Sheviis 6:2 — Shemittah in Syria
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 6 › Mishnah 2זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ו׳ ‹ משנה ב׳
Shemittah in Syria
שְׁבִיעִית בְּסוּרְיָא
Mishnah שביעית ו׳:ב׳ · Sheviis 6:2
עוֹשִׂין בְּתָלוּשׁ בְּסוּרְיָא, אֲבָל לֹא בִמְחֻבָּר.
דָּשִׁים וְזוֹרִין וְדוֹרְכִין וּמְעַמְּרִין, אֲבָל לֹא קוֹצְרִין וְלֹא בוֹצְרִין וְלֹא מוֹסְקִים.
כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּסוּרְיָא:
One may work with detached [produce] in Syria, but not with attached [produce].
One may thresh, winnow, tread, and bind sheaves, but not reap, harvest grapes, or pick olives.
A rule was stated by Rabbi Akiva: anything whose like is permitted in Eretz Yisrael, one may do in Syria:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Shemittah in Syria▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What work may be done in Syria on Sheviis? | Tanna Kamma: In produce already cut (talush) — thresh, winnow, tread, bind sheaves; in what still grows (mechubar) — no reaping, no grape-picking, no olive-picking | — |
| Rabbi Akiva: If there is any permitted way to do it in Eretz Yisrael — in Syria it may be done freely | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
סוריא. ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד, ואינה כארץ ישראל לכל דבר, מפני שכבשה קדם שכבש ארץ ישראל כלה, ובקצת דינים עשאוה כארץ ישראל ובקצתן כחוצה לארץ: עושים בתלוש. אפלו אצל החשודים, ואלו בארץ ישראל תנן לא תבור ולא תטחן עמה: אבל לא במחבר. כגון מסיקה קצירה ובצירה, ודוקא בשמור, אבל במפקר אפלו בארץ מתר, דתניא בתורת כהנים מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המפקר. וטעמא דגזור בסוריא במחבר כדי שלא יהיו מניחים את ארץ ישראל והולכים ומשתקעים בסוריא, ובתלוש התירו, כדי שימצאו העניים שבארץ ישראל קצת רוח בסוריא שהיא קרובה להם, ולא יצטרכו לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ: כל שכיוצא בו מתר בארץ ישראל. מדאוריתא, כגון תלוש, אף על גב דמדרבנן אסור בלא שנוי, עושין אותו בסוריא כי אורחיה ואינו צריך לשנות. אי נמי הכי קאמר, כל שכיוצא בו מתר בארץ במפקר עושים אותו בסוריא אפלו בשמור, אבל במחבר אסור מדרבנן בארץ אפלו במפקר:
עושים בתלוש – even with those who are suspected [of violating the Seventh Year by working the land], whereas in the Land of Israel, it is taught in the Mishnah (Tractate Sheviit, Chapter 5, Mishnah 9), that “she may not sift or grind [flour] with her [since the grain was gathered in violation of the law].” סוריא – Aram Naharayim and Aram Tzovah that David conquered, and it is not like the Land of Israel for all matters because it was conquered before he (i.e., David) conquered the entire land of Israel, and in some of the laws, it was made to be like the Land of Israel and in some of them, like the Diaspora/outside the Land of Israel. אבל לא במחובר – as for example, harvesting olives, harvesting [grain] and harvesting grapes, and especially that which is guarded, but that which is declared ownerless, even in the Land [of Israel], it is permitted, as it is taught in Torat Kohanim (the Halakhic Midrash on the Book of Leviticus), from that which is guarded/preserved, you cannot harvest grapes, but you may harvest grapes from that which is declared ownerless, and the reason that they decreed in Syria regarding that which is attached, in order that they should not leave the Land of Israel and reside in Syria, and regarding that which is detached, they permitted in order that the poor people that are in the land of Israel will find a bit of room/space in Syria which is close by to them, and they won’t have to leave from the Land of Israel to the Diaspora/outside the Land of Israel. כל שכיוצא בו מותר בא"י – according to the Torah, such as for example, something detached, even though from the Rabbis, it is prohibited without a change of form we perform it in Syria just as we normally do and we don’t need to change anything. Alternatively, this is what he said: All that is in a similar manner is permitted in the Land [of Israel] with something declared ownerless, they perform it in Syria, even with something guarded/preserved, but that which is attached is prohibited from the Rabbis in the Land [of Israel] even when it is declared ownerless.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 6:2
Introduction Our mishnah refers to territory called “Syria”(not to be confused with modern Syria). This is land that was conquered by King David but was not conquered by Joshua. For many halakhot it has a semi-status, being in some ways treated like the land of Israel, but in other ways treated differently. We should note one other background law required to understand this mishnah. During the sabbatical year a farmer may not keep the produce that he grows in his field for himself. He is obligated to make it ownerless, such that anyone can come and take it. If he doesn’t make it ownerless then it is prohibited to work the field, as it is said in Leviticus 25:5, “You shall not reap the aftergrowth of your harvest or gather the grapes of your untrimmed vines.” Our mishnah, according to most commentators, refers to a person who has not made his field ownerless, and therefore, may not work the field. In Syria, one may perform work on produce that has been detached, but not on produced attached [to the soil]. They may thresh, winnow, and tread [the grapes], or make [the grain] into sheaves, but they may not harvest [the crops], nor cut the grapes, nor harvest the olives. In Syria some types of work are permitted and some are prohibited. Any work done with produce that has already been detached from the ground may be performed. The mishnah explains that this refers to threshing or winnowing grain, treading on grapes or making sheaves. However, they may not harvest anything. Since Syria is not actually the land of Israel, harvesting is not prohibited biblically, and is only prohibited by decree of the rabbis. The Yerushalmi explains that the rabbis carved out a middle status for Syria. They did not allow one to harvest there, so that Jews wouldn’t abandon the land of Israel and go live in Syria. However, when it came to working with produce detached from the land, the rabbis were not so strict, thereby enabling people who couldn’t earn a living in Israel, to go to Syria for the year and earn some money there. Rabbi Akiva said this principle: the kind of work that is permitted in Eretz Israel may also be done in Syria. Rabbi Akiva disagrees with the previous opinion and formulates a general rule that he applies to this situation. Anything that is permitted to do in Eretz Yisrael as long as it is done in an unusual manner, may be done in Syria in a usual manner (this is how Albeck understands Rabbi Akiva’s statement). For instance in Eretz Yisrael one cannot harvest grapes in a normal manner, but one can do so in an abnormal manner. Therefore, in Syria one can harvest even in a normal manner. Other commentators explain that Rabbi Akiva is formulating a general principle to explain the previous section. In Eretz Yisrael it is only forbidden derabanan (rabbinically) to work with detached produce, and therefore in Syria it is completely permitted.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 6:2
עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר, דשים וכו' . לשון הרב עושים בתלוש אפילו אצל החשודים, ואילו בא"י תנן לא תבור ולא תטחן עמה, עכ"ל. ולפי זה תנא והדר מפרש, דלא תימה דלא התיר אלא תלוש דומיא דבורר וטוחן, דהרואה יכול לדון אותו לכף זכות לומר דחיטים של שנה שישית הם שכן דרך לברור ולטחון חיטים של שנה זו בשנה אחרת, אבל דישה וזירה שדרך לעשותם סמוך לגורן מידי שנה בשנה, וכ"ש העימור שבעת הקצירה ממש עושים אותו, יהיה אסור משום מראית העין, ומטעם זה שנא העימור בסוף שלא כסדר מלאכתו, דהוי לא זו אף זו, והקדים אליו אף הדריכה אע"פ שהיא בענבים, משום דדומה לדישה, ובזה נחה הרגשת התי"ט שכתב שלא ידע הטעם ששנה העימור בסוף שלא כסדר, ועוד דהכניס מלאכת הענבים בין מלאכות התבואה: כלל אמר ר' עקיבא . אע"ג דאדלעיל קאי, לא קתני זה הכלל, אלא כלל אר"ע, משום דלא נזכר הוא לעיל. ועיין מ"ש בפ' ט"ו דשבת משנה ב' ותבין:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 6:2
(ג) דשים כו'. שלא כסדר מלאכתן הם שנויים, דעמור קדם הדישה והזרוי, ועוד דדריכה שהיא בענבים מכניס בין מלאכות שבתבואה:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 6:2
דשים וזורין ודורכין. היינו פירושא דרישא. דדברים הללו עושין אותן בתלוש. והדר קמפרש לסיפא. דקתני לעיל אבל לא במחובר. והא איצטריכא ליה דלא תימא כל מלאכה שבמחובר אסורה. אפי' אינה מלאכה גמורה. כגון המעמר במחובר כדי שיהא נוח לו לקצור. קמ"ל ומעמרין נמי אפי' במחובר. אלא שאין קוצרין וכו' זהו שנאסר במחובר מפני שהוא גמר מלאכה. אבל עימור מ"מ מותר כיון שאין זה גמר מלאכתו: והך סיפא כולה כדי נסבה. דהא ממילא ידעינן מאי תלוש ומאי מחובר. אי לאו משום דקבעי לפרושי ומעמרין. דשייך במחובר נמי ואפ"ה שרי כדאמרן. ואיידי דקבעי למתני סיפא ומעמרין. תני נמי דשין וזורין כך נ"ל. ומתיישב מ"ש בתי"ט מעירבוב הסדר: ושוב ראיתי בפירוש הרא"ש שמיישב באופן אחר. דמשו"ה תני ומעמרין גבי אבל לא קוצרין. למימרא דעימור דבשעת קצירה דווקא הוא דאסור אבל אחר שקצר מותר לעמר. ודייק לישנא הכי ומעמרין אבל לא בשעה שקוצרין וה"ה לדורכין אבל לא בשעה שבוצרין ופירושו נכון. אלא שיש בו דוחק קצת בלשון וק"ל: משנה לחם בסוריא היא כוללת גם ארם דמשק. לצפונה של א"י. וצ"ע אם גם ארץ פלשתים בכלל. שהיא למערבה. עיין קונטרס גדר ישוב א"י. משנה לחם בלח"ש ד"ה דשים. כגון המעמר במחובר. כדי שיהא נוח לקצור. נ"ב (כי הא דתנינן התם שלוחי ב"ד עושין אותו כריכות במחובר). משנה לחם שם סוף פיסקא. מערבוב הסדר. נ"ב וי"ל ג"כ שישר סדר זה. בערך הכובד שיש בכל אחת ממלאכות הללו. שכל השנויה תחלה. קלה מאותה של אחריה. דוק ותשכח. הילכך בדיוקא נקטינהו הכי. דקמ"ל רבותא בכל חדא. וה"ק. לא מיבעיא דישה דשריא. אלא אפילו זרייה. וכן כולהו. לא זו אף זו קתני. וברור.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 6:2
עושין בתלוש. אפי' אצל החשודים. עכ"ל ר"ע ז"ל וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה כי אין נראה לומר שיתירו חכמים לסייע לעוברי עבירה כי אין אלו נקראים חשודין על השביעית אלא שעוברין על דברי חכמים בפרסום אלא נראה שפי' עושין בתלוש בסוריא אצל העובדי כוכבים אבל לא במחובר וכן משמע בירוש' ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל בסוף מתני' אבל במחובר אסור מדרבנן בארץ אפי' במופקר כתב פי' זה קשה עד מאוד דהלא אף בארץ מותר לקצור במופקר וגם פי' הראשון מגומגם ונ"ל דר' עקיבא פליג את"ק וקסבר דקצירה ובצירה ומסיקה שיש להן היתר בארץ דהיינו במופקר מותר לעשותם בסוריא אצל העובד כוכבים. אע"פ שהוא שמור וכן משמע דר' עקיבא פליג לפי שיטת התלמוד וכיוצא בזה יש במס' שבת פכ"ג כלל אמר אבא שאול וכו' עכ"ל ז"ל: אבל לא במחובר. הא בארץ אפי' בתלוש אסור וסבר האי תנא כבוש יחיד לא שמי' כבוש מדמיקל בסוריא טפי מבארץ ישראל וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ומן הדין הוה לן למימר דנאכל ונעבד דומיא דמן הנהר ומאמנוס ולפנים דכיון דלא כבשוהו עולי מצרים לא נתקדש אלא דרבנן גזור דלהוי שביעית נוהג בה כדי שלא יהיו הולכין ומשתקעין שם כלומר משום דחמיר עלייהו שמטה דאדץ ישראל ויניחו ארץ ישראל וישתקעו לשם. יש ספרים דגרסי כיצד דשין. דשין וזורין וכו'. דשין ודורכין הענבים דכולהו דמו אהדדי דמפרק תולדה דדש הוא והא דתני {הגה"ה וזה לשון ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל לפרש דלא זו אלא אף זו קתני וה"ק לא זו שדשין וזורין שאפשר לומר שהוא מתבואת שנה שעברה אלא אפי' לדרוך מותר ולא זו דריכה בלבד שאפשר לומר שהענבים באו מח"ל אלא אפי' לעמר מותר אע"פ שהוא נראה לכל שהוא מאותה השדה ומשנה זו ע"כ:} בתר וזורין ומעמרין ולא תני כסדר המלאכות כדתני פ' כלל גדול המעמר והדש והזורה נראה דהיינו טעמא דלא זו אף זו קאמר דל"מ דזורה התבואה דאחר דישה הוא וחשיבא מלאכה בתלוש אלא אפי' מעמר דתבואה בקשיה היא ודמיא למחוברת מש"ה תני מעמרין לבסוף ומש"ה לא אצטריך למתני דבוררין וטוחנין דבהא ליכא למגזר אטו מחובר ופשיטא דשרי וכל מלאכה דתלוש שריא אבל לא במחובר כגון קצירה ובצירה משום דלא ליתו למשרי זריעה וחרישה וזמירה דעבודות קרקע היא וגזרו אכל מלאכה דמחובר לקרקע כן נראה לי ורבינו שמשון ז"ל כתב ודוקא בשמור אבל לא במופקר דהא אפילו בארץ שרי כדתניא בת"כ ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המובקר והרא"ש ז"ל כתב דבעי תנא למסמך מעמרין לאבל לא קוצרין לאשמעי' אם כבר נקצרה התבואה ושכרו לעמר מותר אבל אם שכרו לעמר כשהוא קוצר אסור וה"פ ומעמרין אבל לא כשהוא קוצר וכן לא ידרוך כשהוא בוצר ע"כ. כלל אמר ר' עקיבא כל שכיוצא בו מותר בארץ. ר' עקיבא פליג את"ק וקסבר דכבוש יחיד שמיה כבוש הילכך לא שרינן בסוריא אלא דבר שכיוצא בו מותר בארץ כדתנן בפ' בנות שוח דלא תבור ולא תטחן כן נראה לי עכ"ל ז"ל: בסוף פי' ר"ע ז"ל. אבל במחובר אסור מדרבנן בארץ אפי' במופקר. אמר המלקט מלות בארץ אפי' במופקר לא מצאתים אפי' בפי' ה"ר שמשון ז"ל שהעתיק ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל משמו ונראה שהם תוספת באור מרבינו עובדי' ז"ל וא"כ צ"ע נמרץ לע"ד אם אין טעות ולא דבר עליהם תוי"ט:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 6:2
עושים בתלוש בסורייה אבל לא במחובר – הסברה של שורה זו מובא להלן. דשים 33 בעל מלאכת שלמה מעיר שיש גרסה "כיצד דשין" וזו איננה בעדי הנוסח שבידינו, להוציא את ס שהוא התלמוד של ר"ש סיריליאו. דומה שזה פירוש שחדר לטקסט של התלמוד. – הדיש מתבצע אחרי הקציר, בגורן, ושם מרסקים את התבואה ובכך מפרידים בין הגרעינים והגבעולים, וזורים – הזרייה לרוח היא התהליך שיוצרים בו את ערמת הגרעינים ואת ערמת המוץ והגבעולים. את החיטים מניפים מול הרוח, המוץ הקל נישא למרחק והגרעינים הכבדים נופלים במקום קרוב (ראו באיור), ודורכים – ענבים בגת, ומעמרים – מכינים עומרים מתבואה קצורה, אבל לא קוצרים – זו עבודה במחובר, והיא אסורה, ולא בוצרים – ענבים, ולא מוסקים – זתים מהעץ. אם את כל העבודות הללו עושים, ודאי שמותר לאכול את היבול שעובד בדרך זו, אך עדיין אסור לזרוע ולקצור. עוד בטרם בירור המונחים יש להדגיש שהתוספתא והירושלמי הבינו בפשטות שהשאלה אינה האם מותר לעבוד בתלוש, אלא האם מותר לעבוד עם הגוי, ביחד או באריסות 34 הר"ש פירש אפילו אצל החשודים על שביעית, והתדיין בשאלה האם מדובר בשמור או במופקר. בעל מלאכת שלמה מביא את דברי רבי יהוסף אשכנזי התמה על כך, ומוכיח את דבריו מהירושלמי. קשה הוא שרבי יהוסף אינו מתנגד לר"ש עצמו אלא לרבנו עובדיה מברטנורא, ואף קשה כיצד הר"ש פירש את אשר פירש והתעלם מהירושלמי שבו הוא מרבה להשתמש. אולי אין זה מלשון הר"ש עצמו? . בתוספתא מובא הדין של משנתנו ונוסף: "אבל עוקרין ואיגד על ידיהן, ובלבד שלא יהא הוא מלקט והן אוגדין על ידיו. בוצרין ודורך על ידיהן, מוסקין ואוטם על ידיהם" (תוס', פ"ד הי"ב). אם כן מדובר בעבודה משותפת: מותר שהגוי יעקור והישראל יאגוד בתלוש. ייתכן שמדובר גם בבעל קרקע ישראל ובפועלים נכרים; הפועלים אמורים לעשות את העבודות האסורות ואסור שחלוקת העבודה תהיה ההפך. בירושלמי שנינו: "רבי יוסי בי רבי בון בעא קומי (שאל לפני) רבי מנא: מהו לטחון עם הגוי בארץ? אמר ליה: מתניתא אמרה שהוא אסור, דתנינן: 'עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר', הא בארץ אפילו בתלוש יהא אסור" (ירו', לו ע"ד). אם כן המשנה האחרונה בפרק הקודם קבעה שמחזיקין ידי גויים בשביעית, ופירשנו שמסייעין להם. על כן האמורא שואל האם מותר גם לטחון עמם, ורבי מנא משיב שהדבר אסור. רק בסוריה הותר לטחון עם הגוי. ברור אפוא שהירושלמי הבין שמשנתנו עוסקת בעבודה עם הגוי, ולא בעבודתו של יהודי שהוא בעל לשדותיו. עם זאת התוספתא הבינה גם שהוא הדין בישראל העובד בשדהו, שאסור לו לעבוד, אבל מותר לו לעבוד (לאגוד למשל) בפרות שהוא קונה בשוק. שאלה דומה נידונה במסכת דמאי, ושם הוברר שבסוריה ישראל חייב במעשרות (ומן הסתם גם בשביעית) אך הגוי פטור ומותר לקנות סתם פרות מסוריה, אלא אם כן ברור שבאו משדות ישראל (ראו פירושנו לדמאי פ"ו מ"א). עם כל זאת דומה שהתוספתא איננה רק פירוש של המשנה, אלא משקפת שינוי הלכתי במעטה של "פרשנות יוצרת". כפי שנראה להלן היו דעות שב"סוריה" פטורים ממעשרות ושביעית, ובאופן פשוט גם משנתנו משקפת עמדה זאת. אנו מתירים לעצמנו לפרש את המשנה שלא כתוספתא רק משום שיש עדויות אחרות לתפיסה הלכתית זו שבסוריה פטורים ממעשרות ושביעית, או נכון יותר עמדת ביניים שעבודת הקרקע אסורה, אבל הפרות מותרים. שאלת מעמדה של סוריה היא מהנושאים הסבוכים, וזאת עקב העדויות הסותרות והמדיניות המשפטית שאיננה אחידה. "סוריה" הוא שמו של מחוז מנהלי שפעל בכל ימי בית שני ועד סוף התקופה הביזנטית. בתקופת המשנה והתלמוד זו פרובינציה גדולה המשתרעת צפונה מארץ ישראל. בסוריה היה ישוב יהודי נכבד, ובדרך הטבע היה יישוב זה איתן במיוחד בדרום סוריה 35 רוט-גרסון, סוריה. . "סוריה" כמושג הלכתי אינה זהה למשמעותה המנהלית, אם כי יש בוודאי קרבה בין השניים. סוריה ההלכתית היא אזור שהלכות מסוימות חלות עליו אך הגדרתו אינה ברורה. מסתבר כי זהו האזור הסמוך לגבולות הארץ, לא רק מצפון אלא מכל הצדדים, כפי שנראה להלן. עם זאת, מרבית העדויות מתייחסות לסוריה שמצפון לארץ ישראל. כך למשל שנינו: "הקונה שדה בסוריא סמוכה לארץ ישראל, אם יכול להכנס לה בטהרה – טהורה וחייבת במעשרות ובשביעית, ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה – טמאה וחייבת במעשרות ובשביעית" (משנה, אהלות פי"ח מ"ז). אם כן אדמות ישראל בסוריה חייבות במעשרות, תרומות ושביעית אפילו אם אין רצף טריטוריילי של אדמות יהודיות. סוריה כאן היא בבירור האזור הסמוך לארץ ישראל, מכל כיוון שהוא, שיש ממנו רצף טריטוריילי. חלק מסוריה יוצר רצף טריטוריילי של אדמות יהודים, אך "סוריה" משתרעת גם מעבר לתחום זה. בירושלמי (לו ע"ד) שאל רבי לוי צינבריא האם מותר להשכיר לגוי בהמה בסוריה. השאלה משמעותית במיוחד משום שצינברא, מקום מושבו של החכם (בית ירח, מערבית לכינרת) שכנה ממזרח לערוץ הירדן 36 עד לפני קצת למעלה ממאה שנה עבר ערוץ הירדן ממערב לבית ירח. הערוץ נסתם והירדן חפר לעצמו ערוץ חדש ממזרח לתל. עקבות הערוץ הקדום ניכרים, ואף נמצאו שרידי הגשר הרומי שעבר על גביו. , ונכללה בתחום סוסיתא. צינברא שוכנת באותה סוריה, ולכן השאלה במקומה. דומה לכך הוא הסיפור בראש בית הכנסת בכזיב שקנה שדה בסוריה, משום שסוריה קרובה לכזיב (תוס', תרומה פ"ב הי"ג). בסוגיה אחרת מסופר שצור היא בסוריה, ורבי חונא אסר על בני המקום להשקות בשביעית (ירו', לו ע"ד), כמו בארץ ישראל 37 לשאלת ההשקאה בשביעית ראו פירושנו למועד קטן פ"א מ"א. . כן אנו שומעים שאפמיאה היא בסוריה (משנה, חלה פ"ד מי"א וראו פירושנו לה), ואפמיאה היא מדרום לטוורוס אמנוס. במשנת אהלות מדובר על סוריה (פי"ח מ"ו), ובמקבילתה שבתוספתא מדובר על צידון ועיירות שבלבנוב, כלומר שוב על אזורים הסמוכים לארץ מצפון (תוס', אהלות פי"ח ה"ב, עמ' 616). השאלה הראשונית היא האם סוריה היא חלק מארץ ישראל במשמעותה של המשנה הקודמת, או חלק מהאזור השני. פשוטה של הברייתא הוא שסוריה היא האזור השני: "מגזיב ועד הנהר ועד אמנה". על האזור השני נאמר "נאכל אבל לא נעבד", ומשנתנו מפרשת שמותר לעבוד בתלוש מן הקרקע אבל לא במחובר, כפי שפירשנו. משנתנו מציגה הלכה זהה. אבל התוספתא והתלמודים צמצמו את ההיתר לעבודה עם גוי בלבד, ויצרו בכך סתירה מיותרת למשנה הקודמת (מ"א). עם זאת, משנתנו והמשנה הקודמת באות מבתי מדרש שונים ומעריכות שונות. ההבדל העיקרי הוא במינוח. המשנה הקודמת אינה משתמשת במינוח "סוריה". יתר על כן, במשנה הקודמת גבול הארץ השנייה היה מקראי-תאורטי, ואילו במשנתנו מדובר בסוריה הראלית, אם כי גבולותיה לא נקבעו. פליקס פירש שסוריה משתרעת בארץ השלישית, זו שמהנהר ומהאמנה ואילך. פירושו קשה ביותר: האם כל העולם חייב בשביעית? הרי ראינו כי לכל הדעות בספרות חז"ל אין חובת שביעית בחוץ לארץ. יתר על כן, למה ישתמשו חז"ל במינוח "סוריה" כדי לתאר אזור הנמצא מחוץ לתחומי הפרובינציה הרומית של סוריה? פליקס מסמיך את פירושו לסוגיית הירושלמי: "אמר רבי אבהו, שלא יהו הולכין ומשתקעין שם, בתלוש למה הוא מותר? מן גו דו חמי רווחא קריב לא נפיק" (לו ע"ד – מתוך שהוא רואה רווח קרוב [בלבד] אינו יוצא). אם כן, הנימוק למשנה האוסרת לעבוד במחובר לקרקע בסוריה הוא שיהודים לא יהגרו לסוריה. המועמד להגירה רואה שהרווח קרוב, כלומר מידי ומועט, ואין בו רווח לטווח ארוך, לכן לא יהגר לסוריה. כפי שראינו לעיל, הירושלמי העלה טיעון זה גם כסיבה לכך שאין תרומות בחוץ לארץ. פליקס מפרש את הסוגיה שמן הדין היה שלא לשמור שביעית ב"סוריה" כלל, והאיסור הוא כדי למנוע הגירה. רק בארץ השלישית אין שומרים על שביעית. ברם כל הטיעון מעורער. הירושלמי נותן סיבה לאיסור לעבוד בשביעית עם הגוי, זאת כבר בהתאם לתפיסה האמוראית שיש קניין לגוי להפקיע ממצוות התלויות בארץ. על כן היה צריך להתיר לישראל להיות אריס אצל הגוי, אבל הדבר נאסר כדי לצמצם הגירה. היהודי יוכל לעבוד רק עבודות זמניות ולא להיות אריס קבוע. אנו פירשנו שהדעה שפרות הגוי פטורים ממצוות התלויות בארץ היא אמוראית בלבד, ועל כן אינה פשט המשנה 38 ראו פירושנו לדמאי פ"ה מ"ט. . יתר על כן, הסיבה בירושלמי אינה באה לומר שמדין תורה מותר לעבוד במחובר לקרקע. גם לגבי תרומות הובא נימוק זה, וברור שהוא רק נימוק נוסף, שהרי היעדר החובה להפריש תרומות בחוץ לארץ נובע מסיבה עקרונית ואידאולוגית כבדה הרבה יותר, והיא שאין בה משום קדושת הארץ. מכל מקום סוגיית הירושלמי מתפרשת בפשטות גם לפי פירושנו, וכן פירש בעל מלאכת שלמה. זאת ועוד, מאחר שראינו שלפי הירושלמי כל המשנה עוסקת בעבודה אצל גוי, אין עוד מקום לטענה שעניינה בעבודה סתם בשביעית. יתר על כן, לעיל ראינו שסוריה היא האזור הקרוב לארץ (ולכזיב), כולל צור, כיצד ניתן אפוא לפרש שסוריה נכללת בארץ השלישית? בהלכות רבות סוריה מצטיירת כמקום שבין ארץ ישראל לחוץ לארץ, וברור שאין היא בתחומי הארץ השלישית (מטוורוס אמנוס ואילך) 39 כגון להלן, מ"ח; משנה ערלה פ"ג מ"ט; עבודה זרה פ"א מ"ח; תוס', תרומות פ"ב הי"ג ועוד. . שליחים מארץ ישראל המודיעים על קידוש החודש מגיעים לסוריה (משנה, ראש השנה פ"א מ"ד; תוס', פאה פ"ד ה"ו), ובמשנת חלה נאמר שבסוריה מפרישים שתי חלות וכן בארץ השנייה שבין כזיב לאמנם (פ"ד מ"ז ומ"ח). אם כן "סוריה" היא הארץ השנייה, ושני המושגים חופפים. כן יוצא במפורש להלן ממשנה ה, כפי שנפרשה. באופן כללי, ב"סוריה" שומרים על חלק מהמצוות התלויות בארץ. סיכום הדברים בתוספתא הוא: "בשלשה דברים שוה סוריא לארץ ישראל ובשלשה לחוצה לארץ" (כלים בבא קמא פ"א ה"ה, עמ' 569), וכן יוצא ממקבילות רבות, ובירושלמי חלה פ"ד ה"ז, ס ע"א נאמר ש"ביקש רבן גמליאל ברבי להנהיג את הדמיי בסוריא ולא הניח לו רבי הושעיה" 40 וראו עוד פירושנו לדמאי פ"ו מי"א. על מעמדה של סוריה לעניין ערלה ראו פירושנו לערלה פ"ג מ"ט. . ברור אם כן שסוריה היא הארץ השנייה, ומעמדה כאזור ביניים. יש לדחות אפוא את פירושו של פליקס מכול וכול. כלל אמר רבי עקיבא כל שכיוצא בו מותר בארץ עושים אותו בסורייה – יש המפרשים שרבי עקיבא חולק ויש הרואים בדבריו ניסוח משפטי שיטתי יותר של דברי התנא קמא. לפי הפירוש השני רבי עקיבא מגדיר שמותר לעשות בסוריה כל עבודה שאינה אסורה לגופה בשביעית, עבודה המותרת במטע. אפשר גם לפרש שרבי עקיבא בא להרחיב, ומותר לעבוד עבודות המותרות במטע. במטע מותר למסוק ולבצור, אבל לא לקצור, וכן בסוריה. בתוספתא: "מודה רבי עקיבא שאין זורעין ואין חורשין ואין מנכשין בסוריא, לפי שאין כיוצא בהן מותר בארץ" (פ"ד הי"ב). "מודה" – מכאן שהוא חולק על התנא במשנתנו, וכפירוש השני שהצענו. לפי שני הפירושים חייבים להניח שרבי עקיבא מכיר בגזרת ספיחים, שהרי לפני גזרת ספיחים היה מותר לקצור, לדוש, לזרות ולעמר, אם כן גם עבודות אלו היו צריכות להיות מותרות (על כך ראו פירושנו לפ"ט מ"ב). אם כן, עד עתה ראינו שתיים או שלוש עמדות. האחת שבסוריה שומרים על חלק ממצוות שביעית ונאסרה עבודת קרקע, אך הפרות מותרים. הפרות חייבים במעשרות, אבל לא בדמאי. שיטת רבי עקיבא דומה לזאת, אם כי ניסוחה שונה, ברם ראינו גם את הדעה שכל עבודה נאסרה בשביעית ורק עבודה בתלוש עם הגוי (בשדה של גוי) נאסרה. כידוע התיר רבי סדרת אזורים ממצוות התלויות בארץ 41 ראו פירושנו למשנה הקודמת; תוס', פ"ד ה"י ואילך; ירו', דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ג. ; מבחינה הלכתית היה צריך להעניק לאזורים המותרים מעמד של סוריה. ההיתר הוא שהפרות שגדלו באזורים אלו נחשבים לפרות גוי. נראה שהכוונה רק לפרות של גויים, ופרות ישראל עדיין אסורים. במקורות המזכירים את ההיתרים גם רשימת כפרים "אסורים" או פרות "אסורים", ואלו גדלו בשדות ישראל, או שהיה חשש שגדלו בשדות ישראל. בעל כתובת רחוב מסיים את הברייתא דתחומין במילים "וכל מה שקנו ישראל נאסר" 42 זוסמן, כתובת רחוב, שורה 12 . זוסמן העיר שמשפט זה אינו במקורות חז"ל, אם כי קישר זאת עם המימרה שיש עיירות של ישראל והן אסורות (שם, עמ' 127). לפי הסברנו זה משפט בפני עצמו וסיכום הלכתי מעשה ידי המחבר, אך בהתאם להלכות חז"ל על סוריה. . כך הוא גם מסכם את היתר אזור קיסריה במילים "ואם יש מקום שקנו אותו ישראל חוששין לו רבותינו" 43 זוסמן, כתובת רחוב, שורה 26 . . "חוששין לו" אינו ביטוי לספק או להחמרה, אלא קביעת האיסור. מקומות אלו הם סוריה; פרות גויים מותרים ופרות ישראל אסורים, ואין חובת הרמת מעשרות מדמאי. בעל כתובת רחוב הבין אפוא שפרות הגוי בסוריה פטורים ממצוות התלויות בארץ ופרות של ישראל חייבים בכך. ברם את היתרו של רבי יש להבין בדרך שונה. בתוספתא אהלות מסופר על היתר אשקלון "לפוטרה מן המעשרות" (פי"ח הי"ח, עמ' 617). בהמשך שם רבי יוסי מסביר שאין הוא נמנה עם המתירים משום שמדובר בדבר תורה. קשה מאוד להעמיד את הדברים רק בפטור מדמאי; הרי איסור דמאי איננו מהתורה אלא הוא גזרה של חכמים. זאת ועוד, הביטוי "לפוטרה מן המעשרות" מלמד על פטור כללי. המינוח בתוספתא המתארת את ההיתרים הוא "מותר" או "אסור", וקשה להכניס ללשון הדברים ש"מותר" הוא פטור רק מדמאי, או שהכוונה שבשנה השביעית אסור לעבוד בקרקע, אך הפרות מותרים. בתוך האזורים המותרים מנויים כפרים "אסורים", כנראה בגלל תושביהם היהודיים. אין זה איסור לאכול פרות של יהודים (ללא מעשר, או בשביעית) אלא היתר לכל הכפר ששטחו אינו נכלל בתחום ההיתר אלא הוא חלק מארץ ישראל 44 מן הסתם גם בכפר "אסור" היו מעט תושבים לא יהודיים. . היתר בית שאן מתואר במילים אלו: "רבי התיר בית שאן מפי יהושע בן זירוז, בן חמיו של רבי מאיר. שאמר אני ראיתי את רבי מאיר לוקח ירק מן הגינה בשביעית, והתיר את כולה..." (ירו', דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ג; בבלי, חולין ו ע"ב). אם כן בשנה השביעית לא עבד אמנם רבי בקרקע, אך קנה פרי המחובר לקרקע. כמו כן, "ארץ טוב" המקראית מזוהה עם חבל סוסיתא משום שהיא פטורה מן המעשרות (ירו', פ"ו ה"א, לו ע"ג). קשה להעמיד את הדברים בפטור מן הדמאי, או שרק פרות נכרים פטורים ממעשרות. אין זה "טוב" מספיק. לפי פשוטם של דברים פרות האזור פטורים אף שהיה מתבקש להגדיר את האזור כסוריה. נראה אפוא שרבי התיר את האזורים הללו מכלל מצוות התלויות בארץ והניח שדין "סוריה" אינו חל עליהם, או אולי שבסוריה פטורים מכלל המצוות התלויות בארץ. המקורות המאוחרים ניסו לעמעם את חידושו המהפכני של רבי, כשם שהתוספתא למשנת שביעית מעמעמת את החידוש של המשנה שמותר לעבוד בתלוש אבל לא במחובר. אם כן שלוש עמדות לפנינו: 1. בסוריה פטורים ממעשרות ושביעית. 2. פרות הגוי פטורים ופרות ישראל חייבים. הפרות לא נאסרו, אבל נאסרה עבודה בקרקע בשביעית. 3. גם עבודה בתלוש נאסרה, והותר לעבוד רק בתור אריסים אצל הגוי. לחילופין ניתן להציע שלמרות הניסוח הכוללני שבמשנת שביעית, לא כל השטחים הקרובים לארץ ישראל נחשבו כ"סוריה" אלא רק הטריטוריה שמצפון לגליל. כל האזורים שרבי התיר, כולל סוסיתא, נחשבו לחוץ לארץ, וזאת בניגוד לפרשנות של כתובת רחוב. התוספתא קובעת: "עיירות המובלעות בארץ ישראל, כגון סוסיתא וחברותיה, אשקלון וחברותיה, אף על פי שפטורות מן המעשר ומן השביעית אין בהן משום ארץ העמים" (אהלות פי"ח ה"ד, עמ' 616). גם כאן הניסוח הוא "פטורות ממעשר", ופירשנוהו כפטור מוחלט. מעבר לכך אין כאן שימוש במינוח "סוריה", אף על פי שיש בתוספתא רמז להיתר אזורים אלו ממצוות התלויות בארץ. ברייתא זו מסייעת להצעה שהאזורים המותרים לא הפכו ל"סוריה" אלא לחוץ לארץ 45 ברייתא זו סותרת את הברייתא שבתוספתא אהלות בהמשך (פי"ח הי"ח, עמ' 617). שם מתואר כיצד התיר רבי את אשקלון והציע להכריז עליה כטמאה בטומאת ארץ העמים, וכיצד התנגד (רבי) פנחס בן יאיר לטמא את אשקלון. אולי בעקבות עמדתו נקבע הכלל העקרוני שהעיירות המובלעות אינן טמאות בטומאת ארץ העמים. , והוא הדין בתוספתא אהלות פי"ח הי"ג 46 לנוסח הברייתא ראו אצל ליברמן, תוספת ראשונים לטהרות, עמ' 159 , ואם יזכנו החונן לאדם דעת נעסוק בברייתא בפירושנו לאהלות סוף פרק יח. . שם נאמר במפורש שמה שאיננו ארץ ישראל טמא משום ארץ העמים, ומדובר בקיסריון וקיסריה. אם כן אזורים אלו אינם "סוריה", ולגביהם "סוריה" כלל איננה קיימת. כשם שאיננה משמעותית לעניין טומאת ארץ העמים, כך איננה משמעותית לעניין שביעית, אלא רק באזור שמצפון לגליל העליון. אפשרות שלישית, קיצונית עוד יותר, היא שכל המקורות שהעלינו לאחרונה סבורים שדין "סוריה" כארץ מעבר כלל אינו קיים. דומנו שפירוש זה קיצוני יתר על המידה, ואין בו צורך. הנוסח "כלל אמר רבי עקיבא" מופיע פעמים מספר 47 ראו למשל משנה, שבת פי"ט מ"א; פסחים פ"ו מ"ב; מנחות פי"א מ"ג ומקבילות רבות; בבא קמא פ"ח מ"ו ועוד. , ודרכו של רבי עקיבא להעלות את הפרטים השונים לרמה כללית יותר. ייתכן שזו גם הסיבה לכך שלעתים הוא מציע כלל אחיד במקום פרטים שונים ומעדיף אותו על אבחנות מקומיות 48 ראו למשל פירושנו להלן, פ"ט מ"ו. . "רבי יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים... למה רבי עקיבא דומה? לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ, מצא חטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה, כוסמין מניח בה, עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה רבי עקיבא ועשה כל התורה טבעות טבעות" (אבות דרבי נתן נו"א, פי"ח, עמ' לד). שיטה זו של כינוס והכללה אינה רק סממן חיצוני, ומצינו ויכוח על הדרך שיש ללמוד וללמד בה, דרך הפרטים או דרך הכללים. "דבר אחר יערף כמטר לקחי – היה רבי נחמיה אומר לעולם הוי כונס דברי תורה כללים. יכול כדרך שאתה כונסם כללים תהא מוציאם כללים? תלמוד לומר יערף כמטר לקחי. ואין יערף אלא לשון כנעני, משל אין אדם אומר לחבירו פרוט לי סלע זה אלא ערוף לי סלע זה. כך הוי כונס דברי תורה כללים, ופורט ומוציא כטפים הללו של טל. ולא כטפים הללו של מטר, שהן גדולות אלא כטפים הללו של טל שהן קטנות" (ספרי דברים, שו, עמ' 336). אם כן הלומד מכנס כללים אבל המלמד מלמד מקרה אחר מקרה. כנגד זה אומר רבי מאיר: "דבר אחר יערף כמטר לקחי, היה רבי מאיר אומר לעולם הוי כונס דברי תורה כללים שאם אתה כונסם פרטים מייגעים אותך, ואי אתה יודע מה לעשות" (ספרי דברים, שו, עמ' 338 ; מדרש תנאים לדברים, לב כ, עמ' 185). אם כן אין כאן הפרדה בין הלימוד להוראה, ותמיד לכללים יש עדיפות. המשנה מנוסחת בדרך כלל בסגנון "כזואיסטי", מקרה אחר מקרה, והכללים מעטים. עם זאת כמובן יש כללים לא מעטים כבר בספרות התנאים. מכל מקום התחולל תהליך של הכללה, ובספרות האמוראית ובספרות המאוחרת יותר הפכו רוב הפרטים לכללים. אנו הערנו פעמים רבות ששיטת לימוד זאת של בירור מקרים שונים הובילה לקשיים בניסוח הכלל משום שהמקרים הפרטיים סותרים זה את זה 49 ראו על כך בקצרה במבוא הכללי לפירוש המשניות. . גיבוש כל הפרטים למסגרת משפטית אחידה היא משימה מרכזית של הספרות האמוראית, ואסור שתטשטש את קולו של המקרה הבודד או את המחלוקות העקרוניות בתקופה התנאית.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 6:2
כבר פירשנו בפ"ו מדמאי שסוריא הם הארצות שכבש דוד ובארנו לשם מאי זה טעם לא נתחייבו בהם כל המצות אבל אסור לנו להתעסק בהם בדבר המחובר לארץ בשנה שביעית ואע"פ שהוא מותר לשם כדי שלא יניחו בני אדם ארץ ישראל וישכנו שם והוא מה שאמר בטעם זה כדי שלא יהיו הולכים ומשתקעין שם ודברי ר"ע אמת:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 6:2
עושין בתלוש בסוריא. אפילו אצל החשודין אע"ג דבארץ תנן לא תבור ולא תטחון עמה: אבל לא במחובר. כגון חרישה וקצירה ודוקא בשמור אבל לא במופקר אפילו בארץ מותר כדתניא בת"כ את ענבי נזירך לא תבצור מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר ודייקינן בירושל' (הל' ב') מה אנן קיימין אם בפירות ששית שנכנסו לשביעית אפילו בארץ מותר אם בפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחרוש מותר ולקצור אסור אלא כי אנן קיימין בפירות שביעית בשביעית כלומר דבסוריא בתלוש מותר במחובר אסור ואמרינן בירושלמי (שם) ר' אסי בעי קומי ר' מנא מהו לטחון עם הנכרי בארץ א"ל מתני' אמרה שהוא אסור דתנן עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר הא בארץ אפילו בתלוש אסור וסבר האי תנא כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש מדמיקל בסוריא טפי מבארץ ישראל והאי דגזור במחובר אמרינן בירושל' (שם) א"ר אבהו שלא יהו תקועין ומשתקעין שם כלומר משום דחמיר עלייהו איסור שביעית בארץ והדר קאמר בתלוש למה הוא מותר מן גודו חמי רווחא קרי לא נפיק כלומר כיון שימצא לו בקרוב ריוח מועט בשביעית לא יצא מארץ ישראל להשתקע בחוצה לארץ:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 6:2
עושין בתלוש בסוריא כו'. נל"פ עפ"י מש"כ הרמב"ם בחבורו רפ"ד שעם קצר כה"ש כדרך הקוצרים לוקה (והיינו אפי' מן המופקר) מלאו דלא תקצור (ועיין לקמן בפירושו בפ"ח מ"ו) ומש"כ שם גם אם העמיד כרי ודש בבקר (דזהו מלאכת תלוש) נ"ל דאינן אלא דרבנן ובר"פ כ"ג בשבת אמרינן דשביעית בתלוש ליתא וכפירוש התוס' שם וכללא דר"ע כפי' הא' שבהרע"ב:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 6:2
בסוריא . עיין בפי' הר"ב דמסכת דמאי פרק ו משנה יא: דשים וזורין ודורכין ומעמרין . שלא כסדר מלאכתן הם שנוים דעימור קודם הדישה והזירוי. ועוד דדריכה שהיא בענבים מכניס בין מלאכות שבתבואה. ולא ידענא טעמא מאי:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 6:2
עושין בתלוש לדוש ולזרות וכו' אצל החשוד או עובד כוכבים למ"ד אין לעובד כוכבים קנין בארץ ישראל: בסוריא זיריען. ועפ"ו דדמאי סי' לב: אבל לא במחובר לקצור ולבצור וכו'. דמדסמוך לא"י גזרו במחובר שלא יעזבו א"י להשתקע בסורי' מדקשה שמירת השמטה. ואעפ"כ הקילו שם בתלוש כדי שיסמכו עליהן עניי א"י להתפרנס שם בשביעית. מיהו דוקא בשמור אסור אבל במופקר. אפי' בא"י מותר לקצור ולבצור כדרכו פירות אילן. אבל רק בשנוי [רמב"ם פ"ד משמיטה ה"א]. חוץ מספיחי תבואה וזרעים דאסור כפ"ט סי' י"ג. והא דאצטרך לפרש דשין וכו'. נ"ל דקמ"ל מדסד"א דתלוש היינו רק לישה ואפי' שנעשין בבית. אבל דישה ואינך שנעשין במקים גדולן במחובר אסור. קמ"ל: דשים וזורין בתבואה: ודורכין ענבים. והקשה רתוי"ט דתני מלאכת התבואה שלא כסדר. ועוד דהפסיק ביניהן דריכת הענבים. ולפעד"נ דלא זו אף זו תני. ל"מ לדוש ולזרות דבצנעה. אלא אפי' דריכת ענבים דהו"ל פרהסיא. דבין עגולין לזגין רה"ר. כסוף טהרות. ומכ"ש עימור בתבואה דהוה פרהסיא. אפ"ה שרו: ולא בוצרין קוצר הענבים: ולא מוסקים קוצר הזיתים: כלל אמר ר' עקיבא כל שכיוצא בו מותר בארץ ישראל מדאו'. כגון מלאכה בתלוש בא"י. דשם רק מד"ס צריך שנוי: עושין אותו בסוריא אפי' כדרכו. א"נ ה"פ כל שמותר בא"י במופקר. מותר בסוריא אפילו במשומר:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 6:10-18