Sheviis 7:5 — Young Shoots of Trees
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 7 › Mishnah 5זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ז׳ ‹ משנה ה׳
Young Shoots of Trees
לוּלְבֵי הָאִילָנוֹת
Mishnah שביעית ז׳:ה׳ · Sheviis 7:5
לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין,
יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית,
יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר.
לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין,
יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית,
אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר.
אֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן:
The tender shoots of the zeradim [shrub] and of the carob,
they have Sheviis, and their proceeds have Sheviis;
they are subject to biur, and their proceeds to biur.
Shoots of the terebinth, the pistachio, and the boxthorn,
they have Sheviis, and their proceeds have Sheviis;
but they are not subject to biur, nor their proceeds.
But the leaves are subject to biur, because they fall from their stem:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
The opening clause's soft shoots — zeradim, carob — do carry biur; the drawn tree is the mishnah's split case.
Summary Chartwhat does this mean?
Young Shoots of Trees▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| How do we treat the young shoots of the hawthorn and the carob? | Sheviis and biur — they and their money (still soft and edible) | — |
| And what of the shoots of the elah and the botnah (pistachio-type trees), and the blackthorn? | Sheviis — yes, they and their money; biur — no (they harden into the tree and remain) | — |
| And what of their leaves? | Biur — yes | מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן — they drop off from their parent stem |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (10)▾
לולבי זרדין. לולבי אילן ששמו זרדתא: לולבי האלה. לשון כאלה וכאלון (ישעיה ו) בערבי באלו"ט ובלע"ז גלנד"י: בטנה. מלשון בטנים ושקדים, בלשון ערבי פאסת"ק: ואטדים. מין ממיני הקוצים שצומחים בו גרעינים שחורים קשים והן נאכלים: אבל לעלים. של כל אלו יש בעור, דאף על גב דלולבים אין נושרים ואין אני קורא בהם ולבהמתך ולחיה, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, מכל מקום העלים נושרים הן ממקום חבורן, ולענפים שהם מחברים בו קרי אביהן, וכיון שהם נושרים יש להם בעור:
לולבי זרדים (young sprouts of the service-tree, the interior of which is eaten as a relish) – the branches of the tree whose name is “sorb.” לולבי האלה (branches of the terebinth) – the language of (Isaiah 6:13): “[It shall be ravaged] like the terebinth and the oak, [of which stumps are left even when they are felled: its stump shall be a holy seed],” BALLUT in Arabic and GALNADI in the froeign language. בטנה (pistachio) – from the language of (Genesis 43:11): “pistachio nuts and almonds”; in Arabic, POSTAK. והאטדים (white thorn)– a kind of the species of thorns that grow in it hard black stones/kernels and they are eaten. אבל לעלים – of all of these there is removal, even though the branches do not fall, and I do not call them (Leviticus 25:7): “and your cattle and the beasts] in your land may eat all its yield],” they cease to beasts from the field; cease to your cattle from the house, nevertheless, the leases that fall are from the place of their attachment. And the branches which are attached are called, “their fathers,” and since they fall, they have removal.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 7:5
Introduction This mishnah deals with the young branches of various trees. These soft branches were eaten and therefore we need to know whether the laws of sheviit apply to them. The lulavim of hawthorn trees and carobs the laws of sheviit apply to them and to their money substitutes, the law of removal applies to them and to their money substitutes. The lulavim, that is the young, soft branches of hawthorn and carob trees, are edible and will rot if left on the tree. Therefore the laws of sheviit fully apply to them. The lulavim of the terebinth, the pistachio tree and the white thorn, the laws of sheviit apply to them and to their money substitutes, but the law of removal does not apply to them and to their money substitutes. The lulavim of these trees, while edible, can remain on the tree indefinitely. As we learned in mishnah two above, if something can remain attached to the ground without rotting, then the laws of removing that produce from one’s home do not apply. One could therefore cut down such lulavim and preserve them in one’s home for as long as he wants. But as for the leaves the law of removal applies, since they fall from their stem. Although the laws of removal do not apply to the lulavim because they can remain on the tree, the laws do apply to the leaves because they be left on the tree without rotting.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 7:5
(יא) שנושרין. מה שאין כן לולבים דאין נושרין:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 7:5
לולבי זרדים והחרובין כו' יש להן ביעור. שהן רכים ונאכלים. וצ"ל שאינן מתקיימין במחובר ונובלין כמו העלין. לפיכך יש להן ביעור. ואפשר אע"פ שמתקיימין ג"כ זמן ארוך. מ"מ בסופן מתקלקלין כדבעינן למימר בס"ד. לפיכך אין להם דין המתקיים בארץ: ולכאורה נראה לומר דכיון דהני לולבים לאו מתקיימין נינהו. כל שכן עלין דידהו שנושרין. ואין להם ביעור. ומשו"ה לא אצטריך למיתנינהו. דלאו ממילא שמעת להו. ותו דהיינו נמי דתני סיפא אבל לעלין יש ביעור. דקאי אכולהו דתנן הכא וארישא דמתני' נמי. וברישא לא אצטריך לפרושינהו בהדיא כדאמרן. ואפי' לולבין דרישא. לא נסיב להו אלא משום דקבעי למתני סיפא לולבי האלה. דקמ"ל דאיכא לולבין דאין להם ביעור. כך היה עולה על דעתי פירוש משנתנו זו: אלא שמצאתי להרמב"ם בחבורו פ"ז דשמטה [הל' ט"ז] חידוש נפלא דדווקא נקיט לולבי זרדין וחרובין. אבל לעלין שלהן אין ביעור לפי שאינן נובלות ובלות וזה דבר זר אל השכל שהעלין יתקיימו במחובר והענפים יבולו. ואי אפשר לי לקרבו אל הדעת. ואם קבלה נקבל על כרחנו שכך הוא בהדיא בירושלמי פ"ט (וי"ל שאין טעמו כמ"ש הר"מ אלא לפי שעלין גדלין תדיר) ותולה אני בקוצר הבנתי: ואולי לולבי הזרדין הן גידולין בפ"ע שאין מוציאין עלין. אלא גדלין בראשו של אילן כעין לולבי התמרים שאין נושאין פרי ולא עלין. אלא שאלו רכין וראוין לאכילה. ואינן דומין ללולבי האלה והבטנה דסיפא שהן ענפים רכים המוציאין עלין ופירות גדלין בהן. ומגופא דאילן הוו שכן סופן להקשות כמוהו. אע"פ שבעודן רכין עומדין לאכילה. אבל עלי הזרדין והחרובין קשין מלולבין שלהן: מ"מ לא נתיישב לי איך ניתן לעלין דחרובין דין המתקיים שאין לו ביעור. אטו מי עדיפי מעלי הלוף דתנן ריש פרקין דיש לו ביעור. ואע"פ שמתקיים בארץ שנים הרבה כדאי' לעיל פ"ה [משנה ג']: וגם יקשה עלינו מאד שלא פירשה משנתינו דין העלין דרישא דהוא איפכא מסיפא. ומ"ט שתיק מנייהו. וטפי הוה צריך לאשמועינן מנייהו. דחידוש גדול מאד הוא שיש לעלין דין המתקיים בארץ. ואף מן הירו' דמייתי התי"ט בסמוך קשיא להרמב"ם ז"ל: מפני שנושרין מאביהן. וכתב הר"ש בירו' פריך אדריש פרקין דתנן העלין יש להן ביעור והרי העלין אין נושרין מאביהן ומשני דלולבין דהכא סופן להקשות נעשים כאביהן עכ"ל העתיקו התי"ט: ור"ל דבריש פרקין תנן עלי הלוף השוטה יש לו ביעור. והרי עליו אינן נושרין מאביהן כדאיתא ריש פ"ה. והו"ל כלולבי האלה דהכא. דאין להם ביעור מפני שאינן נושרין. ומשני דלולבין דהכא שאני דסופן להקשות. כדפרישנא לעיל דענפי אילן הן והרי הן מתקיימין כמוהו. שאין כלין ובלין באורך הזמן אלא מתקשין כאילן. והיינו נעשין כאביהן דקאמר. משו"ה אין להן דין ביעור כאילן עצמו. אע"ג דבעודן רכין חזו לאכילה. דמשו"ה יש להן שביעית. משא"כ בעלי הלוף דאע"ג דמתקיים בארץ טובא. מ"מ אין סופן להקשות וליעשות כאביהן. שסוף סוף בכלות לחותן הן נובלות וכלות. לכן הן בכלל שאינו מתקיים בארץ ויש להן ביעור: וא"כ תמה על עצמך אם יסבור הירו' הזה כדעת הר"מ ז"ל הנז' וכי עלי החרובין סופן להקשות כאביהן. ועוד דאי איתא דס"ל הכי מאי איריא דרמי עלין אלולבין. רמי עלין אעלין דמדתני הכא ברישא לולבין יש להן ביעור אבל עלין אין להן ביעור. ש"מ דאפי' עלין היכא דאין נושרין מאביהן. אין להם ביעור. ואמאי תנן לעיל בעלי לוף דיש להן ביעור. והרי אין עליו נושרין מאביהן. ומאי דוחקיה למרמי עלין אלולבין: אלא ע"כ הירו' דהכא לא ס"ל דיש חילוק בין עלין ללולבין דרישא וכדפרישית. וכבר רמזתי דמ"מ י"ל דאין סתירה בירו' עצמו: והתם בפ"ט דקיהיב להו לעלין דין המתקיים. ה"ט דאע"ג דודאי אף הן נושרין מאביהן. מ"מ אינן כלין לחיה מן השדה. שלאחר שנתלשין או נושרין. חוזרין וגדלין ומוציאין עלין מחדש כל ימות השנה. משא"כ עלי הלוף אי שקלת להו לא הדרי רבו ודוק:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 7:5
לולבי זרדים והחרובין. לולבין קאי אתרווייהו: יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. אית דלא גרסי לי' ולדידהו קשה דליערבינהו אבל ברמב"ם פסק דגם יש להם ביעור וגם בספרים מדוייקים גרסי' לה. ובירושלמי פריך מלולבים דהכא דאלה ובוטנה ואטדין. אעלין דריש פרקין דלוף שוטה דהכא אמרי' גבי לולבין דאין להן ביעור לפי שאין נושרין מאביהן וברישא דפרקין גבי עלין דלוף שוטה דיש להן ביעור אע"פ שאין נושרין מאביהן ומשני התם אין סופו להקשות והוי עיקר בפני עצמו ועלין בפני עצמן והאי כדיני' והאי כדיני' אבל לולבין דהכא סופן להקשות ולכך נעשין כאביהן ואין להן ביעור כך פי' ה"ר שמשון ז"ל כפי מה שהעתיק ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 7:5
לולבי זרדים – הלולבים הם התפרחת או הנצרים הרכים שמהם מתפתחים עלים וגבעולים. אלו ראויים למאכל בהמה, ולעתים גם למאכל אדם. הזרדים הם כינוי כללי לצמחים רבים שיש להם גבעול קשה. הזרד ראוי למאכל אדם רק לאחר בישול, כמו ששנינו: "לולבי זרדים ושל עדל ועלי הלוף השוטה, אינן מיטמאין טומאת אוכלים עד שימתוקו" (משנה, עוקצין פ"ג מ"ד). לולבי זרדים דומים אפוא לעלי לוף שוטה, ובהם דנו לעיל (פ"ה מ"ג). והחרובין – הכוונה ללולבי החרובים. החרובים עצמם יש להן שביעית ולדמיהן שביעית – הם נחשבים למאכל אדם או למאכל בהמה, אף שאינם מאכל רגיל אלא בשעת הדחק. בעדי נוסח רבים נוסף "יש להן ביעור ולדמיהן ביעור". המשפט חסר בכתב יד קופמן וכן ב- א , ג 10 , כ , ל , מ , פ , ץ . בעל מלאכת שלמה הכיר את נוסחתנו בלשון "אית דגרסי" ואת גרסת רוב עדי הנוסח בתור "גרסת הספרים המדויקים", וכן ציין ראשונים מספר שגרסו כך. בתוספתא שנצטט להלן נאמר שללולבים אין ביעור, אבל לא נאמר באילו לולבים מדובר. הופעתם של החרובים בהקשר זה בעייתית. לפרי החרוב יש עונה חקלאית כמו לכל עץ פרי, אבל העץ עצמו הוא ירוק עד, ולפי הכללים לא היה צריך להיות לו ביעור, ואכן גם לעליו אין ביעור (תוס', פ"ה הי"ב). הרש"ס נדחק, ובעקבותיו פליקס. אבל אם המשפט אינו במשנה – הכול שריר וברור. המשנה אינה עוסקת בביעור של לולבי חרובים וזרדים. זאת ועוד, ייתכן שהמשפט להלן "אין להן ביעור" חל גם על הרישא. אשר ללולבי זרדים, זרד הוא כינוי כללי, ועל כן יש זרדים שללולביהם יש ביעור, ויש כאלה שאין להם ביעור. אם כן, ברישא לא נזכר עניין הביעור במפורש דווקא בגלל ההבדל שבין חרובים וזרדים. יתר על כן, גם לעיל במשנה ג ראינו שעורך המשנה לא כלל תמיד את ההלכה לגבי ביעור, ואולי זו הסיבה לכך שהנושא אינו נדון במשנתנו. לולבי האלה והבוטנה – האלה והבוטנה הם זנים של צמח האלה. נראה שהבוטנה היא היא האלה ה"אמיתית", ואלה היא האלה האטלנטית. האלה היא אחד המרכיבים הדומיננטיים של "החורש הים תיכוני" שהיה התכסית האופיינית של אזורי הטרשים הבלתי מעובדים בארץ בעבר, ועד היום. והאטדים – האטד הוא שיח קוצני, ואף הוא אופייני לחורש הים תיכוני. כל אלה הם צמחי בר שבלולביהם השתמשו בשעת הדחק. יש להן שביעית ולדמיהן שביעית – כדין כל אוכל, אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור – משום שהם ירוקי עד, ואין להם תקופת אסיף. אבל לעלים יש ביעור מפני שנושרין מאביהן – העלים נושרים מהגזע בתקופה מסוימת, וזו תקופת ביעורם. "אביהן" או "אביהם" הוא הגזע שלהם, ומשמעות זו ברורה מההקשר. עם זאת, פירוש המילה עצמה סובל שני פירושים. או שהכוונה לאב שלהם, או שהמילה באה מהמילה המקראית "אבי הנחל" (שיר השירים ו יא), ואכן בכתבי יד ת , ת 3 : "איביהן" 38 חילופי הנוסח הללו חוזרים גם בהזדמנויות נוספות שבהן נזכר המונח. ראו למשל בתוספתא שנצטט להלן. למשמעותו של המונח כגזע ראו גם תוס', בבא בתרא פ"ה ה"ו, עמ' 595 ; עוקצין פ"ב הי"א, עמ' 688 ; פ"ג הט"ו, עמ' 689 . ההלכה האחרונה עוסקת בחלות דבש, כלומר ש"אביהם" אינו דווקא הגזע אלא גם קן הדבורים ובסיס דומם אחר. . ההלכה מנומקת בכך שסופן להקשות: "מכיון שהקשו נעשו כאביהן" (ירו', לז ע"ג). בתוספתא מפורט: "לולבי האלה והבטנא והאטדין והאדל, רבי מאיר אומר: ללולבין עם העלין אין ביעור, וחכמים אומרים: לעלים עם הלולבין יש ביעור. רבי שמעון אומר: ללולבין אין ביעור, אבל לעלים יש ביעור, מפני שנשרו מאביהן" (תוס', פ"ה הי"א). רמת הפירוט בתוספתא גבוהה יותר מזו שבמשנה. לכל הדעות ללולבים אין ביעור ולעלים יש ביעור, מפני שנשרו. השאלה היא מה דינם של לולבים עם עלים: האם הם נידונים כעלים, כלולבים, או כל אחד לחוד. נמצאנו למדים שההלכה במשנה קדמה לדור אושא, דורם של רבי מאיר ורבי שמעון, ומן הסתם היא מדור יבנה, וראו המשנה הבאה.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 7:5
לולב הוא הפרח כבר אמרנו פעמים (לעיל פ"ב מ"ג) שזרדים הם הענפים שיזמרו אותם מן הגפנים ויש מי שיטמין הענפים ההם כשהם לחים ויאכלו: אלה נקרא בלשון ישמעאל בלוטו. הבטנה פסתאק וקבוצו בטנים. ואטדים מין ממיני הקוצים שצומחין בו גרגרין שחורים קשים כמו אפונים ונאכלים: מפני שנושרין מאביהן. ר"ל נופלין מהענפים שהם מיוחסים אליהם כיחס האב לבן ומפני זה יהיה ביעור שלהם כשיהיו נובלות מהענפים כמו שיתבאר כשנפרש ענין ביעור:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 7:5
לולבי זרדים. אילן ששמו כך ושדים מצויים תחתיו: לולבי האלה. כדכתיב (ישעיה ו) כאלה וכאלון: בטנה. לשון בטנים ושקדים (בראשית מג): אטדין. קוצים אבל עלים אין להם שנושרין אבל הלובלין אין נושרין ובירושלמי (הל' ב) בריש פרקא איתמר אין אוכלין על העיקר וכה אמר אוכלין על העיקר א"ר פנחס תמן אין סופן להקשות וכה סופן להקשות ונעשו כאביהם פי' מלולבין דהכא אעלין דריש פירקין קשיא דהכא אמרינן גבי לולבין דאין להם ביעור לפי שאין נושרין מאביהן וברישא תנן גבי עלין דיש להן ביעור אע"פ שאין נושרין מאביהן ומשני דלולבין דהכא סופם להקשות נעשין כאביהן:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 7:5
מפני שנושרים מאביהן . משא"כ לולבים דאין נושרים ולפיכך אין להם ביעור. וכתב הר"ש דבירושלמי פריך אדריש פרקין דתנן העלין יש להם ביעור. והרי העלין אין נושרין מאביהן ומשני דלולבים דהכא סופן להקשות נעשים כאביהן:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 7:5
לולבי זרדים לולב הוא העלים קודם שנפתחו מכפליהן. וזרדין הוא שפיירלינגבוים: והחרובין באקסהארן: ולדמיהן שביעית מדחזו לאכילה: לולבי האלה אייכע: והבטנה פיסטאציען בוים: והאטדין ווייסדארן: ולא לדמיהן ביעור דאינן כלין לחיה בחורף: מפני שנושרין מאביהן ר"ל מהגזע. וכלין לחיה בחורף:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 7:43-50