Sheviis 4:10 — Cutting Down Trees during Shemittah
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 4 › Mishnah 10זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ד׳ ‹ משנה י׳
Cutting Down Trees during Shemittah
קְצִיצַת אִילָנוֹת בַּשְּׁבִיעִית
Mishnah שביעית ד׳:י׳ · Sheviis 4:10
מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים,
הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ,
וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ,
וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵצוּ,
וּשְׁאָר כָּל אִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא.
וְכָל הָאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, מֻתָּר לְקָצְצוֹ.
כַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקֻצֶּנּוּ,
רֹבַע.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַזַּיִת:
From when may one not cut down a tree in Sheviis?
Beis Shammai say: any tree, from when it produces [fruit].
and Beis Hillel say:
carob trees, from when they form chains [of pods],
and vines, from when they form berries,
and olives, from when they blossom,
and every other tree, from when it produces [fruit].
And any tree, once it reaches the stage [liable] for tithes, one is permitted to cut it down.
How much must be on an olive tree that he may not cut it down?
A quarter [-kav of olives].
Rabban Shimon ben Gamliel says: it all depends on [the size of] the olive tree:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Cutting Down Trees during Shemittah▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| From when may a tree no longer be cut down on Sheviis? | Beis Shammai: Once it puts forth fruit — every tree | — |
| Beis Hillel: Carobs — once they hang down Vines — once the seed forms Olives — once the blossom falls All other trees — once they put forth fruit | — | |
| And when is it permitted again? | Once the fruit reaches its maasros season (about one-third grown) | — |
| How much must an olive tree yield to stay protected? | Tanna Kamma: A rova | — |
| Rabban Shimon ben Gamliel: It all depends on the tree | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
אין קוצצין את האילן בשביעית. משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד. ואני שמעתי כיון דאפקרינהו רחמנא לפרות, אם יקצצם הוי גוזל את הרבים : משיוציא. תחלת העלין בימי ניסן: משישלשלו. משיתחילו להכביד ולתלות כעין שלשלת: משיגרעו. משיעשו גרעינים. פרוש אחר, הבסר כשיגדילו הענבים ונעשו כפול הלבן נקרא גרוע: משינצו. משיגדל עליהן הנץ, כמו הנצנים נראו בארץ (שיר השירים ב), כשיגיעו לשעורים הללו אסור לקצצן בשביעית: מתר לקצצו. ואין כאן משום הפסד הפרי, או משום גזל לאידך לישנא, שכבר הפרי ראוי לאכילה. ומשום קוצץ אילנות טובים ליכא אם הוא מעלה בדמים, שדמיו יקרים לעצים יותר מלאילן: וכמה יהא בזית. לאו אשביעית קאי, אלא שיהא אסור לקצצו משום קוצץ אילנות טובים, כדכתיב (דברים כ) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת: רבע. הקב, משום דחשיב יותר משאר אילנות, דאלו בדקל מתר לקצצו עד דטעין קבא:
אין קוצצין את האילן בשביעית – because the All-Merciful said, to eat them, but not to loss them, and I heard since the All-Merciful made them ownerless, for fruit, if he cut them down, he would rob the many. משיוציא – the beginning of the leaves in the days of Nisan. משישלשלו (let them down) -when they begin to become heaven and to hang down like a chain. משיגרעו – when they make kernels of fruit/stones; another explanation: the half-ripe grapes when [the grapes] grow and they become like a white bean that is called inferior. משינצו – when it grows a blossom, like (Song of Songs 2:12): “The blossoms have appeared in the land,” when they have reached these measurements it is forbidden to cut them in the Seventh Year. מותר לקצצו – and there is nothing here because of loss of the fruit, or because of theft, to the other language, for the fruit is already appropriate for eating, and because he cuts down good trees, it is not if it of great monetary worth, for its worth is expensive for wood more than for a tree. וכמה יהא בזית – It does not refer to the Seventh Year, but rather that it would be forbidden to cut it because cutting good trees, as it is written (Deuteronomy 20:19): “you may eat of them, but you must not cut them down.” רובע –[one quarter] of a Kab, because it is considered greater from other trees, whereas, with the palm-tree, it is permitted to cut it until It is laden with a Kab.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 4:10
Introduction During the seventh year it is forbidden to cause produce to come to ruin, because it must be for eating. Therefore, it is forbidden to cut down trees from the time that their fruit has begun to appear until the fruit is fully ripe. This is the period of time when the fruit needs to be on the tree in order to develop. From when may they no longer cut down trees in the seventh year? Bet Shammai says: every tree, after it has produced [fruit]. Bet Hillel says: carob trees after [the carobs] begin to droop, vines after the berries begin to be moist, olive-trees after they had blossomed, any other tree after it has produced [fruit]. According to Bet Shammai it is forbidden to cut down any fruit tree once the fruit has begun to appear on the tree. Bet Hillel gives different times for three of the most productive trees, the olive, the grape vine and the carob tree. In these three cases he seems to be slightly more lenient, allowing one to cut down the tree at a later period in its development than would Bet Shammai. However, when it comes to other trees, Bet Hillel agrees that it is forbidden from the time that the fruit begins to appear. And any tree as soon as it reaches the season for tithes it may be cut down. Once the fruit has reached the season when it must be tithed before it is eaten (see above, mishnayot 7-9) the fruit is considered to be viable off the tree. Since the fruit can be used as food when picked, it is no longer considered to be ruining the fruit by cutting down the tree. Therefore, it is now permitted to cut down the entire tree. How much should be on an olive tree such that it may not be cut down? A quarter [kav]. Rabban Shimon ben Gamaliel says: all depends on the olive-tree. This mishnah deals with a general prohibition of cutting down fruit-producing trees during any year. This prohibition is derived from Deuteronomy 20:19, which contains the prohibition of cutting down fruit-bearing trees when waging war. The olive tree is the most productive and important of the trees in the ancient Israeli economy, and, I should note, is still the most important agricultural product in many areas of Israel, especially certain Arab areas. According to the first opinion, if the tree can produce a quarter-kav of oil, then it cannot be cut down. Rabban Shimon ben Gamaliel says that it all depends on the tree, its size and the type of oil that it produces.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 4:10
החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו, הזתים משינצו . צ"ל דשלשול החרובין הוא מאוחר לערך גרוע הגפנים, וכה"ג הם הגפנים מהזתים, שעל סדר זה הקדים החרובים להם: והא לאו דווקא, אלא אע"פ שאין הפירות עליו כשראוי להוציא רובע, אסור. ואפש' דלאשמועינן דכשאין בו רובע אף אם הם עליו מותר לקוצצו, קתני בלשון זה:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 4:10
(יב) זה פרוש הר"מ, ותמהני למה מפרש טעם אחר ממה שאמרו בגמרא לאכלה ולא להפסד. ועין בתוספות יום טוב: (יג) מתר לקצצו. פרוש לעצים. הר"מ:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 4:10
מותר לקוצצו. שכבר הפרי ראוי לאכילה. ומשום קוצץ אילנות טובות ליכא אם הי' מעולה בדמים. לכאורה משמע דבשאר שני שבוע דליכא קפידא דהפסד. ולא חיישינן אלא לאיסורא דקציצת אילנות. לעולם מותר לקוץ אם היה מעולה בדמים: ובתשו' הוכחתי דע"כ צ"ל דאפי' בשאר שני שבוע איכא קפידא. שעכ"פ לא יקוץ קודם זמנן של אילנות השנוי כאן במשנתנו. ואפי' היה מעולה בדמים. ואין ביניהם אלא שבשביעית איסורו מפורש מד"ת. ובשאר שני שבוע איסורו מד"ק. ואי נמי בשאר שני שבוע לאו משום איסורא נגעו בה. אלא סכנתא היא כי קייץ מקמי דמטי זימנא. אע"ג דמעולה בדמים. או אפשר דאדם חשוב שאני וכי הא דתנן לקמן שילהי פ"ח בכה"ג. ואם מתחשב הוא לא ירחוץ. ואיכא לפלוגי נמי בין דקעבד איהו בידיה או ע"י אחרי' ע"ש בתשובה הארכתי: רשב"ג אומר הכל לפי הזית. שאם הוא כזית הנטופה וכגון שהיה שפכוני אי ביישני. אפי' פחות מרובע חשוב. ולא יקוצני כך נ"ל: וכתב הרמב"ם בפירושו אין הלכה כרשב"ג. וכן סתם בחבורו [פ' ו' מהל' מלכים הל' ט'] דמשמע ליה דלא פלוג רבנן בזתים לענין זה שכולן שיעורן ברובע. ולא ידעתי מנ"ל למפסק דלא כרשב"ג. דהא כללא הוא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מעוצור"א: איברא דהרמב"ם לא משגח בהאי כללא. וס"ל דאמוראי פליגי עליה דר"י בהך כללא. וכן דעת רבים וגדולים הביאם הרב תי"ט בערובין פ"ח מ"ז ע"ש. מ"מ נ"ל דבכל מקום דפסקו הפוסקים דלא כוותיה טעמם ונימוקם עמם. מהכרח ראיות מן התלמוד ומאמוראי בתראי דוק ותשכח: משנה לחם משיגרעו בירו' אר"י משיזחילו מים. נ"ל דנפקא ליה מלישנא דקרא (איוב ל"ו) כי יגרע נטפי מים. משנה לחם בלח"ש סד"ה מותר. נ"ב כתוב בצוואת רי"ח בס"ח. אילן העושה פירות ב"פ בשנה. יש לקוצצו מיד ולא יניחו אותו כלל. ואני אומר. אל תשחיתהו כי ברכה בו. אבל נראה שמעצמו יפסד. כי יתייבש מהר. אחר שהרבה להוציא זרעו בלי עת קצוב.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 4:10
מאימתי אין קוצצין וכו'. והקשו תוס' ז"ל וא"ת בלאו שביעית נמי תיפוק לי דאסור משום לא תשחית את עצה וי"ל דמיירי היכא דלא טעין קבא דלא שייך בי' לא תשחית כדאי' בפ' החובל א"נ מיירי במעולה בדמים לעשות ממנו קורות דאז לא שייך לא תשחית את עצה ומיהו משום איסורא דשביעית איכא לאכלה ולא להפסד. ור"י בן מלכי צדק ז"ל פי' דמיירי באילן הסמוך לעיר דקוצץ ועתה בשנה השביעית אם ימצא אילן סמוך לעיר יקצץ בד"א עד שלא ירד לפרי אבל משירד לפרי אין קוצצין ע"כ: משיוציאו. י"מ ר"ל את הפרי וכן פי' רש"י ז"ל שם בברכות אבל בפסחים פי' הוצאת עלין בימי ניסן וכן עיקר דהוצאת פרי קרוי' חנטה בלשון רבותינו ומ"מ ממה שאכתוב בסמוך מוכח בהדיא דקאי אפרי: משישרשרו. כמו משישלשלו. ואית דגרסי משישלשלו כעין שלשלת וכל הורדה למטה קרוי' כן ותורידם בחבל תרגומו ושלשלתנון: משיגרעו. ירוש' א"ר יונה משיזחילו מים כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים ובפ' מקום שנהגו מפ' דשיעורן כפול הלבן הר"ש ז"ל. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל בירוש' מפרש משיסחטו אותו ויצא ממנו מים מלשון כי יגרע נטפי מים ונ"ל שהוא ע"ד מה שנקראו המקיז דם מגרע בלשון חכמים כלומר שמטיף ממנו דם ע"כ. ור"ע ז"ל העתיק פי' ראשון מהרמב"ם ז"ל ובודאי שהרמב"ם ז"ל לא אתא לפרושי טעם אחר מדעתו ז"ל דהא שם בגמ' דברכות גרסי' אמר ר' אסי הוא בוסר הוא גרוע ושיעורו כפול הלבן וא"כ משמע דהכי ס"ל להרמב"ם ז"ל דמשיגדלו בו גרעינין הוי כפול הלבן ודייקי' עלה התם בגמ' מאן שמעת לי' דאמר גבי ענבים בוסר הוא דאסור דהוי פרי אבל סמדר לא רבנן הוא דפליגי עלי' דר' יוסי בפ"ק דערלה סי' ז' וקאמר דבשאר אילנות דמשיוציאו הוי פרי הראוי דקתני ושאר כל האילנות משיוציאו ש"מ דבשאר אילנות מודו רבנן לר' יוסי. ועיין בטור א"ח ריש סימן ר"ב בבית יוסף אי הלכה כב"ה גם בהא לענין שמברך ב"פ העץ על כל פירות האילן משיוציא חוץ מחרובין וגפנים וזיתים: רובע. הקב זיתים:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 4:10
מאמתי אין קוצצין את האילן בשביעית – המשנה מניחה שמותר לקצוץ את גזע האילן בשביעית, זאת בהתאם להגבלות השנויות במשנה ד. אבל אם יש על האילן פרי בכמות משמעותית אין לקצוץ אותו לפני שהפרי נקטף, זאת כדי למנוע הפסד פרות שביעית. בסיום פירושנו למשנה נחזור להבהרת הרקע ההלכתי. הנושא קרוב ביותר לנושא המשניות הקודמות. גם כאן הנתון הקובע הוא ממתי הפרי שעל העץ כבר נחשב לאוכל. היה מקום לסבור שהמשנה תאמץ את ההגדרות של המשניות הקודמות, ושאלה זו תבורר בהמשך. בית שמי אומרים כל האילן משיוציא – לא נאמר מה האילן יוציא ונברר זאת בהמשך, ובית הלל אומרים החרובין משישלשו – פרי החרוב הוא הלקט שחור מאורך. "משישלשו" הוא מידה בלתי ברורה, ורבו בה הנוסחאות: א גורס כמו כתב יד קופמן; נוסחאות אחרות: ישלשילו ( ז ); ילשלשו ( פ ); ילשלו ( ץ ); ישרשו (כ"י קופמן לאחר התיקון); ישרישו ( ג 4 ); ישרשרו (בבלי, ברכות לו ע"ב, פסחים נב ע"א, וכן גרס בעל מלאכת שלמה והגיה ל"ישלשלו"), וכל השאר "ישלשלו". בירושלמי "שילשולן" (שלשולן אצל הרש"ס) הוא חנטתן. כלומר מדובר בחניטת הפרות, ופליקס מסביר שהניצנים יוצרים מעין שרשרת, וממילא גם חילופי הנוסח מכוונים כולם לאותה מילה – שרשרת, שלשלת 51 אבל בעמ' 293 הוא מפרש קצת אחרת. . מכל מקום, ה"הוצאה" כאן היא הוצאתם של פרחי התפרחת. החרובים לא נזכרו ברשימת הפרות במשניות הקודמות, וממילא אי אפשר להשוות את השלשול-שרשור לשום מינוח מקביל אחר, ולהלן נשוב לכך. והגפנים משיגרעו – לכאורה היה מקום לגזור את הצורה "יגרעו" מלשון גרעין, כלומר משיוכר הגרעין או משעה שהפרי יקבל צורת פרי, אם כי קטן כגרעין. בירושלמי (לה ע"ג) רבי יונה מפרש 'משיזחלו מים כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים...' (איוב לו כז)". הדרשה תמוהה, שהרי בפסוק לא נאמר שגרע הם מים, אבל אין מקשים על הדרשה, ונראה שרבי יונה ידע שהיווצרות עסיס היא הזמן שבו הפרי כבר משמעותי, והדרשה היא זכר לדבר בלבד. במשנה ח נאמר שהבוסר נחשב לפרי "משהביא מים". הדרשה שכבר הבאנו מהספרא מעניקה את הביסוס ההלכתי למשנתנו. שם הנוסח המקביל למשנה ז שלנו הוא: "הבוסר משגרע אוכל בו פיתו בשדה..." (ספרא, בהר פ"א הי"א, קו ע"ג). ברור שהרשימה בספרא מבוססת על משנתנו: היא מביאה את כל החומר במשנה למרות הכפילויות שבין המשניות. הניסוח של הספרא "הבוסר משגרע" מקביל ל"הביא מים", כפי שהעיר בצדק הר"ש לספרא, ואלו הם גם דברי רבי יונה 52 בבלי, ברכות לו ע"ב; פסחים נג ע"א: "הוא בוסר, הוא גירוע, הוא פול הלבן", והכוונה שבוסר מידתו בגירוע, ובכפול הלבן, כמו שהבבלי מסביר שם. . הזיתים משיניצו שליש – לכאורה היה צריך להבין ש"ינצו" הוא הוצאת הניצן, וזהו שלב מוקדם ביותר, לפני שרואים צורת פרי. ברם כפי שראינו "שליש" מופיע במשנה הקודמת, ושם נאמר שאם הכניסו שליש מותר למסוק את הזיתים. יש להניח אפוא שגם כאן הכוונה לכשיביאו שליש, ומשמעותו כמו במשנה ט לעיל. כל הנוסחאות שלפנינו גורסות "יניצו", בכתיבים שונים במקצת, אבל משמעותו הבאת שליש היבול. שינצו משמעו שיביאו. ושאר כל פרות האילן משיוציא – בשאר הפרות בית הלל מודים לבית שמאי, כלומר שכל מה ששנינו במשנה הוא פירוט של "יוציא". כל האילן כיוון [שבא] לעונת המעשרות מותר לקצצו – הכלל הוא שעץ שהגיע לעונת המעשרות מותר לקצצו, מן הסתם לאחר שיקטוף את פרותיו. הרשימה במשנה י הייתה צריכה להיות זהה לזו של משניות ז-ט, שהרי בשני הנושאים מדובר על מצב שבו הפרי מתחייב במעשר. הזמן של הגפנים בשתי המשניות זהה (בניסוחים שונים), שהרי "משיגרעו" של משנה י זהה ל"הביא מים" שבמשנה ח. אבל משנה ט מוסיפה את החרוב, במקום התאנה. בגפנים ההלכה זהה, אבל יש הבדל בניסוח (משנה ט כמו נוסח המשנה שהכיר מדרש הספרא), ובזיתים ההלכה דומה, אבל הניסוח במשנה (לפי עדי הנוסח שבידינו) מטעה. נראה שמשנה י באה ממקור שונה מזה של משניות ז-ט, אך קרוב לו בתוכנו. דיוננו בגוש המשניות ז-י הניב מסקנות בעלות חשיבות כללית להתגבשות נוסח המשנה. המשניות ערוכות בסגנון דומה, אך יש בהן כפל עניינים. על כן צריך להניח שהן נלקטו ממקורות שונים, והעורך שינה בהן מעט כך שניסוחן יהיה דומה, בלא שתיקן את הכפילויות. הספרא הכיר את העריכה הזאת, אבל בנוסח שונה במקצת. עורך מאוחר עוד יותר צירף את משנה י, שההלכות בה דומות, אבל הניסוח שונה. כאמור, במשנתנו שלושה מינים ולהם דינים ייחודיים מפורטים: חרוב, גפן וזית. הרש"ס הסביר שזיתים וגפנים עיקרם ליין ולשמן ולכן נצרכו בית הלל לקבוע להם זמן מוגדר, ואילו החרוב טעמו מר לפני עונה זאת. לא זכינו להבין מדוע נימוקים אלו מסבירים את בחירת עצים אלו. דווקא פליקס מסביר שחרוב וזית טובים לבנייה וככל שהם מזקינים הגזע חלול וערכו יורד, לכן התירו בית הלל לקצצם עד לחניטת הפרי. לעומת זאת בגפן המצב הפוך: העץ הוא כמעט חסר תועלת, ואם החליט הבעל לכרתו סימן שהפרי מועט ביותר ולכן לא ייגרם לאוספי שביעית נזק רב אם יוחלט לכרתו עוד לפני שהפרי בעל ערך. ניכר שפליקס הבין שכל המידות במשנה הן מידות מרביות ומותר לקצוץ את העצים עד שתהיה בהם כמות זו של פרי, בניגוד להסברנו לעיל. יתר על כן, פליקס מבין שיש הבדל הלכתי מהותי בין המינים, ולכל אחד דין שונה. לדעתנו יש לחפש הסבר אחר. גפן וזית הם הפרות התדירים והרגילים. בתאנה כל הדין שבמשנה אינו אקטואלי: פרות התאנה אינם מבשילים כאחד (ראו פירושנו לפאה פ"א מ"ד). על כן אין מצב שבו ניתן לכרות אותם עד שכל הפרי הבשיל ונקטף. כאשר הפרות הראשונים הגיעו לכלל הבשלה יש על העץ עוד פרות רבים שהם פגים ואי אפשר לכרות את העץ, על כן לא מנתה המשנה את התאנה. החרוב נזכר בגלל חשיבותו בשנה השביעית. בדרך כלל החרוב היה מאכל עניים ואדם מן היישוב כמעט לא אכל חרובים, על כן היה החרוב עץ שפריו נועד לבהמות בלבד. אבל בשנה השביעית המחסור היה גדול והחרוב הפך לספק חשוב של מזון, ולכן נידון כאן 53 לערכו של החרוב ראו ספראי, הכלכלה, עמ' 143-141 . פליקס, עצי פרי, עמ' 214-203 , מאריך בתיאור חשיבותו של העץ, אך גם הוא מצטט את המימרות שהחרוב הוא מאכל עניים. . על צריכת החרוב בשנה השביעית אנו שומעים ממדרש המצטט סדרה של בדיחות אנטי יהודיות שהיו מקובלות בין הנכרים בקיסריה: "בגין דלא נצרוך לחרובא כיהודאי" (בשביל שלא נצטרך לצרוך חרוב כמו היהודים) (איכה רבה, פתיחתא יז, עמ' 14 ; ג ה, עמ' 127). אמנם לא נאמר שם במפורש שהכוונה לעוניים של ישראל בשנה השביעית, אבל בהמשך הקטע מובאות בדיחות דומות על הקשיים הכלכליים של יהודים בשנה השביעית דווקא, ודומה אפוא שזו תמונה יפה של החיים בדומה לזו העולה גם ממשנתנו. בית שמאי נותנים הנחיה כוללת ואינם מבדילים בין גידול אחד למשנהו. בית הלל מקבלים את הכלל העקרוני של בית שמאי "משיוציא", אלא שהם נותנים לכל פרי את המידות הראויות לו, וכאמור זהו הבדל עקרוני בגישתם ההלכתית של שני הבתים 54 ראו דיוננו בפ"ב מ"א. . בית הלל רוצים הלכה שתכלול התייחסות למקרים פרטיים, ובית שמאי מחפשים הגדרה כוללת שתתאים למקרה הממוצע. כאמור הכותרת במשנה היא "מאמתי אין קוצצין", משמע שאם הפרות טרם הבשילו לחלוטין מותר לקצוץ את העץ. פירוש זה קשה, שהרי לפני שהפרי הבשיל אסור לקטפו, כמו שראינו במשניות ז-ט. אם אסור לקטפו והוא שייך לעניים – מדוע יהיה מותר לקצוץ את העץ?! על כן אפשר אולי לפרש "מאמתי אין מקצצין": כל עוד יש בעץ פרי שהבשיל במידה מינימלית (זו שנקבעה במשניות ז-ט) אסור לקצצו, ומשהבשילו הפרות מותר לקצצו לאחר שהבעל יקטוף את הפרות לעצמו. לפי הסבר זה כוונת המשנה היא בעצם "מאימתי קוצצין פרות שביעית", והנוסח אינו מדוקדק. הראשונים הקשו על משנתנו כיצד זה מותר בכלל לכרות עץ פרי, הרי בהמשך תקבע המשנה כי הדבר אסור. בעל מלאכת שלמה מציע מקרים מספר שמותר בהם לכרות עץ פרי. כפי שנראה להלן האיסור לכרות לא נתפס כהלכה נורמטיבית, ורבו בו החריגים. שאלה אחרת היא טעמו של האיסור. לעיל (מ"ז) הצענו שתי אפשרויות הסבר: חכמים רצו למנוע קטיף מוקדם, או שרצו למנוע הפסד פרות שביעית (ספרא). בהתאמה לכך יהיה מקום לפרש את משנתנו שאסור לו לקצוץ עץ כדי שלא לגזול עניים, או כדי למנוע הפסד לפרות שביעית. הבבלי מסביר, כבדרך אגב, שאיסור כריתת עץ נובע מהפסוק " 'לאכלה' אמר רחמנא ולא להפסד" (פסחים נב ע"ב), וזה נוסח אחר, מקוצר יותר, לדרשת הספרא שציטטנו בהסברנו למשנה ז. בתלמוד הבבלי (שם) מובא סיפור על רבי אלעאי שכרת עץ תמר כשעליו כפנייתא (תמרים שטרם הבשילו). אין בתלמוד הסבר מניח את הדעת להיתר שנהג החכם בניגוד לכאורה למשנה. המעשה מצביע על מצב שההלכות היו בו גמישות יותר ממה שמשתקף במשניות שלפנינו, או שמא הן נתפסו כעצה טובה ולא כהנחיה הלכתית. כמה יהא כזית ולא יקצצנו רובע – אבל אם אין בעץ אפילו רובע (רובע קב) זיתים אין עוד הצדקה כלכלית להחזקת העץ. המשנה מבליעה הנחה שאין לקצוץ עץ פרי מניב גם ביתר ימות השנה. אין במקורותינו ביטוי בהיר להלכה זו, והיא מושמעת כבדרך אגב. במקרא מדובר רק על איסור לכרות עץ בזמן מצור על עיר אויב: "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה" (דברים כ יט-כ). היה ניתן לפרש שהכתוב אוסר רק כריתת עץ של אחר בזמן מלחמה, אך לאדם הזכות לכרות את העץ שלו באילו נסיבות שירצה. ברם חכמים למדו מפסוקים אלו איסור כללי על כריתת עצים, ולפי ההלכה אסור לעקור או לכרות עץ מניב. משנתנו היא עדות לכך, וכן: "והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי פטור, אחרים שקצצו את נטיעותיו חייבים" (משנה, בבא קמא פ"ח מ"ו). "פטור" הוא פטור מעונש על הפרת לאו, ו"חייבים" הוא חיוב ממון על פגיעה ברכוש אחר. הבבלי קובע במפורש ומגדיר "דיקלא דטען קבא אסור למקצציה" (דקל הטעון קב [תמרים] אסור לקצצו. בבא קמא צא ע"ב; בבא בתרא כו ע"א), וכמו כן חכמים מגנים את "קוצצי אילנות טובות" 55 תוס', בכורים פ"ב הט"ז; סוכה פ"ב ה"ה; בבלי, סוכה כט ע"א; כלה רבתי, ט כב, עמ' 343 ; דרך ארץ פרק המינים, עמ' 290 , והשוו ספרי דברים, רד, 240-239 . . בהקשר זה קוצצי האילנות מופיעים יחד עם מגדלי בהמה דקה 56 תוס', סוכה וביכורים שם; בבלי, שם. משום שבשני המקרים מדובר באיסורים דומים. דוגמה לאותה גישה הלכתית יש במשנה אחרת. אישה המביאה עמה קרקע כנדוניה בעלה חייב לקצוץ זיתים וגפנים זקנים, כדי לשמור על ערך הנכסים. רבי יהודה סבור שהדבר אסור מפני שהם "שבח בית אביה" (כתובות פ"ח מ"ה). תנא קמא רואה בעצים נכס כלכלי בלבד, ורבי יהודה מעלה את ערכם הסנטימנטלי. לדעתו יש לעצים ערך רגשי למשפחה ולכבודה. העץ אינו רק רכוש כספי, אלא חלק מכבוד בית אבא. כך גם הנחלה היא נחלה משפחתית ויש הגבלות על מכירתה, אם לא הגבלות חוקיות – הגבלות של מוסכמה חברתית 57 אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בכך בפירושנו לכתובות פ"ט מ"א. . במקביל יש בספרות חז"ל עשרות עדויות על טיפול בעצים ועל כריתתם מסיבות שונות (ראה למשל תוס', גיטין פ"ה הי"ג; בבא בתרא פ"ד ה"ח). יתר על כן, כל חקלאי יודע שכריתת עצים היא חלק מהטיפול במטע ו"שנטוע" 58 "שנטוע" הוא מונח חקלאי לפעולה של עקירת עצים חולים או בלתי מניבים, והחלפתם בעצים צעירים יותר. הינה תופעה רגילה ביותר, ולא שמענו שחששו שיש בכך עקירה אסורה של עצי פרי. מסתבר שהאיסור על כריתת עצים לא היה מוחלט. הוא לא כוון נגד מי שמבצע זאת למטרות כלכליות ובמסגרת חקלאות רגילה, אלא נגד שכבת העשירים שכרתו עצי פרי על מנת לנטוע עצי סרק ונוי סביב בתי המגורים המפוארים שלהם. מכל מקום האיסור לא תורגם למערכת ענישה, ומי שכרת את עצו היה פטור מעונש (כפי שהבאנו לעיל). גם בין חוקי העיר אתונה מצינו חוק האוסר על כריתת עצי זית, גידול שתפס מקום מרכזי בכלכלת העיר. החוק מתיר לכרות עצים רק לטובת המקדש או להכנת ארון לקבורת מת (דמוסתנס 43.71). האיסור על כריתת עצים הוא כאמור תנאי, וקשה לעמוד על זמנו. מכל מקום פילון כבר מזכיר אותו במלוא היקפו כמצווה כל דבר: "הוא אמר במפורש שלא לגדוע עץ תרבות ולא לקצור בטרם עת על מנת שלא להזיק לאדמת המישור נושאת השיבולים. ובכלל לא להשחית כל פרי..." (על המידות הטובות 149). הזיקה למשנתנו ברורה, שכן גם פילון כורך את האיסור לקצור בטרם עת עם האיסור לכרות עץ פרי. אלא שפילון מעמיד את האיסור לקצור בטרם עת כאיסור שחל בכל שנה ושנה, בניגוד למשנתנו. פילון מבטא בדבריו אידאולוגיה של חיסכון לאומי: "כדי שהמין האנושי יצויד בשפע של מזונות...". נראה אפוא שזו הלכה ואידאה קדומה שבספרות חז"ל צומצמה בחלקה, והאיסור לקצור בטרם עת יוחד לשנת השמיטה. הזיקה שבין פילון ומשנתנו ברורה. לא זו בלבד שפילון מביא את ההלכות שבמשנה, אלא שהוא משתמש בעריכת המשנה ולומד ממנה על צירוף שני האיסורים הללו זה לצד זה. זו עדות לכך שעריכתה של יחידה זו היא מימי הבית, ואותה עריכה קדומה שולבה במשנתנו. מצד שני הוא מנמק את ההלכה בדרך שונה מזו שבספרות חז"ל. בספרות חז"ל איסור הקטיף בטרם עת הוא רק בשביעית, וביתר השנים פרי בוסר פטור ממעשרות, אך לא נאמר שהוא אסור בקטיף 59 על הקשרים האפשריים של פילון והתורה שבעל פה נחלקו חוקרי מדעי היהדות. היו שהניחו שפילון לא ידע עברית כלל ולא הכיר את המסורות התנאיות, אף לא את ניצניהן, ויש הטוענים שקיים קשר ואכן נמצאו מסורות דומות רבות. אף כאן החוקרים חלוקים האם מסורות אלו שואבות ממסורות קדומות שבעל פה מזמן הבית מבלי שיש קשר בין משנתם של חכמים ופילון, או שניתן להוכיח תלות ספרותית ותלות מובהקת של תוכן בין ספרות ארץ ישראל במאה הראשונה ופילון. לסיכום קצר של העמדות ראו: בלקין, מדרשי פילון, עמ' 20-13 , וכן בלקין, פילון ותורה שבעל פה. שיפמן טוען לקשר בשאלות של משפט צדק, ראו: שיפמן, שחיתות משפטית; קצוף בעסקי נישואין, ראו: קצוף, פילון והלל; גילת באיסורי דיבור חול בשבת, ראו: גילת, הלכה, עמ' 255 ובהלכות קריאת התורה, ראו שם, עמ' 351-350 . היבט אחר של ההגנה על עצי הפרי הוא האיסור להשתמש בעצי פרי כחומר בעירה במקדש. לפי המשנה נאסר השימוש רק בעצי זית וגפן (משנה, תמיד פ"ב מ"ג) 60 במקביל יש בספרות הנחיות לגבי עצים המועדפים לשימוש על המזבח ובשרפת פרה אדומה. אם נזכה נעסוק בכך בפירושנו לפרה פ"ג מ"ח. , אף שלפי ההלכה "כל העצים כשרין למערכה" (שם שם), הווה אומר שזו הייתה הנחיה כללית ולא הלכה. מבחינת המקדש כל העצים כשרים, וההגבלות הן על רקע של חובת השמירה על פיתוח הארץ. במקביל מצינו בספרות חז"ל דברי שבח לנטיעת עצים. אלה מופיעים בצורות ובהקשרים שונים, ויש בהם משום לחץ חברתי רב ערך. על הפסוק "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם..." (ויקרא יט כג) חכמים אומרים: "כשאתם נכנסים לארץ-ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה" (ויקרא רבה, כה ג, עמ' תקעג). לפי האגדה גם ריבונו של עולם עוסק בכך: "מתחלת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה..." (שם שם). אף אברהם אבינו, כשהגיע לארץ וצפה עליה מראש סולם צור "ראה אותם עסוקים בנכוש בשעת הנכוש בעידור בשעת העידור אמר הלווי יהי חלקי בארץ הזו..." (בראשית רבה, לט ח, עמ' 371). בכל המדרשים הללו יש עידוד גלוי לטיפול חקלאי מסור ולשיפור הביצועים החקלאיים. מדרש אחר מדבר בשבח הנוטעים, שאף שאינם מרוויחים בטווח הקצר רווחיהם בטווח הארוך רבים, ואף אם אין הם קוטפים את פרי ההשקעה בניהם זוכים לכך (ויקרא רבה, כה ה, עמ' תקעו ומקבילות). כל אדם מבני ישראל נתבע: "יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין..." (יטעון מכושו וייטע נטיעות. ויקרא רבה, כה ה, עמ' תקעו), וכן מימרות נוספות. בכל אלה יש עידוד לנטיעה ולשיפור רמת היישוב. אין זה רק אינטרס כלכלי של היחיד, אלא גם משימה לאומית-דתית. כך נוצרת אידאולוגיה ציבורית ומתגבש לחץ חברתי, וזה משמש דחיפה דתית לאותה מוטיבציה כלכלית. היחס אל המטע חורג אפוא ממערכת חקלאית כלכלית ויש בו תפיסה כביכול "נאיבית" שמטע הוא פיתוח הארץ, ומבחינת השיקול הלאומי יש לשמור על העצים אף על חשבון היתרון הכלכלי שפרט זה או אחר עשוי להפיק. היחס אל המטע שייך למגמתם הכללית של חז"ל בשבח פיתוח הארץ (יישוב ארץ ישראל) 61 בכך נעסוק בנספח למסכת דמאי. , ולאוטופיה הכלכלית של חז"ל בשבח החקלאות והייצור העצמי וההתנגדות למסחר. גישה אוטופיסטית זו הייתה משותפת עם העולם הרומי; היא מבטאת נוסטלגיה וגעגועים לערכים ולמציאות "של פעם" אך איננה שאיפה חיה וקיימת, ובוודאי לא מציאות 62 ספראי, הכלכלה, עמ' 315-304 . . רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל לפי כזית – דרכו ההלכתית של רבן שמעון בן גמליאל היא להעדיף התייחסות פרטנית על פני כלל קבוע. הוא גם זה האומר שלא כל עיר חייבת חומה, ולא כל חצר חייבת בבית שער 63 כלומר, בני העיר יכולים לכפות על היחיד המסרב השתתפות במימון החומה. (משנה, בבא בתרא פ"א מ"ה), וכן בהלכות אחרות. עם זאת אין הוא היחיד הנוקט בכלל זה 64 כגון משנה, בבא בתרא פ"ו מ"ח. .
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 4:10
מותר לקוצצו כמה יהא בזית וכו' עמ"ש הרמב"ם והר"ש ובדין קציצת אילן מאכל ואביזריה עיין בתשובות מהר"י באסן סי' ק"א ובס' מגילת ספר לאוין רכ"ט ובתשובות הרב בית יעקב סי' ק"ם והרב חוות יאיר סי' קצ"ה והרב שבות יעקב ח"א סי' קט"ן ובשו"ת מקור ברוך קטן סי' ח' ואני בעניי הארכתי בענינים אלו בתשובותי בס"ד:
Sefaria · Petach Einayim on Mishnah Sheviis 4:10
אסור לקצוץ אילנות בשנה שביעית כשיתחילו לשאת פרי ולהוציא פרח מפני שהוא גוזל בני אדם שהקב"ה נתן פירותיהם לכל בני אדם: משיוציאו. פירוש משיתחילו בו העלין הירוקים: משישלשלו. הוא משעה שהענפים נמשכים וגדלים: משיגריעו. משיעשו להם הגרעינין: משיניצו. משעה שיראו בהם הנצנים כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו מפני שהוא כשר לאכילה כמו שבארנו ויקח פריו ויאכלנו ומותר לו לקצץ האילן ובלבד שיהיו דמיו יקרים לעצים ואז יהיה מותר לכרות אותו אבל אם לא יהיה לעציו מחיר גדול עד שיאמרו יותר יש לו תועלת בכריתתו מלהניחו אסור לכרות אותו מפני שהוא נושא פרי שהאילנות העושים פרי אסור מן התורה לכרות אותו בשום זמן מהזמנים אלא על זה הדרך שאמרנו והוא מ"ש הכתוב (דברים כ׳:י״ט) לא תכרות את עצה ולזה הענין נתכוין באמרו כמה יהא בזית ולא יקוצצו רוצה לומר שאסור לכרתו בשנה משאר השנים מפני שהוא עושה פרי: ורובע. הוא רובע קב ר"ל מן הנצנים מכל שאר האילנות מלבד הזיתים משעה שיצץ ציץ כשיעור קב אסור לכרתו אלא ליוקר דמי עציו כמו שאמרנו וכבר פירשנו שיעור הקב בסוף פאה ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 4:10
מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית. בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נב:) אמרינן משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד: משיוציא. פרי והתם מפרש בקונטרס משיוציאו תחלת העלין בימי ניסן: משישלשלו. כשיתחיל להכביד ולתלות כעין שלשלת: משיגריעו. משיגדילו הענבים קצת ונקראים גירוע ובפ' מקום שנהגו (פסחים נג.) מפרש דשיעורן כפול הלבן ובירושלמי (הל' ח) אמרי' א"ר יונה משיזחילו מים כדכתיב כי יגרע נטפי מים(איוב ל״ו:כ״ז): ומשינצו משיגדל הנץ עלין והוא כעין מתחלי דפרק מקום שנהגו ודומה לו בברכות (דף לו:) הפטמא של רמון מצטרפין והנץ שלו אין מצטרף: מותר לקוצצו. דלא מפסיד כלל שכבר ראויין לאכילה ומשום קוצץ אילנות טובים ליכא כיון דמעולה בדמים כדאמר בסוף החובל (בבא קמא צ"א:): וכמה יהא בזית. ולא יקוצצו משום קוצץ אילנות טובים כדכתיב (דברים כ׳:י״ט) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת: רובע. הקב והאי דאמר האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה משנינן בשילהי החובל (שם) שאני זית דחשיב:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 4:10
אין קוצצין וכו' . כתב הר"ב ואני שמעתי כיון דאפקרינהו וכו'. זהו פירוש הרמב"ם בפירושו ותמהני למה הכניס עצמו לפרש טעם אחר ממה שאמרו בגמרא פרק מקום שנהגו (פסחים דף נב ע"ב) לאכלה ולא להפסד. ואעפ"י שהתורה ניתנה להדרש בפנים מפנים שונים. ה"מ למדרש בעלמא אבל בפסקי דינין אין לנו אלא מה שאמרו חכמי הגמ' כי בלי ספק שעל פי הטעם משתנה הדין מאי דמדמינן ליה. ובחיבורו פ"ה כתב ונאמר לכם לאכלה ולא להפסד. לכך נראה בעיני שהרמב"ם בפירושו לא נתכוין אלא לתת טעם על דרשה דלאכלה ולא להפסד ואמר שהוא מפני גזל הרבים ואין בין פירוש ראשון לפירוש שני כלום כמו שחשב הר"ב ששני טעמים הם. ומ"מ לכאורה א"צ לטעמו אלא כך היתה מצות השביעית שלא להפסיד פירותיה אבל יהיו הפירות חשובים ולא נפסדים: משיגרעו . כתב הר"ב משיעשו גרעינין פ"א הבוסר וכו'. הך פירושא בתרא תלמוד ערוך היא בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לו) ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נג) ולפיכך לא ה"ל להר"ב לכתוב פירוש אחר אלא דהיינו הך. וכך הם דברי הר"ש ועיין מה שאכתוב בס"ד פ"ה דמעשר שני מ"ה: מותר לקוצצו . פי' לעצים. וכ"כ הרמב"ם בחיבורו. ומ"ש הר"ב ומשום קוצץ אילנות וכו'. אם הוא מעולה בדמים. כ"כ הרמב"ם והר"ש. ובדקל יש עוד לומר כגון דלא טעין קבא. והתוספות בברכות דף לו כתבו זה התירוץ לכל אילנות חוץ מן הזיתים:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 4:10
מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית דלאכלה כ' ולא ולא להפסד. ובדלא טעין קבא מיירי או דדמי עציו שוין יותר מפריו או בצריך למקומו. או שיש לו שאר הפסד בקיומו [כב"ק ד"צ א] דאז לא עדיף משחיטת בהמה עוברה דכל שיש בו צורך אדם. אין בו משום צער בע"ח. ובלא הנהו גוונא גם בלא שביעית אסור לקצצו. עכ"ל ע"ר הגאון אאמ"ו זצוק"ל: ב"ש אומרים כל האילן משיוציא עלים: ב"ה אומרים החרובין משישלשלו שיגדלו עליו כעין שלשלות: והגפנים משיגרעו גרוע גדול כפול הלבן: והזיתים משינצו משיגדל הנץ. בליטהע בל"א: וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו דכיון שכבר נתבשל הפרי. אינן להפסד: כמה יהא בזית ולא יקוצנו בשאר שנים מיירי ומשום בל תשחית [כב"ק דצ"א א] כך פירשו רבותינו. אולם מירושלמי מוכח דאלעיל קאי וה"ק דהא דקאמרינן לעיל משינצו בזיתים. היינו שיהיה באילן הזית רובע קב זיתים ובכל א' יהיה נץ בראשו וכן פי' רב"א. ולפי זה צ"ל דהא דמקשה בב"ק הנ"ל ממשנתינו היינו מדמדמי איסור קציצת אילן דאסור רק במקום שיש הפסד. לאיסור קציצת אילן [בשביעית] דאסור נמי רק ביש הפסד: רובע הקב. ובשאר אילן צריך קב. מדלא חשיב כ"כ: רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל לפי הזית אם הוא אילן חשוב. כזית הנטופי כפ"ז דפאה אז בפחות מרובע סגי. כך נ"ל:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 4:52-60