Sheviis 2:1 — Plowing a Grain Field before Shemittah
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 2 › Mishnah 1זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ב׳ ‹ משנה א׳
Plowing a Grain Field before Shemittah
חֲרִישַׁת שְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית
Mishnah שביעית ב׳:א׳ · Sheviis 2:1
עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית.
עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ,
אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת:
Until when may one plow a grain field on erev Sheviis?
until the moisture dries up, as long as people still plow to plant cucumber and gourd fields.
Said Rabbi Shimon, you have put the ruling of each and every person into his own hands!
Rather: in a grain field until Pesach, and in an orchard until Atzeres:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
Summary Chartwhat does this mean?
Plowing a Grain Field before Shemittah▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Until when may a grain field (sedei halavan) be plowed on erev Sheviis? | Tanna Kamma: Until the moisture is gone | — |
| Rabbi Shimon: Until Pesach; an orchard — until Atzeres | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
עד אימתי, שדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן : הלחה. לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים: מקשאות ומדלעות. קשואים ודלועים. אבל משם ואילך מחזי כמתקן שדהו לצרך שביעית: נתת תורת כל אחד בידו. זה אומר כלתה לחה בתוך שלי וזה אומר לא כלתה לחה בתוך שלי: אלא בשדה לבן. שעתיד לזרעה אחר החרישה וצריך שתהא רב לחה קימת, אין חורשים אלא עד הפסח: ושדה אילן. שהיא נטועה כבר אין צריך שתהא רב לחה קימת שאין חורשין אותה אלא כדי שירדו הגשמים בעמק הקרקע, הלכך חורשים בה עד העצרת. וכל המשניות הללו דחויות הן כדאמרינן לעיל בפרק קמא שרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח ועצרת ובטלום, ומתר לחרש עד ראש השנה של שביעית:
עד אימתי. שדה הלבן – a field of grain and pulse/beans where there is no tree in it. הליחה – moisture of the ground on account of the rains. מקשאות ומדלעות (late vegetables or fruits) – cucumbers and gourds, but from then and onward, it appears like repairing his field for the needs of the Seventh year. נתת תורת כל אחד בידו – this one says that the moisten was used up within my own, and that one says that the moistness was not used up within my own. אלא בשדה לבן – for he would ultimately sow it after the plowing and he needs to have most of its moistness existing , they do not plow other than until Passover. ושדה אילן – which is planted already and there is no need that it most if of its moistness exists, for they don’t plow it other than in order that the rains will fall in the depths of the bground, therefore, they plow it until Shavuot/Atzeret. But all of these Mishnayot are superseded as we stated above in the first chapter, for Rabban Gamaliel and his court resolved about these two periods which are Passover and Atzeret/Shavuot and nullified them, and it is permitted to plow until Rosh Hashanah of the Seventh Year.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 2:1
והגר"א כ' דמיירי שכבר זרועה וחורש בין הערוגות. ולא ידענא מה הכריח לרבינו לומר כן דהרי פשוט שאפילו אין כאן זרוע מותר לחרוש עד זמן הקבוע. וכן מוכח דהרי ר"ג וב"ד נמנו והתירו לחרוש בין בשדה לבן או אילן עד ר"ה אף שאין כאן זריעה כלל. וכוונת החורש כדי שתרטב השדה בגשמי'. או כדי שיגדלו עשבי שדה הנאכלים וגדלים בלי זריעה. וכן מוכח נמי מדקאמר במשנה כל זמן שחורשי' ליטע וכו'. אלמא בשאינו זרוע עדיין מיירי:
Sefaria · Boaz on Mishnah Sheviis 2:1
Introduction After having completed its discussion of the rules governing plowing the orchard in the sixth year, the Mishnah turns its attention to the grain field, called in the mishnah a “white field” probably due to its whitish appearance. Until when may they plow a white field in the sixth year? Until the moisture has dried up in the soil, or as long as men still plow in order to plant cucumbers and gourds. According to the first opinion, one may plow a grain field in the sixth year up until the later of one of two points. Either until the moisture of the ground that the rain produced has been dried up. This would be some time usually after Pesah, when it stops raining in Israel. Alternatively, as long as people are still plowing in order to plant cucumbers or gourds, two plants which require a lot of water. After this point, the plowing is assumed to be for the sabbatical year and it is prohibited. Rabbi Shimon said: in that case you are placing the law in the hands of each man! Rather in the case of a white field until Pesah, and in the case of an orchard until Atzeret (. Rabbi Shimon voices an interesting complaint about the previous opinion. Rabbi Shimon seems to believe that halakhah should not be dependent upon the practices of the individual, which could vary greatly from place to place. Rather they should be dependent on an absolute date, one common to all. They therefore say that the grain field may be plowed only until Pesah and like Bet Hillel in mishnah one above, the orchard may be plowed only until Shavuot. I should note that this seems to be somewhat of a general trend in many areas of halakhah. What were once dependent on variant practices, ages, customs etc., later become standardized so that the halakhah is observed uniformly in all places. As far as why there is a difference between the two fields and why plowing the grain field ends earlier than the plowing of the orchard, the Yerushalmi explains that the grain field needs a lot more irrigation. Since it won’t rain much after Pesah, plowing won’t really help that year’s crop after Pesah. The orchard requires less water and the plowing is only to help convey what little water there is to the tree. Therefore, the deadline for plowing is a little later.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 2:1
ובשדה האילן עד העצרת . כבר כתבתי במשנה א' דפרקין דלעיל על פי הירושלמי, דר"ש פליג את"ק, וקסבר דבין בשדה אילן בין בשדה הלבן אין בו מחלוק', אלא דלכ"ע בשדה לבן עד הפסח ובשדה אילן עד העצרת, היינו דאצטריך ר"ש לומר ובשדה האילן וכו', דאי לא תימא הכי אלא דע"כ לא פליג ר"ש אלא אמשנה זו דשדה לבן כנראה מאותו הירושלמי, האי ובשדה האילן למאי אצטריך, ותשובת אגב תשוב' דחוקה היא לגבי תשובה אחרת, ולכן מה שכתבתי לעיל נראה לי עיקר:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 2:1
(א) כלומר ואין כאן צל, (לכן נקרא שדה הלבן) הר"ש. ובריש פרק ג' דפאה כתב טעם אחר לפי שהתבואה כשמתבשלת מתלבנת: (ב) כל זמן שבני אדם. ירושלמי לא סוף דבר בשיש לו מקשה ומדלעת, אלא אפלו מאחר שבני אדם עתידין לטע במקשאות ובמדלעות מתר: (ג) הכונה לומר שבני אדם נוטעים במקשאות קשואים כו'. ופרוש מקשאות מקום זריעת הקשואים. ר"מ:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 2:1
עד אימתי וכו'. וגם הכא גרסי' שדה הלבן בלא בי"ת וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: עד שתכלה הליחה. היינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות שלהן. ופי' הרמב"ם ז"ל מקשאות מקום זריעת הקשואין ומדלעות מקום זריעת הדלועין ע"כ ופשוט הוא שהוא מלשון כמלונה במקשה (ישעיהו א׳:ח׳). ובירוש' מפרש דלאו דוקא דאית לי' מקשאות ומדלעות אלא אפילו לית לי' כיון דמאן דאית לי' עתיד ליטע שרי שהרואה אומר חורש כדי ליטע ומפרש תו דת"ק דר"ש היינו ר"מ דפריך מאן תנא ליחה ר"מ הוא דסתם מתני' ר"מ ור"מ דאמר עד שתכלה הליחה כב"ש. דמשמע דתכלה הליחה היינו מעט אחר הפסח והיינו כב"ש דכי היכי דבאילן נקטי ב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי וב"ה נקטי רגל ה"נ ר"ש נקיט רגל דפסח ור"מ נקיט כלתה ליחה. והאי דוחק גדול הוא דאכפל תנא לאשמועי' דעתייהו דב"ש דסתם לן דעתי' דר"מ ושנאה בלשון חכמים. ותו אמאי נקט ר"ש שדה האילן דהא לא פליגי ביה הכא. ומסיק אלא היינו דאשמועי' תנא דמתני' דתנא דלעיל פ"ק דתנא פלוגתא דב"ש וב"ה גבי אילן היינו ר"מ וה"ק ר"מ בההיא ב"ה מחמרי דעד עצרת ותו לא אבל גבי לבן כולהו מודי אהדדי דבתר ליחה אזלי' ולאו בתר רגל וכלתה ליחה היינו בתר פסח מעט. ור"ש סבר דמעולם לא הוזכר מחלוקת בין בזו ובין בזו והכא בפסח תליא מילתא והתם בעצרת תליא מילתא ולא נחלקו ב"ש וב"ה בחרישת תוספת שביעית לא באילן ולא בלבן והיינו דנקיט ר"ש בלישני' ובאילן דעד עצרת הוא משום דפליג אדר"מ בין אלבן בין אאילן: אר"ש נתת תורת כל אחד ואחד בידו. ס"א נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו וכו':
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 2:1
עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית – רוב הנוסחאות גורסות "שדה", ובמלאכת שלמה: "וגם הכא גרסינן שדה הלבן בלא בי"ת וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל" 1 ראו לעיל, דיון זהה בפ"א מ"א. . שדה הלבן הוא שדה התבואה המיועד לגידולי שדה ללא השקאה, ובניגוד לשדה האילן שנידון בראש פרק א. משנתנו ממשיכה אפוא בפרשנות לכלל המרכזי שבראש פרק א, והיא שייכת ל"קומה השנייה" של העריכה כפי שהוגדרה בראש הפרק הקודם. עד שתיכלה הלחה – בשדה. כל עוד יש לחות בשדה ניתן לחרוש ולזרוע בשדה גידולי קיץ, וכלשון המשנה בהמשך: כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות – שכן מקשאות ומדלעות הן גידולי בעל, וגידולים אלה נזרעים בראשית הקיץ כל עוד יש לחות בשכבות הקרקע העליונות. בשדה הלבן חל האיסור לחרוש לפני האיסור בשדה האילן, כפי שיתברר בהמשך דברי המשנה. עוד יתברר להלן שהירושלמי (לג ע"ב) הבין שבמדלעות מותר לחרוש עד ראש השנה, אבל דרך בני אדם להפסיק לחרוש בסביבות פסח לערך. המקשאות והמדלעות הן גידולי קיץ, בשטחים שספגו גשמים בחורף. החריש נעשה כדי לאוורר את הקרקע, להקל על חלחול המים ולהעלות את האדמה הלחה לפני השטח. החריש נעשה עד כחודש לאחר הגשמים, וכאשר השדה יבש לחלוטין ("תיכלה הלחה") אין טעם עוד בחריש. פסח הוא הערכת זמן סבירה ביותר, וגם במשנתנו שתי המידות המוצעות הן בבחינת "קרובים דברי אלו להיות כדברי אלו" (לעיל, פ"א מ"א). התלמוד הירושלמי (לג ע"ד) מסביר "מה בין שדה הלבן לשדה האילן", ששדה הלבן אין חורשים אלא עד הפסח ובשדה אילן עד העצרת, ש"שדה הלבן על ידי שהוא עתיד לזורעה כתחילה", כלומר שהוא עומד לזרוע בה זריעה חדשה, קישואים או דילועים, לכן "צריך שתהא הליחה קיימת" בשכבות העליונות והזרעים ייקלטו, ואין עניין לחרוש ולזרוע אחר הפסח. אולם "שדה האילן על ידי שהיא נטועה מכבר אינו צריך שתהא רוב הליחה קיימת". בשדה האילן חדרו כבר השורשים לעומק, ואף לאחר הפסח ייטיב החריש עם הפרי שיתבשל לאורך חודשי הקיץ. אמר רבי שמעון נתתה תורת כל אחד ואחד בידו – נתת בידי כל אדם להכריע אם יש עדיין לחה בשדה או אין כבר לחה בשדה. בלשון התלמוד הירושלמי (לג ע"ג-ע"ד): "זה אומר כלת לחה שלי וזה אומר לא כלת לחה שלי". אלא בשדה הלבן עד פסח ובשדה האילן עד העצרת – וכמות ששנינו בראש הפרק הקודם במחלוקת עד אימתי חורשים בשדה האילן: "בית הלל אומרים עד העצרת". בפרק הקודם זו מחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל, שבית שמאי קובעים שדה אילן "כל זמן שהוא יפה לפרי" ובית הלל קובעים זמן קבוע, ובמשנתנו זו מחלוקת בין התנא קמא לבין רבי שמעון. התלמוד הירושלמי (לג ע"ג) פותח: "מאן תנא 'לחה'? רבי מאיר היא". אין לדעת אם מסורת בידי התלמוד שזו משנת רבי מאיר או שזו סתם משנה, וסתם משנה היא משנת רבי מאיר. התלמוד תמה: וכי ייתכן שרבי מאיר ישנה כבית שמאי?! תחילה הוא מתרץ: "אלא רבי מאיר כמשנה הראשונה ורבי שמעון כמשנה אחרונה", ולבסוף הוא מתרץ: "אלא רבי מאיר שנייה מחלוקת ורבי שמעון שנייה כדברי הכל". ושמא אמנם רבי מאיר שנה את משנתנו כבית שמאי, שהרי משניות רבות נסתמו כבית שמאי 2 לרשימה חלקית ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . עם זאת, ניתן בדוחק להעמיד את משנתנו גם כבית הלל המודים כאן לבית שמאי, וכן הציע בעל מלאכת שלמה. המחלוקת בין רבי שמעון (ובית הלל) ובין תנא קמא (ובית שמאי) היא עקרונית. ברור שההלכה נקבעה לפי לוח השנה החקלאי, וכמו שמציגים אותה בית שמאי ותנא קמא. אלא שבית הלל מסרבים לקבל הגדרה חקלאית גמישה ורוצים לקבוע זמן אחיד וברור לכול. המשפט "נתתה תורת כל אחד ואחד בידו" מבטא חשש חברתי שלא יהיה חוק אחיד, וכל אחד יפרש אותו כרצונו. גם בית הלל (רבי שמעון) מבינים שהגדרת הזמן (עד עצרת או עד פסח) היא במידת מה שרירותית. היא מתאימה לממוצע ולא לכל שנה ולכל תא שטח, אבל היא מאפשרת חוק אחיד. המחלוקת היא למעשה האם המטלה של קיום המצווה מוטלת על כל אחד באופן אישי, או שיש מצווה המוטלת על החברה כולה. זמן אחיד מאפשר ביקורת חברתית על חשבון המקרים הפרטיים. דומה שבראייה היסטורית ההלכה מהלכת כאן בשיטת בית הלל, ולהלכות נקבעו חוקים אחידים המייצגים את הממוצע. עם זאת מחלוקת זו מוקשה, כי לעתים קרובות בית הלל הם הרגישים לצרכים המורכבים והמשתנים, ומנסחים הגדרות הלכתיות גמישות ומותאמות לכל מקרה. במילים אחרות, הם מותירים את הפסיקה ברשותו של כל אדם, ואילו בית שמאי מעדיפים פסיקה ברורה ואחידה שאיננה מעוררת שאלות, ואין בה מקום להכרעה אישית. כך, למשל, בחלק ניכר ממחלוקות בית הלל ובית שמאי במיאון (משנה, יבמות פי"ג מ"א-מ"ב; תוס', שם פי"ג ה"א). כך גם בשביעית, בית שמאי אומרים "לא ימכור לו (למי שאינו מקפיד בשביעית) פרה חורשת בשביעית, בית הלל מתירין מפני שהוא יכול לשוחטה" (פ"ה מ"ח); הפסיקה של בית הלל מותנית במעשה הקונה. כמו כן, לבית שמאי היגד כללי לכל העצים (פ"ד מ"י), "כל האילן משיוציא", ואילו בית הלל מבחינים בדיבורם בין "החרובין משישלשו, הגפנים משיגרעו, הזיתים משינצו ושאר כל פירות האילן משיוציא". גם ביחס למידות ומשקולות, בית שמאי טוענים טענה פסקנית, "אף לא אגודות", ואילו בית הלל יותר דיפרנציאליים: "את שדרכו להאגד בבית אוגדין אותו בשוק..." (פ"ח מ"ג). אכן הירושלמי מבחין בקושי שבמשנתנו ומנסח זאת בדרכו הוא: "ולמה לא תניתה מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל?" (פ"א ה"א, לג ע"ב), והסברו ברוח בית הלל: "פעמים שאין הגשמים מצויין... והוא עתיד לחרוש קודם לעצרת..." (שם). אין בדברים תשובה, אך הירושלמי מזהה את הקושי ונותן לו ביטוי. ייתכן שפתרונו בחילוף מסורת המוסרים, אך אין לכך עדות בטקסט 3 ראו דיוננו בפ"ד מ"ב. רבי יהודה מציע חילוף מעין זה במסורות בית הלל ובית שמאי. אך לדעת תנא קמא בית הלל לשיטתו העקבית, ואכן במחלוקות רבות מצינו שבית הלל מודעים לאפשרויות שונות ומציעים הלכה "גמישה" יותר ותלויה במקום ובנסיבות ההלכתיות, ואילו בית שמאי נוקטים הלכה חדה, ברורה ואחידה מבלי להתחשב בשינויים מקומיים. .
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 2:1
עד שתכלה הליחה. ר"ל עד שתיבש הארץ (א) ותכלה לחות גשמי זמן החום: ומקשאות. מקום זריעת הקישואים: ומדלעות. מקום זריעת הדלועין. ומה שאמר נתת תורת כל אחד ואחד בידו שזה חורש ואומר עדיין לא כלתה הלחה מאדמתי וזה אומר כלתה: ושדה הלבן. ארץ לבנה ענינו ידוע לזריעת תבואה וקטניות וזו הארץ מפני שצריכין לזרוע בה אחרי החרישה צריך להיות בה לחה מצויה ומפני זה אין חורשין אותה אלא בעוד שיש בארץ לחות ושדה האילן יהפכו אותו כדי שירד המטר בעמקו ובשביל זה אין צריך להיות בארץ לחות שלא יהא מותר לו לחרוש אותה אפילו משתכלה הלחות וכל זה על משנה ראשונה כמו שבארנו והלכה כמו שתקן רבן גמליאל:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 2:1
שדה הלבן. לשדה תבואה קרי ליה שדה לבן לפי שאין בה צל כשדה האילן: הלחה. לחלוחית הקרקע: ליטע במקשאות. אבל משם ואילך מחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית: ובשדה האילן עד העצרת. בפ"ק דמ"ק מייתי לה. ירושל' (הל' א) לא סוף דבר בשיש לו מוקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאות ובמדלעות מותר ר"ש אומר נתת תורת כל אחד ואחד בידו זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי אלא בשדה הלבן עד הפסח בשדה האילן עד העצרת מה בין שדה אילן לשדה לבן שדה לבן על ידי שעתיד לזורעה בתחלה צריך שתהא רוב הליחה קיימת שדה אילן ע"י שנטוע כבר אינו צריך שתהא רוב הליחה קיימת:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 2:1
בתוי"ט ד"ה במקשאות כו' אבל פי' מקשאות מקום זריעת הקשואים כו' כמ"ש הרמב"ם. אבל רש"י בפסחים (י' ב') פי' דהוא שם אילני הקשואים והדלועים ושם פירושו מוכרח וביותר מוכח כן בב"מ (צ"ג) המשמר ד' וה' מקשאות ומוקי לה שם בעקורין וע"ש בפירש"י:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 2:1
בשדה הלבן . פירש הר"ב שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן כלומר ואין כאן צל. וכן כתב הר"ש. וברפ"ג דפאה כתב עוד טעם אחר לפי שהתבואה כשמתבשלת מתלבנת: כל זמן שבני אדם וכו' . ירושלמי לא סוף דבר בשיש לו מקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאו' ובמדלעות מותר: במקשאות ובמדלעות . לשון הר"ב קישואים ודלועים לא נתכוין לפירוש המלות. אלא מוסב על ליטע דתנן לומר שבני אדם נוטעים במקשאות וכו' קישואים כו' אבל פי' מקשאות מקום זריעת הקשואים. ומדלעות מקום זריעת הדלועים כמ"ש הרמב"ם:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 2:1
עד אימתי חורשין בשדה חלבן שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן: עד שתכלה הליחה שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו': כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר: אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו: אלא בשדה הלבן עד הפסח דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית: ובשדה האילן מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ: עד עצרת נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 2:1-7