Sheviis 7:3 — Trading in Sheviis Produce
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 7 › Mishnah 3זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ז׳ ‹ משנה ג׳
Trading in Sheviis Produce
סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית
Mishnah שביעית ז׳:ג׳ · Sheviis 7:3
קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין,
יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית.
הַצַּבָּע,
צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ,
וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר,
שֶׁאֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית,
וְלֹא בִבְכוֹרוֹת, וְלֹא בִתְרוּמוֹת, וְלֹא בִנְבֵלוֹת, וְלֹא בִטְרֵפוֹת, וְלֹא בִשְׁקָצִים, וְלֹא בִרְמָשִׂים.
וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק,
אֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ.
לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר,
מֻתָּר לְמָכְרָן:
Pomegranate peels and its blossom, nut shells and [fruit] pits -
they have Sheviis, and their proceeds have Sheviis.
A dyer
may dye for himself,
but may not dye for a fee,
for one may not do business with Sheviis produce,
nor with firstborn animals, nor with terumah, nor with carcasses, nor with tereifos, nor with detestable creatures, nor with creeping things.
And he may not buy field vegetables and sell [them] in the market,
but he may gather and his son may sell on his behalf.
[If] he bought for himself and had extra,
he is permitted to sell them:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Trading in Sheviis Produce▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Do pomegranate peels and the flower at its crown, walnut shells, and fruit pits carry Sheviis? | Yes — their sale money too (inedible, but still good for dye and oil) | — |
| May a dyer use Sheviis dye plants? | For himself — yes; but not for pay | שֶׁאֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית — no commerce with Sheviis produce |
| In what else is commerce forbidden? | Not in bechoros, terumos, neveilos, treifos, shekatzim, or remasim | — |
| May one gather wild vegetables and sell them in the market? | No — his son may, on his behalf | — |
| And if he gathered for himself and had leftover? | Mutar to sell it | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (15)▾
והנץ שלו. פרח שעל הפטמא: וקלפי אגוזים. כל הני צובעים בהן: והגלעינים. גרעיני פרות, כגון הגרעינים שבזיתים שמוציאים מהן שמן, וגרעיני תמרים שראוין למאכל בהמה: צובע לעצמו. דכתיב לכם, לכל צרכיכם: שאין עושים סחורה בפרות שביעית. וצביעה בשכר הינו סחורה: לא בבכורות ולא בתרומות. דלמא משהי להו לגביה ואתי בהו לידי תקלה. ודוקא בבכור חי גזרו, אבל שחוט שרי למכרו אפלו מדרבנן, ובלבד שלא ימכרנו באטליז: לא בנבלות ולא בטרפות. דמאחר דכתב רחמנא טמאים הם, מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם, אלא אחד לאסור אכילה ואחד לאסור הנאה. ואם תאמר הרי חמור הרי גמל וסוס ופרד, שאני הני דלמלאכתן הן גדלים, ולא אסרו לעשות סחורה אלא בדבר העומד לאכילה. וכל דבר שאסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, אבל דבר שאסורו מדבריהם אין אסור לעשות בו סחורה אלא סתם יינן, דאף על גב דאסורו מדבריהם אסור לעשות בו סחורה: ולא יהא לוקח. כלומר לוקט ומוכר בשוק, דנראה כסחורה. אבל כשבנו מוכר על ידו, פרוש בשבילו, אף על פי שהוא לקטן למכרן לא מחזי כסחורה: לקח לעצמו. לקט לעצמו לאכל והותיר, מתר למכרן אפלו הוא עצמו:
והנץ שלו – the flower/blossom that is on the upper portion a frui/protuberance on the blossom-end of fruits (having the appearance of a pestle seated in a mortar). וקליפי אגוזים – all of these are one dyes with them. והגלעינים (stone/kernel of a fruit) – stone/kernel of fruit, as for example, the stones that are in olives that we remove oil from them. And the stones of dates that are appropriate for food for cattle. צובע לעצמו – as it is written (Leviticus 25:6): “[But you may eat whatever the land during its sabbath will produce -] you, [your male and female slaves, the hired and bound laborers who live with you),” for all of your needs. שאין עושים סחורה בפירות שביעית – and dyeing for pay is business. לא בבכורות ולא בתרומה – perhaps they will be detained with him and they will come to be a snare to him. And exactly with a first born living animal, they decreed this but if it is slaughtered, it is permitted t sell it, even according to the Rabbis, as long as they don’t sell it in a bazaa/a number of booths put up for a mercantile fair. ולט בנבלות ואל בטרפות – for after the All-Merciful wrote that “they are unclean for you,” (Leviticus 11:27), why does it have to state further, “and they will be impure for you,” (Leviticus 11:35) but rather one is for the prohibition of eating and the other is for the prohibition of benefitting from it. But if you say – that the donkey, the camel, the horse and the mule, these are different for they are gown for their work and they are not forbidden to do business, but rather, with something that stands to be eating. And any thing that is forbidden from the Torah is prohibited to conduct business with, but a thing that from their words (i.e., the Sages) it was made forbidden, it is not forbidden to conduct business with it, but rather, wine of gentiles of which it is not known that it has been dedicated to an idol, that was made forbidden according to their words (I.e., of the Sages), it is forbidden to conduct business with it. ולא יהא לוקח – meaning to say, to gather and sell in the market as it appears like business, but when his son sells it by his hand, meaning, for him, even though he gathered them to sell them, it does not look like business. לקח לעצמו – gathered it for himself to eat and there was leftover, it is permitted to sell them, even he himself.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 7:3
Introduction Most of this mishnah deals with the prohibition of selling sabbatical year produce. Sabbatical year produce is supposed to be left ownerless in the field so that anyone who wants to can come and collect. One should not engage in business with this produce. However, under certain circumstances it can be sold. The peels and the blossom of the pomegranate, the nutshells, and fruit seeds the laws of sabbatical produce apply to them and to their money substitutes. Even though all of these parts of the fruits or nuts are not generally eaten, they are still considered to be part of the fruit and the laws of sabbatical produce still apply to them. The dyer may use them for himself, but he may not dye with them for a wage, since one may not engage in business with seventh year produce, or with first-born animals, or with terumah, or with nevelah, or with trefah, or with reptiles or with creeping things. The mishnah uses the details in the previous section as an introduction to the subject of what one can do with sabbatical year produce. A dyer can use the peels of fruit (commonly used in the making of dye) to make dyes for his own personal use. However, he may not use them to make money. There are other items that cannot be used to engage in business, meaning a person cannot sell them to earn a wage, although he may be able to sell them occasionally, on an ad-hoc basis. First-born animals: given to a priest. The person to whom a first-born animal is born cannot first use it to make money and then later on give it to a priest. Terumah: this also must be given to a priest, and he cannot use it to engage in business. Nevelah an animal that died on its own. Terefah an animal killed not in a kosher manner. Reptiles and creepy-crawly thing: animals that are not kosher. With regard to all three of these things, the rabbis forbade one from engaging in business with them, lest an Israelite come to eat them. One should not buy field-vegetables and sell them in the market. One should not buy vegetables that have grown on their own (the Mishnah calls these “field vegetable”) and sell them. The same holds true with regard to collecting vegetables that grow on their own. One may not collect them and then bring them to market in order to sell them. But he may gather them and have his son sell them on his behalf. However, there is a rather large leniency in this halakhah. A person can gather produce from the field and then give it to his son to sell in the market, on his behalf. According to the rabbis, this doesn’t look like engaging in business, rather it still looks as if he gathered the produce for personal use. If he gathered them for his own use, and some remains over, he may sell them. Finally, if he gathered for personal use but unintentionally gathered too much, he may sell the remainder in the market. As long as his intention was only to collect for personal use, this is not considered to be a case of “trading” in sabbatical year produce.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 7:3
בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות . אע"ג דתרומות חמורי' מכולהו שנאם בסוף, משום דעיקר מכלתין בשביעית, וסמך אליו בכורות, אע"ג דתרומות הם בפירות כשביעית משא"כ בכורות, משום דבכורות הם דומיא דפירות שביעית דווקא, דבלקח והותיר מצינו בירקות שדה דסיפא דמותר, וכמו כן בבכורות במשנה ד', ושניהם אסורים לעשות בהם סחורה לכתחילה, משא"כ בתרומה דלא שייך בה דין זה דלקח והותיר שהרי אסורה לזרים, ולכהנים נ"ל דמותר לכתחילה לעשות בה סחורה, דמה תקלא שייך בהו אי משהו אותה כשהיא טהורה: ולא יהיה לוקח וכו' . פי' הר"ב לוקט. ובסיפא תני לוקט בפירוש. ואפשר דרמז לנו התנא דלקיטה בכלל לקיחה, ונפקא מינה לפועל שהתנה עם בעל הבית ליקח לו פירות מן השדה, שאינו יכול לטעון דבתלושי' דווקא התנה, אלא חייב אף לתלשם אם הם מחוברים:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 7:3
(ה) שביעית. ולענין בעור כתב הר"מ בפרק ז' דאין להם בעור ולא לדמיהן, והכסף משנה יהיב טעמא דלהסקה קימי, ומפרש בכל גרעיני פרות, וכיון דעקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדשת שביעית עליהם. אבל לפי פרוש הר"ב דוקא בהני דראויים לבהמה או לעשות מהן שמן נראה דתנא נקט שביעית, והוא הדין בעור: (ו) מלשון ולא אסרו משמע דרבנן הוא דאסרי, וקשה דהרי ממקרא הוא נדרש. ונראה לי דאף על גב דמדאוריתא אסור לעשות בהן סחורה מדכתיב יהיו, אפלו הכי מדכתיב נמי לכם לומר שלכם יהיו, נשאר האסור וההתר מסור לחכמים לפרש לנו באיזה דרך אסור ובאיזה דרך מתר. תוספות יום טוב: (ז) ירקות שדה. לפי מה שכתבתי (פרק ה' משנה ד') דכל הספיחים אסורים, הכא בירקות שאין דרך בני אדם לזרען דאין לחשד שנזרעו בשביעית, מתרין. ולהכי תנן ירקות שדה, משמע הגדלים מאליהם בשדה. כסף משנה:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 7:3
ולא יצבע בשכר פירוש במיני הצובעין שלקטן הצבע לעצמו וזכה בהן מן המופקר. דאי בשל בעל הבית שלקט צובעין דשביעית לצרכו בלבד.. נ"ל פשוט שרשאי הצבע לצבוע לו בהן בשכר ומיירי דלקט הצבע יותר מכדי צורך עצמו. ורוצה לצבוע לאחרים בשכר הוא דאסור: אי נמי אפי' לקט לעצמו והותיר אסור לצבוע לאחרים. דלא דמי ללוקט ולוקח דבסמוך דכי הותירו שרו. דשאני צבע דאורחיה בהכי. ואי שרית ליה כה"ג. איכא למיחש שמא ירבה בשבילן. דמשו"ה גזרו נמי בצבע שאפילו בטובת הנאה שלא בשכר לא יצבע לאחרים כלל: ותו איכא לפלוגי בינייהו. דהני דלקמן ודאי שאנו. דכשהותירו לא מינכרא מילתא דלא עבדי מידי. משא"כ בצבע שעושה מלאכה בהן אחר שהותירן. ומשתכר גם במלאכה שעשה בפירות שביעית. והשביחן במתכוין למכרן. מינכרא מילתא טובא ודמיא טפי לסחורה ממש. ומשו"ה אחמירו בה סגי כדאמרן. דאפי' במתנה אסור. משום דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה לא הוה יהיב ליה. הדר הויא לה מתנה כמכר. והוא בכלל מה ששנינו בשכר. ודווקא הכא מטעמא דאמרן. אבל באידך אע"ג דמכר אסור כבפ"ח. אפ"ה מתנה שריא מטעם הנ"ל. ועמ"ש בס"ד מ"ד ומ"ה: ולא בנבלות. כתב הרע"ב ולא אסרו לעשות סחורה. אלא בדבר העומד לאכילה עכ"ל. ונתקש' בו הרב תי"ט דמשמע דרבנן הוא דאסרי. והרי ממקרא הוא נדרש דכתיב וטמאים יהיו לכם והאריך בזה: ונ"ל שלא לצורך דאטו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו. דהא ודאי איכא מנייהו דאין איסור בסחורתן אלא מדבריהם. וכדפירש הרע"ב לעיל בהדיא בטעמא דבכורות ותרומות דילמא משהי להו. שמע מנה. דע"כ לא מדאורייתא אתסרי. והכי הוא ודאי דהא בהני לא משכחת קראי לאסור בהנאה. והוא הדין נמי לטרפות ליכא קרא. ונבלה נמי הא פרט בה הכתוב או מכור לנכרי למשרי הנאתה. הא על כרחך לא אתי קרא אלא לשקצים ורמשים: וא"ל לנבלות נמי דבכללא דטמאים איתא ודלאו דידיה דלא ליזבון מאחריני איכא למימר דאסיר מדאורייתא. מיהו הני דאמרן לא אסירי אלא משום גזרה דרבנן. והיינו דקמשמע לן דאע"ג דרבנן גזור בכל מידי דבר אכילה הוא. אפ"ה לא גזרו בבעלי חיים העומדים למלאכה וזה פשוט: ומעתה אין הכרח למ"ש הרב תי"ט מסברתו כאילו כולן שוין באיסור זה. אף שהרב בט"ז בסימן קי"ז כתב ג"כ כדבריו: עוד כתב במ"ב ז"ל ומיהו ק"ל סוגיא דפ"ק דבכורות [דף ו' ע"ב] דאחריצי חלב קאמרינן דילמא לסחורה. אבל חלב אסור משום אבר מן החי. משמע דאפ"ה לסחורה שריא והניחה בקושיא: ולק"מ לפום מאי דכתיבנא דהיכא דליכא קרא לא מיתסרא סחורה בדבר אכילת איסור. אם לא מדרבנן. והתם נמי ליכא קרא לאסור אמ"ה בהנאה. ואפי' לר' אבהו דגם איסור הנאה במשמע דלא תאכלו [פסחים ד' כ"א ע"ב]. מכל מקום הא שמעינן על כרחך דחלב רחמנא שריא. מדאסר בשר בחלב ומדגלי קרא בפסולי המוקדשין תזבח בשר ולא חלב. כדאיתא התם דמשו"ה פשיטא לן דחלב דחולין בהנאה שרי. אפילו אי ס"ד דאסיר באכילה כאמ"ה. ואי הכי הא אפקיה קרא להתירו בהנא' והוי ליה דומיא דחלב דשרייה רחמנא. וגם חכמי' לא גזרו עליו. וכל זה ברור ודוק: ובר מכל דין לא ידענא מאי קשיא ליה דאטו סלקא אדעתיה דלהוי חלב חמיר מנבלות וטרפות דבאמת אסירי דאורייתא. ואפ"ה שרו לסחורה בנזדמנו לו בביתו דפשיטא דמותר למוכרן וכמבואר להלן ובמתני' דלקמן. וא"כ מאי קשיא ליה מחריצי דוד. הא התם נמי מהכי מיירי. שעשאן מחלב שלו מצאנו ומבקרו של ישי. וסד"א ששלחן לסחורה לשר האלף שימכרם ויהנה בדמיהם. ומשני שפיר דבמלחמה אין דרך להוליך סחורה למוכרה. כיון דלא חזיא לאנשי המלחמה ישראל לאכילה. ולא שיעלה על הדעת שישי קנה החריצים לעשות בהם סחורה וק"ל:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 7:3
קליפי רמון וכו'. בירוש' בעי יש להן ביעור או אין להן ביעור ופי' הר"ש שירלי"ו ז"ל נראה בעיני דמבעיא לי' דהא הכא הרמונים נושרין מאביהן וכן האגוזים ולפום כללא דמתני' ה"ל לתנא למיתני נמי הכא יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וכן לקמן גבי ורד וכופר וקטף לא גרסי' במתני' יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואילו גבי קטף דהיינו הגומא בלע"ז אפשר הוא דאין דרכו להשיר עליו אבל ורד וכן פרי הלוטם נושר הוא ועוד דגבי ורד תני בתוספתא בהדיא דעלין שלו יש להן ביעור ולדמיהן ביעור והכי נמי איתא בגמ' ירוש' והיינו משום דנושר וא"כ במתני' אמאי לא תני יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ותירץ ר' ינאי דכלל גדול דמתני' דוקא הוא והני מהן שדרכן לישור מאביהן ומהן שאין דרכן לישור והתנא לא האריך: והצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר. קשה לע"ד האי ברייתא דמייתי פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק"א) למפשט מינה דחזותא מילתא הוא דתניא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ודחי התם שאני דאמר קרא תהי' בהויתה תהא קשה חדא דלא אשכחן בשום דוכתא חומרא גבי שביעית דשריפה דמשמע דיש גבי שביעית איסור הנאה ואדרבה הכא תנן דמותר לצבוע ורק בשכר הוא דאסור משום דהוי כסחורה ומ"מ פשוט הוא שאם צבע בשכר דלא נאסר בהנאה לא הבגד ולא השכר ועוד מאי קא משני לי' שאני התם דאמר קרא תהי' בהויתה תהא דהא האי דרשא לא דרשי' לה בשום דוכתא רק לענין מאי דתנן לקמן פ"ח האחרון האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו אסור משום דכתיב תהי' בהויתה וגם בהדיא תניא בת"כ פרשת בהר סיני תהי' אף להדלקת הנר אף לצבוע פי' למה שיצטרך האדם למעוטי צביעת צורך בהמה כדאיתא הכא בהאי פירקא בירוש' ולא תיקשי לך היכי דרשי' ממלת תהי' תרתי דרשות דדרשא דת"כ הוא מיתורא דמלת תהי' וההיא דהפרי עצמו אסור היא משמעותא דמלת תהי' מכל מקום מוכח בהדיא דצביעה לצורך אדם אפי' במאכלי אדם מותר וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה דה' שמיטה ויובל ותו קשה דאפי' את"ל דההיא דהגוזל לאו משבשתא הוא קשה דלימא לי' התרצן אדפשטת לי מהאי ברייתא דחזותא מלתא היא תיפשוט לי' ממתני' דהכא בשביעית ומברייתא דת"כ דחזותא לאו מילתא היא ושמא דאפי' אי מלתא היא התורה התירתה לצורך עצמו או שמא נפרש דההיא ברייתא מיירי אחר זמן הביעור וכמו שכתבתי בריש פירקין בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל ומכל מקום יקשה להרמב"ם ז"ל שסובר שיש ביעור דשריפה בשביעית והסכים עמו בזה הראב"ד ז"ל למה השמיט האי ברייתא דהגוזל עצים בפ"ח מהלכות שמיטה ויובל. ומינה ג"כ יקשה יותר למפרשים ז"ל שסוברים שאין ביעור של שריפה כלל בשביעית: ולא בנבלות ולא בטרפות. דמאחר דכתב רחמנא טמאים מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ה"ג שקץ הם לכם ומה ת"ל ושקץ יהיו לכם וכו'. דהכי כתיבי בקראי. ובספרים של הירושלמי כתיב טמאים הם לכם ומה ת"ל וטמאים יהיו לכם וטעות הוא דההוא קרא בתנור וכירים כתיב ולא בשרצים ומהאי קרא דשקץ דריש לי' בת"כ ע"כ. ולענין נבלה דאסר במתני' לעשות סחורה והכתוב אומר או מכור לנכרי אלא לקנות ולהרויח אסור והיכא דנזדמן נבלה ה"ז כלוקח לעצמו והותיר וכציידין שנזדמנו להם דבסמוך ה"ר שמשון ז"ל ורמזו ר"ע ז"ל בסמוך. ולעשות סחורה בעור חזיר אע"ג דחזיר עומד לאכילה נלע"ד דמותר כיון דעור חזיר אין איסורו מן התורה אלא מדרבנן כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהלכות מ"א וז"ל האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידין ומן הקרניים ומן הטלפים ומן הצפורנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו ומן השליא שלהן אע"פ שהוא אסור ה"ז פטור מפני שאלו אינם ראויין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית עכ"ל ז"ל. וכ"ש בעור גמל וסוס ופרד וחמור דמותר הואיל ובחיים חייתן הותר לעשות בהן סחורה מטעם דלמלאכתן הן גדלין ודאי שאחר מיתתן בהיתרן נשארו. ועור חזיר דאמרן יובן דוקא בעור חזיר שאינו של ישוב אבל בעור חזיר של ישוב קיימא לן דעורו רך כבשרו בין לאיסור אכילה בין לטומאה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר אבל לא משמע כן בתוס' פ' כל שעה (פסחים דף כ"ג) ודס"פ מרובה וכתבתיו שם ע"ש. ועיין בשלטי הגבורים בפ' בתרא דע"ז דף ש"ף. ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' ש"א כתוב דע כי בשר חזיר ושאר בהמה וחיה ועוף טמאים וכן שרצים מותרים בהנאה כדדרשי' בפ' כ"ש מדכתיב בהו לכם שלכם יהו אבל אסור לעשות בהן סחורה ולכוין בהן מלאכתו משום דכתי' וטמאים יהיו לכם בהויתן יהו ע"כ בקיצור. ועיין ג"כ שם סי' תפ"ט: ולא יהא לוקח ירקות שדה. האי לוקח לאו דוקא דאפי' שלקטן כדי למכרן אף על פי שלא לקחן אסור ולוקח ולוקט הכל אחד וכדקתני בסיפא אבל לוקט הוא ובהדיא קתני בתוספתא לא יהא לוקט אלא משום סיפא נקטיה דתנן לקח לעצמו וכו' הר"ש ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו בר"פ בתרא דע"ז וא"ת תיקשי רישא לסיפא דרישא אסרה ליקח למכור בשוק משמע הא לוקט מותר ואפי' בשוק והדר תני לוקט ובנו מוכר על ידו הא למכור בשוק אסור ונראה דיש במשנה ברישא טעות סופר וגרסי' בשניהם לוקט מיהו יש ליישב הגרסא ואשמועי' דדין לוקח ולוקט שוין דבשניהם אסור למכור בשוק ורישא תנא לוקח וה"ה לוקט וסיפא תנא לוקט וה"ה לוקח ויש ליתן טעם למה אסור יותר בשוק שכשמעמיד חנויות בשוק דומה יותר שמשתכר בפירות שביעית ואף על פי שאמרנו שאסור לפרוע חובו מפירות שביעית משום דלאו לאכילה הוא מכל מקום לקדש אשה מותר אף על גב דלאו לאכלה הוא וכדתנן בפרק האומר בקדושין מעשה באחד שקדש חמש נשים בכלכלה של שביעית ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא אחרות מקודשת וטעמא דמשום פרי' ורבי' אקילו בי' רבנן ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחלה אסור עכ"ל ז"ל: לקח לעצמו וכו'. וכל שכן אם לקט לעצמו והותיר דודאי שרי למכור הוא בעצמו וכל שכן בנו או בן בתו הר"ש שירילי"ו ז"ל: וה"ר יהוסף ז"ל כתב על הפי' שהעתיק ר"ע ז"ל וז"ל פי' זה אינו נראה כלל דהתנא לא טעה בלשונו לומר פעם לוקט ופעם לוקח ויותר היה נראה לפ' הלשון כפשוטו ובא להשמיענו שלקנות ולמכור ודאי אסור אבל ללקוט ולמכור מותר ואפילו בנו מותר למכור במקומו ואין אנו אומרים שהוא נראה כאילו מכרן לבנו ובנו חוזר ומוכרן אלא מותר כך משמע לשון המשנה וצ"ע עכ"ל ז"ל:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 7:3
המשנה ממשיכה בדיון בצבעים, בהמשך למשנה הקודמת שסיימה לעסוק בצמחי צבע (פואה, רכפה). החלוקה בין המשניות אינה מתאימה לתוכן המשניות, ואכן בעדי נוסח שונים החלוקה אחרת. בכמה מהם 21 כתב יד קופמן , א , ג , ג 3 , ץ , ג 10 , ל , מ , פ , ו . משנה ג מתחילה בדברי רבי מאיר, ואף זו חלוקה בעייתית. הבעיה היא שדברי רבי מאיר עצמם קוטעים את מהלך הדברים, ברם הם היו חייבים להופיע לאחר ההלכה הקודמת שכן הן מתייחסים אליה. קליפי הרימון – הרימון עצמו הוא עץ פרי רגיל שיש לו עונה חקלאית מוגדרת. אבל כאן מדובר לא בפרי אלא בקליפות שמהן הכינו צבע סגול או אדום לגווניו 22 פליקס, שביעית, עמ' 125 ; פרקר, צבענים, עמ' .38-36 . אבל פרי הרימון שונה מפרות אחרים. בדרך כלל התוצר העיקרי של העץ הוא הפרי, וממילא העונה החקלאית נקבעת על ידי הפרי. אבל עץ הרימון שונה בכך שהפרי שלו נחשב שולי. כך במשק הערבי המסורתי וגם במשק המודרני, וזאת בגלל הקושי להפיק ממנו את הגרעינים. כנראה היו שהותירו את הפרי על העץ ולא קטפו אותו בזמנו; הפרי התייבש ונפסל למאכל, אבל עדיין ניתן היה להפיק ממנו צבע. יש מקום לטענה שככל שהפרי יבש יותר הצבע כהה יותר. מכל מקום פרקר מדווחת על הבדל בגוונים התלוי בזמן שהפרי נקטף בו מהעץ 23 פרקר, שם, 38 . . נראה אפוא שפרי הרימון נועד בעיקר להפקת הצבע, או שהיו עצים ומקומות שכך היה, ואז הפרי נותר על העץ וממילא הוא בבחינת "מתקיים בארץ", והנץ שלו – הנץ הוא הפרח או האבקנים, קליפי אגוזים – גם מקליפות אגוזים, ובעיקר מאגוזי המלך, מכינים צבעים 24 פרקר, שם, עמ' 36-34 . . גם לאגוזים עונה חקלאית, אבל שוב אין מדובר בפרי אלא בקליפותיו, ואלה אינן נרקבות ועומדות ונשמרות כל השנה. והגלענים – כנראה גם מהם הפיקו צבעים, אם כי על כך אין בידינו עדויות נוספות. יש להם שביעית ולדמיהן שביעית – יש להם שביעית אף על פי שהם כאילו הפסולת של הפרי, אבל הם חשובים דיים כדי שתחול עליהם מצוות שביעית. השימוש לצבע אינו בבחינת שימוש שאינו ראוי, אלא השימוש הרגיל. החידוש במשנה אינו נוגע לעניין ביעור מעשרות אלא לכך ששיירי הפרי נחשבים לפרי כשלעצמו וחלות עליהם הלכות שביעית, וכן על דמיהם. הדברים הובאו כאן משום שאלו צמחי צבע, ומשום שבמשנה נעשה שימוש בנוסחה "יש להם שביעית ולדמיהן שביעית", על כן אין המשנה עוסקת בשאלת הביעור שלהם. אבל מאחר שהדברים שובצו במשנתנו התלמוד הירושלמי שואל מה דין ביעור קליפות אלו: "יש להן ביעור או אין להן ביעור? עבר רבי ינאי, אמר [רבי יוחנן] הא גברא מישאליניה [הנה אדם נשאל אותו]. אמר להן כל דבר שדרכו לישור יש לו ביעור, ושאין דרכו לישור אין לו ביעור" (לז ע"ב). התשובה מבוססת על משנה ה להלן: מה שרגיל לנשור מהעץ יש לו ביעור בזמן הנשירה, ומה שנשאר עליו, כמו הרימונים, אין לו מועד ביעור, ונבאר זאת להלן במשנה ה. הצבע צובע לעצמו – כך ברוב עדי הנוסח, אבל בכמה מהם עם וי"ו החיבור 25 ג 3 , ג 4 , ט , כ , ן , ת . 3 . אין ספק שזו תחילת עניין חדש, ובמשנה שבירושלמי אף התחלתה של משנה חדשה. עם זאת תוספת האות וי"ו אינה משמעותית, ולעתים קרובות ביותר היא נוספה להדגשה בתחילת עניין חדש, ואף בתחילת פרק חדש. הצבע צובע רק לעצמו, והחידוש הוא בהמשך. אין כל חידוש בכך שמותר לו להשתמש בצבע שהופק מהצמח, שכן זה נאמר לעיל, כפי שהסברנו. לא יצבוע – צ"ל "יצבע", כביתר עדי הנוסח, בשכר שאין עושין סחורה בשביעית [בפרות שביעית] – איסור עשיית סחורה בפרות שביעית חוזר בעדויות רבות. פרי השביעית הוא הפקר (פרות אילן וספיחים שהותרו), וכל אחד רשאי לאסוף את כל כמות הפרי שירצה לשימושו. אבל אסור לאגור ממנו (זו חובת ביעור) ואסור למכרו. אלא שאיסור המכירה לא היה שלם ומוחלט. ברור שהמשנה עצמה מודעת לכך, שהרי המשנה הקודמת עסקה בדמי שביעית, ואין דמי שביעית אלא הכסף שהתקבל ממכירת הפרות. ולא בבכורות – בכור בהמה טהורה מועלה בתור קרבן ובשרו נאכל לכוהנים (במדבר יח יח; משנה, זבחים פ"ה מ"א), אך אסור למכרו. בזמן הזה הבכור אמור לרעות עד שיסתאב וייפסל לקרבן, ואז מותר לשחטו ולאכלו, אך עדיין אסור למכרו. אבל במשנת מעשר שני נאמר: "הבכור מוכרין אותו תמים וחי, ובעל מום חי ושחוט..." (פ"א מ"ב). ולא בתרומות – הכוהן אינו רשאי למכור את התרומה לכוהן אחר. ולא בנבילות ולא בטריפות ולא בשקצים ולא ברמסים – (רמשים). בכל אלו אסור לסחור. התוספתא מקלה בהלכה זו: "נבילה ואין מוכרין אותה מחרוזות מחרוזות אבל מוכרין אותה איברין איברין על גבי מטות" (פ"ה ה"ח). אם כן מותר למכור נבלות, אבל לא בכמויות מסחריות. הכוונה שלא יהיה אדם סוחר בנבלות דרך קבע, אבל אם מתה בהמתו מותר לו למכרה. גם במקורות אחרים הותרה מכירת נבלה, וזה בסיס להלכות הקובעות שנבלה מטמאת טומאת אוכלין אם חישב למכרה (משנה, עוקצין פ"ג מ"ג ומקורות אחרים). המפתח הוא בהמשך: "צדי חייה עופות ודגים שניתמנו להם מינים טמאים מותרין למוכרן" (להלן, מ"ד; בבלי, פסחים כג ע"א). אם כן איסור המכירה אינו מוחלט. אסור ליהודי להיות סוחר דרך קבע בנבלות וטרפות, ואסור שזה יהיה עיסוקו, אך אם הזדמן לו הדבר – אין הוא חייב להפסיד ממון. כך גם חקלאי פשוט שפרתו או חמורו מתו – אינו חייב להפסיד ורשאי למכור את הבהמה לגוי. החשש ההלכתי הוא כפול: חשש של איסור הנאה מדבר האסור באכילה, ואולי גם חשש מה מהאחריות על מעשיו של הגוי 26 26על כך ראו במבוא למסכת שבת. . כך מתפרשת המשנה להלן העוסקת בבכור, והוא הדין באיסור המכירה של פרות שביעית. אין המשנה באה לאסור כל מכירה, אלא רק עיסוק במסחר בשביעית בקנה מידה גדול, וכפי שיבורר להלן. הדגשנו את מרכיב הקבע, ויש פרשנים כבעל מלאכת שלמה ואחרים המדגישים את מרכיב הרווח. מותר למכור, אך לא להרוויח. דומה שכוונתם לאשר העלינו, ורק הניסוח שונה. מבחינת התפיסה הכלכלית כל קנייה ומכירה נועדו להפקת רווח, וההבדל הוא רק בקביעות ובתכיפות של מעשי המכירה. ולא יהא לוקח – כך בכל עדי הנוסח, אבל במספר ציטוטים של ראשונים "לוקט". קשה לתקן את הנוסח כנגד כתבי היד והדפוסים, אבל ברור שמשמעות המשפט היא שמדובר במלקט ירקות, אחרת מה ההבדל בין הקונה עצמו ובין בנו המוזכר בהמשך, הרי שניהם קנו את הירקות מאחר. יתר על כן, אחרי שנאמר שאין למכור פרות שביעית המשנה באה להקל, וכאילו בלי משים היא מדברת בעבריין, מי שקנה פרות שביעית. אין זאת אלא שהכוונה ל"לוקט", מי שלקט את הפרות בשדה או במטע, וכן גורסת התוספתא: "לא יהא לוקט ירקות בשדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" (פ"ה ה"י). אפשטיין הביא סדרת דוגמאות המעידות על מעתק לשוני זה, "לוקח" במקום "לוקט" ולהפך 27 אפשטיין, מבוא, עמ' 229 , וגם הר"ש למשנתנו מפרש כן. . ירקות שדה – שוב המשנה רואה לפניה את איסור ספיחים. לכן אין ללקט סתם ירקות שגדלו בשביעית, אפילו נזרעו בשישית, אבל מותר ללקט ירקות שדה, כלומר ירקות בר שאינם צמחי תרבות, ואינם נזרעים. ומוכר בשוק – זהו איסור המסחר הנזכר ברישא. אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו – מותר למכור בצורה עקיפה. הלוקט מלקט ומוסר את היבול שנלקט לאחר, והלה מוכר אותו. וכן לוקח לעצמו והותיר מותר למוכרו – אם ליקט לעצמו ונותר לו עודף מותר למכרו. אם כן איסור המכירה הוא חלקי. אסור לאדם ללקט בכוונה למכור, ואסור לו להפוך לסוחר מובהק בירקות שביעית, אך מותר לו למכור עודפים. למעשה ניתן בכך הכשר למכירה גם בקנה מידה גדול, שהרי דרכי ההערמה לא נסגרו. ההלכה נותרה אפוא כהצהרת כוונות, והרוצה להיות נבל ברשות התורה האפשרות בידו. ברור שהסיפא מפרשת את הקביעה הכללית ברישא שאין למכור פרות שביעית. הוא הדין במשנה הבאה המפרשת את איסור המכירה של בכור. בירושלמי מובא הסבר מדרשי להלכה עם קביעה מסייגת: "מה תלמוד לומר 'וטמאים יהיו לכם' (ויקרא יא לה), אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה. כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה, וכל דבר שאיסורו מדבריהן מותר לעשות בו סחורה" (לז ע"ג; בבא קמא פ"ו ה"י, ו ע"א). "איסורו מהתורה" הוא שאסור מהתורה לאכלו. נראה שהדרשה היא מהכפלת המילים "טמאים המה לכם" (ויקרא יא כח) ו"וטמאים יהיו לכם" (ויקרא יא לה). מכל מקום, למרות הדרשה המקשרת את השניים, הבדל גדול קיים בין איסור אכילה לבין איסור הנאה. איסור אכילה הוא מוחלט ואיסור הנאה (מכירה) תלוי ומוטל רק על מסחר מקצועי בנבלות, ולא על סחר מזדמן. הירושלמי שואל: "והרי חמור?... והרי גמל?" כיצד ולמה מותר למכור מהם? ועונה "למלאכתו הוא גדל" – בעל הבית מגדל חמור לצורכי מלאכה ומוכר אותו רק בעת הכרח, כשהחמור מת. אם כן איסור הנאה אינו מוטל על מכירה מזדמנת. מצד שני הירושלמי מגביל גם את ההיתר למכור ירק שביעית שליקט אחר ואוסר על מכירה בקנה מידה גדול (כגון שחמישה מלקטים ואחד מוכר) וכן "שלא יעשו פליטר" (ירו', לז ע"ג). הפלטר הוא בעל החנות, וזו סחורה אסורה. את הכלל שאין לסחור בפרות איסור דרך קבע הירושלמי מביא בשמו של רבי יהודה: "תני, החנווני שהיה מבשל ירקות בשביעית, לא יהא מחשב שכרו על דמי שביעית, אבל מחשב הוא על היין ועל השמן ועל האבטלה. רבי לא מפקד לאילין חלטריא: לא תהוון מחשבין אגריכון על מישחא, אלא על חיטיא" (ציווה על האופים לא תהיו מחשבים את שכרכם על השמן [של שביעית] אלא על החיטים [שאינם של שביעית]). תמן תנינן, אמר רבי יהודה: אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא, אבל יש לו אומנות שלא היא הרי זה מותר. היך עבידא? (כיצד המעשה) היה יושב ובטל ממלאכתו כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל מפשיט ידו ונושא ונותן בפירות עבירה, אם יש עמו מלאכה אחרת כשר, ואם לאו פסול. אבל אם היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל מפשיט ידו ונושא ונותן בפירות עבירה, אף על פי שאין עמו מלאכה אחרת מותר" (לז ע"ג). מסורת אחרת בדברי רבי יהודה מובאת בהמשך ולפיה אם היה סוחר מקצועי בפרות שמיטה, אפילו יש לו מלאכה אחרת ביתר שנות השבוע – הרי זה אסור. המשפט המקורי של רבי יהודה נאמר לעניין אחר. המשנה במסכת סנהדרין קובעת שסוחרי שביעית פסולים לעדות 28 משנה, סנהדרין פ"ג מ"ג, וראו פירושנו למשנה ראש השנה פ"א מ"ח ופירושנו לעיל, פ"ד מ"ב ולהלן, פ"ח מ"ג. . על כך מצינו בהמשך המשנה שתי הסתייגויות: "אמר רבי שמעון: בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית. אמר רבי יהודה: אימתי, בזמן שאין להם אומנות אלא הוא, אבל יש להן אומנות שלא הוא, כשרין" (משנה, סנהדרין פ"ג מ"ג). את ההסתייגות הראשונה פירשנו שבעבר, כאשר השלטונות פטרו את היהודים בשנה השביעית ממסים בכלל, וממס הארנונה בפרט, אסרו על איסוף פרות, אבל לאחר גזרות המס לא נותרה לציבור היהודי בררה והותר לאסוף פרות כדי לשלם את המסים. ההסתייגות של רבי יהודה אינה קשורה לעניין זה של השינוי ביחס למסחר בשביעית, אלא היא כללית יותר. כפי שנאמר בתוספתא: "ובכולן היה רבי יהודה אומר בזמן שיש להם אומנות אחרת הרי אילו פסולין (צריך להיות כשרין) 29 אם רבי יהודה אומר פסולין, אין מחלוקת בינו ובין חכמים. אבל ייתכן שהיו שתי מסורות בדבר דעתו של רבי יהודה, ואלו משתקפות במחלוקת בסוגייתנו. , וחזרו בהן הרי אילו כשרים, וחכמים אומרים בזמן שיש להם אומנות אחרת הרי אילו פסולין" (תוס', סנהדרין פ"ה ה"ב, עמ' 423). סוגיית הירושלמי נסובה על משנת סנהדרין ומשלבת מרכיב מהדיון במשנת שביעית פרק ד, אבל אין היא קשורה ישירות לענייננו 30 גם פרשן מסורתי כרש"ס מסביר כך, וראו גם פרקר, שביעית, עמ' 140 , ופירושנו לשביעית פ"ד מ"ב. . שם השאלה היא ממתי הסוחר נפסל לעדות, אבל לא נאמר בה שמותר לסחור בפרות שביעית. העורך הביא את הסוגיה שלא בהקשרה, וכך יצר תמונה כאילו רבי יהודה מתיר מסחר בפרות שביעית, ואולי אף מסחר מקצועי, ובלבד שתהיה לסוחר פרנסה אחרת. לדעת הרישא של הסוגיה מותר אפילו לסחור בפרות שביעית בתור פרנסה יחידה, ובלבד שתהיה לסוחר פרנסה אחרת בשנים האחרות. נראה שלא לכך התכוון רבי יהודה, אך העורך הרחיב את ההיתר במידה רבה. קשה להניח שזו רק שגגה ספרותית, ונראה שהעורך משקף תמונה של הקלה נרחבת והיתר כמעט מלא לסחור בפרות שביעית. בשאלה זו, של מסחר בפרות שביעית, עסקנו במבוא.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 7:3
ולא בנבילות ולא בטריפות וכו' הרב תי"ט שקיל וטרי אי איסור זה מדאוריתא או מדרבנן והקשה לצד שהוא דאוריתא מפ"ק דבכורות ע"ש והרב פר"ח ריש סי' קי"ז הסכים דהוי דאוריתא ופריק לקו' הרב תי"ט וכן הסכימו מהר"ש יונה בתשו' בסי' טו"ב והרב פני משה בראשון סי' ג' ע"ש. וכן נראה מדברי הרשב"ץ ח"ג סי' רצ"ב דהוי איסור תורה. ומדברי הרשב"א בתשובות סימן ש"א ובמיוחסות סימן קע"ג נראה לכאורה שסבר שהוא מן התורה אמנם בתשו' ח"ג הנדפסות מקרוב סימן רכ"ג פירש דעתו דהוי מדרבנן. ואשר יקשה ממ"ש הרשב"א בחי' ס"פ מרובה דפוס פראג. הא פריק לה רב אחאי גאון מופת הדור הרב המופלא ונזר הקדש כמהריט"א נר"ו בספר קהלת יעקב להרב החסיד מר אביו זלה"ה דף ע"ז סוף עמוד ב' וע"ש נפלאות מתורתו אשר העמיק הרחיב ואגב טרדאי לא יכולתי להשתעשע ולהתבסם באור תורתו:
Sefaria · Petach Einayim on Mishnah Sheviis 7:3
קליפי רמון ידוע והנץ שלו ידוע ונקרא גלאנר והגלעינין הם הגרעינין ואע"פ שדמי שביעית מסתפקין בהם כמו שנבאר אבל אינו מותר לאדם שיעשה ממנו סחורה אלא אם יזדמן לו אבל אם נתכוין לצבוע בשכירות מצבעוני שביעית אינו מותר ואף על פי שלוקח המעות ההם ואוכל אותם בקדושת שביעית: ומה שאמר ובנו מוכר על ידו הוא שאם יקח הבן ממה שאסף אביו ומכרו אין עליו חובה בזה אבל המעות ההם הם דמי שביעית ועוד נפרש דין דמי שביעית:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 7:3
קליפי רמון והנץ שלו. יש מפרשים נץ פרח שעל הפטמא ולא קאי בגמר פרי ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נג.) גבי והזיתים משינצו פי' בקונטרס משיגדל נץ שלהן והוא כעין מתחלי ודומה לו בברכות (פ"ו דף לו:) הפיטמא של רימון מצטרף והנץ שלו אין מצטרף משמע שהוא אחר: והגלעיגין. לאו אאגוזים קאי דאין להן גרעינין אלא קליפי אגוזים והגלעינים גרעיני שאר פירות כגון תמרים וזיתים ושייך בהו שביעית דקליפי אגוזים חזו לצביעה וגרעיני זיתים ותמרים חזו להסקה וחזו נמי לבהמה כדאמר בבמה מדליקין (דף כט.) רב אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא וגרעיני זיתים יש שמוציאין מהן שמן: צובע לעצמו. דכתיב לכם לכל צרכיכם ואין עושין סחורה וצביעה בשכר כסחורה וכתב לאכלה ולא לסחורה אפי' לצבוע בטובת הנאה אוסר בירושל' משום סחורה: ולא בבכורות ולא בתרומות. דילמא אתו בהו לידי תקלה אבל מדאוריי' שרי כדתנן בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לא:) בבכור נאמר (במדבר י״ח:י״ז) לא תפדה ונמכר הוא ובאיטלז הוא דלא מזדבן הא בביתיה מזדבן ואפי' איסור דרבנן ליכא בשחוט: ולא בנבילות וטריפות ושקצים ורמשים. ואמרינן בירושלמי (הל' א) טמאים הם מה ת"ל וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה [כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה] וכל דבר שאיסורו מדבריהן מותר לעשות בו סחורה ופריך והרי חמור למלאכתו הוא גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל ולא אסרינן לעשות בהן סחורה אלא בדבר העומד לאכילה והדר קאמר ר' אושעיא נסיב ויהיב בהדין מורייס ר' אבין נסיב ויהיב בהדין חלתיתא דברים של נכרים באיסורא מדרבנן כדתנן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כט:) ואע"ג דמורייס תני לה התם גבי איסור הנאה משום דרמו ביה חמרא שמא לא היה נמכר יותר בעבור היין ולא חשיב נהנה מן היין במשא ומתן דידיה אבל בשאר הנאה אסור כגון להרויח בו ועוד דיכול למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו: ולא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק. היינו לוקח היינו לוקט כדתני' סיפא אבל הוא לוקט ובהדיא קתני בתוספתא (פ"ה) לא יהא לוקח כשמוכר בשוק הוא עצמו [הלוקט] אסור וללקט לאכילה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה דהיינו מוכר הוא אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו כלו' במקומו מוכרה בשוק דהוא לא ליקטן: לקח לעצמו והותיר מותר למכור אפילו הוא בעצמו בשוק כיון דליקטן לאכילה: ירושלמי (שם) תני ולא יהו חמשה מלקטין ירק ואחד מוכר אבל מוכר הוא שלו ושל חברו חמשה אחים מלקטים ואחד מוכר על ידיהן אמר ר' יוסי בר בון ובלבד שלא יעשה פלטר מהו ובלבד שלא יעשה פלטר דלא יהא מזבן בההוא אתרא בכל שנה ואית דבעי מימר דלא יהא מזבן בכל שעה. פי' כשהן ה' חברין מלקטין בשותפות וא' מהן מוכר הכל אסור אבל אם ליקט לעצמו וחברו ליקט לעצמו ומכר אותן ב' חלקים בבת אחת מותר דהוי כעין הבלעה כדאמר מבליע דמי אתרוג בלולב (סוכה דף לט.) אע"ג דמיירי התם לענין דמי פירות שביעית לע"ה הכא נמי לענין סחורה הוי כמבליע שלו בשל חברו. ה' אחים אע"פ שנראין כשותפין לפי שהן אחים מ"מ מוכר אחד על ידם במקומן מוכר בשוק וסוחרי שביעית דתנן בפ"ק דר"ה (כב.) ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) היינו בכי האי גוונא דאמרינן הכא והאי דקאמר התם בתחלה היו אומרים אוספין כשרין סוחרים פסולין משרבו ממציאי מעות לעניים ואזלי עניים ואספי ואייתו להו חזרו לומר אחד זה ואחד זה פסולין היינו אוספין כעין לוקט ובנו מוכר על ידו סוחרין כגון שהלוקט עצמו [מוכר] ואפשר שהקונה מחברו בזול כדי למכור ביוקר אסור דהיינו סחורה אבל מתני' לא איירי בהכי ולענין נבילה דאסר במתני' לעשות סחורה והכתיב או מכור לנכרי אלא לקנות ולהרויח אסור והכא דנזדמן נבילה הרי זה כלוקח לעצמו והותיר ובציידין שנזדמנו להם בסמוך ולא משכחת שיהיו כל הני דמתני' שוין לענין סחורה אבל לא בקונה למכור ולהרויח ובפ' זה בורר (שם) פירש בקונטרס אוספין כשרין דמצי למכלינהו קודם זמן ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לט.) פי' אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהן סחורתו לאחר שביעית ודבריו תמוהים מאד דתיקשי ליה כל אותן שיש להן שביעית ואין להם ביעור שיש להם שביעית שלא לעשות בהן סחורה ושלא לאבד דכולהו מלאכלה נפקא ואכל פירות שביעית כתב לאכלה אף על אותן שאין חייב בביעור ואכל מין צבעין קתני מתני' ולא יצבע בשכר ועל חנם דחק להזכיר טעמא דסחורה דבלאו הכי איכא איסור טובא שאין עם הארץ נזהר דאסור לקנות בהן בהמה ועבדים וחלוק ואין נותנין לא לבלן ולא לספר ולא לספן דשביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא לשאר דברים ואסור לפרוע חובו כולהו תנן לקמן בפ"ח (משנה ה ח) ודמי אוכלי אדם אסור לקנות מהן אוכלי בהמה ואסור לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון לכוס חטין ותרדין חיים ולבשל ירק לבהמה ואין מספר לדינין ולאיסורין שאין עם הארץ בקי ואינו נזהר בהן:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 7:3
במשנה והגלעינין. בשנ"א וגרעינין חזו להסקה. קשה הא עצי הסקה אין בהם קדושת שביעית כאשר הביא לעיל מ"ח בשם הירושל' האיזוב כו' שלקטן לעצים אין קדושת שביעית חלה עליהן ועי' סוכה (מ') וב"ק (ק"א ב') ולשון הר"ש וחזו נמי לבהמה כו' ועי' ברכות (ל"ו ב') תוס' ד"ה קליפי ובמה שציינתי ע"ד ועי' כ"מ בפ"ז מהל' שמיטה הט"ו: שם ולא יהא לוקח כו' ומוכר בשוק כו' ועי' ר"ש. ובפשוטו נראה דללקוט ולמכור רשאי ודנקיט ובנו מוכר ע"י הוא לרבותא דאף דבנו אינו לוקט בעצמו ומחזי כלוקח מאביו ומוכר קמ"ל וכ"נ שפי' השנ"א ועי' בע"ג ר"פ השוכר בתוס' שנדחקו הרבה בפי' משנה זו: בהרע"ב ד"ה ולא בנבלות סתם יינם כו' אסור לעשות בו סחורה. תימה דתיפוק ליה שאסור בהנאה כמבואר בכ"ד במס' ע"ג ועי' פסחים (למ"ד) בתד"ה אמר רבא ובגה"ש שם ובמש"כ עליו בעז"ה: [בתוס' חדשים על סה"ד בתוי"ט לסחורה שריא. ונראה דלק"מ דבפסחים כו'. נ"ב עי' שו"ת ח"ס חיו"ד סי' ק"ו ובסי' ק"ח ובנו"ב מ"ת חיו"ד סי' ס"ב שתירצו כך. - מהגרמ"ש]: [בתוס' רע"א אות ל"ב בד"ה וכך הקשה במ"ל פ"ח מהל' מאכלות אסורות כו' נ"ב וכן בפר"ח יו"ד סי' קי"ז ותירץ כן וחידוש על המל"מ שלא הביא מהתוי"ט ועי' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' ס"ב שהביא ג"כ תירוץ זה משם הפרי תואר. והוא הקשה עליו הרי שר האלף לא נזדמנו בביתו ואיך יקחם לכתחלה למוכרם ע"ש וכן הקשה הב"ד כאן. ועי' במראה הפנים בירושלמי ספ"ז דב"ק. ועי' בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' ק"ח. מהנ"ל]:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 7:3
(פ"ז מ"ג ר"ש) ואע"ג דמורייס תני לה התם גבי איסור הנאה וכו'. —תמוה דתני לה התם לר"מ, אבל חכמים חולקין עליו שם ואומרים דאין איסורו איסור הנאה. והטעם שהיין שבמורייס אינו אלא לעבורי זוהמא (ע"ז לח סע"ב) * ומה דאיתא לפנינו בר"ש למטה "כגון להרויח בו" הוא ט"ס, וצ"ל "כגון להריח בו", ופלא על ספר נחלת שבעה ח"ב סי' ע' שהעתיק דברי הר"ש ולא הרגיש בכל זה. .
Sefaria · Sha'arei Torat Bavel on Mishnah Sheviis 7:3
[אות לא] בתו"ח סד"ה לא בבכורות. וצ"ע. הרמב"ם כתבו (פ"ה ה"ט) מהלכות בכורות: [אות לב] בתוי"ט סד"ה ולא בנבלות. לסחורה שריא. וכך הקשה במ"ל (פ"ח מהל' מאכלות אסורות) וניחא ליה לסחורה היינו באם נזדמנו לו עי"ש:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviis 7:3
קליפי רימון וכו' . יש להן שביעית וכו'. ולענין ביעור כתב הרמב"ם בפ"ז דאין להם ביעור ולא לדמיהן והכ"מ יהיב טעמא דלהסקה קיימי ומפרש בכל גרעיני פירות וכיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהם אבל לפי' הר"ב וכן פי' הר"ש דוקא בהני דראוים לבהמה או לעשות מהן שמן נראה דתנא נקט שביעית וה"ה ביעור. ועיין במשנה ו. והא ל"ק דלכללינהו בהדי חדא מהנך תרתי משניות דלעיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דכיון דלא דמיין להו דלא עלין ולא עיקרין הן לא כללינהו וכדאשכחן טפי משניות לקמן בפירקין דלא כליל להו בהדייהו: [*והגלעינין כתב הר"ב גרעיני פירות כגון גרעיני זיתים שמוציאין מהן שמן שאף שהם קשים מאד משברים אותן בסכין ונמצא בהן גרעין קטן רך וטוב למאכל וגם סביבו ליחות שמן]: ולא יצבע בשכר . עיין בפרק ח משנה ד: ולא בנבלות ולא בטרפות וכו' . קצת קשה בדברי הר"ב בלשונו שכתב ולא אסרו לעשות כו' דמשמע דרבנן הוא דאסרי והרי ממקרא הוא נדרש כמו שכתב וטמאים יהיו לכם [*והוא מהירושלמי]. והיה באפשר לומר דקרא אסמכתא בעלמא אלא שהסוגיא דפסחים פרק ב' דף כג אינה מוכחת כן דמקשינן אדרבי אבהו דאמר כל מקום שנאמ' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה ומקשה והרי שרצים דרחמנא אמר (ויקרא יד) שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיות ועופות וכו'. ומשני שאני התם דכתיב לכם שלכם יהא. אי הכי אפי' לכתחילה נמי שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהא. וחזקיה נמי דפליג אדרבי אבהו וסבר דהני לישני לא יאכל כו' לא משמע בהו איסור הנאה. קאמר דמהכא יליף לה מדכתיב הכא לא יאכל בציר"י ואיצטריך למכתב לכם לשרייה בהנאה שמעת מינה דכל היכא דקרינן בהך לישנא הוה איסור הנאה בכלל. והשתא בין לרבי אבהו בין לחזקיה בשרצים איסור הנאה במשמע דלא יאכל ואצטריך קרא דלכם למשרייה בהנאה ואיכא נמי קרא דיהיו דלכתחילה אסורים ומשמע דדרשה גמורה היא. וכן נראה מלשון התוספות דהתם דמקשינן אדאמר בפ' מרובה (בבא קמא פב:) ארור אדם שיגדל חזירים דתיפוק לה דמדאורייתא אסור וכך כתבו בנדרים ס"פ הנודר מן הירק דמכירת איסורים מדאורייתא אסור וגם הרא"ש כתב בפרק מרובה דמדאורייתא אסור למכור ומהך דרשא דפרק כל שעה. ונראה לי דאע"ג דמדאורייתא אסור לעשות בהן סחורה מדכתיב יהיו אי נמי מדרשא דירושלמי. אפי' הכי מדכתיב נמי לכם לומר שלכם יהיה. נשאר האיסור והיתר מסור לחכמים לפרש לנו באיזה דרך אסור ובאיזה דרך מותר וכדאשכחן בברייתא שהביא הרי"ף בריש מסכת מועד קטן דחש"מ אמרה התורה עצור ממלאכה ואמרה התורה שביעי עצור ולא הששה הרי שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת לדעת קצת פוסקים שסוברים דלאו אסמכתא הוא. ומעתה אע"פ שמן התורה אסורה המכירה יפה כתב הר"ב ואסרו כו'. ודברי הרמב"ם בספ"ח מה' מאכלות אסורות אין להן הכרע אי סבר דמדאורייתא אי מדרבנן וקרא דיהיו אסמכתא בעלמא. [*ומיהו קשיא לי סוגיא דפ"ק דבכורות דף ו דאחריצי חלב דדוד קאמרינן דלמא לסחור' וכלומר אבל חלב אסור משום אבר מן החי משמע דאפי' הכי לסחורה שריא]: [*ולא בשקצי' ולא ברמשים . פירשתי במשנה ב פ"ג דמכות]: ירקות שדה . לפי מה שכתבתי במשנה ד פ"ה דכל הספיחים אסורים הכא בירקות שאין דרך בני אדם לזרען דאין לחשוד שנזרעו בשביעית מותרין. ודייק בכסף משנה פרק ו' דלהכי תנן ירקות שדה משמע הגדלים מאליהם בשדה: ובנו מוכר על ידו . ופי' הרמב"ם והמעות הם דמי שביעית:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 7:3
קליפי רמון גראנאטאפפעל. והנץ הוא כעין פרח שבראשו: קליפי אגוזים כל הנך חזו לצביעה: והגלעינין גרעיני שאר הפירות דחזו להסקה ואעפ"כ אין דינן כעצים דאין בהן קדושת שביעית [כסוכה ד"מ ע"א]. דהנך שאני. מדהן תוך הפרי שהוא מאכל וגם שומר להמאכל [כעוקצין פ"ב מ"ב] להכי החמירו בו [עכ"מ]. והר"ב כתב שהן מאכל בהמה. והר"ש כ' שיש בהן מעט שמן: יש להם שביעית ולא פי' התנא שא"צ ביעור. משום דפשיטא דהרי קליפין וגרעינין אינן כלין בחורף. והר"ש כ' מדאינן עיקר הפרי אין בהן חיוב ביעור: הצבע צובע לעצמו באותן שא"צ ביעור כלעיל: ולא בבכורות דלמא משהי להו ואתי לידי תקלה. להשתמש בבכור או להאכיל תרומה לזר. מיהו שחוט מותר למכרו. רק לא באטליז: ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים ה"ה כל האסור מן התורה. אפי' רק באכילה [חוץ מחלב טהורה] אם הוא דבר המיוחד למאכל. אסור מדאורייתא למוכרו לעובד כוכבים. לצורך אכילה דוקא [ש"ך י"ד סקי"ז סק"א. ולפ"ח אפי' שלא לצורך אכילה] וסתם יינם אף דמד"ס. אסור לסחורה. ויש מתירין. ויש להחמיר [י"ד סי' קכ"ג ס"א] [ומה שהקשה רתוי"ט מדאמרינן בבכורות [ד"ו ב'] דלמא לעולם חלב אסור משום אמה"ח. ואפ"ה חריצי חלב דדוד הביא להם לסחורה. ומאי קו' הרי מדאסור מהתורה אסור לעשות בו סחורה: ובמחכ"ר דמי גרע חלב שבבית. מצייד שנזדמן לו דברים טמאים דשרי למוכרן [כמשנה ד']. דדוקא במעכבן להשמינם אסור [כרמ"א קי"ז בי"ד]. אבל פשוט שרשאי למלחן כדי שיתקיימו. ולהוליכן אפי' למקום רחוק במקוה שיש קונים וה"נ חלב שאינו מתקיים כשהוא בעין מותר לעשות ממנו גבינה. ולהוליכן למחנה שמצוי שם קונים] ועי' במ"ש בבועז כאן: ולא יהיה לוקח בשביעית וה"ה לוקט: ירקות שדה שאינן נזרעים. דאל"כ כל הספיחין אסורין כפ"ט סי' י"ג: ובנו מוכר על ידו דאז לא מחזי כלקטן לסחורה: מותר למכרן אפי' הוא עצמו. מיהו בכל אותן שרשאי למכרן. על כל פנים המעות דמי שביעית הן וצריך ביעור מה שיקנה מהן:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 7:27-37