Sheviis 5:3 — Luf Left in the Ground past Shemittah
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 5 › Mishnah 3זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ה׳ ‹ משנה ג׳
Luf Left in the Ground past Shemittah
לוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית
Mishnah שביעית ה׳:ג׳ · Sheviis 5:3
לוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן:
Arum over which Sheviis has passed -
Rabbi Eliezer says: if the poor gathered its leaves, they have gathered [and it is theirs]. And if not, he must make a reckoning with the poor.
Rabbi Yehoshua says: if the poor gathered its leaves, they have gathered. And if not, the poor have no reckoning against him:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Luf Left in the Ground past Shemittah▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What rights do the poor have in luf that grew through Sheviis and was dug up in the eighth year? | Rabbi Eliezer: If they gathered its leaves during Sheviis — theirs, rightly; if not — he pays the poor their share of its value (half for each year it grew) | — |
| Rabbi Yehoshua: Either way — no payment owed | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (10)▾
לוף שעברה עליו שביעית. ונכנסה עליו שמינית, שהוא מתקים זמן מרבה בארץ במחבר: אם לקטו עניים את עליו לקטו. דעלי הלוף יש להן בעור ועקרו אין לו בעור כדתנן לקמן בפרק ז', הלכך אם לקטו עניים את עליו בשביעית לקטו, ואם לאו ונכנסו לשמינית וגדלו העלין, נמצאו גדולי שביעית ושמינית מערבין יחד: יעשה חשבון. וישער כמה גדל מהן בשביעית, ויתן לעניים, דרבי אליעזר סבר כרבי יהודה דאמר לקמן עניים אוכלים אחר בעור ולא עשירים: רבי יהושע אומר אין לעניים עמו חשבון. דסבר כרבי יוסי דאמר לקמן אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הבעור. והלכה כרבי יהושע:
לוף שערבה עליו שביעית – and entered upon it the Eighth Year when it endures a long time attached in the ground. אם לקטו ענבים את עליו לקטו – as the leaves of he LOF/a plant with edible leaves and root, and bearing beans (of the onion species) they have removal (in the third and sixth years of the Sabbatical cycle) but if they were uprooted , they don’t have removal as is taught in the Mishnah further on in Chapter 7 (Mishnayot 1-2), therefore, if the poor gathered their leaves in the Seventh Yeaer, they gathered them, and if not, and they entered into the Eighth Year and the leaves grew, it was found that the growth of the Seventh Year and the Eighth Year were combined together. יעשה חשבון – and he should estimate how much of them grew in the Seventh Year and give it to the poor, as Rabbi Eliezer holds like Rabbi Yehuda who staed further on that the poor eat after emoval and not the rich. רבי יהושע אומר אין לעניים עמו חשבון – that he (i.e., Rabbi Yehoshua) held like Rabbi Yossi who stated further on (Tractate Sheviit, Chapter 9, Mishnah 8) that both rich and poor eat the produce after the time of the removal. And the Halakha is according to Rabbi Yehoshua.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 5:3
Introduction During the sabbatical year any one can come and take the produce. Our mishnah deals with luf which has remained in the ground during the seventh year and is not picked until the eighth year. Luf which has remained [in the ground until] after the passing of the seventh year: Rabbi Eliezer says: if the poor had gathered its leaves, then they have gathered. If not, then an account must be made with the poor. Luf can remain in the ground for several years before it needs to be picked. Our mishnah talks about luf that could have been picked during the seventh year, but was left in the ground until the eighth year, thereby giving it time to grow. Rabbi Eliezer rules that if the poor people gathered it during the seventh year, then it is theirs and they need not compensate the field owner for the fact that he was planning on leaving the luf in the ground until the eighth year. If the poor people don’t gather the luf, then the field owner owes them for the benefit he gained by having the luf remain in the ground during the seventh year. In other words, the luf during the seventh year really belongs to the poor people and if they don’t collect it the field owner must compensate them, at least partially, for the fact that they did not do so. Rabbi Joshua says: if the poor had gathered its leaves, then they have gathered. If not, the poor have no account with him (the field owner). Rabbi Joshua agrees that the poor have the right to gather its leaves during the sabbatical year. However, if they don’t gather them, then they have no right to request from the field owner the amount that they had lost.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 5:3
(ב) לוף כו'. ואם תאמר בירק אזלינן בתר לקיטה כדלעיל בפרק ב' בפרושנו למשנה ז', ואם כן האי לוף דלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית. ותרץ דמתניתין אירי דעקרוהו עם עליו סוף שביעית ועקרוהו במארופות כדינו במשנה דלקמן והניחוהו במקומו, וחזר ונשרש והוסיף גדוליו בשמינית, ולפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים. הר"ש:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 5:3
אם לקטו עניים עליו לקטו. דעלי הלוף יש להן ביעור. ואע"ג דמתקיים בארץ זמן מרובה כדכתב הרע"ב הכא. ותנן לקמן פרק ז' [משנה ב'] דהמתקיים בארץ אין לו ביעור. צריך לומר כיון שאין סופן להקשות. הן מתקלקלין כששוהין הרבה במחובר. והוי ליה אינו מתקיים בארץ. ועיין לקמן ריש פ"ז ומ"ה שם. ומ"ש בסמוך:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 5:3
לוף שעברה עליו שביעית. ונכנסה שמינית ועדיין נטוע בקרקע והגיע שעת הביעור והיינו ביעור דהיתרא כגון שכלו פירות שבשדה דאז צריך כל אדם להוציא פירות מביתו שיאכלו העניים ובההוא קיימא לן דשביעית אוסרת במינה בכל שהוא ואפי' רבו גדולין של היתר דשמינית על העיקר כיון דלאכילה בקדושת שביעית חזו. דבר שיש לו מתירין מיקרי. ומש"ה פליגי תנאי בעלין. ובירוש' פריך דלאחר גזירת ספיחין דאיתא לקמן רפ"ט הויא לי' עיקר איסור וגדולי היתר מעלין ומוקי לה דמשנתינו מקמי גזירה נשנית דלאחר גזירה ודאי דגדולין מעלין את העיקר כדאסיקנא בפ' הנודר מן הירק הר"ש שירילי"ו ז"ל: בפי' ר"ע ז"ל. דר"א סבר כר' יהודה וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' ומטעם זה לא נחלקו בשרש הלוף מפני שכ"ע מודים שהוא מותר אפי' לעשירים ע"כ. ירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אתיא דר' יהודה כר' אליעזר ודר' יוסי כר' יהושע. אמר המלקט מה שפי' הרמב"ם ז"ל במשנה זו דר' יוסי אומר שאחר הביעור אינו מותר לאכלם לא לעניים ולא לעשירים הוא לפי גרסתו שגורס לקמן פ"ט סי' ח' ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וכמו שכתבתי שם בס"ד. וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. הקשה רבינו שמשון ז"ל לר' אליעזר אמאי צריך לעשות חשבון והא בירק אזלי' בתר לקיטה כו' וי"ל דמתני' מיירי כגון דעקרוהו כו' עד כאן. ונ"ל דלא אזלי' גבי ירק בתר לקיטה אלא לענין שנות מעשר אבל כשהעיקר הוא חתיכה דאיסורא לאו בתר לקיטה אזלי' דאיסור שבו היכן הלך אא"כ רבו גדולין על העיקר ומשמע בפ' הנודר מן הירק דבעינן כ"כ רבו דבטל בששים העיקר תדע דהא בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם קיימא לן בפ' הנודר מן הירק דאפי' רבו גדולין על עיקרו אסור ואמאי נימא ניזיל בתר לקיטה וכשנלקט הבצל הא נעקר הכרם אלא ודאי כדאמרן. עכ"ל ז"ל: אין לעניים עמו חשבון. תני לוף שעברה עליו שביעית ר' אליעזר אומר אם עשה בארץ שלש שנים נותן לעניים רובע שתי שנים נותן לעניים שליש שנה אחת נותן לעניים מחצה וכ' רבינו שמשון ז"ל וא"ת והיכי משכחת לה שיחלקו עניים עם בעל הבית למחצה לשליש ולרביע הא אין עלי הלוף מתקיימין ויש להן ביעור כדתנן לקמן בפ' כלל גדול זוטא וי"ל דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם העלין וטמנו בארץ כדתנן לעיל ואחר שעבר זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גדולין על גדולין וכן בכל שנה ושנה ע"כ. ולא נמצא לי דין זה בחבור הרמב"ם במשנה תורה:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 5:3
לוף שעברה עליו שביעית – פקעת לוף של שנה שישית שנשארה בקרקע והוצאה רק במוצאי שביעית (בשנה השמינית). מחזור חיי הצמח של הלוף דומה לזה של הבצל. את זרע הבצל זורעים 9 אם משתמשים בזרע יגדלו עלים דקים, ואם זורעים בצלצל יתקבלו עלים רבים יותר. הירושלמי הכיר את הדבר: "אמר רבי יוסי הדין קיצחה כד את זרע ליה הוא עביד בצל דקיק, כד את שתל ליה הוא עביד בצל רב" (ירו', פאה פ"ג ה"ב, יז ע"ג – כאשר אתה זורע אותו הוא עושה בצל דק, כאשר אתה שותל אותו הוא עושה בצל גדול). אנו מודים לפרופ' י' אניקסטר שעמו ליבנו את השאלות החקלאיות. . ממנו יוצאים עלים ירוקים, והם הבצל הירוק המוכר במטבח הקדום והמודרני כאחד. בשלב זה ניתן לקטוף את עלי הבצל, וזהו "המחליק בצלים לחים" (פאה פ"ג מ"ג). אבל ניתן גם להשהות את הבצל בשדה, העלים נובלים ונוצרת פקעת גדולה. את הפקעות אוספים וניתן לאכלן כבצל יבש, או לשמרן לזריעה בשנה הבאה. בשנה השנייה זורעים את הפקעת וצומח גבעול מרכזי, ובראשו תפרחת זרעים. התפרחת שואבת את מזונותיה מהפקעת, וזו הופכת לחסרת ערך. בסוף העונה יש לאסוף את שרידי הפקעות ואלו כמעט חסרי ערך, ולכל היותר ניתן לצרפם למזון אחר של בהמות. במקרה זה מדובר בסוף עונת הגידול הראשונה: הבצלים הלחים (הירוקים) נאגדים ומובלים לשוק למכירה כאגודות בצלים, והבצלים היבשים נשארים בקרקע וייאספו רק בהמשך העונה. המשנה קובעת "נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן" (פאה פ"ג מ"ג), שכן כל גידול מהווה שדה לעצמו לעניין פאה. הדבר דומה למי שזרע שדהו שני מינים, שנותן פאה לכל אחד (לעיל פ"ב מ"ה). כפי שנראה להלן, בתלמוד הכירו מצבים שבהם משאירים את הפקעות בשדה לא רק לשנה שנייה אלא גם לשנה שלישית ורביעית. רבי אליעזר אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו ואם לאו יעשה חשבון לעניים – הפרי נחשב לפרי של שנה שביעית, אף שהוא מוצא מהקרקע בשנה השמינית. מבחינה הלכתית הוא נחשב ל"ספיחין", אבל המשנה מניחה בפשטות שמותר לקטפו בשביעית. כדרכה של המשנה היא מדברת על עניים המלקטים את הירקות, אך העניים הללו הם כלל הציבור. בספרות חז"ל לעתים קרובות עני הוא סתם אדם 10 ראו למשל פירושנו לפאה פ"ח מ"ה; פסחים פ"י מ"א, ולהלן מ"ז; פ"ט מ"א. בדרך זו נפרש בבוא העת את המשנה, כתובות פ"ה מ"ח (אין בנות עניים יין, כלומר אין בנות ישראל שותות יין), ומ"ט שם; פסחים פ"י מ"א, וכן משניות נוספות. . יתר על כן, בשנת השמיטה כולם נחשבים עניים, שהרי אין להם זכות הנאה מרכושם. הבעיה ההלכתית היא שאמנם הירק נזרע בשישית ומוצא בשמינית ושייך לבעליו, אבל משהו ממנו גדל בשנה השביעית, ואותו מרכיב שייך לכלל הציבור. לכן רבי אליעזר אומר שהעניים, כלומר כלל הציבור, היו רשאים ללקט את העלים בשנה השביעית, ואם ליקטו העלים כמובן שלהם. אבל אם לא ליקטו הרי יש להם חלק בפקעת הלוף, וזהו אותו חלק שהפקעת גדלה על חשבון העלים. כפי שאמרנו הפקעת שואבת חומרי מזון מהעלים; קטיפת העלים היא על חשבון התפתחות הפקעת, והשארת העלים מסייעת לגידול הפקעת. על כן "מגיע" לעניים חלק בפקעת. עלי הפקעת שימשו למאכל, ניתן לטגנם או להשתמש בהם כמרכיב בעיסה. המשנה מדגישה "אם לקטו עניים " – אף שכל אדם רשאי ללקט בשביעית. יתר על כן, לכאורה הרי הירק שייך לכול כהפקר, וממילא הקודם לזכות בו זכה בו. גם הבעל בכלל זה, ולפיכך למעשה הוא יכול לקחת את כל תוספת הגידול לעצמו. כאמור, הלוף היה אמור להיות אסור משום שהוא ספיח, וספיחים אסורים. ניתן לפרש את המשנה לפני גזרת ספיחים, או בלוף שוטה. אנו נעסוק בדין ספיחים להלן (פ"ט מ"א), ונסתפק כאן בפירוש מצומצם של המשנה. הירושלמי מביא את שני ההסברים. "רבי אימי בעא קומי רבי יוחנן מתניתא עד שלא גזרו על הספחין. אמר ליה וכי בעלייה 11 העלייה מופיעה במקורותינו כמקום להתכנסות בית הדין הגדול (הסנהדרין), כפי שהראה כבר הר"ש, ולא נוסיף ונרבה דברים בכך במסגרת זו. היית? סבר רבי אימי אמר איסור ספחין תורה. אמר רבי ירמיה בעלי לוף שוטה היא מתניתא. אייתי רב הושעיה מתניתא דבר קפרא מן דרומא ותני, עלי לוף ועלי בצלים אית לך מימר עלי בצלים השוטין" (ירו', לה ע"ד). רבי אימי סבר להסביר שמשנתנו היא לפני שנגזרה גזרת ספיחים, זאת לפי התפיסה שגזרת ספיחים היא גזרה מדרבנן. רבי יוחנן תוקף אותו: "וכי בעלייה היית?", כלומר האם השתתפת בהצבעת הסנהדרין שגזרה כביכול את הגזרה? הגמרא מסבירה שלדעתו איסור ספיחים הוא מהתורה, או על כל פנים הלכה מאז ומעולם. רבי ירמיה מתרץ ברוח זו בלוף שוטה, הוא לוף בר שאין חלים עליו דיני שביעית 12 הבבלי (נידה נא ע"ב), לעומת זאת, סבור שחלים עליו דיני שביעית. הרש"ס פירש שהסברו של רבי אימי הוא שבעל הבית עקר את הלוף לפני שהחליטו על הגזרה, והפירוש דחוק ביותר. לצמחים שעליהם אין דיני שביעית חלים ראו פירושנו לפ"ט מ"ב, ושם הדיון הוא באיסור ספיחים. . רב הושעיה הביא ברייתא ובה נאמר לוף ובצלים, והגמרא מקשה שאי אפשר לפרשה בבצל שוטה. אין לכך הסבר, ורבי ירמיה לא הכיר ולא קיבל ברייתא זו. רבי יהושע אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו – הם רשאים ללקט את העלים במהלך שנת השמיטה, ואם לאו אין לעניים עמו חשבון – לעניים אין זכות במה שנוסף על גודל הפקעת על חשבון העלים. עמדתו של רבי אליעזר נראית לכאורה מוקשית. ראשית, כיצד ניתן לחשב את גידול הפקעת על חשבון העלים?! יתר על כן, הרי גם הבעל רשאי ליהנות מהעלים בשנה השישית, ורשאי לראות בכך את חלקו. כל ההסדר נראה תאורטי. הפן הראלי שבו הוא רצונו של בעל הירק שהעלים לא ייקטפו בשישית, זאת כדי להגדיל את הפקעת. כך הוא נוהג גם ביתר שנות השבוע. בשנת השמיטה קיים חשש לניצול בזבזני של משאבי הירקות והפרות, וכבר עמדנו על כך לעיל (פירושנו לפ"ד מ"ז). אם העניים יקטפו את העלים הם ירוויחו מעט, ואילו בעל הבית יפסיד הרבה יותר. רבי אליעזר מאפשר לבעל הבית לעשות מעין הסכם עם העניים: הם לא יקטפו את העלים ולא ישחיתו את שדה הירקות, והוא יפצה אותם בשנה הבאה. מעבר לכך, רבי אליעזר רוצה להקל על העניים. בתוספתא מוסבר מהו אותו חשבון: "אם שהא שלש שנים נותן לעניים רביע, אם שהא שני שנים נותן לעניים שליש, שנה אחת נותן לעניים מחצה" (פ"ד ה"ג). מן הדברים משמע שרבי אליעזר סבור שיש לתת לעניים את אחוז הגידול בפקעת שהתרחש בשנה השביעית: בצמח בן שנתיים חצי, בצמח בן שלוש שנים שליש ובצמח בן ארבע שנים רבע. הבצל הוא צמח דו שנתי, והתלמוד הירושלמי מעביר את השאלה ההלכתית גם לבצל ומסביר שהכוונה ל"בצלים השוטין" (לה ע"ד), כלומר פרי שבאופן חריג לא צימח בשנה השנייה או במשך שנתיים (השנייה והשלישית). תופעה כזאת עלולה לקרות כתוצאה מתקלה מקומית או בצורת קשה. התלמוד הירושלמי קושר את המחלוקת במשנה למחלוקת עקרונית יותר, למי שייכים הפרות אחר הביעור 13 בשאלה העקרונית עסקנו במבוא ובפירושנו לפרק ט. . המחלוקת עצמה מצויה בפרק ט (מ"ח) ותידון במקומה. בשלב זה נסתפק בקביעה שלפי רבי יהודה הפרות שייכים לאלו שהם ממש עניים, וזו עמדתו של רבי אליעזר כאן שהגידול של השנה השביעית שייך לעניים, ואילו רבי יהושע כאן סובר כרבי יוסי בפרק ט שהפרות שייכים לכלל הציבור, ובמשנתנו הגידול שייך לבעל הבית. כך מפורש בירושלמי למשנתנו (לה ע"ד), אף שהדמיון בין המשניות אינו שלם. גם רבי יוסי יודה שפרות שביעית אינם רק של בעל הבית; בעל הבית רשאי ללקטם, אבל גם שאר אדם מישראל. במשנתנו הזכות על הפרות מועברת לבעלים, ולא לכך התכוון רבי יוסי. מכל מקום, רבי יהודה אכן היה תלמידו המובהק של אביו, רבי אלעאי, והוא היה תלמידו המובהק של רבי אליעזר. רבי יהודה ממשיך לעתים קרובות את תורתו של רבי אליעזר, ומשנתנו היא דוגמה לכך.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 5:3
פירוש זאת ההלכה צריכה לעקרים אחד מהן הוא שפירות שביעית נאכלין עד זמן קצוב ועוד יתבאר זה ואחר הזמן ההוא אסור לאכול מה שנשתייר מהם אלא לעניים לדעת ר"י ורבי יוסי אומר שאחר הביעור אינו מותר לאכלם לא לעניים ולא לעשירים ור"א דעתו כדעת ר' יהודה אבל ר' יהושע דעתו כדעת ר' יוסי ועוד שזה הלוף שדברו עליו בכאן הוא שיזרעו קודם שנה שביעית ויגדל ממנו תחת הארץ הפרי אשר יאכל קודם שנה שביעית וכשנכנסת עליו שנה שביעית יהיו עלי הלוף נראין על הארץ ובשביל זה א"ר אליעזר שאם לקטו העניים את עליו בשביעית ואחר כן תלשוהו לאחר שביעית אין חייב כלום ואם לא לקטו עליו יעשה חשבון וענין החשבון כמו שאמרו והוא כשיעקור אחר השמטה לב' שנים יתן לעניים השליש ואם יעקור אחר שלש שנים יתן לעניים הרביע ועל זה הדרך יתן לעניים חלק שנה שביעית מכלל השנים שיעמוד תחת הארץ וזה על העיקר אשר יסדנו ובארנו שדעתו להתיר לעניי' ולאכול פירות שביעית אחר הביעור ורבי יהושע אומר אין לעניים עמו חשבון שדעתו כמו שאמרני שאינו מתיר לאכול פירות שביעית אחר הביעור לאחר והלכה כר"י:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 5:3
לוף. של שביעית שעדיין מתקיים בארץ בשמינית ועלי הלוף יש להן ביעור ועיקרו אין לו ביעור כדתנן לקמן בפ"ז (מ"ב) ואמרינן בירושלמי (שם) דר"א סבר כרבי יהודה דאמר לקמן בפ"ט (מ"ח) עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים ולכך קאמר ר"א דאם לקטו עניים עליו בשביעית לקטו ואם לאו נמצא שיש בלוף זה עלין שגדלו בשביעית מקצתן ומקצתן בשמינית גדלו וצריך לעשות חשבון עם העניים לפי שחלקו מעורב עם חלקן דמה שגדל בשביעית לעניים ומה שגדל בשמינית דבעל הבית ור' יהודה דאמר אין לעניים חשבון עמו סבר כר' יוסי דאמר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אתר הביעור וא"ת בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין שביעית בין לענין מעשר כדמוכח בפ"ק דר"ה (דף יג:) ובסוף הנודר מן הירק (נדרים דף נט.) כמו שמפרש לקמן בספ"ט (מ"ח) וא"כ האי לוף דלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית ויש לומר דמתני' איירי כגון דעקרוהו עם עליו בסוף שביעית ועקרוהו במארופות כדינו והניחוהו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גידוליו בשמינית לפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים ועוד יש ענין דלא אזלינן בירק בתר לקיטה כמו אם נגמר גידולם כמו שאפרש לקמן בפ"ט ומיהו לוף אצ"ל כן דלוף של שנה זו גדל בשניה כבראשונה וכן בשלישית וכן ברביעית כדמוכח בתוספתא ובירושלמי כמו שאפרש כאן ובירושלמי (שם) פריך מהא דגזרו על הספיחים ומשני שינויי טובא וזהו לשון הירושלמי (שם) אתיא דר' יודא כר' אליעזר ודרבי יוסי כרבי יהושע דתני תמן העניים אוכלין אחר הביעור [אבל לא עשירים דברי ר"י ר' יוסי אומר א' עניים וא' עשירים אוכלין אחר הביעור]. ר' אמי בעי קומי רבי יוחנן מתני' עד שלא גזרו על הספיחין א"ל וכי בעלייה היית סבר ר' אמי אמר איסור ספיחין תורה אמר רבי ירמיה בעלי לוף שוטה היא מתני' אייתי רב אושעיא מתני' דבר קפרא מן דרומא ותני עלה לוף ובצלים אית לך למימר עלי בצלים השוטים מילתיה דר' ירמיה אמר דבר שיש בו ביעור שנמצא בתוך דבר שאין לו ביעור יש לו ביעור מה עבד ליה ר' ירמיה פתר ליה כששיקף בעלים ר' יוסי פתר לה מתני' לפני ר"ה בשביעית נטעו לפני ר"ה שביעית עשה ביצים לפני שביעית ודיכנו בשביעית עקרו במוצאי שביעית אין תימר דדיכון כעיקור כולו לעניים אין תימר אין דיכון כעיקור אין כולו לעניים מספק יעשה חשבון עם העניים ר' חזקיה פתר מתני' ערב ר"ה שביעית נטעו ערב ר"ה שביעית ועשה ביצה בתחלת שביעית ודיכנו בשביעית ועקרו בסוף בשביעית אין תימא דיכון כעיקור כולו לבעל הבית לפיכך אין לעניים עמו חשבון עשה בארץ ג' שנים ונתן לעניים רובע ב' שנים נותן לעניים שליש שנה אחת נותן לעניים מחצה: פירוש מתני' דשריא לאכילה עד שלא גזרו על הספיחים דתנן לקמן בפ"ט (מ"א) כל הספיחין אסורין אפילו באכילה כדמוכח בפ"ק דמנחות (דף ה:) אמר ליה וכי בעלייה היית וכי גזירה דרבנן היא ונקט עלייה לפי שהיו רגילין לעשות גזירות בעלייה כדאמרינן בסוף בן סורר (סנהדרין דף עד.) בעליית בית נתזה בלוד ובפ"ק דשבת (דף יג:) בעליית חנניה בן גוריון גבי י"ח דבר ובכתובות בפרק נערה (כתובות דף נ:) מדברים טובים שנאמרו בעלייה סבר ר' אמי איסור ספיחים תורה שהבין מתוך דברי ר' יוחנן איסור ספיחים מדאורייתא אסור אמר ר' ירמיה בעלי לוף שוטה היא מתני' כלומר שלא גדלו בשביעית כי אם העלים וכבר גדל העיקר משנה ששית וכי אסרי' ספיחים היינו בהנך דתחילת גידולן בשביעית או בתבואה שלא הביאה שליש בששית כמו שנפרש לקמן בפ"ט אבל לוף שגדל בששית אלא שגדלו עליו בשביעית לית ליה דין ספיחים ליאסר באכילה והא דנקט לוף שוטה משום דלוף פיקח אפילו העיקר שלו לא היה מתקיים בארץ מן הששית עד השמינית ולא משכחת לה בלוף פיקח הנטוע משנת ששית שיוציא עלין בשביעית ובשמינית דאמרינן יעשה חשבון ומיירי דעקרו בסוף שביעית והניחו במקומו וחזר והשריש והוסיף עליו בשמינית כדמפרש במתני' ורב אושעיא ליקשי ליה מברייתא דבר קפרא דתני פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בלוף ובצלים ולא שייך לשנויי בבצלים שוטים דאין דרך בצלים להתקיים מששית לשמינית אלא גבי לוף שוטה משכחת לה דעיקרו מתקיים בארץ כדתנן לקמן בפ"ט ורבי ירמיה לא חייש אהך קושיא דלית ליה הך ברייתא דבר קפרא מילתא דר' ירמיה אמרה כלומר מדבריו נוכל לדקדק דדבר שיש לו ביעור כגון עלי הלוף שוטה שנמצאו בתוך דבר שאין לו ביעור כגון עיקר הלוף שוטה יש לו ביעור ולא אמרי בטלי להו עלין אגב עיקר ולא שייך למידק הכי ממתני' דלקמן בפ"ט דערלה יש לו ביעור ולעיקר אין לו ביעור דההיא פשיטא דאיכא לאוקומה כשתלש העלין לבדן [אבל] הכא עקר הכל יחד מדנתערבו בשל שמינית ומשני בששיקף בעלין שתלשן בשמינית מן העיקר קודם שיכלה לחיה מן השדה דביעור הוה בשמינית ולשון שיקוף טפל כשתולש העלין מן העיקר ר"י פתר לה מתני' לפני ר"ה של שביעית שנטען בששית ועשה ביצה לפני שביעית שהביא גידולין ונקט גידולין כדי שלא יחשב ספיחי שביעית ודיכנן בשביעית מל' או דכו במדוכה (במדבר י״א:ח׳) שדך העלין במקום חיבורן ודכוותה בסוף הנודר מן הירק (נדרים דף נח.) גבי בצלים של שביעית שצמחו בשמינית ואחר כן עקרן לגמרי דאם הדיכון כעיקור הרי נתלשו בשביעית ולעניים והשתא לא קשיא מידי מדבר שיש לו ביעור בתוך דבר שאין לו ביעור ויש לו חשבון עם העניים מפני העלין של מוצאי שביעית שהגידולין מעורבין ואם אין הדיכון כעיקור הכל לבעה"ב אפילו עלין דשביעית דאזלינן בתר לקיטה ומספק לר"א יעשה חשבון עם העניים לחומרא ומצי למימר השתא טעמא דר' יהושע משום דקסבר אין דיכון כעיקור ור' חזקיה פתר נמי מתני' בשנטעם בששית ועשה ביצה בששית אלא דמוקי לה בשדיכנו בששית ועקרו לגמרי בשביעית דאם הדיכון כעיקור הכל לבעל הבית אפילו מה שהוסיף בשביעית דלא מארעא רבו והרי הוא כמונח בתיבה ואם אין הדיכון כעיקור הכל לעניים אפילו מה שהוציא בששית דבתר לקיטה אזלינן ומן הדין אין לעניים דין חשבון שהרי או כולו לעניים או כולו לבעל הבית אלא מדספק עביד ר"א דיכון כעיקור לגידולי ששית ושלא כעיקור לגידולי שביעית: וטעמא דר' יהושע משום דדיכון כעיקור ומילתיה דחזקיה כתובה בשיבוש בירושלמי וצריך לתקן הגירסא לפי הפתרון שפירשתי והדר מסיק בירושלמי עשה בארץ ג' שנים אחר שביעית נותן לעניים רובע שהרי שנה של שביעית לעניים ויש כאן ד' שנים א' דעניים וג' לבעל הבית וכשעקרו בסוף שביעית וחזר ונטעו בשמינית וכן כולם לפי חשבון השנים ובתוספתא (פ"ד) מיתניא כירושל' ואע"ג דאמרי' בסוף הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ח) גידולי היתר מעלין את האיסור אפקועי ממונא שאני ואם תאמר והיכי משכחת שיחלקו עניים עם בעל הבית למחצה לשליש ולרביע הא אין עלי הלוף מתקיימין מדיש להם ביעור כדתנן לקמן בפרק שביעי וי"ל דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם עלים וטמנו בארץ כדתנן לעיל (משנה ב') ואחר שעבר עליו זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גידולין על גידולין וכן בכל שנה ושנה:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 5:3
לוף שעברה עליו שביעית כו' . וא"ת בירק אזלינן בתר לקיטה כדלעיל בפ"ב בפי' משנה ז וא"כ האי לוף דלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית. ותירץ הר"ש דמתניתין איירי דעקרוהו עם עליו סוף שביעית ועקרוהו במארופות כדינו [במשנה דלקמן] והניחוהו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גידוליו בשמינית ולפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים. וכתב עוד בירושלמי פריך מהא דגזרו על הספיחים דריש פ"ט וכלומר כל לוף שביעית אסור בין לעניים בין לעשירים ומשני דלא גדלו בשביעית כי אם העלים וכבר גדל העיקר משנה ששית וכי אסרינן ספיחים היינו בהנך דתחלת גידולן בשביעית או כגון בתבואה שלא הביאה שליש בששית אבל לוף שגדל בששית אלא שגדלו עליו בשביעית לית ליה דין ספיחים ליאסר באכילה. ויש עוד שינויי אחריני ע"ש. ועיין מה שכתבתי בריש פ"ט בס"ד:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 5:3
לוף שעברה עליו שביעית שהיה גדל משביעית לשמינית. ואף דבירק אזלינן בתר לקיטה. הכא מיירי שעקרוהו עם עליו סוף שביעית והניחוהו במקומו וחזר ונשרש שם והוסיף גדולים בשמינית. והרי עלי השביעית חייבים בביעור. ומיירי שכבר כלו לחיה בשמינית: אם לקטו העניים את עליו בשביעית אחר הביעור. דס"ל להאי תנא עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים. ואף דספיחי שביעית אסורים כפ"ט מ"א. י"ל דהתם היינו רק בשהיה תחלת גדולן בשביעית אבל הכא מיירי שהלוף הזה כבר יצא הקלח מששית לשביעית. דאז העלין שגדלו בשביעית בקלח הזה מותרים לכל קודם ביעור כפ"ד סי' ט' ולאחר הבעור מותרים רק לעניים [ועי' פ"ו מ"ג]: לקטו ואין לעניים עתה חלק בעלים שגדלו בח': ואם לאו יעשה חשבון עם העניים למשל לוף הזה שהה בארץ ו' ז' ח'. מגיע לעניים שליש העלין וכ"כ תמיד מחשב לפי זמן ההיתר נגד שנת האיסור: ואם לאו אין לעניים עליו חשבון דס"ל אף לאחר זמן הביעור גם עשירים יאכלו. והרי זכה בעה"ב בהן. [כך כ' הר"ש. וא"כ אין כן הלכה. דהרי קיי"ל דכל מין אחר שכלה מהשדה צריך לבערו מהבית ולשורפו ואסור גם לעניים [עי' רמב"ם וראב"ד פ"ז משמיטה. ה"ג] ובל"ז ק' דמ"ש הך דהכא מבצלים. שנכנסו לז' שאסורים [כפ"ו מ"ג] אע"כ הכא שעברה עליו שביעית. הו"ל תחלתו וסופו בהיתר ובכה"ג יש ביטול בגידולין [כפ"ו סי' כו]:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 5:8-12