Sheviis 5:4 — Uprooting Luf during Shemittah
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 5 › Mishnah 4זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ה׳ ‹ משנה ד׳
Uprooting Luf during Shemittah
עֲקִירַת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית
Mishnah שביעית ה׳:ד׳ · Sheviis 5:4
לוּף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִכְנַס לַשְּׁבִיעִית,
וְכֵן בְּצָלִים הַקֵּיצוֹנִים,
וְכֵן פּוּאָה שֶׁל עִדִּית,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עוֹקְרִין אוֹתָן בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת.
וּמוֹדִים בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת, שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת:
Arum of erev Sheviis that carried into Sheviis,
and likewise summer onions,
and likewise madder of rich soil -
Beis Shammai say: one may uproot them with wooden tools.
and Beis Hillel say: [even] with metal axes.
But they agree, regarding madder [growing] in rocky ground, that one may uproot it with metal axes:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Uprooting Luf during Shemittah▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| How may one uproot erev-Sheviis luf, summer onions, and madder of rich soil during Sheviis? | Beis Shammai: With wooden rakes | — |
| Beis Hillel: Even with metal axes | — | |
| And what of madder growing in rocky ground? | Even Beis Shammai agrees — metal axes | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
לוף של ערב שביעית. שנשלם מערב שביעית ולא הוסיף צמחים בשביעית, שאם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעקרו משום הפסד פרי : הקיצונים. יש מפרשים שנזרעו בקיץ, ויש מפרשים מיחדות לקיץ שהן יבשות מאד: פואה של עדית. הגדלה בשדה שמנה. פואה, צבע אדם שקורין רויי"א בלע"ז: במארופות של עץ. במרה שחופרים בו את הקרקע. של עץ ולא של ברזל, שלא יראה כעובד את הארץ: בקרדמות של מתכת. ולא חישינן דלמא מחזי כעבודה: בפואה של צלעות. כמו סלעות בסמ"ך, פואה הגדלה בין הסלעים, כיון דאין דרך לזרע שם לא מחזי כעובד את הארץ. פרוש אחר צלעות כמו ולצלע המשכן (שמות כו), כלומר צדי השדה שאין דרך לזרע שם:
לוף של ערב שביעית – that was completed from the eve of the Seventh Year and it didn’t add growth in the Seventh Year, for it he added growth in the Seventh Year it is forbidden to uproot it because of loss of fruit. הקיצונים – there are those who interpret that they were sown in the summer, and there are those who interpret that theya re unique to the summer in that they are very dry. פואה (dyer’s madder growing on choice land) – that grows in a rich field; פואה/dyer’s madder , the red color that we call in the foreign language ROYAH. במארופות של עץ (with a wooden shovel/rake) – with a hoe that they dig with it the ground, of wood, and not of iron, so that it would not appear as working the land. בקרדומות של מתכת – and we aren’t concerned that perhaps that it looks like work. בפואה של צלעות – like סלעות/stony-rocky areas with the letter “SAMEKH,” madder’s dye that grows between the rocks since there is no path to sow there , it does not look like working the land. Another explanation: צלעות – like (Exodus 26:20): “And for the other side wall of the Tabernacle,” meaning to say, the sides of the field, where it is not the practice to sow there.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 5:4
Introduction This mishnah deals with three types of plants that are customary to leave in the ground even after they have fully ripened. It is customary to uproot these plants with a rake and not by hand. The problem with the rake is that it might look like he is working the land, which is of course, forbidden on Sheviit. Surprisingly, the first of these plants is my favorite and yours as well, the luf. Luf of the sixth year that has entered the seventh year, similarly summer onions and puah (madder) grown in good soil: Bet Shammai says: they must be uprooted with wooden rakes. According to Bet Shammai, when one wishes to uproot these types of plants, he must do so with a type of instrument which differs from the one normally used. This will show everyone that his intention is not to work the land but rather to just uproot the plants. Bet Hillel says: [even] with metal rakes. Bet Hillel disagrees and holds that he may do so with the normal metal rakes, the same way that he always does. They agree in the case of puah with strong roots, that they may be uprooted with metal spades. Bet Shammai agrees that if he wishes to uproot puah that has strong roots, and the wooden rake is not sufficient, that he may use the metal rake.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 5:4
ובה"א בקרדומות של מתכת . דמ"מ הוי שינוי כמ"ש התי"ט, ומודים ב"ש בפואה של סלעים כפי פי' הראשון, א"נ כפירוש הרמב"ם בפואה שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ, וא"א לעקור אותה בכלי עץ אלא בברזל, שעוקרים אותו בקרדומות של מתכת אע"ג דלא הוי שינוי שכך דרכו כל השנים, משום דא"א לעקרו בלאו הכי, ונפקא מינה לב"ה במכ"ש דאף בלא שום שינוי מתיר היכא דלא אפשר בלאו הכי. ולפירוש השני שכתב הרב, וצלעות ר"ל צדי השדה שאין דרך לזרוע שם, נפקא מינה בהודאה זו, דפלוגתיהו אף במקום שדרך לזרוע שם, דלא תימא דבאין דרך לזרוע שם פליגי, אבל במקום שדרך לזרוע שם אפילו ב"ה מודה, וטעם זה שייך אף לפי' הא' שכתב הר"ב:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 5:4
(ג) דכשנעקר בשנוי לא ימלט שיפסיד מקצת הפרי. ולפי מה שכתבתי לקמן דכל הספיחים אסורים באכילה, יש לפרש דכשעוקרה ואינו רשאי לאכלן הוי כאלו הפסידן בידים, ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד. תוספות יום טוב:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 5:4
לוף של ערב שביעית. ז"ל התי"ט פירש הרע"ב ולא הוסיף בשביעית שאם הוסיף אסור לעוקרו. משום הפסד פרי ע"כ. (וכצ"ל בלשון הרע"ב) ואין זה מכוון עם מ"ש הרב ז"ל עצמו בדבור שלפני זה במשנה ג' דלעיל. דכי אסרינן ספיחים. היינו בהנך דתחלת גדולן בשביעית כו'. והרי אלו דברים סותרים אלו את אלו: ואין לחלק בין הפסד פירות שביעית. ובין היתר אכילה. דודאי כל הספיחין המותרין מפני שהן של ששית. אחר שלא גזרו עליהן אפי' מדבריהם. פשיטא דלא נהגא בהו קדושת שביעית לענין שלא להפסידן. (ואעפ"י שמהתוס' פסחים (דנ"א) משמע דנהגא בהו שביעית. אינו מוכרח עיין פ"ז ופ"ח): והר"ש שפירש כן כאן הוא על פי שינויי אחריני דאתמרו לעיל בירו'. אבל על בעל תי"ט ז"ל יש מקום תפיסה. מאחר שתפס לעיקר כההוא שינויא דאמרן. ואיהו גופיה קשיא מאי שנא מבצלים דפ"ו מ"ג. דאתו גידולין דשביעית ואסרו לעיקר ודינן כספיחי שביעית כמ"ש הרע"ב. אלא על כרחך צרך לומר דההיא דירושלמי פליגא אגמרא דילן: עוד כתב ז"ל ולפמ"ש לקמן מ"ו בשם הר"מ דכל הספיחין אסורין באכילה. י"ל כשעוקרן ואינו רשאי לאוכלן הוי כאילו הפסידן בידים. וגם דבריו הללו אינן נראין. דמה טעם בזה לאסור הפסד במה שאינו ראוי לאכילה. ומה בכך אם מפסידו בידים. לענין שביעית אין קפידא כי אם שלא יפסיד מה שעומד לאכילה. ושמא אסור להפסיד מכל מקום משום דחזו לבהמה. ואעפ"כ אינו נראה לי ומסתבר דכשנאסרו ספיחין באכילה. אף לבהמה נאסרו. דלא שנא אכילת אדם או דבהמה. בתרווייהו שייך טעמא דאיסור ספיחין דוק ותשכח. ודווקא בספיחי שביעית ממש איכא מנייהו דשייך לפלוגי בהו הכי למאן דאית לי' וזכרהו ותו כי עקרן מאי הוי אכתי לבהמה חזו: ונ"ל פשוט דהרע"ב ס"ל דדין ספיחין נוהג בשל ששית הנכנס לשביעית. אם הוסיף בגידולו בשביעית וכמ"ש לקמן פ"ו מ"ג בבצלים שאם הוסיפו בשביעות אתו גידולין ומבטלין העיקר. והכל אסור כדין פירות שביעית וכספיחיה. ולא ס"ל להא דמפליג בירו' לעיל בין גדל העיקר בששית לגדל בשביעית. דלעולם דין שביעית נוהג במה שהוסיף גידולין בשביעית. משו"ה אם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעוקרו בשביעית משום הפסד פרי. דס"ל דספיחין לא נאסרו באכילה אלא לנהוג בהם קדושת שביעית ולעוקרו הוא דאסור משום דמפסיד בשינוי הא ללוקטו בידיו שרי: אי נמי אפילו תימא ס"ל כמ"ד כל הספיחין אסורין באכילה. היינו דווקא בדבר שכיוצא בו נשמר. אבל דבר שהוא הפקר כגון הפיגם והירבוזין השוטים דריש פ"ט מותרין. וכ"פ הרמב"ם גופיה. [פ' ח' הל' י"ב]. אע"פ שקדושת שביעית נוהגת בהן. הוא הדין הכא בלוף שוטה עסקינן. דדרכו לבוא מן ההפקר. שאע"פ שיש בו קדושת שביעית כדתנן רפ"ז. מ"מ שרי באכילה דלא גזרו עליו מפני שאין כיוצא בו נשמר: ואתי שפיר דאסור להפסידו. כיון שראוי לאכילה ושביעית נוהגת בו כאמור. ואסור לעוקרו כיון דמפסידו בכך. אלא ילקטנו ביד: ולקוצרו כדרכו אפשר דשרי מעט לצורכו שלא לאוצרו כדתנן במתניתין דלקמן. ובהכי לא מפסיד מידי. ולשתרי אפי' בצמח והוסיף בשביעית מטעמא דאמרן. ולא תני ליה משום דלאו אורחיה בקצירה. דעיקר הלוף נמי מיחזי חזי וצריך לחופרו או לעוקרו. אשמעינן תקנתא לעיקרו דשרי נמי לעוקרו ע"י שינוי: אבל לקצור עליו לא צריך לאשמועינן. דאפילו שינוי לא בעי כיון דקרקע לא מיתקן בהכי. ואפי' טובא הוה שרי מה"ט. אי לאו דקצירה מרובה בלא"ה אסורה בשביעית. מ"מ בדבר מועט. בלוף השוטה נמי שריא כדכתבינן. וכדשרי בירבוזין השוטין ולא כמ"ש בתי"ט לקמן. ועמ"ש בסמוך: משנה לחם ע"פ רע"ב ד"ה לוף. נראה שחסר מלשונו אחר תיבות צמחים בשביעית. צ"ל אבל הוסיף. אסור לעקרו כו'. וכן נראה מהתי"ט.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 5:4
בפי' ר"ע ז"ל. שאם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעקרו וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה איני יודע מנין בא דהלוף אינו אילן אלא נראה שאם הוסיף יש לו דין שביעית כבצלים שירדו עליהם גשמים דלקמן ע"כ: פואה של עדית. פי' בערוך עדית שם מקום והרמב"ם ז"ל פי' הפואה הטובה: פואה של צלעות. פירש הרמב"ם ז"ל שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותה בכלי עץ אלא בברזל: ומודים בפואה. תנא ומודים לפרושי דבכל פואה שרו ב"ה בקרדומות של מתכת ולא תימא דעדית דוקא קמ"ל דמודו ב"ש היכא דליכא עבודת הארץ ומינה דלב"ה לא חיישי לעבודת הארץ ובכל פואה שרינן. ובתוספתא קתני דפואה של צלעות דמקום שנהגו לחרוש יחרוש דכיון דהיא במקום סלעים וטרשין אין בו משום עבודת קרקע: בפי' ר"ע ז"ל. כלומר צדי השדה שאין דרך לזרוע שם. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אין נראה דא"כ למה צריך קרדומות יקחו מארופות ותו דהל"ל ומודים בפואה וכו' שעוקרים אותה אפי' בקרדומות ע"כ:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 5:4
לוף של ערב שביעית – שנזרע בשישית, שהוא נכנס לשביעית – שהפרי הבשיל בשנה השביעית, וכן בצלים הקיצנים – בצלים הגדלים בקיץ. אלו בצלים שנזרעו בקיץ ונבטו לפני ראש השנה, אך הפרי מבשיל בסתיו של שנת השמיטה. כל אלו מותרים בקטיף ובאכילה, ובהתאמה בשנה השמינית הפרי הוא הפקר כפרות שמיטה. כך עולה מהמשנה, אלא שעדיין קשה להבין מדוע הלוף נחשב כירק של שנה שישית אם הוא נקטף בשנה השביעית, הרי בירקות הולכים "בתר לקיטה", כלומר שכל החיובים נגזרים לפי זמן לקיטתם 14 ראש השנה לירקות הוא א' בתשרי (משנה, ראש השנה פ"א מ"א, וראו פירושנו לה ובמפורש בתוספתא שם פ"א ה"ט). בהלכה יש דיונים כיצד לחשב את השנה השביעית בירקות: בתר חניטה, בתר לקיטה, נעשו שליש או הגדרות אחרות שלא כאן המקום לבררן. המקורות הרבים משלימים וסותרים, וראו פליקס, שביעית, עמ' 384-354 . ! ניתן להסביר בפשטות שמשנתנו סוברת שבירקות מהלכים אחר חניטה, או אחר גמר הפרי. פליקס מסביר שהמשנה אינה מתחשבת בגזרת ספיחין, כלומר שספיחי ירקות הותרו 15 ראו דיוננו להלן, פ"ט מ"א. לדעתנו אין כאן מצב של "לפני גזרת ספיחין", אלא שהיו שפקפקו בה. . אבל עדיין קשה לומר שירק כזה איננו נחשב לירק של שביעית. אם הכוונה לאנשים מהציבור המלקטים את הבצל בשדותיו של אחר – אין מקום לחשש של עיבוד הקרקע העולה במשנה, שהרי כל האיסורים הם רק על עבודה בשדה שלו ולא בשדה חברו. בירושלמי "תיפתר שעקרן עד שלא צימיחו" (לו ע"א) 16 וראו תיקונו של פליקס, שביעית, עמ' 338 . . לכאורה נראה שהכוונה שעקרו את הבצלים עוד לפני ראש השנה, אבל לא הוציאום מהקרקע. אך עדיין קשה, שאם כך הוא אין צורך במערופות של ברזל הנזכרות בהמשך, ודי בליקוט הבצל בלבד. הרמב"ם פירש שהבצלים הושלמו לפני שנת השמיטה ונשאר רק לעקרם, ובכך מתורצת השאלה ונותרנו עם חידוש גדול שבירקות הולכים לא "בתר לקיטה", אלא למעשה "בתר הבשלה". כלומר שזמן החיוב הוא כאשר הירקות הבשילו, אף אם טרם נלקטו. הר"ש אינו עונה על השאלה, אך מבאר את הירושלמי כאילו הוא מסביר מדוע לא חלה גזרת ספיחים על הבצלים, ופירוש הירושלמי הוא שמדובר במקרה שעקר אותם מיד לאחר ראש השנה בטרם הוסיפו על הירק בשנה השביעית, לכן אין דין ספיחים חל על הבצלים. הסבר זה מסביר את הירושלמי, אך מותיר את השאלה הבסיסית. דומה שהסברה של המשנה נעוץ בקשר עם המשנה הקודמת. המדובר בלוף שנקטף מזה זמן והוטמן בקרקע, וכן בצלים הקיצנים, כמו במשנה הקודמת. מכיוון שהם נקטפו לפני השנה השביעית אין עליהם דין שמיטה, אך עדיין יש לחפור בקרקע ולהוציאם. אשר לפואה הנזכרת להלן הרי היא צמח שנועד לצבע, ושם הולכים "בתר חניטה". המדובר, כפי שנסביר, בפואה ישנה, שהבשילה כבר בשנה השישית, ובוודאי אין היא נחשבת לצמח שמיטה. וכן פואה שלעידית – הפואה היא צמח ששימש בעיקר להכנת צבע אדום, אך את עליו אכלו. הביטוי עידית אינו נהיר. יש שפירשו שהפואה גדלה באדמת עידית. אמנם אדמת עידית משפיעה על כמות היבול, אך לא על מעמדו ההלכתי. אבל בהמשך המשנה נזכרת פואה מסוג אחר, פואה של צלעות, והתלמוד הירושלמי (לו ע"א) מסביר שהיא פואה של פוטרה, כלומר של סלע) πέτρος [פטרוס] היא סלע ביוונית). אם כן פואה של עידית היא זו שגדלה באדמה רכה ולא סלעית, ויש לכך חשיבות להמשך ההלכה במשנה 17 הערוך פירש ש"עידית" ו"צלעות" הם שמות מקומות, ואיננו מכירים מקומות כאלה בארץ. . הפואה היא צמח רב שנתי. הוא שימש בעיקר לתעשיית הצבעים, ומשורשיו הפיקו צבע אדום. בדרך כלל משתמשים לתעשיית הצבעים בשורשים בני שלוש שנים, ועוקרים אותם בסתיו 18 פרקר, צבענים, עמ' 40-39 . . אם כן הבעיה ההלכתית חשובה לפואה רגילה, ומהותית לניצולה בשנה השביעית. גם משנה זו מבוססת על ההנחה שמותר להשתמש בספיחים, ונשוב לברר את הנושא בתחילת פרק ט. בית שמי אומרים עוקרין אותה במרופות שלעץ – בית שמאי מודים שמותר לקטוף את היבול ודיני שמיטה אינם חלים עליו, עם זאת הם תובעים שהעבודה תיעשה בשינוי, בצורה פחות "מקצועית". אך אין במשנה הסבר לשיטתם של בית שמאי, האם הם מתנגדים לעבודה בצורה רגילה, או שמא הם חוששים מהמרכיב של הכשרת הקרקע, שהרי כל קציר הוא גם הכשרת הקרקע לשנה הבאה. בית שמאי רוצים לצמצם מרכיב זה ולגרום לכך שהקטיף לא יהיה בבחינת חריש לשנה הבאה. באדמת עידית ניתן להשתמש בכלים של עץ, אבל באדמה שאינה עידית גם בית שמאי יודו ולא יעמדו על דרישתם. כפי שאמרנו לעיל (פ"ד מ"ד) בית שמאי מחמירים יותר בעבודות שהן להכשרת קרקע, או שעלולות להתפרש באופן זה. החמרה זו באה לידי ביטוי במשנתנו. היו מפרשים שהסבירו את ההחמרה של בית שמאי בצורך לעשות את העבודה בשינוי, אבל לפי הסברנו לעיל אין מדובר כאן על אסיף הלוף אלא על הוצאתו מההטמנה, ולכאורה זו עבודה מותרת, וכל החשש הוא משום שהחפירה היא כהכשרת הקרקע 19 כבר הרמב"ם והר"ש מזכירים את השינוי. אבל דומה שהם לא התכוונו אלא שאם עושה את העבודה באופן המתואר במשנה, הצופה מהצד מבין שאין כאן הכשרת קרקע. לפי הסבר זה הם לא עסקו בצורך לעשות את עבודת הקטיף בשינוי אלא בצורך לפתור את בעיית מראית העין, שנראה כעודר. אבל בעל תוספות אנשי שם, ואולי גם בעל תוספות יום טוב, הסבו את דברי הרמב"ם והר"ש לעניין הצורך בשינוי. . אפשר שנלווה לו חשש ממראית עין, ושינוי בסדרי העבודה מהווה פתרון חלקי לכך. מרופות – "מארופות", "מחרופות" או בכתיבים אחרים הם כנראה כלי חפירה, דומים לקרדום אלא שעשויים כולם מעץ. עם זאת, הצירוף "מרופות שלעץ" מלמד שהיו גם מרופות אחרות, של מתכת. לא מן הנמנע שהכוונה לכלי שעורפים בו בהמה, כלומר קרדום קצבים. ובית הילל אומרים בקרדומות שלמתכת – מותר לעקור את הפואה או את הבצלים אפילו בקרדום רגיל. כפי שאמרנו לעיל (פ"ד מ"ו), הקרדום שימש בתור כלי חפירה וביקוע כאחד. ניתן לטעון שבית שמאי דורשים שימוש בכלי שאינו מקובל בבחינת שינוי על מנת להדגיש את מגבלות השימוש. בדומה לזה יש מסורת על שמאי הזקן שרצה להאכיל את בנו ביום הכיפורים ביד אחת בלבד וגזרו עליו שיאכילו בשתי ידיו (תוס', יומא פ"ה מ"ב). לתחום זה ניתן אולי לקשור את המחלוקת כיצד מפנים פירורים ושיירי אוכל לאחר הסעודה: אליבא דבית שמאי אין לטלטל את כל הטבלה אלא רק ללקט את השיירים והפירורים (משנה, שבת פכ"א מ"ג). 20 וראו דיוננו לאתר. כמו כן המחלוקת בשאלה כיצד לנייד את הסולם על מנת לאסוף מן השובכים ביום טוב (משנה, ביצה פ"א מ"ג), וכן כיצד יש להכין תבלינים ביום טוב: אליבא דבית שמאי יש לברור בכלי שאינו מקובל ואליבא דבית הלל בוררים כדרכם (משנה, ביצה פ"א מ"ז). ייתכן שאף המחלוקת על קריאת שמע נכללת כאן, שכן בית שמאי מכתיבים דרך מסוימת לקריאה בבוקר ובערב ואילו לדעת בית הלל "כל אדם קורא כדרכו" (משנה, ברכות פ"א מ"ג). מודים 21 ברוב הנוסחאות: "ומודים". בפואה שלצלעות שעוקרין אתה בקרדומות שלמתכת – בכל מחלוקות בית שמאי ובית הלל שמופיע בהן המונח "מודים" הכוונה היא שבית הלל מודים לבית שמאי 22 ראו למשל לעיל, פ"ד מ"ד. . ניסוח זה הוא מאוחר ומבוסס על הכלל שההלכה כבית הלל. על כן אם בית הלל מודים לבית שמאי – יש לכך משמעות הלכתית. אבל כביכול אין חשיבות לכך שבית שמאי מודים לבית הלל, שהרי ממילא דעתם דחויה. במשניות רבות ראינו ש"ההלכה" נקבעה כבית שמאי 23 ספראי, הכרעה כבית הלל, אסף חלק מהדוגמאות. , אבל עריכת המשנה נעשתה תחת הרושם של הכלל שההלכה כמעט תמיד כבית הלל. אמנם זו גם המסקנה ברוב המחלוקות, אך מספר היוצאים מן הכלל גדול מאוד. בית שמאי סבורים שיש לעשות שינוי ולבצע עבודת קרקע מינימלית. אבל הם מודים שבקרקע סלעית אי אפשר לעקור את שורשי הפואה אלא בכלים של מתכת, ולכן הם מתירים את השימוש בהם. אם כן, דעתם של בית שמאי היא שיש להשתדל לבצע את העבודה בכלי שגרתי פחות ובצורה מקצועית פחות, אך אם אי אפשר מותר להשתמש בכלי העבודה הרגילים. כך פירש הרמב"ם, ובעקבותיו פרשנים נוספים. הר"ש פירש שאדמת צלעות היא סלע קשה, לכן אין זה שדה ואין כאן חשש מראית עין של עידור או של הכשרת קרקע. הפואה היא אכן צמח בר, וסביר שהיא גדלה בשטחים טרשיים שאינם בבחינת שדה.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 5:4
לוף של ערב שביעית. זה הדבר כשישלם הלוף קודם שביעית ולא נשאר בו אלא לחפור עליו ולעקור הבצלים: הקיצונים. מיוחדות לזמן הקיץ וזה מפני שיבשו מאד: פואה של עידית. הוא עץ אדום צובעים בו צבע אדום רוי"א בלע"ז ופי' של עידית הפואה הטובה: במארופות של עץ. כלים עשויין מעץ לחפור בהם כדי שישנה ולא יחשב הרואה אותה שהוא חופר הארץ ועובד אותה: פואה של צלעות. שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותם בכלי עץ אלא בברזל:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 5:4
שנכנס לשביעית. אמרינן בירושלמי (הל' ב) ר' יוסי בשם ר' לא תפתר שעקרן עד שלא צמחו דאם הוסיפו ספיחין היה אסור לעוקרן ולהפסידן: הקייצנים. מפרש בירושל' (שם) קייטנאי כלומר שנזרעין בקיץ: של עידית. שמנה: במארופות. מלשון מרא וחיישי ב"ש לעבודת הארץ לפיכך עושה בשל עץ וב"ה לא חיישי: צלעות. מקום אבנים ולא חשיבי שדה כדאשכחן בסוף פ' כלאים דמודה ריש לקיש בזורע על גבי סלעים ועל גבי טרשין שהוא פטור אי נמי צלעות צידי השדה ולא באמצע ולא מיחזי כעבודת הארץ:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 5:4
בתוי"ט ד"ה לוף של ע"ש כו' ולא הוסיף כו' שאם הוסיף כו' כ"ה בר"ש ולפי מה שכתבתי כו' בשם הרמב"ם דכל הספיחין אסורים באכילה יל"פ כו'. ותמוה דהא במשנה דלעיל כ' הר"ש בפי' הירושל' דלא אסרו אלא בהני דתחלת גידולן בשביעית כו' והתוי"ט עצמו הביאהו שם וכל שכן הכא שנשלם בששית ולא הוסיף אלא צמחים בזה:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 5:4
לוף של ערב שביעית . פירש הר"ב ולא הוסיף צמחים בשביעית שאם הוסיף כו' אסור לעקרו משום הפסד פרי. דכשעוקר בשינוי לא ימלט שיפסיד מקצת הפרי. ולפי מה שכתבתי לקמן משנה ו בשם הרמב"ם דכל הספיחים אסורי' באכילה. יש לפרש כשעוקרם ואינו רשאי לאוכלן הוי כאילו הפסידן בידי' ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד: [*עידית . פי' הר"ב שדה שמינה. ושם עידית מפורש בריש פ"ה דגיטין]. בקרדומות של מתכות . ואפ"ה הוי שינוי כדבעינן למימר במתניתין דלקמן: ומודים בית שמאי לבית הלל . וכהאי גוונא בריש פ"ג דפאה ועיין מה שכתבתי שם:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 5:4
לוף של ערב שביעית שכבר נגמר כל בישולו בערב שביעית: שנכנס לשביעית והוא מותר לכל באכילה קודם ביעור דדוקא ספיחים שתחילת שתילתן בשביעית היו אסרו חז"ל אבל הנך כבר נגמר בשולן קודם שביעית: וכן בצלים הקיצונים המיוחדו' לקיץ א"נ הנזרעי' בקיץ. וכבר נגמרו בהקיץ שקודם שביעית וכולן נוח לעקרן ע"י שינוי: וכן פואה מין צבע. פערבער רעטהע בל"א: של עידית הגדילה בשדה שמינה. שג"כ נוח לעקרה: ב"ש אומרים עוקרין אותן במארופות שפאטען: של עץ ולא של ברזל. דמחזי כעובד הקרקע: וב"ה אומרים בקרדומות של מתכות נ"ל דבכל דוכתא לא חיישי ב"ה לרואים בשביעית. מדהותר דבר זה בזמן שביעית לכל. כולם יודעים דבהיתר עושה מיהו במרא של ברזל גם ב"ה מודה דאסור. דעכ"פ בעי שינוי קצת. כדמוכח מ"ה: ומודים בפואה של צלעות הגדל בצדדי השדה. א"נ בין הסלעים שאין דרך לזרוע שם דבר אחר. מקומו מוכח דאינו עובד השדה:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 5:13-21