Sheviis 5:6 — Tools a Craftsman May Sell during Shemittah
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 5 › Mishnah 6זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ה׳ ‹ משנה ו׳
Tools a Craftsman May Sell during Shemittah
מְכִירַת כֵּלִים בַּשְּׁבִיעִית
Mishnah שביעית ה׳:ו׳ · Sheviis 5:6
אֵלּוּ כֵלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית,
מַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ,
הָעוֹל,
וְהַמִּזְרֶה,
וְהַדָּקָר.
אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ.
זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר.
לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר, מֻתָּר:
These are the tools that a craftsman may not sell in Sheviis:
a plow and all its parts,
the yoke,
the winnowing fork,
and the [digging] hoe.
But he may sell a hand-sickle, a harvesting sickle, a wagon and all its parts.
This is the rule: anything whose use is designated for a transgression is forbidden.
[Anything used] for both a forbidden and a permitted [purpose] is permitted:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Tools a Craftsman May Sell during Shemittah▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Which tools may a craftsman not sell during Sheviis? | A plow and all its parts the yoke the winnowing fork the digging hoe | — |
| And which may he sell? | A hand-sickle a harvesting sickle a wagon and all its parts | — |
| What is the rule (zeh haklal)? | A tool only for forbidden work — assur; for both forbidden and permitted — mutar | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (11)▾
שאין האמן רשאי למכרן בשביעית. למי שהוא חשוד על השביעית, אבל למי שאינו חשוד שרי, דאינו קונה אלא להצניע עד [אחר] שביעית: מזרה. שזורין בו התבואה בגרן : דקר. כמין יתד של ברזל שקורין קולטרו בלע"ז, והוא עשוי לחפר בו את הקרקע, לשון וידקר את שניהם (במדבר כה): מגל יד ומגל קציר ועגלה. מתרין, שמא הוא [רוצה] לקצר מן ההפקר ולהביא בעגלה למאכל ביתו, ואין אסור אלא להביא הרבה לעשות אוצר :
שאין האומן רשאי למכרן בשביעית – for someone who is suspected [of violating] on the Sabbatical/Seventh Year , but for someone who is not suspected, he perfmitted for he doesn’t acquire but rather stores it away/hides it until [after] the Seventh Year. מזרה (winnowing fan) – that scatters/winnows the grain in the granary/threshing floor. דקר (pronged tool/mattock) – a kind of iron handle of a tool/peg is called KOLTERO in the foreign language, and it is made to dig the ground with it, such as the language (Numbers 25:8): “[he (Phinehas) followed the Israelite into the chamber] stabbed both of them [the Israelite and the woman, through the belly].” מגל יד ומגל קציר ועגלה – they are permitted [to be sold] lest he [wishes] to reap from that which is ownerless and to bring [it] in a wagon for the food of his household, but it is not prohibited other than to bring a lot to make a storehouse.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 5:6
Introduction This mishnah deals with selling implements which could be used to transgress the laws of the sabbatical year. The rabbis did not allow one person to aid another to transgress by selling to that person a tool which he could use to transgress another commandment. We should note that according to commentators, the mishnah refers to selling these things to someone who is suspected of not observing the laws of the shemittah. These are the implements which a craftsman may not sell in the seventh year: A plow and all its [accompanying] implements, a yoke, a winnowing-fan, and a pickax. This section contains a list of implements that are only used for labors prohibited on the seventh year. The plow and the yoke are used for plowing which is clearly forbidden. The winnowing fan is used to separate wheat from chaff. While this is permitted, it is only permitted in small, personal quantities. Since this type of fan is used for large quantities of wheat or other grain, one cannot sell such a fan on the sabbatical year. The pickax was used to dig holes, which was also forbidden. But he may sell a sickle used by hand, a scythe, and a cart with all its implements. This section lists implements which could be used to perform prohibited labors but also could be used to perform permitted labors. One may assume that the person to whom one sells will use them appropriately and hence they may be sold on the seventh year. A hand sickle would be used to harvest a small amount, for personal use, which one may do on the sabbatical year. Similarly, a scythe would be used for smaller amounts and is permitted. The cart can be used for forbidden work, but could also be used to transport things that one is allowed to carry. This is the general principle: any tools designed for work involving a transgression [in the seventh year] is prohibited; but if for a forbidden and a permissible purpose, it may be [sold]. This is the general rule that summarizes the details found in the previous two sections. It is not unusual for the Mishnah to provide both a general rule and detailed examples.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 5:6
אלו כלים וכו' המחרישה וכל כליה, העול והמזרה . הם כלים המיוחדים לעבודה האסורה בשביעית דווקא, ואף העול צ"ל דהוא עול משונה המיוחד לשוורים החורשים, אבל הדקר הוא מיוחד לחפור בארץ, ויש כמה חפירו' המותרות בשביעי' ואפילו הכי אסור, משום דלא מקרי לאיסור ולהיתר, להיות כי רוב מלאכתו לאיסור קאי, ולא שייך ביה טעם זכייה מן ההפקר כמגל ודומיו משום הכי בשדה אחר המזרה:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 5:6
(ו) שאין האמן רשאי כו'. אמר הכתוב (ויקרא יט) ולפני עור לא תתן מכשל, רצונו לומר למי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע לא תעזר אותו להוסיף בעורונו ותוסיף להרחיקו מן הישר, ומפני זה אסור לעזר עוברי עברה ולא יתקנו להם כלים, אבל ראוי לקלקל להם. לשון הר"מ: (ז) כלומר דוקא בגרן דהינו הרבה, אבל כשיזרה מעט לא יזרה במזרה כלל. תוספות יום טוב: (ח) דהא לאכלה כתיב. וכתב הר"מ וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצר, שלא יקצר כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל: (ט) מגל יד הוא חרמש קטן שיקטף כמלא היד. והך מגל יד דקצירה לאו לענין תבואה וקטנית וכן ירקות דדרך לזרעם בגנות ואסורים משום ספיחים, דהנך אסור לקצרן כדלעיל משנה ד'. אלא דתלינן שיקצר העשבים שאין זורעים אותם רב האדם כגון הפיגם דריש פרק ט'. ומגל קציר ידוע. הר"מ. ורצונו לומר שהוא מגל סתם, והינו חרמש:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 5:6
אבל מוכר הוא מגל יד. וטעמא שאין אסור אלא הרבה. לשון התי"ט וכתב הרמב"ם כו' דכל הספיחין אסורין באכילה ובכללן תבואה וקטנית וכו'. וא"כ הך מגל יד דקצירה לאו לענין תבואה וקטנית דדרך לקוצרם דהנהו אסור לקוצרן כדלעיל מ"ד עכ"ל: ולענ"ד אין צ"ל כן דאף לפי מה שכתב הרמב"ם דספיחי תבואה וקטנית אסורין באכילה [פ' ד' הל' י'] במה דברים אמורים בשגדלו בשביעית. אבל אם הביאו שליש לפני שביעיא. כבר ביאר הרמב"ם ז"ל שם [הל' ט'] שיש להם כל דין פירות ששית. אע"פ שקוצרן ואוספם בשביעית: א"כ הא משכחת לה נמי דבעי כלי קצירה לתבואה וקטנית דהיתר. וכה"ג אפשר דאפי' טובא נמי שרי. אחר שיש להן כל דין פירות ששית שיכול לאוספן הרבה ולאוצרן. מסתברא דאף קצירה מרובה לא נאסרה בהם. שאין איסור קצירה בשביעית אלא בפירות שביעית: ואם אעפ"כ אסור לקצור הרבה. גזרה דרבנן היא. אבל מ"מ קצירה מועטת לא ס"ד דליתסרא בהו: ומ"ש דהנהו אסור לקוצרן ר"ל תבואה וקטנית כיון דדרך לקוצרן כדלעיל מ"ד. הוא תמוה מאד שעירב ב' דברים שאין להם ענין זה לזה. דהיכן נזכר לעיל מ"ד מתבואה וקטנית שדרך לקוצרן. והלא בלוף איירי שהוא ממיני ירקות. ולא נאסר מפני שדרך לקוצרו. אלא ודאי אין דרכו בקצירה כדכתיבנא ומשום דאורחיה בעקירת השורש. משו"ה בעי שינוי בעקירה דווקא. וקצירה אפי' כדרכה איכא למימר דמשתריא ביה וכמ"ש לעיל. ותבואה וקטנית דאסורין בקצירה. לאו ה"ט משום דדרכן בכך ובעו שינוי. דהא אפי' ע"י שינוי לא אשתרו ספיחי שביעית. ע"כ אין עיקר לדבריו הללו ומיחוורתא כדאמרן:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 5:6
והדקר. י"ס והדקל. בלמ"ד. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ונ"ל דהכל א' שכן מצינו שהרי"ש מתחלפת ללמ"ד כגון גרעינים גלעינים: דקר. פי' ה"ר שמשון ז"ל שהוא את בלשון מקרא כדכתיב וכתתו חרבותם לאתים. והרמב"ם ז"ל פי' מחרישה הוא האת: מגל יד. מצד א' סכין ומצד א' מגל והכי מפ' בהכל שוחטין: זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה. יש ספרים דגרסי לעבודתו והיא היא:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 5:6
משנה זו ושאר המשניות עד סוף הפרק הן חטיבה חדשה הבאה לברר את מערכת היחסים עם החשודים על השביעית ועם הנכרים העובדים בקרקע בשנה השביעית. פרט אחד ממערכת זו נזכר במשנה ג של הפרק הקודם אגב עניין אחר. ניכר שהמשנה שם והחטיבה בפרקנו מקורן באותה משנה קדומה, והעורך של המשנה ליקט ממנה קטעים לצרכיו. ההלכה התנאית והאמוראית נקבעה בחברה שמעמדה של הדת בה היה קשה. במשך כל תקופת המשנה והתלמוד היה העם יהודי תחת שלטון אימפריאלי נכרי, ותחת עולה של התרבות ההלניסטית-רומית. התרבות הזרה הייתה גורם מתחרה במישור התרבותי והחברתי. הבחירה להיות יהודי הייתה בחירה להשתייך למיעוט ולמעמד הנמוך. על כן הפיתוי לצאת ממסגרת החברה היהודית היה גדול, ושכרו היה בצדו. הציבור היהודי נהנה מאוטונומיה, אך לא הייתה חובת השתייכות לחברה היהודית. שלא כמו בימי הביניים היה האדם יכול להחליט לצאת ממסגרת החברה היהודית, והדבר לא חייב אותו להצטרף לדת או לחברה אחרת. על כן ההשתייכות למסגרת ההלכתית הייתה רצונית. בתנאים אלו לא היה אפשר לחדד את מערכת היחסים עם עוברי העבירה, ובוודאי לא עם עמי הארץ שהיו רוב מניינה ובניינה של החברה היהודית. לפני חכמים לא עמדה הברירה של מלחמת תרבות, שכן זו הייתה משסעת את החברה היהודית ואת מנהיגותם. לאור הקדמה זו באנו לבחון את ההלכות שבמשניות שלפנינו. אלו כלים שאין האמן רשיי למוכרן בשביעית – האומן הוא בעל המלאכה, וכאן מדובר בבעל מקצוע שהכין כלים מורכבים. מחרשה וכל כליה – מחרשה היא הכלי שרותמים לבהמה ובה חורשים. החרישה נאסרה בשביעית, על כן כל מכירת מחרשה בשנה השביעית היא בבחינת סיוע ישיר לעובר עבירה. ההנחה הכלכלית היא שאדם קונה את מה שהוא צריך לשימוש מידי. המערכת אינה מכירה מצב שאדם מכין בו לעצמו מכשור לטווח ארוך. תנאי מסחר אלו מאפיינים מערכת שבה המסחר מצומצם. כלי המחרשה מוכרים לנו ממקורות ומן הממצא והם העול, יתד המחרשה, הקנקן שבו שופכים את הזרעים 26 ראו למשל מדרש תהלים, יב א, עמ' נג. , כלי הרתמה ומרכיבים נוספים. העול – העול הוא החלק המחבר את גוף המחרשה עם הבהמות. המיזרה – המזרה הוא הכלי שבו זורים בגורן. לאחר הדיש בגורן מתקבלת ערמה ובה גרעינים, מוץ וגבעולים. הזורה מניף במזרה חלקים מהערמה מול הרוח. הרוח סוחפת את הגבעולים והמוץ הקלים, והגרעינים הכבדים שוקעים במקומם. והדקר – בכמה עדי נוסח ( ג 9 , ג 11 , ל , פ): הדקל. איננו מכירים כלי בשם דקל, ולכן יש להעדיף את הנוסח "דקר". לפי שמו הדקר הוא כלי דקירה. החילוף משקף מן הסתם ביטויים המאפיינים אזורים שונים תוך חילוף ל' ו-ר' המוכר לחוקרי לשון, ואף בעל מלאכת שלמה הציע זאת. הכלי נזכר במשנת ביצה בעניין כיסוי הדם; מתחחים עמו את הקרקע (ביצה פ"א מ"ב), ולעתים הוא ניצב מוכן כשהוא אפילו תקוע כבר בקרקע. קשה להניח כי משנתנו מתכוונת לדקר זה, שכן היא עוסקת בכלים של חרישה וקציר. יתר על כן, להלן נראה שאסור למכור רק כלים שהם כלים מובהקים של עבודות אסורות, ואילו הדקר משמש גם לעבודה מותרת, ואולי אף בעיקר לעבודה מותרת. על כן נראה שהכוונה כאן לכלי בשם "דיקרן". המקורות התנאיים מזכירים את ה"אלה", שהיא גם כלי נשק וגם כלי המציין את סיום העבודה בערמת הגרעינים אחרי המזרה (משנה, שבת פ"ו מ"ד; תוס', תרומות פ"ג הי"א). בסוף העבודה נעצו את הדיוקרן בראש הערמה כך שלא יוכל אדם לקחת מהערמה מבלי שהבעלים ירגישו בכך. הירושלמי הוא המקשר את שני הכלים (ירו', שבת שם, ח ע"ג). בדיוננו במשנת שבת זו פירשנו שהדיקרן הוא הדיוקרן, כלי עץ שבקצהו להב חד של ברזל, אך לא להב רגיל אלא בעל ראש כפול (דיו ביוונית משמעו שניים), לעתים אחד ישר והשני מעוקל. בהקשר חקלאי זהו כלי אופייני לעבודה אסורה, שכן עקירתו מסמנת את שלב סיום הזרייה ואת היות הגרעינים ראויים למאכל. אבל מוכר מגל יד – מגל הוא כלי שידיתו ישרה ולהבו מעוקל בחצי עיגול. ממשנתנו משמע שהיו מגלים שונים. מגל קציר משמש בעיקר לקציר תבואה, אך גם לקציר של עשבים, ומגל היד לחיתוכים שונים. לשני אלה עשוי להיות שימוש מותר, אך גם ניתן להשתמש בהם לקציר תבואת ספיחים, האסור. מגל קציר – ההבדל בין מגל יד למגל קציר נדון לעיל (פ"ד מ"ו) והתברר שמגל היד הוא קטן יותר (ירו', ביצה פ"ד ה"ג, סב ע"ג), כמו כן מגל הקציר היה משונן ומגל היד חד וחלק. עגלה וכל כליה – העגלה היא כלי תחבורה שבתנאי הארץ השימוש בו היה נדיר למדי. העגלה נזכרת לעתים מזומנות במקורות, אבל הרבה פחות מהחמור, ומתקבל הרושם שהחמור הוא כלי ההובלה הרגיל 27 ספראי, הכלכלה, עמ' 311-274 . . גם בפסיפסים וציורים מהארץ וסביבתה היא נדירה. הסיבה לכך פשוטה: גם בתנאי מישור ההובלה בעגלה הייתה יקרה יותר מההובלה בחמור, וכך יוצא מלוחות מחירים שהשתמרו מהמזרח. זאת משום שהעגלה הייתה רתומה לשני שוורים; קצב הליכתם אטי, ומזונם יקר. כושר הנשיאה של העגלה היה בסך הכול 90 סאה (900 ליטר, קצת יותר מ- 600 ק"ג חיטה – משנה, בבא מציעא פ"ה מ"ו), רק פי שישה מחמור. בגלל הקצב האטי והמעמס הנמוך הייתה ההובלה בעגלה יקרה יותר. אין צריך לומר שההובלה בעגלה הייתה אפשרית רק על כבישים סלולים, ואף אלו לא תמיד התאימו לעגלות. מן ההקשר ברור שבדרך כלל העגלה משמשת להובלת היבול מהשדה, אך השימוש בה אפשרי גם למטרות אחרות, המותרות בשביעית. עם זאת, בפסיפס אחד שמקורו מוטל בספק 28 ספראי וארליך, פסיפס. הפסיפס אמנם נמצא כיום בארץ ישראל, ולפי השמועה נתגלה בארץ, אך מקורו עלום, והוא נראה יותר כשייך לאסכולת מלאכת הפסיפסים בצפון אפריקה. מתוארת תמונה חיה של הובלת חבית ובה, מן הסתם, נוזלים. צמד שוורים, הראשון מצויר במפורט והשני בקווים של רמז, מושכים עגלה ועליה חבית. שני אנשים מטפלים בעגלה, האחד שומר על החבית הגדולה והשני מאמץ את כוחו ומושך את העגלה. נראה שהשוורים משכו את העגלה אל הבית, ועתה משחררים אותם מהעגלה. אדם אחד מושך אותם והשני מחזיק את החבית כדי שלא תיפול. אם אכן התיאור בפסיפס בא לתאר הובלת חבית (יין או שמן) מהמטע לבית, אזי הוא משקף את ההווי המתואר במשנתנו. משנתנו מצטרפת לראיות שעגלה שימשה בקטיף, אם כי כנראה רק לעתים רחוקות. זה הכלל – "זה הכלל" הוא בדרך כלל ניסוח מאוחר הבא להכליל פרטים שלפניו. ההלכה נוצרה מתוך הפרטים שצירופם יצר את הכלל. כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה – בכל יתר עדי הנוסח "לעבודה", ומן הסתם הכוונה לעבודה אסורה. מבחינת התוכן אין הבדל בין הנוסחים, אך נוסח כתב יד קופמן טוב ובהיר יותר. אסור – למכרו בשביעית; לאסור ולהתיר – לעבודה שכמותה לעתים מותרת ולעתים אסורה, מותר – למכור. מן המשנה משמע שאין למכור כלים אלו לסתם אדם בשביעית. אבל בירושלמי רבי יונה מצמצם את המשנה וקובע שאין למכור כלים אלו רק לחשוד על השביעית (לה ע"ד). יש בכך הקלה רבה, שכן סתם אדם אינו בהכרח חשוד, ומותר למכור לו למרות החשד הסביר שהוא מתכוון לעבירה. הירושלמי מבטא אפוא שני תהליכים. האחד הוא התגבשות הקבוצה החשודה על השביעית, והשני מגמה של הקלה. מסחר לסתם בני אדם מאפשר לאומן להמשיך ליצר ולמכור בשוק, ונמנע רק סיוע לחשודים בעבריינות. בביטוי "החשוד על השביעית" דנו במבוא. ראינו שהיו כאלו החשודים כבר בתקופת התנאים, אך מספרם גדל בתקופת האמוראים, ואז גם הפכו לקבוצה מוגדרת יותר. עם זאת המינוח "חשוד על השביעית" מופיע במשנה (להלן מ"ט) ובתוספתא (ראו להלן בפירושנו למ"ט), ואינו חידוש אמוראי. השאלה היא האם ניתן לראות בדברי רבי יונה פרשנות אותנטית למשנה, או שזו פרשנות המשקפת את תנאי החיים כפי ששררו במאה הרביעית, בימי רבי יונה. ההלכות בתוספתא מנוסחות ברובן בצורה המופנית לחשוד על השביעית, ואילו במשנה בדרך כלל הן סתמיות ורק במשנה ט נזכר החשד על השביעית.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 5:6
אמר הכתוב ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) ר"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע אל תעזור אותו להוסיף בעורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה ולא יתקנו להם כלים אבל ראוי לקלקל להם: ומחרישה. היא האת. והמזרה. הוא שיזרו בו התבואה. והדקר. הוא כלי ברזל לחפור הארץ: מגל יד. חרמש קטן שיקטף כמלא היד ומפני זה נקרא מגל יד ומגל קציר ידוע: ושאמר כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה. הם הדברים שאסור להתעסק בהם במלאכות שנעשו להם אלו הכלים בשנה שביעית כגון החרישה והקצירה שכל הכלים העשוין למלאכתם אסור למכרם בשביעית וזה אינו אסור אלא למי שהוא חשוד על השביעית אבל מי שאינו חשוד מותר למכור לו כל מה שיבקש לפי שהוא רוצה להצניעו ולהכינו למוצאי שביעית:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 5:6
ירושלמי (הל' ג) א"ר יונה כיני מתני' אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית לחשוד על השביעית מזרה שזורין בו גורן דקר קולטרא בלע"ז והוא את בלשון מקרא כדכתיב וכתתו חרבותם לאתים (ישעיהו ב׳:ד׳):
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 5:6
שאין האומן רשאי למוכרם . לשון הרמב"ם אמר הכתוב (ויקרא י״ט:י״ד) לפני עור לא תתן מכשול ר"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע לא תעזור אותו להוסיף בעורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה ולא יתקנו להם כלים אבל ראוי לקלקל להם: והמזרה . כתב הר"ב שזורין בו התבואה בגורן כלומר דוקא בגורן דהיינו הרבה אבל כשיזרה מעט לא יזרהו במזרה כלל: אבל מוכר כו' . וטעמא כתב הר"ב שאין אסור אלא להביא הרבה דהא לאכלה כתיב. וכתב הרמב"ם בפ"ד מה' שמיטה ע"פ ת"כ וזה שנאמר (שם כה) את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל . ועיין במ"ו פ"ח ומסיק עוד שם דכל הספיחים אסורים באכילה מדרבנן ובכללן תבואה וקטנית וכן ירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות. וא"כ הך מגל יד וכו' דקצירה לאו לענין תבואה וקטנית דדרך לקוצרם דהנהו אסור לקוצרן כדלעיל מ"ד אלא דתלינן שיקצור העשבים שאין זורעים אותם רוב האדם כגון הפיגם וכו' דרפ"ט והיינו לפי הר"מ בחיבורו אבל בפירושו יש פי' אחר ע"ש וגם הר"ב מפרש בענין אחר. ובכולהו משניות דתנן אסור בשביעית שכתב בהם הרמב"ם בחיבורו אסור משום ספיחי שביעית בכולהו פי' הר"ב אסורות בשביעית שיש להן קדושת שביעית ולא אשתמיט בשום דוכתא לאשמעינן דספיחים אסורים לאכול. מ"מ דינו של הרמב"ם דין צדק. כדמשמע בפסחים פ"ד דף נא ע"ב וע"ש בתוס': מגל יד וכו' . פי' הרמב"ם חרמש קטן שיקטוף כמלא היד ומפני זה נקרא מגל יד ומגל קציר ידוע ע"כ. ורוצה לומר שהוא מגל סתם והיינו חרמש כמ"ש במ"ד פ"ד דפאה ובמ"ו בפ' דלעיל:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 5:6
אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית למי שחשוד לעבוד האדמה בשביעית: העול והמזרה וואורפשויפעל לזרות בגורן: והדקר פפלוגאייזען לחרוש: אבל מוכר הוא מגל יד האקקמעססער לקטוף כמלא יד: ומגל קציר האנדזענזע: ועגלה וואגען. דבכל אלו נוכל לתלות שרוצה לקצור מעט מספיחים המותרים. שהן בהפקר. ולהביא לביתו: לאסור ולהתר מותר ונ"ל דה"ט דתלינן בהיתר. מדאזלינן בתר רובא דהיתירא שבעולם:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 5:26-32