Sheviis 2:2 — Permitted Work
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 2 › Mishnah 2זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ב׳ ‹ משנה ב׳
Permitted Work
עֲבוֹדוֹת הַמֻּתָּרוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה
Mishnah שביעית ב׳:ב׳ · Sheviis 2:2
מְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
וְכֵן בְּבֵית הַשְּׁלָחִין.
מְיַבְּלִין, מְפָרְקִין, מְאַבְּקִין, מְעַשְּׁנִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית:
One may manure and hoe in cucumber and gourd fields until Rosh Hashana.
And likewise in an irrigated field.
One may remove growths, strip leaves, dust the roots, and fumigate, until Rosh Hashana.
Rabbi Shimon says: one may even remove a leaf from the grape cluster in Sheviis itself:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Permitted Work▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Which field-work runs right up to Rosh Hashana? | Fertilizing and hoeing the cucumber and gourd beds — likewise in an irrigated field Trimming knots Stripping dead leaves Dusting roots with ash Smoking out pests | — |
| May anything be done on Sheviis itself? | Rabbi Shimon: Yes — even removing a leaf from the grape-cluster | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (13)▾
מזבלין. מכניסין להם זבל: מעדרים. חופרים בעקרי האילנות , שכל דבר שהוא לצרך פרות של ששית מתר בתוספת שביעית, ודבר שאינו אלא לצרך תקון האילן אסור, אלא אם כן הוא דבר שאפלו בשביעית עצמה אין אסורו אלא מדברי סופרים, ובתוספת שביעית לא גזור: בית השלחין. שאין די לה במי גשמים וצריך להשקותה, תרגום והוא עיף (בראשית כה) והוא משלהי: מיבלין. חותכין היבלת, מומין הנולדין באילן: מפרקין. העלין מעל האילן להקל מעליו: מאבקין. שרשים המגלים מכסים אותן באבק: מעשנין. תחת האילן להמית התולעים הגדלים בו: אף נוטל את העלין. בשביעית עצמה, ותנא קמא לא אמר אלא מפרקין את העלין בתוספת שביעית לבד. ואין הלכה כרבי שמעון:
מזבלין – they bring in to them manure. מעדרים (hoe) – they dig at the roots of the trees, for every thing that is for the needs of the fruit of the Sixth Year, is permissible with the time added to (I.e., the supplement) to the Seventh Year, and something that is not other than for the need of repair of the tree is prohibited, unless it is something that even in the Seventh Year itself that ists prohibition is ot other than from the words of the Scribes, but in the supplement/time added to the Seventh Year, they did not make a decree. בית השלחין (a field which needs irrigation) – the rain water is not enough for it and one must water it. The Aramaic Targum/translation of (Genesis 25:29): “[Esau came in from the open,] famished (i.e., tired), he is tired (in Aramaic). מיבלין – they cut the withered twigs, warts that appear on the tree. מפרקין – release [the too- luxuriant growth of] leaves from the tree in order to lighten it. מאבקין – roots that are revealed, they cover them with dust. מעשנין (fumigate) – underneath the tree to kill the worms growing on it. אף נוטל את העלין – on the Seventh Year itself, but the First Tanna/teacher did not say other than releasing the [overly luxirant growth of] leaves in the time added to/the supplement to the Seventh Year alone. But the Halakha is not according to Rabbi Shimon.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 2:2
כתב רתוי"ט ד"ה מעדרין. וא"ת למה לא התירו עידור גם באילנות כמו זיבול. הרי לר"מ גם חרישה מד"ס וכו' והקשה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א [באות י"ב] וז"ל ק"ל איך אפשר לומר כן בטעמא דמתני' כו'. וצע"ג עכלה"ט: קרא עניא אבבא. הרי [במ"ק ד"ד א'] מסקינן דר"ג וב"ד ס"ל דתוס' שביעית הלכה היא. ומנ"ל לרבינו דמתני' דהכא דהיא של כת הקודמין הוה ס"ל דמדאו' אסור. ואדרבה א"כ הדרא תו קו' הש"ס לדוכתא וכי ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו דהוה ס"ל דאו'. וליכא לתרוצי כתי' הש"ס. מעיקרא כך התנו כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל. דהרי הם אמרו דאו'. ותו אחר שהחליטו ע"פ רוב הדור הקודם דלא כר"ע דס"ל הלכה. איך יבא דור האחרון ויחדשו לעצמן הלכה לממ"ס שלא קבלוה מב"ד הקודמין. ובאיזה ענין היו מכריעין דבר זה אמנם לפעד"נ כמ"ש פ"א ג'. דכת הקודמין נמי הוה ס"ל דתו' שביעית הלכה. וגם הא צ"ל דגם לכת הקודמין רק בזמן המקדש אסור מהלממ"ס. דאל"כ הדרה תו קו' הש"ס לדוכתא. אם הדור הראשון קבלו הלממ"ס דאסור אף שאין בהמק"ק. האיך יבא ב"ד שלאחריהן ויאמר שלא קבלו כך. אלא שהדור הראשון גזרו ב' גזירות. הא' שיהי' אסור אף באין בהמק"ק. ועוד גזרו על פסח ועצרת. וכפשטא דשמעתתא [דמ"ק ד"ד א'] וקרא דבחריש וקציר דנקטה מתני' הקדומה פ"א מ"ד אסמכתא בעלמא הוא. וכמפורש בירושלמי להדיא ריש שביעית. א"כ מתורץ קו' רבינו. דהרי איסור חרישה דנקטה מתני' הכל מד"ס. ומש"ה ל"ק נמי ארמב"ם שהזכיר רפ"א שנאמ' בחריש. שידוע שכן דרך רבינו לכתוב לרוב שנאמר. אע"ג שאינו רק אסמכתא כפ"ד מאיסורי ביאה הי"ב שנאמר והזרתם ושם לעיל ה"ט כ' ה"ה דר"מ ס"ל וסת מד"ס. וכ"כ פ"ה ממ"א ה"ט ושם פי"א ה"ה וכ"כ שם פט"ו כמה פעמים לעניין בטולי ק"א ור' וס'. וכ"כ שם ספי"ז ועוד הרבה. אמנם מ"ש התוי"ט דלרמב"ם חריש' בשביעית מד"ס אף דבאמת הלממ"ס הוא וכר"י י' נטיעות וכו' הלממ"ס. וגם הרמב"ם לא כ"כ רק שלא לקי עלה. רק כוונתו לפ"ד הר"מ כל שאינו מפורש בתורה הו"ל ד"ס ככ"מ ריש אישות. ואף שיש לחלק בין זיבול שהוא ד"ס גמור לחרישה שהוא הלממ"ס. עכ"פ מדהשתא שאבהמק"ק כולן מד"ס לא הו"ל לחלק כ"כ. כנ"ל כוונת רתוי"ט. השבני רבינו וז"ל מ"ש ידידי הרב נ"י דכת הקודמין נמי ס"ל הלכה וכפשטא דשמעתא דמ"ק. במחכ"ת פשטא דשמעתתא שם בהיפוך. דאמרי' התם ר"ג וב"ד מדאו' בטיל וכו' אלא אר"א ר"ג וב"ד סברי כר"י וכתבו תוס' שם וז"ל וודאי מדאו' בטיל וכו' הרי דפליגי בדינא אי הוה דאו' [לא זכיתי להבין דברי קדשו. כמדומה דרבינו הבין דתו' ה"ק דר"ג וב"ד בטלי דלא להוי דאורייתא. ולפענ"ד כוונת תו' לתרץ. דעכ"פ אמאי סמך לבטל גזירת הקודמין. ואהא כ' תו' דמתוך ההלכה גופא סמכו לבטל. דמש"ה קבלוה ביחד עם נסוך מים וכדמסקו תו' להדיא. אבל וודאי הכל רק אסמכתא וכמ"ש שם רש"י אדר' יוחנן דאסמכת' דאו' מצא] וכ"מ מרמב"ם רפ"ג משמיטה. דלא הי' גזירה מעולם רק לאסור כשבהמק"ק מפסח ועצרת ואילך [ולא הבנתי א"כ איך מקשה הש"ס היאך ר"ג וב"ד בטלו דברי ב"ד חבירו. הרי קמאי ל"ג כלל בכה"ג. ולא מחשב ביטול דברי ב"ד חבירו. וכדאמרי' (גיטין דל"ו ב') דאי לדרי' תיקון מבטלינן] וכ"מ לשון הר"ב ריש שביעית וז"ל ולקמן יליף לה והיינו במ"ד מקרא דבחריש וקציר. ומתני' למוד גמור ולא אסמכתא [תמהני הרי בירוש' קאמר בפירוש דאסמכתא לחוד היא] וכן ממ"ש הר"ב דמשנה זו אינה הלכה. ואי נימא דמשנה ראשונה תקנתא הי' והתנו שיהא כח ביד ב"ד לבטל. ור"ג וב"ד בטלוהו. לא שייך לומר ואינה הלכה. דהא ההלכה לא הי' איסור בשאין בהמק"ק [ולא הבנתי כלל ד"ק. וכי אתקנה לא שייך לומר ואינה הלכה ואדרבה מכאן ראי' לדברי. שב"ד הקודם גזרו אף אזמן שאין בהמק"ק] גם אף לפי ההלכה אין מזור לקושייתי. דהא מ"מ מהך די' נטיעות חורשים מבואר דחרישה אסור בשביעית אלא דתו' שביעית בזקינות הוא רק באין בהמק"ק. אבל בשביעית עצמה לא משמע שיש חילוק בין זמן לזמן. לומר דבבהמק"ק אסור חרישה בשביעית ובאין בהמק"ק מותר. א"כ אף אם ננקט כמעכ"ת הרב נ"י מ"מ ק' דהרי מההלכה ג"כ נשמע דחרישה אסור בשביעית [כבר נתיישב לפע"ד לפמ"ש לעיל. רק דקצרתי דברי כשדנתי לפני רבינו] ומ"ש ידידי הרב נ"י דרמב"ם נקט הקרא דרך אסמכתא. לענ"ד לא מצאנו דננקוט הרמב"ם כמו יהודא ועוד לקרא. דתחלה נקט העשה דושבתה ואח"כ האסמכתא [לפע"ד גם זה מצאנו לרוב היכא דבקרא העיקרי אינו מפורש להדיא. מביא אח"כ האסמכתא כרפי"ב מאיסורי ביא' ובפ"א מבית הבחירה ה"ג ועוד הרבה] ומ"ש מעכ"ת דאל"כ הדרא קו' הש"ס לדוכתא וכי ב"ד יכול לבטל וכו'. ליתא דאי פליגי בדינא ליכא קו' כלל. דתורה נתנה רשות לחלק בדינא כפי הנראה לכל א'. ורק בעניין תקנה אין לבטל [ותמהני דעכ"פ אחר שכבר הסכימו הקודמין דלא כר"ע. היאך יחדשו האחרונים לומר הלממ"ס אתמהה]:
Sefaria · Boaz on Mishnah Sheviis 2:2
Introduction This mishnah teaches some other exceptions to the general prohibitions of tending to a field in the sixth year of the sabbatical cycle. They may manure and hoe cucumbers and gourds until Rosh Hashanah. Manuring and hoeing are not prohibited by the Torah in the sabbatical year. They are prohibited only derabanan, from rabbinic authority. Therefore, these activities are completely permitted up until Rosh Hashanah of the sabbatical year, when the law is more lenient. So too with regard to irrigated fields. Irrigated fields, fields which require artificial irrigation may be weeded all the way up until Rosh Hashanah of the sabbatical year. This is because the fruits of that year need the water and this is not preparation for the following year. They may remove flaws from trees, strip off leaves, cover roots with earth, and fumigate the plants until Rosh Hashanah. This section continues to list activities that are prohibited during the sabbatical year only “derabanan” and are therefore permitted during the sixth year. Another reason that these labors may be permitted is that they are not intended to prepare for the seventh year, but rather to improve the fruit already growing on the tree, the fruit of the sixth year. Rabbi Shimon says: one may also remove leaves from a grape cluster even in the seventh year itself. Rabbi Shimon adds another permitted activity, this time one that is permitted even on the seventh year itself. Removing leaves from grape clusters does not improve the tree, which would be prohibited. Rather it only prevents damage to the cluster of grapes. Therefore, it is allowed on the sabbatical year.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 2:2
ומעדרין במקשאות ומדלעות עד ראש השנה . הר"ב בעל תי"ט דחה פי' הר"ב והוא מפירוש הר"ש, שחילק בין חורש בעיקרי האילנות עצמם, דחרישה זו היא לצורך הפירות של אותה שנה, לחרוש חוצה להם כמלוא אורה וסלו או יותר שהוא לצורך האילן או לצורך הקרקע, והפך דבריהם לצד אחר, ואמר דעד כאן לא התירו אלא במקשאות ומדלעות דווקא. ואני הצעיר ראיתי אחרי רואי דהדין עם הר"ש והרב והרמב"ם בפירושו, ועל פיו אנו צריכים לפרש דבריהם בחבורו, והבט עיניך וראה בתחילה מאי דגרסינן בירושלמי דמשנה ז' דפרקין דלעיל (ג.) , הנטיעות והדלועין וכו' והן שיהו נטיעות רבות על דלועין, רבי חנינא בריה דרבי הלל בעי, לא מסתברא בדלעת יוונית, התיב רבי מנא והתני שלשה קשואין ושלשה דלועין וארבע נטיעות מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן, לא אתיא דלא על סיפא, רשב"ג אומר עשרה דלועין לבית סאה חורשין כל בית סאה עד ראש השנה עליה, ר' חנינא בריה דר' הלל בעי לא מסתברא בדלעת יוונית, ע"כ. והנה מאהבת הקצור אינני מאריך לכתוב הפירושים שונים הסובל לכאורה הירושלמי הזה, והדוחקים הסובלים אשר מחמתם אנו צריכים להפוך פנינו מהם, אלא אפרש מה שנלע"ד שהוא אמיתת הענין, והרואה יראה בעיניו שאין דרך לנטות בו ימין ושמאל, והוא דקאמר ברישא דבעינן שיהיו הנטיעות רבות על הדלועים, ש"מ דבעינן שיהיו הנטיעות לפחות ששה, והדר אמר ר' חנינא דבדלעת יוונית דווקא איירינן שהיא גדולה כאילן, וזהו אמרו ר' חנינא בעי לא מסתברא וכו' בתמיה, ודאי דמסתבר' הוא דבדלעת יוונית דווקא איירינן, דאי לא הוי דלעת יוונית אין הסברא נותנת שיחשב כאילן להצטרף לנטיעות, התיב ר' מנא והתני ג' קשואי' ג' דלועין וד' נטיעות מצטרפות, ואא"ב דדלועין דת"ק דבעי רוב נטיעות בשאר דלועין חוץ מדלעת יוונית מיירי, אתי שפיר הכא דלא בעינן רוב נטיעות דנוקמה ליה בדלעת יוונית, אלא אי אמרת דת"ק דבעי רוב נטיעו' בדלעת יוונית איירי, האי תני היכי מוקמת לה, אי בדלעת יוונית הא בעינן רוב נטיעות, ואי בכל הדלועין כ"ש הוא דבעינן רוב נטיעות שהרי הם קטנים מהדלעת יונית, אלא ודאי הת"ק בשאר הדלועין איירי, וא"כ האי דר' חנינא אהיכא קאי, ומשני דלא קאי אלא אסיפא דרשב"ג, דבהיותם כל העשרה דילועים אין חורשין כל בית סאה אלא אם כן הם כלם דלעת יוונית. כלל העולה, דבהיותם כלם דלועים בלי נטיעות, בעינן שיהיו כל העשרה דלעת יוונית, וזו היא דעת רשב"ג עם מה שפירש עליו ר' חנינא, ובהיותם עם הנטיעות אם אינם יוונית בעינן רוב נטיעות, וזו היא דעת הת"ק, ובהיותם יוונית אם יש עמהם קשואים או שאר מיני דלועים, די שיהיו הנטיעות רבות על כל אחד משני המינים, על המין היווני ועל המין הבלתי יווני, זה הוא הנראה מהתוספת' דהתיב ר' מנא דבעי ד' נטיעות וג' דלועים דהיינו יוונים כמו שהוכחנו לעיל, וג' קשואים, ואינו צריך שיהיו הנטיעות רוב העשר, ואם אין עמהם קשואים כבר אמרנו שאפילו כלם דלעת יוונית חורשין כל בית סאה, כ"ש כשיש עמהם איזה נטיעה: סוף דבר נמצינו למדים דקשואים ודלועים חשיבי כנטיעה לענין היתר החרישה, אלא דגריעי קצת מהנטיעות משום דלא הוו אילן ממש להתיר החרישה יותר מן הראוי בשבילם לבד, וא"כ הוא איך אפשר שיתירו לחרוש במקשאות ומדלעות עד ר"ה מה שלא התירו באילנות אלא עד העצרת, אלא ודאי האמת עם הר"ב והר"ש ופי' הרמב"ם, שהכל שוים לענין זה דבעיקרי האילנות וכן בעיקרי הקשואים והדלועים איירינן, דהחרישה היא לצורך הפרי ממש היוצא באותו שנה ולא לתקון האילן, דזה מותר עד ראש השנה בין באלנות בין במקשאות ובמדלעות, והאי דאמרינן לעיל עד העצרת, היינו חוץ מעיקר האילן דהיינו כמלוא האורה וסלו או יותר כפי מנין האילנות, דאין החרישה הזאת נעשה לתיקון הפרי של אותו שנה, אלא לתקון האילן או שארית הקרקע שבאותו בית סאה: ולישנא דירושלמי נמי דייקא דגרסינן התם (ה"ב ג:) מזבלין ומעדרין במקשאות וכו', מהו לחרוש להם, תני כל זמן שאת מותר לחרוש את מותר לזבל ולעדר, אם אין את מותר לחרוש אין את מותר לא לזבל ולא לעדר, אמר ר' יוסי מתניתא אמרא כן מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ר"ה וכן בבית השלחין, ותני עלה חורשין בית השלחין עד ר"ה, ע"כ. מדקאמר ברישא מהו לחרוש להם, משמע בעיקריהם כי להם דייקא, ומירושלמי זה נמי מוכח דהיתר החרישה תלויה בזבול ועדור, ואי אסיר באילן החרישה לפי דברי התי"ט, הרי אסור בו אף הזבול, ולמה הוציאו מן הכלל ועל פיו פירש דברי הרמב"ם, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי דחרישה זו הותרה אף באילן, והזכיר התנא מקשאות ומדלעות לרבותא, דאע"ג דהורע כחם מהנטיעות בחרישה שחוצה להם, יפה כחם כאילנו' בחרישה שבעיקריה' ממש, דהותרה עד ר"ה כמותם, והא דתני עידור אפשר דזו היא דרך המקשאות והמדלעות: ויש לנו עוד הוכחה לזה דיש הפרש בין חרישה דעיקריהם לשאר החרישה השייכה להם, מדתנן לעיל עד אימתי חורשין בשדה הלבן וכו' כל זמן שבני אדם חורשי' ליטע במקשאות ובמדלעות, והקשה ר"ש באמרו נתת תורה לכל אחד ואחד בידו. דמשמע דאין לחרישה זו דמקשאות זמן קבוע, והכא תנן סתמא דחורשין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה, דמשמע דיש לה זמן קבוע, אלא ודאי הוא כמו שאמרנו דהכא מיירי בעיקר הקשואים והדלועים, שחורש בשביל הפרי עצמו של אותה שנה וזה שרי עד ר"ה, ולעיל איירי בחורש ליטע המקשאות והמדלעות, שאין לזה יום מיוחד, אבל מ"מ אין זמנו מגיע אפילו לפסח, כפי מה שאפשר לדקדק מהירושלמי שעליו והבאתיו לעיל בפ"א משנה א', ואף כי אין זה ראיה גמורה לדברי דאפשר לדחוק הענין ולחלקו בדרך אחר, מ"מ נלע"ד דזה הוא בירור ענין זה וקושטא דמלתא: בית השלחין . שלא די לה במי גשמים, שאין בה לחלוחית מים, שעל ידו נקראת של בעל מפני שהוא לה כבעל שמרביעה ומולידה (עי' תענית ו:) , ולכן נקרא בית השלחין על שם ושלחה מביתו (דברים כד, א-ג) ולא בית השלהן בפירוש כתרגום של עייף (בראשית כה) שכתבו הר"ב והוא מהש"ס (מו"ק ב.) , ומ"מ הא והא איתינהו בה, כי ההא והחית מאותיות אח"הע המתחלפות: ומ"מ יש בו רמז נחמד לע"ד, דבלאו הכי לא הוו צריכי רבנן להמיר תמורה זו לפרש שם זה, ומה שנראה לע"ד לומר בקיצור, הוא דגילו לנו טעם היות שדה זו אשר ברכו ה', נעדר ומשולח מבעלה בחסרת מים העליונים, הוא מפני שהוא עייף מהעבירות הפוגמים בו, וסימניך הראיה שהביאו (מו"ק שם) מו(הוא)[אתה] עייף ויגע דכתיב בתריה ולא ירא אלקים (דברים כה, יח) ואף כי לעמלק קאי, מ"מ לנחשלים קרה כמשז"ל (ערש"י שם מ"ש מתנחומא) , ותמורה זו אשר המירו החית בהא שלא כדת, גרם העוונות האלו, כי החית והיא המדרגה השמינית מלמט' למעל', היא החבית של יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית לעולם הבא, והרשעים החליפו תענוגיה בתענוגי העולם הזה הנברא בהא, ודי למבין:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 2:2
(ד) לכאורה בכל אילנות קאמרי, דקשואין ודלועין אינם ראוים להקרא אילנות. אבל כד דיקינן שפיר על כרחך דמתניתין דוקא קשואין ודלועין תני לה. ועין באריכות בתוספות יום טוב:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 2:2
מזבלין ומעדרין וכו'. ובירוש' מפרש בבריי' דה"ה דחורשין בשוורים ונקט תנא הכי דדרך הגננים לעדור. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דתנן הכא דחורשין עד ר"ה במקשאות ובמדלעות ובפירקין דלעיל סי' ז' פליגי רבנן ארשב"ג בהא וליכא למימר דמתני' כר"ג ובית דינו דהא תקנתא דר"ג בתר רבי הוה וצריכינן לאוקומי דה"ק לת"ק בשלשה דלועין ושלשה קשואים וד' נטיעות וכ"ש לרשב"ג. ולרשב"ג אי כולהו דלועין נמי חורשין ובדלעת יונית. והרא"ש ז"ל כתב וקשיא לי דדוקא לרשב"ג דלועין כנטיעות ורשב"ג לא קאמר אלא בדלועין אבל בקשואין לא קאמר אלא בשלש מקשאות ושלש מדלעות וד' נטיעות וצ"ע ע"כ ואלו דברים למדן מה"ר שמשון ז"ל מפ"ק וכי ניים ושכיב אמרן או אחר תלאן ביני שיטי דחוץ מכבודו אין הירושלמי מתפרש כך וכו'. ובסוף דבריו כתב שגם הרמב"ם ז"ל מפרש הירוש' שם בפ"ג כמו שפירשו הוא ז"ל: בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה אף נוטל) ות"ק לא אמר אלא מפרקין את העלין וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין דמיון לדברי ר"ש עם מפרקין כי ר"ש לא התיר לפרק בשביעי' אלא שהתיר ליטול את העלה מן האשכול לבד מפני שהיא מקלקלת את האשכול ע"כ:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 2:2
מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה – המקשאות והמדלעות הן מקום גידולי קיץ שנזרעים לפני הפסח, כפי שראינו במשנה הקודמת, ומשנתנו מוסיפה שניתן לזבל ולעדור בין צמחי המקשאה והמדלעה עד ראש השנה של השנה השביעית. בתלמוד הירושלמי שואלים: "מהו לחרוש להם? תני: כל זמן שאת מותר לחרוש את מותר לזבל ולעדר, אם אין את מותר לחרוש, אין את מותר לא לזבל ולא לעדר" (לג ע"ד, ובלשון קצרה הברייתא שנויה אף בתוספתא פ"א ה"ד), וכתב בעל מלאכת שלמה: "ונקט תנא הכי (ולא הזכיר חורשין) דדרך הגננים לעדור", ולא לחרוש בתוך המקשאה והמדלעה. לאחר שהמקשאה צימחה אין שטח פנוי שניתן לעבור בו עם מחרשה, שכן צמחי המקשאה מתפשטים לכל עבר ואינם משאירים רווח בין השורות. אכן בפועל אי אפשר לחרוש במקשאה, וחרישה כזאת היא עקירה של כל הצמחים הקיימים, ובכך ההבדל בין מטע ובין מקשאה. בפרק הקודם (מ"ז) שנינו שדלעות הן כנטיעות ומותר לחרוש בדילועים עד ראש השנה. קשה להבין מדוע אין סוגיית הירושלמי מזכירה את משנתנו. היא מוכיחה שמותר לחרוש בדילועים עד ראש השנה ממשנה א, "חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות", ולא ממשנה ז המפורשת יותר. עבודת העידור נזכרת רבות במקורות כחלק מהעבודות בשדה לבן (דגנים) ובמטעים. לעתים היא מופיעה ברשימה כוללת, כגון "החופר, החורץ, הנועץ, המדייר, המעדר, המזבל, המכבד, המרבץ המפעפע בגושים... חייב משום חורש" (ירו', שבת פ"ז ה"ב, ט ע"ד - י ע"א). על פי רשימה כזאת קשה לאפיין את עבודת המעדר בדיוק. בדרך כלל העידור מופיע יחד עם הניכוש או הזיבול: "מדת בשר ודם: עושה פועל אצל בעל הבית חורש עמו, וזורע עמו, ומנכש עמו, מעדר עמו..." (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דשירה ח, עמ' 143), וכן במקורות נוספים (כגון בראשית רבה, מו ב, עמ' 469 ועוד). בן הזוג השני של העידור הוא הניכוש: "פעלים שהיו מנכשין בשדה ומעדרין בשדה" (תוס', מעשרות פ"ב הי"ג; וכן ירו', בבא בתרא פ"ג ה"ג, יד ע"א; יבמות פי"ב ה"א, יב ע"ג). המעדר מופיע בתור כלי שיש לו שן אחת בלבד: "וכן השן של מעדר, שיעור כולן כדי לעשות מלאכתן" (משנה, כלים פי"ג מ"ב; תוס', כלים בבא מציעא פ"ט ה"ג, עמ' 588). מכל העדויות הללו נראה שהמעדר היה כלי בעל שן אחת ששימש לפיזור זבל או לעקירת עשבים שוטים. כלי כזה אינו נועד לעבודות הדורשות כוח כמו ניכוש, עקירה או חיתוך שביצעו באמצעות קרדום. וכן בית השלחים – בשדה שמשקים אותו בתעלות מים. בשדה בית השלחים גידלו בעיקר ירקות 4 ראו הנספח למסכת עירובין. . מותר לזבל ולעדור בבית השלחים עד ראש השנה. מייבלים מפרקים ומאבקים ומעשנים – ארבע הפעולות מתייחסות למעשים שנעשים בגפן, כפי שמתברר גם מהמשך המשנה: נוטל את העולה מן האשכול. במשנה הבאה פורטו הפעולות בשאר האילנות. "מייבלים" פירושו מסירים את היבלות. היבלות בגפן נוצרות בגלל פגיעה מכנית או מחמת חרקים מכרסמים הגורמים לזיהום מקום הפצע והתעבותו. יש שבפצע משתכנים חרקים זעירים, ויש שהיבלות הן תוצאה של התאחות תקינה של הרכבה. את ההתעבויות מסלקים – מעבירים, וכלשון הירושלמי (לג ע"ד): "מיבלין – מעבירין את היבולת" 5 ראו פליקס, שביעית א, עמ' 95. . מפרקים – מתפרש בירושלמי (שם): "בעלין"; "ומאבקים" – מתפרש בירושלמי (שם): "עושה לה (לגפן) אבק". הטיפול בתקופה העתיקה נגד זחלי עש האשכול היה באיבוק בגפרית 6 ראו פליקס, שם. הר"ש, ובעקבותיו פרשנים נוספים, אומר שמכסים את השורשים באדמה. ברם אדמה אינה אבק; אבק הוא המינוח לשכבת עפר דקיקה בגדר לכלוך, ולא אדמה חקלאית. כגון אבק שעל רגליו – משנה, ברכות פ"ט מ"ה; אבק דרכים – שבת פ"ג מ"ג, וכיוצא באלו. . "ומעשנים" – הירושלמי (שם) מפרש: "מתנינן לה", כלומר עושים לה עשן. "עשן" במקרא מתורגם "תנן" (בראשית טו יז ועוד). קרוב לומר שאף העישון נעשה על ידי גפרית. בברייתא אחרת שנינו: "נותנין גפרית תחת הכלים בערב שבת עם חשיכה והן מתגפרין והולכין בשבת" (תוס', שבת פ"א הכ"ג). כן נזכרות "ענבים מאובקות (כך יש לגרוס לפי כ"י לידן) ומעושנות, אין מביאין מהם ביכורים" (ירו', ביכורים פ"א ה"ג, סג סע"ד), הרי שפעולות אלו במשנתנו מכוונות לגפן. הירושלמי דן בפסול ענבים לביכורים ואינו מונה ענבים שפירקו מהם את עליהם, שכן הפירוק אינו פוגם בענבים. עד ראש השנה – שלוש פעולות אלו ניתן לעשותן עד ראש השנה. רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את הע[ו]לה 7 האות וי"ו נמחקה בידי המעתיק, וצריך להיות "העלה". מן האשכול בשביעית – המובאה בירושלמי (לג ע"ד): "העלין", ובדפוס קושטא: "העלי", והוא קיצור מן "העלין". אולם גם לפי הנוסח שברוב הספרים, "העלה", אין הכוונה לעלה בודד אלא לעלים. העלים המכסים על האשכולות עלולים לגרום לריקבון באשכול, ומשום כך מותר להסירם אף בשביעית גופא, ובירושלמי נימקו: "שהוא כמציל מן הדליקה" (שם). כלומר שאין זה טיפול בגוף הפרי (כמו במ"י להלן), אלא שמירה מפני מזיק 8 ניסוח אחר הוא "כמושיב עליו שומר", וראו במבוא. . הבבלי (עבודה זרה נ ע"ב) מנסח את ההסבר אחרת ומבחין בין עבודות שהן "לאוקומי אילנא" (להעמדת העץ), שהן מותרות, לבין עבודות שהן "לאברויי אילנא" (להבראת העץ), שהן אסורות 9 ראו פירושנו לפ"ב מ"ד. . במבוא עמדנו על ההבדל המהותי שבין שתי פרשנויות אלו. המשפט האחרון של המשנה מעלה את האפשרות שכל המלאכות הללו לא הותרו רק בערב שביעית (בזמן תוספת שביעית) אלא גם בשביעית עצמה. המשנה מתמקדת בערב שביעית, ואיננה מחלקת בין העבודות המותרות בשנה השביעית עצמה לבין אלו שאסורות בשביעית עצמה. אכן נראה שהסרת העלה אינה קלה יותר מגיפור, אך קלה בהרבה מחיתוך יבלות. כך יש להבין גם את המשניות הבאות. במשנה הבאה נאמר במפורש שעושים מלאכה זו או אחרת "עד ראש השנה", הווה אומר שהמשנה מתמקדת במלאכות בזמן תוספת שביעית, ואין להסיק מכאן בהכרח מה דינן של מלאכות אלו בשביעית עצמה. כך לפי פשוטם של דברים, אך רוב המפרשים הסבירו שמלאכות אלו אסורות גם בשביעית עצמה מקל וחומר. החלתן של המלאכות ממשניות אלו לכלל הלכות שביעית היא בפועל הפיכתה של תוספת שביעית לחלק מובן מאליו מכלל הלכות שביעית.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 2:2
מזבלין. נותנין הדומן בגנות כדי ללחלח הארץ: מעדרין. חופרין בעיקרי האילנות: בית השלחין. היא הארץ הצמאה תרגום עיף (בראשית כ"ה) משלהי: מיבלין. נגזר ממלת יבלת ר"ל לכרות יבלות האילנות הנעשים בהם: מפרקין. מסירין העלין מן האילן: מאבקין. יפזרו עליהם האבק מפני שיש אילנות שיועיל להם: מעשנין. עושין עשן תחתיהם להרוג התולעים אוכלי הפרי והדבקים בו ודברי רבי שמעון חוזר על מה שאמר מפרקין עד ר"ה אמר אפי' בתוך השמטה מותר הוא ואמרו בגמ' מיבלין מעבירין יבלת מפרקין בעלין ואין הלכה כר"ש:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 2:2
מזבלין. מכניס להן זבל: מעדרין. מלשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (ישעיה ז) ענין חפירה כלי ברזל שחופר בידי אדם כעין חורש בשוורים והוא הדין לחורשין כדאי' בירושל' (הל' ב') אע"ג דחרישה דאוריי' היא והי' לו לאוסרה בתוספת שביעית שרי לה הכא ואפילו בזמן בית המקדש כיון שעושה [לצורך פירות ששית]. וכן בית השלחין נמי גנה שיש בה ירק מיתקן בכך הירק של ששית ויש כמה חילוקין בדבר דכל מלאכה אפילו דאורייתא כגון חרישה שעושה לצורך פירות ששית מותרות אפילו בתוספת שביעית כדפרשינן וחרישה שאינה צורך פירות אלא אף לצורך האילן עצמו אפילו לפני תוספת שביעית אסורה כדתנן לעיל דלא שרינן אלא עד העצרת וליטע אילן בתחלה בתוספת שביעית אסור קודם לכן מותר וכל הנך מלאכות דשרינא הכא עד ראש השנה אע"פ שיש בהן שאינן לצורך ששית לא גזור בתוספת משום דאפי' בשביעית עצמה לא אסורין מדאורייתא כדאמרינן בריש מו"ק (ג.) דאבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא ואפילו בשביעית עצמה במקום פסידא כגון להשקות בית השלחין משמע התם דשרי משום דתולדות בשביעית לאו דאוריי' ומקודם לא גזור: בית השלחין. שאין די להם במי גשמים וצריך להשקות' ושלחין מפרש בריש מו"ק (שם) לישנא דצחותא כדכתיב והוא עיף (בראשית כ"ה) מתרגמינן והוא משלהי: מיבלין. כשחותכין היבלת ענבים יבשים שבאילן: מפרקין. בעלים שמשירין העלין להקל מן האילן: מאבקין. שרשים המגולין מכסין אותן באבק: מעשנין. מעלין העשן תחתיו כדי שיפלו התולעים או שימותו: אף נוטלין. ותנא קמא לא התיר אלא עד ר"ה. בירושלמי (הל' ב) פריך דר' שמעון אדר' שמעון מחלפא שיטתיה דרבי שמעון דתנינן תמן ממרסין באורז בשביעית דברי ר' שמעון אבל לא מכסחין וכה אמר הכין שנייה היא שהוא כמציל מן הדליקה. בסוף פרקין היא שנויה ההיא דלא מכסחין כלומר שאין חותכין עלין של אורז מלשון לא תזמור תרגום לא תכסח ומשני דנטילת עלין של אשכול אינו אברויי אילנא אלא אוקמי אילנא כאדם המציל מן הדליקה דאוקמי בעלמא הוא אבל גבי אורז אברויי אילנא הוא ואסר כי האי גוונא משנינן במס' ע"ג בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ.): ירושלמי (שם). מהו לחרוש להן תני כל זמן שמותר לחרוש מותר לזבל ולעדר אין מותר לחרוש אסור א"ר יוסי מתני' אמרה כן מזבלין ומעדרין במקשאות ומדלעות עד ראש השנה וכן בית השלחין ותני עלה חורשין בית השלחין עד ראש השנה פי' לחרוש להן אמקשאות ומדלעות קאי:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 2:2
בתוי"ט ד"ה ומעדרין כו' וא"ת אמאי לא שרינן עדור בכל אילנות כו' כמו שפסק הרמב"ם בריש הל' שמיטה דחרישה בשביעית אינה אלא מד"ס. ותמוה דלא מיבעיא למאן דמוקי קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת שביעית הרי מפורש איסור חרישה אלא אפי' לר' ישמעאל דתו"ש מהלכה הלא הוא ג"כ לענין חרישה דההלכה היתה לנטיעות דמותר לחרוש עד ר"ה והרמב"ם לא כתב שם רק שאין לוקין על החרישה אבל איסור איכא בה אי מקראי אי מהלכה שוב ראיתי שכן כתב גם השעה"מ ז"ל בריש הל' שמיטה בדעת הרמב"ם שאסורה מה"ת רק שאין לוקין עליה:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 2:2
[אות יא] בר"ב ד"ה מעדרין. בתוספת שביעית. אבל דבר שאינו לצורך פירות אלא לצורך אילן אף קודם תוספת שביעית כדתנן בפ"ק דלא שרינן אלא עד העצרת. וליטע אילן בתחלה בתוס' שביעית אסור. קודם לכן מותר. הר"ן. וטעמא דמלתא דקיל ליטע אילן בתחלה מחרישה לאילן נטוע. ע' בתוי"ט בפרקין (מ"ו): [אות יב] בתוי"ט ד"ה מעדרין. וא"ת ואמאי לא שרינן וכו' דחרישה מד"ס. קשה לי איך אפשר לומר כן בטעמא דמתני' הא מתני' זו דס"ל תוס' שביעית אסור אף שלא בזמן המקדש ע"כ דס"ל דתוס' נפקא מקרא בחריש ובקציר תשבות דקאי אשביעית לומר חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית (וכפ"א מ"ד) וא"כ הרי מפורש דחריש וששית לשביעית אסור מה"ת. וכן הרמב"ם ריש הלכות שמיטה כתב מ"ע לשבות מעבודת הארץ ואילן בשביעית שנאמר ושבתה ונאמר בחריש ובקציר תשבות. וא"כ הרי מפורש דאסור מה"ת. ואח"כ מצאתי שתמה כך הפר"ח (בס' מ"ח). ולי קשה עוד על הרמב"ם הנ"ל וכן הרא"ה בחינוך הביא עשה דשביעית מקרא דבחריש והרמב"ם (בפ"ב) פסק דתוס' שביעית הלכה ורק בזמן המקדש. וזהו כר"י דבחריש וקציר לא קאי אתוספת שביעית אלא לאורויי מה חריש רשות כו' יצא קציר העומר בשבת דמותר. וכדפי' הרמב"ם (פ"ז דתמידין) וא"כ קרא דבחריש קאי אשבת. ואיך הביא הרמב"ם אשביעית וצ"ע: [אות יג] בר"ב ד"ה כזירודה. כך מזרדין וכו'. והרמב"ם פי' דר' יהושע קאמר שלא יזמור אותה עד ר"ה אלא הוא עושה עד זמן שדרך בני אדם לעשות בכל השנים שלא יזמור אחריו עכ"ל:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviis 2:2
מזבלין . כתב הרמב"ם בגנות וכ"כ בחבורו מותר לזבל השדות. וא"ת לכללינהו בסיפא בהדי מיבלין ואינך. וי"ל דזיבול הוא בשדה על פני הארץ משא"כ הני דסיפא שהם באילן עצמו ולא דמיין להדדי. ועי' משנה ג. וטעמא דזיבול שרי יותר מעידור עי' לקמן: מעדרין . לשון הר"ב חופרין בעקרי האילנו' וכן כתב הרמב"ם בפירושו ולכאורה בכל אילנות קאמרי דקשואים ודלועים אינם ראוים להקרא אילנות אבל כד דייקינן שפיר קא חזינן דעל כרחין צריכין לפרושי דמתניתין דוקא קישואין ודלועין תני לה דבירושלמי והביאו הר"ש איתא בהדיא דה"ה חורשין ואין בין עידור לחרישה כלל לענין זה ואי בכל אילנות מעדרין וא"כ ה"ה חורשין והא תנן בריש פרקין וברפ"ק דאין חורשין בשדה אילן אלא עד העצרת ואין נראה כלל לחלק דהכא בעקרי אילנות שרי טפי דמכיון שבא העצרת א"כ לאו לצורך האילן עושה ועוד דלמאי לא תנן ועודרין באילן וכך כתב הרמב"ם בחיבורו מקשאות ומדלעות. ואין לומר שהעתיק המשנה כדרכו. אבל סובר ה"ה לכל אילנו' ומחלק בין עידור לחרישה חדא דלא הוה כירוש'. ועוד דהכי כתב התם מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאית והמדלעות ובית השלחין עד ר"ה וכמו שמבאר הא דזיבול בכל השדות ה"נ הוה ליה לפרש הא דעידור דבכל האילנות. הלכך נראה דאילנות דכתב בפירושו לאו דוקא אלא נקט חפירה כדרך שרגילה להיות בעקרי האילנות אבל הכא היא בעקרי הקשואים והדלועים. וא"ת ואמאי לא שרינן עידור בכל האילנות כמו זיבול בכל השדות והרי תרוייהו בשביעי' עצמה דברי סופרים כמו שפסק הרמב"ם בריש הלכות שמטה דחרישה מדברי סופרים י"ל דהחמירו בעידור וחרישה שהיא עבודה בגוף הקרקע. אבל להר"ב שכתב שמה שהוא מדברי סופרים בתוספת שביעית לא גזור צריך לומר דסבירא ליה כמ"ש הר"ש דחרישה מדאו' ודוקא בקישואים ודלועים דהוה עידור וחרישה עד ר"ה לצורך פירות הוא דהתירו. וכ"כ הר"ב דלצורך פירות התירו ומה"ט נמי צריכין לפרש דברי הר"ב במאי דכתב לשון הרמב"ם בעיקרי האילנות דהיינו כפי דרך החפירה ולעולם אנן בקשואין ודלועים דוקא התרנו שהרי הוא עצמו כתב דמשום פירות התרנו וברפ"ק מפרש דבאילן אין צריך חרישה לפירות אלא עד העצרת. וכתב עוד הר"ש דמעדרין לשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (ישעיהו ז׳:כ״ה) ועיין משנה ב פרק ב דפאה. והוי יודע דבגפנים שרי עידור אפי' בשביעית כמ"ש הרמב"ם בחיבורו פ"א. וכתב שם הכ"מ דרש"י לא גרס ליה אבל בפירש"י שבידינו פ"ק דמ"ק דף ג ע"א כתוב דבעתיקי שרי: בבית השלחין . כתב הר"ב לישנא דוהוא משלהי. עיין בריש מסכת מועד קטן: נוטל אדם את העלה וכו' . עיין מ"ש בסוף פירקין בס"ד:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 2:2
מזבלין מיסטען: ומעדרין במקשאות ובמדלעות חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה"ה חורשין: עד ראש השנה דכל דלצורך פירא מותר עד ר"ה. משא"כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד"ס. מותר בתוס' שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר"ל "חרישה. "זריעה. "קצירה. "זימור. "בצירה [ולרמב"ם חרישה מד"ס]: וכן בבית השלחין ר"ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ"ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי' ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו: מיבלין חותכים יבלת שבאילן: מפרקין להקל העלים מעל האילן: מאבקין לכסות באבק שרשים המגולים: מעשנין להמית בעשן. התולעים שבאילן: רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה היינו מפרקין דת"ק: מן האשכול בשביעית אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי"ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב"א זצוק"ל כ' דר"ש לא פליג את"ק. אלא ס"ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע"י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל'. ע"ש:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 2:8-17