Sheviis 10:9 — When the Chachamim Are Pleased
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 10 › Mishnah 9זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק י׳ ‹ משנה ט׳
When the Chachamim Are Pleased
רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ
Mishnah שביעית י׳:ט׳ · Sheviis 10:9
הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ.
הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו.
וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ.
כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה.
וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ:
One who returns a debt in Sheviis - the spirit of the Sages is pleased with him.
One who borrowed from a convert whose sons converted with him - he need not return [it] to his sons.
but if he did return [it], the spirit of the Sages is pleased with him.
All movable property is acquired by [the act of] drawing it [to oneself].
And anyone who keeps his word - the spirit of the Sages is pleased with him:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
When the Chachamim Are Pleased▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Should one repay a debt Sheviis has canceled? | Yes — the spirit of the Chachamim is pleased with him | — |
| And if one borrowed from a ger whose sons converted with him, and the ger died — must the sons be repaid? | No — as converts, the sons are not the ger’s heirs; but repay them anyway and the spirit of the Chachamim is pleased | — |
| And if movables were paid for but not yet drawn into the buyer's possession — may either side back out? | Yes — money alone doesn’t close the sale; only meshichah does; but whoever stands by his word — the spirit of the Chachamim is pleased with him | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (11)▾
המחזיר חוב בשביעית. לוה שאומר למלוה אף על פי כן, ומחזיר לו מעותיו, רוח חכמים נוחה הימנו: לא יחזיר לבניו. אינו חיב להחזיר לבניו אם מת הגר: ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. ודוקא לבניו שנתגירו עמו, משום דעובד כוכבים יורש את אביו מן התורה דכתיב (דברים ב) כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר, ואם לא יחזיר לבניו יש לחוש שמא יחזרו לסורם, שיאמרו אם היו עובדי כוכבים היו יורשים אביהם והיו צריכין להחזיר להם. אבל אם היתה הורתם שלא בקדשה ולדתם בקדשה, דמעולם לא ירשו את אביהם מן התורה ולא היתה ירשה זו ראויה להם לעולם, אין לחוש בזה שמא יחזרו לסורם, והמחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו: כל המטלטלין נקנין במשיכה. וכל זמן שלא משך יכול כל אחד מהם לחזור בו, ואע״פ שנתן המעות אין המעות קונות עד שימשוך החפץ הנקנה, ואעפ״כ המקיים את דבריו ואינו חוזר בו ואפילו לא משך רוח חכמים נוחה הימנו, דהכי תניא איפת צדק והין צדק (ויקרא י״ט:ל״ו) שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק:
המחזיר חוב בשביעית (one who repays a debt cancelled by the Seventh Year) – the borrower/debtor says to the lender/creditor, “even so/nevertheless,” and returns to him his money, the Sages are pleased with him. לא יחזיר לבניו – he is not obligated to return [the debt] to his children (i.e., of the convert), if the convert died. ואם החזיר רוח חכמים ננוחה הימנו – and exactly to his children that were converted with him, because an idolater inherits his father from the Torah, as it is written (Deuteronomy 2:5): “I have given the hill country of Seir as a possession to Esau,” and if he doesn’t return [the loan] to his (i.e., the convert’s) children, one can suspect lest they will return to their original nature when they say,” if we were idolaters, we would inherit their fathers, and it would be necessary to return [the debt] to them, but if their parents were not were lacking holiness (i.e., the children were conceived while they were heathens) but at their births, they were in holiness (i.e., the children were born when they became Israelites), they didn’t inherit their fathers from the Torah, for their inheritance would not ever be appropriate for them , one cannot suspect this less they return to their original nature, and one who ever restores it (i.e., the inheritance) to them, the Sages are not pleased with him. כל המטלטלין נקנין במשיכה – and whenever he did not take possession by drawing or seizing an object each one of them can retract, and even though he (i.e., the potential purchaser) gave the money, the monies do not purchase until he draws/seizes the object that is acquired, but nevertheless, a person who fulfills his word and doesn’t retract, and even if he did not take possession by drawing or seizing an object, the Sages are pleased with him, for it is taught in a Baraitha (Talmud Bava Metzia 49a on Leviticus 19:36): “You shall have [an honest balance, honest weights,] an honest ephah, and an honest hin,” that your “no”/negative response will be in righteousness and your “yes”/positive response will be in righteousness.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 10:9
Introduction In the final mishnah of Sheviit we learn that although one is not obligated to pay back a debt that has been remitted by the seventh year, the sages praise a debtor who does so in any case. Our mishnah teaches two other instances in which a person is not obligated to do something but nevertheless should do so. This is an important category in all forms of law, be it Jewish law or other forms of law. The law tells a person bottom-line what she/he has to do it does not always tell a person what he should do. There is a realm, in my opinion, of morality that goes beyond the law. This is the subject of our mishnah. One who repays his debts after the seventh year, the sages are pleased with him. As I noted in yesterday’s mishnah, it is praiseworthy to pay back a loan, even if it has been remitted by the seventh year. After all, the person really does owe the money. Perhaps we could say that he should take advantage of the sabbatical year remission only if he absolutely must do so. One who borrows from a convert whose sons had converted with him, the debt need not be repaid to his sons, but if he returns it the sages are pleased with him. Conversion is considered to be a process similar to birth a person is in a sense “born-again” when they convert. Therefore, they lose any legal ties to their parents or children and according to Torah law, children who convert do not inherit from their parents. Therefore, if someone owes a convert money and the convert dies, technically he need not repay the convert’s children who were born before he converted (if they were born after he converted then they are legally considered his children). However, the rabbis praise a person who does repay this loan, because, after all, he does in reality owe the money, and we all know that in reality, these are his children. All movable property can be acquired [only] by the act of drawing, but whoever fulfills his word, the sages are well pleased with him. When a person acquires movable property, that is to say, things such as animals and objects, he must actually take them into his possession in order to acquire them. Money does not itself effect acquisition. Therefore, if Reuven buys, for instance, a table from Shimon and gives Shimon the money, the table is not his until he actually takes possession of it. Should Shimon find a better price for the table, he could sell it to someone else and just return the money to Reuven. Similarly, Reuven could ask for his money back if he finds a better table or a better price. However, the sages praise a person who keeps his word and does not renege on a deal, even when he is allowed to do so. Congratulations! We have finished Sheviit! It is a tradition at this point to thank God for helping us finish learning the tractate and to commit ourselves to going back and relearning it, so that we may not forget it and so that its lessons will stay with us for all of our lives. As I wrote this commentary to Sheviit, Israel was beginning to observe a sabbatical year. I am not adding plants to my garden and when I go to the store I check the labels on the produce I buy to make sure that I am not buying “sabbatical year produce.” While I know that most of the readers of this commentary yare living outside of Israel, everyone should know that many of the laws in this tractate are still influential and practiced in the land. Observing the shemittah in Israel and still maintaining a modern economy, all the while protecting the needs of farmers has been a great challenge to rabbis, and continues to be a major issue to this day. The tractate is also interesting because it is the most environmental tractate in the Mishnah. The Torah’s laws teach us that human beings do not ultimately possess the land they are merely sojourners on it, for the land actually belongs to God. It is clear, at least to me, that the greatest challenge that our generation and probably all future generations face, is the massive environmental damage humans have done and continue to do to our planet. We risk making the world simply an uninhabitable place to live. Sheviit teaches us that the land needs to rest, it needs to recover from all that we ask of it. While we may not be able to fulfill all of these laws the way that they were originally formulated, the message is one that resonates with greater alarm every day. I just hope that we listen in time to make a difference. Tomorrow we begin Tractate Terumot.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 10:9
(יח) וכל כו' נוחה הימנו. בלא נתינת דמים אירי, שאם נתן הדמים לא סגי דאם חוזר בו דאין רוח חכמים נוחה הימנו, אלא שעומד במי שפרע כדאיתא בפרק ד' דבבא מציעא:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 10:9
לא יחזיר לבניו. הטעם הראשון שכתב בתי"ט ז"ל מסתבר: אמנם מ"ש במ"ב ועי"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו וכו'. אין לו מקום לפמ"ש הרע"ב עיין עליו. דאי הכי אמאי רוח חכמים נוחה הימנו. בלדתו נמי שלא בקדושה. אלא ע"כ צריך לומר שיטעה בכך. ויסבור שאם יחזור לסורו יירש את אביו ודוק: והא דלא חיישינן נמי בלדתו בקדושה שמא יחזור לסורו בטעות. צ"ל כיון דישראל גמור הוא לא חיישינן להכי. ותו דווקא לדתו שלא בקדושה שכבר היה ראוי לירש. אייכא למיחש שמא יחזור. דילמא טעי למימר דמהני חזרתו נסורו. משא"כ בלדתו בקדושה. שלא היה ראוי לירש מעולם. לא חיישינן: ואם החזיר מ"ש הרע"ב דבלדתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו. הוא דווקא למימרא דלאו שפיר עבד. וטעמא רבה איכא במילתא עיין בתו' דקדושין [ד' י"ח ע"א ד"ה כאן]: וכל המקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו. דהן שלך צדק. כתב בתי"ט ואסמכתא בעלמא היא. דאלת"ה א"כ עובר בעשה הו"ל למתניי' עכ"ל: ואי משו"ה לא איריא אטו כל היכא דאיכא עשה קתני הכי. והא ממילא משמע ודאי. ותו משום רישא נסיב הך לישנא איידי דקתני מעיקרא בגר רוח חכמים נוחה דודאי לאו דבר תורה הוא. (אע"ג דרמיזא נמי באורייתא דכתיב ואהבתם את הגר). נקיט נמי סיפא רוח חכמים. ולא תסברא דבלא"ה נמי מי ליכא עשה במילתא. דהא קרא כתיב מדבר שקר תרחק. ואפי' בדבריש של מה בכך אסור לשנות מהאי טעמא ועובר בעשה בלי ספק. וכאן אזהרה יתירה לדברים המביאים לידי מעשה: סליקא לה מסכת שביעית בס"ד
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 10:9
המחזיר וכו'. וברישא תני המחזיר חוב בשביעית דקאי אלוה שלא אמר למלוה אעפ"כ והשתא תנא המחזיר חוב בשביעית שאמר הלוה למלוה אעפ"כ: רוח חכמים נוחה הימנו. רוח חכמה וחסידות בקרבו דאינו רוצה ליהנות מממון אחרים אמנם בפ' כל כתבי (שבת דף קכ"א) פי' רש"י ז"ל אין רוח חכמים נוחה פי' נוחה עריבה ומיושבת עמו כלומר אין מתרצין במעשיו: הלוה מן הגר שנתגיירו וכו'. יש מן הפוסקים שמפרשים דדין פקדון שביד ישראל מהגר כדין מלוה ויש מחלקין לומר דדוקא גבי הלואה שעשה לו טובה רוח חכמים נוחה הימנו שאינו משלם רעה תחת טובה אבל גבי פקדון שטרח לשמרם אע"פ שלא יחזיר אפשר שרוח חכמים נוחה הימנו ובקדושין פ"ק מייתי ברייתא דקתני אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני להו דלא פליגי וכדמפ' ר"ע ז"ל אלא שרש"י ז"ל מפ' התם בהפך דהיכא דלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו משום דמיחלף בישראל גמור והקשו עליו מעובדא דאיסור גיורא דבפ' מי שמת וכו' ועוד דלשון מתני' דקתני נתגיירו בניו עמו משמע דלאו בלידתו בקדושה מיירי וכמו שהאריך רבינו שמשון ז"ל ע"ש וגם בהר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין דף תרכ"ז: כל המטלטלין נקנין ממשיכה. לאו דוקא. עיין במה שכתבתי בפ' שלישי דדמאי סי' ב': וכל המקיים את דברו. בלי נתינת דמים מיירי שאם נתן דמים החוזר בו קאי במי שפרע. וכתב בס' הלבוש חשן משפט סי' קכ"ז ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו כשהורתן ולידתן שלא בקדושה דהוי זלזול גדול לבני ישראל שמקל כ"כ בכבודן שמשוה הגר ובניו לבני ישראל אבל אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה אע"ג דמדינא גם זה אינו יורש את אביו מ"מ אם עשה לפנים משורת הדין והחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו שעשה לפנים משורת הדין וגם לא הקל כ"כ בכבוד ישראל להשותו להן כיון שלידתו היתה בקדושה עכ"ל ז"ל: סליק פירקא וסליקא לה מסכת שביעית ובעה"י שוכן עליות תחתיות ורומות נתחיל מס' תרומות:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 10:9
המשנה ממשיכה באותה רוח כמו המשנה הקודמת ומדגישה שלווה הגון אמור שלא להשתמש בזכותו לשמיטת כספים. אין בכך עדות למיעוט השימוש בפרוזבול אלא למצב טבעי, בכפרים, שפרוזבול לא נכתב, ואולי גם ההלוואה הייתה בעל פה כעסקה בין ידידים. המשנה חוזרת על מה שנאמר לעיל, ונראה שהיא לקוחה ממקור אחר שכינס דוגמאות מספר למצבים שמי שנוהג בהם כהלכה הפורמלית אין רוח חכמים נוחה הימנו. משניות השזורות סביב מרכיב חיצוני או מטבע לשון רווחות במקורותינו (ראו למשל פירושנו לפ"ח מ"י). המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו – כמו שאמרנו לעיל. הלווה מן הגר שניתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו – לפי ההלכה הגיור הוא כלידה מחדש והוא מפקיע את יחסי המשפחה. הוריו וילדיו של הגר אינם נתפסים עוד כמשפחתו. כך אין הגר חייב באבלות עליהם, ולפי ההלכה היהודית אינו יורש ומוריש. כל זאת אף אם בניו הגדולים התגיירו עמו. הם יהודים לכל דבר, אך יהודים חדשים ללא קשר משפחתי לאביהם הביולוגי. במקרה זה לווה אדם מהגר, והוא מת. במקרה רגיל הבנים יורשים את אביהם, אבל כאן אין הבנים נחשבים בניו ואינם יורשים, ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו – כל זה במישור המשפטי, אבל בסופו של דבר הבנים הם בניו ורוח חכמים נוחה מאותו לווה שיחזיר את החוב לבניו. בתלמוד הבבלי (קידושין יז ע"ב) מוצגות שתי מסורות סותרות: האחת כמשנתנו והשנייה "אין רוח חכמים נוחה הימנו". ברור שנוסחה זו היא בניגוד למשנתנו, ואין לתקן את הנוסח שבמשנתנו. כל עדי הנוסח מעידים על כך, וגם מבנה המשנה הוא "לא יחזיר, ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו". אם יהיה המשפט שלילי, "אין רוח חכמים", הוא יהיה בלתי הרמוני ובלתי מאוזן. מכל מקום, הבבלי מתרץ ש"רוח חכמים נוחה הימנו" כשהורתו ולידתו בקדושה. אך אם מדובר בבנים שנולדו בקדושה (כלומר לאחר שהתגייר האב) הרי הם כיהודים לכל דבר, ויש להחזיר להם את החוב מהדין. אין זאת אלא שהבבלי חושף שתי גישות של חכמים, האחת משפטית יבשה ("לא יחזיר", ואינו צריך אף לחוש נקיפות מצפון על כך), והשנייה גישה משולבת שיש בה מרכיב משפטי ("לא יחזיר") ומרכיב מוסרי (שמן הראוי להשיב את האבדה ליורשי הבעל). הניסיון לתרץ את שתי המסורות וליצור הרמוניזציה ביניהן הוא ספרותי. הירושלמי מדגיש ש"בניו" זו רק דוגמה, ויש להחזיר ליורש עד "סוף משפחתו", כלומר גם לבנותיו, או ליורשים אחרים לפי דין ירושה. כל המיטלטלין נקנין במשיכה כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו – המשפט כפי שהוא מופיע במשנה חסר ואין זיקה בין חלקיו; מתוכו לא ברור ממה רוח חכמים נוחה. אין זאת אלא שהמשפט מועבר ממקום אחר ובו היה שלם יותר. המשפט השלם נמצא בתוספתא במקום אחר: "והנושא והנותן בדברים אין לו עליו אונאה, אבל אמרו חכמים כל המבטל את דבריו אין רוח חכמים נוחה הימנו" (בבא מציעא פ"ג הי"ד). משנתנו מצטטת משפט מעין המשפט בתוספתא; הקניין הוא רק במטלטלין, אבל המפר דברו אין רוח חכמים נוחה הימנו, על אף שטרם התבצע קניין פורמלי. בבבלי המשפט מנוסח: "והנושא ונותן בדברים – לא קנה, והחוזר בו – אין רוח חכמים נוחה הימנו" (בבלי, בבא מציעא מח ע"א). מערכת היחסים בין משנתנו לתוספתא מורכבת במיוחד. ברור שמשנתנו מצטטת הלכה קדומה שנאמרה במקום כלשהו לגופה. היא מעבירה אותה לכאן ומתאימה אותה לסגנון המשנה כאן. הצורה "רוח חכמים נוחה..." הייתה באותה הלכה קדומה, או שסוגננה במסגרת עריכתה של משנתנו. הלכה זו אינה התוספתא בבבא מציעא, אבל היא קרובה אליה ביותר. קרוב לוודאי שזו הלכה קדומה שגם התוספתא מביאה אותה בסגנון דומה. אם כן ההלכה שבתוספתא קדמה למשנה, אך אין עדות לשימוש המשנה בתוספתא הערוכה שלנו. מצד שני התוספתא שלנו משתמשת בעריכה של משנתנו. התוספתא מביאה את הדין הידוע מכמה מקבילות שגזלן שחזר בתשובה צריך להחזיר את גזלתו, אבל "כל המקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו" (תוס', פ"ח הי"א; בבלי, בבא קמא צד ע"ב; תנחומא, נח ד). לא נרחיב בהלכה זו לגופה 51 גישה דומה באה לביטוי ב"תקנת השבים" ולפיה מי שגזל מריש (הקורה המרכזית בתקרת הבית) אינו צריך להחזיר אלא את דמיו (משנה, גיטין פ"ה מ"ח; עדיות פ"ז מ"ט). גישה זו היא דעת בית הלל, ובית שמאי חולקים עליה (תוס', בבא קמא פ"י ה"ה). התקנה בתוספתא מאוחרת הרבה יותר ופוטרת למעשה את הגזלן אפילו מהצורך להשיב את דמי הגזלה. יש בתקנה עידוד לחזרה בתשובה, או אולי ביטוי לאין אונים של הקהילה שאינה יכולה לכפות עונשים ונאלצת להתמודד עם תופעת הגנבות בדרכי נועם ובהסכמה חברתית, ללא סיועם של מנגנוני כפייה. , אבל ברור שאין היא עניין לפרק שלנו. היא הובאה אגב המשנה שמונה עוד מקרים ש"רוח חכמים" עומדת בהם בניגוד להלכה הפורמלית. אם כן, התוספתא שלנו נערכה על בסיס העריכה של משנתנו. במקביל משנתנו משתמשת בהלכה קדומה שכמותה מצויה בתוספתא בבא מציעא. במכלול הספרות התנאית נמצאות הלכות נוספות שנעשה בהן שימוש באותה מטבע לשון, כגון "הכותב את נכסיו לאחרים, והניח את בניו, מה שעשה עשוי. אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היו בניו נוהגין כשורה זכור לטוב" (משנה, בבא בתרא פ"ח מ"ה), וכגון ההלכה שציטטנו מהמשנה. כל אלו מעידים שהמשנה לא אספה את כל הדוגמאות. שיטה זו של עריכת הלכות רגילה במשנה, ואף רגיל שהרשימה היא בבחינת תנא ושייר 52 ראו לעיל, פ"ט מ"ז. . רוח חכמים הוא ביטוי מעודן המבטא את עמדתם המוסרית של חכמים, בניגוד לחוק הפורמלי. אין הוא הביטוי היחיד לאותה גישה. כך, למשל, מי שאינו עומד בדיבורו (כגון לאחר הסכם בעל פה על מכירת מטלטלין) עלול לעמוד ב"מי שפרע". הביטוי "מי שפרע" הוא מעין קללה. "כיצד, משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות, אינו יכול לחזור בו. נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, יכול לחזור בו. אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו" (משנה, בבא מציעא פ"ד מ"ב 53 בבבלי, בבא מציעא מח ע"א, המשך והרחבה של הנוסחה. ). הירושלמי למשנתנו (לט ע"ד) מבין ש"מי שפרע" הוא ביטוי חריף יותר מהביטוי "אין רוח חכמים נוחה הימנו". אבל מהתוספתא בבבא מציעא שציטטנו משמע ש"אין רוח חכמים נוחה" הוא ביטוי מקביל ל"מי שפרע", שכן היא אומרת: "בכל מקום כך הלכה, אבל מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, והנושא ו[ה]נותן בדברים אין לו עליו אונאה, אבל אמרו חכמים: כל המבטל את דבריו אין רוח חכמים נוחה הימנו" (תוס', בבא מציעא פ"ג הי"ד). אם כן שתי ההגדרות קרובות, ואולי אף זהות. ניכר הדבר שבספרות התנאים "מי שפרע" הוא הבעת תרעומת כלפי מי שמנצל את המסגרות הפורמליות-משפטיות. אבל בספרות האמוראים זו ממש סנקציה חצי משפטית; כנראה זה היה מעמד ציבורי של נזיפה, והמינוח "מוסר אותו" (או "מוסרין אותו") למי שפרע חוזר במקורות אחדים 54 ירו', קידושין פ"ב ה"א, סב ע"ג; בבא מציעא פ"ד ה"ב, ט ע"ג ועוד; בבלי, בבא מציעא סג ע"ב; עד ע"ב ועוד. . מכל מקום, משנתנו והלכות "מי שפרע" מלמדות על העירוב בעולמם של חכמים בין משפט לבין מוסר. המשפט מבטא את המוסר, ולעתים אינו מבטא אותו במלואו ויש צורך בהעמדת הגדרות מוסריות נוספות שילוו את ההלכה המשפטית. המשפט מעיד על הפער שחכמים חשים בין מוסר לבין הלכה. בדרך כלל ההלכה נתפסת כצדק בהתגלמותו, אך חכמים גם מודים בפער שבין השניים. הכלל שמטלטלין נקנים במשיכה מנוסח ככלל פשוט שאין חולקים עליו. כך הוא מופיע גם במשנת בבא בתרא (פ"ה מ"ז) העוסקת בקניין פרות ומציגה את המשיכה כדרך המלך של הקניין, וכן במשניות אחרות 55 קידושין פ"א מ"ה; בבא בתרא פ"ט מ"ז, ואם יזכנו החונן לאדם דעת נפרשם במקומם. . אך הכלל אינו כה פשוט. במשנת קידושין (פ"א מ"ד) נאמר: "בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה, דברי רבי מאיר ורבי אליעזר 56 כך בנוסח הדפוסים, ובכתב יד קופמן נשמט שמו של רבי אלעזר ונוסף בשוליים. , וחכמים אומרים: בהמה דקה נקנית במשיכה". לא נעסוק כאן בבירור המחלוקת על קניית בהמה דקה וגסה ונסתפק בכך שמשנתנו, כמו גם משנת קידושין (פ"א מ"ה), אינן עוסקות במטלטלין שהם בעלי חיים. קניין זה לא היה פשוט כל עיקר. מחלוקת אמוראי ארץ ישראל בשאלה זו מצוטטת בתלמוד הבבלי: "...סבר לה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, משיכה לא, אהני 'לעמיתך', לעמיתך – בכסף, לעובד כוכבים – במשיכה. אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה, לעמיתך במשיכה ולעובד כוכבים במשיכה – 'לעמיתך' למה לי?..." (בכורות יג ע"ב). הדיון נסוב סביב הפסוק: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה יד); מדוע יש צורך בהכפלת הפסוק ומה הדגש על "עמיתך"? שני האמוראים מודים שקניין משיכה תקף וחולקים בשאלה האם הוא מהתורה, וממילא הוא קונה בכל מקרה, או שמא הוא מדרבנן, ואזי הוא קונה רק בישראל. לדעת רבי יוחנן מדין תורה קניין מעות תקף ורק חכמים ביטלוהו, ואילו לריש לקיש גם מהתורה קניין מעות תקף. המחלוקת היא אפוא כפולה, על מהותם ומקורם של קניין משיכה ושל קניין מעות. כך פירשה הסוגיה את המחלוקת הארץ ישראלית. לפי הבנתנו מחלוקת כזאת אינה מחלוקת על האמת ה"היסטורית" אלא על עצמתם של סוגי הקניין 57 על משמעות זו של דבר תורה (דאורייתא) לעומת דבר סופרים (דרבנן) עמדנו במבוא הכללי לפירוש המשניות. . בשני התלמודים יש אבחנה נוספת. קניין משיכה עוזר רק בחצרו של אחר ולא ברשות של שניהם או של אחד מהם: "תני רבי חייה ופליג. אימתי אמרו 'המטלטלין ניקנין במשיכה' ברשות הרבים, או בחצר שאינה של שניהן. אבל ברשות הלוקח, כיון שקיבל עליו זכה. ברשות המוכר, לא קנה עד שעה שיגביה, או עד שעה שימשוך ויוצא חוץ רשות הבעלים. ברשות זה שהן מופקדין אצלו, לא קנה עד שיזכה הוא בהן, או עד שישכור לו את מקומו. וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה..." 58 ירו', קידושין פ"א ה"ד, ס ע"ד; שביעית לט ע"ד (בשמות אחרים); גיטין פ"ח ה"א, מט ע"ב; בבלי, בבא בתרא פה ע"א, והשוו שם עו ע"ב. , אם כן לדעת חכמים משיכה מועילה תמיד לקניין, ולדעת שני התנאים הראשונים (רבי מאיר ורבי אלעזר) היא מועילה רק ברשות הרבים. ברשות הלוקח די בהסכמת המוכר, והקניין הוא קניין הקרקע של הלוקח, וברשות המוכר הלוקח צריך להוציא את הבהמה מחוץ לחצר הלוקח. לפנינו אפוא הסבר רביעי למחלוקת התנאים במשנה, ויש בו החלשה ניכרת של קניין משיכה. הירושלמי מציג פרשנות זו כמחלוקת על המשנה, בשמו של רבי חייא. זאת על אף שהסברים דומים היו מוצגים בתלמוד הבבלי ובירושלמי כפרשנות מסייגת של המשנה, ולא כמחלוקת עליה. המימרה עצמה מצויה בתוספתא (בבא בתרא פ"ה ה"א וה"ב וקידושין פ"א ה"ה), ושם היא מנוסחת "אימתי...", כלומר כמימרה מסייגת ולאו דווקא חולקת. גם הבבלי מצטט את הברייתא (של תוספתא בבא בתרא), ומשמע שם שאינו רואה בה סתירה למשנה אלא פרשנות בלבד, וכרגיל נוסחת הבבלי קרובה יותר לתוספתא מזו של הירושלמי. לפי פשוטם של דברים פירוש הירושלמי הוא האמת ההיסטורית. הפרשנות המסייגת מהווה מחלוקת למשנה, אבל מקורות אחרים שכבר היו מודעים למידת הסמכותיות של המשנה העדיפו להדגישה כפשרנות. גם מימרתו זו של רבי חייא נאמרה כנראה במקורה על משנת שביעית שרק בה נקבע ש"המיטלטלין נקנין במשיכה", אך חלה גם על משנת בבא בתרא (פ"ה מ"ז) ומשנת קידושין המזכירה אותו דין בניסוח שונה.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 10:9
וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו. כתב רבינו שמשון הא שאינו מקיים דברו אין רוח חכמים נוחה הימנו ולאו משום דאיכא אסורא דאמרינן פ' הזהב דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה וכו' ודבריו קשים להולמם דקי"ל כר' יוחנן דיש בהם מחוסרי אמנה ותו דהתם פריך מבריתא דאין רוח חכמים נוחה הימנו לרב דאמר אין בהם ומשני תנאי היא והוא מסכים אין רוח חכמים נוחה הימנו עם אין בהם מחוסרי אמנה. וכבר הרב מהראנ"ח סי' קי"ח עמד בזה ותריץ יתיב גם אנכי עפר דל חתרתי לישב ודקדקתי על תירוץ מהראנ"ח כמ"ש בספרי הקטן שער יוסף בקונטריס התשו' סי' ט'. ושם כתבתי דהנכון להגיה בדברי הר"ש וכו' ע"ש ועתה שבא לידי פירוש הרא"ש וראיתי שכתב כדברי הר"ש אין לתלות בט"ס דאיך אתרמי זה הטעות בהר"ש והרא"ש. והגם שכתבתי בעניותי שאין להקשות בפירוש הרא"ש אם מצינו לו שסבר להפך במ"א. מ"מ היינו דוקא בענין שיש שתי סברות ורבינו שמשון נקיט אחת והוא הרא"ש בפסקיו או תשובותיו מגלה דעתו כאחת ובפירושו כותב כמ"ש הר"ש. אבל כל שדברי הר"ש תמוהים הפך הש"ס וההלכה אם נמצא להרא"ש שכתב כהר"ש אנחנו תמהי"ם גם על הרא"ש:
Sefaria · Petach Einayim on Mishnah Sheviis 10:9
כשנתגייר הגר ובניו לא יירשם ולא יירשו אותו שהירושה היא בקורבה שתהיה בישראל כגון שנולד לו בן אחר הגרות והעיקר בידינו שהגר כשימות ואין לו יורשים כל הקודם בנכסיו זכה וענין שאמר לא יחזיר ר"ל שלא נתחייב מן הדין להחזיר לבניו מפני שזכה בו: ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו ענינו שהחכמים אוהבים אותו על זה וישר בעיניהם מה שעשה אם היתה לידת הבנים בקדושה והנולדים כשהיה עכו"ם אין רוח חכמים נוחה מכל מי שיחזור אליהם: וכל המטלטלים נקנים במשיכה וכל זמן שלא ימשוך יכול כל אחד מהם לחזור באותה סחורה ואפילו אחר נתינת הממון ועוד יתבאר זה במקומו. אבל כל המקיים דברו ויחייב עצמו להיות משאו ומתנו באמונה ולא יחזור בו ואף על פי שאין שם משיכה רוח חכמים נוחה הימנו ואמרו ע"ה (ב"מ פ"ד דף מט) איפת צדק והין צדק הין שלך יהיה צדק ר"ל כשתדבר דבר השלימהו לטוב:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 10:9
המחזיר חוב בשביעית. כגון לוה שאמר לו למלוה אעפ"כ אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. בפ"ק דקידושין (דף יז:) פריך מהא דתניא אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ופירש שם בקונטרס היכא דלידתו בקדושה מיחלף בישראל גמור וקשה מרבא דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמט.) דאיסור גיורא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואמר רבא במאי ליקנינהו הנהו זוזי וכעס רבא דנפיק אודיתא מבי איסור אטו מי לא רוצה רבא שתהא רוח חכמים נוחה הימנו ומחלק ר"ת בין הלואה שעשה לו טובה לפקדון ואכתי קשה היכי מיתוקמא מתני' בלידתו בקדושה הא נתגיירו בניו עמו קתני ונראה דהיכא דהורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה. הימנה שמא יחזור לסורו משום [דנכרי] יורש את אביו דבר תורה כדאמרינן התם והרי מתחלה היה ראוי לירש אבל הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דאין יורש את אביו דבר תורה ולא היה ראוי לירש לא שייך שמא יחזור לסורו ועוד י"ל דרב מרי בריה דאיסור הוא רב מרי בר רחל דפ' החולץ (יבמות דף מה:) דאמו מישראל ובתו של שמואל היתה שנשבית ונתעברה מאיסור בעודו נכרי ואח"כ נתגייר ולא שייך גירות ברב מרי כלל ובתר אימיה שדינן ליה: ירושלמי (הל' ד) אמר ר' אליעזר ובלבד לבניו [ר' יוסי בעי מהו ובלבד לבניו] אם יש לו בנים יחזיר לבניו ואם לאו לבנותיו שלא תאמר הואיל ואין ירושת הגר דבר תורה יחזיר לבניו כיוצא בו מי שמת ואין לו יורש אלא אמו לא יחזיר ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו פירוש שלא תאמר לבניו ולא לבנותיו דאין לה ירושה דבר תורה: כל המטלטלין ניקנין במשיכה. בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פו.) אמרינן לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא: וכל המקיים את דברו. רוח חכמים נוחה הימנו. הא שאינו מקיים את דברו אין רוח חכמים נוחה הימנו ולאו משום דאיכא איסור דאמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא דף מט.) דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה ובפ"ק דקידושין (שם) גבי גר אשכחן בהדיא דאם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו וליכא איסור [אלא] אין חכמים מחזיקים לו טובה שלא הצריכוהו לכך: בירושלמי (שם) אמר רב כד אנא אמר לבר בייתי ליתן מתנה לבר נש ליכא חזר בי ובעי למימר מתני' דקתני [אימתי כו'] פליגא אדרב ומשני תמן למדת הדין הוא ומה דרב נהיג למדת חסידות: סליק מסכת שביעית
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 10:9
לא יחזיר לבניו. דאע"ג דמד"ס גר יורש אביו כמ"ש הר"ב במשנה י פרק ו דדמאי. דוקא אביו עובד כוכבים אבל באביו גר לא תקנו כדאיתא בפ"ק דקדושין דף יז וטעמא נראה בעיני משום דכשאביו כמו כן גר יכולין ישראל לזכות מן הדין בנכסיו כשמת ולפיכך לא תקנו להפקיע זכות ישראל. [*ועי"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו דאנן לא נתן לו ירושתו מהגר ומיהו בכפופים תחת יד עובדי כוכבים צריכים לתירוץ הראשון]: ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. מה שכתב הר"ב דאם היה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה המחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו. אוקימתא דברייתא בקדושין דף יז. וכתב הר"ש וליכא איסורא אלא אין חכמים מחזיקים לו טובה שלא הצריכוהו לכך וכן נראה לשון רש"י [*ועי' בפ"ג דאבות משנה י בפי' רוח חכמים נוחה הימנו]: נקנין במשיכה. עי' מ"ש במשנה ב פ"ג דדמאי: וכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו. בלא נתינת דמים מיירי שאם נתן הדמים לא סגי דאם חוזר בו דאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא שעומד במי שפרע כדתנן בפ"ד דבבא מציעא. והכי איתא התם בגמרא החוזר מדברים אין לנו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל ר"ל באבל אמרו מי שפרע וכו'. וז"ש הרמב"ם וכל המטלטלים נקנין במשיכה וכל זמן שלא ימשוך יכול כל אחד מהם לחזור באותה סחורה ואפי' אחר נתינת המעות כלומר מן הדין ומיהו קאי באבל. ומ"ש הר"ב דהכי תניא איפת צדק והין צדק שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק. הכי תניא בפ' הזהב (בבא מציעא דף מט) ר' יוסי בר יהודה אומר מה ת"ל הין צדק והלא הין בכלל איפה היה [דהין י"ב לוגין ואיפה ג' סאין שהן ע"ב לוגין] אלא לומר לך שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק. ואע"ג דבקרא לא כתיב אלא הין מכלל הן אתה שומע לאו כי טעם אחד לשניהם [*ואסמכתא בעלמא הוא דאלת"ה א"כ עובר בעשה ה"ל למתני]: סליק מסכת שביעית
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 10:9
המחזיר חוב בשביעית ר"ל שאומר אעפ"כ כנ"ל: לא יחזיר לבניו א"צ להחזיר להם כשמת הגר: ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו שלא יחזור לסורו. ואילה"ק מה יועיל שיחזור לסורו הרי עכ"פ יהיה דינו כישראל מומר לעבודת כוכבי'. ואי"ל שיטעה שנדינהו אז כעובד כוכבי'. כעין סברת תוס' [קדושין די"ז ב]. הרי גם עובד כוכבים אינו יורש לגר. ודוחק לומר שיטעה בתרתי. ונ"ל דר"ל בעבור צערו על איבוד ממונו. ימאס בדת יהדות. ולא שיחשוב לירש השתא. או נ"ל דר"ל שירש אז בכח עובדי כוכבים. [ודברי רתוי"ט כאן ד"ה לא יחזיר תמוהים. וע"ש] מיהו דוקא בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה. חששו לזה. אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. אין רוח חכמים נוחה שיחזור. דאז טפי איכא למיחש. מדדמי לישראל. ואם יחזיר לו ידינוהו כישראל גמור ויפטר אשת אחיו בחליצה או ייבם במקום אח אחר שהורתו בקדושה. כמרדכי פ"ק דקדושין. ולרש"י בקדושין די"ז ב' הוה דינא איפכא. דבלידתו בקדושה מדדמי לישראל. רוח חכמים נוחה שיחזור והכי קיימא לן [ח"מ קכ"ז]: כל המטלטלין נקנין במשיכה ובלא משך אפי' נתן מעות יכולים לחזור בהן: וכל המקיים את דברו אפי' בלא נתן מעות וגם לא משך. אבל בנתן מעות ולא משך צריך לקבל מי שפרע [כרפ"ג דב"מ]: רוח חכמים נוחה ממנו דתניא הין צדק יהיה לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 10:45-50