Sheviis 7:4 — Occasionally Selling Forbidden Things
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 7 › Mishnah 4זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ז׳ ‹ משנה ד׳
Occasionally Selling Forbidden Things
שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ
Mishnah שביעית ז׳:ד׳ · Sheviis 7:4
לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ,
מֻתָּר לְמָכְרוֹ.
צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים
שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין,
מֻתָּרִים לְמָכְרָן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,
אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ,
לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ.
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
[If] he bought a firstborn animal for his son's feast or for the festival, and does not need it,
he is permitted to sell it.
Trappers of wild animals, birds, and fish
who happened upon impure species,
are permitted to sell them.
Rabbi Yehuda says:
even one to whom [such a thing] came about in his ordinary course,
may buy and sell [it],
provided that this is not his trade.
But the Chachamim forbid [it]:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Occasionally Selling Forbidden Things▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What if one bought a bechor for his son's wedding feast or for Yom Tov, and no longer needs it? | Mutar to sell it | — |
| May trappers of wild animals, birds, and fish sell the non-kosher species that chanced into their nets? | Yes | — |
| And what of one who is no trapper, but such a catch came his way? | Rabbi Yehuda: He may buy and sell — provided it does not become his trade | — |
| Chachamim: Assur | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (13)▾
לקח בכור. בעל מום, דמתר לזרים: מתר למכרו. ובלבד שלא ימכרנו אלא בדמים שקנה אותו, שלא ישתכר בו: מתרין למכרן. דהא כתיב גבי נבלה (דברים יד) או מכר לנכרי , הא לא אסרה תורה אלא לקימן לעשות בהן סחורה, אבל בנזדמן מתר: רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה. אף על פי שאינו ציד אלא שמצא עופות טמאים, כמו כי יקרא קן צפור (דברים כב). ופליג אתנא קמא דאמר צידי דוקא: נתמנה. נזדמן, לשון וימן המלך (דניאל א): וחכמים אוסרים. למי שאינו ציד, ואפלו אין אמנותו בכך, וטעמיהו דרבנן לפי שהצידים שצריכים לתן מס למלך מאמנותם התירו להם למכר חיה עופות ודגים טמאים כדי שיוכלו לפרע למלך המס שעליהם, אבל שאר כל אדם לא. והלכה כרבי יהודה:
לקח בכור – [a firstling] having a blemish (which is unfit for consumption by Kohanim; see Tractate Bekhorot, Chapter 5, Mishnah 2) which is permitted to foreigners (i.e., non-Kohanim). מותר למכרו – as long as he does not sell it other than for the price that he purchased it for, that he should not profit from it. מותרין למכרן – because it is written regarding an animal that dies of itself (Deuteronomy 14:21): “[You shall not eat anything that has died a natural death; give it to the stranger in your community to eat,] or you may sell it to a foreigner,” abut the Torah didn’t prohibit other than to keep thema live to engage in business with them but if he accidentally caught unclean animals, it is permitted. ר"י אומר אף מי שנתמנה (if he incidentally encounters it) – even though that he does not hunt but rather that he found impure birds like (Deuteronomy 22:6): “If, along the road, you chance upon a bird’s nest.” But he disputes the first Tanna/teacher who stated that he especially was hunting. נתמנה – incidentally encounters, from the language (Daniel 1:5): “The king allotted daily rations [to them from the king’s food and from the wine he drank[.” וחכמים אוסרים – to someone who is does not hunt, and even has no skill in this, and the reason of the Rabbis is because the hunters that need to give a tax to the king from their trade, they (i.e., the Rabbis) permitted them to sell impure beasts, birds and fish in order that they are able to make payment to the king of the tax that is upon them, but not the rest of the people. But the Halakha is according to Rabbi Yehuda.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 7:4
Introduction In yesterday’s mishnah we learned that it is prohibited to engage in the business of buying and selling first-born animals or prohibited animals. Our mishnah teaches that under certain circumstances, one may sell such animals. If one buys a first-born animal for his son’s [wedding] feast, or for a festival, and then decides that he has no need for it, he may sell it. The first-born animal referred to in this mishnah is one which has a physical flaw. Such an animal may be eaten, even by non-priests. If a person buys such an animal in order to use it in a “mitzvah meal” such as his son’s wedding or a festival, and then he decides that he does not need it, he can sell it. Clearly this is not a case of a person intending to make a trade in first-born animals, but rather just avoiding a loss. Trappers of wild animals, birds and fishes, who chanced upon unclean species, may sell them. If a non-kosher animal, bird or fish happens into a trapper’s trap, the trapper may sell it to a non-Jew since his intention was to catch kosher animals, birds or fish. He need not just let them go. Rabbi Judah says: also a man who happened to chance one upon by accident may buy or sell, provided that he does not make this into his regular profession. But the sages prohibit. Rabbi Judah goes a step further. If a person happens to chance upon a non-kosher animal, bird or fish he can buy it and then sell it. This is clearly a much greater leniency than that found in the previous section. It seems that Rabbi Judah holds that as long as one doesn’t make trade in non-kosher things his regular profession, he can engage in an occasional trade. The other rabbis disagree with Rabbi Judah and prohibit this. Buying the non-kosher animal when the intention is going to be to sell it is too close to engaging in business with such animals and is therefore prohibited.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 7:4
לקח בכור למשתה בנו או לרגל . אפשר דרמז לנו התנא בהזכירו שני דברים אלו השכיחים שיקח אדם בשר הרבה בשבילם, מפני שהם דבר מצוה, וקמ"ל דלא נכון למוכר למכור בכור בעל מום אע"פי שמותר למוכרו, אלא לדבר מצוה. ועוד רמז לנו שלא יערים אדם לקנות בכור לעצמו אע"פ שאין צריך לו כל כך, כדי שיצטרך למוכרו, דדבר זה אסו', אלא לא יקנהו כי אם לדברים כאלו שקרוב הדבר הרבה שיצטרך לו. ועוד רמז לנו התנא דאסור למכרו אלא בדמים שקנה אותו כמ"ש הרב, דלפי זה לא שכיח שיקנה אדם בכור כי אם לדברים כאלו, שקרוב הדבר מאד מאד שיצטרך לו, שלדברים אחרים שיש לו ספק אין דרך לקנותו, כיון שהוא קרוב להפסד יותר מן הריוח: חיה . קתני לשון יחיד, משא"כ עופות ודגים, על כי אין דרך לצוד חיות הרבה בבת אחת, כעופות ודגים: רבי יהודה אומר וכו' . התי"ט טרח לחלק בין דעת ת"ק לחכמים, וכתב דהמתכוין לצוד טמאים איכא ביניהו, דלחכמים שרי הואיל וצייד הוא וחייב ליתן מס, ולת"ק אסור אלא אם כן נזדמנו לו, ור"י שרי לנזדמנו לו אפילו אם אינו צייד, דלא כת"ק דלא התיר בנזדמן אלא לצייד, וכן הוא דלא כחכמים דלא שייך בזה טעם המס, והניח בצ"ע, על כי הרב והרמב"ם בפירושו פסק כר"י, וכתב דבחיבורו (ה' מאכלות אסורות פ"ח הי"ז) פסק כחכמים, אלו הם תורף דבריו ז"ל, מיוסדים על פי הר"ב והר"ש אשר תלאו בלשון הירושלמי. ויש עוד פירוש אחר להר"ש אשר יסדו ג"כ על הירושלמי, דמחלוקת ר"י ורבנין אפירות שביעית קאי, אי שרי לעשו' סחורה בהם או לא, כשאין אומנותו בכך, ואחרי נשיקת עפר רגליהם של החכמים האלה השלמים, עירבוב דברים קא חזינא הכא והנני מוכרח להאריך להעתיק לשונות הירושלמי אשר על פיהם אנו חיים, להוציא לאור ביאור המשנה הזאת הסתומה, ולהראות איך פסק הרב והרמב"ם כר"י הוא אמת וצדק, ושלא יפה כיוון לע"ד הרב בעל תי"ט במ"ש דהרמב"ם בחיבורו פסק כחכמים, דלא כן הוא, כי פסקי הפירוש והחיבור שניהם עולים בקנה אחד, ובריאות וטובות הם על פי הירושלמי אשר אעתיק בע"ה, וזה החלי לעשות: בירושלמי פ"ד דשביעית (ה"ב י.) גרסינן שדה שנתקו(צ)צה וכו' תמן אמרין בשנטלו קוציה ורבנין דהכא אמרין משחרש, על דעתיהו דרבנין דהכא איזה הוא הטיוב, כל העם חורשין פעם אחת והוא חורש שתי פעמי', וכא כך, א"ר יוסי ברבי בון תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת, בראשונה כשהיתה מלכות אונסת הורי רבי ינאי שיהיו חורשים חרישה ראשונה, ע"כ. ובפ' זה בורר (סנהדרין פ"ג ה"ה טו:) גרסינן, רש"א מתחילה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית, א"ר יהודה אימתי בזמן שאין להם אומנות אלא הוא, אבל יש לו אומנות שלא היא הרי זה כשר, היך עבידא, יושב ובטל כל שני שבוע כיון שבא שביעית התחיל פושט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול, אבל אם היה עסוק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל מפשט את ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אע"פי שאין עמו מלאכה אחרת כשר, [רבי בא בר זבדאי ר' אבהו בשם ר"א הלכה כר' יהודה דמתניתין, איקלס] רבי בא בר זבדאי דמר שמועה משום דזעיר מיניה. תני ר' חייא לחומרא, היך עבידא, יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת פסול. לא בדא רבי בא בר זבדאי ר' אבהו בשם ר"א הלכה כר' יהודה דמתניתין, תמן ר' בא בר זבדאי דמר שמועה משום זעיר מיניה, אוף הכא כן. אמר ר' יוסי בי רבי בון תמן אין מלכות אונסת, ברם הכא המלכות אונסת, בראשונה כשהיתה המלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה, ע"כ. ובהאי פרקין (ה"א יט:) על משנה זו גרסינן, תמן תנינן רי"א אימתי וכו' היך עביד' וכו' הכל כדגרסינן בפ' זה בורר עד דזעיר מיני', ואין הפרש ביניה' אלא דהתם גרסינן אע"פ שאין עמו מלאכה אחרת כשר, והכא גרסינן מותר, ואחר זעיר מיניה גרסינן הכי, תני ר' יודא לחומרא, היך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע כיון שבאת שביעית התחיל מפשט ידו לישא וליתן בפירות עבירה, אם יש עמו מלאכה אחרת מותר, ואם לאו אסור, אבל אם היה עוסק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבא שביעית התחיל מפשיט ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה, אע"פ שאין עמו מלאכ' אחרת אסור, לא בדא ר' בא בר זבדא ר' אבהו בשם ר"א הלכה כר"י דמתניתא, אקלס רבי בא בר זבדאי דמר שמועה משום זעיר מיניה, אוף הכא כן, אמר רבי יוסי בי רבי בון תמן אין המלכות אונסת, ברם הכא (אין) המלכות אונסת, ע"כ. ובפ"א דר"ה (ה"ז ט.) וכן בפ' זה בורר (סנהדרין שם.) גרסינן סוחרי שביעית זה תגר שביעית, איזה הוא סוחר שביעית, זה שהוא יושב בטל כל שני שבוע, כיון שהגיע שביעית התחיל מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה, ע"כ. אלו הם לשונות הירושלמי השנויים בענין זה. והנה המעיין בהם בין בההוא דפ' זה בורר, בין בהאי פרקין, יראה בבירור דטעות נפל בספרים, ולכן קודם בואינו אל ביאורם צריכים אנו לראות הגרסא הנכונה, ולכן נעתיק פי' הר"ש על משנה זו וזה הוא: רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה שאינו צייד . דת"ק נקט דווקא צייד, וחכמים אוסרים למי שאינו צייד, ומפרש טעמא בירושלמי אמר ר' יוסי תמן אין מלכות אונסת, הכא מלכות [אונסת], כלומר לוקחת מס מן הציידין, ובירושלמי משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית, דמפרש היכי עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע, ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכה מותר ואם לאו אסור, אבל אם היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע, ושביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה, אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת אסור, והא דתנן בפ' זה בורר סוחרי שביעית אר"י אימתי בזמן שאין לו וכו' מפרש הכא, היכי עבידא היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע, ובשביעית פשט ידו ונושא ונותן בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכה אחרת כשר, ואם לאו פסול, אבל אם היה עוסק במלאכה כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה, אע"פ שאין עמו מלאכה אחרת מותר, דאפילו איסורא ליכא, וחכמים אוסרים אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת, ולענין עדות נמי פסולין עכ"ל: הנה מלשון זה ראה ראינו גירסת הירושלמי הנכונה, והיך עבידא הראשון, הוא השני הנזכר בירושלמי לחומרא, והיך עבידא השני הוא מה שנזכר בירושלמי בראשונה, כי יש בו קולא יותר מן השני, אבל לא משום זה יצאנו ידי חובת ביאור משנתנו ע"פ דרכו כלל, דלא נהירא דיהיה האי פלוגתא דר"י ורבנן אפירות שביעית ולא אציידים, מדלא נשנה למעלה סמוך לאין עושין סחורה בפירות שביעית וכו', אלא נשנית אחר צדי וכו'. ועוד דקתני אף מי וכו' דמשמע דאצדי חיה וכו' דסליק מיניה ת"ק, מוסיף היתר. ועוד קשה דלמה יתיר ר"י לעשות סחורה לכתחילה בפירות שביעית דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה, דאפילו חרישה שנייה לא רצו להתיר משום חיי נפש. ועוד דלפי הגירסא דפ' זה בורר אין כאן איסור והיתר כלל, כי אם כשר ופסול. ועוד קשה דהכא פסקו הלכה כר' יהודה, ולפי דבריו כשיושב בטל כל שני השבועה ובשביעית עוסק בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכ' אחרת כשר לעדות, ובר"ה ובפ' זה בורר דמזכיר סוחרי שביעית לפיסולא דעדות, לא קא מחלק כלל בבטל כל שני השבוע ובשביעית נושא ונותן בפירות עבירה, בין יש עמו מלאכה אחרת או לא, כמו שהעתקתי הלשון לעיל: והנה נשאר לנו עוד לראות הגירסא האמיתית של אקלס וכו', והנלע"ד הוא דהלשון הכתוב אחר היך עבידא השני דהאי מתניתין, הוא לשון מוגה יותר מאותו דפ' זה בורר ושהכי גרסינן, ובמה שכתוב אחר היך עבידא הראשון שניהם שוים, והיא גירסא נכונה כמו שאפרשנה בע"ה: עוד צריכים אנו לראות האי דר"י שהמלכות אונסת הנזכר בפ"ד דמכלתין, שנשנה בהאי מתניתא, והובא שליש בפ' זה בורר, מה כוונתו אם פירושו שוה בכל מקום או לא: אחר זה נדע האי לישנא דירושלמי המובא בר"ה ובפ' זה בורר בפירוש סוחרי שביעית, כמאן אתי: ואחר כל זה נבין פי' המשנה, ונראה איך היא דעת הרמב"ם, בפירושו ובחיבורו, הכל שוה: והנה פי' הירושלמי דפ' ד' דמכלתין לע"ד כך הוא, שדה שנתקוצה (תמן אמרין) פי' בני בבל (שניטלו קוציה) וזה תזרע למוצאי שביעית, אבל נחרשה אפילו פעם אחת לא תזרע למוצאי שביעית, (ורבנין דהכא אמרין) פי' דא"י (משחרש), וזה פירוש של שנתקוצה שתזרע במוצאי שביעית, הואיל ולא נחרשה אלא פעם אחת, (על דעתיהו דרבנן דהכא אי זה הוא הטיוב, פי' איזה הוא שדה שנטייבה דאמרינן לא תזרע במוצאי שביעית, (כל העם חורשין פעם אחד והוא חרש שני פעמים) ולבני בבל יהיה פירושו שנתחרשה פעם אחת, ולפי זה קשיא לפי' הר"ב דאותה משנה, דארכביה אתרי רכשי, דפירש שנתקוצה שניטלו קוציה, ושנטייבה שחרשה שתי פעמים, אבל אפשר דס"ל לר"ב דפירושא דירושלמי כך הוא, תמן אמרין פירוש מפרשין יותר ואומרי' משחרש, דאחר שחרש ניטלו קוציה, ואפילו הכי תזרע למוצאי שביעית, דאי בניטלו קוציה בלי חרישה, פשיט' דתזרע, שאפילו חרישה המפורש' בתורה התירו, שהרי בשעת הסכנה איירי מתניתין, וגם זה הוא פירוש נכון, אלא דקצת קשה אמרו על דעתיהו דרבנן דהכא, דמשמע דלא כן היא דעתיהו דרבנן דהתם, ומ"מ יש לישבו, ונחזור לענייננו (וכא כן א"ר יוסי בי ר' בון תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת) פי' מפני מה כשחרשה שני פעמים, לא תזרע במוצאי שביעית, הלא כן אמר ר' יוסי דתמן בצייד אין המלכות אונסת, ומשום הכי לא התירו לו באותו ענין אשר אפרש במקומו, אבל הכא המלכות אונסת ושמשום הכי התירו לחרוש, ואם כן הוא למה לא תזרע במוצאי שביעית, ומשני (בראשונה כשהיתה מלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהו חורשים חרישה ראשונה) פי' כשהתירו מחמת המלכות לא התירו אלא חרישה ראשונה, ומשום הכי כשחרש שני פעמים לא תזרע במוצאי שביעית: ועתה נעלה ונבא אל הירושלמי דמתניתא דידן, ונאמר דכלו אינו מדבר אלא בכשר ופסול דעד העושה סחורה בפירות שביעית, לפרש דברי ר"י דקאמר דאינם פסולים אלא א"כ אין להם אומנות אלא הוא, מה כוונתו בלשון זה. ויצא לנו מזה פי' דבריו שאמר במתניתא דידן שאמר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך, וזהו אמרו תמן תנינן אר"י אמתי וכו' איך עבידא, היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית עוסק בפירות שביעית, אם אין עמו מלאכה אחרת פסול, וזהו פי' אין להם אומנות אלא הוא, ובאיזה ענין אחר שיהיה מקרי אומנות שלא הוא וכשר, ורבי בא בר זבדא ר' אבהו בשם ר' אלעזר הלכה כר' יהודה דמתניתא, אקלס רבי בא וכו' דמר שמועה משום דזעיר מיניה, פי' שבח הוא לרבי בא וכו' שאמר הלכה והוראה בשם מי שהוא קטון ממנו, כי הוא היה גדול מהם, תני ר' חייא לחומרא, פירוש ור' חייא מפרש האי דר"י לחומרא יותר ממה שפירשנו, וזהו אמרו היך עבידא היה יושב וכו' אבל אם היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית עוסק בפירות שביעית אפילו יש עמו מלאכה אחרת פסול, שזה הוא אין לו אומנות אלא הוא, הואיל וכל שאר שני שבוע הוא יושב בטל, וזה הוא חמור ממה שאמרנו ברישא, דלא פסלנו אותו אף אם יושב בטל כל שני שבוע, אלא א"כ אין לו מלאכה אחרת בשביעית עם עסק הפירות, אבל כשיש לו הכשרנו, אחר זה קאמרא הש"ס לא בדא ר' בא וכו' אקלס רבי בא וכו' אוף הכא כן, פי' לא אמרינן בדא דלעיל, רבי בא וכו' אקלס ר' בא וכו', אוף הכא דמפרשינן דר"י לחומרא אמר ר' בא דהלכתא כותיה, ואקלס וכו', ולפי מאי דנקיט תלמודא בר"ה ובפ' זה בורר בפירוש סוחרי שביעית שהעתקתי לעיל, נראה דהלכתא כר' יהודה וכפירושא דר' חייא לחומרא, יצא לנו מזה דהאי ובלבד שלא תהא אומנותו בכך דקאמר ר' יהודה דמתניתא דידן, ר"ל דעיקר וכוונתו באומנות זה של צידה הוא לצוד טמאים, ושאילולי כן היה יושב ובטל, שאם יהיה כך אף אם יצוד עם הטמאים מן הטהורים היה אסור למוכרם, דדומה ליושב בטל כל שני השבוע, דהיינו שאינו רוצה לצוד כלל, ובשביעית יושב ועוסק בפירות עבירה, דהיינו שמתחיל להתעסק לצוד ציד חיה ועוף הטמאים, שאף אם יש עמו מלאכה אחרת, דהיינו שדרך מקרה תופס נמי מן הטהורים, דהוי פסול לעדות מ"מ, וה"נ הוי אסור מ"מ, כי מקרי אומנותו בכך כשכוונתו לטמאים כמו שאמרנו, משא"כ כשעוסק במלאכתו כל שני שבוע, שלפי ענייננו הוא שעיקר כוונת צידתו הוא לטהורים דהוי בהיתר, ובשביעית עוסק בפירות עבירה דהיינו שקרה לו מקרה שראה עופות טמאים ופרש רשת לצודם, דאם יש עמו מלאכה אחרת דהיינו דלא קא מכוין לתפוס דווקא אותם הטמאים, אלא מפני שאינו רואה שם טהורים, אבל מ"מ ניחא ליה אם יתפסו ברשתו טהורים במקום טמאים, אז הוא כשר בסוחרי שביעית, וכמו כן הכא שרי למכרם משתפסם ולא מקרי אומנותו בכך, אבל אין עמו מלאכה אחרת דהיינו שכשפרש רשתו לטמאים בהם היה רוצה וחפץ ולא בטהורים כלל, אע"פ שמתחילה היה עיקר אומנותו לתפוס טהורים, דדומה לעוסק במלאכה כל שאר שני השבוע, מ"מ אסור למכרם, שהרי בענין הדומה לזה פסול, וזיל בתר טעמא והוא משום דמקרי אומנותו בכך ודוק: ורבי יוסי דאמר תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת, נותן טעם לר' יהודה דהשוה ענין זה של הציד' לשביעית, וקאמר דמאי שנא א"כ דבשביעית התירו חרישה דהוא איסורא ממש משא"כ בצייד שלא התירו למכור כשכיון לטמאים ולא לטהורים, ליהוי כשדה שנתקוצה אחר שחרש כמו שפרשתי לעיל לדעת הר"ב, דאע"פ שנתכוון לאיסורא תזרע במוצאי שביעית הואיל ותחילת עבודתו באותו שדה היתה בהיתר, דומיא דהכא שתחילת עסקו בעסק הצידה היתה בהיתר שהיתה כוונתו לטהורים, ומשני תמן בצייד אין המלכות אונסת ומשום הכי באיסורא כל דהו דעבד קנסינן ליה ואסור למכרם, ברם הכא בשביעית המלכות אונסת ומשום הכי אם לא עשה מלאכה גמורה באיסור דהיינו חרישה שניה לא רצו לקנסו, וכ"ש דהאי טעמא דר' יוסי שחילק בין צייד לשביעית שייכא לרבנן דאסרי בצייד יותר מדר' יהודה ות"ק, כמו שאכתוב: והא דאיתא בפ' זה בורר נמי סוגיא זו, ואיתא נמי להא דר' יוסי, ויש עוד שם אחר דברי ר' יוסי שבראשונה כשהמלכות אונסת הורי ר' ינאי לחרוש חרישה ראשונה וכמו שהעתקתי לעיל, הוא משום דהתם הוא עיקרא דמלתא דהאי סוגיא השייכא להכשר ופסול העד, ועלה אמר ר' יוסי מ"ש דלא התירו לעשות סחורה כמו שהתירו החרישה, ומשני תמן אין המלכות אונסת שיתן לו מעות שנתיר לו הסחורה בשביל זה, שאם אינו מוצא מעות לוקחת הפירות, אבל הכא לענין החרישה שהיא עשויה כדי שיהיה הקרקע מוכן להוציא הפירות, המלכות אונסת שאם אינה מוצא אפילו פירות היא קובעת את קובעיהם נפש, ולחזוק דבריו מוסיף וקאמר דאפילו בחרישה לא התירו כל כך, שלא התירו אלא חרישה ראשונה ולכן אין לתמוה אם לא התירו הסחורה: ועתה נבא אל פי' משנתנו בקצור, והוא דת"ק אמר דצדי חיה עופות ודגים שפרשו רשת לצוד הטהורים כדרכו, ונזדמנו לו דברים טמאים בתוך רשתו, דמותר למוכרם, וצייד דקתני לאו דווקא הוא, דה"ה לכל אדם שאינו צייד שפרש רשת פעם אחת להנאתו ולטובתו, דשרי למכור הדברים הטמאים שנתפסו ברשתו, ולא דבר התנא אלא בהוה: ועוד אומר אני שאם נדקדק יפה בלשון התנא, נמצא שלכל אדם כיון ולא לצייד דווקא, דלא תנן ציידי בשני יודין המורה על האנשים אשר שם התאר שלהם הוא צייד, על כי דרכו כל הימים לצוד ציד, אלא צדי תנן ביוד אחת, שהוא פועל ולא שם, ופירושו הצדים חיה וכו' הן שיהיו ציידים הן שיהיו בני אדם אחרים העוסקים במלאכת הצידה, שנזדמנו וכו' מותר למכרם: ור"י מוסיף את"ק, וקאמר דאף מי שנתמנה לו על פי דרכו שהיה הולך לצוד וראה עוף טמא, לוקח ומוכר, יכול לפרוש רשת ליקח אותו ולמוכרו, משא"כ לת"ק דלא התיר אלא בנזדמנו, דהוא לשון מזדמן שכבר נתפסו ברשתו מבלי ידיעתו, אבל לפרוס רשת לכתחילה בשביל הטמא לא, ור"י התיר אף זה, היינו טעמא דלא תנן בדר"י נזדמן כמו בת"ק, אלא נתמנה, דר"ל חוץ לרשת אבל עדיין אינו מזומן לו עד שיתפסנו, וה"ט נמי דבר"י תנן לוקח משום דבעדיין לא לקחו איירינן, משא"כ לת"ק, וזה שהתיר ר"י לפרוש רשת לטמאים ולמוכרם, הוא ובלבד שלא תהא אומנותו בכך, כמו שפירשנו לעיל דקאי בין הצייד בין אאינו צייד, וחכמים אוסרים למכור דברים טמאים אלו בכל ענין, ואתרויהו פליגי, ואפסיקא הלכתא כר' יהודה על כי הירושלמי שקיל וטרי אליביה, דקא מחלק בין יש לו אומנות אחר או אין לו אומנות אחר, ופסק ר' בא בר זבדא כותיה, ואע"ג דבהכשר עדות דסוחרי שביעית קאי, מ"מ הואיל והובא כל אותו ענין על דין זה לדמות מלתא למלתא כמו שכתבתי לעיל, ש"מ דכמו זה כן זה דבתרויהו הלכתא כותיה זה, זה הוא מה שנלע"ד בפירוש משנה זו על פי הירושלמי, ואף כי לא זו היא הדרך שדרך הר"ש וסיעתו, מ"מ דעת הרמב"ם אין להרחיקה כ"כ מעלי, שהרי בפירושו ז"ל מי שנתמנה לו, הוא שיתכוין לצוד עוף טמא או חיה טמאה בכוונה או בלא כוונה, שנזדמנו לו כגון שעברו עליו או יעבור הוא על קן מקיניהם, והלכה כר' יהודה, עכ"ל. ואף כי הפריז על המדה בפירוש שנתמנה דר"י, אשר לכאורה לישנא דמתניתין אינו סובלו, אשר על כן הוצרך להפריז אף בפירוש שנזדמן דת"ק, כדי שלא יהיה החילוק שביניהם רב, כי נראה שהיה רוצה לפסוק כהיך עבידא הראשון דירושלמי המורה קולא בדר"י, דוק ותשכח כי דבריו הם מכוונים עמו, מ"מ בחבורו חזר בו ופסק כר"י כהיך עבידא השני שהוא לחומרא, שהרי כתב בפ"ח מ"ה מאכלות אסורות ז"ל הצייד שנזדמנו לו חיה ועוף ודג טמאים וצדן, או שניצודו לו טמאים וטהורים, מותר למוכרן אבל לא יכוין מלאכתו לטמאים, עכ"ל. ופי' דבריו לפי הנראה לע"ד כך הם, הצייד שנזדמנו לו וכו' דהיינו שעבר על קיניהם או שעברו עליו, וצדן דהיינו שפרש רשת לכתחילה בשבילם וצד אותם, מותר למכרם, וזהו דברי ר"י דמתניתין כפי מה שפרשתי, והדר אמר לרבותא או שניצודו לו, שלא פרש הרשת ולא טרח כלל בשביל הטמאים לבד, אלא פרש רשתו כדרכו וניצודו בו טמאים, ולא טמאים לבד אלא אף טהורים ניצודו בו, שכבר לוקח שכר טרחו מן הטהורים, מ"מ מותר למכור אף הטמאים, ובלבד שלא יכוין מלאכתו לטמאים יהיה פירושו, כמו שפרשתי ובלבד שלא תהא אומנותו בכך דר"י דמתניתין, ואין לדקדק תיבת וצדן דקאמר ברישא, דנראה בדיעבד אם צדן יכול למוכרם, אבל לצודם לכתחילה כשעבר עליהם יהיה אסור, דאין זה דקדוק אמיתי, שהרי היתר המכירה אצטריך לאשמועינן, ולא היתר הצידה, שהרי הצידה כדי לשחק בהם בביתו שרי לכ"ע, דאין אסור לגדל דבר טמא, כי אם לעשות סחורה בו הוא דאסור, אם לא שהם גדלים למלאכתם כגון חמור וגמל וכיוצא בהם כדאיתא בירושלמי, א"נ לכלול שני העניינים במותר אחד לקצר לשונו קתני הכי, אבל הן הכי נמי דיכול לכתחילה לצוד אותן על דעת למוכרם, כדתנן לוקח ומוכר ובלבד שלא יהיה אומנותו בכך, כמו שפרשתי שזהו כוונת הרמב"ם באמרו ובלבד שלא יתכוין לכך, והאי דקאמר הצייד ודאי דלאו דווקא הוא, שאילולי כן לא היה שותק הרמב"ם מחילוק זה, זה הוא הנלע"ד בדברי הרמב"ם ז"ל והוא סייוע שיש בו ממש למה שפרשתי, מלבד סוגיות הירושלמי ולשון המשנה המדוקדק, אשר עליו ראוי לסמוך יותר מכל לשון כשאין לנו גמרא מפורשת להפך:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 7:4
(ח) הוה ליה למנקט קרא דלכם דמיתי בגמרא כדלעיל אלא דנקט פסוק מרוח דמפרש כתוב דמכירה מתרת: (ט) ולמאי דכתבינן דמדאוריתא אסור אלא שמסור ביד חכמים, איכא למימר דמשום מס נמי כח בידם לומר שהתורה לא אסרה בכי הא, אי נמי משום חיי נפש. תוספות יום טוב: (י) וחכמים אוסרין. חכמים הינו תנא קמא, ויש לומר דציד כשמכון לצוד טמאים איכא ביניהו, דלחכמים שרי הואיל ומחמת אמנותו נתחיב מס רשאי לכון לצוד הטמאים כדי שיוכל לפרע המס, ולתנא קמא אף על פי דציד הוא לא התירו לו אלא בנזדמן. תוספות יום טוב:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 7:4
רי"א אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר. י"ל דר"י לא פליג את"ק אלא במה דנקט ציידי. דאיהו לא בעי ציידין דווקא. אלא מי שהוא. ומכל מקום לא שרי נמי אלא בנתמנה לו לפי דרכו. דהיינו כנזדמנו לו דת"ק. ור"ל שמצא לפי דרכו קן עופות טמאים שרי למכרן. ולא עוד שאפי' ישראל אחר לוקחן ממנו להרויח בו מותר. ובלבד שלא תהא אומנותו בכך: והיינו דקאמר לוקח ומוכר דכל שנתמנה לידו בהיתר. לא נאסרה הלקיחה והמכירה. כשהיא דרך עראי שאין אומנותו בכך. והא לא אתפרש בדברי הת"ק. דאפשר לומר ת"ק נמי מודה בשאין אומנותו דשרי. דהיינו נמי בנזדמנו דרישא דציידין. וקאתו חכמים ואסרי לעולם. אפילו ליקח ולמכור דרך עראי ומציידין שבאו לידיהן בהיתר כך נ"ל: ומ"ש בתי"ט דלחכמים לצייד שרי אפילו מכוין לצוד טמאין. הוא תמוה בעיני. גם סתם תנא בתרא לאוסופי קאתי. ומסתברא כדאמרן:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 7:4
ולא צרך לו. בלא יו"ד גרסי' וכן הוא ברבינו דוד קמחי ז"ל בשרש צרך וכן בספר מדויק וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. וכ"ה ברמב"ם. וי"ס דגרסי כיוצא בו לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צרך לו וכו': מותר למכרו. שם בתשובות הרשב"א ז"ל מסיים בה בתוספתא שהביא ר' אומר אומר אני שלא ימכרנו אלא בדמיו ופי' שלא יראה כעושה בו סחורה ע"כ והתוספתא חמצאנה בפ"ז דתוספתא דשביעית: צדי חיה וכו' שנתמנו. לשון וימן המלך: וחכמים אוסרין. תימה לע"ד חכמים היינו ת"ק ודוחק לומר דר' יהודה וחכמים פליגי אליבא דת"ק כי ההיא דלא ירבה לו נשים וכההיא דחזקתן שלש שנים דר"פ חזקת הבתים וראיתי ג"כ דברי תי"ט וגם בהם לא נתיישבה דעתי. וכ' ה"ר שלמה שיריל"ו ז"ל שנתמנו דוקא שנזדמנו הוא דלא מצרכינן להו להפקירם אבל לחזר אחריהם ולצודן כדי למוכרן אסור דהיינו סחורה אי נמי אפי' לחזר אחריהם ללוקחן מאחרים כדי למכרן ולהשתכר אסור ואפי' שלא לחזר אחריהם ונזדמנו לו ללוקחן בזול אע"ג דלא הוי צייד אסור ואהא פליג ר' יהודה אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר אע"פ שאינו צייד כיון דלא מחזר אחריהם אלא לפי דרכו באו לו לוקח ומוכרן דלא מחזי סחורה אפי' דלא צד אותן הלוקח ובלבד שלא תהא אומנתו בכך דהא מחזי כמחזר כיון דהרבה פעמים לוקח ומוכר. אומנותו. רגילותו דהא באינו צייד עסקי' ובנתמנה לו עסקי'. וחכמים אוסרין ליקח כדי למכור אף אם נזדמנו לפי דרכו דסחורה הוי עכ"ל ז"ל. ועיין במה שכתב החכם השלם ה"ר מנחם עזריה נר"ו במשנה זו סימן כ"ט. ובירוש' משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית וכדפי' הר"ש ז"ל עיין שם ותמהתי שראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל ובלבד שלא תהא אומנותו לכן בנו"ן. וכתב שכן מצא בכל הספרים ואי הוה מגיה לכך לא הוה תמהנא. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל אלא שמצא עופות טמאים וכו' כתב קשה הלשון לוקח ומוכר אינו משמע כן. ויותר נראה נכון לפ' כפשוטו קונה מיד העובד כוכבים ומוכר ע"כ:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 7:4
לוקח – צריך להיות "לקח", וכך בכל עדי הנוסח. "לוקח" הוא לשון של היתר, מותר לו לקחת, ואילו במשנתנו אין מדובר על היתר קניה, שהוא מובן מאליו, כי אם על פרט הקשור בכך, בכור למשתה בנו או לרגל – בכור שנפל בו מום בזמן הזה, לדעת בית הלל הישראל רשאי להשתתף עם הכוהן באכילתו, ובלשון המשנה: "...לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור, בית הלל מתירין" (משנה, בכורות פ"ה מ"ב 31 ראו אפשטיין, מבואות, עמ' 448 . ). צריכת הבשר בציבור היהודי הייתה מצומצמת ביותר. על כן המשנה מדגימה אפשרות של קניית בהמה במי שקונה למשתה או לרגל. המשנה במסכת חולין שונה: "בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו, אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט. ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב העצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל... בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו אפילו שור שוה אלף דינרין ואין לו ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט" (משנה, חולין פ"ה מ"ג-מ"ד). במועדים אלו שוחטים בשר רב ועל כן השוחט צריך להתריע לפני המוכר אם מכר לאחר אם או בת כדי שלא ייווצר מצב שחבורה אחת תשחוט אם על בתה. במועדים אלו אף מחייבים את השוחט לשחוט, כדי שיהיה בשוק שפע של בשר. מועדים אלו הם למעשה שלושת הרגלים, ועל כן גם המשנה הזו מדגימה את ההלכה העוסקת בקניית בשר במועדים אלו. הצירוף של המשתה והרגל חוזר במקורות נוספים. בתוספתא נאמר: "אף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין אותה קודם לרגל שלשים יום, קודם למשתה בנו שלשים יום" (תוס', בבא קמא פ"ח הי"א). אלו היו אפוא המועדים הרגילים לצריכת בשר. משתה בן הוא יום החתונה של הבן שעושה אב לבנו. כך אנו שומעים על רבן גמליאל ורבי יהושע בן חנניה שהלכו מיבנה לאמאוס לקנות בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל (משנה, כריתות פ"ג מ"ז), וכן יוצא ממקורות רבים אחרים. כך גם תורם רב איסי תרומה לבית הכנסת בסוסיה "מה שנתנדב במשתה רבי יוחנן הכהן הסופר בירבי בנו" 32 נוה, כתובות, עמ' 115 . המשתה שעשה רבן גמליאל נזכר במקורות נוספים. ראו למשל בבלי, קידושין לב ע"ב ומקבילות. . משתה הבן היה הזדמנות לסעודה גדולה, והוא נזכר פעמים רבות אגב הכנת צורכי אוכל רבים כבימינו, ולא נרחיב בכך 33 למשל משנה, חלה פ"ב מ"ז; תוס', שבת פ"ז ה"ט ועוד. . ולא צרך לו – "צרך", כך הנוסח בכתבי היד 34 א , ג 3 , ג 4 , ז , כ , ל , ן , ס , פ , ת 3 . . כבר בעל מלאכת שלמה כתב: "בלא יו"ד גרסינן. וכן הוא ברבנו קמחי ז"ל בשרש צרך, וכן בספר מדויק וכן הגיה הרב יהוסף וכן הוא ברמב"ם". בדפוסים לפנינו "צריך". הכוונה שלקונה נותר עודף. מותר למוכרו – שכן אין הוא סוחר אלא מי שנוצר לו עודף, ואם לא ימכרו יימצא מפסיד הפסד רב. וכן צדי – בכתיב הרגיל כיום "ציידי", אך בכל עדי הנוסח "צדי". חייה עופות ודגים שניתמנו להם מינים טמאים – תוך כדי ציד או דיג תפסו מינים טמאים, מבלי שהתכוונו לכך. מותרין למוכרן – העיקרון הוא שהמין הטמא או הבכור לא נועדו למסחר, אלא שיש צורך למכרם בעקבות תקלה כלשהי. רבי יהודה אומר: אף מי שניתמנה לו לפי דרכו – רבי יהודה מקל ומתיר מסחר למי שהזדמנה לו הזדמנות, אפילו ללא תקלה, לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנותו לכך – בלבד שלא יהיה סוחר מקצועי. [ו]חכמים אוסרין – רבי יהודה הוא המקל, וחכמים הם דברי תנא קמא שברישא. מבנה מעין זה אינו ייחודי למשנתנו; במשניות נוספות המשנה פותחת בהכרזה הלכתית ואחריה מחלוקת: תנא אחד חולק על הקביעה הסתמית ותנא שני (חכמים) מקבל אותה, וההכרזה היא כדעה השנייה באותה מחלוקת 35 ראו פירושנו למשנה, שבת פ"ב מ"א; פ"ו מ"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; עירובין פ"א מ"ה; פ"א מ"ט; שקלים פ"ד מ"ד; סוכה פ"ב מ"א; דמאי פ"ג מ"א; כלאים פ"ב מ"א; שם, מ"ז; פ"ב מ"ו; מעשר שני פ"ה מ"ב ואולי גם פ"ב מ"ג (ראו פירושנו שם); מעשר שני פ"ב מ"ב (לפי פירוש הר"ש והרא"ש); פ"ג מ"ו; פ"ה מי"ד; יבמות פ"ז מ"ג; נדרים פ"ב מ"ח; כתובות פ"ז מ"י (לפי חלק מהפירושים); גיטין פ"א מ"א; פ"ט מ"ד; נדרים פ"ט מ"א; ערכין פ"ח מ"ו; פרה פ"י מ"א; שבועות פ"א מ"ז; פ"ג מ"ד (לפי אחת ההצעות בפירושנו); אהלות פ"י מ"ג; תוס', קידושין פ"ה ה"א; תוס', אהלות פי"א ה"י, ואולי גם שם ה"ז; תוס', פרה פ"ו ה"ב, עמ' 635 ועוד. הבבלי, הירושלמי או מפרשי התלמוד מנסים בחלק מהם למצוא צריכותא והבדל הלכתי (נפקא מינא) בין הדעה הראשונה לשלישית. . במקרים אלו הבבלי שואל "היינו תנא קמא?", או שמפרשיו שואלים זאת (בבלי, שבועות יג ע"ב) 36 זהו ניסיון תירוץ אחר בשיטת "חסורי מחסרא" בלא להזכיר מונח זה. . אך נראה שלפנינו עדות לתפר שבין שתי יחידות קדומות. האחת הסתיימה בהלכה "ולא בחלב", והשנייה הביאה מחלוקת על אותו נושא. הצייד הוא כינוי כללי לתופס חיות, וכולל בתוכו את הדייג. הציד (ציד עופות וחיות) היה באופן טבעי מצומצם למדי, שכן הארץ הייתה ברובה המכריע מיושבת וחיות הבר מעטות. במצבורי עצמות מתקופת המשנה והתלמוד פוגשים לעתים עצמות של חיות ועופות בר, אבל מספרן מועט יחסית לצאן ולבהמות התרבות. הצייד היהודי לא היה יכול לצוד בקשת וחץ שכן פגיעת החץ פוסלת את הבשר לאכילה, על כן התנהל הצייד ברשתות, במלכודות או במלכודות הדבקה 37 ראו כסלו, ציד. . בתנאים אלו אין הצייד יכול לדעת מה יעלה בידו לצוד, ואם נלכד מין שאינו כשר רשאי הוא למכרו. הוא הדין באשר לדיג שהתנהל בצורות שונות והדייג לא היה יכול לנחש מה יעלה בחכתו או בחרמו. מכל מקום, המשנה מתארת מצב של צייד מקצועי שאומנותו בכך, אך אין אומנותו ציד בעלי חיים טמאים דווקא. כאמור, סיכמנו את דיני מכירת פרות שביעית במבוא.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 7:4
ציידי חיה ועופות שנזדמנו להם מיני טמאים וכו' עמ"ש מהרש"א בחידושי הלכות חולין פרק כל הבשר במה שפי' רש"י שהיה חנוני ישראל וכו' מאכילו נבילות וכו' ואני בעניי כתבתי על דבריו בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סי' קפ"א ע"ש ושם הבאתי דברי מרן בב"י י"ד סי' קי"ז על דברי ראבי"ה שהביא המרדכי דבמדרש אמרו דהיו מחזיקים עצמם לאינם יהודים וכו' ע"ש והמדרש הוא במדבר רבה פרשה ך' ע"ש. ועמ"ש בסוף ספר בית שלמה למהר"ש חסון ע"ש:
Sefaria · Petach Einayim on Mishnah Sheviis 7:4
הבכור הוא לכהן ואם נמצא בו מום יאכלנו בכל מקום כמשה"כ(דברים ט״ו:כ״א) כי יהיה בו מום ומותר למכרו בין תמים בין בעל מום וכמו שנבאר בתחלת מסכת מעשר שני ואע"פ שמותר למכרו אסור לסחור בו ועוד נפרש דיני הבכור ומומיו במקומו במסכת בכורות: מי שנתמנה לו. הוא שיתכוין לעד עוף טמא או חיה טמאה בכוונה או בלא כוונה שנזדמנו לו כגון שעברו עליו או יעבור הוא על קן מקניהן והלכה כר"י:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 7:4
לקח בכור בעל מום למשתה בנו או לאכול לרגל מותר למוכרו ואע"ג דמחזי כסחורה ובתוספתא (פ"ה) קתני ר' אומר אומר אני לא ימכרנו אלא לדמיו כלומר בדמים שקנאו שלא ירויח בהן כלום: ר"י אומר אף מי שנתמנה. שאינו צייד דתנא קמא נקט דוקא צייד: וחכמים אוסרין. למי שאינו צייד ומפרש טעמא בירושלמי (שם) א"ר יוסי תמן אין מלכות אונסת הכא מלכות אונסת כלומר לוקחת מס מן הציידים ובירושלמי משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית דמפרש היכי עביד היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות שביעית אם יש עמו מלאכה אחרת מותר ואם לאו אסור אבל אם היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת אסור והא דתנן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד:) גבי סוחרי שביעית אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר מפרש הכא איך עבידא היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית פשט ידו ונושא ונותן בפירות שביעית אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול אבל אם היה עוסק במלאכה כל שני שבוע וכיון שבאת שביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אפי' אין עמו מלאכה אחרת מותר דאפי' איסורא ליכא וחכמים אוסרין אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת ולענין עדות נמי פסולים:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 7:4
במשנה רי"א אף מי שנתמנה לו לפ"ד לוקח ומוכר כו'. נל"פ דר"ל דמי שנתמנה לקנות בדרך מקרה שרי ואינו אסור אלא למי שאומנתו בכך לקנות ולמכור ומה שפסק הרמב"ם כר"י התוי"ט הניחו בצ"ע ובירושלמי פסקו כר"י ואף דמשמע דעל ר"י דסנהדרין קאמר כי כן כל הסוגיא דהכא איתא שם והתם לא הובאו דרבי יהודה דהכא וכן בבבלי שם פסק אותו אמורא כוותיה והתם ודאי לא קאי רק אהא דסנהדרין מ"מ הא משמע מהירושלמי דר"י דהכא אזיל לשיטתיה דשם ועי' בשנ"א:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 7:4
מותרין למכרן . ל' הר"ב דהא כתיב גבי נבלה או מכור לנכרי. האי קרא נקטיה הר"ש במתני' דלעיל. והוה ליה למנקט קרא דלכם דמייתי בגמרא כדלעיל אלא דנקט פסוק מרווח דמפורש כתוב לאמר המכירה דמותרת ולמאי דאיכא למימר דקרא דיהיו אסמכתא בעלמא כדכתבינן לעיל אפילו הכי נקט קרא לראיה דמותר. דכמו שהסמיכו האיסור אקרא ה"נ צריכים להסמיך ההיתר גם הוא על המקרא: וחכמים אוסרים . פירש הר"ב שלא התירו לציידים אלא משום מס המלך בירושלמי ולמאי דכתבינן דמדאורייתא אסור אלא שמסור ביד חכמים איכא למימר דמשום מס המלך נמי כח בידם לומר שהתורה לא אסרה בכי הא א"נ משום חיי נפש כדכתבתי לעיל בשם הירושלמי בפרק ד משנה ב: וחכמים אוסרים . חכמים היינו תנא קמא וי"ל דצייד כשמכוין לצוד טמאים איכא בינייהו דלחכמים שרי הואיל ומחמת אומנתו נתחייב מס למלך רשאי לכוין לצוד הטמאים כדי שיוכל לפרוע המס. ולת"ק אע"פ דצייד הוא לא התירו לו אלא בנזדמן דנקיט בלישניה שנזדמנו להם. [*ומ"ש הר"ב והלכה כר' יהודה כ"כ הרמב"ם בפירושו וצ"ע ובחבורו פ"ח מה' מ"א פסק כחכמים וכן בטור יו"ד סי' קי"ז]:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 7:4
לקח בכור בעל מום דמותר לזרים: מותר למכרו אבל לא ביותר ממה שנתן כשלקחו: צדי חיה עופות ודגים ל"ד צייד. דה"ה כל אדם [ש"ך שם סק"ו] וה"ה לגבותם בחובו: מותרים למכרן אבל לא יעכבם כדי להשמינם [שם ברמ"א]: וחכמים אוסרין לחכמים צייד מותר לכוון לטמאים משא"כ לת"ק והלכה כת"ק:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 7:38-42