Sheviis 6:1 — Three Lands for Sheviis
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 6 › Mishnah 1זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ו׳ ‹ משנה א׳
Three Lands for Sheviis
שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית
Mishnah שביעית ו׳:א׳ · Sheviis 6:1
שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית.
כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָבֶל, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב,
לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד.
וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה,
נֶאֱכָל, אֲבָל לֹא נֶעֱבָד.
מִן הַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים,
נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד:
There are three lands with respect to Sheviis.
All that those who came up from Bavel took hold of, from Eretz Yisrael to Keziv -
may neither be eaten nor worked.
And all that those who came up from Mitzrayim took hold of, from Keziv to the River and to Amanah -
may be eaten, but not worked.
From the River and from Amanah and inward,
may be eaten and worked:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית — Mishnayos 6:1 · 6:5 · 6:6
Summary Chartwhat does this mean?
Three Lands for Sheviis▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What is the rule in the land held by those who came up from Bavel — from Eretz Yisrael to Keziv? | Eating restricted — the full Shemittah rules — and no working the land | — |
| And what of the land held by those who came up from Mitzrayim — from Keziv to the River and to Amanah? | Eating free — working still forbidden | — |
| And what of the land from the River and from Amanah and beyond? | Eating and working both free | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (15)▾
שלש ארצות לשביעית. חלוקות לענין דין שביעית: כל שהחזיקו עולי בבל. עזרא וסיעתו כשעלו מבבל: לא נאכל ולא נעבד. שעבודת הארץ ההיא אסורה בשביעית, ואם נעבדה וגדלה אסור לאכל מאותן גדולים. פרוש אחר ועקר, לא נאכל לאחר שביעית בלא בעור, ולא נעבד בשביעית: מכזיב ועד הנהר ועד אמנום. כזיב משוך כלפי הצפון לצד מזרח, ורצועה יוצאת מעכו שיושבת ברבועה של ארץ ישראל במקצוע צפונית מזרחית, ואותה רצועה משוכה כלפי צפון והולכת עד כזיב, ורצועה אחרת משוכה מעכו כלפי מזרח ובה הנהר האמור כאן, ואלו השתי רצועות כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל: ועד אמנום. הוא הר ההר הכתוב בגבולות הארץ בפרשת אלה מסעי, תתאו לכם הר ההר מתרגמינן בירושלמי טורי אמנום, והוא בצפונה של ארץ ישראל לצד מערב אצל הים הגדול, וגם זו לא כבשו עולי בבל, הלכך נאכל לאחר הבעור, ולאידך לישנא אם נעבד בשביעית נאכל, דקדשה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, ולא נעבד, דלענין עבודה החמירו לאסר מדרבנן: מנהר ומאמנום ולפנים. כך כתוב בכל הספרים, וטפי הוה ניחא אי הוה גרסינן ולחוץ. ואפשר לפרש בדחק מהנהר ולפנים מתחלת הנהר ולפנים לצד הנהר חוצה לארץ, וכן מתחלת טורי אמנום ולפנים לצד ההר קרויה לפנים:
שלש ארצות לשביעית – they are divided for the matter of the law of the Seventh Year. כל שהחזיקו עולי בבל (all-of the land- that was occupied by those who returned from Babylonia)- Ezra and his followers when they came up from Babylonia. לא נאכל ולא נעבד (may not be eaten, nor the land cultivated) – for the working of this land is forbidden in the Seventh Year, and if it is worked and it grows, it is prohibited to eat from those things that grow. Another explanation, and this is the essence, it is not eaten after the Seventh Year without removal and is not cultivated in the Seventh Year. מכזיב ועד הנהר ועד אננום – Kezib is in a continuous line/stretched towards the north to the side of the east, and a strip goes out from Acre/Akko that sits/dwells on a square of the Land of Israel on the northeastern angle and that strip is drawn/stretched towards the north and goes until Kezib, and another strip is stretched from Acre/Akko towards the east and in it is the river mentioned here, and these two strips were conquered by those who came up from Egypt, and were not conquered by those who came up from Babylonia (following the first Exile in 586-516 BCE). ועד אמנום – this is Mount Hor that is written in the boundaries of the Land [of Israel] in the Torah portion אלה מסעי/”These were the marches [of the Israelites],” (Numbers 34:8): “From Mount Hor draw a line [to Lebo-Hamath, and let the boundary reach Zedad],” we translate in Aramaic in the Jerusalem [Talmud] the Mount of Amamum, and it is in the north of Land of Israel to the western side near the Great Sea (i.e., the Mediterranean Sea), and this also, those who came up from Babylonia did not conquer, therefore, it is eaten after the removal, and regarding the other language, if it (i.e., that land) was cultivated in the Seventh Year, it can be eaten, for the first holiness was sanctified only for that particular time, but was not sanctified for the future [days] to come , and is not worked, and regarding working [the land]/cultivation, they were more stringent to prohibit than the Rabbis. מנהר ומאמנום ולפנים – such is written in all the books, and more, would be pleasant if we had had the reading "ולחוץ"/gong to outside [the Land]/ But it is possible to interpret in a forced manner “from the river and beyond – to the side of the river outward to the Land, and similarly, from the beginning of Mount Amanum and beyond to the side of the Mount is called “beyond/inside.”
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 6:1
Introduction Our mishnah defines the territorial boundaries of the land of Israel with regard to the status of the produce grown in the sabbatical year. As we shall see, the Mishnah divides the land into three parts. [The land of Israel is divided into] three territories with regard to the sabbatical law. [Any produce grown in land] that was occupied by those who came up from Babylon, namely from Eretz Israel as far as Chezib, may not be eaten, nor [may its soil] be cultivated. The laws of the sabbatical year apply fully to any land occupied by the Israelites when they returned from the exile in Babylon. The southern border is called “Eretz Israel” and would seem to include all of the southern part of Israel. Chezib is north of Acco (my favorite beach in Israel is there it’s now called Achziv). The produce grown in this area cannot be eaten, which means that it must be eaten with the “sanctity of sabbatical produce.” One cannot store it once it can no longer be found in the fields. [Any produce grown in land] that was occupied by those who came up from Egypt, namely from Chezib to the river, and until Amonah, may be eaten, but [its soil] may not be cultivated. The laws of sheviit apply less fully to the land conquered by Joshua and those who came up from Egypt. This would include the land from Chezib to “the river.” Unfortunately, the mishnah does not answer what river it is talking about, and there are many different opinions as to the interpretation of this clause. According to Albeck, Amonah is the name of a mountain (see II Kings 5:12) which is opposite of Lebanon. There is a river that comes from the Amonah mountain and descends to Damascus. So “the river” and Amonah are actually the same place. The produce grown in this area may be eaten and it does not have the sanctity of sheviit produce. However, the land may not be cultivated. It is interesting that the Joshua’s conquering of this land did not bequeath permanent holiness to it. Once the Israelites were exiled, this land descended in holiness and since it was not reoccupied, it never recovered. From the river till Amonah and inwards, [produce] may be eaten and [the soil] cultivated. This section is also somewhat difficult to explain because the word, “inwards” is not clear. Albeck explains that this refers to the land between Amonah and the sea. This would include Tyre and Sidon, which are today on the coast of Lebanon. This land was never conquered by the Israelites and therefore the laws of sheviit do not apply there at all, even though many Jews may have been living there during the mishnaic period.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 6:1
בר"ש דמעלה בזמן הזה. נ"ב חייב:
Sefaria · Haggahot Ya'avetz on Mishnah Sheviis 6:1
ולפנים . כתב הר"ב וטפי הוה ניחא אי הוה גרסינן ולחוץ. והדין עמו דבירושלמי (ה"א יז.) נמי אמרינן תני כל ששופע מטורי אמנה ולפנים ארץ ישראל, מטורי אמנה ולחוץ חוצה לארץ. ומ"מ אפשר דמטעם זה דווקא לא גרסינן ולחוץ, דלא תימא דכל ההר משני צדדיו בכלל א"י, דאינו כן שכל ששופע לצד א"י דווקא הוא א"י, ובירושלמי ליכא למטעי דהא כל ששופע בפי' קאמר:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 6:1
(א) זה לשון הר"מ יש מי שקורא אמנה והוא אמנה ויש מי שקורא אמנום. ומה שכתב והוא אמנה רומז לפסוק תשורי מראש אמנה (שיר השירים ד), וכן פרש רש"י שם שאמנה הוא הר ההר: (ב) אבל לא כו'. ודוקא במחבר, אבל בתלוש עושין כמו בסוריא דבסמוך, דאי לא תימא הכי אם כן לתני ארבע ארצות לשביעית דיש לסוריא דין לעצמה. הר"מ והר"ש:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 6:1
משנה לחם מא"י עד כזיב זה הלשון קשה ההבנה לכאורה. דמאי מא"י. פשיטא דלא בח"ל עסקינן. ועדיין אין אנו יודעין מאיזה צד ורוח. הולך כבוש עזרא. שסופו כזיב. ומהו הסימן מא"י ששנינו. וי"ל בעזה"י בזה שני דרכים נכוחים וישרים למוצאי דעת. תן דעתך והקשיבה באוזן שומעת. הדרך האחד היה נראה לענ"ד יותר. והוא שהתנא רוצה לשלול ארץ סיחון ועוג שמעבר לירדן מזרחה. שאינה מכלל סתם א"י. שהוא במערב. אבל מה שמעבר הירדן למזרח. שהוא כבוש מרע"ה. אינו נכלל בא"י. ככתוב ואף אם טמאה ארץ אחוזתכם. וכן תראה בסוף ספר יחזקאל שאומר הכתוב. ומבין הגלעד ומבין א"י הירדן שהוא מפסיק ביניהם. ולא נקרא א"י אלא מה שהוא מעבר הירדן והלאה למערב. והגלעד מוצא מכלל א"י. ונתן התנא סימן ירושה שניה. ממזרח למערב. בדרך שכבשוה. בין עולי מצרים. ובין עולי הגולה. מאותו רוח באו והלכו וכבשו הארץ. עד שהגיעו למערב. זהו שאמר מא"י. ממקום שמתחיל א"י המפורסם. בהתחלתו מן המזרח. והרי עפ"ז הלשון ברור לפניך. אכן מחמת שהצצתי בתוספתא כמדומני שהכניסו תוך גבול א"י. העיירות של שבט ראובן וגד. שהם בעבר הירדן. ואם אינו מוטעה. בהכרח צריך לומר לשון חכמים לחוד. שהם קוראין א"י. כל המחוז המיושב מן העם הנקרא בשם ישראל. וביחוד מכבוש שני ואילך. נקראת גם היא בשם א"י סתם. ולכך נתכוין התנא. שלא אמר מהארץ. כדרכו בכל מקום. ופרט לך כאן מארץ ישראל. בשם לווי. לומר לך. כל ששמו כך בשום אופן. נכלל בגבול זה. עם שבמקום אחר אינו נודע בשם הארץ הידועה בסתם. ואולם לשון התוספתא בכמה מקומות שלטה בו תולעת ההעתקה. ואף בכאן לא נמלטה מפי יוקשי הסופרים. דוק ותשכח. ע"כ צריך בדיקה. משנה לחם מכזיב עד הנהר ועד אמנה אין להכחיש שדברי הרע"ב תמוהים מאד. כאשר יראה מיד למבין בהשקפה מעוטה. במ"ש עכו במקצוע צפונית מזרחית. שהוא בלי ספק נגד המציאות. וכפי שהתפרסם גם במקרא. והאמת בזה מ"ש בעל כפו"פ. שעל שפת הים המערבי היא. וכן כזיב. אך פירושו במשנתנו. לא נתחוור לי ולא ירד עמו בני. כי אינו כפתור ופרח בעיני. לפי שאינו מתקבל כלל. מ"ש שאם יש מכזיב עד הנהר. מקום שהוא כמו המקומות שיש מכזיב עד אמנום. כלומר מכיבוש עולי מצרים בלבד. כמו בית שאן כו'. והרי זה דבר זר דחוק ורחוק מאד. שתרצה המשנה לתת סימן וזכר למקרה. שקרוב הדבר שאינו במציאות לגמרי. כמ"ש בכו"פ עצמו. שכל מה שהוא לדרום כזיב. מוחזק מכבוש עזרא. ותעזוב העצם הנדרש. שהוא להכיר ולידע בבירור אותן מקומות של ירושה שניה. והרי היא אומרת כל שהחזיקו כו'. נראה שהוא סימן מוחלט ומובהק. ומה ענין לתלות מה שהוא מכזיב עד הנהר. שהוא המבוקש המסופק. במכזיב עד אמנה. היאך יגלה זה על זה. ועוד שלפי דרכו. הסימן הראשון שזכרה המשנה. אינו כולל רק קו אחד. משוך מן המזרח למערב. וכל מה שמן זה הקו לדרום. עדיין צריך בדיקה וחפוש. אם יש בתוכו איזה מקום שהוא מכבוש ראשון. כבית שאן וחברותיה. וכמכזיב עד אמנה. סוף דבר אין שכלי מכיל הבנת דבר זה במשנתנו. שלשונה יורה כחץ ברור. לכוון מרכז המכוון בהחלט. לפיכך עשה אזנך כאפרכסת ושמע אלי. כי מה שהסכימו המפרשים ז"ל. לבאר הנהר שבמשנתנו. שהוא נחל מצרים. אינו נראה כלל. הן מצד הענין ככל האמור. והן מצד הלשון. כי מדוע שינו שמו. אשר נקרא כמה פעמים בכתוב נחל מצרים. ואף אם רצה לבחור לשון קצר. כך היה נוח לו לקרותו הנחל. שהוא שמו הנאה לו (כפי שרשמוהו כותבי הארצות) וידוע וניכר הוא בכך במקרא. ואין נחל מפורסם אחר בגבולי א"י נודע. אבל הנהר סתם. אין ספק בעולם אצלי. שהוא נהר פרת. ומקרא מלא הוא בידינו. ושתי את גבולך מי"ס ועד ים פלשתים וממדבר ועד הנהר. שהוא ודאי פרת. גבול צפון מזרח א"י. והם גבולי א"י הרחוקים. שלא זכו בהם בכבוש שני. מכאן תדע כי דבר ה' אמת בפיו של הר"ש ז"ל. שהתנא נתכוין לתת סימן גבול כבוש שני. בשתי קצוות המזרח והמערב (וכמו שהרגיש גם הוא ז"ל מדעתו הרחבה. שהנהר אינו נחל מצרים. אע"פ שחזר בו מחמת הברייתא דגטין וירו'. ובאמת שאין ממנה ראיה כל עיקר. כי היא הוצרכה לקטע הנסין שבים המערבי. לכן מההכרח להניח קו וחוט מצפון לדרום. שקצהו הוא נחל מצרים בודאי. ועל כן פירשה היא עצמה את הדבר. ואמרה עד נחל מצרים לשון מבואר. משא"כ במשנתנו זאת שנקרא הנהר הידוע. סתמו כפירושו שאינו אלא פרת. כמש"ל שכן קראתו תורה. אמנם של מצרים (הקטן מאד. ולפ"ד כותבי המדינות מתייבש הוא לפעמים בקיץ. שעל שם העמק שהוא בו. נקרא נחל. על כן היה שם נחל משותף לבקעה עמוקה. ולנהר קטן. המושך משם בבקעות ועמקים בימי הגשמים ובזמן הפשרת שלגים. ופוסק בימות החמה. כענין שכתוב ויבש הנחל) נקרא נחל. או נהר מצרים בכנוי. אבל הנהר סתמא לא איקרי. זה אמת ברור) אחר שכבר הניח ליסוד מוסד כלל גדול לכבוש שני שהוא מא"י. הכוונה מפאת מזרח של א"י. אם הידוע ומפורסם בשם א"י מוחלט. שמתחיל מהירדן והלאה למערב. או את"ל כל שהוא נקרא א"י. ומתחיל מצד קצה המזרח הרחוק (דרך כניסתן של ישראל בשתי הפעמים. הוא אוחז) מעתה הדבר ברור וידוע שבזה הגדר נכנס משך רוחב א"י המזרחי אשר על יד הירדן על פני ארכו. מתחיל מעבר הירדן מזה או בזה. כלעומת כזיב בכל חבל האורך. הנמשך עד ים האחרון (שאצל כזיב ועכו) שהוא גבול מערב א"י הנודע. והרי א"כ כל תחומי כבוש עזרא קבועים ונודעים ע"י זה. כי כל מה שהוא מחלק שני השבטים ולפנים. או מהירדן והלאה. וכנגדו מהים המערבי ולפנים. הוא א"י המוחלט לכל דבר (עד שיוודע לך מקום שהוא יוצא מן הכלל. כבית שאן) ודרומו נודע גם הוא. ואינו צריך שום סימן והיכר אחר. כי אם הנודע בתורה. שהוא בודאי נחל מצרים. במקצוע מערבי דרומי. ולמטה כנגדו במקצוע דרומי מזרחי. הוא הירדן ומי ירחו ככתוב. אכן בצפון הוצרך התנא להגביל א"י על יד הים. עם שקצהו המזרחי צפוני נודע בתורה. מחצר עינן שפמה. אולם למעלה בצפון מערב. הארץ מתרחבת על חוף הים. שמושך הרבה מכבוש שני והלאה לצפון. וכן על פני כל אורך הצפון. יש שם ארץ גדולה רחבת ידים. מה שלא כבשו עולי גולה. עד פרת. שהוא מכבוש עולי מצרים בלבד. זהו מה שצריך ביאור פרטי. ולזה נתכוין התנא כשאמר מכזיב עד הנהר. שכזיב הוא קצה א"י הגמור (ר"ל בכל זמן) במקצוע מערבי צפוני. והוא על הים. וצריך להוציא משם קו עד חצר עינן והירדן. אל כתף ים כנרת. סוף הצפון קדמה מזרחה. כל שהוא מן החוט ולפנים לדרום. הוא א"י המוחלט בחזקתו מכבוש שני. וכל מה שחוץ לקו עד הנהר. הוא פרת. המושך לצפונה של א"י. והולך על פני מזרחית צפונית. ככתוב צפונה אל יד נהר פרת. ובבל נמי לצפונה מזרחה של א"י היא. ונהר פרת יורד מצפון. בא מהרי אררט. נמשך בשפוע ונופל במזרח בים הפרסי. והוא הגבול הרחוק שלא כבשוהו עולי הגולה. לכן נהגו בו קולא במה שמכזיב עד הנהר. שכולל כל הצפון שחוץ לא"י עד המזרח. וכן מכזיב עד אמנה (כפירוש הירושלמי) שאמנום הוא ודאי סוף כבוש ראשון. במקצוע צפוני מערבי. ומכזיב עד אמנום. שהוא סוף המערב. בחזקת שאינו מכבוש עזרא. והרי לפ"ז שפתי התנא ברור מללו. אין בהם נפתל ועקש. אבל לשונו כחרב חדה חותך הגבולים לפי המבוקש וקוצב התחומין. בענין ואופן שאין לנטות שמאל וימין. לא נשאר מכשול טעות ולא ריח דוחק בכלום. על פי דרכנו דרך הקודש יקרא לה באין ספק בעולם. אבל אחז דרכו בקצור הראוי. וכמנהגו הנאות לתנא. לדבר בלשון צח כולל ומבואר. לפיכך. כך יש לנו לומר. שהתנא שם זכר כזיב לנקודה. שעליה יסוב החוג למזרח ולמערב. על פני רוח הצפון (כחצי עגולה) כי הנהר הוא בצפון. ומושך עד כנגד קרן זוית המזרח. ואמנום. אמנם הוא קרן מערבית צפונית המקבילו. וכזיב עומד על שפת הים וכן עכו. משוכים לדרום ולמזרח בערך אמנום. הבולט יותר בקצה המערב. ומכאן תבין ותשכיל ג"כ מה נמרצו אמרי יושר. ומה נמלצו דברי רז"ל בברייתא דגטין. ששנו ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך. ח"ל. שנתקשה בו בכו"פ. אולם האמת יורה דרכו. שכך הוא בהכרח. כי אותה סוגיא מנחת עכו. לסוף צפונה של א"י. הגמור. דהיינו כבוש שני. ומשם והלאה לצפון. אינו בכלל א"י האמיתי. אלא רצועה יוצאה מעכו לכזיב. שהוא נוטה לצפון מערב עכו. נמצא מה שמכזיב למזרח. שהוא מימין הדרך. הוא ח"ל בהכרח. כי תכף נגד עכו מתחיל ח"ל. ואין עוד א"י לצפונה של עכו (והיינו ספיקא דמזרח עכו. ששנינו שלהי אהלות. לפי שמתחלה נסתפקו. אם נגד מזרח עכו. מתחיל ארץ העמים. וק"ל) כי אם רצועה דכזיב בלבד. אבל מזרח הדרך. הרי הוא בחזקת ארץ העמים. אכן למערב הדרך. הוא כזיב. שהולך עד הים. ככתוב מחבל אכזיבה. וכולו א"י בלי ספק. ומאחר שהוא א"י. אי אפשר שיהא שם ח"ל למערב כזיב. ששם הים. גבול א"י למערב. הילכך היא הגירסא הישרה והצודקת. לא תוכל להיות בהפך זה. וכן תפס הר"מ בחבורו. והכל נכון ברור שריר וקים לע"ד בס"ד. ולתועלת המעיין אצייר כאן גבולי א"י ע"פ המובן לנו במשנתנו זאת.# משנה לחם מכזיב ועד אמנה עמ"ש רע"ב. שהוא הר ההר הכתוב בגבולות הארץ. והוא צפוני מערבי לא"י. אמנם יש עוד הר ההר אחר. רחוק ממנו מאד. והוא מקביל מן הקצה אל הקצה שכנגדו. הלא הוא הר ההר ששם מת אהרן ויקבר שם. והנה הוא במקצוע דרומית מזרחית בקצה ארץ אדום. ככתוב בפרשת חוקת. משנה לחם אמנה כמו מראש אמנה.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 6:1
מכזיב ועד וכו'. ירוש' רב הונא אמר כיני מתני' מכזיב ועד הנהר ומכזיב ועד אמנה ומכזיב דקתני קאי אתרווייהו וכמין טבלא משולשת כמ"ש: אמנה. יש מי שקורא אמנם והוא אמנה ויש מי שקורא אמנוס. הרמב"ם ז"ל. ועיין במה שכתבתי לקמן פ"ט סי' ה'. והגיה ה"ר יהוסף ז"ל בכולה מתני' מגזיב בגימ"ל. וכתב עוד מן הנהר נ"ל דהיינו פרת והוא נקרא בכל מקום הנהר סתם והוא בצד ארץ ישראל לצפון ע"כ. וכתב עוד מן הנהר ומאמנם וכו' פי' דהיינו כל חוצה לארץ ע"כ. גם נקד מלת ולפנים הוי"ו בשור"ק והלמ"ד בשב"א והפ"א בקמ"ץ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ודע דעכו מארץ ישראל היא כדכתיב בשופטים אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע בפ"ק דגיטין דעכו לצד מקצוע צפונה של ארץ ישראל קיימא וכזיב משוכה ממנה לצד צפון יותר וכולהו נגד חוט מזרח אלא שעומדין מחצי חוט מזרח ולצד צפון ובתורה כתיב דחצר עינן הוא בקרן צפונית מזרחית ואסיקנא בגיטין דרצועה נפקא מארץ ישראל ואזלא מעכו לכזיב ואיכא ארץ העמים במזרחה של הרצועה ולמעלה הימנה ואיכא נמי ארץ העמים ולמטה הימנה למערבה של הרצועה וההולך מעכו לכזיב למעלה לצד מזרחה ויש לו לצד ימינו ארץ העמים ולצד שמאלו שטח הרצועה וטהורה וההולך מעכו לכזיב לסוף הרצועה ששם כלתה לצד חלל הארץ ימינו למזרח הדרך שלו ששם שטח הרצועה וטהור ולצד שמאלו ארץ העמים. והר ההר הכתוב בפרשת מסעי דהיינו אמנום דמתני' וטורי אמנה דגמרא דבני מערבא וטורי אמנוס דגיטין הן בקרן צפונית מערבית והים הגדול עולה ומגיע אליהם וכל שפוע ששופעין לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום אמרי' בירוש' דהוא קדוש אם יכבשוהו ישראל והיינו דתנן מטירי אמנוס ולפנים ול"ג לחוץ וטעות ביד מי שגורס כן ונחל מצרים הוא קרן דרומית מערבית של ארץ ישראל ככתוב בתורה ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה דהיינו מערב וסמיך לי' וגבול ים ומפרש חוט קו של מערב ומדבר צין הוא קרן דרומית מזרחית ומשמע ממתני' דלא כבשו עולי מצרים אלא מכזיב לצד דרום ומתני' מתפרשת כמין טבלא משולשת ועוד משמע ממתני' דלא כבשו כלל לא זה ולא זה כל רוחב טורי אמנוס וכל נגד שפוען וזהו צורת השמועה כדי שיתברר למראית העין % מכזיב ועד הנהר וכזיב בכלל מה שכבשו עולי מצרים ועד הנהר משמע בגמ' דהוי נחל מצרים דהוא מקצוע דרומי מערבי וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מה' תרומות. ועד אמנוס לאו למימרא דאמנוס למטה מנחל מצרים דזה במקצוע דרומית מערבית וזה במקצוע צפונית מערבית אלא ה"ק מכזיב ועד נחל מצרים דהיינו אלכסונה של כל ארץ ישראל ומכזיב ועד טורי אמנוס דהיינו בקו ישר כמו שציירתי. והאי עד אמנה ולא אמנה בכלל אלא עד זוית מזרחית של ההרים אבל כל שטח שפוען ששופעין לצד הנהר של מצרים דהיינו לפנים וכל נכחן לא כבשו עולי מצרים ולא נתקדש וכ"ש עולי בבל ומשמע ודאי דלא כבשו עולי מצרים חוץ מן הקו היורד מכזיב עד טורי אמנוס וכל אותן עיירות לא נתקדשו ושם נאכל ונעבד ולא איצטריך ליה למיתני דכיון דתני מכזיב ועד אמנוס וכו' מכלל דמכזיב ולהלן לצד צפון לא ופשיטא דנאכל ונעבד והא דתנן מן הנהר ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד איצטריך דה"א כיון דתני מכזיב ועד הנהר ועד אמנוס נאכל אבל לא נעבד משמע דכל עיירות שהן נגד משכו של הנהר ושפוען של טורי אמנוס הכל בכלל להכי תנא מן הנהר דהיינו נגד ארץ פלשתים ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד דכיון דלא כבשום עולי מצרים לא נתקדשו כלל ולפנים קאי נמי אומן הנהר ולפנים ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד עכ"ל ז"ל והוא מיוסד על שרשי פי' רש"י ז"ל שבפרשת מסעי. ועיין בפי' הרב רבינו אליה מזרחי ז"ל בצורה המצויירת שם. וכתב הר"ש ז"ל ואמנוס דהכא הוא הר ההר האמור בגבולין בפרשת אלה מסעי ואין זה הר ההר שמת בו אהרן דההוא בגבול ארץ אדום בדרום ארץ ישראל במקצוע דרומית מזרחית של ארץ ישראל ששם היתה ארץ אדום וזה בגבול צפון של ארץ ישראל כדכתיב בקרא. והיינו אמנה דקרא דקאמר בירושלמי לכשיגיעו גליות לטורי אמנום הם עתידות לומר שירה שנאמר תשורי מראש אמנה עד כאן. ירושלמי תני איזו היא הארץ ואיזו היא ח"ל כל ששופע מטורי אמנה ולפנים ארץ ישראל מטורי אמנה ולחוץ ח"ל הנסין שבים את רואה אותן כאילו חוט מתוח מטורי אמנה עד נחל מצרים מהחוט ולפנים ארץ ישראל מהחוט ולחוץ חוצה לארץ ר' יהודה אומר כל שהוא כנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל שנאמר וגבול ים והי' לכם הים הגדול וגבול והנסין שבצדדין מהן את רואה אותן כאילו חוט מתוח מקפלוריא עד אוקינוס ומנחל מצרים עד אוקינוס מן החוט ולפנים ארץ ישראל מן החוט ולחוץ חוצה לארץ ועיין על ברייתא זו בפ"ק דגיטין דף ח':
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 6:1
המשנה פותחת עניין הנראה כחדש ומנותק מהפרק הקודם: קביעת גבולות הארץ שבהם חל חיוב שביעית. אבל למעשה העניין כולו הובא אגב משנה ב העוסקת בסיוע לגוי בסוריה. המשנה להלן ממשיכה בכך את הדיון שבפרק הקודם שעסק בסיוע לגוי בעבודת השביעית בארץ, ואגב כך הובאה משנתנו המניחה את התשתית ההלכתית למשנה שאחריה. נראה אפוא ששתי המשניות נלקטו ממקור קדום שבו הן היו ערוכות זו לצד זו. עם זאת, כפי שנראה שתי המשניות מציגות גישות שונות במקצת זו מזו. הנחת היסוד של המשנה היא שרק בארץ ישראל צריך לשמור על מצוות שביעית במלואה. זו הנחה ידועה ממקורות מקבילים רבים, אם כי כפי שנראה להלן אין היא פשוטה. המשנה קובעת: "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים. רבי אליעזר אומר אף מן החדש" (קידושין פ"א מ"ט). היו חוקרים שסברו שהכלל הוא קדום ביותר, ברם אין לכך כל יסוד 1 ראו ספראי, ארץ ישראל, עמ' 628-627 , וראו גם פירושנו לקידושין פ"א מ"א. . אין בכלל עצמו או בכללים דומים כל נתון היכול להעיד על קדמותו. אדרבה, יש להניח שכמו רוב הכללים בספרות חז"ל גם כלל זה מאוחר יחסית. הכלל משקף התפתחות וסיכום של הלכות קודמות. ההלכות נוצרו מן הפרטים, והכלל התגבש באופן טבעי רק מאוחר יותר. הארכנו בכך במבוא לפירושנו, ואת התמונה המלאה נציג בנספח למסכת שביעית כאן. בספרות ימי בית שני הכלל היה פחות מוחלט. הכול הסכימו ששביעית נוהגת רק בארץ, אך חובת המעשרות נהגה בחלק מארצות חוץ לארץ ברמות שונות של הקפדה. הכלל שלפנינו מסכם הלכות ומכיר גם בשניים או שלושה חריגים. אותו כלל בא לידי ביטוי במשנת כלים הסודרת את היררכיית הקודש: "עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה, שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות" (משנה, כלים פ"א מ"ו; ספרי זוטא, ה ב, עמ' 228). הפרשת תרומה ומעשרות ושביעית אינן נזכרות שם. ניתן לפרש כי הדבר מקרי והתנא לא הקפיד למנות את כל הרשימה כרוכל, אבל אולי דברים בגו וההיעדר משמעותי 2 לכללים ראו עוד להלן, מ"ב. . הדרשה הבסיסית המצדיקה ומאששת את ההלכה היא בספרי ובירושלמי: "אלה החוקים אלו המדרשות, והמשפטים אלו הדינים, 'אשר תשמרון' זו משנה, 'לעשות' זו מעשה, 'בארץ' יכול כל המצות כולם נוהגות בחוצה לארץ? תלמוד לומר 'לעשות בארץ'. יכול לא יהו כל המצות כולן נוהגות אלא בארץ? תלמוד לומר 'כל הימים אשר אתם חיים על האדמה'. אחר שריבה הכתוב מיעט, הרי אנו למדים אותן מן האמור בענין. מה אמור בענין 'אבד תאבדון את כל המקומות', מה עבודה זרה מיוחדת שהיא מצות הגוף ואינה תלויה בארץ, נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. כך כל מצות הגוף, שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, ושתלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן הערלה והכלאים. רבי אליעזר אומר אף החדש" 3 ספרי, נט, עמ' 125 ; מדרש תנאים לדברים, יב א, עמ' 47 ; בבלי, קידושין לו ע"ב, וכעין זה בספרי, מד, עמ' 103 ; מדרש תנאים לדברים, יא יח, עמ' 40 ; ירו', ערלה פ"ג ה"ז, סג ע"ב. . המונח "ארץ" משמש כאן בשני מובנים: האחד "ארץ", לציון מצוות הקשורות לקרקע, והשני "ארץ", לקביעה שאלו הקשורות לקרקע חלות רק בארץ ישראל. בירושלמי מובאות שתי דרשות, האחת דומה לזו שבספרי והאחרת שונה: "כתיב 'אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ' – בארץ אתם חייבין לעשות ואי אתם חייבים לעשות בחוצה לארץ. אדיין אנו אומרים, מצות שהן תלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ, יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ? תלמוד לומר 'השמרו לכם פן יפתה... וחרה אף ה' בכם' וגו' – 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם' וגו', אפילו גולים. 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם' מה אית לך? כגון תפילין ותלמוד תורה, מה תפילין ותלמוד תורה שאינן תלויין בארץ נוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף כל דבר שאינו תלוי בארץ יהא נוהג בארץ ובחוצה לארץ. מעתה משגלו יהו פטורין? כתיב 'ויעשו כל הקהל הבאים מהשבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון', ולמה יהושע... הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו. ממה נתחייבו, רבי יוסי בר חנינה אמר מדבר תורה נתחייבו..." (ירו', לו ע"ד; קידושין פ"א ה"ט, סא ע"ג). הדרשה הראשונה היא מאותו פסוק כמו הספרי, והדרשה השנייה היא שהקיש ביאתם בימי יהושע לשיבת ציון בימי עזרא. המדרש מדבר על התחייבות מחודשת לשמירת המצוות התלויות בארץ, אך התחייבות זאת היא מדבר תורה. זאת לעומת דעות ודרשות ששביעית היא רק מדברי חכמים, מעין התנדבות של הציבור, ולא מצווה משמים 4 ראו לעיל במבוא. . המשנה בקידושין והדרשות, כמו גם סוגיות אחרות, מכירות את המונח המקובל "מצוה התלויה בארץ". עם זאת המונח אינו בהיר ואינו מוגדר. בסוגיה בירושלמי נידונה השאלה מדוע חלה אינה בבחינת מצווה התלויה הארץ (ירו', ערלה פ"ג ה"ח ומקבילותיה), וכך גם נידונה השאלה מדוע גז צאן אינו מצווה התלויה בארץ (ספרי דברים, קסה, עמ' 214), אף שבעצם גידול הצאן אינו בארץ. לעומת זאת מצוות בכורות נוהגת רק בארץ (משנה, תמורה פ"ג מ"ה, וראו פירושנו לחלה פ"ד מי"א), וזאת אף שבדומה לגז הצאן היא חלה על בהמות שאינן מחוברות לארץ 5 נראה שהבכור נתפס כקרבן חובה. לכן מותר להביא קרבנות מחו"ל, אך לא מעשר ובכורות. . כל אלו הם יוצאי דופן המלמדים שהכלל אינו פשוט. זאת ועוד. כפי שנראה במשנה הבאה, פרות מסוריה חייבים במצוות התלויות בארץ, אף שזו איננה נחשבת לארץ ישראל. הכלל אפוא אינו פשוט, וניסוחו במשנת קידושין כללי ביותר בבחינת "לית כללוי דרבי כללים" 6 ירו', תרומות פ"א ה"ב, מ ע"ג; חגיגה פ"א ה"א, עח ע"ד ועוד. ראו פירושנו למגילה פ"א מ"ט; פ"ז מ"א ועוד. . בתופעה זו עסקנו במבוא למשניות. כמו כן קשה מאוד לתת טעם הגיוני לכך שכלאיים או ערלה אינם בכלל המצוות התלויות בארץ. נראה אפוא שבמהלך קביעת ההלכות השונות נוצרו פערים בין ההלכות; הכלל אינו בהכרח הגיוני, אלא משקף תהליך דינמי. שלוש ארצות לשביעית – כל העולם כולו מחולק מבחינה הלכתית לשלושה חלקים לצורך הבחנה במצוות שביעית: כל שהחזיקו עולי בבל – רוב הפרשנים הבינו שעולי בבל הם העולים של שיבת ציון, והאזור שישבו בו הוא ארץ ישראל. גבול עולי בבל הוא אפוא גבול היסטורי שנקבע בעבר, ולא ישונה עוד בעתיד. ברם בלשון חכמים המושג "עולי בבל" אינו מושג היסטורי אלא כינוי ליישוב היהודי בזמנם של חכמים. המשנה במסכת ביצה קובעת: "בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא" (משנה, ביצה פ"ה מ"ה). אם כן שלוש רשויות הן: רשות היחיד, רשות הרבים ורשות עולי בבל. המפתח מצוי במשנת נדרים. הכלל העקרוני הוא: "השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר" (משנה, נדרים פ"ה מ"א), הווה אומר שאדם רשאי לנדור שפלוני לא ייהנה מנכסיו, ואם הם שותפים – אסור למודר להיכנס לחצר שהיא רכושו של הנודר. לפיכך, אם אמר " 'הריני עליך חרם' – המודר אסור, 'הרי את עלי חרם' – הנודר אסור, 'הריני עליך ואת עלי' – שניהם אסורין (ברכוש הפרטי של שניהם), ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר" (שם, מ"ד). "ואיזהו דבר של עולי בבל? כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך, ואיזהו דבר של אותה העיר? כגון הרחבה והמרחץ..." (שם, מ"ה). אם כן הרכוש העירוני נתפס כרכוש משותף, וממילא כל אחד מהשותפים יכול למנוע מאחר להשתמש ברכושו. אמנם הרכוש אינו מחולק, עם זאת הוא שייך לשותפיו. לעומת זאת רכוש עולי בבל הוא רכוש כללי; הוא אינו הפקר, אלא שייך לכלל האומה. אין זו שותפות, ואין היא בת חלוקה. אדם יכול להחרים מישהו לבל ייהנה מרכושו, אך אין הוא יכול למנוע שימוש ברכוש הלאומי. הדוגמאות לרכוש הלאומי הן הר הבית, העזרות והבור באמצע הדרך (כלומר גם הדרך עצמה), והרכוש העירוני הוא בית המרחץ המקומי, הרחובות וכיוצא באלו 7 לדיון מפורט יותר ראו ספראי, העיר; ספראי, הקהילה, עמ' 194-192 . . מן המשנה משמע שהדרכים בין הערים נחשבו לרכוש של עולי בבל, על כן גם הבור על הדרך שייך לעולי בבל. אותה פרשנות למונח "עולי בבל" עולה גם מדיני נזיקין. מי שניזוק מבור של אנשי העיר, חייבים אנשי העיר לפצותו. אך אם ניזוק מבור השייך לעולי בבל אין מי שיפצהו על הנזק (תוס', בבא קמא פ"ו הט"ו, וראו שם ה"ה). תפיסה זו של המונח "עולי בבל" עומדת בבסיס משנת ביצה. בור של אנשי העיר שייך לשותפים, וממילא המגבלות המוטלות על השותפים מוטלות גם על המים. אבל בור של עולי בבל אינו שייך לאיש אלא לאומה, ואין על מימיו כל מגבלות. המגבלות על טלטול המים ביום טוב נגזרות ממגבלותיו של מי שמילא את המים. המונח "עולי בבל" מופיע גם בראש פרק ד במשנת קידושין: "עשרה יוחסין עלו מבבל". רשימת עולי הגולה מבבל מופיעה בעזרא פרק ב ובנחמיה פרק ז. ניכר בעורכי הרשימה המקראית שנושא הייחוס היה חשוב להם. כדי להדגים את חשיבות הייחוס נסתפק בציטוט ארבעה פסוקים: "כל הנתינים ובני עבדי שלמה שלש מאות תשעים ושנים. ואלה העלים מתל מלח תל חרשא כרוב אדן אמר ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם. בני דליה בני טוביה בני נקודא שש מאות חמשים ושנים. ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזלי אשר לקח מבנות ברזלי הגלעדי אשה ויקרא על שמם. אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהנה. ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד כהן לאורים ולתמים" (עזרא ב נח-סג; נחמיה ז ס-סד). על כן המשנה תולה את בעיות הייחוס בעולי בבל. ברם למעשה אין עולי בבל אלא קהל עם ישראל של ימי החכמים. הנתינים הם היחידים המופיעים ברשימתנו, ומקור השם הוא באותה רשימת ייחוס שבעזרא ונחמיה (ופסוקים נוספים שם). כל היתר משקפים את ימי חכמים ואינם במקרא. סביר להניח שהשימוש במונח "עולי בבל" במשמעות של הציבור היהודי כיום, בימי חכמים, צמח ממשנת קידושין. בה אכן המעבר טבעי ופשוט, וממנה הועבר ליתר המשניות שבהן אין כלל משמעות ל"עולי בבל" כאירוע היסטורי. גם את משנתנו יש לפרש באותה דרך. "עולי בבל" אינו אפוא מושג היסטורי, אלא גבול היישוב היהודי בזמנם של חכמים. הפרשנים המסורתיים לא שאלו את עצמם האומנם הגיע גבול היישוב היהודי בשיבת ציון עד אכזיב שמצפון לעכו. כיום ברור שהגליל, דרום הרי יהודה ומישור החוף לא נכללו בתחום היישובי של שיבת ציון. הם נכבשו רק בידי מלכי בית חשמונאי בסוף המאה השנייה ובתחילת המאה הראשונה למניינם. המהרי"ט פירש שגבול עולי בבל הוא גבול משתנה, שגדל עם כיבושי החשמונאים, אך לא קטן גם עם צמצום גבולותיה של ממלכת יהודה ושל האוכלוסייה היהודית 8 ראו ספראי, תחומים. . מתוך עיון בכל העדויות נראה שיש להבין את מגמתם של חכמים ברוח פירושו של המהרי"ט, אלא שלפי תפיסתם של חכמים גבולות ארץ ישראל גדלו וקטנו בהתאם לנוכחותו של היישוב היהודי. כדברי המדרש: "לפי דרכינו למדנו שהקרקעות נקנין בחזקה, לפי דרכינו למדנו שרגלי ארץ ישראל מטהרות ארץ העמים" (מדרש תנאים לדברים, יט א, עמ' 112). על כן התלבטו חכמים האם אזורים שבהם התדלדל היישוב היהודי עדיין נכללים בתחומי ארץ ישראל. בידינו סדרת החלטות על הוצאת תחומים מקדושת ארץ ישראל, וכל ההחלטות הללו מבוססות על אותה הנחה שתחום היישוב היהודי הוא תחום קדושת ארץ ישראל. עם זאת איננו יודעים כיצד הגדירו חכמים את המושג "תחום היישוב היהודי": האם הם תבעו רוב יהודי מוחלט, או שמא די במיעוט יהודי ניכר – שאלות אלו מצויות מחוץ לתחום דיוננו. מעבר לשיקול הגאוגרפי וההלכתי-משפטי, הרעיון הדתי הוא שארץ ישראל קדושה, וכהרגלם של חכמים ערך אידאי-עקרוני מתורגם לשפת הלכה נורמטיבית, קרי למערכת חוקים של איסור והיתר. מקום קדוש הוא אזור שחלות עליו מצוות מיוחדות. ניתן להגדיר את הערך הדתי של מושג לפי מגבלותיו ההלכתיות. ההלכה היא אפוא השפה או הביטוי של מערכת הערכים. ארץ ישראל קדושה, ועל כן רק עליה מוטלות מצוות מסוימות. במקביל יש לארץ ישראל גם משמעות בהלכות טהרה: ארץ ישראל טהורה, וארץ העמים טמאה. מעבר לבירור המשפטי יש חשיבות גם להיבט החברתי של המצוות. המצוות התלויות בארץ הן ביטוי לקדושת הארץ וחשיבותה. יהודי בבל התחבטו לא מעט בשאלה זו. מצד אחד הם הכירו בקדושת הארץ, הוקירו אותה והכירו בהגמוניה התרבותית והדתית של הארץ. מצד שני הם גם פיתחו את הגאווה המקומית והעצמאות. חשוב היה להם להדגיש שבבל שווה לארץ ישראל, או לפחות שנייה לה ועולה על יתר התפוצות. המאבק היה בתחום הרגשי אך גם בתחום הממשי יותר, והוא היה חלק מתביעתה של ההנהגה הבבלית לאוטונומיה. גפני מגדיר זאת כ"אוטונומיה לויאלית" 9 גפני, ארץ ישראל; ספראי, תשתית. . על כן ההדגשה הבבלית על הפרשת תרומות בבבל מובנת, בבחינת הדגשה של קדושתה וחשיבותה. כאמור, בספרות חז"ל ברור שהמצוות הנזכרות חלות רק בארץ. ברם עד לדור יבנה אין עדות לכך שהגדירו במדויק את גבולות הארץ. העדות הראשונה היא משנתנו ומקבילתה במשנת חלה, והן מיוחסות לרבן גמליאל. בדור אושא היה העיסוק בנושא אינטנסיבי ביותר, וכן בדור רבי. לרבי מיוחסת סדרה שלמה של הלכות המוציאה אזורים שלמים מתחומי החלות של המצוות התלויות בארץ ישראל, ובכך נדון להלן. מכל מקום, משנתנו מניחה שמצוות שביעית חלה רק בארץ, וכאמור גם המקורות המרמזים על שמירת מצוות חקלאיות בחוץ לארץ אינם מזכירים בהקשר זה את מצוות שביעית. מארץ ישראל ועד גזיב – בכתב יד ליידן: "מגזיב ועד ארץ ישראל". הכתיב "גזיב" הוא הכתיב הארץ ישראלי הרגיל (כך גם ב- א , ז , מ , פ , ץ ), וביתר עדי הנוסח מופיע הכתיב "כזיב" 10 יהושע יט כט; שופטים א לא, וראו משנה, דמאי פ"א מ"ג ועוד. . גם במסכת חלה יש חילופים דומים ("גזיב" ב- א , ג 2 , ג 5 , ז , ל , פ , וכ"י קופמן ). הנוסח "כזיב" מבוסס על הכתיב המקראי "אכזיב", ויש להניח ש"גזיב" הוא הביטוי המקובל באותה תקופה לשם המקום. השם היווני היה אקדיפה ( 11 צפריר ואחרים, טבולה, עמ' 115 . (Έκδίπα . נראה שלפנינו מעתק, נדיר יחסית, של כ–ג. מכל מקום, כזיב או גזיב היא האתר מצפון לעכו, ליד קיבוץ גשר הזיו בימינו. השאלה היכן משתרעים גבולותיה של ארץ ישראל עומדת במרכזן של הלכות רבות. יש לה משמעות הלכתית נכבדת בתחומי מעשרות, תרומה, שביעית וכיוצא באלו, כמו גם בתחומי טהרה ובסדרת תחומים נוספים. התיאור המפורט ביותר של גבולות הארץ מופיע בברייתת התחומין. זו רשימה בארמית של יישובי הגבול, והיא מופיעה בתוספתא ובירושלמי למשנתנו (תוס', פ"ד ה"י; ירו', לו ע"ג), בספרי (ספרי דברים, עקב נא, עמ' 117) ובכתובת רחוב 12 זוסמן, כתובת; זוסמן, ברייתת התחומים. רבים עסקו בה, וראו פליקס, עמ' 47-31 ובעמ' 33 הערה 100 – רשימת ספרות. הדיונים האחרונים משקפים כבר את השימוש בכתובת רחוב. ראו פרנקל ופינקלשטיין, מקצוע; ספראי, תחומים. (לעיל עמ' 17). זמנה עורר מחלוקת במחקר. קליין טען כי היא מימי הורדוס, ברם ספראי הראה כי אין להקדימה בהרבה לימי דור אושא, שכן החומר שבה מתאים לתקופה זו. הברייתא מתמקדת בעיקרה בגליל, והדבר מבטא את ריכוז היישוב היהודי בגליל לאחר מרד בר כוכבא. על כן יש להעריך שהיא נערכה בדור אושא לכל המוקדם. אבל ייתכן שמי שערך אותה באותו דור ביטא את מצב היישוב כפי שהיה מוכר גם מהעבר. מי שערך את החומר לא בהכרח עדכן את ממצאיו עד לזמנו, כך שאולי הברייתא משקפת גם את זיכרונותיו. מעבר לכך אין בידינו ברייתות מימי בית שני, וקשה להניח כי אלו נשמרו. על כן יש להעדיף את התיארוך המאוחר. בנוסף לברייתא בידינו רשימה ארוכה של דיונים על אזורים מסוימים וגבולותיהם. חלק מהדיונים מרוכזים בירושלמי למשנתנו. חלק גדול מההלכות נאסף בכתובת רחוב. תושבי רחוב, כפר קטן בעמק בית שאן, חשבו כי חשוב שכל המידע על גבולות הארץ והאזורים האסורים והמותרים ירוכז בכתובת. הם חרטו את הכתובת על קיר בית הכנסת, ושבריה התגלו. בנוסף לכך, כאשר התושבים הקדומים תיקנו את בית הכנסת הציבו העתק של הכתובת על רצפת הפסיפס במסדרון הכניסה של בית הכנסת. כתובת זו היא מהארוכות בארץ, ומכילה חומר הלכתי רב. נראה שלעותק זה של הכתובת צירפו התושבים קטע מעודכן מימיהם העוסק ברשימת הכפרים המותרים בתחום שומרון 13 זוסמן, כתובת. הכתובת על הטיח טרם פורסמה. זמנה של הכתובת והפרשנות הגאוגרפית לה מחייבת דיון בפני עצמו. . כזיב מופיע כגבול ארץ ישראל גם במקורות מקבילים. במשנת דמאי ובמשנת חלה הוא מופיע כגבול ארץ ישראל, ואלו משניות המקבילות בתוכנן למשנתנו 14 משנה, דמאי פ"א מ"ג ופירושנו לה; חלה פ"ד מ"ח ומקבילות רבות שחלק מהן יובאו להלן. . כן נקבע שם שכזיב עצמה היא חלק מארץ ישראל 15 תוס', דמאי פ"א ה"י, וכן יוצא מתוס', מעשר שני פ"ג הי"ח המתארת הפרשת מעשרות על ידי בעל בית אחד מכזיב. המעשה שם הוא מדור אושא. . משנת חלה מיוחסת לרבן גמליאל, והגבול משקף מן הסתם את תפיסת בני דורו. מעניין הוא סיפורו של רבי יהודה על שגביון, ראש בית הכנסת מכזיב, שלקח כרם רבעי מגוי בסוריה ובא דינו לפני רבן גמליאל 16 תוס', תרומות פ"ב הי"ג. סיפור אחר על ביקורו של רבן גמליאל בכזיב מופיע בתוס', פסחים פ"ב הט"ו. . רבן גמליאל הכיר אפוא את המקום ובדורו הוא מתואר כיישוב ספר, על הגבול עם סוריה. במונח "סוריה" עצמו נדון במשנה הבאה. התוספתא מגדירה את הגבול מעט אחרת: "ואי זו היא ארץ ישראל מנהר דרומה של כזיב והלך. סמוך לעמון ומואב ארץ מצרים. שתי ארצות הן, או נאכל ונעבד או לא נאכל ולא נעבד" (תוס', פ"ד ה"ו). אם כן הגבול הוא "מנהר דרומה של כזיב". נראה שהכוונה לנחל כזיב הנשפך מצפון לכזיב, כך שכזיב עצמה היא בתחומי הארץ. את המשפט בתוספתא יש להבין כך: "מהנהר של כזיב דרומה", וכן יש להבין את המקבילה בתוספתא (חלה פ"ב ה"ו). מכל מקום אי אפשר לפרש שהכוונה לנחל געתון שמדרום לכזיב, משום שאז כזיב עצמה תימצא בחוץ לארץ. בתוספתא אהלות נמצא תיאור מדויק יותר של הגבול: "ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהור משום ארץ העמים וחייב במעשר ובשביעית, עד שתיודע שהיא פטורה. משמאל למערב הדרך טמאה משום ארץ העמים, ופטורה מן המעשרות ומן השביעית, עד שתיודע שהיא חייבת. עד כזיב רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משם אביו עד לכלאבי" (תוס', אהלות פי"ח הי"ד, עמ' 617). אם כן, שתי נקודות המפנה הן עכו וכזיב. כל השטח עד עכו הוא ארץ ישראל לכל דבר (ראו להלן), ומעכו לכזיב משתרע תחום מעבר. הדרך הנזכרת היא כביש החוף הרומי שעבר 3-1 ק"מ ממזרח לחוף, ושרידיו נתגלו. ממערב לדרך רוב השטח הוא חוץ לארץ, וממזרח הוא יהודי עד כזיב. אותה ברייתא מצוטטת גם בתלמוד הבבלי, אבל בצורה הפוכה. "היה מהלך מעכו לכזיב, מימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים, ופטורה מן המעשר ומן השביעית, עד שיודע לך שהיא חייבת. משמאלו למערב הדרך טהורה משום ארץ העמים, וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך שהיא פטורה. עד היכן? עד כזיב, רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: עד לבלבו" (בבלי, גיטין ז ע"ב). פרשנים התחבטו בסתירה שבין שתי הברייתות, והרמב"ם תירץ תירוץ חריף כאילו היו שני כבישים לאורך החוף 17 ראו פליקס, שביעית ח"ב, עמ' 26 . . אבל אין צורך כאן בתירוץ מחוכם. ברור שלפנינו אותה ברייתא, והיא נמסרה בצורות שונות. להערכתנו הטעות היא טעות העתקה, וכל שנותר הוא לברר איזה נוסח עדיף. דומה שמבחינה גאוגרפית יש לנוסח של התוספתא עדיפות גדולה, שהרי הגליל שממזרח לכביש היה יהודי, ואילו רצועת החוף הייתה נכרית יותר. ההולך מעכו לכזיב הולך לכיוון צפון, ואז מימינו צד מערב וכמו בתוספתא ולא כמו בבבלי, ואילו הבבלי ניסח את הדברים מנקודת מבטו של בן חוץ לארץ ההולך מצפון לדרום, ולא הבחין שנוסח הטקסט מעכו לכזיב הוא תיאור לכיוון הצפוני. כאמור רבי ישמעאל ברבי יוסי מציע נקודת גבול אחרת: "לכלאבי" או "לבלבו" היא לבנון 18 ראו ליברמן, תוספת ראשונים, אהלות, עמ' .138 , שם של מקום שנמסר בצורות שונות וזיהויו מסופק. מכל מקום, רבי ישמעאל ברבי יוסי חי בדור רבי והכיר את קו הגבול של כזיב, והוא הציע תיקון. ייתכן שתיקון זה משקף שינוי יישובי שחל באיזור, כפי שנציע להלן. על קו הגבול המדויק בגזרה זו של עמק עכו אנו יודעים מסדרת מקורות, וממבט ראשון התמונה נראית כסותרת את עצמה. העדויות הן: 1. עכו היא הגבול, ועכו עצמה כארץ ישראל. עכו כגבול מופיעה בברייתא של התחומין (להלן). החוקרים נחלקים על זמנה של ברייתא זו (להלן), מכל מקום הקטע העוסק בעכו היה מוכר לרבי יהודה ולרבי מאיר, שניהם מדור אושא, ונראה שקדם להם במקצת 19 משנה, גיטין פ"א מ"ב; תוס', פ"א ה"ג. לדיון על כך ראו הדיונים על זמנה של ברייתת התחומין, להלן. . עכו כנקודת גבול נזכרת גם בשני מעשים מימיו של רבי יהודה הנשיא, ובמימרות אמוראיות אחדות 20 ירו', לו ע"ב; פ"ד ה"ט, לה ע"ג; בבלי, כתובות סז ע"א; גיטין עו ע"ב; ראו עוד תוס', גיטין פ"ז ה"ז. . דומה אפוא שעכו שימשה בתור גבול ארץ ישראל במשך תקופה ממושכת ובתוכה כל תקופת התנאים, לפחות מדור יבנה ואילך. עם זאת, ממשנת אהלות אנו שומעים שהיה ספק בדבר מעמדו של השטח מזרחית לעכו, והוחלט שהוא חוץ לארץ (משנה, אהלות פי"ח מ"ט). לא נאמר ממתי מקור זה, אך הוא נכלל במסגרת סדרת היתרים מדור רבי (להלן). 2. מעכו הגבול ממשיך בכיוון צפון מערב. כך מתואר הגבול בברייתא של התחומין. 3. הגבול ממשיך מעכו צפונה עד כזיב, כך יוצא ממשנתנו ומקבילותיה שהובאו לעיל. 4. באזור שבין עכו לראש הנקרה, בתחום צור יש סדרת יישובים המוגדרים "אסורים", כלומר שהאזור נכרי ויש בו יישובים יהודיים והם ה"אסורים", כלומר שהמצוות התלויות בארץ חלות על פרותיהם. דומה שעדות זו מתאימה לתיאור לעיל: כל מקום ממזרח לכביש טהור (שייך לארץ ישראל) עד שייוודע לך שהוא אסור. כלומר שרוב היישוב נכרי, אך יש יישובים יהודיים 21 הרשימה מופיעה בתוס', פ"ד ה"ט; ירו', דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ד ובכתובת רחוב, ראו זוסמן, כתובת. לזיהוי השמות ראו ספראי, פרקי גליל, עמ' 213-106 . . כל העדויות מעידות על מצב כמעט סטטי של יישוב יהודי רצוף עד עכו, ויישוב מעורב מצפון לו. אולי ניתן להצביע על התפתחות מסוימת והתחזקות היישוב היהודי בימי רבי. התפתחות זו באה לידי ביטוי ברשימת העיירות האסורות בתחום צור, ובדברי רבי ישמעאל ברבי יוסי. עם זאת דומה שאין במקורות אלו כדי להעלות את כל התמונה. מן העדות הארכאולוגית עולה בבירור שבכל האזור מהר מירון ועד לגבעות שממזרח למישור החוף לא היה יישוב יהודי. יוספוס לא בנה שם מבצרים, משמרות כהונה לא ישבו שם, אין שם שרידים של בתי כנסת (בניגוד למזרח הגליל, מזרחית לרכס הר מירון), ומעט מאוד שרידים יהודיים אחרים. לעומת זאת יש שם שרידים רבים של כנסיות ושל יישוב נוצרי 22 פרנקל וחבריו, גליל עליון, עמ' 115 . (מהמאה החמישית ואילך). לכאורה קל לפרש שברייתת התחומין קדומה, מימי בית שני. אז השתרע היישוב היהודי גם במערב הגליל העליון, ולאחר מכן נסוג לחלקו המזרחי של הגליל. ברם כפי שראינו תיארוך מוקדם כזה לברייתת התחומין קשה ומעורר תמיהות. לכאורה ניתן היה לתאם בין כל הנתונים על ידי הטענה שעד למאה השלישית היה היישוב במערב הגליל העליון דל ביותר, ורק בעמק עכו שגשגו יישובים רבים. זאת בגלל תנאי הקרקע ההרריים והאקולוגיה הקשה באזור. על כן לא בנה שם יוספוס מבצרים ולא ישבו שם משמרות כהונה. במאה השלישית התחזק והתמסד היישוב במערב הגליל העליון, אבל אז כבר התחזק גם היישוב הנכרי, והיהודים היו בו מיעוט. במאה השנייה היה בעמק עכו יישוב מעורב. על כן ברייתת התחומין מציגה כאילו היישוב היהודי מגיע עד עמק עכו וכוללת בתחום היישוב היהודי את מערב הגליל הנטוש ברובו. מאוחר יותר התחזק היישוב הנכרי בהר, אך לכך אין ביטוי במקורות שבידינו. הקושי בהסבר זה הוא שתוצאות הסקר הארכאולוגי אינן מצביעות על יישוב כה דל במערב הגליל העליון במאות השנייה והשלישית 23 פרנקל וחבריו, גליל עליון, עמ' 113-111 . . על כן צריך לפרש שבמאות הראשונה עד השלישית היה היישוב היהודי במערב הגליל בגדר מיעוט; ברייתת התחומין כוללת מיעוט זה בתוך תחומי היישוב היהודי, בעיקר בזכות הריכוז היהודי בעמק עכו. מאוחר יותר, אולי בעקבות מרד החורבן או מרד בר כוכבא, הפך אזור ההר לנכרי לחלוטין, ובעמק עכו נותר יישוב מעורב. לא נאכל ולא נעבד – אין מעבדים את הקרקע. פליקס הסביר שהביטוי "לא נאכל" מתייחס לאיסור ספיחים, כלומר שאין לאכול מה שגדל בשנה השישית. ייתכן גם ש"לא נאכל" משמעו האיסור לאכול מה שגידלו גויים ועוברי עבירה, כפי שנציע להלן. וכל שהחזיקו עולי מצרים – זו ההגדרה של המחוז השני, תחום עולי מצרים, כלומר תחום ארץ ישראל המקראית. מגזיב ועד הנהר עד אמנם – בעדי נוסח אחרים: "עד הנהר עד אמנה" או "עד הנהר ועד אמנה" 24 ראו גם פירושנו לחלה פ"ד מ"ח. חילופי הנוסח מופיעים כבר בספרות הראשונים; הרמב"ם, הריבמ"ץ ואחרים מעירים על כך. . ברור ששם המקום הוא "אמנה", אך לא ברור האם הכוונה לנהר אמנה או שאלו שני מקומות: נהר ואמנה. בירושלמי: "כיני מתניתא מגזיב ועד הנהר, מגזיב ועד אמנס" (ירו', לו ע"ד), אם כן אלו שני מקומות. לנהר הוצעו חמישה זיהויים, חלקם בלתי הגיוניים בעליל: א. נהר פרת, ב. נחל מצרים, ג. הירדן, ד. נהר אמנה, ה. הליטני. מכל אלו רק הליטני הוא גבול הגיוני, שהרי לא ייתכן שאזור רחוק יותר ייחשב כאילו היה ארץ ישראל, ולו גם כארץ ישראל מבחינה חלקית. נהר אמנה אינו בא בחשבון משום שכאמור אמנה והנהר הם שני מקומות. לאמנה הוצעו שני זיהויים: האחד טוורוס אמנוס, הוא הנהר המפריד בין סוריה ואסיה הקטנה, והשני נהר אמנה הזורם דרך דמשק לים התיכון. שוב! אילו היה הגבול ראלי הרי שטוורוס אמנוס רחוק מדי. להלן נשוב לשאלת הזיהוי, ומשמעותו של קו הגבול. נאכל אבל לא נעבד – אזור זה הוא ארץ ישראל מבחינה חלקית; יש לשמור בו על איסור שביעית ואסור לעבוד בו, אבל מותר לאכול. המונח "נאכל" אף הוא אינו נהיר. פליקס פירש שאין חלים בו איסורי ספיחים, כלומר שמותר לאכול בשביעית מה שצמח בו ללא זריעה, ובעיקר שמותר לאכול בתחילת שמינית מה שצמח בשדה בשביעית ללא זריעה. כלומר שהשטח הזה הוא ארץ ישראל כמעט לחלוטין. בעל מלאכת שלמה פירש שהכוונה למה שכתוב במשנה הבאה: "עושים בתלוש בסורייה". להלן נדון בשאלת היחס בין המשניות, ונאשש פירוש זה, אך יש להרחיבו. כפי שרמזנו הותרו אזורים מספר ממצוות שביעית (לעיל עמ' 168). סביר להניח שאלו נתפסו לפחות כאזור זה שהוא "נאכל אבל לא נעבד", שהרי הם בוודאי בתחום עולי מצרים. על כל האזורים הללו נאמר שפרותיהם "מותרים", ואם הם חלק מארץ ישראל אזי "פרותיהם אסורים". מעתה ניתן להסביר את ההלכה באחת משתי צורות: או שאמנם אסור לעבוד אך אם עבד בשביעית הפרי מותר, או שאמנם אסור ליהודי לעבוד אך מותר לו לאכול מפרי שגידל גוי. כפי שנראה להלן יש למשנתנו, ולמשנה הבאה, קשר הדוק לנוכחותו של הגוי בסוריה, ופירוש זה נראה סביר ביותר. אין גם הבדל משמעותי בין שני הפירושים הללו, שהרי פרי שביעית גדל כמובן באיסור, והזורע עלול להיות יהודי עבריין, או גוי. כך או כך, זו כנראה כוונת המשנה, שאת פרות השביעית מותר לאכול למרות החובה לשמור על שביעית. הקלה זו יש להבינה באחת משתי צורות: 1. שביעית חלה על האזור, אך לא קנסו על אכילת פרות שביעית. 2. שביעית לא חלה על הגוי, ובגלל ריבוי הגויים יש להניח שסתם פרי גדל בשדות גויים. כשם שאין דין דמאי בסוריה 25 ראו פירושנו לדמאי פ"ב מ"א, ולהלן במשנה הבאה. משום שהפרי גדל אצל גויים, כך לא קנסו על אכילת פרותיו. פרות הגוי בארץ חייבים במצוות התלויות בה 26 זאת לפי מסקנתנו שבספרות האמוראים נחלקו בדבר, אך בספרות תנאים ברור היה שאין קניין לגוי להפקיע ממצוות התלויות בארץ. ראו פירושנו לדמאי פ"ג מ"ד, ובעיקר פ"ה מ"ט. , אך בסוריה נפטרו מכך. לפי כל הפירושים התחום השני הוא ארץ ישראל, על כן קשה לקבל שחז"ל הגדירו את ארץ ישראל כתחום כל כך גדול. לפיכך יש לחזור להבנת המונחים "נהר" ו"אמנה". נפתח בנוסח. הצורה "אמנם" חוזרת בעדי נוסח רבים, אף ששמו המקראי של הנהר של דמשק הוא "אמנה". גם במסכת חלה שם המקום הוא "אמנם", וכך ב- ג 2 , ג 5 , ז , ל , מ , פ . ב- ס , ץ – "אמנום", ובעדי נוסח אחרים – "אמנה". על כן דומה שהכוונה להר אמנוס. הירושלמי הבין בבירור ש"אמנם" הוא הר אמנוס, או בשמו היווני "טוורוס אמנוס". כן אומר הירושלמי: "אי-זו היא הארץ ואי-זו היא חוץ לארץ – כל ששופע מטורי אמנס ולפנים ארץ ישראל..." (לו ע"ד). כפי שרמזנו, קשה להבין קו גבול זה כראלי. המרחק בין הליטני לבין הר טוורוס אמנוס הוא גדול ביותר, ואין אפשרות ששניהם יציינו גבול ראלי. מעבר לכך, נהר טוורוס אמנוס רחוק ביותר, וכך נכללים בתחום ארץ ישראל אזורים הכוללים את כל סוריה. אכן דומה שלפנינו סכמה גאוגרפית תאורטית המבוססת על פסוקי המקרא ועל גבולות ההבטחה שניתנה לאברהם. הארץ המובטחת משתרעת לפי המקרא עד "הנהר". הנהר נזכר כגבול הארץ פעמים רבות. כגון: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם" (דברים יא כד), וכן בסדרת פסוקים נוספת 27 כגון שמות כג לא; דברים א ז; יהושע כ ד ועוד. . אם כן "הנהר" אינו גבול ראלי של הארץ או של סוריה, אלא נהר פרת, והוא גבול ספרותי של הארץ המובטחת. אשר להר אמנה: גבולות הארץ מתוארים בספר במדבר: "וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדל תתאו לכם הר ההר. מהר ההר תתאו לבא חמת..." (במדבר לד ז-ח). התרגומים הארמיים למקום מתרגמים את הר ההר כ"טוורוס אמנוס", והפסוק מתפרש כך גם בסדרת מקורות תנאיים ואמוראיים 28 ירו', לו ע"ד; תוס', תרומות פ"ב הי"ב; חלה פ"ב הי"א; ירו', חלה פ"ד ה"ד, ס ע"א; בבלי, גיטין ח ע"א. . הר טוורוס אמנוס היה הגבול ההיסטורי והמפורסם שבין סוריה ואסיה הקטנה. גם חוקרי מקרא בני זמננו מסכימים שתיאור הר ההר כגבול מבטא שליטה על כל סוריה, וצירוף הגבולות הר ההר והנהר מכוון להגדיר את כל השטח שבין תחומי השליטה של המעצמות של הימים ההם, מצרים וממלכת החתים. נמצאנו למדים שתחום "עולי מצרים" אינו תחום השליטה הממשי של ממלכות ישראל ויהודה, וגם לא תחום התנחלות השבטים מימי יהושע, אלא הגבול של הארץ המובטחת. גבול זה לא שימש כידוע בפועל, והוא נותר בתור הבטחה תאורטית שטרם התממשה. במשנתנו יש אפוא שני חלקים: הראשון ראלי ועוסק בתחום ההתיישבות היהודית בפועל, והשני תאורטי לחלוטין ומבטא סכמה מקראית עקרונית בלבד. הקורא בן זמננו תמה נוכח שילוב זה; בעיניו קשה להאמין שקדמונים שילבו במסגרת תיאור הלכתי, הלכה למעשה, סכמה תאורטית. ברם בספרות הקדומה תופעה זו רגילה. על תופעה דומה נצביע בפירושנו להלן, פ"ט מ"ב. התופעה רגילה בתיאורי ארץ ישראל וירושלים אצל צליינים וסופרים קדומים. כך למשל הם מתארים את ירושלים כעיר השוכנת במקום גבוה ובמרכז הארץ, ואת המקדש כשוכן בפסגת ההר של ירושלים ובמרכזה 29 יש על כך ספרות ענפה, ראו זליגמן, ירושלים ועוד. . התופעה מוכרת גם בתיאור האוטופי של יוון כפי שתוארה בידי סופרים בני המאה התשע עשרה, וכמובן כך גם כתבו צליינים רבים שעלו לארץ במהלך ימי הביניים וראשית העת החדשה. לקדמונים היה המקרא בבחינת עדות חיה ותקפה, שהייתה שוות ערך למציאות. יתר על כן, לעתים המציאות עצמה התפרשה רק בעיניים מקראיות. בספרות חז"ל מצויים קטעים מעטים בעלי אופי ספרותי דומה, אך דומה שאין דרך להבין אחרת את משנתנו אלא כמפה אוטופית של ארץ ישראל, ונשוב לכך בפירוש למשנה הבאה. מכל מקום, בספרות חז"ל מופיע תיאור של גבולות ארץ ישראל מהר טוורוס אמנוס ועד מצרים, ודיון במעמדם של האיים (ה"נסים" – ביוונית σοςνη משמעו אי) שקו גבול דמיוני זה חוצה 30 ירו', לו ע"ד; תוס', תרומות פ"ב הי"ב; חלה פ"ב הי"א; ירו', חלה פ"ד ה"ד, ס ע"א; בבלי, גיטין ח ע"א. בפועל יש איים מעטים בלבד בקו המתואר, ואלו איי טרשים חסרי משמעות חקלאית. הדיון הוא אפוא תאורטי. . ביתר המקורות מוצגת פרשנות זו כהסבר למושג "ארץ ישראל", וניתן להבינו רק כתיאור של הארץ המקראית, ולא כתיאור הלכה למעשה. המיוחד במשנתנו הוא שיבוצו של התיאור המקראי בשפת ההלכה המעשית. חז"ל התחבטו בגבולותיה של ארץ ישראל. ההתחבטות נובעת מכך שבמקרא עצמו מתוארים גבולות שונים, ומכך שגבולות אלו לא התאימו לזמנם. העיקרון שנקבע הוא שקדושה שנייה 31 המונחים "קדושה ראשונה" ו"קדושה שנייה" הם בבליים בלבד, ראו קוסובסקי, קדושה. אבל הרעיון מצוי כאמור במשנתנו. היא הגורמת, כלומר זו של עולי בבל (לעיל עמ' 188). אם כן, לפי פירושנו תחום עולי מצרים זהה לתחום סוריה. אלא שההגדרה של עולי מצרים היא למעשה מקראית וספרותית-אוטופית, ואילו המונח "סוריה" ("סוריאי") הוא ראלי וגאוגרפי. גם התוספתא להלן מתארת כך את גבולות סוריה ומשתמשת באותם מונחים מקראיים של "נהר" ו"טורי סמניס" (תוס', תרומות פ"ב הי"ב). לצורך תיאורים אלו סוריה נחשבת לחלק מהארץ, ומה שמעבר לגבולות של הנהר וההר הוא חוץ לארץ. מהנהר מאמנם וליפנים נאכל ונעבד – כל השטח מעבר לגבולות אלו הוא חוץ לארץ ודיני שביעית אינם חלים עליו, ולפנים – כך בכל כתבי היד, ויש ראשונים הגורסים "ולחוץ" 32 בעל מלאכת שלמה וכן זק"ש, במשנה על אתר ובמסכת חלה. כבר הרמב"ם והר"ש העירו על השאלה, הר"ש הכיר את הנוסח "ולפנים" והעדיף את "ולחוץ". , וכן במסכת חלה. ברור שמבחינה גאוגרפית הכוונה היא מאמנה והלאה כלפי חוץ לארץ, ולפיכך תיקנו את הנוסח. ברם הכותב כתב מבחינתו של מי שחי בחוץ לארץ, ו"לפנים" פירושו הלאה צפונה מארץ ישראל, לפנים חוץ לארץ.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 6:1
יש מי שקורא אמנם והוא אמנה ויש מי שקורא אמנום. וענין לא נאכל ולא נעבד שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ושאמר נאכל אבל לא נעבד ר"ל שאינו מותר עבודתה ואם נעבדה יהיה כל הצומח בה נאכל בקדושת שביעית ושאמר נאכל ונעבד שמותרת עבודתה בשביעית והצומח בה יאכל בלא קדושת שביעית אלא כמו שיאכלו פירות כל שנה:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 6:1
ארצות חלוקות בדין שביעית: עולי בבל. עזרא וסיעתו ובירושלמי (הל' א) מפרש להו: לא נאכל. לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית: עולי מצרים. יהושע וסיעתו והרבה כרכים כיבשו עולי מצרים ולא כיבשו עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא: מכזיב ועד נהר אמנה. מפרש בירושל' (שם) א"ר הונא כן היא מתני' מכזיב עד הנהר מכזיב עד אמנום כלומר זה לצד מזרח וזה לצד מערב נהר הוא נהר מצרים וכן משמע קצת בירושל' (שם) דמייתי לה בגמ' ומייתי לה נמי (ברייתא דפ"ק) [בפ"ק] דגיטין (דף ח.) דטורי אמנון ונהר מצרים וכזיב משמע התם דלצפונה דא"י קיימא ונהרי אמנום היינו ראש אמנה דקרא כדאי' בירושל' (שם) א"ר יוסטא בר שונם לכשיגיעו הגליות לטורי אמנון הן עתידות לומר שירה שנא' (שיר השירים ד׳:ח׳) תשורי מראש אמנה והוא הר ההר דהר ההר תרגום ירושלמי טורי אמנום וגם הוא בצפונה של א"י דכתיב (במדבר ל״ד:ז׳) וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר ועל זה שניהן בצפונה של א"י וצריך לומר דהא דמפרש מכזיב עד הנהר ומכזיב עד אמנום חד למזרח כזיב וחד למערבו ומיהו בפרשת אלה מסעי כשמנה גבולי א"י משמע דנחל מצרים במקצוע דרומית מערבית ומחובר לים הגדול דעומד במערב א"י וטור אמנום דהוא הר ההר הוא לצפון א"י במקצוע צפונית מערבית נמצא דא"י בין הר ההר לנחל מצרים זה מצפונית מערבית וזה מדרומית מערבית והים במערב ויש מקום שהים נכנס לא"י בין הר ההר לנחל מצרים כדמוכח בפ"ק דגיטין (שם) דעכו לצפונה של א"י וכזיב רחוק יותר דהא המהלך [מעכו] לכזיב תני מימינו למזרח אלמא פניו לצפון וכל שעה מתרחק והולך מריבוע של א"י אלא רצועה נפקא שהיא למערב הדרך ההולך מעכו לכזיב כדמשמע התם (דף ז:) ועוד אמנום לצפונה של א"י סמוך לעיקר יותר מכזיב ועוד דכי קתני מכזיב עד הנהר דאדרבה הוה ליה למימר מאמנום עד הנהר דאמנום בין כזיב לנהר שהרי הנהר לדרום א"י ואמנום לצפון ועדיין כזיב רחוק יותר ושמא נהר דתנן הכא לא נחל מצרים הוא אלא נהר אחר לצפון א"י כדפרשינן דאמנום ונהר זה למזרח כזיב וזה למערבו וכן ההוא דתנן בפ"ד דחלה (משנה ח) ואמנום דהכא הוא הר ההר האמור בגבולין בפרשת אלה מסעי ואין זה הר ההר שמת בו אהרן דהוא בגבול ארץ אדום ודרום א"י במקצוע דרומית מזרחית של א"י ששם היתה ארץ אדום: נאכל לאחר הביעור וקסבר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא ומ"מ לענין עבודה החמירו דלא נעבד ודוקא במחובר אבל בתלוש עושין [כמו] בסוריא דבסמוך דאי לא תימא הכי אם כן ליתני ד' ארצות לשביעית דיש לסוריא דין לעצמה: מהנהר ומאמנום ולפנים. בכל הספרים כתוב ולפנים וטפי ניחא לגרוס ולחוץ ושמא קרי ליה לפנים משום דהתחלת הנהר ולפנים הימנו ומתחלת אמנום ולפנים הימנו ח"ל דנהר עצמו ואמנום עצמו ח"ל ומיהו אמנום עצמו אמרינן בפ"ק דגיטין (שם) דכל ששופע מטורי אמנום ולפנים ארץ ישראל לכך נראה דגרסינן ולחוץ כאן ובפרק בתרא דחלה (שם): אומר נאכל ונעבד כדדריש בירושל' (שם) אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ (דברים י״ב:א׳) בארץ אתם חייבין לעשות ואי אתם חייבין בח"ל עדיין אני אומר מצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ ת"ל (שם יא) השמרו לכם פן יפתה וגו' ושמתם את דברי אלה אפילו אתם גולים ושמתם את דברי אלה מה אית לך כגון תפילין ותלמוד תורה מה תפילין ותלמוד תורה שאינן תלוין בארץ נוהגין בארץ ובחו"ל אף כל דבר שאין תלוי בארץ יהא נוהג בארץ ובח"ל ובפ"ק דקידושין (דף לז.) יליף לה מע"ג: ירוש' (שם) משגלו יהו פטורין כתיב (נחמיה ח׳:י״ז) ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וגו' כי לא עשו סוכות וגו' מימי ישוע בן נון [ולמה ישוע רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמן] פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע פטורים היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו רבי יוסי בר' חנינא אמר מדבר תורה נתחייבו הדא הוא דכתיב (דברים י״א:כ״ט) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה והיטבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורין היו ונתחייבו ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם אבותיכם לא היה להם עול מלכות ואתם אע"פ שעליכם עול מלכות אבותיכם לא נתחייבו עד לאחר י"ד ז' שכיבשו וז' שחילקו ואתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד דקנו כולה ואתם ראשון ראשון קנה וחייב א"ר אליעזר מאליהן קבלו עליהן את המעשרות. מ"ט ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לוינו כהנינו (נחמיה י׳:א׳) מה מקיים ר' אליעזר ואת בכורי צאננו ובקרנו מכיון שקיבלו עליהם דברים שלא היו חייבים עליהן אפילו דברים שהיו חייבין עליהם העלה עליהם כאילו מאליהן קיבלו מה קיים ר' יוסי ובכל זאת מכיון שקיבלו עליהם בסבר פנים יפות העלה עליהם המקום כאילו מאליהם קיבלו מה מקיים רבי אליעזר מאבותיך פתר לה לעתיד לבוא דא"ר חלבו בשם ר' יוחנן אבותיך ירשו ארץ ז' אומות ואתם עתידין לירש ארץ י' אומות. פי' ובכל זאת אנחנו כורתים וכתב באותה פרשה ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל עץ שנה בשנה וכתיב בההיא פרשה חלות תרומות ומעשרות משמע דכל זאת קבלו עליהם מדעתן בברית שכרתו אבל מדאורייתא פטורין ולהכי פריך לר' אליעזר דהכי נמי כתב באותה פרשה בכורות בנינו ובהמתנו ובכורות בקרנו וצאננו דכולהו חשיב בהדייהו אע"פ שהיו מחוייבין ועומדין משמע מתוך אותה שיטה דבבית שני לא נתחייבו מדאורייתא בתרומות ומעשרות לר"א וכן משמע בירושלמי דפ"ק דתרומות (הל' ג') ובירושלמי דיבמות פרק בית שמאי (הל' ב') דפליגי רבי יהודה ורבנן בקטן שלא הביא שתי שערות דרבי יהודה אומר תרומתו תרומה וקאמר מהו שיהו חייבין על הקדשים מבחוץ כלומר דאם קטן הקדיש בהמה ובא גדול ושחטה בחוץ כהנא אמר אין חייבין על הקדשים בחוץ ר' יוחנן וריש לקיש תרוייהו אמרין חייבין על הקדשים מבחוץ וקשיא דכהנא על דר' יהודה דר' יהודה פוטר טבלו דבר תורה ואתה כן כלומר בקטן פוטר טבלו מאיסור ותרומתו תרומה לר' יהודה וא"כ הקדישו נמי יהא הקדש להתחייב עליו משום שחוטי חוץ וכעין שיטה זו בסוף יוצא דופן (נדה מ"ז:) אלא דפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי מיתניא התם איפכא ומשני בירושלמי (שם) כמאן דאמר מאליהם קבלו עליהם את המעשרות כלומר דלא אמר ר' יהודה תרומתן תרומה אלא משום דתרומה דרבנן דמאליהן קבלו וכן מוכיח בירושלמי בפרק בתרא דתרומות (הל' ד') דתני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה ג' פעמים בחמין ודיו א"ר בא אין למדין ממנה לענין נבלה א"ר יוסי קשייתא קומי ר' בא תרומה בעון מיתה היא ונבלה בלא תעשה ואת אמרת הכין א"ל כמאן דאמר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות כלומר ולכך מיקל בתרומה משום דלאו דאורייתא וכן מסוף פ"ג דדמאי (משנה ד) גבי הא דתנן אצל הנכרי כפירותיו משמע דאיכא פלוגתא דאיכא למאן דאמר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות וכן בפ"ק דמכילתין ואמרי' אפילו למאן דאמר מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהן ובימי הלל איירי התם וכן בריש פ"ב דמעשרות ואמרינן במגלת רות בשם ר' יהושע בן לוי שלשה דברים גזרו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על שאלת שלום בשם ועל מגילת אסתר ועל המעשרות ומפרש במסכת מעשרות שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אמר בעון מעשרות ותרומות גלו וכיון שגלו נפטרו מן התרומות ומן המעשרות והן חייבו עליהן מאליהן והפרישו תרומות ומעשרות ואמרינן בבראשית רבה בפרשת ויחי ג' דברים עשו בית דין של מטה ואלו הן אחד בימי עזרא בשעה שעלו מבבל וביקש להם הקב"ה להתיר המעשרות מה עשו הלכו וגזרו על עצמן שיהיו מעשרין שנאמר ואת ראשית עריסותינו סיפא דקרא מפרש תרומות ומעשרות וכתב בפרשה דבכל זאת דמייתי בירושלמי מכל הני משמע דלא נהגו מדאורייתא בבית שני תרומות ומעשרות ואע"ג דר' יוחנן במגילת רות אשכחן בסוף הערל (יבמות דף פב:) דאמר אנא דאמרי כרבי יוסי דסדר עולם דירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להם התם פליגי ר' יוחנן וריש לקיש אליבא דר' דמתני' דהתם דאמר אנדרוגינוס שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה דסבר ריש לקיש דמשום דתרומה דרבנן הוא דמאכילה דקתני ר' יוסי התם בברייתא דאנדרוגינוס ספיקא הוא וברייתא דסדר עולם ר' יוסי תני ולא סבר לה כדאמרינן בפרק יוצא דופן (נדה דף מז:) ור' יוחנן סבר דההיא דסדר עולם עיקר וליתא לברייתא דחשיב אנדרוגינוס ספקא מקמי מתני' ולא משום דר' יוחנן סבר כר' יוסי דהא בברייתא דב' קופות (יבמות דף פב.) קאמר ר' יוחנן דלא בעינן רבייה כרבנן דאמרי תרומה בזמן הזה דרבנן ומיהו תימה הוא לומר שיאמר שום אדם דבבית שני לא נהגו מדאורייתא תרומות ומעשרות אלא ודאי מדאורייתא נהגו והא דקאמר שקיבלו מאליהן על תרומות פירות קאמר דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר והן החמירו עליהן בבית שני לגזור אף בשאר פירות מה שלא עשו בבית ראשון וההיא דב"ר ומגילת רות היינו ההיא דפרק בתרא דמכות (דף כג:) דמייתי התם קרא דכתיב ובפרוץ הדבר שהבאת מעשר עשו ב"ד של מטה ובכל פירות משתעי קרא כדמוכח בריש פרק הנודר מן הירק (נדרים דף נה.) ועוד כדאמרינן בדגן תירוש ויצהר חשיב מאליהן לפי שיהושע נצטוה לקדש כל מה שבתוך תחומין אבל בימי עזרא לא קידשו אלא מה שרצו כדאמרינן הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא קידשו עולי בבל ועל זה אמרינן בבראשית רבה שביקש להתיר להם הקב"ה את המעשר שלא היה מענישן אם היו נמנעין מלקדש והם הלכו וקידשו ונתחייבו מן התורה ולהכי קאמר רבי אליעזר דמאליהן קבלו אבל ר' יוסי אמר מדבר תורה נתחייבו שנצטוו לקדש ונפקא מינה דלר' יוסי דקדושה במצות הקב"ה קיימת אפילו בזמן הזה אע"פ שחרב הבית אבל לר"א דאמר מאליהן קבלו בטלה עכשיו קדושת הארץ דסתמא לא היה בלבן אלא בזמן שהבית קיים הואיל והדבר תלוי בהם ואפי' אית ליה לר' יוחנן בטלה קדושת הארץ דתרומות ומעשרות לא קשה מידי הא דשמעינן ליה בפ' השוחט והמעלה (זבחים דף קז:) דמעלה בזמן הזה דלא בטלה קדושת הארץ ואע"ג דבחורבן בית ראשון לא בטלה קדושת הבית קדושת הארץ דתרומה ומעשר בטלה דאין זה תלוי במחיצות דקדושת מחיצות מילתא אחריתי ויתכן דנפקא לן כדדרשי' אשר לו חומה (ויקרא כה) אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן א"נ מדכתיב (תהילים קל״ב:י״ד) זאת מנוחתי עדי עד דהני קראי מוכחי דירושלים אין אחריה היתר:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 6:1
בתוי"ט ד"ה מכזיב פי' הר"ב כזיב משוך כו' ועוד שלא פי' ועד (הנהר) [אמנון] מהיכן כו'. ולכאורה יותר קשה לפירושו רישא דמתניתין דקתני כל שהחזיקו עו"ב מא"י ועד כזיב והרע"ב כ' דהרצועה היוצאת מעכו (שהיא בריבועה דא"י) עד כזיב לא כבשוה עו"ב וצ"ל לפירושו דה"ק כשהחזיקו עו"ב מא"י ועד כזיב פי' וכן עד כזיב דהיא אותה רצועה שיוצאה מעכו אליה דאע"פ שלא כבשום ל"נ ול"נ וטעם שגזרו עליה אולי מפני שקצרה היא שלא היתה ידועה לכל שלא כבשוה:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 6:1
(פ"ו מ"א) וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר וכו'. —המפרשים נדחקו בזה. אבל העיקר דנהר דהכא הוא כסתם נהר שבמקרא שהוא נהר פרת. וכ"ה ביאור המשנה: כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב (פי' שהוא תחום שעד שם החזיקו עולי בבל, ולהלן עד סוף תחום עולי מצרים) ועד הנהר (פי' הוא גבול מזרח עד נהר פרת ויש בכלל זה סוריא, שהוא ארם צובא, וכדמוכח במשנה שלאחריה דסוריא נאכל ולא נעבד, ויותר מבואר בירושלמי כאן "נאכל אבל לא נעבד כסוריא", ואף שדוד כיבש גם ארם נהרים לא גזרו שם חכמים דיני שביעית מפני שהיא חוץ מגבולי א"י הכתובים בתורה, שגבול מזרח הוא נהר פרת, והיא רחוקה הרבה מא"י שהחזיקו בה עולי בבל) ועד אמנה (ביארו בירושלמי מכזיב ועד אמנה, והוא גבול צפוני מערבי) וכו' מן הנהר ומאמנה ולפנים (פי' היינו ארץ בבל וארם נהריים שהן בין שני נהרות, פרת וחידקל, ומשום שהן ביניהן אמרו עליהן כאן "ולפנים". וארם נהריים מכונה ג"כ בעירובין יט א וקידושין עב א "בין הנהרות", ועי' חדושי רמב"ן גיטין פ"א שכתב בשם ר' משה בר חסדאי דנהר דכאן הוא נהר פרת, וכן הוא דעת רמב"ן שם * [וכך מביא מלאכת שלמה בשם ר' יהוסף אשכנזי.] , אלא שהציורים שכתבו שם הן סותרים את המציאות, ע"ש).
Sefaria · Sha'arei Torat Bavel on Mishnah Sheviis 6:1
[אות כז] בר"ב ד"ה ועד אמנום. אם נעבד בשביעית נאכל. היינו בקדושת שביעית והיכא דנאכל ונעבד אוכל בתורת חולין. ולאידך פירושא דנאכל היינו אחר הביעור מסתפק במ"ל אם גם קודם הביעור מותר לאכול בתורת חולין או דצריך לאכול בקדושת שביעית ורק בביעור הקילו. והרמב"ם בחבורו מפרש דנאכל ולא נאכל דמשנתנו לענין ספיחים דאסרו חז"ל לאכלו (עיין לקמן פ"ט) בזה לא החמירו לענין כיבוש עולי מצרים אבל כל שאר דיני שביעית נוהג בו. ועיין לקמן (פ"ט מ"ב) מ"ש שם על הגליון:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviis 6:1
מכזיב ועד הנהר ועד אמנה . פירש הר"ב כזיב משוך כלפי הצפון לצד מזרח ורצועה יוצאת מעכו וכו'. וקשה עכו מאן דכר שמה ולפי פירושו הוה לי' למיתני מעכו עד כזיב מעכו ועד הנהר ועוד שלא פי' ועד הנהר מהיכן מתחלת אותה רצועה אם מן עכו או מן כזיב. ובירושלמי כיני מתניתין מכזיב עד הנהר מכזיב עד אמנה. ובפ"ד דחלה מפרש ג"כ הר"ב מכזיב עד הנהר לצד מזרח ומכזיב ועד אמנה לצד מערב וכן פי' הר"ש ודברים הללו וכן מה שכתב בכאן דעכו יושבת ברבוע של ארץ ישראל במקצוע צפונית מזרחית קשה שמצאתי בספר כפתור ופרח בפי"א ששלשתן על שפת הים המערבי הם והמחברו כאשר העיד על עצמו הוא עד וראה. שאמר בזה הלשון הן הייתי כשני שנים בגליל דורש וחוקר ועוד חמש שנים בשאר ארצות השבטים לא מנעתי עצמי שעה אחת מרגל הארץ ברוך העוזר. וכתב דעכו וכזיב ואמנה שלשתן על הים המערבי של ארץ ישראל הם וקצה גבול מערבית דרומית הוא נחל מצרים וקצה גבול מערבית צפונית הוא אמנה והוא הר ההר ע"פ גבולי א"י הנזכרים בפרשת מסעי והם כבוש עולי מצרים. ואמר עוד שיש מן עכו לנחל מצרים כמו שמן עכו לאמנום וגם אמר שכזיב הוא צפוני לעכו כמו יום אלו הן דבריו ז"ל. וא"א להכחיש המציאות וכל דבריו ז"ל בחקירה רבה כאשר אמר וכמבואר מספרו שבחיפוש רב בדק המקומות עד שידע אנה הם אחת לאחת. נמצאו שדברי הר"ב והר"ש בזה אינם אלא באומד הדעת ולא כיונו אל האמת כפי המציאות. וכתב עוד והמשנה אמרה שהחזיקו מכזיב ולדרום עד נחל מצרים מכזיב ולצפון עד הר ההר ויהיה כזיב שבזאת המשנה לזכרון מה שהחזיקו עולי מצרים כמו נקודה שעליה תסוב החוג וזה שאותה של מסכת חלה שאומרת מכזיב ועד הנהר. ר"ל שאם יש מכזיב ועד הנהר מקום שהוא כמו המקומות שיש מכזיב ועד אמנום כלומר שהם מכבוש עולי מצרים בלבד כמו בית שאן וחביריו שתי חלות מהנהר לדרום מאמנום לצפון שתי חלות עכ"ל. וזה כמו שכתב עוד לקמן וזהו שמן הסתם כל מה שהוא לדרום כזיב. מוחזק שהחזיק בו עזרא אם לא שהם יאמרו בפירוש שהניחם כענין בית שאן וזולתו שהזכירו הם ז"ל ע"כ. ומה שלפי דבריו הנהר הנזכר במשנה הוא נחל מצרים כן כתב גם כן הרמב"ם בחבורו פ"א מהלכות תרומות. ואולם הר"ב שהזכיר עכו ושרצועה יוצאת ממנו ואע"פ שמשנתינו לא הזכירה מעכו ולא מרצועה יצא לו זה מגמרא פרק קמא דגיטין דף ז דאמתניתין מעכו ולצפון ועכו כלצפון גרסינן למימרא דעכו לציפונה דארץ ישראל קיימא ורמינהי היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך חוצה לארץ עד שיודע וכו' משמאלו למערב הדרך ארץ ישראל עד שיודע וכו' אמר אביי רצועה נפקא. פירש"י לעולם עכו במקצוע הצפון אלא רצועה יוצאת עוד מעכו לצפון והיא מא"י עכ"ל. גם בזה כתב בעל כפתור ופרח וז"ל וא"כ יהיו צדדיה ח"ל. ולר"מ ז"ל מצאתי בפירושיו בכתב ידו במצרים שפי' הפוך זה שא"י הולך כולה עד כזיב אלא שמכזיב תצא רצועה אחת מארץ העמי' הולכת עד עכו וכל צדדיה הם א"י והתוספתא במס' אהלות פרק בתרא אומר' הפך גמרין ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה משום ארן העמים וכו'. ויש לתרץ שאותה רצועה לה שני דרכים אחת אל השפה המזרחית ואחת אל השפה המערבית ע"כ. [*וגם הר"ש תירץ כן בסוף אהלות וכגי' התוספתא דהתם איתא נמי בירושלמי דפרקין]. ונמצאו דברי הר"ב בענין רצועה דנפקא מעכו ושהיא חוצה לארץ דהיינו שלא כבשו עולי בבל לקוחים הם מגמרא דגיטין ועל פי פירושו של הרמב"ם ז"ל בפי' רצועה נפקא: ועד אמנום . פי' הר"ב הר ההר מתרגמינן בירושלמי טורי אמנום. וז"ל הרמב"ם יש מי שקורא אמנה והוא אמנה ויש מי שקורא אמנום ע"כ. ומ"ש והוא אמנה. רומז לפסוק תשורי מראש אמנה דשיר סימן ד' וכן פירש"י שם בפסוק. שאמנה הוא הר ההר: אבל לא נעבד . לשון הר"ש ודוקא במחובר אבל בתלוש עושין. [כמו] בסוריא דבסמוך דאלת"ה א"כ לתני ארבע ארצות לשביעית דיש לסוריא דין לעצמה ע"כ. וכן נראין דברי הרמב"ם בחבירו פ"ד:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 6:1
שלש ארצות לשביעית חלוקות בדין שביעית: כל שהחזיקו עולי בבל דהיינו מא"י וכו': לא נאכל מ"ש הר"ב לא נאכל בנעבד בעבירה. הקשה רבינו מאורן של ישראל אאמ"ו הגאון זצוק"ל מב"ה פ"ד מ"ב. ופי' הוא ז"ל לא נאכל אחר ביעור. ולפע"ד י"ל עוד דלא נאכל אספיחין קאי דאסור לאוכלן אף קודם ביעור כפ"ד סי' ט' אולם הרמב"ם בפירושו כאן כ' כהר"ב. ובחיבורו [פ"ד משמיטה הכ"ו] פי' כדברינו. דלענין ספיחים מיירי [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ד סי' ט'] ולפע"ד מוכח דאספיחין קאי. מדנקט לא נאכל ואח"כ לא נעבד: ולא נעבד משום דעד שם גם עולי בבל כבשו: וכל שהחזיקו עולי מצרים דהיינו מכזיב וכו' וכזיב נ"ל שהוא אכזיב הנזכר ביהושע [י"ט כ"ט] בערי אשר. וכ"כ נזכר עם עכו בשופטים [א' ל"א] ועד אמנה ר"ל כזיב באמצע. ומכזיב ועד הנהר מצד א'. ומכזיב ועד אמנה. מצד ב': נאכל אבל לא נעבד דעד שם כבשו עולי מצרים אף שלא נכבשו מעולי בבל: מן הנהר ומאמנה ולפנים עיין בציור: נאכל ונעבד הנה רבינו תוספות יום טוב תפס לעיקר כבעל כפתור ופרח. דעכו וכזיב ואמנה שלשתן במערב ארץ ישראל. ועכו באמצעית מערב. ממוצע בין נחל מצרים. שהוא הנהר הנזכר במשנתנו שהוא דרומית מערבית לארץ ישראל. ובין אמנה הוא הר ההר שבאלה מסעי. שהוא צפונית מערבית לארץ ישראל וכן ראיתי במפת הארץ אשר לפנינו. דעכו הנקרא בלשונם אקרא או פטאלמיוס. וכזיב הוא אכזיב הנקרא ציב בלשונם. והר אמנה הנקרא בלשונם מאנט האר. שלשתן במערב ארץ ישראל. אמנם עכו סמוך לכרמל שניהן באמצעית ארץ ישראל ולשון ים מפסיק בין כרמל לעכו. ומעכו ולצפון בכמו שבעה פרסאות אשכנזית הוא כזיב. אמנם רחוק להלן לצפון הם צור וצידון. והר ההר צפוני יותר מכולן. ונהר מצרים. הוא שיחור. הנקרא בלשונם זיכאר הוא בקצה גבול מערבית דרומית מארץ ישראל. וכדי להצדיק ולהבין דברי חז"ל אשר מפיהם אנו חיים. ועל דבריהם בחיק תורת ד' הורגנו כל היום. ולהבין תעלומות דבריהם הקדושים לילות עמל מנינו לנו. והחלב שינקנו משדי אם תשפך לארץ כמרירה כש"ס סוף ברכות. אשר אם לא יהיה אפשר ליישב דברי קדשם. אזי אלפי עדי עדיות אסטטית יתבטלו. ורבבות שערי תרוצים לא ננעלו. והרי חז"ל גיטין אמרו להדיא דעכו בצפון. כמבואר שם דף ז' ע"ב. גם בתוס' שם ד"ב א' כ' דעכו חציה ארץ ישראל וחציה ח"ל. וכן כתב בירושלמי כאן. וליישב הכל. נ"ל דהציור כזה? וכפי הציור הזה. עכו במקצוע צפונית מערבית מא"י. ואעפ"כ היא ממוצע באמצע גבול מערב. מפני הרצועה היוצאה ממנה לכזיב. ואותה הרצועה כבשו גם עולי בבל. אבל מכזיב עד אמנה וכ"כ מה שהוא נגד כזיב מעכו ולדרום. עד הנהר. כבשו עולי מצרים ולא עולי בבל. אמנם על הרצועה שמעכו לכזיב. יהיו ב' שבילי' אחד לצד מזרח של הרצועה. הוא השביל שהזכירו חז"ל גיטין שם. שההולך מעכו לכזיב. לימינו הוא ח"ל. ושביל ב' היה למערב הרצועה. והוא השביל שהזכיר הירושלמי ותוספתא. שההולך מעכו לכזיב. לשמאלו הוא ח"ל. ולפ"ז יש לישב נמי מלת "לפנים" שבמשנה הקדושה. שתמה הר"ש ור"ב דהול"ל "ולחוץ" ור"ל לצד ח"ל. ולפי דברינו ת"ל הכל מיושב. דהרי לפי התוספתא היה מצד שמאל לרצועה ח"ל. א"כ מה שאמרה המשנה מן הנהר ואמנה ולפנים. ר"ל לפנים מכזיב ושביל. דהיינו בין א"י לים הגדול. זהו לא כבשו גם עולי מצרים והוא ח"ל גמור. ולפ"ז גם דברי התוס' ריש גיטין שזכרנו שכ' שקצת מעכו היה ח"ל. נ"ל ג"כ שהוא קצת העיר שהיה לפנים מהשביל לצד הים הגדול. ונתיישב הכל על נכון ת"ל:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 6:1-9