Sheviis 4:3 — Dealing with Nochrim during Shemittah
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 4 › Mishnah 3זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ד׳ ‹ משנה ג׳
Dealing with Nochrim during Shemittah
נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית
Mishnah שביעית ד׳:ג׳ · Sheviis 4:3
חוֹכְרִין נִירִין מִן הַנָּכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא מִיִּשְׂרָאֵל.
וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל.
וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:
One may lease plowed land from gentiles in Sheviis, but not from a Jew.
And one may encourage the hands of gentiles in Sheviis, but not the hands of a Jew.
And one may inquire after their welfare, because of the ways of peace:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Dealing with Nochrim during Shemittah▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| May a freshly plowed field be rented for the eighth year? | From a nochri — yes; from a Yisrael — no | — |
| May one offer encouragement to a nochri plowing on Sheviis? | Yes — but not to a Yisrael | — |
| And may one greet a nochri? | Yes | מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם — for the ways of peace |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (9)▾
חוכרין נירין. יכול ישראל לקבל עליו בכך וכך כורים לשנה שדה הנכרי שחרשה בשביעית לזרעה למוצאי שביעית, ואף על פי שגורם לנכרי לחרש בשביעית. נירין לשון נירו לכם ניר (ירמיה ד): ומחזיקים ידי נכרים. אם מצאו חורש יכול לומר לו יישר כחך וכיוצא בזה: ושואלים בשלומן. ואפלו ביום חגם:
חוכרין נירין – an Israelite can receive for it for such and such Korim for a year the field of a heathen that was plowed in the Seventh Year to be sown in the aftermath of the Seventh Year, and even though it causes the heathen to plow in the Seventh Year. [The word] ניר/freshly, newly plowed field , is the language of (Jeremiah 4:3): “Break up the untilled ground, [and do not ow among thorns].” ומחזיקים ידי נכרים – if they found hi plowing, he can say to him, “May your strength (health) be firm,” and things of a similar manner. ושואלים בשלומן – and even on the day of their idolatrous festival.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 4:3
Introduction This mishnah deals with the renting land from a Gentile during the seventh year, and other similar issues. I should note that as I write this commentary, we just began the Shmitah year here in Israel. The laws of the Shmitah have presented perhaps the greatest halakhic challenge to rabbis wishing to preserve a halakhic framework within a modern economy complete with a modern agriculture. It is clear that Israeli farmers could not simply allow their fields to lie fallow for a year and expect to make a living in that year or in the following years. One of the solutions to this problem is called “heter mekhirah” permission to sell. Just as Jews sell their chametz on Pesah and buy it back after Pesah, so too many farmers sell their fields to Gentiles during Pesah and then buy them back afterwards. The Gentiles grow the produce and then sell it in the markets here to Jews. While some would scorn such a solution as looking for a way around the halakhah or even as “cheating,” I think that such solutions allow Jews to preserve halakhah and yet be a part of the world. I would add, however, that while legal solutions allow one to solve grave financial problems that would be caused were the halakhah to be observed in its original formula, we should not forget the spirit behind the halakhah. Just as the spirit behind selling chametz is to cleanse oneself of the leaven and all that it symbolizes, so too the spirit behind the Shmitah observance is to give the land, which ultimately belongs to God, a chance to rest as well. They may rent newly plowed land from a Gentile in the seventh year, but not from an Israelite. A Gentile may plow his land on the sabbatical year. Therefore, a Jew can rent this plowed land from the Gentile in order to plant seeds on it after the sabbatical year has passed. However, since a Jew may not plow his land during the sabbatical year, if he does so another Jew may not rent the fields from him. And they may encourage Gentiles during the seventh year, but not Israelites. One who passes by a Gentile plowing or planting his field (in the land of Israel) on the sabbatical year may wish him luck. Even though the land is supposed to rest, Gentiles are not obligated to observe this law and in order to preserve peace between Jews and non-Jews, one may encourage him in his plowing. They may exchange greetings with them because of the ways of peace. It is always permitted to formally greet Gentiles in order to preserve the ways of peace between Jews and non-Jews. This mishnah may seem a bit strange to one who grew up in a society where Jews and non-Jews often get along quite way. The background to the Mishnah is the notion that non-Jews are our enemy and that one who greets them may be giving comfort to Israel’s enemy. The mishnah disagrees with this view and says that greetings are actually to our own advantage, because by greeting someone you increase the peace with them. To use a cliché, the best way to deal with an enemy is often to turn him into a friend.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 4:3
משנה לחם ושואלים בשלומם עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא סוף פרק ה' דגטין.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 4:3
בשלומן. פי' בשלומן של עובדי כוכבים אע"פ שהם כולם עוברי עבירה שאינם משמרין ז' מצות שלהם אפ"ה שואלין בשלומן משא"כ לישראל חוטא. ה"ר יהוסף ז"ל:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 4:3
חוכרים נירים מן הגוים בשביעית – הגוי חרש את השדה, והישראלי שוכר ממנו שדה חרוש. כפי שאמרנו, בשנים מסוימות הייתה עלולה להיווצר מצוקת זמן, והחקלאי חשש שלא יספיק לבצע את עבודות השדה שלפני הזריעה עד למועד הזריעה. הפתרון היה לשכור שדה חרוש מהגוי. אין להלכה זו קשר לשאלה האם הגוי חייב במצוות שביעית או לא. הישראלי בוודאי חייב בהן, לכן היה מקום לסבור שאסור לו להשתמש בשדה שנחרש בשביעית, אך חכמים הקלו ואפשרו זאת. אבל לא מישראל – כשם שאסור לזרוע בשדה שטויב או זובל בשביעית, כך אסור לזרוע בשדה שנחרש באיסור. המשנה הקודמת אסרה זריעת שדה שטויב בשביעית. היו שפירשו שהכוונה לחרישת יתר בלבד, אבל חריש ראשון הותר בשביעית. משנתנו מוכיחה כי גם חריש ראשון נאסר. יתר על כן, קשה מאוד לפרש ששתי משניות סמוכות חולקות באותה שאלה מבלי להדגיש זאת. המשנה הקודמת אסרה זריעה של אדם שטייב את שדהו, ומשנתנו עוסקת בזריעה בשדה שנחרש בידי אחר בתשלום. למעשה זה ההסדר של "בטובה", כלומר שאדם אחד חורש בשביל חברו בתשלום. במשנה הקודמת בית שמאי אסרו זאת, אלא שכאן אין זה "בטובה" אלא בתשלום ישיר, ועל כגון דא אסרו גם בית הלל. מכל מקום, קשה מאוד לפרש שמשנתנו והמשנה הקודמת עוסקות באותו נושא בסגנון שונה ועל בסיס הלכתי אחר. זו ראיה נוספת לכך שאת המשנה הקודמת יש לפרש בזיבול ולא בחרישה. חכירה היא מעין שכירות, קבלת השדה תמורת חלק קבוע מהיבול, כך וכך כורים לבית סאה. הלכה זו חוזרת בתוספתא: "אין חוכרין נירין מישראל החשוד על השביעית, אבל לוקחין הימנו שדה זרועה" (פ"ג הי"א). זו אותה הלכה, והגוי אינו נזכר כלל. ההבדל הוא שבמקום סתם "ישראל" נאמר "ישראל החשוד על השביעית". ייתכן שזו עדות למיסודו של מושג "החשוד על השביעית" שדנו בו במבוא. ומחזקים ידי גוים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומם – של ישראל העובדים בשדות בשנה השביעית. במקורות התלמודיים הסברים מספר למשנה. ברם דומה שזו אחת מהמשניות שאמוראים טרחו להתאימן לבעיות שהם ניצבו בפניהן, וכך נדחה מעט פירושה הפשוט של המשנה. נפתח אפוא בפשוטו של כתוב. במקרא "לחזק את" משמעו לאמץ, לתת למישהו עוז רוח. אין זה סיוע בידיים, אך ודאי שזה יותר מעידוד סתם, כגון "ויחזק ה' את לב פרעה" (שמות ט יב; יא י); "לחזק את לבם לקראת המלחמה" (יהושע יא כ) וכן "חזקו ידים רפות וברכים כשלות אמצו" (ישעיהו לה ג). לעתים זה מעט יותר מעידוד: "ויחזק ה' את עגלון מלך מואב על ישראל על כי עשו את הרע בעיני ה' " (שופטים ג יב); "אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך" (ישעיהו מב ו); "ובנבאי ירושלם ראיתי שערורה נאוף והלך בשקר וחזקו_ידי מרעים" (ירמיהו כג יד) ופסוקים דומים כיוצא באלו. לעומת זאת, "לחזק ב-" משמעו סיוע ממשי, כמו המצווה "והחזקת בו..." (ויקרא כה לה). אבל לעתים החיזוק הוא סיוע ממשי, כגון "וכל סביבתיהם חזקו בידיהם בכלי כסף בזהב ברכוש ובבהמה ובמגדנות" (עזרא א ו), וכן פסוקים נוספים, בעיקר מספרות שבי ציון (נחמיה ב יח; ג יט; דברי הימים א יא י ועוד). נמצאנו למדים שהמונח "להחזיק את" משמעו יותר מעידוד; בדרך כלל אין הוא סיוע ממשי, אך לעתים הכוונה גם לסיוע בכסף או בצורה אחרת. בלשון המשנה הדברים ברורים עוד יותר. בסוף הפרק החמישי של המסכת שלנו שנינו: "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה, וכברה, ורחיים ותנור. אבל לא תבור, ולא תטחן עימה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה, וכברה, ובוררת, וטוחנת, ומרקדת עמה. אבל משתטיל מים לא תיגע אצלה, שאין מחזקין ידי עוברי עבירה. וכולם לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. מחזקים ידי גוים בשביעית אבל לא ידי ישראל, ושואלים בשלומם מפני דרכי שלום" (פ"ה מ"ט). להלן נפרש את המשנה, וברור שהיא חוזרת על משנתנו, ואולי גם מצטטת אותה. מכל מקום בררה וטחינה הן בבחינת "חיזוק ידיים". כמו כן: "שאלו את הזקנים ברומי אם אין רצונו בעבודה זרה למה אינו מבטלה? אמרו להן אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין, היה מבטלו. הרי הן עובדין לחמה, וללבנה, ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולמו מפני השוטים? אמרו להם אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו, ויניח דבר שצורך העולם בו. אמרו להן אף אנו מחזיקין ידי עובדיהם של אלו, שאומרים תדעו שהן אלוהות, שהרי הן לא בטלו" (משנה, עבודה זרה פ"ד מ"ז). במשנה זו "לחזק ידיים" משמעו לסייע בטיעון; אמנם אין זו עזרה פיזית, אך זו עזרה של ממש. אם כן, הפירוש הפשוט של משנתנו הוא שמותר לעודד את הגוי ואף לעזור לו ממש. מן הסתם אין הכוונה לעזרה בעבודה ממש, שכן במשנה להלן הדבר נאסר. אלא המשנה קובעת שמותר לעודד את עבודתו של הגוי בהשאלת כלים, בעצה טובה ובסיוע דומה. לפי פירוש זה גם המשך המשנה ברור. אסור לחזק את ישראל, והכוונה לכל מה שהמשנה להלן מונה (פ"ה מ"ח-מ"ט), אבל מותר לשאול בשלומם ולהתנהג עמם ברעות. עד כאן פשט המשנה, ופרטי ההלכות יידונו להלן, בסוף הפרק הבא. מעתה יש לברר את הסברי התלמודים ואת הרקע להם. בירושלמי (לה ע"ב) מובאת מחלוקת אמוראים: "חד אמר חרוש בה טבות ואנא נסיב לה מינך בתר שמיטתא. וחרנה אמר אישר" ("חרוש בה היטב ואני אקח אותה ממך לאחר השמיטה", והשני אמר "איישר"). אם כן, לפי האמורא הראשון מותר לנהל מגעים כלכליים עם הגוי על חכירת השדה החרוש ממנו לאחר השמיטה, ואולי אף הכוונה שמותר לעשות עם הגוי הסכמים לכל דבר, ולפי הפירוש השני "מחזקין" אינו יותר מאמירת "יישר כוחך", שהם דברי ברכה פורמליים בלבד. "איישר" היא הברכה הרגילה שאומרים לאדם עובד כשפוגשים אותו. כך מסופר על חכמים שראו חסיד אחד עובד ואמרו לו "איישר" (ירו', תענית פ"א ה"ד, סד ע"א), וכן: " 'אמרו לאלהים מה נורא מעשיך ברוב עזך יכחשו לך איביך' (תהלים סו ג) – אמר רבי יוחנן אמרו לפעלה טבה אישר" (פסיקתא דרב כהנא, ויהי בשלח ב, עמ' 178 – אמרו לפועל טוב: "איישר"). התלמוד מסביר שלפי הפירוש הראשון מותר לעשות עם הגוי עסקים בנוגע לחרישה בשביעית, ואילו לישראל מותר רק לאחל "איישר". לפי הפירוש השני אומרים לגוי "איישר", ולישראל סתם "שלום עליכם". שני הפירושים בירושלמי קשים. הפירוש הראשון אינו פשטה של המילה "מחזקין", והוא מתיר עשיית עסקים, וזה היתר מופלג ללא בסיס במשנה. זאת ועוד, בהמשך הסוגיה מובא סיפור על שני אמוראים שעברו על פני "אחד מחורשי שביעית"; אחד מהם אמר לו "איישר" והשני הסתייג מכך. אמנם הראשון תומך את דבריו בדרשת הפסוק, אך מכל הסיפור משמע ששניהם לא הכירו את הפירוש למשנה. אחרת לא היה המקשן מקשה, והמתרץ היה מפנה למשנה ולפירושה ולא לדרשה אנונימית. ההסבר השני מותיר את הקורא תמה מה ההבדל העקרוני בין "איישר" לבין "שלום עליכם"; מדוע האחד הוא בבחינת "מחזקין" והשני סתם "שאילת שלום". מעבר לכך, שני הפירושים חורגים מהפירוש הפשוט של המונח "מחזקין" כפי שהסברנו אותו על סמך המקבילות מהמשנה. ייתכן שהתלמוד הסביר את ההסבר הראשון מתוך שרצה לסמוך את הסיפא לרישא. הרישא מתירה לחכור שדה חרוש מהגוי והסיפא "לחזק" אותו בכך, והבטחה לשכור ממנו את השדה היא עידוד מאין כמוהו. ייתכן גם שהתלמוד רצה להסמיך למשנה את הנוהג הקיים לעקוף את איסורי שביעית בעזרת הגוי, ואולי אפילו להחכיר לגוי את אדמתו של ישראל, על מנת לשכור אותה במוצאי שביעית חזרה כשהיא חרושה ומוכנה לזריעה, או אפילו זרועה. אפשרות אחרונה זו אינה מעוגנת במקורות, ואם נהגה היא אפשרה פתח רחב לעקיפת שביעית וצמצום הנזק הכלכלי משמירתה. מכל מקום, התלמוד סוטה מפשט המשנה מתוך רצונו להפיץ את ההלכה העכשווית שהקלה מאוד על שומרי השביעית. הבבלי נזקק למשנה אגב פירושה של משנת גיטין (פ"ה מ"י) המצטטת את משנתנו. הבבלי הבין ש"מחזיקין" היא אמירת דברי איחולים ועידוד ושואל אם מותר להחזיק ידי גויים, קל וחומר שמותר לשאול להם לשלום (בבלי, גיטין סב ע"א). מכאן משמע שהבבלי הבין ש"שואלים בשלומם" מתייחס לתחילת המשפט, בבחינת: מחזקים ידי גויים ושואלים בשלומם, אבל לא ידי ישראל. הנחת היסוד היא ש"מחזקים" היא אמירת שלום מעט לבבית יותר, "כופלין בשלומם". התירוץ של הבבלי הוא ש"שואלים בשלומם" מתייחס ליום חג של גויים, שיש סוברים שאז יש להימנע מאמירת שלום כדי להפגין אי השתתפות בחג האלילי. גם פירוש הבבלי אינו פשט. ברור שהבבלי הונע מעמדתו העקרונית המובאת בתלמוד שם בשם ברייתא, "אין עודרין עם העכו"ם בשביעית", וממילא לא היה יכול לקבל את הפירוש שמותר לסייע לנכרי בשביעית. ייתכן גם שהבבלי סירב לקבל אפשרות של הסבר שישתמע ממנו שמותר לשאול בשלומו של ישראל עבריין. להלן (בפירושנו לפ"ה מ"ט) נרחיב בשאלה זו של היחס לסיוע לגויים, ונבדוק את מקבילותיה ומקורותיה של גישה זו. אם כן שני התלמודים חורגים מפשט המשנה, ולפירושיהם המשנה נותנת ביטוי לנוהג המקובל בימיהם בכל הנוגע למערכת היחסים עם הנכרים ועם ישראל עבריינים. במדרש שנינו: " 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה' וגו', ראה כמה גדול כח השלום שאפילו לשונאים אמר הקב"ה לפתוח להם לשלום, כך שנו רבותינו שואלים בשלום הגוים מפני דרכי שלום" (תנחומא, שופטים ט יח). המינוח "כך שנו רבותינו" מכוון בדרך כלל למשנה. במקרה זה הכוונה למשנתנו או לאחת ממקבילותיה. המדרש הולך אפוא בעקבות הבבלי בהבנה שהמשפט "ושואלים בשלומם" מתייחס לגויים. מפני דרכי שלום – משפט זה תופס מקום מרכזי במחשבת חז"ל, ואף בו נדון בפירושנו להלן (פ"ה מ"ט). התלמוד הירושלמי לסוגייתנו מסתיים במילים "הורי רבי אימי לרדות עמו" (לה ע"ב). "לרדות" עשוי להתפרש כהיתר לחרוש עם הגוי, ברם הסוגיה מועברת מהמקבילה בעבודה זרה (פ"ד ה"י, מד ע"ב) העוסקת בנחתום, וההיתר הוא לרדות את הלחם, להוציאו מהתנור.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 4:3
נירין. הארץ המהופכת בחרישה אין שוכרים אותה מישראל כדי שיזרענה במוצאי שביעית להיות קנס להם מפני שעבדוה והפכוה בשביעית: ושאמר מחזיקין ידי עכו"ם בדבור לא במעשה כגון שיראה אותם עובדין בשביעית ויאמר להם ה' עמכם או כדומה לזה: ושאמר שואלים בשלומן פירוש אפי' בימי חגיהם:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 4:3
חוכרין. מקבל עליו בכך וכך כורין לשנה שדה חרושה בשביעית לזורעה למוצאי שביעית אע"פ שגורם לנכרי לחרוש בשביעית ומחזיקין ידי נכרים פליגי (ירושלמי הל' ג) ר' חייא ורבי אמי חד אמר חרוש בה טבאות ואנא נסיב לה מינך בתר שמיטתא חרנא אמר איישר מאן דאמר חרוש בה טבאות מהו שואלין בשלומן איישר ומאן דאמר איישר מהו שואלין בשלומן שואלין בשלום ישראל שלום עליך וסוגיא דהניזקין (דף סב.) כמאן דאמר איישר לא צריכה למימר להו אחזוקי בעלמא והתם פריך השתא אחזוקי מחזקינן להו שואלין בשלומן מיבעיא ולא משני כדמשני בירושלמי (שם) שואלין בשלום ישראל החשודים על השביעית אלא משני רבינא לא נצרכה אלא ליום חגם דתניא לא יכנס אדם לביתו של נכרי ביום חגו ויתן לו שלום מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 4:3
ושואלין בשלומן . עיין בפי' הר"ב ספ"ה דגיטין:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 4:3
חוכרין נירין מן העובדי כוכבים בשביעית לזרעה אחר שביעית. ואף שעובד כוכבים עי"ז חורשה בשביעית: אבל לא מישראל שחרשה בעבירה: ומחזיקין ידי עובדי כוכבים בשביעית במצאו חורש מותר לומר לו יישר חילך: ושואלין בשלומן אפילו ביום חגן:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 4:12-15