לרבותא דאע"ג דעושה ממש, כשאין אחרים ראוים לעשות, אין חורשין כל הבית סאה: אין עושין . סרכא דעושה נקט, דאם ראוין לעשות, אף אם אינם עושים, כאלו הם עושים חשבינן להו:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 1:4
(ח) משמע דאי איכא תשעה ולא יותר ויש בהן אחד שאינו עושה ככר אין חורשין לכל אחד אלא צרכו. וכן כתב הר"ש. ותימה דאם נשארו שמנה ואי נמי שלשה שכל אחד עושה ככר למה לא יחרש כל הבית סאה בשבילם כמו אם אין בבית סאה אלא שלשה בלבד. והר"מ מפרש פרוש אחר עין שם:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 1:4
היו עשרה ולמעלה בין עושין ובין שאינן עושין. פירוש שאין ראוין לעשות מפני קטנן כדפרישית במ"ב. ומ"מ הן אילנות שיצאו מכלל נטיעות דמפרש להו בסוף פרקין. דהא הנטיעות חורשין עד ר"ה ואילו הכא באין עושין עד העצרת ותו לא: ואפילו למ"ד דהכא נמי עד ר"ה. ע"כ לאו מדין נטיעות משתעי. דא"כ מתני' דלקמן [משנה ו'] דעשר נטיעות דרישא כדי נסבא. אלא ודאי הכא מאילנות מיירי שכבר גדלו. ואעפ"כ אין ראוין לעשות ככר. שלא גדלו עדיין כל צרכן. ואי תני י' אילנות שאין עושין שחורשין בית סאה בשבילן. הו"א משום דאילנות גדולות הן וקרובים לעשות כשיעור משו"ה שרי. אבל נטיעות ילדות שקטנות מאד לא חשיבי ואסור. ואי תני נטיעות סד"א דווקא נטיעות טובות דתאנה וזית וכיוצא בהן. אבל אילן סרק לא אפי' גדולים. אם לא הגיעו לכשיעור. קמ"ל וצריכי תרווייהו:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 1:4
היה וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל היה אחד עושה ככר דבלה או שנים עושין אין חורשין להן אלא צרכן כך מצאתי הגירסא וגירסת הדפוס נ"ל דשבוש הוא דהא אין צריך אלא שיהא שלשתם יחד עושים ככר אחד של דבלה ואין צריך שיעשה כל אחד ככר וא"כ למה אין חורשין אע"ג שהשנים אין עושים ותו דהא אפילו אילן סרק שאינו עושה מאומה חורשין בשבילו אלא נראה דפי' המשנה הוא כן שאם אין בשדה אלא אילן א' והוא עושה כשלשה אילנות או שנים שעושים כשלשה אין חורשין להם כל השדה עכ"ל ז"ל: או שנים עושין ואחד אינו עושה. בעבור אותו האחד אין חורשין לכל אחד אלא צרכו דהיינו מלא אורה וסלו חוצה לו אבל אם היו עשרה או יותר אע"פ שאינם עושים חורשין. ואמרי' עלה בירוש' רבי ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשין כלומר שכל שלש מהם יעשו ככר דהיינו שליש ככר לכל אחד זעירא בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחתו מחשבון מתושעים כלומר שכל תשעה מהן יעשו ככר דהיינו תשיעית ככר לכל אחד. הר"ש ז"ל. אבל לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג היו משלשה וכו' [ע' תי"ט]: שנאמר בחריש ובקציר תשבות. ת"ק דר' ישמעאל הוא ר"ע כדמוכח התם במכות ובמנחות ובמ"ק ובר"ה: בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה שנאמר) ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא צרכן וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא לא מייתי ראיה אלא על מה שאמרו שאסור לחרוש אפי' לפני שביעית וא"כ לא קאי אלא ארישא דפרקין דאמר שאין חורשין עד ר"ה אלא עד העצרת ועלה קאמר שנאמר בחריש וכו' ומשום שהפסיק לפרש איזהו שדה האילן נטר עד כאן אבל לפי דברי המפ' קשה שהקשה מעט ותירץ לו הרבה ועוד שהקשה קושיא קטנה והניח את הגדולה כי הקשה מנין שאין חורשין כל הבית סאה עד העצרת והיה לו להקשות מנין שאין חורשין עד ר"ה ע"כ נראה לפ' דקאי אריש פירקין כמו שפירשתי עכ"ל ז"ל: אין צריך לומר. י"ס דגרסי' אין צורך לומר וכו'. וכתוב בס' לקח טוב סוף פרשת כי תשא וז"ל ולת"ק מדבר בתוספת שביעית שמוסיפי' מחול על הקדש וכך משמעו ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ששת ימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור ואצ"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגומר אלא חריש של ערב שביעית עכ"ל ז"ל: רבי ישמעאל אומר מה חריש וכו'. ירושלמי. ר' ישמעאל כדעתי' ר' ישמעאל אומר אין העומר בא מסוריא וכ"ש מחו"ל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל הכא וגם בשקלים פ' התרומה דה"פ דבפ' ר' ישמעאל במנחות מוכחינן מהך מתני' דלר' ישמעאל כיון דדחי שבת ודאי ס"ל דכל שלא נקצר כמצותו פסול דאי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ופי' רש"י ז"ל דגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום ומפסיל וכ"ש כשמביאין אותו מסוריא דבודאי לא יקצר בלילה של ששה עשר בניסן ויביאוהו לירושלים ביום ששה עשר אא"כ יקצרוהו קודם זמנו. ואפילו אם תמצא לומר בגמלא פרחא או ע"י שם אפ"ה פסול דהא אינו כמצותו דכתיב וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר קצירה ולא של ח"ל ואין העומר בא מסוריא היינו דאפי' בדיעבד פסול ומתני' דכל קרבנות הצבור בירוש' דשקלים מוקי לה כר' ישמעאל ובר פלוגתיה דר' ישמעאל היינו ר' יוסי בר יהודה ולית דחש לה להא דר' יוסי בר יהודה דמכשר בח"ל: ה"ג במשנה יצא קציר העומר ול"ג יצא קציר העומר שהוא מצוה דבירוש' הוא דמפרש טעמא שהוא מצוה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל שהיא מצות עשה שאע"פ שמצא קצור שלא לשם העומר צריך לקצור לשם העומר דכתיב וקצרתם את קצירה כדאי' במס' שבת פ' ר"א דמילה אבל בחרישה לא שייך מצוה דאי מצא חרוש אינו חורש ע"כ והכי מפ' לה רבא ג"כ בפ' שני דמכות. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ונ"ל דר' ישמעאל אינו אוסר תוספת שביעית ועל כן דריש הכי ע"כ:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 1:4
היה אחד עושה ככר דבילה – כך בנוסחאות עיקריות 21 א, ב, ג 1, ג 4, ג 6, ג 8, ג 9, ז, ט, כ, ל, מ, ן, פ, ץ. ; לפנינו בדפוסים נוסף: "ושנים אין עושין". כמו כן בהמשך: או שנים עושין , ובדפוסים נוסף: "ואחד אינו עושה". אין חורשים להן אלא צרכן – וכתב בעל מלאכת שלמה: "כתב ה"ר יהוסף ז"ל היה אחד עושה כיכר דבלה או שנים עושין, אין חורשין אלא צרכן. כך מצאתי הגירסא וגירסת הדפוס נראה לי דשבוש הוא דהא אין צריך אלא שיהא שלשתם יחד עושים כיכר אחד של דבלה ואין צריך שיעשה כל אחד כיכר ואם כן למה אין חורשין אף על גב שהשנים אין עושים? ותו אפילו אילן סרק שאינו עושה מאומה חורשין בשבילו אלא נראה דפירוש המשנה הוא כן: שאם אין בשדה אלא אילן אחד, והוא עושה כשלשה אילנות. או שנים שעושים כשלשה, אין חורשין להם כל השדה". כך נתפרש אף לבעל דקדוקי סופרים (יב ע"ב והערה ג), אף שלא היה לפניו אלא כ"י מינכן וספר האגודה. אם כן, המשפט "ושנים אין עושין" הוא תוספת הסבר של מעתיק שלא הבין את משנתנו. המשנה קובעת שבשדה בית הסאה מותר לחרוש את כל השדה אם יש בו שלושה אילנות העושים כיכר דבלה, והמשנה שלפנינו אינה מוסיפה אלא שאם אילן אחד עושה או אף שני אילנות עושים כיכר דבלה ואין בה יותר אילנות אין חורשים אלא כדי צורכם. המינוח "כדי צורכן" (לצורכן) מופיע גם במשנה הקודמת, ונתבאר שם. עד שיהוא משלשה ועד תשעה – הלכה זו, שרואים אם אילן אחד או שניים מניבים כדי כיכר דבלה, קיימת אף אם בשטח בית הסאה נטועים יותר משלושה אילנות. הלכה זו תופסת משלושה אילנות עד תשעה. אף אם נטועים תשעה אילנות אך אין הם מניבים כיכר דבלה – אין רואים בהם שדה אילן ואין חורשים אלא כדי צורכו של כל אילן ואילן. היו עשרה – אילנות, ואין צריך לומר מעשרה ולמעלן בין עושין ובין שאינן עושין חורשין כל בית סאה בשבילן – כל השטח הותר. בהמשך הדרשה באה ללמדנו על איסור עבודה בשדה בערב שביעית. היא פותחת בלשון "שנאמר", אך אין זו דרשה להלכה האחרונה שבמשנה אלא להלכה העקרונית שאין עושים עבודה בשדה בערב שביעית. המשנה חוזרת אפוא למשנה הראשונה, ומנמקת את הדין העקרוני. שנאמר "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד כא) – אין צורך לומר חריש וקציר שלישביעית – הכתוב עוסק בשבת, וכל הפרשה שם מפרטת את הלכות שבת ומועדים ואילו השנה השביעית אינה מוזכרת בה. הירושלמי רואה בדרשה זו דרשה מכוננת לפרקים א-ב ומציב אותה בראש המסכת: "כתוב 'ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת' (שמות כג יב), וכתוב: 'בחריש ובקציר תשבת', מה אנן קיימין? (במה אנו עומדים?) אם לעניין שבת בראשית, והלא כבר נאמר 'ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך' (שמות כ ט), ואם לעניין שבתות שנים, והלא כבר נאמר 'שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך' (ויקרא כה ג), אלא אם אינו עניין לשבת בראשית, ולא לעניין שבתות שנים, תניהו עניין באיסור שני פרקים הראשונים" (לג ע"א) 22 העובדה שהתלמוד מרחיב בדרשה מעלה ספק שמא לא הייתה משנה ד במשנתנו, אך היא מצויה בכל כתבי היד שבידינו. . על סמך הדרשה המשנה ממשיכה: אלא חריש שלערב שביעית שהוא נכנס בשביעית – וכוונת הכתוב לאסור חריש שהוא מיטיב לפרות שבשביעית, וקציר שלישביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית – וקציר שיקצור במוצאי שביעית אך גידולו היה בשביעית. דרשה זו מצוטטת בשלוש סוגיות בתלמוד הבבלי בשמו של רבי עקיבא (ראש השנה ט ע"א; מועד קטן ג ע"ב; מכות ח ע"ב). יש אף שהיא מצוטטת בלשון "דתנן", כעין ציטטה של משנתנו, ובמכילתא דרשב"י כתוב (עמ' 223): "רבי יהודה אומר: 'בחריש ובקציר תשבת' חריש שקצירו אסור, זה חריש שלערב שביעית. וקציר שחרישו אסור, זה קציר שלמוצאי שביעית. ורבי שמעון אומר שבות מן החריש בשעת קציר, ושבות מן הקציר בשעת חריש". קרוב לומר ששני תלמידיו של רבי עקיבא חלוקים בפירוש דרשתו של רבי עקיבא. הדרשה מלמדת אפוא על תוספת שביעית, והתנאים אינם חשים כלל לאפשרות שהתוספת הנרמזת היא דווקא תוספת שבת. במקורות אמוראיים נזכרת תוספת שבת של כשעה אחת, אבל תנאים לא הכירו תוספת זו ועל כן גם הדרשה כאן מתעלמת מאפשרות פרשנית-מדרשית זו 23 על כך במבוא לפירושנו למסכת שבת. . רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר [שהוא חובה] – רבי ישמעאל מעמיד את הכתוב באיסור שבת, כפשוטו של מקרא וכדרכו של רבי ישמעאל, ומסביר את חידושו שחריש שהוא רשות אף קצירו רשות ואסור בשבת, אך יש קציר שהוא מצווה וחובה ומותר בשבת, והוא הבאת העומר בשנה השביעית. בשנה השביעית אין חורשים וזורעים, וכדי להבטיח את הבאת העומר למחרת היום הראשון של פסח מעמידים שומרים לשמור על הספיחים (משנה, שקלים פ"ד מ"א), ואם יום הבאת העומר חל בשבת הוא נקצר בליל שבת. הקציר של חובה או מצוה נקצר אף בשבת (משנה, מנחות פ"י מ"ג). התוספת "שהוא חובה" רשומה בגיליון של כתב יד קופמן ושל כתב יד פרמא ( פ ), ואינה ביתר עדי הנוסח. במובאה של משנתנו בירושלמי שקלים (פ"ד ה"א, מז ע"ד) הנוסח הוא: "תמן תנינן רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות... יצא קציר העומר שהוא מצוה", וכן בכ"י פריז 329 לשקלים, וכן בשלושת המקומות בתלמוד הבבלי. בתלמוד הירושלמי שתי המילים חסרות במשנה, אך כתובות במובאה או בסוגיה של המשנה. לפי בעל מלאכת שלמה כתב הר"ר יהוסף ז"ל כי נראה לו "דרבי ישמעאל אינו אוסר תוספת שביעית ועל כן דריש הכי", והדברים רחוקים. בית שמאי ובית הלל חלוקים בפרטיה של תוספת שביעית, ולא שמענו ולא ראינו שבימי התנאים פקפק איש מעולם באיסור תוספת שביעית. לא הדרשה של רבי עקיבא יצרה את ההלכה אלא ההלכה היא אשר יצרה את הדרשה, והדרשה מופלגת. אך אף שרבי ישמעאל אינו גורס אותה – אין הוא חולק על ההלכה עצמה. מכל מקום אין כל סתירה בין העובדה שחיפשו להלכות אסמכתאות מהכתובים לבין הערכתנו כי כל גזרת שני הפרקים היא נוהג הלכתי פרי יזמתם של חכמים או של ציבור יראי השמים. הדרשות הן אסמכתא מאוחרת בלבד, ובאו לחזק את ההלכה ולמצוא לה זכר בכתובים, אבל לא הן שיצרו את ההלכה. עם זאת, התלמוד הבבלי (מועד קטן ג ע"ב; ראש השנה ט ע"א) התקשה בשאלה. לפני התלמוד כבר עמדה מערכת משפטית סדורה ולפיה תקנה היא חידוש של חכמים, וכל מה שאינו תקנה נלמד מהמקרא. במבוא הכללי לפירוש המשניות עמדנו על כך שחלוקה משפטית זו לא עמדה לפני חכמים, והדרשות אינן אלא אסמכתא. מקומה של הדרשה על איסור החרישה ערב שביעית, בסופה של משנה ד בפרקנו, לכאורה מתמיה. מקומה הראוי הוא בתחילת הפרק, לאחר קביעת ההלכה על איסור החרישה בערב שביעית, כפי שאמנם היא מוזכרת בסוגיות הירושלמי בראש המשנה, או בסופן של ההלכות על איסור העבודה בערב שביעית, בהמשכו של הפרק הבא. נראה כי בארבע המשניות הראשונות נערכו הלכות היסוד של הלכות ערב שביעית, בתור קומה ראשונה של הלכות אלו, וממשנה ה ואילך נסדרו ההלכות שיסודן במשניות הראשונות. הלכות היסוד על שלושה אילנות ותנובתם באות במשניות הראשונות, וממשנה ה ואילך נמנו פרטי ההלכות: שלושה אילנות של שלושה אנשים, עשר נטיעות בתוך בית סאה ועד מתי נקראו נטיעות. בסיום הלכות היסוד באה דרשתו של רבי עקיבא המבקשת למצוא יסוד או קשר לדברי התורה. הרושם הכללי הוא שהמשניות הראשונות לוקטו ממקורות שונים. משניות א-ג חוזרות מעט על עצמן, ומשנה ה שונה במקצת ממשנה א (להלן). לפנינו אפוא תוצאה של עריכה שהיא ליקוט של מקורות שונים. בדרך כלל במשנה מצויים מדרשי הלכה מעטים בלבד. המשנה נוקבת את הדין, והנימוק המדרשי חסר בה. עם זאת משנתנו אינה חריגה או בודדת, וניתן למצוא במשנה לא מעט מדרשי הלכה. לסיכום ארבע המשניות הראשונות ניתן לתארן במבנה סכמתי: שלב א: משנה א, בית הלל ובית שמאי: זמן תוספת שביעית + משנה ד (סיפא), דרשה. שלב ב: משנה ב, כמות היבול להגדרת איסור. שלב ג: משנה ג, תאנים כמודל. פירוש למשנה ב. שלב ד: משנה ד (רישא), דיון בכמות ובשטח בצוותא + משנה ה: כמות שטח ובעלות.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 1:4
עד שיהיו משלשה ועד תשעה. ר"ל כשיהיה כשיעור בית סאה משלשה אילנות עד תשעה אסור לחרוש כל בית סאה בשבילן אלא אם כן כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן ככר של ששים מנה ושיערנו באבני משקלנו ס"ב ליטרין וז' אונקיות וב' שלישיות אונקיא בקירוב מן הליטרא שבכל ליטרא י"ו אונקיות והאונקיא י"ו דרכמונים והדרכמון ל"ו גרגירי שעורה ואם היו עושין פרי פחות מזה אסיר לחרוש אלא סביבות האילנות בלבד כמו שיתבאר אבל אם היו מעשרה אילנות ולמעלה בשיעור בית סאה אחד שיתנו פרי לרוב או מעט חורשין כל בית סאה בשבילן וזו הראיה אשר הביאו מן הפסוק שנאמר בו בחריש ובקציר חוזר על כל מה שאמר אין חורשין להם אלא בשבילן ועל כן אסור לחרוש זולת זה ואפילו בערב שביעית: ורבי ישמעאל. כבר פירשנו דעתו: ומה שאמר רשות. ר"ל שאינו מוכרח לעשותו וכשירצה יעשהו וכשירצה יניחהו וכדומה לזה ישבות בשבת אבל קציר העומר שהוא מצוה להניף ממחרת השבת הוא דוחה את השבת וזה אמת ויתבאר במקומו במסכת מנחות:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 1:4
ד אחד עושה ככר דבילה ושנים אין עושין או שנים עושין ואחד אינו עושה אין חורשין אלא צרכן. וכן ד' וה' עד תשעה אם כל אחד ואחד עושה ככר דבילה חורשין כל הבית סאה ואם לאו שיש בהן אחד שאינו עושה ככר אין חורשין לכל א' אלא צורכו דהיינו מלא אורה וסלו וחוצה לו אבל אם היו עשרה או יותר אע"פ שאינם עושין חורשין ואמרינן עלה בירושלמי (שם) ר' ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים כלומר שכל ג' מהן יעשו ככר דהיינו שליש ככר לכל אחד זעירא בשם ר' חנינא אמר ובלבד שלא יפחתו מחשבון מתושעים כלומר שכל תשעה מהן יעשו ככר דהיינו תשיעית ככר לכל אחד: שנא' בחריש ובקציר תשבות. אמרי' בירושל' (שם) לא אתיא אלא על רישא אינן חורשין להן אלא צרכן שנא' בחריש ובקציר תשבות: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית. קרא הכי כתב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות ובשביעית משתעי קרא דאי בשבת מאי איריא חריש וקציר אפי' כל מלאכה נמי אי נמי כדקאמר בירושל' לעיל (הל"א) אם לענין שבת בראשית והלא כבר נאמר אלא בשביעית משתעי קרא והכי קאמר אותן ששת ימים שאמרתי לך תעבוד בחריש ובקציר תשבות דהיינו בשביעית ואם אינו ענין לחריש ולקציר של שביעית עצמה דנפקא לן בריש מועד קטן (ד' ג.) שדך לא תזרע לרבות כל מלאכה שבשדך מדלא כתב לא תזרע ולא תקצור ותו לא תניהו ענין לחרישה של ערב שביעית הנכנס לשביעית כגון הנך ל' יום לפני ר"ה דמהניא ההיא חרישה בשביעית וקציר של תבואה גדילה בשביעית כגון ספיחים או שעבר וזרע בשביעית אתה נוהג מנהג שביעית בשמינית שחייבת בביעור רבי ישמעאל אומר לעולם בשבת משתעי קרא כפשטיה ואתא לאשמעינן מה חריש רשות שאין לך חרישה של מצוה אף קציר דאמר רחמנא תשבות בקציר של רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה שאע"פ שמצא קצור קוצר דבעינן קצירה לשמה אבל אם מצא חרוש אינו חורש ובפ"א דר"ה (ד' ט.) מפרש ורבי ישמעאל דמוסיפין מחול על קדש מנא ליה יליף לה מיום הכפורים דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וגו' ומרבי שבת מתשבתו שבתכם והוא הדין שביעית דכל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על קדש ותנא קמא דמתני' דהכא היינו ר' עקיבא כדתני התם בברייתא ומשמע סוגיא דהתם דקראי דיום הכפורים לא צריכי לר"ע דיליף כולהו משביעית ותימה ר' ישמעאל נמי (ל"ל למילף שביעית מיוה"כ) דבפרק קמא דמו"ק (דף ג.) אמרינן הלכתא בעשר נטיעות לרבי ישמעאל וכיון דהלכתא למישרי ילדה ממילא זקנה אסורה ותירץ ר"ת דצריכי קראי לרבי ישמעאל משום תוספת דלאחריו ועל חנם דחק דמהלכה לא ילפינן כי היכי דאין דנין קל וחומר מהלכה (ואצטריך קרא משום שבת ויו"ט) וכי תימא א"כ לישני הכי לרבי עקיבא בפ"ק דמועד קטן ואע"ג דאיכא הלכתא צריכי קראי דבחריש וקציר לאגמורי אשבת ויום הכפורים ויום טוב אם איתא דלא אתי אלא לאחריני לא הוה ליה למיכתב קראי גבי שביעית כיון דלשביעית גופיה לא צריך: בפ"ק דמו"ק (שם) החורש בשביעית רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה לימא בדרבי אבין אמר רבי אלעא קא מיפלגי דאמר כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין דנין אותם בכלל ופרט מאן דאמר לוקה אית ליה דרבי אבין ומאן דאמר אינו לוקה לית ליה דרבי אבין לא דכולי עלמא אית ליה דרבי אבין מאן דאמר לוקה שפיר כן כתוב בכל הספרים ויש מגיהין הספרים שסוברין שהיא כלל ופרט וכלל דשבת שבתון יהיה לארץ כלל לא תזרע ולא תזמור לא תבצור לא תקצור פרט שבת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל והשתא מאן דאמר לוקה לית ליה דרבי אבין ומרבינן כעין הפרט למלקות דהיינו כל עבודה שבקרקע ומאן דאמר אינו לוקה אית ליה דרבי אבין דאין דנין בכלל ופרט ולא מרבינן מידי ללאו והדר מסיק דכ"ע לית להו דרבי אבין ומאן דאמר לוקה שפיר וכל הסוגיא אינה מוכחת כן דקתני זריעה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך משמע דדריש ליה בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד ונראה לקיים גרסת הספרים ושבתון יהיה לארץ לאו כלל הוא אלא ושבתה הארץ הוא הכלל והוי כלל ופרט גרידא כדאי' בהדיא בירושלמי דכלאים בריש פ"ח (הל' א) דר"א אמר לוקין על החרישה בשביעית ר' יוחנן אמר אין לוקין מ"ט דר"א ושבתה הארץ שבת לה' כלל שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור פרט זרע וזמר בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה זרע וזמר מיוחדין שהן עבודת הארץ ובטלין והיינו כר' אבין דלא דריש כלל ופרט דאי דרשי בכלל ופרט א"כ אין בכלל אלא מה שבפרט ולא לקי ובמסקנא דירושלמי מפרש טעמא אחרינא שאינו בגמ' שלנו במועד קטן:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 1:4
[אות ג] בר"ב ד"ה שנאמר. שכבר נאמר ששת ימים. משמע דמכח יתורא הוא דלא מוקמינן על שבת אבל קשה לי דמנ"ל למדרש דקאי על תוספת שביעית. דלמא קאי על תוספת שבת בראשית. וברש"י ר"ה (דף ט' ע"א) כתב דע"כ אע"ג דרישא דקרא בשבת קאי דכתיב ששת ימים תעבוד סיפיה אשביעית קאי דאי אשבת חריש וקציר הוא דאסור שאר מלאכות מי שרי עכ"ל ומ"מ עדיין קשה לי קצת דדלמא קאי על תוס' שבת ולא רצה התורה לאסור בתוס' שבת רק מלאכת חרישה וקצירה ולא בשארי מלאכות: [אות ד] בתוי"ט ד"ה עד. ואי נמי שלשה שכל אחד עושה כו'. לא ידעתי למה נקט שכל אחד עושה ככר אף אם ג' עושים יחד ככר יהא רשאי לחרוש כל בית סאה בשבילם:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviis 1:4
עד שיהיו משלשה ועד תשעה . כתב הר"ב כלומר דין זה שאמרנו היינו מג' וכו'. דאי איכא ט' ולא יותר ויש בהן א' שאינו עושה ככר אין חורשין לכל אחד אלא צרכו וכ"כ הר"ש בהדיא. ותימה אם נשארו שמנה ואי נמי שלשה שכל אחד עושה ככר למה לא יחרוש כל הבית סאה בשבילם כמו אם אין בבית סאה אלא שלשה בלבד. והרמב"ם מפרש אלא א"כ כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן ככר שלששים מנה וזה לשונו בחבורו פ"ג מהלכות שמטה היו משלשה עד תשעה. וראוין לעשות ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילן. ואע"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות ע"כ. והשיג עליו הראב"ד מן הירושלמי שהביאו הר"ש ואמר שמוכח דכל אחד צריך שיעשה פרי לפי חשבון. ונ"ל שזה היה דעת הרמב"ם בפירושו בכאן והכ"מ מיישב דעת הרמב"ם בחיבורו לפי הירושלמי:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 1:4
היה אחד עושה ככר דבלה וב' אין עושין ר"ל שאין כ"א ראוי לעשות ככר. ולר"מ הנ"ל סי' ו' ר"ל ב'. אינן ראויין לעשות כ"א שליש ככר: עד שיהיו מג' ועד ט' יש להן דין א'. דט' נמי אם א' אין ראוי לעשות חלק הט' מהככר. אף שחסר רק מעט [כך הוכיח הראב"ד מירושלמי פ"ג משמיטה] אין חורש רק לצורכן. ולר"ש הנ"ל דככר לכ"א בעינן. א"כ וודאי בג' עושין סגי. רק ר"ל דאף בט' בעי ג' עושין: היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין אף שאין ראויין לעשות. שהן דקין או שעומדין בין החולות: חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר ארישא קאי דמש"ה אין חורשין: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית דכבר נכתב. ומה"ט נמי א"א דקאי אשבת בראשית: אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וה"ק קרא בחריש דששית. שחרישתו בזמן היתר רק שקצירתו בזמן איסור. ובקציר. ר"ל אם הקציר בזמן היתר. רק שהחרישה בשביעית היה. תשבות: וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית וה"ה ספיחי שביעית דאסירי: ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר ס"ל אשבת קאי קרא. וקמ"ל קרא. מה חריש רשות. דהרי ליכא שום חרישה דמצוה. דאפי' לעומר. במצא חרוש אינו חורש. אף וכו'. יצא קציר העומר דצריך לשמה. דוחה שבת:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 1:15-22
שנאמר בחריש ובקציר תשבות וכו' למוצאי שביעית ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות וכו' יצא קציר העומר ע"כ. ובמ"ק ג' ובר"ה ט' ובמכות ח' וכן במנחות ע"ב. איתא יצא קציר העומר שהיא מצוה. וז"ל הר"ש ובפ' ראשון דר"ה מפרש ור' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקודש מנ"ל יליף לה מיוה"כ דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וגו' ומרבי שבת וכו' וה"ה שביעית וכו' ות"ק דמתני' דהכא היינו ר' עקיבא כדתני' התם בברייתא ומשמע סוגי' דהתם דקראי דיוה"כ לא צריכי לר"ע דיליף כולהו משביעית. ותימה ר' ישמעאל נמי נילף משביעית דבפ"ק דמ"ק אמרינן הילכתא בעשר נטיעות לר' ישמעאל וכיון דהילכתא למישרי ילדה ממילא זקינה אסורה ותירץ ר"ת דצריכ' קרא לר' ישמעאל משום תוספת דלאחריו ועל חנם דחק דמהלכה לא ילפינן כי היכי דאין דנין ק"ו מהלכה וכ"ת א"כ לישני הכי לר"ע בפ"ק דמ"ק דאע"ג דאיכא הילכת' צריכ' קראי דבחריש וקציר לאגמרי אשבת ויוה"כ ויו"ט אם איתא דלא אתי אלא לאחרינא לא הוי לי' למיכתב קרא גבי שביעית כיון דלשביעית גופי' לא צריך. ע"כ. וכ"כ תוס' בר"ה ט' ד"ה ור' ישמעאל וכו' תימה לר"ת הא אמרי' פ"ק דמ"ק הלכתא לר' ישמעאל קראי לר"ע דעשר נטיעות הלמ"ס וכיון דהילכתא למישרי ילדה ממילא זקינה אסורה ותי' ר"ת וכו' ובחנם דחק כיון דשביעית גופה מהלכה לא ילפינן מינה שבת ויוה"כ ויו"ט דאין דנין ק"ו מהלכה והשתא לר' ישמעאל איצטריך קרא משום שבת ויו"ט ואיצטריך הלכה למישרי ילדה והא דלא משני הכי במ"ק לר"ע דאיצטריך קרא וכו' דא"כ לא הו"ל למכתב קרא גבי שביעית וכו' ואחר שהעתקתי דברים הנזכרים דע כי בסוגי' דמ"ק ג' אהא דאר"א א"ר יוחנן עשר נטיעות הללמ"ס. פריך הש"ס והני הילכתא נינהו קראי נינהו דתניא בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר אין צריך לומר חריש וכו' שיצא למוצאי שביעית וכו' וכתבתי בתכ"ש אע"ג דבמסור' הש"ס מציין בצידו שביעית פ"א. אפ"ה שפיר אית' דתני'. ולא דתנן משום דלאו משנה היא שהרי התם לא נזכר ר"ע אלא ת"ק בסתמא. אבל בריית' היא דנשנית בשם ר' עקיב' וכמ"ש הר"ש הנ"ל. איברא לכאורה היא גופ' קשי' דלמה הניח הש"ס המשנה ומייתי הבריית' [ואין זה מדרך הש"ס כמ"ש תוס' שבת ק"ה ד"ה והתני' ע"ש ובכמה דוכתי גם בסוגי' דר"ה כ"ח דקדק הגמ' ג"כ מ"ט שביק מתני' ומותיב מבריית' כו' וכן בגיטין כ"ז וב"מ י"ח] להכי השכיל המקשה להביא הבריית' דתני' בה ר' עקיב' אומר אין צריך וכו' ולשיטת ר"ע דס"ל בנזיר מ"ד פ"ז ובגמ' שם נ"ו דדנין ק"ו מהלכה ע"ש. אין לומר בקושי' הר"ש ותוס' ופריך שפיר והני הילכתא וכו' דלר"ע נוכל למילף שבת ויוה"כ ויו"ט מהילכת' דעשר נטיעות [לשיטתי' בנזיר הנ"ל דבעי למילף רביעית דם מק"ו מעצם כשעורה אע"ג שהיא הלכה. והיאך מצי לומר הכי שהרי א"כ קשה הך דהכא דלמה לי' בחריש ובקציר ועל הר"ש ותוס' שכתבו בפשיטות דהוי מצי הש"ס לתרץ אליבא דר"ע במ"ק צע"ק]. ובזה יתכן ג"כ בר"ה ט' ובמכות ח' דאיתא דתניא ר"ע אומר בחריש וכו' והוה מצי לומר דתנן בחריש וכו' מן המשנה דהכא משום שכבר כתבו תוס' נדה ס"ב ד"ה כבריית' כיון שסידר הש"ס הכא הכי הוקבע נמי בשאר מקומות הכי ע"ש וכ"כ בשאר מקומות. ובסוגי' דמ"ק שזכרתי דמסיק הש"ס ד' דר"ע לית לי' הלכתא אלא מקראי דבחריש ובקציר מפיק לתוספת שביעית ומעתה לא ידענא דמנ"ל לר"ע לחלק בין נטיעה או זקינה וכ"ת ה"נ דלר"ע אין חולק שהרי במשנה ח'[והעתיקו תוס' בסוגי' דהכא במ"ק ג' ד"ה נטיעות] תנן עד אימתי נקראו נטיעות וכו' [פי' לענין דמותרין לחרוש כל בית סאה בשבילן עד ר"ה] ר' עקיב' אומר נטיעה כשמה אלמא דס"ל לר' עקיב' דנטיעה דהיינו ילדה חלוק' מזקינה. וקשי' מנ"ל לחלק וצ"ע בשלמא לתירוצו של רב אשי בסוף הסוגי' במ"ק ד' דכי גמירי הילכתא דתוספת שביעית דוקא בזמן שביהמ"ק קיים דומיא דניסוך המים ע"ש יש לומר כמ"ש תוס' ר"ה ט' שילהי ד"ה ור"ע האי ועניתם וכו' דגמירי הילכתא בזמן שביהמ"ק קיים דומי' דניסוך המים ולפי אותו מסקנא יתכן לפרש הלכתא כר' עקיבא וקראי לבזמן שאין בהמ"ק קיים. וא"כ אתי שפיר הא דאמר ר"ע נטיעה כשמה דכל זמן שבני אדם קוראים לה נטיעה מותר עד ר"ה אבל אח"כ מיקרי זקינה ואסורה בתוספת שביעית. אבל לתירוצו של הסוגי' דלר"ע לית לי' הלכתא בעשר נטיעות כלל צע"ג. ודע דגם רש"י בסוכה ל"ד. שכתב עשר נטיעות וכו' הלמ"ס חורשין כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד ר"ה אע"פ שמצוה מן התורה להוסיף מחול על הקודש כדנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות חריש של ע"ש הנכנס לשביעית ואסור לחרוש למ"ד יום לפני ר"ה כדאמרי' במ"ק מקראי בנטיעות נאמר למשה בסיני שמותר לחרוש תחתיהן עד ר"ה כדי שלא יבשו וכו' ובאילנות זקנים נאסר שלשים יום לפני ר"ה כדאמרי' במ"ק לר' ישמעאל מהלכתא ולר' עקיב' מקראי וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו בשדה הלבן מפסח ואילך ובשדה האילן בזקנים מעצרת ואילך וכו' ע"כ ואחר הדיוק והעיון בדבריו נראה דאפילו מאן דאית ליה תוספת שביעית מקראי בחריש ובקציר אית לי' נמי הלכת' והיינו כמ"ש תוס' בר"ה ואכתי צ"ע ואין כאן מקום להאריך. אך הסתכל במ"ש רש"י שם בסוכה בתחילת דבריו בזה"ל עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למ"ס אלו שלשה נשאלו בבית המדרש מנין להם מן התורה והשיבו שהלמ"ס הם ושמע השומע וגרסם כסדר ששמעם. וכן שיעורין וחציצין ומחיצין שמען השומע וסדרן כסדר ששמען ע"כ. וצ"ע דהא ממסקנא דרב אשי דר"ג וב"ד שהתירו זקינות עד ר"ה משום דומי' דניסוך המים מוכרח דשלשה הלכות אלו נאמרו ביחד למשה בסיני וכ"כ תוס' במ"ק ד' ד"ה אלא אמר ר' אשי וכו' וקא דייק ר"ג מה שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך שניתנו למשה גבי הדדי וכו' א"ו למילף סמכינהו רחמנא ע"כ. ואי כפירש"י בסוכה דשלשתן נשאלו בבה"מ וכו' קשה מנ"ל לר"ג למידרש דומי' דניסוך דילמא הא כדאיתא והא כדאיתא וכן איכא למידק דהשתא נמי אי אפשר לומר דר"ע אית לי' נמי הלכתא דא"כ קשי' קרא למה לי ומה שייכא תוספת' שביעית גבי ניסוך. והו"ל למסור הלכה למשה בנטיעות בפני עצמה בלתי סמוכה לניסוך המים והוי ידעינן איסור תוספת' שביעית ח"כ והוא במק' ח' ע"א בכל זמן א"ו דלר"ע דדריש בחריש ובקציר לית לי' הלכתא כלל לשיטת רב אשי כמו לתירוץ ראשון שבסוגי' את כל אלה צריך ביאור וכאן אין מקום לקבל ארוך: ואשר ע"כ נראה לומר בהעמק יסודה ככל צורכה יתוקן הכל גם מ"ש הר"ב והרמב"ם בסוף פ"א ר' עקיבא אומר נטיעה כשמה בת שנתה קרוי' נטיעה וכו' והלכה כר"ע. לכאורה לא ידענא לאיזה תועלת כתבו דהלכה כר"ע אחרי שכבר כתב הר"ב דקי"ל כר"ג וב"ד וכל האילנות בין זקינות בין נטיעות מותרין עד ר"ה. ולכן דע ברורי דינים השנויי' בובריש פ"ב יוצאים להענפים הללו. הנה שדה האילן אסור לחרוש בשנה ששית מעצרת ואילך. ושדה הלבן דהיינו שדה של תבואה וקטנית אסור אפילו מפסח בשנה ששית ואילך. ובשדה האילן יש תנאי בד"א דמותר לחרוש כל בית סאה בשבילן עד העצרת. דוקא כשיש שלשה אילנות נטועים בבית סאה [ראוים לעשות ככר דבלה של ס' מנה וכו'] אבל פחות מכאן אין חורשין כל בית סאה אלא תחת האילן לבדו וחוצה לו כמלא אורה וסלו וכו' וכל קרקע חשוב כשדה הלבן ואין חורשין אלא רק עד הפסח. עוד תנאי באילנות בד"א דצריכין שיהיו ראוים לעשות הני מילי משלשה אילנות ועד תשעה אבל מעשרה אילנות ולמעלה אע"פ שאין עושין ככר וכו' חורשין כל בית סאה בשבילן. עד עצרת כדין שדה האילן. והנה הדינים הללו וכה"ג הנזכרים עי' ב' ובפ"ב הנה הנם מתקנות ב"ש וב"ה. דאפילו לת"ק דבמשנה ד' שנאמר בחריש ובקציר וכו' דיש תוספת מן התורה מ"מ זמן רב דפסח ועצרת לאיסור תוספת לא ידענא אלא מתקנת' דב"ש וב"ה. עוד התקינו בנטיעות דהיינו ילדות אין להם הדין זקינות לגמרי כמו דתנן במ"ו עשר נטיעות מפוזרים כלומר דבזקינות כשנטועין ג' לבית סאה חורשין כל בית סאה עד עצרת אבל בילדות לא מהני. אלא דוקא עשרה ובפחות מעשרה ילדות אין חורשין אלא תחתיהן לבד וקרקע הנשאר דינו כשדה הלבן ואסור בתוספת מפסח וכמ"ש הר"ב רמ"ו ד"ה נטיעות ע"ש. ואתה קורא המשכיל בקוצר ענפים הללו מבואר לפניך כל המשניות של. וכפי שפי' הר"ב ברפ"א שצריך להוסיף משנה ששית וכו' ולקמן ילפי' לה מקרא כלומר כר' עקיבא והוא הת"ק דאמר לקמן במ"ד שנאמר בחריש ובקציר וכו' [והוא לא ס"ל הללמ"ס כלל כמ"ש כבר להדיא בסוגי' דמ"ק אלא דריש לה מקראי מיהו לפי דין תורה הוי סגי בתוספת למ"ד יום או פחות. ואתי ב"ש וב"ה ותקנו הזמנים של שדה האילן ושל שדה הלבן. וגם ההפרש שבין אילנות זקינות ובין נטיעות ילדות ואחר כל הדברים האלה נ"מ עוד לידע עד אימתי נקראו נטיעות דלא סגי בשלשה לבית סאה אלא דוקא עשרה לבית סאה ופחות מעשרה אין חורשין להן אלא לצורכן וקרקע הנשאר אסור מפסח כדין שדה הלבן. ועל זה אמר ר' עקיבא נטיעה כשמה. בת שנתה קרוי' נטיעה. ואח"כ קרוי' אילן וסגי בשלשה לבית סאה. ומתוך ברורי מדות הללו יתבארו דברי הר"ב רמ"ו היטב. ודלא כגדול אחד המיוחד בדורו שכתב על דברים הללו שכתב הר"ב במשנה דעשר נטיעות שדרכו נסתרה שמסוגי' הש"ס וירושלמי לא משמע כדבריו וכו' ולפמ"ש בס"ד דברי הר"ב ברורים. ויתהלך במישרים. והוי יודע הא דלא כתב הר"ב וגם הרמב"ם בפירושו בפלוגת' דר' ישמעאל ור' עקיבא במתני' דהכא הלכה כדברי מי כדרכם בכל המקומות. היינו משום דאין נפקותא לדינ' דגם ר' ישמעאל ס"ל דתוספת שביעית אסורה דהלכתא דעשר נטיעות עד ראש השנה מכלל דזקינה אסורה כדמסיק בסוגי' דמ"ק ד' הלכתא לר' ישמעאל קראי לר' עקיבא ע"ש. א"כ בין למר ובין למר תוספת שביעית אסורה כשביעית עצמה. ותו מדכתבו הרמב"ם בפירושו וכן הר"ב לעיל במ"א דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני' וכו' ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית וכ"כ הר"ב ע"ש לקמן רפ"ב ד"ה ושדה אילן וכו' וכל המשניות הללו דחויות הן כדאמרי' שר"ג ובית דינו נמנו וכו' ובטלום ומותר לחרוש עד ר"ה של שביעית ע"כ. שוב לא יצא לנו לתועלת אם הלכה כר"ע או כר' ישמעאל לענין שביעית אלא סגי בזה דקי"ל כר"ג וב"ד דתוספת שביעית לגמרי מותר. ברם לפי שר"ג וב"ד סבירא להו כר' ישמעאל דעשר נטיעות הילכתא היא [ולא כר"ע דמפקי תוספת שביעית מקראי] וכי גמיר' הלכתא דומיא דניסוך המים בזמן שביהמ"ק קיים כדמסיק רב אשי והוא בתראי. נמצא למידין דקי"ל כר"ג וב"ד מוכרח דלא כר"ע דדריש תוספת שביעית מקראי אלא כרבי ישמעאל דתוספת שביעית אתי' מהלכתא והלכך בזמן שאין ביהמ"ק קיים מותר לחרוש עד ר"ה כמבואר כל זה מתירוצו של רב אשי. וכ"פ הרמב"ם רפ"ג מה' שמיטה עבוד' הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסור' הלמ"ס ומפני שהוא מתקנה לשביעית ודבר זה בזמן שביהמ"ק קיים וכו' ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה כדין תורה ע"כ. וכ"כ בפירושו ר"פ דהכא בשם התוספת' ר"ג וב"ד התקינו שיהיו מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה מפני שדעתן כדעת ר' ישמעאל שהוא מוציא מה שנאמר בחריש ובקציר לענין אחר כמו שיתבאר בזה ה'. ואנחית לי בזה הא דפסק הרמב"ם בפ"ז מה' תמידין דין ט' דקצירת עומר דוחה שבת ואם אמנם כבר תמה ע"ז הש"ך בי"ד סי' רס"ב סק"ב וגם הלחם משנה שהרי פסק נמי דנקצר בי"ו כשר. וסוגי' הש"ס במנחות ע"ב דלמ"ד נקצר בי"ו כשר אין קצירת העומר דוחה שבת והניח בצ"ע. ואחריו קם להתעורר עוד בזה בבה"ז שואל ומשיב לגאון אחד ע"ש. אבל בלאו סתיר' זו נמי צריכין אנו למידע מנ"ל להרמב"ם דין זה דדוחה שבת. ואי מסתמא דמתניתין דמנחות סוף פ"י דתנן ודוחה את השבת הא אסיק בסוגי' ע"ב שם דמה דתנא ודוחה את השבת היינו להקרבה אבל לא לקצירה. ונוסף לזה שהרי בכל מקומות פסק כר"ע נגד רבי ישמעאל וא"כ הו"ל לפסוק כר"ע דלא דריש מה חריש רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה. אבל ממה שכתבתי דגם במתני' דהכא פסק כר' ישמעאל נגד ר"ע משום דר"ג וב"ד פסקו כר"י. ניחא נמי התם. ויצא לנו עוד נפקותא לפי המתבאר בסוגי' דר"ה ט' דקרא ועניתם את נפשותיכם דכתיב גבי יוה"כ לדעת ר' ישמעאל אתי' להורו' לתוספת יוה"כ ולשבת ויו"ט. אבל לדעת ר"ע אתי' להורות כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. ותוספת שבת ויו"ט ויוה"כ יליף לה ר"ע כולהו משביעית ע"ש. וכ"כ תוס' שם ד"ה ור"ע וכו' יליף וכו' ועמ"ש בס"ד לקמן והנה הרמב"ם בהלכות שביתת עשור לא כתב להא דאוכל ושותה בתשיעי וכו'. נראה לכאורה דלשיטתי' אזיל דפסיק כר' ישמעאל דתוספת שביעית הלכה היא ואין למדין ממנה כמ"ש הר"ש והתוס' שהעתקתי למעלה. וא"כ איצטריך ועניתם להורות תוספת יוה"כ. ברם הטור א"ח סי' תר"ד כתב תני ר"ח ב"ר מדפתי ועניתם את נפשותיכם וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. וכתב הב"י וא"ת הא האי קרא ועניתם איצטריך ללמד דמוסיפין מחול על הקדש. כדדריש לה ביומא פ"א ובר"ה ט'. ואין לומר דהטור סובר דתוספת מחול על הקדש לא הוי דאורייתא ומ"ה אייתר לי' קרא לדתני ר"ח ב"ר מדפתי שהרי כתב בסימן תר"ח דמקרא נפקא דצריך להוסיף מחול על הקדש. וי"ל דהטור סובר כר"ע דנפקא לי' שמוסיפין מחול על הקדש מקרא דבחריש ובקציר תשבות כדאי' בפ"ק דר"ה ע"כ. ולכאורה סותר הב"י דברי עצמו דלקמן סי' תר"ח. אהא שכתב הטור ואוכלין ומפסיקין קודם בין השמשות דמקרא נפקא שצריך להוסיף מחול על הקדש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה. כתב הב"י דמקרא נפקא לן בפ' בתרא דיומא דף פ"א ע"כ. והנה בפ"ב דיומא לא נזכר כלום מבחריש ובקציר. אלא רק ילפותא דועניתם את נפשותיכם. ותו לפי מה שבררתי למעלה דמר"ג ובית דינו מוכרחין אנו לומר דהלכה כר' ישמעאל. וא"כ לפום סוגי' דר"ה ט' איצטריך ועניתם להורות שמוסיפין מחול על הקדש והשתא נשאר קושית הב"י על הטור אדוכת' דאע"ג דבכל דוכת' קי"ל כר"ע הכא יצא מן הכלל משום דפסקינין כר"ג ובית דינו נגד ר"ע. ואין לומר נהי דתוספת שביעית הלמ"ס היא כר' ישמעאל. מ"מ משום דקי"ל כר"ע כלומר כר"ע דאמר בנזיר שזכרתי לעיל דלמדין ק"ו מהלכה. דזה לית' דודאי הלכתא שם כר"א ור' יהושע רבו דר"ע דדחי לר"ע דאין למדין מהלכה וכ"פ שם הרמב"ם והר"ב דלא כר"ע. גם חידוש שלא הזכיר הב"י דדעת הטור כמר ברי' דרבינ' בפסחים ס"ח דכולה שתא יתיב בתענית לבר ממעלי יומא דכפורי דתנא ר"ח ב"ר מדפתי ועניתם את נפשותיכם וכו' מעלה עליו וכו' וכתבו תוס' בר"ה ט' ד"ה כאלו וכו' דמר ברי' דרבינ' ס"ל כר"ע דאי כר' ישמעאל לית לי' הך דרשא וכו' ע"ש. מיהו בזה אין בו כדי לעלות ארוכה דשפיר י"ל דמר ברי' דרבינא ס"ל כאוקמתי' דר"נ בר יצחק או כאוקמתא דר' יוחנן בסוגי' דמ"ק ד' דמוקמי דר"ג ובית דינו באופן אחר. אבל לתירוצו של רב אשי דהוא בתראי וקי"ל כוותי' בכל מקום א"כ לא אתי' דר"ג ובית דינו רק לשיטת ר' ישמעאל נגד ר"ע. והלכך אית לן למיפסק כוותי' דר' ישמעאל. ואשר ע"כ לולא דברי הב"י ה"א דהטור פסק כסוגי' דיומא פ"א דפריך הש"ס ותנא דעצם עצם [מדאיצטריך למעוטי לתוספת החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין מחול על הקדש והאי ועניתם בתשעה מאי עביד לי'. רש"י] האי בתשעה לחדש מאי עביד לי' [ומשני הש"ס] מיבעי לי' כדתני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו התענה וכו'. מצינו למדין למאן דאמר דגמר עצם עצם ידעינן תוספת מחול על הקדש מדאיצטרך למעוטי וכו' כמו שפירש"י ואייתר ועניתם לומר כל המתענה בתשיעי מעלה עליו הכתוב וכו' ועפ"י הדברים האלו שפיר פסק הטור הכא בסי' תר"ד וכן לקמן בסי' תר"ח. [ואולי מ"ש הב"י בסי' תר"ח דמקרא נפק' בתרא דיומא אף הוא יהי' מכוון לגמור השם דדעת הטור כדתנא דגמר עצם עצם. ומזה ילפינן תוספת מחול על הקדש. וחזר קצת ממ"ש בסי' תר"ד מטעמ' דסבר הטור כר' עקיבא דליכא למימר הכי כדאמרן]. ובינותי בספרים וראיתי הט"ז ר"ס תר"ח כתב לפרש דדעת הטור כמו שכתבתי בס"ד דז"ש הטור דמקרא נפקא לן שצריך להוסיף מחול על הקדש בין באיסור אכילה בין באיסור עשיית מלאכה היינו קרא דילפי' בפ"ב דיומא גזירה שוה דעצם עצם וכו'. מיהו זה שתמה הט"ז על הלבוש שכתב דילפי' תוספת מבחריש וקציר ותמה עליו הט"ז דלמאן דיליף מזה ס"ל ה"ה נמי כל שבת ויו"ט בעינן תוספת כדאי' בפ' י"כ וא"כ מ"ט כתב הטור דוקא ביו"כ יש תוספת ובשבת ויו"ט לא כתב כלום בסי' רס"א וכו' ע"כ. מדבריו של גדול הט"ז ניכר שלא ראה הכא כל מ"ש הב"י כאן. דאם ראה וידע הב"י כתב דהטור פוסק כר"ע ויליף תוספת מקרא דבחריש וקציר. עד שהוא מתמה על הלבוש שכתב ויש מפרשים דילפינן מבחריש וקציר [וכוונתו על מ"ש הב"י]. ה"ל לט"ז לתמוה על הב"י שהחליט תירוץ זה בסי' ר"ד כמו שהעתקתי למעלה. וגם דע דמ"ש הט"ז דלמאן דיליף מזה ס"ל ה"ה וכו' כדאי' בפ' י"כ. טעו' נפל דבפ' יו"כ ליתא אלא צ"ל כדאי' בפ"ק דר"ה והיינו בדף ט'. שוב ראיתי כתב הרמב"ם פ"ג מה' נדרים דין ט' הנודר שיצום בשבת או ביו"ט חייב לצום וכן הנודר שיצום יום א' או יום ג' כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא י"ט או ערב יוה"כ. הרי זה חייב לצום וכו'. וכתב הכ"מ וי"ל בדברי הרמב"ם שנראה לכאורה שהוא סובר דבערב יוה"כ ובר"ח אסור להתענות מן התורה ומשמע דערב יוה"כ היינו מדרש' ועניתם את נפשותיכם ויש לתמו' על ערב יוה"כ דאטו משום דרש' ועניתם שהיא אסמכ' בעלמא לימא שהיא מדאורייתא. וי"ל דאין הכי נמי שאינם אסורין אלא מדרבנן וכו' וכבר כתבתי שהדעת נוטה לומר שרבינו הרמב"ם סובר דערב יוה"כ ור"ח לא מיתסר' אלא מדרבנן ואפי' הכי אין צריכים חיזוק לפי שיש להם אסמכתא בד"ת וכו' ע"כ. וכן כתב בספרו הגדול בב"י א"ח סי' תי"ח אחר שהביא לשון הרמב"ם בפ"ג מהל' נדרים הנ"ל כתב ויש לדקדק בדברי הרמב"ם וכו' דאטו משום דרש' דועניתם את נפשותיכם שהיא אסמכתא בעלמא לומר שהיא מדאוריית' וכו'. וכך נ"ל דאין הכי נמי דאינם אסורין אלא מדרבנן אלא כיון דיש להם קצת סמך בתורה לא אתי לזלזל בהו וכו' וקצת צריך ביאור ממ"ש הב"י בכ"מ שדעת נוטה לומר דהרמב"ם סובר דערב יוה"כ ור"ח לא מיתסר' אלא מדרבנן. אבל בש"ע א"ח סי' תי"ח סעי' ד' כתב שדברי הרמב"ם נראה לכאורה שהוא מדאורייתא ע"כ. ובש"ע שם סי' תק"ע סעי' ג' כתב שמדברי הרמב"ם נראה שהם [כלומר ר"ח וערב יוה"כ] של תורה ע"כ. הרי בשתי מקומות אלו החליט קצת דלא כמו שהחליט קצת בחיבורו כס"מ. וי"ל וכתב המג"א סי' תק"ע סק"ט ד"ה דה"ה לר"ח וכו' אלא ר"ח הוא דרבנן שאסור להתענות בו אבל ערב יוה"כ מוכח שהוא מדאורייתא דהא ילפי' מקרא שמצוה לאכול. ומ"ש הרב"י דאסמכתא בעלמא הוא תימ' הא אמרי' ביומא ותנא דעצם האי ועניתם מאי עביד לי' מיבעי לי' כו' א"כ מוכח דדרשא גמור' היא דאל"כ הקושי' במקומה עומדת וכו' וכ"מ בר"ה דקי"ל כר"ע דאית לי' להאי דרשא לדרשא גמורה ע"ש. וכ"מ בטור סי' תר"ד שהוא מדאורייתא ע"כ. ולכאורה אין תימ' על הרב"י שהוא כתב דבריו לדעת הרמב"ם וראה וידע מ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' ש"ע דין ו' בזה"ל כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנא' ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב התחיל לצום ולהתענות מערב תשיעי הסמוך לעשירי וכן ביציאה שוהה בעינוי מעט מליל אחד סמוך לעשירי שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם ע"כ. הנך רואה פשטות דברי הרמב"ם דמפיק תוספת עינוי מקרא דועניתם ולא ס"ל כתנא דעצם ביומא פ"א וא"כ אין מקום לתמיהת המג"א מסוגיא דיומא דהתם למאן דיליף תוספת מעצם שפיר קאמר הש"ס דאיהו מיבעי לי' קרא דועניתם לכדתני חייא ב"ר מדפתי לומר לך כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב וכו'. אבל לשיטת הרמב"ם דמפיק קרא דועניתם למילף תוספת עינוי ביוה"כ. הרי ודאי דמעלה עליו הכתוב אינו מן התורה אלא מדרבנן דרך אסמכת' והשתא נמי מסוגי' דר"ה ט' שהער' המג"א דקי"ל כר"ע וכו' אין לתמוה על הב"י דכבר בררתי בצדק דפלוגתא דהכא מוכרח דקי"ל כר' ישמעאל וכר"ג ובית דינו נגד ר"ע וכמ"ש נמי הרמב"ם דתוספ' שביעית אתי' מהלכה למ"ס דעשר נטיעות ולפי דאין למדין מהלכה איצטריך קרא דועניתם לתוספת יוה"כ. ובכן ברור דהא דכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב וכו' אינו אלא מדרבנן דרך אסמכתא כמו שהחליט הב"י גם בכסף משנה שהדעת נוטה דס"ל להרמב"ם דערב יוה"כ לא מיתסר אלא מדרבנן. גם בזה שכתב המג"א דמשמע מהטור בסי' תר"ד שהיא מדאורייתא אמנם לכאורה י"ל דהטור ס"ל ג"כ כהרמב"ם לדעת הב"י דאכילת ערב יוה"כ אינו אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא דועניתם והלכך הביא הטור בסי' תר"ד משום דעכ"פ מצוה דרבנן היא. וממ"ש הטור והכי קאמר קרא וכו' ומדאפקי' רחמנא לאכילה בלשון עינוי וכו'. אין ראי' דמדברי תורה ממש קאמר. תדע שהרי כל דברי הטור הללו לקוחין ככתבו וכלשונו שכתב הרא"ש בפ' יוה"כ סי' כ"ב. גם הטעם שצום הקב"ה לאכול ולשתות ערב יוה"כ כדי שלא להזיק התענית וכו' את הכל העתיק הטור מלשון אביו הרא"ש. [דכתיב כל המכוין הזה מדעתי' ולא נזכר הא דתני ר"ח מדפתא כל האוכל וכו'. כרב אלפס. משמע דלהרי"ף אפי' מצוה דרבנן ליכא והך קרא דועניתם כתבו הרי"ף אבריית' דדריש לה לתוספת יוה"כ ושבת כמ"ש נמי הרא"ש בסי' ח'] והנה הרא"ש גופי' שכתב באותו הפרק לעיל סי' ח' ת"ר ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכו' מכאן שמוסיפין מחול על הקדש וכו' שבת מנין ת"ל תשבות י"ט מנין ת"ל שבתכם כל שבת שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפני' בין מלאחרי' יכול יהא חייבין על התוספת ת"ל והנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה וכו'. יכול לא יהא עונש כרת על תוספת מלאכה אבל יהא כרת על תוספת עינוי ת"ל כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה על עיצומו של יום וכו'. הרי לפנינו דמקרא ועניתם דריש לתוספת יוה"כ ושבת ויו"ט וא"כ ע"כ כל הא דכתב בסי' כ"ב לא כתב אלא מדרך אסמכתא. וע"פ הדברים האלו מ"ש הב"י בסי' תר"ד ליישב לדעת הטור דס"ל כר"ע דיליף תוספת יוה"כ מבחריש וקציר כמו שהעתקתי למעלה. איכא למידק מה יענה הב"י בסתיר' דברי הרא"ש שכתב בסי' ח' דילפינן תוספת מועניתם ואפ"ה כתב בסי' כ"ב תניא ר"ח בר רב מדפתי ועניתם וכו' וכי בתשעה מתענין וכו' מעלה עליו הכתוב וכו' אלא ע"כ לומר דמ"ש הרא"ש בסי' כ"ב היינו רק מדרבנן א"כ גם בדעת הטור ה"ל לפרש הכי. איברא לפמ"ש למעלה דהטור בסי' תר"ח שפסק תוספת בין בעינוי בין באיסור מלאכה וגבי שבת ויו"ט לא כתב כלום מאיסור תוספת. על כרח' דס"ל כתנא דעצם עצם [דאי מקרא ועניתם לא ידענא איסור תוספת אלא גבי עינוי אבל במלאכה מנ"ל] כלומר מדאיצטריך בעצם היום הזה גבי עינוי וכן גבי מלאכה ביוה"כ דאינו עונש כרת מכלל דאסור עכ"פ. א"כ מוכרח דועניתם לא אתי' להורו' על איסור תוספת משני טעמים. חדא דלמה איצטריך גבי יוה"כ הא כבר ידעינן מדאיצטריך בעצם. ותו דא"כ הוי גם גבי שבת ויו"ט איסור תוספת מדאורייתא. והטור לא פסק הכי. ולכן מהכרח לומר דועניתם אתי' לכדתניא ר"ח בר רב מדפתי דמעלה עליו הכתוב כאילו מתענה בתשיעי ועשירי והלכך שפיר כתב המג"א דמשמע מטור סי' תר"ד שעיו"כ היא מדאורייתא. ברם ראיתי אהא שכתב הטור בסי' תר"ח ואוכלין ומפסיקין קודם בה"ש דמקרא נפקא לן שצריך להוסיף מחול על הקדש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה. כתב הב"י כן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש. אבל מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' ש"ע נראה שהוא סובר שאין תוספת ד"ת אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוה"כ ולא בשבתות. וכבר האריך הרב המגיד לתת טעם להרמב"ם ומ"מ כתב שדעת המפרשים שתוספת יש מן התורה גם לעשיית מלאכה וכדמשמע מדברי הרי"ף והרא"ש ע"כ. [והנה אחרי דדעת הרמב"ם בטילה ברובה שכל המפרשים והרי"ף והרא"ש והטור פסקו במוחלט דגם במלאכה צריך להוסיף מן התורה נעלם ממני דבש"ע סי' תר"ח לא הזכיר כלום מתוספת דמלאכה רק כתב אוכלים ומפסיקים קודם בה"ש שצריך להוסיף מחול על הקדש. משמע רק באכילה דהיינו עינוי צריך להוסיף. ולא ממלאכה. ויותר תמה המג"א ריש הסי' כתב בזה"ל תוספת עינוי דאורייתא אך אין בו כרת ע"כ. ולמה השמיט תוספת מלאכה. עוד נעלם דעכ"פ מדברי כולן נלמד דאין מצוה בתוספת רק באכילה ובמלאכה. אבל בשאר איסורין כגון רחיצה ונעילת הסנדל לא מצינו איסור תוספת. ואולם אהא שכתב הטור סי' תרי"א כל הדברים האסורין בעיקר היום אסורין גם בלילה ומה הן הדברים האסורי' מלאכה אכילה ושתיה רחיצה וסיכה וכו' זה לשון הב"י כל הדברים האסורין בעיקר היום אסורין גם בלילה מדמפסקינן מבעוד יום משמע שלילו כיומו לכל דבר ע"כ. וכן בבאר הגולה יוה"כ לילו כיומו לכל דבר וכו' ציין א"ק א' טור מהא דמפסיקין מבעוד יום וכו'. משמע דגם ברחיצה וסיכה וכה"ג חייב בתוספת. ודבר זה לא נמצא] נמצא עכשיו שלשה מחלוקות בדבר. דלהרי"ף ולהרא"ש ולכל המפרשים דין תוספת מדאוריית' בכל דבר שנאמר בו שבות בין בשבת ויו"ט ויוה"כ כברייתא ביומא פ"א דדריש נמי ר' ישמעאל בר"ה ט' ועניתם מלמד שמוסיפין מחול על הקדש וכו' שבת מנין ת"ל תשבתו יו"ט מנין ת"ל שבתכם כל מקום שיש בו משום שבות [ואתא לרבות שביעית. תוס' בר"ה ט' ד"ה כל מקום ולכאורה צא"ל דתנא קאי לפרש לרבות שביעית. אע"ג דידעינן גבי שביעית לר' ישמעאל מכח הילכתא דממילא שמעת מיניה דזקינה אסורה. מ"מ כתבו תוס' לרבות שביעית כלומר תוספת שלאחריו וכדעת ר"ת שכתבו תוס' לעיל] מוסיפין מחול על הקדש. ודעת הטור דבשבת ויו"ט אין דין תוספת מן התורה ואפי' מדרבנן כמ"ש הב"י סי' רס"א רק ביוה"כ יש דין תוספת בין באכילה בין במלאכה. הדעת השלישי הרמב"ם דאפילו ביוה"כ אין דין תוספת רק באיסור אכילה. והנה באריכות הרב המגיד לתת טעם סוף דבריו דבפ"ק בר"ה אמרו דר' ישמעאל דורש תוספת מועניתם ור"ע דורש לכל האוכל ושותה וסובר הרמב"ם שהם חולקים וידוע דהלכה כר"ע מחבירו. גם הלח"מ אחר שבנה וסתר דמנ"ל להרמב"ם לעשות פשרה זו דדוקא ביוה"כ גבי עינוי יש תוספת ולא גבי מלאכה ושבתות וי"ט כתב בזה"ל ונראה לתרץ דהרמב"ם ודאי ראה דר"ע ור' ישמעאל בפ"ק דר"ה פליגי לגמרי דלר"ע לית לי' תוספת כלל אפי' בעינוי ולר' ישמעאל אית לי' תוספת בעינוי ובמלאכה ובשבתות וי"ט וראוי הי' לפסוק כר"ע מחבירו אלא משום דגבי עינוי אפסוק בגמ' דלא כוותי' דאמרו במסכת ביצה דף ל' דהא תוספת יוה"כ דאורייתא וקא חזינן לנשי דאכלו ושתו כו' משמע דפשיטא לי' לגמרא דתוספת עינוי דאורייתא וע"ש כי האריך. הנה שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד דר"ע פליג על ר' ישמעאל גם בזה וס"ל דאין איסור תוספת כלל בכל מקום שנאמר בו שבות רק גבי שביעית מקרא דבחריש ובקציר. ולא לבד שלא גלו דעתם מנ"ל לאפושי בפלוגתא בין ר"ע ור"י ומנין לבא להקל באיסור תוספת אלא דאדרבה פשט' דסוגי' דר"ה ט' מוכרח כמ"ש תוס' שם ד"ה ור"ע וכו' דר"ע הוה יליף שבת ויו"ט ויוה"כ משביעית וכמ"ש נמי הר"ש שהעתקתי בתחילת הענין. וזה ברור לכל הבא על ענין הסוגיא דכל השקלא וטריא דקאי אהאמור בברייתא ח' תניא אידך יובל היא וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין על קדש ת"ל יובל היא וכו'. ועל זה קאמר ט' ודמוסיפין מחול על קדש מנ"ל ומשני הש"ס דנפקא לן מהא דתניא בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר וכו' אלא חריש של ערב שביעית וכו' ופריך ור' ישמעאל מוסיפין מחול על קדש מנ"ל וכו' משמע דלכ"ע ניחא דמפיק דמוסיפין לכל מקום מהא דשביעית ולהכי איצטריך יובל היא. אבל לשיטת הה"מ ולח"מ קשה אטו לר"ע מי ניחא דלמה לי יובל היא. הא לא ס"ל לר"ע אלא דוקא היכא דגלי בשביעית ולא בשארי מקומות שנאמר בהם שבות. ואם כה יאמר דאי לאו קרא יובל היא ה"א דגמרי' משביעית. א"כ השתא ודאי שפיר לומר קושטא דמילתא דנילף שבת ויו"ט ויוה"כ מק"ו דשביעית ורק גבי יובל מיעטה רחמנא יובל היא אבל שאר מקומות דכתיב בהן שבות אסורין בתוספת שלהן כמו שביעית מקל וחומר. ויש בזה עוד ידים מוכיחות אלא שאין הזמן גרמא להאריך. כללא של דבר פשטא דסוגי' מורה דר"ע אית לי' תוספת בכל מקום דיליף משביעית וכמ"ש הר"ש ותוס' בד"ה ור' עקיבא [מיהו מ"ש תוס' באותו דיבור ועוד דר"ג לית לי' תוספת כלל וכלל. אינו מוכרח שכבר כתבו תוס' במ"ק ד' ד"ה מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין ואי קשי' וכו' דצריך לעשות תוספת גבי שבת וכו'. איכא למימר ההוא פורתא לא קחשיב כיון דלא הוי אלא כל שהוא וכי האי שיעורא נמי יהא מודה ר"ג דצריך להוסיף ע"כ] ומעתה קושי' הה"מ ולח"מ על הרמב"ם קיימ' כדמעיקרא ורחש לבי דבר טוב ליתן טעם לשבח ע"פ הסוגי' דיומא פ"א דקאמר בשלמא רב פפא דאמר דדין יוה"כ כשבת דלא ענש אלא א"כ הזהיר דהיא גופי' שבת איקרי דכתיב תשבתו שבתכם לא אמר כרב אחא ב"י דיליף שבת שבתון משבת בראשית מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר אף גבי יוה"כ לא ענש אלא א"כ הזהיר דקרא דכתיב בגופי' עדיף. אלא רב אחא ב"י מאי טעמא לא אמר כרב פפא (ומשני) מיבעי ליה לכדתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש יכול יתחיל ויתענה בתשעה ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחילין ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפין מחול על הקדש. ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל מערב עד ערב. ואין לי אלא יוה"כ (ימים טובים צ"ל) שבתות מנין ת"ל תשבתו אין לי אלא [ימים טובים שבתות צ"ל] שבתות ימים טובים מנין ת"ל שבתכם וכו'. נמצא לרב פפא דאיצטריך תשבתו שבתכם [עי' רש"י ד"ה תשבתו שבתכם ומשבת שבתון לא גמר וכו' להכי נקט תשבתו שבתכם דהיא יתירא דהוא גופי' איקרי שבת] להורות דהוי יוה"כ כשבת לעונש ואזהרה א"כ אין שום ריבוי לתוספת שבת ויו"ט. רק ביוה"כ גופי' ובעינוי ידעינן דצריך להוסיף מקרא ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול יתחיל ויתענה בתשעה ת"ל בערב וכו' הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום וכו' ביציאתו מנין ת"ל מערב ועד ערב כדאיתא ברישא דברייתא ומעתה ככל הדברים האלו העתיק הרמב"ם על נכון בפ"א מהל' ש"ע כמו שהעתקתי לעיל לשונו. משום דפסק כרב פפא שהוא בתראי. וגם סתמא דתלמודא בשבת קמ"ח ובביצה למ"ד אזלא אליבא דהלכתא כרב פפא ממה דאמרו שם הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל וכו' סבור מינה הני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא [כך איתא בשבת ובביצה אי' קצת בנוסחא אחרינא ע"ש] ולא היא ל"ש בדרבנן ול"ש בדאורייתא דהא תוספת דיוה"כ דאורייתא היא וקא חזינין להו דקא אכלו ושתו עד שתחשך ולא אמרינן להו ולא מידי ע"כ. הנה ודאי דכמו דאכלו ושתו עד שתחשך ה"נ ודאי דעושין מלאכה עד שתחשך. וקשה אמאי לא כלל הש"ס לומר ולא היא וכו' דהא תוספת יוה"כ דאורייתא וקא חזינן להו דקא אכלו ושתו ועושין מלאכה עד שתחשך. אלא דסתמא דתלמודא נקט כרב פפא ואין תוספת דאורייתא במלאכה רק באיסור אכילה ושתיה והיינו כפסק הרמב"ם ממש. הנה הייתי כטוען ופורק וחזר וטען מענין לענין עד שבגלגולי העניינים הרחבתי מילין בס"ד ועתה אשובה אל אישי הראשון דזה שכתב הר"ב סוף משנה א' דהכא וכן לקמן סמ"א פ"ב שר"ג וב"ד נמנו על שנים הללו שהם פסח ועצרת ובטלום ומותר לחרוש עד ר"ה של שביעית ע"כ. קצת צריך פנים. דאליבא דמאן אתי אי לתירוץ קמא דבסוגיא מ"ק ג' דאמר ר' יצחק כי גמיר' הלכתא שלשים יום לפני ר"ה ואתו ב"ש וב"ה תקנו מפסח ומעצרת ואתני בדידהו כל הרוצה לבטל יבא ויבטל ע"ש. א"כ לא בטלו ר"ג ובית דינו אלא תוספת מפסח ומעצרת אבל שלשים יום לפני ר"ה אסור מצד הלמ"ס. והיאך סיים הר"ב ומותר לחרוש עד ר"ה. אלא ודאי דהר"ב אתי לתירוץ של רב אשי בסוגיא דשם ד'. ולרב אשי נמי צא"ל דהילכתא היא שלשים יום לפני ר"ה ותקנתא דב"ש וב"ה מפסח ומדעצרת הי' נמי דוקא בזמן שבית המקדש קיים כל זמן שנאסר תוספת ע"פ הלכה למ"מ אבל ר"ג ובית דינו אחר החורבן בטלו השלשים יום אפילו. ומכ"ש מה שהוסיפו ב"ש וב"ה. וא"כ ה"ל להר"ב לפרש שר"ג וב"ד נמנו על השלשים יום לפני ר"ה ובטלום וממילא נשמע דמכ"ש שנתבטל מאליו הטפל. כיון שנתבטל העיקר. והקורא משכיל עת לחקור. באמת ולא בשקר. ילקוט מפרי עטי אשר הבאתי עוד הון יקר. ולא יהיה בך מן התלמידים עקר בכורות מ"ד:
Sefaria · Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sheviis 1:4
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
A verse held to the end, and two tannaim arguing about more than a verse▾
שֶׁנֶּאֱמַר — as it is stated
The perek has already given three mishnayos of rules about plowing before Sheviis, and only now produces the verse those rules rest on. Bartenura reads the verse as supporting the clause immediately before it, that one plows only what the trees need. R' Yehosef Ashkenazi, quoted in Melechet Shlomo, holds it reaches back to the opening of the perek, since it proves that there is any prohibition before Sheviis at all. Mishnat Eretz Yisrael notes that the Yerushalmi places this derivation at the head of the masechta.
בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת — in plowing and in harvest you shall rest
Hon Ashir explains why the masechta does not open with this verse, even though everything in the perek rests on it. R' Yishmael disputes the derivation, and one does not begin a masechta on a fundamental machlokes about its own subject. He applies the rule of Berachos 19a, that a person should not phrase things in a way that invites trouble.
עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה — as long as they number from three to nine
The mishnah requires a yield of sixty maneh from three trees up to nine. Whose yield it measures is read three ways. Rash MiShantz and Bartenura: each tree must be able to produce the full sixty on its own. Rambam: the three together need only reach sixty, even if one of them produces nothing. Raavad objects from the Yerushalmi, which wants each tree to carry an equal share, a third of the sixty where there are three and a ninth where there are nine.
אֵין צָרִיךְ לוֹמַר — there is no need to state
The mishnah reads the verse as teaching about the eve of Sheviis, on the grounds that it cannot be teaching about Shabbos or about Sheviis itself. Melechet Shlomo identifies the anonymous tanna who says this as R' Akiva. Rash MiShantz shows that he and R' Yishmael derive the whole idea of adding onto a holy time from opposite places. R' Akiva learns it from Sheviis, from this verse. R' Yishmael learns it from Yom Kippur, from b'tishah lachodesh, which leaves this verse free for the omer.
מָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת — just as plowing is a reshus, so too harvest
R' Yishmael reads the verse as speaking about Shabbos, and as forbidding only the optional kind of plowing and reaping, which excludes the reaping of the omer, a reaping that is a mitzvah and overrides Shabbos. Bartenura and Rash MiShantz explain why plowing is the word that makes the argument work. There is no such thing as a commanded plowing, and the omer shows the contrast: a man who finds the omer already reaped reaps it again, because it must be reaped for its own sake, while a man who finds his ground already plowed does not plow it again.