Sheviis 5:7 — How Many Jugs a Potter May Sell
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 5 › Mishnah 7זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ה׳ ‹ משנה ז׳
How Many Jugs a Potter May Sell
מְכִירַת כַּדִּים בַּשְּׁבִיעִית
Mishnah שביעית ה׳:ז׳ · Sheviis 5:7
הַיּוֹצֵר, מוֹכֵר חֲמִשָּׁה כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר.
וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר.
וּמוֹכֵר לְנָכְרִים בָּאָרֶץ,
וּלְיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ:
A potter may sell five oil jugs and fifteen wine jugs, since it is normal to bring [that much] from hefker.
And if he brought more than this, it is permitted.
And he may sell to gentiles in the Land,
and to Jews outside the Land:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
How Many Jugs a Potter May Sell▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| How many jugs may a potter sell a buyer during Sheviis? | Five for oil, fifteen for wine | שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר — that is the normal amount one brings in from hefker |
| And if he brought in more than this? | Mutar | — |
| And who may buy from him without limit? | Nochrim in Eretz Yisrael; a Yisrael — only outside Eretz Yisrael | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (11)▾
היוצר. אמן העושה כלי חרס מוכר אפלו לחשוד על השביעית חמש כדי שמן וחמש עשרה כדי יין, וליכא למיחש שמא רוצה כלם לשמן או כלם ליין, שנכרים הן אותם של יין מאותם של שמן, שהעפר שעושים ממנו כדי יין אינו דומה לעפר שעושים ממנו כדי שמן: ואם הביא יותר מכאן מתר. ולא חישינן שמא מן המשמר דשביעית הביא: ומוכר לנכרים בארץ. ולא חישינן שמא יחזר הנכרי וימכרם לישראל החשוד: ולישראל בחוצה לארץ. ולא חישינן שמא יוליכם בארץ, אי נמי שמא יכניס לתוכן יין ושמן של שביעית שהביא מארץ ישראל, דלא החמירו חכמים כל כך:
היוצר – an artisan who makes earthenware vessels sells even to be suspected [of violating] the Seventh Year five pitchers of oil and fifteen pitchers of wine, and there is nothing to be anxious about lest perhaps he wants all of them for oil or all of them for wine, for they are recognized – those of wine from those of oil, that the dust that the wine pitchers make is not similar to the dust that the pitchers of oil makes from them. ואם הביא יותר מכאן מותר – and we don’t concern ourselves lest from that he brought that which is preserved from the Seventh Year. ומוכר לגוים בארץ – and we don’t concern ourselves less the heathen will go back and sell them to an Israelites that is suspected [of violating the Sabbatical year]. ולישראל בחוצה לארץ – and we don’t concern ourselves lest he bring them into the Land [of Israel]; alternatively, lest he place within them wine or oil of the Seventh Yar that he brought from the Land of Israel, for the Sages were not that stringent.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 5:7
Introduction This mishnah deals with a potter who wants to sell jars to a customer during the seventh year. Again, he may not sell more than the amount normally needed for personal usage. As a reminder, during the sabbatical year one can harvest fruit that grows on its own and use it for personal needs. But one may not sell the produce nor may one store it beyond the time when such produce can be found in the fields. Produce found in the fields is considered ownerless, no matter who owns the field. The potter may sell five oil-jars and fifteen wine-jars, for this is the usual amount one collects from ownerless produce. A potter can sell up to five oil jars and fifteen wine jars, for this is a usual amount that a normal person would need to collect ownerless olives and grapes from the field and turn them into oil and wine. But if he brought more, it is still permitted. If the person gathering the ownerless oil and wine brought in more olives and grapes than just five oil-jars or fifteen wine-jars worth, then one still may use this olive oil and wine. For instance, if I go to your house and you have gathered more than this amount I can still eat your food, as long as you are not making a business out of it or keeping it longer than is allowed. Nevertheless, it is still prohibited for a potter to sell more than five oil jars or fifteen wine jars because we could assume that a greater amount would be used to market the oil or wine. He may also sell [more jars] to Gentiles in the land of Israel and to Jews outside of the land. The laws of sheviit apply in the land of Israel to Jews only. Therefore, a potter can sell whatever he wants either to a non-Jew living in the land of Israel or to a Jew living outside the land. He is not responsible if the non-Jew should subsequently sell the jars to a Jew or a Jew should bring them to the land of Israel and use them there against the halakhah. There is, after all, a limit to a person’s responsibility to not aid others in transgressing. Another example would be that while the potter cannot sell the jars in the seventh year, he can sell them in other years, even though they may be used eventually in the seventh year.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 5:7
חמש . קודם לחמש עשרה, משום הכי הקדים שמן ליין, שלא כסדר הכתוב, וסדר בשולם. ועוד בחמש עשרה יש בו רבותא יותר מחמש:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 5:7
(י) מתר. למכר לו כלים לפי מה שהביא, ולא נחשדהו שמא הביא מן המשמר באוצר פרות: (יא) ומוכר כו'. תקון דברי זאת המשנה, מוכר לנכרים בארץ, יתר מכן, ולישראל בחוץ לארץ:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 5:7
ואם הביא יותר מכאן מותר. פי' ה"ר יהוסף ז"ל אין נראה לי דקאי על המביא כי מה עניינו לכאן אלא נראה לי דה"ק לא ימכור לו בתחלה אלא זה השיעור מפני שאין דרך להביא אלא כזה השיעור ומכל מקום אם עבר הבעל הבית והביא יותר אין אנו אומרים לא ימכור כלים יותר ויאבדו אלא מותר למכור לו כלים יותר כדי שלא יפסיד פירות שביעית וצ"ע ע"כ. ומוכר לעובדי כוכבים בארץ. ואפילו יותר מזה ולישראל בחו"ל ואפילו מן הקנוי בארץ. כך הוא בירושלמי וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דהכי פירושא ואפי' שהכדים שמוכר לו בח"ל הן קנויין בארץ וה"א דכיון דמארץ ישראל הן שמא יכנס ישראל החשוד בארץ ויראו הכדים של הארץ בידו ויחשדוהו שבארץ ישראל קנאן קמ"ל כיון שמוכרן לו בח"ל שרי ע"כ:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 5:7
היוצר – היוצר מוכר כלי חרס. כלי החרס נעשים מאדמה מקומית שהיא חומר גלם זול ביותר, ואף עבודת היוצר הייתה זולה. על כן כלי החרס היו זולים ושבירים. מהמשנה משמע שאדם קונה כלי חרס לשימוש שוטף, והאפשרות שקונים אותם עבור השנה הבאה אינה נלקחת בחשבון. אותו הכלל חוזר: אם ניתן לפרש את המכירה כפעולה לצורך מותר, היא מותרת, אך אם היא נועדה במובהק לאיסור, היא אסורה. הכלל ההלכתי הוא שפרות מטע הזיתים או הכרם הם הפקר, וכל אדם רשאי לאסוף מהם לשימושו השוטף. הכלל שנעסוק בו בפירושנו לפרק ט משנה ג הוא שכל זמן שהפרות מצויים בשוק מותר לאדם לאסוף ולאגור מהם, וכשכלו מן השוק עליו "לבער" את הפרות, כלומר להפקירם. כפי שנראה בפירושנו, הפקר זה התפתח לפעולה סמלית ולמעשה ניתן היה להמשיך ולשמרם. זאת ועוד, מדור אושא ואילך טושטשה החובה לבער את העודפים. כנראה הייתה הלכה מיוחדת בכל הנוגע ליין ושמן. כל יתר הפרות נועדו לאכילה כפרות טריים, ולכן סוף העונה הוא סוף זמן אכילתם. אבל יין ושמן נאגרו לאכילה במשך כל השנה. מסתבר שהכלל היה שמותר לאגור יין ושמן כדי תצרוכת שנה שלמה, אך הלכה זו אינה נאמרת במפורש. מוכר חמש כדי שמן – חמישה כדי שמן הם תצרוכת סבירה לשנה. וחמש עשרה כדי יין שכן דרכו להביא מן ההבקר – כנוהג המקובל והמותר של הבאת יין ושמן. מן ההבקר – וביתר עדי הנוסח המשקפים את נוסח בבל: "הפקר". זו כמות היין (או השמן) שאדם מביא מפרות שביעית שהם הפקר. בשנה רגילה אדם מביא לביתו את כל הכמות שגדלה בשדותיו. אם הביא יתר מכן מותר – הכמות הנזכרת היא הנורמה, אבל אם הקונה מסביר למוכר שהשנה הביא יותר יבול מסיבות כלשהן, כגון שמשפחתו גדולה יותר, או שהיא צורכת יותר יין או שמן, מותר ליוצר להאמין, לקבל את ההסבר ולמכור לו כרצונו. הירושלמי (לו ע"א) שואל כיצד מבחינים בין כדי יין ושמן, ומסביר שלכל סוג צורה משלו. ניתן היה להבין כאילו כדי יין שונים לחלוטין מכדי שמן. הנחה זו מופרזת. בכדי יין מרכיב מיוחד, והוא נקב זעיר במגופה (פקק הכלי) או בחלקו העליון שנועד לאפשר יציאת הגזים הנוצרים בעת תסיסת התירוש. כלים מעין אלו נמצאו, אם כי הם נדירים למדי. לכדים שנמצאו בארץ נפח פחות או יותר קבוע (20-15 ליטר), ובדרך כלל קשה לאבחן הבדלים ברורים ביניהם, והרושם הוא שכל יתר הכדים אחידים פחות או יותר. אמנם ייתכן שאכן הסבר הירושלמי ראלי, ורק המחקר המודרני טרם הצליח לעמוד על ההבדלים בין כדי שמן וכדי יין. הבדלים אלו אינם חייבים להיות שימושיים, ואולי מקובל היה שצורה מסוימת של ידית מאפיינת כדי יין דווקא. ברם ייתכן גם שההלכה במשנה היא עקרונית. אם הקונה אומר "מכור לי עשרה כדי יין" – היוצר צריך לסרב לו. אבל אם הוא קונה כדים סתם – היוצר רשאי למכור לו, שהרי אולי הוא זקוק להם לשמן וליין ואולי גם למוצרים אחרים, שהרי בכדים כאלו העבירו גם דגנים, דבלים ומוצרים רבים נוספים. הווה אומר שההלכה במשנה היא עקרונית, ובאופן מעשי ניתן היה לעקוף אותה ללא קושי. אכן כך גם צריך להבין את הירושלמי. המקשה שואל "וחש לומר שמא החליף?", ורבי יונה עונה שכדי היין שונים מכדי שמן. הרי גם המקשה הכיר את כדי היין והשמן, אלא שהוא שואל מכיוון שהכדים דומים, ומנסה לברר כיצד ניתן לאכוף את ההלכה שבמשנה. רבי יונה מתרץ כאילו תירוץ ראלי, אבל התירוץ אינו ראלי אלא ספרותי. מטרתו להפוך את ההלכה העקרונית במשנה להנחיה אופרטיבית שניתן לעקוב אחר מימושה. ייתכן גם שהתירוץ של רבי יונה מועבר מסוגיה אחרת, כגון זו של הירושלמי במסכת עבודה זרה, שם מדובר על חשש של החלפה בין קנקנים ישנים לחדשים (ירו', עבודה זרה פ"ב ה"ד, מא ע"ד). שם כמובן אין דיוננו מופיע, אבל הוא היה יכול להשתבץ שם. מכל מקום קשה לראות את הסברו של רבי יונה כאן כראלי, ובכלל קשה לראות את ההלכה שבמשנה כהנחיה מעשית ליוצר, ולדעתנו יש לפרשה כהלכה עקרונית המיועדת למצב שבו הקונה והמוכר יראי שמים ושומרי מצוות. לפי ההסבר שהצענו למשנה, חמישה כדי שמן הם תצרוכת שנתית. כלומר, 100 ליטר אמורים לספק את צרכיה של משפחה גרעינית (או מורחבת מעט), וכן 300 ליטר של יין. בידינו נתון נוסף להערכת תצרוכת היין והשמן. המשנה קובעת שמחיר סעודתו של עני, כלומר מחיר שתי סעודות של אדם רגיל מישראל 29 ראו לעיל, פירושנו למ"ב. , הוא "חצי לוג יין, רבי עקיבא אומר: רביעית, רביעית שמן, רבי עקיבא אומר: שמינית" (משנה, פאה פ"ח מ"ה). בסאה שישה קבים ועשרים וארבעה לוגים. אם כן מחיר סעודה ליום הוא אחד חלקי ארבעים ושמונה של סאה יין, או אחד חלקי תשעים ושישה של שמן. רבי עקיבא מוריד את המידות בחצי. לכלכלה שנתית, בשנה שבה 354 ימים, זקוק אפוא אדם ל- 7.375 סאה של יין, שהם 73 ליטר, 5-4 כדים של יין 30 החישוב מבוסס על ההנחה שסאה היא כעשרה ליטר, ראו הנספח למסכת פסחים. . אם כן חמישה עשר כדי יין מייצגים ערך כספי השווה פי שלושה מכלכלת אדם לשנה, כדי כלכלת משפחה גרעינית. כל החישובים הם כמובן אומדן בלבד. במקביל, לפי משנת פאה ומקבילותיה כלכלת יום היא מחיר רביעית שמן, ויוצא שהשמן יקר פי שניים מהיין. יש אפוא צורך ב- 3.7 סאה, וניתן לאגור אותם ב 3-2- כדים. נתון זה אינו משמעותי, להוציא את העובדה שיוצא ממנו שבאגירת חמישה כדי שמן יש כדי לקנות חצי ממצרכי המזון למשפחה גרעינית של ארבע נפשות. לא כאן המקום לבירור הכלכלי המדויק (עלות הדיור, מסים, צרכים אחרים וכן הלאה), אבל ברור שאגירת היין היא מעטה, ואגירת השמן משמעותית ביותר מבחינה כלכלית, ומתארת משפחות אמידות. משנה אחרת מציעה את צריכת האוכל השבועית של אשת העני, שהיא סתם אישה מישראל. זו צורכת חצי לוג שמן לשבוע (אחד חלקי ארבעים ושמונה של סאה), ואינה צורכת יין כל עיקר 31 משנה, כתובות פ"ה מ"ח כפי שנפרשה, אם נזכה לכך. ראו ספראי, הכלכלה, עמ' 107-104 , ושם גם ספרות נוספת. . לפי חישוב זה, משפחה גרעינית של ארבע נפשות צורכת שני לוג לשבוע, שהם 1 לוג (4.2 סאה) לשנה 32 נלקחה בחשבון שנה של 354 יום (קצת יותר מחמישים שבועות), זאת מתוך ההנחה שהשנה השביעית אינה מעוברת. . כמות מעין זו ניתן לאגור בשני כדים גדולים (של עשרים ליטר) או בשלושה כדים קטנים יותר. אם כן, הרי שהמשנה מאפשרת אגירה בכמות גדולה, יותר מפי שניים מהצריכה של משפחה גרעינית, ואף יותר מהצריכה של משפחה מורחבת קטנה 33 לגודל המשפחה ראו ספראי, המשפחה; רובין, קץ החיים, עמ' 102-93 . . זוהי אפוא המשמעות של ההגדרה במשנה הקודמת "לאסור ולהתיר". כמות זאת עדיין נחשבת סבירה, ומעבר לכך זו אגירה מופרזת. לפי משנתנו, כמות היין שצרכה המשפחה היא פי שלושה מכמות השמן שצרכה. לפי אותו חשבון (100-75 ליטר יין בחמישה כדים), כמות זו משמעה 0.84-0.63 ליטר ליום למשפחה. נשים לא שתו יין (משנה, כתובות פ"ה מ"ח ומקבילות), ואף ילדים מיעטו לשתות יין. אם כן כמות זו נועדה לגבר, והיא מייצגת צריכה גדולה למדי. את היין שתו מזוג ביחס של 1:2 או 1:3 , כלומר שמדובר בשתייה של 2.4 ליטר משקה ביום, וזו צריכה נדיבה למדי. אם מותר לשפוט לפי כמות האגירה של שמן, הרי שכמות יין כזאת נחשבה לאפשרית, אך בפועל הייתה בערך פי שניים מצריכה רגילה. החישובים הכמותיים מאפשרים אפוא להעריך את המשמעות הכמותית של ההגדרה "לאסור ולהתיר". חישובים אלה מתעלמים מאפשרות של משפחה גרעינית גדולה יותר, וכמובן גם מאירוח. ומוכר לגוים בארץ – הגוי אינו שומר על דיני שביעית, אבל גם אינו חייב בהם, ולישראל בחוצה לארץ – בחוץ לארץ אין חובה לשמור על דיני שביעית, אם כי על העבודה בסוריה הוטלו מגבלות 34 ראו פירושנו לדמאי פ"ב מ"א. . ברם מגבלות אלו אינן מונעות אגירת תוצרת שגדלה, מן הסתם, בשדות נכרים. מכל מקום, המינוח "חוץ לארץ" אינו מתייחס לסוריה.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 5:7
תיקון דברי זאת המשנה מוכר לנכרים בארץ יתר מיכן ולישראל בחוצה לארץ ולא נהיה חוששין שמא ימכור הנכרי לישראל או יקנה ישראל חוצה לארץ וילך לארץ ישראל שהעיקר בידינו אחזוקי באיסורא לא מחזקינן:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 5:7
יוצר. אומן שעושה כלי חרס ה' כדי שמן ט"ו כדי יין בירושלמי (שם) פריך והא יש לומר שמא החליף א"ר יונה ניכרות הן אלו של יין ואלו של שמן וא"ר עולא אדרא דאלו חכימא פי' שמא החליף לומר שקונה לצורך יין ושמן והוא קונה הכל לצורך יין או הכל לצורך שמן ומשני ניכרות הן משונות של יין משל שמן ור' עולא משני דאדרא דאלו חכימא אדרא ל' עור כמו אדרייתא דתבנא דפרק ד' דנדרים (דף כה.) ופירש בערוך שהביאו עורות של בהמות מליאות תבן וסבור הנחש שהן בהמות ובלען והכא משל בעלמא הוא כלומר קרקע של אלו ניכר משל אלו דמאותו קרקע שעושין כדי יין אין עושין כדי שמן: ואם הביא יותר. מכשיעור זה מותר ולא חיישינן דילמא מן המשומר דשביעית: ומוכר לנכרים בארץ. אפי' טובא ולא חיישינן דילמא אתי לזבוני לישראל: ולישראל בחו"ל. ולא חיישינן שמא יוליכם בארץ. משמע שהוא רוצה לומר אע"פ שכונס בו הרבה מיין ושמן שהביא מארץ ישראל:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 5:7
בתוי"ט ד"ה ואם הביא יותר כו'. תמה על הרמב"ם שהשמיט לבבא זו. ונעלם מכ"ת שהביאה בפ"ד הכ"ד לכוונה אחרת ע"ש:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 5:7
[*ואם הביא יותר מכאן מותר . לשון הפי' שהזכרתי. מותר למכור לו כלים לפי מה שהביא ולא נחשדוהו שמא הביא מן המשומר באוצר עכ"ל. ואני תמה על הרמב"ם שהשמיט לבבא זו בפ"ח מהלכות שמטה]: ומוכר לנכרים וכו' . לשון הרמב"ם תיקון דברי זאת המשנה מוכר לנכרים בארץ יתר מכן ולישראל בח"ל:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 5:7
היוצר טעפפער: מוכר חמש כדי שמן כדים לשמן: וחמשה עשר כדי יין המיוחדים ליין. דרק שיעור מועט כזה הכי אורח' להביא מהפקר משום דיד כל אדם שוה לזכות בפירות אלו של הפקר לא יגיע לכל א' רק מעט ולא חיישינן שיקח כולם לשמן. דאינן ראויים לכך. דמעפר אחר נעשים: ואם הביא החשוד: יותר מכאן מותר למכור לו כלים ותלינן שמהפקר הביאם [כך פי' הר"ש והר"ב. ותמה רתוי"ט שלא הביא הרמב"ם דין זה [שמיטה פ"ח. ה"ה] ואני תמה יותר על פי' זה. דכיון שאם הביא החשוד יותר מזה תלינן שמההפקר הביא ומותר למכור לו כלים יותר מהשיעור. א"כ כ"ש כשקונה סתם נתלה שלהפקר קונה או לשנה הבאה כמו באינו חשוד. אמנם הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ד] הביא דגם חבר שזוכה מהפקר. לא יביא מההפקר לביתו רק ה' כדי שמן וט"ו כדי יין. משום חשדא. וסיים ואם הביא יותר מזה מותר. וא"כ י"ל דמשום קושיתינו הנ"ל מיאן הרמב"ם לפרש דאם הביא יותר מזה וכו' דלהוי קאי אחשוד כברישא. אלא אחבר שמביא מהפקר קאי. וה"ק תנא. אע"ג דחבר שהביא יותר מזה מותר. דתלינן שמהפקר מביא. אפ"ה בחשוד לא תלינן. ולפ"ז יפה הביא הרמב"ם הדין בהחבר [פ"ד] ולא בחשוד [פ"ח]: ומוכר לעובדי כוכבים בארץ כלים האסורים למכור: בחוצה לארץ שאין שם דין שביעית. ול"ח שיחזור וימכרם לחשוד בארץ. דהו"ל לפני דלפני. ואף דלישראל אפי' לפני דלפני אסור [כתוס' ע"ז דט"ז] עכ"פ אין מחזיקין איסור ממקום למקום [כנדה ד"ג] כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 5:33-39