Sheviis 7:1 — The great rule: what has Sheviis and biur
The Lived Mishnah·A Zeman Nakat Project
Audio · Listen with Ephraim Diamond
Listen with Ephraim Diamond · 9:04
0:00 / 9:04
0:00
9:04
Speed
ZeraimSederסדרזְרָעִים
SheviisMesechtaמסכתשביעית
7Perekפרקז׳
1Mishnahמשנהא׳
Mishnah שביעית ז׳:א׳ · Sheviis 7:1
כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית,
כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ,
יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית,
יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר.
וְאֵיזֶה זֶה,
עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵשִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב.
וּמַאֲכַל בְּהֵמָה,
הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים.
וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים,
סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה.
יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית,
יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר:
A great rule they stated concerning Sheviis:
anything that is human food, or animal food, or of the dye-producing species, and does not endure in the ground -
it has Sheviis [sanctity], and its proceeds have Sheviis [sanctity];
it is subject to biur, and its proceeds are subject to biur.
And what is this?
the leaf of wild arum, the leaf of mint, chicory, leeks, purslane, and star-of-Bethlehem.
And animal food:
thorns and thistles.
And of the dye-producing species:
aftergrowths of woad, and safflower.
they have Sheviis, and their proceeds have Sheviis;
they are subject to biur, and their proceeds are subject to biur:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
case/objectrestrictive rulingconditiongeneral rule
Structure
The Mishnah's Structure▾
Summary Chart
The great rule: what has Sheviis and biur▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Which plants carry both kedushas Sheviis and biur? | Food for a person or an animal, or a dye plant, that does not last in the ground — Sheviis and biur, it and its sale money | — |
| And which edge cases does the rule pull in? | Man's food — leaves of the wild luf (elephant ear), mint, chicory, leeks, parsley, netz hechalav (the orchis) Animal's food — thorns and thistles Dyes — aftergrowths of istis (indigo), safflower | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
כלל גדול. ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל הדמים שלהם, יש בדמיהן קדשת שביעית: יש לו בעור. כשכלה לחיה חיב לבער: עלה לוף שוטה. אצטריך למתני לוף שוטה משום דתנן בפרק בתרא דעקצים עלה לוף שוטה אין מטמא טמאת אכלים, סלקא דעתך אמינא הכי נמי לא לחול עליהו קדשת שביעית, קמשמע לן: הדנדנה. בערבי נענ"ע ובלע"ז מינטו"א: העלשין. תרי גוני עלשין הן, עלשי גנה ועלשי שדה, ובשאר שנים דשכיחי עלשי גנה, עלשי שדה לא חשיבי אכל ואין מטמא טמאת אכלים, והכא קא משמע לן דבשביעית דאין עלשי גנה מצויין, עלשי שדה חשיבי ומטמאין טמאת אכלים ושביעית נוהגת בהן: וכרשין. נמי תרי גוני נינהו, כרשי גנה וכרשי שדה, וכרשי שדה אצטריך לאשמועינן: הרגילה. הם חלוגלוגות ובלע"ז בירדולגי"ש: ונץ החלב. פרחים לבנים כחלב. פרוש אחר עשב הוא כשנחתך יוצא ממנו חלב: החוחים והדרדרים. מיני קוצים הן: אסטיס. הוא שצובעין בו כמין תכלת, וקורים לו בערבי ני"ל, וקוצרים אותו והוא צומח ודומה לספיח, לכך קורהו התנא ספיחי אסטיס: וקוצה. מין ממיני הצבעים, יש אומרים שהוא אלעצפו"ר בערבי: יש להן שביעית. קדשת שביעית נוהגת בהן שלא להפסידם ושלא לעשות בהם סחורה: ויש להם בעור. כשיגיע זמן הבעור צריך לבערם, ולקמן בפנים מפרשים דיני הבעור:
כלל גדול. ולדמיו שביעית – if he sold them and received their value in payment, their monetary value has the holiness of Seventh Year [produce]. יש לו ביעור – when it is consumed by the wildlife/beasts of chase, he is obligated in its removal [from the house]. עלה לוף שוטה (leaves of the wild LOF – species of onion) – it is necessary to teach the leaves of the wild LOF, because it is taught in the concluding chapter of [Tractate] Uktzin (Chapter 3, Mishnah 4), that they do not defile with ritual uncleanness as food [until they are sweetened], you might think that I would say that the holiness of the Seventh Year do not take effect, it comes to tell us [that this is not the case]. הדנדנה (dandana/mint) – in Arabic NAANAH, and in the foreign language MINTO (i.e., mint). העולשין (endives) – there are two kinds of endives: garden endives and field endives, and in the rest of the years where garden endives are available, field endives are not considered as food and do not defile with ritual uncleanness as food and here it comes to tell us that in the Seventh Year where garden endives are not found, field endives are considered [as food] and defile with ritual uncleanness as food and the [laws of] the Seventh Year are practiced with them. וכרישין (leeks) – also there are two kinds of leeks – garden leeks and field leeks, but field leeks it was necessary to inform us about. הרגילה – they are purslane, and in the foreign language, BIRDUGLISH. ונץ החלב – white flowers like milk. Another explanation: it is a grass that when it is cut milk comes out. החוחים והדרדרים (thorns and thistles/artichokes) – they are kinds of thorns. אסטיס (woad) – that they dye with it like Tekhelet/bluish dye – and it is called NEEL in Arabic, and they harvest it and it grows and it is similar to spontaneous after-growth; for this reason, the Tanna/Teacher calls them ספיחי אסטיס/aftergrowth of woad. וקוצה (madder – a plant used in dyeing red) – one of a kind of dyes and there are those who say that it is ALATZPOR in Arabic. יש להן שביעית – the holiness of Seventh Year [produce] is practiced with them, not to cause them loss and not to do business with them. ויש להם ביעור – when the time arrives for removal, one must remove them [from the house – in years three and six] as will be explained inside the laws of removal (Chapter 9, Mishnah 2).
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviit 7:1
Introduction This chapter begins to deal with the extremely important question of what types of produce fall under the category of “sabbatical year produce” such that all of the rules apply to them. They said an important general principle with regard to the sabbatical year: anything that is food for man or beast, or a species [of plants] used for dyeing, and cannot be left growing in the soil, the law of the sabbatical year is applied both to it and to its money substitute and the law of removal applies both to it and to its money substitute. There are two general rules in this section. First of all, the species of plant must be either food for humans, domesticated animals (beasts) or used in the dyeing process. The second rule is that it must be the type of plant that if left in the ground will rot. Sheviit does not fully apply to something that is either not used for any of these three purposes or can be left in the ground without rotting. In tomorrow’s mishnah we will learn more about the rules for produce to which the laws of sheviit do not apply. The main consequence to something being considered sabbatical year produce is that it must be destroyed once the same species cannot be found in the field. Up until this point one could store the species in one’s house, but once this point has passed one must take that type of produce out of the house and get rid of it. Another consequence of something having the laws of sheviit apply to it is that one can use it only for eating, drinking or anointing. We will learn more about this in the next chapter. The laws of sheviit will apply to the money that is derived from the sale of sheviit produce. Thus if one sells some sheviit wheat, the money is treated as if it was the wheat. It must be used up before wheat no longer grows outside in the field, and one could use the money only to purchase food, drink and oil for anointing. Which are they? The leaves of the wild luf, the leaf of ceterach, endives, leeks, portulaca, and netz hahalav. This is a list of various leaves that people occasionally eat. Even though these leaves are not normal food (like wheat, barley, dates and figs) the laws of sheviit still apply to them because they are sometimes eaten by human beings. Albeck claims that he cannot identify “netz hahalav” (there is a street in Modiin named “netz hahalav”, but that doesn’t really help). When I googled it I came up with “Ornithogalum divergens.” You can google that yourself. What is the food for cattle? Thorns and thistles. Again, these are not the only foods, or even the main foods, of domesticated animals such as cows, sheeps and goats. However, since they are eaten by these animals, the laws of sheviit do apply to them. What is species of dyeing matter? Aftergrowths of woad and madder. This section lists plants used in the production of dyes. The law of the seventh year applies both to them and to their money-substitutes and the law of removal applies both to them and to their money substitute. A repeat of what was stated above.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviit 7:1
ואינו מתקיים בארץ . מסתברא דאכולהו קאי, כמו שהוכיח התי"ט בומתקיים בארץ דמשנה ב', מדלא הדר תנא בפירושו וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ, וכן במשנה ב' ומתקיים בארץ, אלא קתני וממין הצובעים ותו לא: ואיזה . מאכל אדם הוא, שהוצרך התנא ליתן כלל עליו, דלא ידעינן מהכתוב בתורה: יש להם שביעית וכו' . אפשר דחזר לשנותו, לגלות דהנזכרים פה לאו דווקא הם, אלא ה"ה לכיוצא בהם, ושלא נשנו אלו אלא לרבותא, דייקא נמי דקתני להם לשון רבים, וברישא תנן לו, דסיפא אאלו דווקא קאי, ורישא כלל כולל לכל דבר הדומה לו הוא, ואילו לא תנן אלא רישא הייתי אומר דאאלו דווקא קאי, ולסימנא בעלמא נקט לי', וכה"ג יש לתרץ במשנה ב' מלבד הטעם שכתב התי"ט שם:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviit 7:1
(א) כלל גדול. להכי תני גדול ולא כלל אמרו כדתנן במשנה ד' פרק קמא דפאה ובמעשרות פרק קמא, משום דגדול ענשו של שביעית יותר משל מעשר, דאלו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה, ומעשר ופאה במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתא. גמרא שבת פרק ז': (ב) ודרדרים. הר"מ כתב הרכים. ואף על גב דלענין מלוגמא דריש פרק ח' כתבו, נראה דאף לכאן מפרש כן: (ג) וממין הצובעים. בגמרא בבבא קמא דף ק"א אמר קרא לאכלה, במי שהנאתו ובעורו שוין, ופרש רש"י שבשעת הנאתו כלה מן העולם. ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השרש וקולט הצבע, נמצא דהנאתן ובעורן שוה:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit 7:1
ומאכל בהמה. או או קתני או מאכל בהמה או ממין הצובעי' כו': עלה הלוף יש לו ביעור. ואע"ג דהלוף ועליו מתקיימין הרבה בארץ כדכתב הרע"ב לעיל פ"ה מ"ג. ואנן תנן ואינו מתקיים בארץ צריך לומר דלא מיקרי מתקיים בארץ. אלא א"כ אינו מתקלקל לגמרי במחובר. אף שעומד זמן רב שסוף הצמחים היוצאין ממנו שנעשין כאביהן. משא"כ בעלה הלוף אע"פ שעומד זמן הרבה. אין סופו להקשות אלא מתקלקל ונובל בסופו ועמ"ש לקמן מ"ה בס"ד:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit 7:1
כלל גדול וכו'. בשבת שם נותן טעם אמאי תני כלל גדול ובשבת ר"פ כלל גדול הארכתי ע"ש. ואעפ"כ אעתיק פה פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל בשבת פ' כלל גדול מפרש טעמא הא דתני הכא כלל גדול משום דגדול עונשו ממעשר דאילו קדושת שביעית דהיינו דאין עושין בפירותיה סחורה ואין משנין דבר מדרך תשמישו ולא להפסד ולא למלוגמא איתי' בין גבי מאכל אדם בין גבי מאכל בהמה כדתנן הכא ובפרקין דלקמן למעוטי מעשר דלא נהיג אלא באוכלי אדם ומש"ה גבי מעשר תני כלל אמרו ולא תני כלל גדול. מאכל אדם ומאכל בהמה. או מאכל בהמה כדפרישית דאפי' באוכלי בהמה נהגא קדושת שביעית כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכתיב ולבהמתך וגו' הרי אוכלי אדם ואוכלי בהמה אמורי' כאן. וממין הצובעין {הגה"ה ונלע"ד דגרסי' הצבעין הצד"י בשב"א וכן הוא בקצת ספרים בלי וי"ו:}. או ממין הצובעין דגם במיני צביעה נהגא קדושת שביעית דילפי' לי' מלכם לכל צרכיכם דכל שלצרכיהן אית להו קדושת שביעית. ואינו מתקיים בארץ {הגה"ה כ' ה"ר יהוסף ז"ל יש ס"א ומתקיים ונ"ל דטעות הוא דהא כל אלו שהוא מזכיר אינם מתקיימין כגון העלים ולקמן השרשים בודאי מתקיימין ע"כ:}. אכולהו קאי אם אינו מתקיים בארץ. יש לו ביעור כשכלה לחיה מן השדה צריך לבער הפירות מן הבית ולשרפן וזמן ביעורן הוא עד שיכלה האחרון שבאותה מדינה לגליל כדיני' וליהודה כדיני' ולעבר הירדן כדיני' כדתנן לקמן בפ' הפיגם ואפי' צבע בגד מקליפי כמון ואגוז שנושרין מאביהן כשיגיע זמן הביעור צריך לשורפו כדתנן בפ' הגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ולדמיו ביעור. וזמן הדמים עד ר"ה של מוצאי שביעית כדתנן לקמן ר"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה וכן פירשו התוס' בפ"ק דנדה בשמעתא דר' אליעזר ומשום דאינו מתקיים יש לו ביעור כדמפ' טעמא בפ' בא סימן דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול כל זמן שחי' אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית למעוטי הני דכלו להו עכ"ל ז"ל. פי' אבל בסיפא גבי עיקר הלוף וכו' דמתקיים בארץ דלא כלה לחיה מן השדה אתה מאכיל לבהמתך ממה שבבית. וכ' החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל כלל גדול משום דקבעי למתני עוד כלל אחר תני כלל גדול והא דתנן לקמן כלל גדול אמרו בשביעית ולא קבעי למתני עוד כלל אחר נראה משום דלא אשכחן דנקט כלל אחר משום דתנא כלל גדול אלא כלל אחד דהכי נמי אמרי' בשבת משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול אבל למיתני תרי כללי אגב חד דתנא בי' גדול לא אשכחן מש"ה תני בהאיך גדול לאשמועי' דלאו אגב קמא נקטא ע"כ: עלי לוף שוטה. ולא תני לוף פקח משום דלוף שוטה אינו מתקיים שנובל בימות החורף ומשמע בעוקצין דמרים הם מאוד ולא מיטמו טומאת אוכלין עד שיכבשום ביין או בחומץ כדתנן התם בפ' בתרא. עולשין מר הוא כך מצאתי כתוב וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבירוש' מפרש אי נחית עלייהו שביעית בלא מתיקה או לא: נץ חלב. הרמב"ם ז"ל פי' כאן מקדונס עשב ידוע אצל הרופאים ולקמן פ"ח פי' שהוא מחליב: וממין הצובעין. פי' רש"י ז"ל. יש להם שביעית שאין עושין סחורה בהם ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה אבל קודם זמן הביעור מותרין הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה ע"כ והתם בגמ' מפ' טעמא דיש במיני צבעים קדושת שביעית משום דבשעת רתיחת היורה כלה השרש וקולט הצבע נמצא דהנאתן ובעורן שוה. פ"א צבע הנאתם ובעורם שוה דהנאתם כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום הילכך חיילא עלייהו קדושת שביעית אבל עצים עיקר הנאתם דהיינו כשנעשים גחלים להסיק בהן תנור לאפות אחר ביעורם הוא ואע"ג דאיכא עצים שמאירים כנר אבוקה והנאתן ובעורן שוה מ"מ סתם עצים להסקה קיימי ואף עצים דמשחן כך הכריחו תוס' לפי' רש"י ז"ל. וכתב בס' יראים סימן קפ"ו וממין הצובעין פי' ולא עפר שצובעין בו שעפר שצובעין בו אין בו קדושת שביעית כדאמרי' בע"ז כל שיש לו עיקר יש לו שביעית שאין לו עיקר אין לו שביעית ע"כ: ספיחי אסטיס וקוצה. תני ספיחי לפי שאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעין אלא לסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין ושרש שלהן עיקר ולכל אלו מלבד קדושת שביעי' יש להן ביעור ולדמיהם ביעור כן פי' רש"י ז"ל בפ' כלל גדול. ופי' תוס' ז"ל שם פ' הגוזל קמא ולדמיהן ביעור כגון שלקטן מתחילה לאכילה דיכול למוכרן ויש לשניהם ביעור להן ולדמיהן דפרי עצמו לעולם אסור כדנפקא לן מקדש תהי' לכם ע"כ. וצ"ע אמאי הדר תנא יש להם שביעית וכו' דבשלמא בסיפא שייך למימר דמשום מילתא דר"מ הדר תנא לה ושמא לחזוק הענין וכמו שכתבתי בכיוצא בזה פ"ק דתרומות סי' ו' בשם הרמב"ם ז"ל וע' תי"ט:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit 7:1
כלל גדול – המשנה ברובה עוסקת בפרטים, במקרה ספציפי, והפרשנים והחוקרים מגבשים מהפרטים את הכללים. כפי שהערנו פעמים רבות, והדברים רוכזו במבוא, הפרטים אינם רק דוגמאות, ואין זה רק סגנון כתיבה. בשלבים הראשונים של התגבשות ההלכה ספק אם היו לפני חכמים כללים מוגדרים ומדויקים. הרושם הוא שכל מקרה הוכרע לגופו, ורק במהלך השנים, עם התגבשות הלימוד והעיון, גובשו כללים. זו הדרך היחידה להסביר את יוצאי הדופן הרבים ואת הדוגמאות הסותרות. יתר על כן, גם ההכרעה לא הייתה תמיד אחידה. עם זאת מצינו במשנה גם כללים, ופרקנו והפרק הבא מתחילים בכללים אלו. המונח "כלל גדול" מעיד כי העורך ראה בו כלל מרכזי. המונח "כלל גדול" מופיע במשנה שלוש פעמים (שבת פ"ז מ"א, משנתנו ולהלן פ"ח מ"א), ומספר פעמים מצומצם גם בברייתות. בשלושת המקרים שבמשנה הוא מופיע בתחילת פרק שיש בו כללים נוספים. בחלק מהמקרים זהו כלל בסיסי שיש לו התפצלויות וכללי משנה. כך המצב במשנה שלנו ובמקומות נוספים. בתלמוד הבבלי מובא כבדרך אגב על משנתנו: "שבת ושביעית דאית בהו אבות ותולדות תנא כלל גדול" (בבלי, שבת סח ע"א). כלומר: המינוח "כלל גדול" נקבע משום שבהמשך יש כללים רגילים (משנה ג). ברם פעם אחת מופיע בתלמוד הבבלי כלל גדול, "המוציא מחבירו עליו הראיה", ללא פירוט נוסף (בבלי, בבא קמא מו ע"א). שם כלל "גדול" הוא כלל מרכזי וחשוב המיושם על מקרים רבים ויום-יומיים. בירושלמי (שבת פ"ז ה"א, ח ע"ד) מנסים לדרג את הכלל הגדול, שהכלל שבמסכת שבת גדול מהכלל של מסכת שביעית, והכלל שבמסכת שביעית גדול מהכלל שבמעשרות וכן הלאה. זהו כמובן פירוש דרשני בלבד, המנסה להסיק מהמשנה מסקנות רעיוניות שאינן נמצאות בגוף הטקסט 1 דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, אך בהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות. ראו פירושנו לפאה פ"ד מ"א; פ"ה מ"ו; מנחות פ"ה מ"ח והדרשה עליה בויקרא רבה, ג ז, עמ' עב; תנא דבי אליהו, ו (ז), עמ' 38 ; מדרש תהלים, ה יא, עמ' 56 . כן ראוי לפרש את הסבר הבבלי, בבא בתרא כה ע"א, וראו עוד פירושנו לעירובין פ"י מי"ד; שקלים פ"ז מ"ו; ערכין פ"ב מ"ה ומ"ו (ההסבר המדרשי בתוס' שם, פ"ב ה"א); כתובות פ"ה מ"ה וההסבר הדרשני בבראשית רבה, נב יב, עמ' 552 ; מעשרות פ"ב מ"א וכפי שנתבארה בתנחומא בובר, בשלח יט, עמ' 84 , וכפי שכבר המדרש שם מסתייג מהדרשה; מעשר שני פ"ב מ"א, וכפי שנדרש בשיר השירים זוטא, א א, עמ' ג; פסחים פ"ג מ"ז, כפי שנדרשה בירו', פסחים פ"ג ה"ז, ל ע"ב; סוטה פ"ג מ"ד; פ"ד מ"ד ופירושנו לה; קידושין פ"א מ"ז; פ"ד מ"א כפי שנדרשה בבבלי, שם סט ע"ב; שקלים פ"ה מ"א; שבת פ"ו מ"א; נדרים סוף פ"א, ואולי גם פסחים פ"ט מ"ב (הסבר הבבלי בצד ע"א, ראו פירושנו למשנה זו) ועוד. דרשה לפרק שלם כיחידה ספרותית יש לערכין פ"ג מ"ה (פסיקתא רבתי, י, מ ע"ב - מא ע"א); ירו', יבמות פי"ג ה"א, יג ע"ג, שם נדרשת המילה "פקדון" שבאבות דרבי נתן, נוסח ב פל"ה, מג ע"א; נגעים פי"ד מ"א והתוספתא עליה פ"ח ה"ג, עמ' 628 . המשנה האחרונה במסכת סוטה (פ"ט הט"ו) איננה משנה אלא "ברייתא" המופיעה בספרות האמוראים, אך יש לה דרשה מפותחת (מדרש תנאים לדברים, כג טו, עמ' 148 ; ירו', שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג; שקלים פ"ג ה"ז, מז ע"ג). פירוש דרשני למשנה היה מקובל בימי הביניים, ופירושים כאלה נכתבו במהלך הדורות. כזה הוא פירוש "מעשה רוקח" לר' אליעזר בן שמואל שמלקה לנדוי (מרגליות), רבה של אמשטרדם במאה השמונה עשרה. זהו פירוש על דרך הסוד למשנה, ויש בו גימטריות רבות ורמזים לעולם של מעלה. אלא שבעל הרוקח מדגיש שפירושו שעל דרך האמת אינו שולל את הפשט, ואינו מחליף אותו. אין הוא בבחינת עומקו של הפשט, אלא עטיפה נוספת ונבדלת: "כל הדינים אינם יוצאים מפשטן אבל מרמזים דברים גדולים" (עמ' כב). . לדעתנו המינוח משקף את חשיבותו של הכלל, שאינו רק בדיני שביעית, והוא הדין במסכת שבת, ואין לתלות בניסוח מסקנות נוספות 2 פלוסר עמד על כך שהביטוי "כלל גדול" מתורגם בדיוני האוונגליונים כמצווה גדולה. פלוסר, תורה בדרשה על ההר, עמ' 230-228 . . הכללים שבמשנתנו שימשו בסיס לכלל אחר המופיע במסכת נידה: "כל שיש לו ביעור יש לו שביעית, ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור" (משנה, נידה פ"ו מ"ח). הכלל אכן הולם את דברי המשנה שלנו והמשנה הבאה, והוא מנוסח בעקבותיהן. בנידה שם מובאת סדרה של כללים דומים (כל שחייב ב- חייב גם ב-, ויש שחייב ב- ואינו חייב ב-); סדרה זו במסכת נידה היא אפוא עריכה מאוחרת שליקטה כללים שונים מספרות חז"ל שלפניה. אמרו – לא נאמר מי הם שאמרו את הכלל. בפירושנו למשנת שבת (פ"ז מ"א) ראינו שהמשנה שם אינה כמו "תני דבית רבי", לפיכך מותר להעריך שהכלל הוא סיכום של מאמץ הלכתי של דורות רבים. זהו סיכומו של תהליך הלכתי, ויצירה ספרותית מאוחרת יחסית, הכוללת את לימוד הדורות הקודמים. כאמור במשנה כל מקום שמופיע "כלל גדול" הוא בצירוף "כלל גדול אמרו". אבל מצינו גם "כלל אמרו" (משנה, פאה פ"א מ"ד; מעשרות פ"א מ"א; יבמות פ"ב מ"ג ועוד). מכל מקום אין ראיה שה"אמרו" מתייחס למשנה קדומה ערוכה, או להלכה קדומה. בשביעית – בדיני שביעית. כל שהוא מאוכל אדם – מאכל שאדם אוכל כרגיל. לוח המזונות של קדמונינו היה רחב בהרבה משלנו. אמנם הם לא הכירו סדרת פרות וירקות המוכרים לנו (כתפוח אדמה, חציל, עגבניה, מלפפון וכיוצא באלו, ואף לא פרות טרופיים העולים על השולחן במאות השנים האחרונות), אך הם ניצלו עשבים וירקות שהמטבח המודרני עתיר המותרות, באופן יחסי, אינו מכיר. דוגמאות לכך יבואו בהמשך. הכלל "אוכל אדם" מחייב הרחבה, ולכך הוקדשו שתי המשניות הראשונות בפרק ח. ומאוכל בהמה – מאכל המתאים לבהמה ולא למאכל אדם. הצאן רועה בשטח כל ימות השנה, הבהמה רעתה בחוץ בחורף ובאביב, ובקיץ הואבסה ברפת או בחצר. כל מה שהוא מאכל בהמה חלים עליו דיני שביעית. ממין הצובעים – חומרים המשמשים להכנת צבעים. העולם הקדום הפיק את כל צבעי הקשת מעלים ושורשים, ולהלן נמנה אחדים מהצבעים הבולטים 3 לדיון בהם ראו פרקר, צבענים. . הצביעה הייתה בעלת חשיבות יתרה במשק הארץ. ארץ ישראל הייתה יצרנית טקסטיל חשובה מאוד בעולם הרומי; היא נחשבה ליצרנית בגדי הפשתן המעולים והיקרים ביותר בכל האימפריה, מכאן שזה היה ענף בעל חשיבות כלכלית מרכזית בארץ ישראל 4 ספראי, הכלכלה, עמ' 202-172 . . על כן מיני הצובעים היו בעלי חשיבות כלכלית נכבדת ומרכיב מרכזי במשק הכפרי. ביטוי לכך יש בהכללתם ברשימה שבמשנה. המשנה אינה מגדירה באילו צבעים מדובר. ברם בירושלמי (לז ע"ב; פ"ח ה"א, לז ע"ד ועוד) מבחינים בין צבעי אדם לבין צבעי בהמה. אבחנה זו אינה במקורות התנאיים ואינה נזכרת בתלמוד הבבלי. הרושם הוא שצבעי אדם הם כל הצבעים, כולל צבעי טקסטיל, וצבעי בהמה הם צבעים המיועדים לצביעת בהמה. עד היום אפשר לראות במשק הערבי המסורתי פרות ובני צאן צבועים לסימון, ונגד עין רעה. צבעים אלו הם בעלי איכות נמוכה. ואינו מתקיים בארץ – איננו צמח עד. לצמח עד שממנו יש תוצרת כל השנה אין ביעור. ביעור שביעית יוסבר להלן, בפרק ט משנה א. העיקרון הוא שמותר לקטוף את הפרי שהבשיל בכמות סבירה. כאשר המין נגמר בשדה – יש לבערו, כלומר להפקירו ואין לצבור ממנו. אם אין לפרי זמן מוגדר שבו הוא כלה – אין טעם לבערו. יש לו שביעית – על הפרי חלים דיני שביעית, ולדמיו שביעית – אם מכרוהו קדושת שביעית תופסת את הדמים, כדין כל מכירת שביעית. יש לו ביעור – כפי שהסברנו, ולדמיו ביעור – הכסף שהתקבל ממכירתו של הפרי יש לבערו באותו תאריך. כל עניין מכירת השביעית יתבאר במשנה ג. ואי זה – המשנה מדגימה מהם פרות שביעית שחלים עליהם כל הדינים הללו. זה – בכ"י קופמן מופיעה המילית "זה" שלוש פעמים, אם כי האחרונה בגוון בהיר יותר 5 ככל הנראה המילית "זה" השלישית היא תיקון שנמחק חלקית, וראו אותה תופעה גם במשנה ב להלן. . [זה] עלי הלוף שוטה – לוף שוטה הוא לוף בר. הלוף עצמו נדון לעיל (פ"ה מ"ב). המשנה מחפשת דוגמאות לירקות של שביעית. המשנה מניחה שקיים איסור ספיחים, לפיכך אם ירקות נזרעו בשישית אסור לאכול מהם כלל, ולכן המשנה מביאה דוגמה של ירק שאין עליו גזרת ספיחים משום שאינו ירק תרבות. בהסבר זה השתמשו אמוראי ארץ ישראל גם לעיל. היו שטענו שהלוף שנדון לעיל גם הוא לוף שוטה, שכן אם מדובר בלוף רגיל צריך יהיה להעמיד את המשנה קודם לאיסור ספיחים (פירושנו לפ"ה מ"ד). גזרת ספיחים תבורר בקצרה בפירושנו לפ"ט מ"א. מכל מקום, משנתנו מכירה כנראה את האיסור. המשנה גם מחפשת דוגמאות מורכבות. ניתן היה להדגים את הכלל שבמשנה על פרות רגילים, כזיתים או חרובים. אבל המשנה מעדיפה להדגים את הכלל על ירקות שהם מאכל אדם ומאכל בהמה ומותרים בשביעית 6 ראו עוד בבלי, נידה נא ע"ב, המשתמש במשנתנו. ללוף השוטה ולרשימה שבמשנה ראו עוד משנה, עוקצין פ"ג מ"ד. , בניגוד לפרות רגילים שבדרך כלל אינם ניתנים לבהמה. ועלה הדנדנא – ב- ל "רנדנה". פליקס אומר שהוא שרך הדנדנה הרפואית הגדלה בר בארץ. העולשים – העולשים הם ככל הנראה עולשי שדה, גם הם צמח בר. במשנה עוקצין (פ"ג מ"ד) נמנים לולבי זרדים, העולשין ולוף שוטה כשלושה צמחים שאינם אוכל עד שיבושלו ויתרככו. עולש השדה נזכר כקרוב של העולש הרגיל (ראו פירושנו לכלאים פ"א מ"ב), וכאחד הצמחים העשויים לשמש כמרור בפסח (ראו פירושנו לפסחים פ"ב מ"ו). בדרך כלל שימש כאוכל רגיל לבהמה (כגון תוס', שבת פ"ט הט"ו), אך כאמור אפשר היה גם שישתמש בו אדם. והכרישים – גם כאן הכוונה מן הסתם לכרישי השדה הקרובים לכרישין הרגילים (ראו פירושנו לכלאים פ"א מ"ב). הרגלה – רגילה היא עשב בר הדורש שטחים רוויי מים. ונץ החלב – פליקס מסביר שהוא הסחלב. על מעמדה השולי של קבוצת ירקות זו מעידה המשנה במסכת עוקצין: "רבי יהודה אומר חוץ מכרישי שדה והרגילה ונץ החלב. רבי שמעון אומר חוץ מן העכביות, רבי יוסי אומר חוץ מן הכלוסין. הרי אלו צריכין מחשבה והכשר" (פ"ג מ"ב). אוכל רגיל הוא מוכשר לקבל טומאת אוכלין, מכיוון שמטבעו הוא נועד לאכילה. אבל יש מאכלים שאינם מוכנים לאכילה ואלו יטמאו רק לאחר שתסתיים הכנתם, וזהו "הכשר". יש צמחים או חומרים שאינם ראויים למאכל אלא במקרים מיוחדים, ואלו אינם נטמאים בטומאת אוכלין עד שיבואו לידי "מחשבה". כזו למשל היא נבלה, שאינה ראויה למאכל רגיל אך ניתן למוכרה לגוי. שלושת הירקות הללו צריכים "מחשבה" ו"הכשר". "מחשבה", משום שאינם ראויים למאכל אלא בשעת הדחק, ו"הכשר", משום שהם ראויים למאכל רק לאחר בישול. כל המינים שנמנו במשנה הם אוכלי אדם, אבל אינם מאכלים רגילים אלא ירקות בר שנאכלו בשעת הדחק. בשנה השביעית שררה מצוקה ויהודים נאלצו להסתפק בירקות שגדלו בר, והרשימה שלנו מדגימה זאת. המדרש מצטט הלצות אנטי יהודיות של הגויים: "ומכניסין את הגמל לטראיטות (בתי תאטרון) שלהם והחלוקים שלו עליו, והן אומרין אלו לאלו: על מה זה מתאבל? והן אומרים היהודים הללו שומרי שביעית הן, ואין להם ירק, ואכלו החוחים של זה. והוא מתאבל עליהם" (איכה רבה, פתיחתא יז, עמ' 14 ; פ"ג ה, עמ' 128). מציאות זו משתמעת ממשנתנו, והיא הבסיס הראלי לרשימה זו. מאוכל בהמה – הירקות הבאים ראויים רק למאכל בהמה: החוחים והדרדרים – הם מיני קוצים, והם גדלים כמובן בר, וממין הצובעים ספחי אסטס וקוצא – האסטיס הוא איסטיס הצבעים, וממנו הכינו את הצבע הכחול (אינדיגו). האיסטיס והקוצה נזכרים יחדיו בתור צבעים רגילים ושכיחים 7 תוס', שבת פ"ט ה"ז; פרה פ"ט ה"ז ועוד. לעתים גם האיסטיס והפואה נזכרים בתור צמד צבעים, כגון משנה, שבת פ"ט מ"ה; מגילה פ"ד מ"ז; תנחומא, נשא ח ועוד. . האיסטיס מופיע כצמח בר ונמנה עם זרעוני השדה (משנה, מעשרות פ"ג מט"ז), אבל גם זריעה של שדה איסטיס נזכרת 8 ירו', לז ע"ב; תוס', בבא מציעא פ"ט הל"ב; ירו', דמאי פ"ו ה"ב, כה ע"ג. . הקוצה הוא קורטם הצבעים, ונקרא בספרות חז"ל גם חריע. הגאון מסביר: "וקוצה הוא ורד של קורטמי, ושמו שם אחר בלשון הקודש: חלות חריע. ובלשון ארמי מוריקא ובערבית עוספור" 9 אוצר הגאונים לשבת, חלק התשובות, עמ' 67 . לדיון ארוך ראו פרקר, צבענים, עמ' 53-45 ; לאיסטיס ראו שם, עמ' 53-60. . המונח "ספיחי" מעורר קושי ברור: אם המשנה מהלכת בשיטה שיש איסור ספיחים, הרי ספיחי איסטיס וקוצה צריכים להיות אסורים, ואם היא סבורה שאיסור ספיחים טרם נקבע, הרי שניתן למצוא ירקות נוספים רבים ולא היה צריך להביא את הירקות הללו שנמנו במשנה לעיל, אלא ירקות רגילים ונפוצים יותר. פליקס מציע שאולי היה התנא סבור שאיסור ספיחים חל רק על ירקות מאכל. זו הצעה אפשרית, שכן איננו יודעים רבות על מרכיביו של איסור זה. הוא נזכר רבות, אך בשום מקום אין הוא מוצג בצורה בהירה 10 ראו פליקס, ספיחים, ובפירושנו להלן, פ"ט מ"א. . ברם עם כל זאת מן הראוי להעיר שאין עדויות נוספות לחידוש הלכתי זה. הביטוי "ספיחי סטיס" מופיע במקורות נוספים ללא קשר של ממש להלכות שביעית. כך למשל מדובר בשדה תבואה שעלו בו ספיחי סטיס, ואלו שרידים מגידול של איסטיס שהיה בעבר (ירו', כלאים פ"ב ה"ג, כז ע"ג). במקרה זה המינוח "ספיחי סטיס" מובן. בברייתא אחרת נזכרים ספיחי סטיס וקוצה שאינם אוכל (בבלי, שבת סח ע"א; פסחים נו ע"ב, וראו פירושנו לפאה פ"א מ"ג). במקרה זה אין כל סיבה הלכתית להזכיר דווקא את הספיחים. הסטיס הוא דו-שנתי, ולכן היבול הרגיל שלו הוא בעצם בבחינת ספיח 11 כך פירש בעל מלאכת שלמה מחכמתו, אף שלא היה מודע לרקע החקלאי. . זאת ועוד, בניסויים שנערכו התברר שהצבע הכחול מתקבל רק מפקעות ששהו באדמה שלוש שנים ויותר. על כן ייתכן שנעשה שימוש בביטוי "ספיחי סטיס" פשוט משום שזהו הסטיס השימושי הרגיל. רשימה ארוכה של צמחים נוספים מובאת בתוספתא: "עלה תמכא, והחרחבינה, עלי ורד, ועלי מילת יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, ויש להן ביעור ולדמיהן ביעור" (תוס', פ"ה ה"ג). מן הסתם ניתן היה להביא דוגמאות נוספות רבות לסוג זה של צמחים וירקות. יש להם שביעית ולדמיהן שביעית – צמחים אלו חייבים בשביעית, ואם נמכרו הקדושה תופסת בדמיהם. יש להם ביעור ולדמיהן ביעור – כמו קודם. משפט זה הוא סיכום הלכתי, מיותר מבחינת התוכן אך נחוץ לאחידות הסגנון, וכן במשנה הבאה 12 לסיומות מעין אלו ראו עוד ביכורים פ"ב מ"א- מ"ג, ועוד. . הירושלמי שואל מה דינם של צבעי בהמה (לז ע"ב). כפי שאמרנו לעיל, המינוח הוא אמוראי בלבד. מכל מקום האמוראים ודאי הכירו היטב את שימושיהם של הצבעים השונים, וידעו שכל אלו הם צבעים של "אדם", כלומר של אריגים. הירושלמי עונה בעזרת ציטוט מהתוספתא: "עיקר הבלבסין, עיקר ורד ועיקר מילת אין להן שביעית ולא לדמיהן שביעית, אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור" (תוס', פ"ה ה"ג), כלומר שאין דין שביעית חל עליהם כלל. בתוספתא לא נאמר שאלו צבעי בהמה, אך נראה שכך פירש הירושלמי 13 גם פליקס, שביעית ב, עמ' 108 , וגם פרקר, הציבענים, עמ' 80 , אינם יודעים האם אכן יש בשורשי הוורד צבע ראוי לשימוש. . הירושלמי שואל עוד על מיני כביסות, ועונה מהמשך התוספתא: "חלשישות, חלביצין, והירענה, והבורית, והאהל יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור" (תוס', שם ה"ה), כלומר שיש לחומרי ניקוי וכביסה דין שביעית, ונדון בכך להלן (פ"ח מ"א). כמו כן הירושלמי שואל על צמחי בושם ומסיק שאין עליהם קדושת שביעית, ואף בכך נעסוק בפרק ח.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviit 7:1
ענין שאמר כלל גדול כנגד הכלל הנאמר במעשרות שדין שנה שביעית חייב למאכל אדם. ופירוש ממין הצובעין. ממיני הצבעים: יש לו שביעית ולדמיו שביעית. יתחייב בהן שביעית ואם נמכר יתחייבו דמיו בדינים ההם ועוד יתבאר ענין הביעור לאחר זה וכבר פירשנו שהלוף מין מהבצלים: הדנדנה. נקרא נענע ובערוך נקרא מינט"א בלע"ז: ועולשין. הנדבה: והכרישין. כראתי: והרגילה. פו"ר קאקל"י בלע"ז נקראת רגלה: ונץ החלב. מקדונס עשב ידוע אצל הרופאין: החוחין. קבוץ חוח: והדרדרין. קבוץ דרדר ואלה מיני קוצים הם: ספיחי אסטיס. הוא הצבע שצובעים בו תכלת ונקרא כן מפני שיקצרוהו ויצמח והוא לעולם ספיח: וקוצה. ממיני הצבעונין ויש מי שפירש אותו אלעצפו"ר:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviit 7:1
כלל גדול. הא דתנן הכא ובפרק קמא דפאה (משנה ד) כלל אמרו בפאה ולא תנן גדול מפרש במסכת שבת בריש כלל גדול (שבת סח.): ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל דמים יש בדמיהן קדושת שביעית: יש לו ביעור. כשכלה לחיה מן השדה ולקמן בפ"ט (משנה ח) מפרש דין ביעור: עלה הלוף שוטה הא דלא נקט לוף פיקח לוף שוטה איצטריך ליה משום דתנן בפרק בתרא דעוקצין (משנה ד) עלה לוף שוטה אין מטמאין טומאת אוכלין עד שימתקם סד"א לא ליחול עלייהו קדושת שביעית כדמפרש בירושל' (הל' א') ופריך ולא כן אמר ר' יוסי בר' חנינא עולשי חשובין הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית כלומר ב' מיני עולשין הן כדתנן בריש כלאים (משנה ב) עולשין ועולשי שדה ובשאר שנים דמצויין בשל גינה לא חשיבי דשדה לטמא טומאת אוכלין אבל בשביעית דאסור לזרוע ואין של גינה מצויין חשיבי להו דשדה ומאי איצטריך לתנא למתני ומשני אתמר טעמא הדא אמרה עד שלא התיר ר' להביא ירק מחו"ל לארץ אבל משהתיר היא שביעית היא שאר שני שבוע ובהא לא הוי חשיבות עד שיחשב עליהם דרבי יוסי בר' חנינא קודם שהתיר רבי כדאמר בפרקין דלעיל דהתקינו שיהא מותר להביא אבל לאחר שהתיר רבי איצטריך משום דצריכות חשיבות שיש להם ירק הרבה ולא חשיבו להו קמ"ל דחשיב עלייהו ומצינו דבר בתחלה אין קדושת שביעית חלה עליו ובסוף קדושת שביעית חלה עליו ומשני התיבון הרי (מכילתין פ"ח מ"א) הסיאה האזוב והקורנים שליקטם לעצים אין קדושת שביעי' חלה עליהן חישב עליהן לאוכלים קדושת שביעית חלה עליהם א"ר חנינא שכן אם ליקטן לאוכלין קדושת שביעית חלה עליהן מיד: והכרישין. כמו שפירשנו בעולשין צריך לפרש בכרישין דיש כרישי גינה וכרישי שדה כדתנן בריש כלאים (פ"א מ"ב) כרשין וכרשי שדה וכן רגילה ונץ החלב כולם מאכל אדם ע"י הדחק דסתם חציר לבהמה כדכתיב מצמיח חציר (תהילים ק״ד:י״ד): רגילה. יש אומר דהן חלגלוגות: ונץ החלב. פירש בערוך פרחים לבנים ויש אומרים עשב כשמתחתך יוצא ממנו חלב: יש להם שביעית. להאכיל בקדושת שביעית שלא להפסידן: ולדמיהן שביעית. אם מכרן ולקח בהן דמים וקנה מהן בשר ומן הבשר דגים כדפרשינן בע"ז בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נד:) כי יובל היא קודש (ויקרא כ״ה:י״ב) מה קודש תופס דמיו אף שביעית תופסת דמיה אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין ת"ל תהיה (שם) בהויתה תהא הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית כולה ברייתא כדאיתא התם: יש להם ביעור. כשיבוא זמן הביעור ולדמיו ביעור ויתחלק לכל אדם כדנפרש לקמן פ"ט (מ"ט) ובפרק בא סימן (נדה דף נא:) דרשינן לה מדכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך בבית כלה לחיה בשדה כלה לבהמתך מן הבית והני כיון דאין מתקיימין כלו להן:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviit 7:1
[אות ל] בתוי"ט ד"ה כלל גדול. במאכל בהמה ליתא. ובשבת (רפ"ז) תני ג"כ כלל גדול דגדול ענשו של שבת משל שביעית דשבת איתא בין בתלוש בין במחובר ושביעית במחובר איתא בתלוש ליתא:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviit 7:1
כלל גדול . לשון הרמב"ם כנגד הכלל הנאמר במעשרות ע"כ. והוא גמ' בר"פ כלל גדול דמסכת שבת דלהכי תני כלל גדול ולא כלל אמרו וכו' כדתנן במתני' ד מפ"ק דפאה וכן במעשרות פ"ק. משום דגדול עונשו של שביעית יותר משל מעשר דאילו שביעית איתיה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתיה: *) קוצים ודרדרים . בפ"ה מה' שמטה כתב הרמב"ם הרכים ואע"פ שלשם לענין מלוגמא דרפ"ח כתבו נראה דאף לכאן מפרש כן. ולקמיה בפ"ז שכתב להך דהכא סמך על מה שכתב לעיל מיניה בפרק ה שהזכרתי: וממין הצובעין . מפרש בגמרא פ' הגוזל עצים (בבא קמא ד' קא ע"ב) אמר קרא לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין. פרש"י שבשעת הנאתו כלה מן העולם ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצא הנאתן וביעורן שוה ועיין בפירוש משנה ו: [* יש לו שביעית וכו' . עי' בפירוש הר"ב דסוף המשנה]: ולדמיהן . עיין במשנה ג ובפרק ח משנה ג: עלי הלוף וכו' . עיין במשנה ה מ"ש בס"ד: *) ד' התי"ט אלו מוסבים על מ"ש לק' החוחים והדרדרים. והתי"ט העתיק קוצים שכ"ה ל' הרמב"ם שם ומפני שכ"ה בכהד"י. לכן לא שלחנו בו יד להגיה. [*והרגילה . כתב הר"ב הם חלוגלוגות ועיין מה שכתבתי במשנה ב פ"ג דעוקצין]: ספיחי אסטיס . עיין מ"ש במשנה ד פ"ק דפאה ובמשנה ה פ"ב דכלאים: יש להם שביעית וכו' . במשנה ב דפ' כלל גדול דשבת דקתני רישא ארבעים אבות מלאכות חסר אחת וקא חשיב לכולהו והדר אמר אלו מ' כו'. מפרש בגמ' לאפוקי וכו'. ולפ"ז ה"נ לא לחנם נקט תו יש להם וכו' בסיפא. אבל לא אתפרש בגמרא. ועיין לקמן ובמשנה ו פ"ק דתרומות מ"ש בשם הרמב"ם:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit 7:1
כלל גדול אמרו בשביעית משום דגדול עונש שבת ושביעית להכי תנא גבייהו כלל גדול. דשבת גם בתלוש. ושביעית נוהג גם במאכל בהמה ובמין צבעים [שבת ס"ח א]. משא"כ פ"ק דפאה ופ"ק דמעשר דלא חמירי כ"כ לא נקט גדול:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviit 7:1