Sheviis 10:1 — Shemittas kesafim — which debts are cancelled
The Lived Mishnah·A Zeman Nakat Project
Audio · Listen with Ephraim Diamond
Listen with Ephraim Diamond · 9:08
0:00 / 9:08
0:00
9:08
Speed
ZeraimSederסדרזְרָעִים
SheviisMesechtaמסכתשביעית
10Perekפרקי׳
1Mishnahמשנהא׳
Mishnah שביעית י׳:א׳ · Sheviis 10:1
שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר.
הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת,
וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט.
שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט,
וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר,
כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת,
וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת:
Sheviis cancels a loan, whether by document or without a document.
A shop credit-account is not cancelled,
but if he made it into a loan, then it is cancelled.
Rabbi Yehuda says: each earlier [balance] is cancelled.
A hired worker's wage is not cancelled,
but if he made it into a loan, then it is cancelled.
Rabbi Yose says:
any labor that ceases in Sheviis, [its debt] is cancelled,
and that does not cease in Sheviis, is not cancelled:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
case/objectrestrictive rulingpermissive rulingTannacondition
Summary Chart
Shemittas kesafim — which debts are cancelled▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Which loans does Sheviis cancel at the end of the year? | All of them — with a shtar or without | — |
| And what of a shop credit-account (hakafas hachanus) — a running tab at the store? | Tanna Kamma: Not cancelled; totaled up and billed as a loan — cancelled | — |
| Rabbi Yehuda: Each earlier balance is cancelled — every new purchase turns the previous ones into a loan; only the latest stands | — | |
| And what of a hired worker's wage? | Tanna Kamma: Not cancelled; billed as a loan — cancelled | — |
| Rabbi Yossi: Work Sheviis halts, like field labor — cancelled; work that carries on regardless — not cancelled | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
שביעית משמטת את המלוה. המלוה את חברו ועברה עליו שביעית אחר ההלואה, אינו יכול לתבע הלואתו מחברו, כדכתיב (דברים טו) שמוט כל בעל משה ידו: בשטר. שכתב לו שטר באחריות נכסים ושעבד קרקעות על המלוה דמחזי כמי שמשכן, קרקעות אצלו , אף על פי כן שביעית משמטתו: הקפת החנות. שקנה ממנו באמנה: אינה משמטת. דאין זה חוב ואין זו דרך מלוה: ואם עשאה מלוה. שחשב עם הקונה וזקפן עליו במלוה: הראשון הראשון משמט. אם לקח באמנה פעם ראשונה מן החנות וחזר ולקח שניה, הראשונה נעשית מלוה ומשמטת ולא השניה. חזר ולקח שלישית, ראשונה ושניה נעשו מלוות ושביעית משמטתן ולא השלישית. וכן לעולם, האחרונה אין שביעית משמטתה וכל האחרות שביעית משמטתן, הואיל והיה ראוי שיתן לו מעות הראשונה קדם שיקח השנית בהקפה ולא נתן, נעשית הראשונה מלוה, וכן לעולם. ואין הלכה כרבי יהודה: כל מלאכה שפוסקת בשביעית. אם שכר שכיר זה ממלאכות הפוסקות בשביעית, כלומר ממלאכות שאסור לעשותן בשביעית, כגון חרישה וקצירה ועבודת קרקע, נעשה שכר זה בשביעית כמלוה, ושביעית משמטת. ואם לאו, ששכר זה שחיב לו היה משאר מלאכות שאין אסורות בשביעית, לא נעשה כמלוה ואין שביעית משמטת. ואין הלכה כרבי יוסי:
שביעית משמטת את המלוה – A person who loans his fellow and the Seventh Yeaer passed upon him after the loan [was made], he cannot claim [repayment of] his loan from his fellow, as it is written (Deuteronomy 15:2): “every creditor shall remit the due that he claims from his fellow.” בשטר – that he wrote for him a document [for which] an obligation for which property is pledged and he mortgaged land upon the lender that looks like he who deposits as surety lands with him, nevertheless, the Seventh Year cancels it (i.e., the loan). שקנה ממנו באמנה – that he bought from him in good faith. ואם עשאה מלוה – that he intended [this] with the purchaser and the creditor settles the interests on the debtor as a loan (the note stating the combined amount of principal and interest as principal). הראשון משמט – if he purchased it in good faith the first time from the hstore, and he retracted and purchased it a second time, the first [purchase] is made into a loan and is cancelled, but not the second. If he retracted and purchased it a third time, the first and second are made into a loan and the Seventh Year cancels them, but not the third, and such is the case always. The last one (i.e. purchase), the Seventh Year does not cancel and all the others, the Seventh Year cancels them, for since it was appropriate for that he should give him the money of the first one prior to his purchasing the second debts for merchandise payable at certain seasons and he did not give it, the first one becomes a loan, and similarly at all times. But the Halalkha is not like Rabbi Yehuda. כל מלאכה שפוסקת בשביעית – if he hired this man from labors that stop in the Seventh Year, meaning to say, from labors that are forbidden to perform them in the Seventh Year such as plowing and reaping and working the land, this salary is made like a loan in the Seventh Year, and the Seventh Year cancels it, and if not, that this payment that he is obliged to him was from the rest of the labors that are not forbidden in the Seventh Year, it is not made like a loan and the Seventh Year does not cancel it. But the Halakha is not according to Rabbi Yossi.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviit 10:1
כ' ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל וז"ל אף דשטר חשיב הילך [כח"מ ספ"ח] עכ"פ לענין שמטה צריך שיהיה כגבוי. משא"כ הילך אינו רק שעבוד ולא כגבוי. והו"ל שפיר אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך. דב"ח מכאן ולהבא גובה [כפסחים דל"ב]:
Sefaria · Boaz on Mishnah Sheviit 10:1
Introduction The final chapter of Sheviit is concerned with the remission of loans. Deuteronomy 15:2-3 states, “Every seventh year you shall practice remission of debts. This shall be the nature of the remission: every creditor shall remit the due that he claims from his fellow; he shall not dun his fellow or kinsman, for the remission proclaimed is of the LORD. You may dun the foreigner; but you must remit whatever is due you from your kinsmen.” Our chapter discusses what types of loans are remitted, when they are remitted and other technical aspects of the remission of loans at the end of the seventh year. Most importantly, mishnah three will discuss the prozbul, a document instituted by Hillel the Elder which prevents loans from being cancelled. We will discuss the prozbul when we get to that mishnah. The sabbatical year cancels a debt written in a document or one not written in a document. The seventh year cancels all “loans” whether those loans were secured with a document or not. This is derived from the words, “every creditor shall remit the due that he claims from his fellow.” A debt to a shop is not cancelled, but if it had been converted into the form of a loan, then it is cancelled. Rabbi Judah says: the former debt is always cancelled. If a person opens an account with his store, that debt is not remitted because it is not considered a loan. The rabbis look at this as if every day is the time when he should pay back the debt, and hence it is not a loan. However, if the storekeeper turns it into an official loan, for instance if he says something like, “You have until such and such a time to pay me back the money you owe me” then the debt is remitted in the seventh year. Rabbi Judah has a more nuanced view of when a debt to a store becomes a “loan.” The first time someone buys something from a shop without paying the debt is not a loan. However, the second time he does so, the prior debt turns automatically into a loan. Since it is a loan, the seventh year will cancel the debt. The same will happen every time he subsequently buys without paying each time the former debt turns into a loan and is therefore affected by the sabbatical year. A wage-debt to a worker is not cancelled, but if it had been converted into a loan it is cancelled. Rabbi Yose says: the [payment for] any work that must cease with the seventh year, is cancelled, but if it need not cease with the seventh year, then it is not cancelled. Similar to a debt to a shop, wages owed to a worker are not considered a loan but a “debt.” However, once the worker turns this into a loan, the sabbatical year does cancel it out. Rabbi Yose says that whether or not the sabbatical year cancels the debt to the worker depends on whether the work can continue to be done on the seventh year. If the work cannot be done in the seventh year, then the debt to the worker automatically becomes a loan because the working arrangement has to stop. However, if the work can continue to be done during the seventh year, for instance the worker was not working in the field, then the debt remains a debt and not a loan because the work could potentially continue.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviit 10:1
(א) ואשמעינן דאפלו כשפרש בהדיא (אחריות בשטר) לא מהני לומר דלכך פרש כדי שיהיה כמו משכון. ושלא בשטר הינו שכתב סתם ולא פרש בו האחריות:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit 10:1
השביעית משמטת. בה"א גרסינן לה. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל נראה לומר דתנא הכי השביעית ולא תנא שביעית משמטת דתנינן במתני' להא דת"ר בספרי וזה דבר השמטה שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה שהיה בדין ומה שמטה שאין מוציאה עבדים משמטת מלוה יובל שמשמט עבדים אינו דין שמשמט מלוה ת"ל וזה דבר השמטה שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה ע"כ. ובירושלמי בעי ר' יוחנן לתרוצי מתני' דקתני דבשטר ג"כ השביעית משמטת בשטר שאין בו אחריות וכר"מ דאמר בפ' שנים אוחזין דאחריות לאו טעות סופר הוא וכן פירשה ג"כ שם בגיטין: ואם עשאו מלוה ה"ז משמט. אלמא דזקיפת מלוה כפרעון דמי כ"כ בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תתקפ"ט: רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת. בירושלמי בעי מי נימא דכיון דר' יוסי נמי לא בעי זקיפה כדקתני כל מלאכה שפוסקת וכו' נימא נמי דגבי הקפת חנות ס"ל כר' יהודה ואתו ר' יוסי ור' יהודה בחדא שיטתא ומשני לא ר' יהודה כר' יוסי ויודה לו דאע"ג דר' יהודה לטעמיה אזיל דאמר בפ"ז דשביעית אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שהוא נוטל דינרו והה"נ גבי מתני' דדרכו של חנוני להיות בטוח ולהעמיד ממונו על הודאי ואע"ג דלא זקף כזקף דמי מ"מ מודה הוא לר' יוסי בשכר שכיר דבעינן פוסקת ואי לא פסקה לא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ומש"ה בעינן דוקא פוסקת דכשפסקה בשביעית נתחייב בשכרו וקרינן ביה לא יגוש לפיכך משמטת דשביעית משמטת בסופה אבל בשלא פסקה בשביעית לא נתחייב עדיין ולא קרינן ביה לא יגוש לפיכך אינה משמטת אבל גבי חנוני אפשר דפליג ר' יוסי אדר' יהודה וס"ל כרבנן דשבועות דלפעמים נותן הפרוטות תחלה ומאמין ואח"כ מקבל הדינר והכא נמי לא חשיב כזקיפה. ועיין על זה בפירוש הר"ש ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו בר"פ אע"פ דלר' יוסי דאית ליה כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת ה"ה דמשמט הקפת החנות וכל מילי אפילו דלאו הלואה אבל לרבנן אית להו דאין משמט אלא מלוה ע"כ:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit 10:1
כל הפרק עוסק בשמיטת כספים. שמיטת כספים היא אחת המצוות של השביעית ולפיה כל החובות הכספיים מתבטלים בסוף השנה השביעית: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה" (דברים טו א). בפועל איננו יודעים דבר על מימושה של המצווה בתקופת ימי בית שני, להוציא את אשר נאמר להלן במשנה ג. יוספוס ופילון אינם מזכירים אותה, אף שהם דנים במצוות שנת השביעית. על קיום המצווה בתקופת המשנה והתלמוד בידינו עדויות מעטות, ונעלה אותן במהלך הפרק. באופן עקרוני מצוות שמיטת כספים היא חלק ממצוות השמיטה. הדבר אינו נאמר במפורש, אבל נאמר שגם שמיטת כספים היא אחת לשבע שנים, והיא מכונה במפורש "שמיטה". המדרש התנאי קובע: "מגיד הכתוב שכשם שהן עושין שמטה לפירות כך הן עושין שמטה לכספים" (מדרש תנאים לדברים, טו ב, עמ' 80). כידוע שמיטת פרות היא מהמצוות התלויות בארץ, על כן היה מקום לפרש שגם שמיטת כספים אינה נוהגת בחוץ לארץ. אבל אמוראי ארץ ישראל קבעו בפשטות שהיא נוהגת בארץ ובחוץ לארץ, בניגוד לשמיטה שהיא נוהגת רק בארץ ישראל (ירו', פ"י ה"ג, לט ע"ג; גיטין פ"ד ה"ג, מה ע"ג). כן נאמר במדרש התנאים: "יכול השמט מלוה נוהג במדבר? תלמוד לומר 'תעשה שמיטה'. אין לי אלא בארץ ישראל שאתה עושה שמיטה לארץ. בחוצה לארץ שאי אתה עושה שמטה לארץ אין אתה משמיט מלוה? תלמוד לומר: 'כי קרא שמטה לה' ', בין בארץ בין בחוצה לארץ" (מדרש תנאים לדברים, שם). בפועל לא שמענו מי שחולק על כך. שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר – בהבנה הפשוטה חובת שמיטת כספים חלה על כל הלוואה, בכתב או בעל פה. ברם בתלמודים התבארה משנה זו באופן שונה. בירושלמי שואלים מדוע חלה שמיטה על הלוואה בשטר, הרי עם השטר יש אחריות נכסים והרי זו כאילו הלוואה על משכון, והמלווה על משכון אין שביעית חלה עליו (להלן מ"ב). רבי יוחנן מסביר שמדובר בשטר שאין בו אחריות נכסים, כלומר שאין כתוב בו במפורש שנכסי הלווה אחראים למלווה. במשנת בבא מציעא יש מחלוקת עקרונית האם בית דין נפרעים משטר שאין בו אחריות נכסים (פ"א מ"ו) 1 הכוונה שבכוח השטר ניתן יהיה לגבות את ההלוואה גם מנכסים משועבדים, כלומר משדות שהלווה מכר לאחרים אחרי מתן ההלוואה. אם כן, יש להבין שהמחלוקת במשנת בבא מציעא נסובה סביב השאלה האם הקונה של אותם נכסים עלול להיפגע מהחזרת השטר או לא (כן מפורש בתוס', שם פ"א ה"ה). כל זאת כאשר ההלוואה עצמה אינה מוטלת בספק. החזרת השטר תיתכן רק במקרה שאין לו כוח הפקעה, שאז הקונה אינו נפגע, והשטר עצמו ראוי בעצם רק "לצור בו על פי צלוחיתו" (ירו', בבא מציעא שם, ח ע"א). בתלמוד הבבלי המשנה שם מוסברת בדרך שונה במקצת (בבלי, בבא מציעא יב ע"ב - יג ע"א). , ולפי רבי מאיר אם אחריות נכסים אינה כתובה בשטר במפורש אין בית דין "נפרעים" מהשטר. עד כאן דברי הירושלמי. לפי מסקנה זו לדעת חכמים כל הלוואה עם שטר אינה משמטת (כלומר נשמטת, מופקעת), ולרבי מאיר הלוואה בשטר שכתובה בו במפורש אחריות נכסים אינה משמטת. בהמשך הירושלמי שם מובא הסבר נוסף שמשנתנו עוסקת במי שאין לו קרקע, אבל שוב, אם יש לו קרקע השביעית אינה משמטת, כל הלוואה בשטר, ואולי אף הלוואה שלא בשטר. ברוח זו התוספתא מסכמת: "המלוה את חבירו על המשכון או בשטר שיש בו הפותיקי הרי זה אינו משמט" (פ"ח ה"ו). לכאורה הפותיקי או אפותיקי היא אותה "אחריות נכסים", אם כן שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט. התוספתא אינה כורכת את דעתה במפורש עם דברי רבי מאיר, אך מסתבר שהיא כדבריו. ברם יש הבדל גדול בין התלמוד לתוספתא. בתלמוד מדובר גם באחריות נכסים כללית, מעין "כל נכסי אחראים וערבים", ואילו אפותיקי היא מקרה שייחד שדה מוגדר שממנו ייגבה החוב. מבחינה מעשית ההבדל מהותי. כמעט כל שטר כולל אחריות נכסים (להלן), וכך יוצא ששביעית אינה משמטת כמעט כל הלוואה מסודרת (בכתב), ואילו לפי התוספתא שביעית אינה משמטת רק אם ייחד לו שדה בתור אפותיקי. בכל השטרות שבידינו אין מרכיב "אפותיקי" זה מופיע, וכך נוצר מצב שרק הלוואות מיוחדות אינן משמטות. בתלמוד הבבלי יש דיון דומה: "תנן התם: השביעית משמטת את המלוה, בין בשטר בין שלא בשטר. רב ושמואל דאמרי תרוייהו: 'בשטר' – שטר שיש בו אחריות נכסים, 'שלא בשטר' – שאין בו אחריות נכסים, כל שכן מלוה על פה. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: 'בשטר' – שטר שאין בו אחריות נכסים, 'שלא בשטר' – מלוה על פה, אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט. תניא כותיה דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש: שטר חוב משמט, ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט. תניא אידך: סיים לו שדה אחת בהלוואתו, אינו משמט, ולא עוד אלא אפילו כתב 'כל נכסיי אחראין וערבאין לך' אינו משמט" (בבלי, גיטין לז ע"א). בהמשך הסוגיה מוצע הסבר לברייתא האחרונה: "דלמא ההיא בית שמאי היא, דאמרי: שטר העומד לגבות כגבוי דמי". אבל הסבר זה אינו עומד כשלעצמו אלא מובא בהמשך בתור נימוק לכך שרבי יוחנן עצמו מהסס לפסוק כדעתו 2 "כגבוי דמי" הוא קונסטרוקציה שהתלמוד הבבלי מציע בסוגיות מספר. ראו למשל יבמות לח ע"ב; שבועות מח ע"ב. אבל לא מצינו את בית שמאי מבטאים עמדה זו במפורש. מן הראוי להעיר כי ייתכן שרבי יוחנן לא הכיר את הברייתא המסייעת שהבבלי מביא, או שהכיר אותה בנוסח שונה, כגון הנוסח שבתוספתא, ואז אין ממנה ראיה לשיטתו. . רבי יוחנן מנמק את הסתייגותו מדבריו הוא במשפט "וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?". בירושלמי שהבאנו הנימוק דומה: "מפני שאנו למידים מן ההלכה אנו עושין אותו". אם כן רבי יוחנן נבהל כביכול מהחידוש שבדבריו, והנימוק שהברייתא כבית שמאי אינו אלא רעיון תאורטי של התלמודים. נחזור להסבר הברייתא בתלמוד הבבלי. לפי שתי הדעות לא כל הלוואה משמטת, ולפי הטבלה להלן: במשנה אין כלל אבחנה בין שטר שיש בו אחריות נכסים לבין שטר שאין בו אחריות. עם זאת עצם האבחנה בין שני סוגי השטרות היא כמובן תנאית, ואף קדומה לה. בשטרות המעטים שבידינו, ממערות מדבר יהודה, בכל השטרות מופיעה פורמולה של אחריות נכסים: "כל די אית לי אחריא וערבה למרקא..." או "וכל מה שיש לי ושאקנה אחראים וערבים למרק לפנך..." 3 כל מה שיש לי אחראי וערב לסיים ולקיים. מגילות מדבר יהודה, ב, מס' 26 , עמ' 137 ; מס' 30 , עמ' 145 . או נוסחאות קרובות. אם כן, הפורמולה הייתה קיימת והמשנה לא ראתה בהופעתה מרכיב העשוי לשנות את ההלכה. דומה שברוב השטרות אחריות הנכסים הייתה חלק בלתי נפרד מהשטר. היא מופיעה בכתובת אישה, בשטרות הלוואה ובשטרות קניין. בכתובה אף נאמר שאם לא כתב מרכיב זה הוא בכל זאת חל משום שהוא "תנאי בית דין" (משנה, כתובות פ"ד מ"ז), כלומר שהוא מרכיב המובן לעצמו גם אם אינו כתוב במפורש. על כן למשנה ברור ש"בשטר" זהה ל"עם אחריות", ואין שטר ללא אחריות נכסים. כאמור, בשני התלמודים מובא מעשה ובו רבי יוחנן מהסס לפסוק כדרכו. הדבר מלמד על עצמת החידוש, אף שהוא נתמך בברייתות מפורשות (הברייתא המובאת בתלמוד הבבלי, ואולי גם התוספתא שלנו). דומה שהאמוראים עצמם מודים שיש בעמדתם חידוש ושהיא בבחינת "פרשנות יוצרת" למשנה. במבוא למסכת עמדנו על קווי ההתפתחות של שמיטת כספים, והנתון העולה מהבירור שובץ שם במקומו. הקפת החנות – בנוהג שבעולם החנווני מוכר והקונה משלם רק לאחר זמן. זו הלוואה שבעל פה, אך יש לה חוקים משלה, שכן היא מוסד חברתי מוכר. החנווני רושם את ההלוואה בפנקסו, כפי שנזכר במקורות אחדים (משנה, שבועות פ"ז מ"ה ועוד). אינה משמטת – החנווני המקיף אינו נתפס כמעניק הלוואה אלא כמבצע עסקה מתמשכת שהתשלום נעשה בסופה. אם עשאה מלווה הרי זה משמטת – אם עבר זמן והחוב לא נפרע החנווני עשוי לסכם את החוב ולהפוך אותו להלוואה רגילה. בתוספתא מובאת הגבלה נוספת המבהירה את המשנה: "הקפת החנות אינה משמטת רברי רבי יהודה, וחכמים אומרים משמטת. אמר רבי נראין דברי רבי יהודה בכותב מעות דברי חכמים בכותב פירות" (פ"ח ה"ג; הנוסח לפי כתב יד ערפורט). אם כן, לפי רבי הקפת החנות אינה משמטת כל זמן שהיא רשומה כפרות: פלוני לקח חמישה כדי שמן ושני אתרוגים, אך אם הפכה לכסף היא הפכה בכך להלוואה. הקפת החנות נידונה כהסדר שונה הדומה במידת מה להלוואה. עוד נלמד מהתוספתא שמשנתנו כרבי יהודה, וראו להלן. משנתנו מצטרפת למשניות שבהן הציג רבי יהודה הנשיא, שהיה עורך המשנה, את המשנה והתעלם מדעתו, ועסקנו בכך במבוא הכללי לפירוש המשניות. רבי יהודה אומר הראשון משמיט – כל מכירה אינה משמטת, אבל אם עבר זמן והייתה מכירה נוספת – הראשונה הפכה בכך למלווה. לפי פשט המשנה הרישא אינה כרבי יהודה, ורבי יהודה סבור מעט אחרת מהתנא הראשון. לעיל ראינו שלפי התוספתא משנתנו כרבי יהודה. יש אפוא לומר שארבעה תנאים הם: התנא במשנה הסובר שתמיד הקפת חנות אינה כהלוואה; רבי יהודה הסבור שרק ההקפה האחרונה אינה משמטת; חכמים של התוספתא הסבורים שתמיד ההקפה משמטת ורבי המחלק. ניתן גם לפרש שמשנתנו והתוספתא הן שתי מסורות שונות על עמדתו של רבי יהודה. שכר שכיר אינו משמיט – לשכיר שילמו דבר יום ביומו. עיכוב השכר הוא עברה חמורה, אך לעתים הדבר נעשה בהסכמה. מכל מקום, לפי ההלכה כל עיכוב הוא מעין מלווה. עם זאת אין זה מלווה רגיל אלא הסדר הדדי שהתשלום שבו מתעכב. מעבר לשאלה המשפטית של הגדרת טיב התשלום חכמים מגלים, בעקבות התורה, רגישות מופלגת להלנת שכר. השכיר נתפס כעני, והלנת שכרו היא עברה חמורה. מסתבר שתפיסה זו השפיעה גם על עיצוב ההלכה במשנה 4 דברים כד טו; משנה, בבא מציעא פ"ט מי"ב ומקבילות רבות. אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בנושא בפירושנו למסכת בבא מציעא. , ואם עשאו מלוה הרי זה משמיט – כמו ברישא. רבי יוסה אומר כל מלאכה שהיא פוסקת לשביעית משמטת – אם המלאכה פסקה אזי נגמר החוזה ההדדי והתשלום כבר אינו שכר שכיר, אלא הלוואה, ושאינה פוסקת לשביעית אינה משמטת – המלאכה נמשכת וממילא ההסדר המיוחד ממשיך, והתשלום עדיין איננו הלוואה אלא שכר המתעכב. רבי יוסי מיקל על הבעל ומכביד על הפועל. המונח "מלאכה פוסקת" שנוי במחלוקת. לפי רבי יוחנן הכוונה למלאכה שאסור לעשותה בשביעית והפסקתה היא סיום העבודה הנובע מההלכה "כגון חרישה" 5 ירו', לט ע"ב. בתלמוד כתוב "בגין חרישה", ותיקנו לפי כתב יד רומי והרש"ס. , ולפי ריש לקיש ההפסקה אינה הלכתית אלא מעשית: כל חוזה עבודה שנגמר "כגון בניין", עבודה הממשיכה בשביעית. מכל מקום, גם לפי רבי יוסי קשה להעמיד את המשנה בהסדר שבו התשלום תוכנן מלכתחילה לסוף העבודה. אם מועד התשלום הוא רק לאחר השמיטה – ודאי שהשביעית אינה משמטת אותו. את הסבר הירושלמי "מודי הוא בשכר שכיר שאינו אלא בסוף" (ירו', לט ע"ב) יש להבין ששכר שכיר רק בסוף הוא הלוואה, ועד אז משלמים בתקופות קצרות יותר (כל יום), אך זהו הסכם בביצועו ולא הלוואה. ההלכות שבמשנה שנויות בקצרה במדרשי התנאים: "שמוט כל בעל משה ידו (דברים טו ב) – יכול שכר שכיר והקפת חנות תלמוד לומר אשר ישה את ברעהו" (ספרי דברים, קיב, עמ' 173), וכן: "יכול הכל במשמע: המלווה והלווה, והחנוני על פינקסו, וכתובת אישה, ושכר שכיר? תלמוד לומר אשר ישה ברעהו. יצא שכר שכיר והקפת חנות וכתובת אשה 6 התוספתא מונה אף היא את כתובת האישה, וכמו בשכר שכיר והקפת חנות אם הפכה למלווה הרי היא משמטת, כגון שהחלה לקבל חלק. ראו שם פ"ח ה"ב; ירו', לט ע"ב; בבלי, גיטין לח ע"א. שאינו משמיט עד שעשה עליו כחוב" (מדרש תנאים לדברים, טו ב, עמ' 80). הדגש הוא על המילה "רעהו", המרמזת לדעת הדרשן על יחסים הדדיים בין שווים ולא על עסקה. מכלל הדברים ניכרות שתי מגמות: האחת קובעת באופן כללי שהקפת חנות ושכר עבודה אינם משמטים, והנימוק הוא שאין הם נתפסים כהלוואה. האבחנה אינה משפטית אלא חברתית. בהלוואה יש מתן טובה של האמיד לעני, ושמיטת הכספים היא טובה נוספת. ההלוואה מתקשרת למעשי גמילות חסדים שהחזק חייב לעני, אבל שכר עבודה והקפת חנות הם הסכמים הדדיים בין שווים, ואין מקום להפוך אותם להלוואה. גישה שנייה היא משפטית יותר. הקפת חנות ושכר נידונים כהלוואה מבחינה משפטית, על כן צריך סיבה מיוחדת להפקיע אותם ממכלול השמיטה. חכמי אושא בוחרים בנתיב המשפטי ולכן הם קובעים שאין הם הלוואה כל זמן שאופיים הייחודי נשמר: שהעבודה לא הסתיימה, שאין הקפות נוספות, שההקפה רשומה בפנקס כפרות ומרכיבים כיוצא באלו. דומה שלפנינו עדות להתגברותה של הגישה המשפטית על התחושה שמבחינת המציאות והרקע החברתי שכר עבודה איננו הלוואה, אלא סוג אחר של תשלום. בשלב זה אי אפשר לקבוע שהעמדה הראשונה (תנא קמא במשנה והמדרשים) קדומה יותר; היא פשוטה יותר ומשפטית פחות ולכן באופן טבעי יש לשער שהיא גם קדומה יותר, אך אי אפשר לתארך אותה על סמך המקורות שבידינו. אם אכן הגישה ה"פשטנית" קדומה יותר, וקדומה לימי הבית השני, יש מקום להשערה נוספת. בימי הבית שמרו על שמיטת כספים ולכן השתדלו להוציא מתחומי המצווה פרטים רבים ככל האפשר. מאוחר יותר, כאשר הונהג פרוזבול והעוקץ נשמט מהמצווה, כבר לא היה חשוב להוציא מתחולתה של המצווה מקרים בעייתיים. אי אפשר לבסס השערה זו. אדרבה, ברישא התהליך הפוך: המשנה כוללת במצווה את כל ההלוואות, והאמוראים מוציאים מהמצווה את ההלוואות בשטרות רגילים (שיש בהם אחריות).
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviit 10:1
את המלוה בשטר בירושלמי אמרו אתא עובדא קמיה ר' יוחנן בשטר שאין בו אחריות נכסים והורי משמט וכו' וראיתי להרב מהר"ר אליהו בפירושו שכתב הכי גרסינן אתא עובדא קמיה ר' יוחנן בשטר שיש בו אחריות נכסים וכו' ע"ש: וקצת יש להעיר דלא הזכיר שרבינו שמשון בפירושו גריס כנסחת הספרים אתא עובדא קמיה ר' יוחנן בשטר שאין בו אחריות נכסים ופירש דמן הדין אינו משמט דכשיש בו אחריות דמי דקסבר ר"י אחריות ט"ס. איברא דבתלמודין פ' השולח (גיטין דף ל"ז) מייתי עובדא דר' יוחנן בשטר שיש בו אחריות ע"ש .
Sefaria · Petach Einayim on Mishnah Sheviit 10:1
שלא בשטר הוא שטר שלא יהיה בו אחריות נכסים ובשטר הוא שיהיה בו בבאור אחריות נכסים ויהיה משמטת ואף על פי שהוא כמו שמשכן אצלו קרקעות בממון ההוא: והקפת החנות. היא האמנה במקח ובממכר שבין בני אדם ובעלי החנויות שיוציא עליו כל מה שצריך וכשיקבץ סך ממון עליו יפרעהו וזה הנקבץ לא יהיה נשמט בשנה שביעית מפני שאינו על דרך חוב ולא מכר לו בעל החנות על מנת שיהיה חוב אבל מכר לו מעט מעט עד שנתקבץ לו הכל ויתן לו ממונו: ודברי רבי יהודה הראשון הראשון משמט הוא כשיקנה בעל החנות פעם אחר פעם סוף דברינו שלא יהיה נשמט בשנה שביעית מה שיש אצלו מן ההקפה האחרונה וכל מה שקדמוהו מן ההקפות הם חוב כשאר החובות ויהיה נשמט בשנה שביעית: ומלאכה שפוסקת בשביעית כגון החריש והקציר וזמיר האילנות והנטיעות וא"ר יוסי שאם יהיה לשכיר אצלו שכירות בחרישה שחרש או בקצירה שקצר ישמט כל השכירות ההוא מפני שנעשה חוב מפני שהוא פוסק מהמלאכה ההיא בשעת השמטת החוב ואין הלכה כרבי יהודה ולא כר' יוסי:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviit 10:1
בשטר. בירושל' (הל' א) פריך יעשה כמלוה על המשכון ולא יהא משמט אמר ר"י בשטר שאין בו אחריות נכסים וכר' מאיר דסבר אחריות [לאו] טעות סופר הוא בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף יד:) והדר אתא עובדא קומי ר' יוחנן בשטר שאין בו אחריות נכסים [והורה] משמט אמר מפני שאנו למדין מן ההלכה אנו עושין מעשה כלומר מן הדין אינו משמט לפי מה שחולק בין יש בו אחריות לשאין בו אחריות דהא כשיש בו אחריות דמי דקסבר ר' יוחנן אחריות טעות סופר הוא בשטרי מלוה ומ"מ לא רצה לעשות מעשה ור' ירמיה אמר בשאין לו קרקע הא אם יש לו קרקע אינו משמט ובפרק השולח (גיטין דף לז.) אמר רב ושמואל דאפילו בשטר שיש בו אחריות נכסים והתם תניא כוותיה דר' יוחנן: הקפת החנות. שלוקח ממנו באמנה: עשאה מלוה. שזקפה במלוה: רבי יהודה אומר הראשון הראשון משמט. כלומר הקפה אחרונה אינה משמטת ופריך בירושל' (שם) מפני שמקיף לו פעם שניה נעשה הראשונה כמלוה ומסיק דהואיל וראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשית ראשונה מלוה: שהיא פוסקת בשביעית. משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכשפסקה בשביעית נתחייב בשכרו וקרינן ביה לא יגוש לפיכך משמטת דשביעית משמטת בסופה אבל בשלא פסקה בשביעית לא נתחייב עדיין ולא קרינא ביה לא יגוש לפיכך אינה משמטת ושיטה אחרת בירושלמי (שם) ר' יוחנן אמר כגון חרישה ריש לקיש אמר כגון בנין על דעתיה דר' יוחנן כל מלאכה שפוסקת בשביעית על דעתיה דריש לקיש כל מלאכה שפוסקת מאליה:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviit 10:1
הקפת החנות א"מ. עי' לשון הרמב"ם והרע"ב. וק"ק מלעיל פ"ח מ"ד לקח ממנו סתם ל"י לו מד"ש שאין פורעין חוב מד"ש וע"ש לשונם:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviit 10:1
בשטר . לשון הר"ב שכתב לו שטר באחריות וכו'. כלומר דאפילו שהאחריות מפורש בו. והשתא דשלא בשטר כלומר בשטר שכתוב סתם ולא פירש בו האחריות ורב ושמואל דאמרי תרווייהו הכי בפרק דדגיטין דף לז ואף על גב דקי"ל כחכמים דמשנה ו פ"ק דב"מ דאחריות ט"ס ואפילו לא נכתב ככתוב דמי. מכל מקום לענין השמטת כספים. איצטריך לאשמועינן דאפילו כשפירש בהדיא לא מהני לומר דלכך פירש בהדיא כדי שיהיה כמו משכון. [*והשתא א"ש דלא הוה זו ואצ"ל זו דתנא ושלא בשטר לגלויי אבשטר דמיירי במפורש בו אחריות. והרמב"ם בפירושו פירש שלא בשטר קודם בשטר משמע שכך היתה גירסתו. ושם שטר מפורש במשנה ו פרק קמא דב"מ]. ופי' אחריות כתבתי במשנה ו פרק ג דפיאה. ועוד במשנה ה פרק קמא דקדושין:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit 10:1
שביעית משמטת את המלוה דאינו רשאי לתבוע חובו לאחר שעבר עליו ערב ר"ה של שמינית. דשביעית אינה משמטת רק בסופה [כערכין דכ"ח ב']:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviit 10:1