Sheviis 3:1 — Taking Manure Out to the Heaps
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 3 › Mishnah 1זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ג׳ ‹ משנה א׳
Taking Manure Out to the Heaps
מוֹצִיאִין זְבָלִים לְאַשְׁפַּתּוֹת
Mishnah שביעית ג׳:א׳ · Sheviis 3:1
מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לְאַשְׁפַתּוֹת.
מִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּבַשׁ הַמָּתוֹק.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּקְשֹׁר:
From when may one take manure out to the dung-heaps?
Once they cease - those who work [the soil]; the words of Rabbi Meir.
Rabbi Yehuda says: once it has dried - the sweet grass.
Rabbi Yose says: once it knots [into fibers]:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Taking Manure Out to the Heaps▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| From when may manure be taken out to the dung-heaps in the field? | Rabbi Meir: Once those who work the land have stopped | — |
| Rabbi Yehuda: Once the sweetness dries — the last herbs, or the manure itself, begin to dry out | — | |
| Rabbi Yossi: Later still — once the earth, or the manure, begins to crack | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
מאימתי מוציאים זבלים לאשפות. דרך עובדי אדמה לכנס הזבל למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה: משיפסקו עוברי עברה. לעבד את הארץ בשנה השביעית, וקדם שיפסקו עוברי עברה אסור, שלא יאמרו מעוברי עברה הוא ולזבל שדהו הוא מוציא. ויש ספרים שכתוב בהם עובדי עבודה, והיא היא: משייבש המתוק. משיהיה יבש הזבל שנותן מתיקה לפרות: משיקשר. כשמתחיל להתיבש מתעבה ונעשה קשרים, וקרובים דבריהם להיות שוים. ובירושלמי מפרש משייבש המתוק סדקין שבבקעה כשהמטר יורד מתמלאים מים ואינם מתיבשים אלא לאחר זמן, ונקראים מתוק על שם מתקו לו רגבי נחל (איוב כא):
מאימתי מוציאיןם זבלים לאשפות – it is the manner of thos who work the land to bring in the manure to one place in the field and make there a large dung-heap until he disperses It in the field to manure it. משיפסקו עוברי עבירה – to work the land in the Seventh Year and prior to that those who transgress [the laws of the Seventh Year] cease, it is forbidden so that they do not say that this is from those who transgress [the Seventh Year] and that he removes it to manure his field. And there are books in wich it is written them, that those “who perform work” and this is it (i.e., the correct reading). משייבש המתוק – that the manure will be dried up as it gives a sweetness to the fruits/produce. משיקשר – when it begins to dry up, it thickens and makes clumps/becomes knotty excrescences, and their words are close to being equivalent. And in the Jerusalem Talmud, it explains that when the sweetness dries out, fissures in the group of fields/valley when the rain falls fill up with water and do not dry up other than after a while, and they are called מתוק /sweet on account of (Job 21:33): “The clods of the wadi are sweet to him, [everyone follows ehind hi, innumerable are those who precede him].”
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 3:1
מיהו אם שלו הוא שדה בעל שפוסקים לעבוד מקודם אף שהעובדי כוכבים מזבלין עדיין בית השלחים. אפ"ה מותר להוציא זבלו לשדה בעל. מדיודעין בני עירו שאין לו שלחין. ואע"ג דבשבת אסור עובד כוכבים לעשות מלאכת מחובר לישראל אע"ג שקצץ ואין ישראל דר שם. דחיישי לאורחין. א"כ ה"נ ניחש לאורחין [כא"ח סי' רמ"ד] י"ל התם המלאכה גופה דאורייתא. משא"כ הכא זבול בשביעית מד"ס. ולי נראה דהכא חברא חברא אית ליה. ומדבני עירו יודעין שאין לו שלחין יודיעו לאורחין. משא"כ התם מאן ידע קציצ' דבצנעא:
Sefaria · Boaz on Mishnah Sheviis 3:1
Introduction It is forbidden to fertilize the field with manure during the sabbatical year. Furthermore, it is forbidden to bring out the dung used as fertilizer and heap it in the fields because that is the typical first step in the fertilization process. Doing so looks as if they are preparing to fertilize the fields. Therefore they have to wait until the normal time for bringing out the manure has passed before they can bring it out during the sabbatical year. In our mishnah, three sages debate when this time begins. Besides noting that it might not have been so pleasant to live with the dung accumulating in the courtyard, we should also note that this mishnah is an excellent example of sages agreeing on the larger picture (fertilizing is prohibited, and one must wait to bring out the manure) and yet disagree on the details, here when one can bring it out. From when may they bring out manure to the dung-heaps? From when the workers have ceased to work, the words of Rabbi Meir. According to Rabbi Meir, it becomes permitted to bring out the manure once those who do not observe the sabbatical laws are done doing so. This would have distinguished those who did observe the laws, for they would noticeably take the manure out later than everyone else. As to who the people are who take the manure out on time, they are either non-Jews or perhaps Jews who do not observe these laws. But Rabbi Judah says: until the sweetness [of the manure] has dried up. Rabbi Judah says that they have to wait until the manure dries up. This is Rashi’s explanation. Albeck explains that “the sweetness” refers to sweet herbs. Once their moisture is gone it is clearly too late to fertilize and hence it is permitted to bring the manure out into the field. Rabbi Yose says: until [the dung dries] into knots. Rabbi Yose says that they have to wait until the manure itself has dried up.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 3:1
(א) בירושלמי מקשה אפלו משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מראית עין, שיאמרו לתוך בית השלחין הוא מוציא, שאף משפסקו עובדי עבודה בשדה הבעל רגילים להוציאם לבית השלחין. ומשני יודעים הם בני עירו אם יש לו בית השלחין אם אין לו, ולא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין: (ב) כלומר הזבל נקרא מתוק על שם שנותן כו', ובין קדם שייבש ובין לאחר שייבש לעולם נקרא מתוק. וטעמא דשריותא משום דמשייבש אין מזבלים הארץ לעבודה ונכר שהוא צוברו לאוצר ולא לזבלו. ועין משנה ו' פרק ט' שמפרש הר"ב בענין אחר:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 3:1
מאימתי מוציאין וכו'. פי' הר"ש ז"ל לאחר שהוציא אשפתו לרה"ר כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה כונסו למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה. ופלוגתא בירוש' אם מותר לעשות אשפה על פתח חצרו עד שלא פסקו עובדי עבודה ע"כ. משיפסיקו עובדי עבודה. בירוש' פריך כיון דאיכא בית השלחין דתמיד עובדין אותה ואין לה זמן מוגבל להוי אסור לעולם. ומשני בני עירו יודעין אם יש לו בית השלהין אי לאו אבל אה"נ דאותו שיש לו בית השלהין אסור: משיפסקי. גרסי' הפ"א בשב"א והסמ"ך בשב"א: משייבש המתוק. פי' הרמב"ם ז"ל מתוק הוא הנקרא בערבי חנטל שבזמן ההוא מזבלין הארץ לעבודה ונקרא מתוק מפני שהוא מר כמו שיקראו לעור סגי נהור. ולשון הירושלמי פקועא דבקעתא והרמב"ם ז"ל נראה לו שהוא מלשון פקועות שדה שהן דלועים מרים וכן פי' בערוך:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 3:1
הפרק כולו דן בעבודות השדה בשנה השביעית, כהוצאת זבלים לאשפה בשדה, הרבצת הצאן בשדה, איסוף אבנים מן השדה ובניית מדרגות וגדר. הזיבול היה מהפעולות החקלאיות החשובות. זו למעשה הדרך היחידה העומדת לרשות החקלאי בהתמודדתו עם דלדול הקרקע. בשנה השביעית החקלאי מפסיד את היבול, אבל אם היא תנוצל לטיוב השדה, וזה נעשה בעיקר על ידי זיבול, יזכה החקלאי לפיצוי חלקי על נטישת השדה לשנה. מאמתי מוציאין זבלים לאשפתות – מאיזו תקופה בשנה השביעית מותר להתחיל להוציא את הזבל מן החצר לאשפתות שבשדה? האשפה היא מצבור של זבל מעופות הבית ומן הבהמות שבחצר, או מן הרפת שבחצר. את הזבל היו צוברים באשפתות שבחצר או בשדה, ומן האשפתות שבשדה היו מזבלים את השדות. הזיבול אסור בשביעית, כשאר העבודות בשדה המכוונות לזריעה עליה ולגידול תבואה ופרות: "ומנין שאין מזבלים ואין מפרקים ואין מעשנים בעלים ואין מאבקים בעלים, תלמוד לומר: 'שדך לא...' (ויקרא כה ד)" (ספרא בחוקותי, פרשה א ה"ה, קה ע"ב). ההלכה במשנתנו מניחה כהלכה ברורה שאף אין מוציאים בשנה השביעית את הזבל לשדה. מסוגיית הירושלמי (לד ע"ג) עולה כי אין להוציא את הזבל לשדות מפני מראית עין, שלא ייראה כמזבל ואף כעובד את אדמתו בשביעית. ההלכה במשנה אף מניחה כי משעה מסוימת כבר מותר להוציא את הזבל לאשפתות, ופותחת בשאלה מאימתי מוציאין. משיפסקו עוברי עבירה – כך ברוב הנוסחאות העיקריות 1 ק , א , ב , ג 4 , ג 9 , ו , ז , ט , נ , ן , פ . . עם זאת, הרמב"ם במהדורה קמא גרס ופירש לפי הנוסח "עובדי עבודה", אך במהדורה בתרא גרס ואף פירש "עוברי עבירה". כך היה אף לפני רבי נתן אב הישיבה ולפני רבי יצחק בן מלכי צדק. בסוגיית הירושלמי (לד ע"ג) בכ"י לידן: "עד שלא פסקו עובדי עבודה", אך בכ"י רומי: "עוברי עבירה". אין המשנה נוקטת בלשון "עובדי עבודה". לפי דרכה של המשנה היה עליה לציין את טיבה של העבודה, המזבלים או החורשים וכיוצא באלה. לשון זו במשנתנו מצטרפת לעדויות הרבות שרבו האנשים שעברו על איסורים של השנה השביעית, או שזלזלו בחלק מאיסורי שביעית, הרבה יותר מכפי שעברו על איסורים אחרים מן התורה ומן מסורת החכמים. העדויות עולות במיוחד מימי דור אושא 2 ספראי, שביעית, ולעיל במבוא. . רבי יהודה, בן דור אושא, קובע להלן במשנתנו (פ"ט מ"א) הלכה ומנמקה: "שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה". קרוב להניח שהתיקון ל"עובדי עבודה" הוא בהשפעת הקושי שחשו מעתיקי המשנה, מעין הדברים שכתב רבי משה זכותא בקול הרמ"ז: "איך יתנו סימן לדין כולל מעבירת רשעים וכי בכל מקום היו פושעים מישראל להרשיע כל כך בפרהסיא". דבריו צודקים כלפי כל עבירה אחרת, אך אין הוא צודק כלל כלפי עבודה בשביעית. מעשים רבים מימי דור אושא ואילך מאשרים שנוהגם של עוברי עבירה היה ידוע, וניתן היה להשתמש בו בתור עדות ללוח השנה החקלאי ובתור סימן לכל דבר. הצבענו על כך במבוא. משעה שאין מוצאים זבל כדי לזבל את השדה לקראת גידולי החורף ולקראת גידולי הקיץ מותר להוציא זבלים לאשפתות, ואיש לא יחשוד שהוא אוגר זבל באשפה כדי לזבל עוד בשנה השביעית. מאותה שעה שפסקו כל עוברי העבירה לזבל את שדותיהם שומר השביעית רשאי להוציא את זבליו לאשפה שבשדה, ואיש לא יחשוד בו שהוא עומד לזבל את שדהו בשביעית. הצפיפות בתוך העיר או הכפר בוודאי הקשתה על מיקומה של האשפה בחצר או במקום אחר. עובדי האדמה היה להם עניין רב למקם את המצבור הגדול של הזבל באשפה שקבעו בשדה, ומשם לקחת את הזבל שעומד באשפה ולזבל בו את הגינה או את שדה הבעל. דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר משייבש המתוק – הירושלמי (לד ע"ג) מפרש: "משיבש המתוק" – פקועה, ורבי מנא מוסיף: "פקועה דבקעתא". הדברים נתפרשו יפה בידי בעל הערוך: "והם סדקים שבבקעה כשהמטר יורד מתמלאין מים ואינן מתיבשים אלא לאחר זמן" 3 ערך פקע א, כרך ו, עמ' 401 . , כלומר כשהקרקע הכבדה שבעמקים מתייבשת נוצרים סדקים ושוב אין חורשים ומזבלים בעונה זו ואין מגדלים בה עוד גידולי קיץ, לכאן רשאים להוציא זבלים לאשפתות ואין חשש שהדברים ייראו כאילו עומדים לזבל בשנה זו את הקרקע. "המתוק" אין פירושו אלא רך, בשעה שהאדמה לחה וספוגה מים, בניגוד לשעה שהיא מתייבשת ונעשית קשה. רבי יוסה אומר משיקשר – התלמוד הירושלמי (שם) פירש: "משיעשה קשרין קשרין", כלומר רגבים רגבים, ואין חורשים, מזבלים וזורעים בעונה זו. הירושלמי מוסיף: "ותני עלה קרובין דבריהן להיות שוין". שלושת השיעורים שנמנו במשנה: משיפסקו עוברי עבירה, משייבש המתוק ומשיקשר – קרובים להיות שווים אלו לאלו, והם הזמנים שפוסקים לזבל והאדם רשאי להוציא את הזבלים לאשפה שבשדהו. ברייתא זו קרובה בצורתה לדברי המשנה בראש המסכת הקובעת שזמן החרישה בשדה האילן שנוקטים בית שמאי והזמן שנוקטים בית הלל "וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו". לעתים קרובות אנו פוגשים בדברי תנאים מחלוקות על מידות, שיעורים וזמנים. כל תנא הגדיר אותו זמן בלשון אחרת, אך ההגדרות קרובות זו לזו. ההגדרות השונות אינן עקרוניות אלא צורות ניסוח שונות; כל אחד במקומו ניסח את הדברים מעט אחרת, אך כל התנאים מסכימים על אותו עיקרון 4 ראו למשל פירושנו לברכות פ"א מ"א; תוס', בכורות פ"ד ה"א, עמ' 538 ועוד. .
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 3:1
בידוע שעבודת הארץ בשנה שביעית אסור ולזבל השדות נחש במכלל עבודת הארץ ומפני זה אין מותר בשנה שביעית להוציא זבל לעשות ממנו אשפה חוץ למדינה עד זמן ידוע מהשנה ור"מ אומר שהזמן ההוא הוא כשיסתלקו עובדי הארץ מעבודתם בשנה שביעית שקודם זה יחשוב כל הרואה אותו נושא הזבל שהוא מוליכו לעבודת האדמה ושהוא מעובדי עבודה: ואמר ר' יהודה שאסור לו להוציא זבל ולעשות אשפות ממנו בשנה שביעית עד שיבש המתוק והוא הנקרא בערבי חנט"ל ובלע"ז קולק"ו ינטיד"א שבזמן ההוא אין מזבלין הארץ לעבודה: ואמר רבי יוסי משעה שיקשר המתוק ונקרא מתוק מפני שהוא מר כמו שיקראו לעור סגיא נהור והלכה כר' יוסי:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 3:1
מאימתי מוציאין זבלין לאשפתות. לאחר שהוציא אשפות לרשות הרבים כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה כונסו למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא [מפזרו] בשדה לזבלה וקודם שפסקו עובדי עבודה אסור שלא יאמרו לזבל שדהו הוא מוציא ופלוגתא בירושל' (הל' א) אם מותר לעשות אשפה על פתח חצרו עד שלא פסקו עובדי עבודה ופריך בירושל' (שם) מעתה אפי' משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מראית העין שלא יהו אומרים לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא ומשני יודעין בני עירו אם יש לו בית השלחין אי לא אמר רבי יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברים ושבים: משיבש המתוק. הוא הזבל שמבשל וממתק את הפירות ובירושלמי (שם) אמרינן משיבש המתוק פקוע אמר רבי מנא ההן פקועה דבקעתא כלומר ביקוע השדות ובערוך פירש בשם הר' דניאל כמו פקועות שדה (מלכים ב ד): משיקשר. מפרש בירושל' (שם) משיעשה קשרים קשרים אמר ר' חוניא מכיון שנקשר בו קשר העליון מיד הוא יבש ותניא קרובים להיות דבריהם שוים:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 3:1
בתוי"ט ד"ה משיפסקו כו' ירושלמי כו' א"ר יוסי הד"א לא חשו לעו"ש. ובתו"ח אף ע"ג דבשבת חששו למ"ע דאורחים בסי' רמ"ד כו' די"ל דזיבול הוא מדרבנן. זה אינו דהתם נמי ע"י עובדי כוכבים אפי' שכרו לימים אינו אלא מדרבנן. אלא החילוק הוא דשבת איסור סקילה לפיכך החמירו בה אפילו במידי דרבנן וכדמחלק הש"ס בסוכה (ט"ז ב'):
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 3:1
משיפסקו עוברי עבירה . כתב הר"ב שלא יאמרו מעוברי עבירה הוא וכו'. ירושלמי מעתה אפי' משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מראית העין שלא יהו אומרים לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא. [*שאף משפסקו עובדי עבודה בשדה הבעל רגילין להוציאם לבית השלחין. כך מצאתי בפירוש שהזכרתי] יודעים הם בני עירו אם יש לו בית השלחין אם אין לו. א"ר יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין: משיבש המתוק . לשון הר"ב משיהיה יבש הזבל שנותן מתיקה לפירות. כלומר הזבל נקרא מתוק ע"ש שנותן וכו' וכן יורה לשון הר"ש. ובין קודם שייבש ובין לאחר שייבש לעולם נקרא מתוק. וטעמא דשריותא משום דמשייבש אין מזבלים הארץ לעבודה וניכר שהוא צוברו לאוצר ולא לזבל. ועיין בפירוש [הר"ב] משנה ו פ"ט שמפרש בענין אחר:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 3:1
מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות לצברו במקום א' בשדה בשביעית. שמשם חוזר ומפזרו אח"כ בשמינית: משיפסקו עובדי עבודה ה"ג. והיינו העובדי כוכבים שעובדין שדותיהן. אבל קודם לכן לא. שלא יחשדוהו שמזבלה לשביעית: רבי יהודה אומר משייבש המתוק ר"ל שיתיבש כל הליחלוח שיש בבקועי השדה. שנותן מיתוק לשדה. דאז לא יועיל הזיבול עוד לשנה זו. וי"א דר"ל משיתיבש הזבל וכן מסתבר לענ"ד. מיהו לקמן [פ"ט מ"ו] ודאי בליחות הגשמים שבקרקע או שבהעשבים מיירי: רבי יוסי אומר משיקשור משיתיבש הזבל ויתקשר יפה. דלא חזי לזיבול השתא. עד שיחזור ויתלחלח ביה"ג:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 3:1-4
ר' יוסי אומר משיקשור. הרמב"ם בפירושו כתב והלכה כר' יוסי וכ"כ בחיבורו ריש פ"ב מהל' שמיטה. ולא ידעתי ששתק הר"ב. ומה זה שתיקה של התי"ט:
Sefaria · Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sheviis 3:1