Sheviis 10:8 — Accepting Payback
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 10 › Mishnah 8זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק י׳ ‹ משנה ח׳
Accepting Payback
מְשַׁמֵּט אֲנִי — אַף עַל פִּי כֵן
Mishnah שביעית י׳:ח׳ · Sheviis 10:8
הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אָנִי.
אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה.
כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, רוֹצֵחַ אָנִי.
אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ:
One who returns a debt in Sheviis - [the lender] should say to him: 'I release [it].'
[If] he said to him: 'Even so,' he may accept [it] from him, as it is stated (Devarim 15): "And this is the matter of the release."
Similarly: a killer who was exiled to a city of refuge, and the people of the city wished to honor him - he should say to them, 'I am a killer.'
[If] they said to him: 'Even so,' he may accept from them, as it is stated (ibid. 19): "And this is the matter of the killer."
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Accepting Payback▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What must the lender say when a borrower repays a debt Sheviis has canceled? | “Meshamet ani — I release it” | — |
| And if the borrower answers ‘Even so’ — may the lender accept it? | Yes | שֶׁנֶּאֱמַר וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה — the mitzvah is the declaration; once said, he may accept |
| And if the townsmen of a city of refuge wish to honor a murderer exiled there? | The exile must announce rotzeach ani — “I am a killer”; if the townsmen press ‘Even so’ — he may accept. | שֶׁנֶּאֱמַר וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ — here too, the duty is the declaration |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (10)▾
המחזיר חוב בשביעית. בסוף שביעית, דהינו בשמיטתה, שאין שביעית משמטת אלא בסופה, שנאמר (דברים טו) מקץ שבע שנים : אמר לו אף על פי כן. אמר לו הלוה אף על פי כן אני רוצה לפרע לך : יקבל ממנו. ולא עוד אלא שמתר לו שתהא ידו פשוטה לקבל בשעה שאומר לו משמט אני: שנאמר וזה דבר השמטה. כלומר דבור בעלמא שמוציא מפיו שהוא משמט דיו, ובדבור ראשון שאמר משמט אני סגי, ואין צריך שיאמר וישנה, שנאמר וזה דבר, אין לך אלא דבור ראשון, וכן וזה דבר הרוצח:
המחזיר חוב בשביעית – at the end of the Sseventh Year, which is its year of cancellation of debts, for the Seventh Year does not cause the release from debt other than at its end as it states (Deuteronomy 15;1): “Every seventh year (literally, at the end of the Seventh Year) [you practice remission of debts].” אמר לו אעפ"כ – the borrower/debtor says to him (i.e., the creditor/lender), even so/nevertheless, I want to repay you.” יקבל ממנו – is that all? But rather, he is permitted to say to him, that his has hand will be stretched out to receive [payment] from him when he says to him, “I cancel [the debt].” שנאמר וזה דבר השמטה – meaning to say that mere speech that he he emits from his lips that he cancels is enough, and the first word that he stated, “I cancel” is sufficient, and he does not need to say and repeat, as it states (Deuteronomy 15:2): “This shall be the nature [of the remission],” you have nothing other than the first word, and similarly (Deuteronomy 19:4): “Now this is the case [of the manslayer who may flee there and live].”
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 10:8
Introduction This mishnah deals with the possibility that a debtor would pay back a loan after the seventh year has caused the loan to be remitted. One who returns a debt [after] the seventh year, the [creditor] must say to [the debtor]: “I remit it.” But [the debtor] should say: “Even so [I will repay it].” [The creditor] may then accept it from him, because it says: “And this is the word of the release” (Deuteronomy 15:2). If a debtor comes to a creditor to repay a loan after the seventh year has caused his loan to be remitted, the creditor must tell the debtor that he need not repay the loan. He cannot simply accept it from him without saying anything. However, once the creditor has said that he remits the loan, the debtor should say back to him, “Even so I will repay it.” The rabbis recognize that paying back a loan is a good thing and that a debtor who has the ability to pay back a loan should not use the seventh year as an excuse not to. Importantly, the mishnah notes that the creditor may accept his money back. It is prohibited for him to approach the borrower and demand repayment of the loan. But it is not prohibited for the creditor to accept the money back. This dialogue is derived midrashically from the words, “This is the word of the release,” which we would usually translate at “This is the matter of the release.” The Hebrew word for “matter” and “word” are the same. The rabbis derive from this phrase that it is sufficient for the creditor to say that the loan is remitted. By saying such words, he fulfills his duty and if the borrower still wishes to repay the loan, the creditor may accept it from him. Similarly, when [an accidental] killer has been exile to a city of refuge, and the citizens want to honor him, he must say to them: “I am a murderer.” If they say: “Even so, [we want to honor you], then he may accept [the honor] from them, because it says: “And this is the word of the murderer” (Deuteronomy 19:4). The Torah uses similar words when describing the accidental killer who must flee to the refuge city. Therefore the rabbis derive a similar halakhah. When arriving at the refuge city the accidental killer must let the people of the city know that he is not coming as a simple tourist or person wishing to take up residence. He must tell them that he is an accidental killer. However, if they still wish to honor him even though they know he is an accidental killer, he may accept the honor.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 10:8
אמר לו אעפ״כ יקבל. נ"ב רשאי: וכן הא דבסמוך (ברוצח) רשאי לקבל אם ירצה:
Sefaria · Haggahot Ya'avetz on Mishnah Sheviis 10:8
(טז) וזה לשון הר"ש בשביעית ביום אחרון של שביעית, אי נמי בשמינית, דשעה אחרונה של שביעית משמטת: (יז) ודבר תימה הוא, דאם יקבל בפרעון אם כן אינו משמט, ומאי מהני שאמר משמט אני ואינו עושה כן. ובגמרא כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אלא יאמר לו כן במתנה אני נותן לך. תוספות יום טוב:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 10:8
המחזיר חוב בשביעית. פי' חוב שהיה חייב בשביעית מחזירו בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת. בגיטין שם אמרינן ותלי ליה עד דאמר הכי פי' רש"י ז"ל יתלהו על העץ אם גברה ידו עליו עד שיאמר לו אעפ"כ במתנה אני נותן לך ויש שהקשה עליו וכו' ופירשו הם שרוצה לומר שיהא עיניו של מלוה תלויות כלומר יושב ומצפה ע"כ וכן הוא בסמ"ק סי' ר"מ דמה שאמר בתלמוד ותלי ליה עד דאמר הכי הוא מה שאומר בירושלמי דיכול לומר בשפה רפה משמט אני והיד פשוטה לקבל ע"כ: שנאמר וזה דבר השמטה. ממלת וזה דרשינן דאין צריך אלא דבור ראשון וכן גבי וזה דבר הרוצח אבל רש"י ז"ל פי' שם פ' השולח שנאמר וזה דבר השמטה צריך לומר דבור של שמטה ע"כ ולפי זה ארישא מהדר כמו שכתב הר"ן ז"ל שם פרק השולח: ורצו אנשי העיר לכבדו וכו'. ירושלמי א"ר יוסי זאת אומרת מי שיודע מסכתא אחת ומכבדין אותו על שתיים צריך להודיעם במסכתא אחת אני חכם ולא יותר:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 10:8
המחזיר חוב בשביעית – אם לא נכתב פרוזבול הלווה פטור מהחזרת החוב, אבל חכמים מצפים לכך שהלווה לא ינצל את העובדה שמבחינה פורמלית הוא פטור מהחזרת החוב. אם הלווה מחזיר את החוב: יאמר לו משמיט אני – המלווה צריך להצהיר "משמיט אני לו"; אמר לו – הלווה אף על פי כן – אם הלווה אומר "אף על פי כן", ברצוני לשלם על אף שהחוב הושמט, יקבל ממנו – רשאי המלווה לקבל את החוב, שנאמר וזה דבר השמיטה – הדרשה להלכה זו היא שנאמר "דבר השמיטה": השמיטה היא רק בדיבור, אך המלווה רשאי לגבות את החוב (מלאכת שלמה). ההלכה חושפת את יחסם של חכמים לשאלת שמיטת הכספים. לכאורה ההלכה במשנה חורגת מהמקובל. הפרוזבול מועמד כפתרון טכני, שאם הוא נכתב אין שביעית חלה, ואם הוא לא נכתב – שמיטה חלה לכל דבר. חכמים מציגים כאילו הם כבולים בידי צו ההלכה שקבע הלל, אך למעשה מעוניינים ששמיטת הכסף תתבטל. רב הונא מבטא את גישתם של חכמים במשפט "בשפה רפה והימין פשוטה לקבל" (ירו', לט ע"ד). המלווה אפילו אינו נדרש להעמדת פנים של נימוס. מותר לו לתבוע בעקיפין את החוב, אך אסור לו להיות כנושה ממש. כל זאת לפי תפיסתם של חכמים ששמיטת כספים הייתה צריכה להתבטל. אין הם יכולים לבטל אחת ממצוות התורה, ומסתפקים אפוא בעקיפה של החוק המקראי. הבבלי (גיטין לז ע"א) אף יודע לספר על חכם שתבע את הכסף מהלווה, וכאילו חכמים מעדיפים את אי קיום ההלכה, כל זאת לאור המציאות החברתית שהתהוותה בחברה היהודית. כיוצא בו – אותו עיקרון של סירוב חיצוני מטעמים פורמליים בלבד בא לידי ביטוי במקרה הבא: רוצח – בשגגה שגלה לעיר המקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני – על הבורח להצהיר שאין הוא אורח או מבקר אלא רוצח בשגגה. אמרו לו אף על פי כן יקבל מהן שנאמר וזה דבר הרוצח – עליו לדבר על היותו רוצח, אך אין חובה שירגיש כגולה רדוף. סיכום הפרוזבול כפי שכבר אמרנו, שתי דרכים מוצעות במקורות להבנת הפרוזבול. האחת מנסה לעמעם את החידוש והמהפכה. הפרוזבול מוצג כפתרון טכני, מסירת שטרות לבית דין בצורה קלה יותר. מעמדה של השמיטה עצמה רופף, והיא מוצגת רק בתור תקנה של חכמים או של הציבור שקיבל אותה על עצמו. כל זאת אף שבמציאות ההלכתית אין הד לתפיסה ששביעית היא מדרבנן. בכל יתר הסוגיות דיני שביעית נסמכים לדבר תורה, והטיעון ששביעית כולה היא מדרבנן מועלה רק בהקשר של שמיטת כספים. בכך דנו במבוא. כפי שראינו, מגמה זו רווחת גם בין הפרשנים. ברם במקביל מצינו גם מי שמדגישים את החידוש. מי שסבור שפרוזבול הוא עלבון לדיינים סבור שהחידוש הוא משמעותי: "אמר שמואל: הא פרוסבלא – עולבנא דדייני הוא, אי איישר חיל אבטליניה. אבטליניה?! והא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין? הכי קאמר: אם איישר חיל יותר מהלל אבטליניה. ורב נחמן אמר: אקיימנה..." (בבלי, גיטין לו ע"ב). שמואל הבבלי חושב שהפרוזבול הוא בבחינת תקנה מחודשת ושולל אותה, ורב נחמן מעריך גם הוא את הפרוזבול כחידוש הרה עולם, אלא שהוא תומך בו. כפי שאמרנו הפרוזבול מבוסס על מסירת שטרות לבית דין, והעלינו את הטענה שההסתמכות על הסדר זה היא סמלית, אך גם ראינו שייתכן שהפרוזבול אכן ניצל הסדר קיים ונפוץ, אלא שפישט את התהליכים והפך את ההסדר המשפטי לסמלי במקצת. בתחילה היה הפרוזבול שטר של ממש שהיו לו מגבלות, ובהמשך הזמן טושטשו המגבלות. כך, למשל, הפכה התביעה שללווה תהיה קרקע לסמלית לחלוטין. זאת ועוד, כבר בספרות התנאית יש ביטויים לכך שבעל החוב צריך לוותר על זכותו לשמיטה ולשלם את חובו בכל מצב, גם אם לא נכתב פרוזבול. התורה מצווה על המלווה לשמוט, וחכמים מורים ללווה לוותר על זכותו, אמנם לא כצו אך כהנחיה כללית. הקלה אחרת שנויה במשנה ובתלמוד הבבלי (משנה, כתובות פ"ט מ"ט; בבלי, גיטין לז ע"ב) שבפועל אפשר לגבות חוב בלי הצגת פרוזבול, ודי בטענה שהוא נכתב 50 בהמשך משנת כתובות שם מובאים דברי רבן שמעון בן גמליאל שהלכה זו חלה רק מהסכנה ואילך, כאשר עקב גזרות הדת חששו אנשים לכתוב שטר דתי, ואולי בתי הדין הדתיים לא תפקדו. אבל לפי תנא קמא ההלכה היא כללית, וכן הובנה בתלמוד הבבלי. . הלכה אחרונה זו מתבארת היטב על רקע זה. חכמים מניחים שהתובע כתב פרוזבול, ואפילו אם לא נכתב במפורש הרי שעל דעת זה ניתנה ההלוואה. ההלכה במשנה שבפועל אין צורך בהצגת הפרוזבול משתלבת במגמה של חכמים ש"המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו" (להלן מ"י). אם כן די בטענה שפרוזבול נכתב, ואפילו אם לא נכתב אדם נדרש שלא לנצל את השביעית ולא לשמוט את חובו. בפועל עקר הפרוזבול את מצוות שמיטת הכספים והיא חדלה למלא תפקיד בחיי היום יום הדתיים. החידוש בפרוזבול איננו בעצם השינוי, ואף לא בהנמקתו (כאמור ההנמקה המלאה איננה נאמרת במפורש), אלא בצורה. מצוות יובל בוטלה, וליתר דיוק אף פעם לא נהגה, אך הביטול הוצג לא כשינוי אלא כפרשנות, כאילו היובל תלוי בחלוקה לשבטים. ניתן היה "לפרש" ששמיטת כספים אינה נוהגת כשיובל אינו נוהג, אך הלל לא הילך בדרך זו אלא בחר בשינוי גם ברמה ההצהרתית, אם כי נשען על הפסוק המציג את מטרתה של שמיטת הכספים. הפרוזבול הוא מעשה סמלי, ומסמל שטר משפטי. לעתים התפתחה ההלכה בכיוון של הפיכת הסמל למשפטי יותר ויותר; כך למשל התפתחו הגט והקידושין לשטרות ממשיים לכל דבר, ואילו עירוב תחומים, כמו גם פרוזבול, התפתחו למעשה סמלי מופשט ביותר.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 10:8
הראיה ממה שאמר דבר כלומר מאחר שהוציא הדבר מפיו התירו וכל הענין הזה מבואר:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 10:8
המחזיר חוב בשביעית. ביום אחרון של שביעית א"נ בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת דכתי' (דברים ט״ו:א׳) מקץ שבע שנים ואמר לו המלוה משמט אני אם אמר לו הלוה אעפ"כ אני רוצה לפרוע יקבל ואמר בהשולח דתלי ליה עד דאמר הכי בירושלמי (שם) דאומר לו משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל: וזה דבר. דבור בעלמא מדכתיב וזה דריש דאין צריך אלא דבור אחד כדמוכח בתוספתא דמכות (פ"ב) גבי רוצח דתניא לא יאמר את הדבר וישנה שנא' וזה דבר הרוצח אין לך אלא דבור ראשון: רוצה אני. בירושלמי (שם) א"ר יוסי הדא אמרה בר נש דתני חדא מכלת והוא אזיל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתי צריך לומר להו חדא מכלת אנא חכם מכלת כמו מכילתא יאמר להם בחדא מסכתא אני חכם ולא יותר:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 10:8
המחזיר חוב בשביעית . ל' הר"ב בסוף שביעית. דהיינו בשמיטתה כלומר ששמטה. ואכתי בסוף שביעית לא ניחא. וז"ל הר"ש בשביעית ביום אחרון של שביעית אי נמי בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת ע"כ. ורש"י בפ"ד דגיטין [דף לז.] כתב כלשון אחרון: [*אמר לו אעפ"כ כו' . פי' הר"ב א"ל כו' אני רוצה לפרוע לך. כ"כ הר"ש ודבר תימה הוא דאם יקבל בפרעון א"כ אינו משמט ומאי מהני שאמר משמט אני ואינו עושה כן ובגמרא ברייתא [שם] כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו כן במתנה אני נותן לך ופסקוה הפוסקים עיין בח"מ סוף סימן ס"ז]: שנאמר וזה דבר השמטה . פירש הר"ב אין לך אלא דבור ראשון. וז"ל הר"ש מדכתיב וזה דרש דא"צ אלא לדיבור אחד: רוצח וכו' . שנויה עוד בסוף פרק ב דמכות:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 10:8
המחזיר חוב בשביעית ר"ל אחר שביעית. דאין שביעית משמט רק בשעה אחרונה: יאמר לו מלוה ללוה: אמר לו לוה למלוה: יקבל ממנו ולא עוד אלא שמותר לפשוט ידו לקבל המעות בשעה שאומר משמט אני: וזה דבר השמטה בדיבור א' סגי. מיהו אעפ"כ אינו רשאי לומר לו שרוצה לפרוע. רק צריך הלוה שיאמר לו אעפ"כ אני במתנה נותן לך המעות אלו [ח"מ סי' ס"ז]:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 10:40-44