Sheviis 7:6 — Perfume Plants
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 7 › Mishnah 6זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ז׳ ‹ משנה ו׳
Perfume Plants
הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם
Mishnah שביעית ז׳:ו׳ · Sheviis 7:6
הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם,
יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,
אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי:
The rose, henna, balsam-sap, and rockrose -
they have Sheviis, and their proceeds have Sheviis.
Rabbi Shimon says:
balsam-sap has no Sheviis [sanctity], because it is not a fruit:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Perfume Plants▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Do the perfume plants — rose, henna, balsam sap (ketaf), and lotem (rockrose) — have Sheviis? | Tanna Kamma: Yes — all of them, and their money | — |
| Rabbi Shimon: Not the ketaf | מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי — because it is not a fruit |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (13)▾
ורד. שושן: והכפר. הוא שקורים לו בערבי אלחנ"א. ויש אומרים שהוא בשם שקורין גרופול"י: והקטף. אילן אפרסמון : לטם. תרגום לוט ולטוס. יש אומרים שהוא צינוב"ר בערבי, פניולי"ש בלע"ז: יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. והוא הדין דיש להן בעור ולדמיהן בעור, ואף על פי שלא נזכר במשנה: מפני שאינו פרי. ודינן כעצים דאין להם קדשת שביעית משום דהנאתן אחר בעורן, והתורה אמרה לאכלה, דומיא דאכילה, שהנאתן ובעורן שוה, יצאו עצים דהנאתן אחר בעורן . ותנא קמא סבר דקטפו זהו פריו. והלכה כרבי שמעון:
וורד – rose. והכופר (cyprus flower) – nit is what we call ALHANAH in Arabic. And there are those who say that it is a perfume that they call GROPOLI. והקטף (balsam) – the balsam tree. לוטם (resin – used as a perfume; Maimonides calls it a chestnut or hazelnut) – It is the Aramaic translation of (Genesis 37:25): “[their camels bearing] gum, balm [and ladanum to be taken to Egypt];” And there are those who say that it is TZINBAR in Arabic; PANYULISH in the foreign language. יש להם שביעית ולדמיהן שביעית – the same law applies that they have removal [from the house] and their monetary value has removal, and even though it is not mentioned in the Mishnah. מפני שאינו פרי ([that balsam is not subject to the laws of the Seventh Year]) – and their law is like wood that do not have the holiness of the Seventh Year because their benefit comes after their removal [from the house], and the Torah stated (Leviticus 25:6): “But you may eat whatever the land during its Sabbath will produce” – that which is similar to eating for their benefit and removal are equivalent, excluding the wood whose benefit comes after their removal. But the first Tanna/teacher [of this Mishnah] holds that the balsam is its fruit. And the Halakha is according to Rabbi Shimon.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 7:6
The rose, henna, balsam, the lotus tree the laws of sheviit apply to them and to their money substitutes. According to the first opinion in the mishnah, since these plants are used for perfumes, the laws of sheviit apply to them. Perfume is close enough to food and dyes that it is included in the laws of sheviit. With regard to the laws of removal, they will apply to any of them, such as the rose, that will rot if left in the ground. Rabbi Shimon says: sheviit does not apply to the balsam, since it is not a fruit. Sheviit does not apply to the balsam, according to Rabbi Shimon, because the balsam is not a fruit but rather wood and the laws of sheviit do not apply to things considered “wood.”
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 7:6
בר"ש מאי קא״ל ר"ז משתרי קטפא מר"ז ומאבוהי דר' פדת נמי משתרי קטפא דכולהו מודו דבקטפא כו'. כצ״ל:
Sefaria · Haggahot Ya'avetz on Mishnah Sheviis 7:6
הורד וכו' . כתב התי"ט בשם הרמב"ם (ה' שמיטה פ"ז הכ"א) דאין להם ביעור. עיין מ"ש בפ"ט משנה ה' דשם הוכחתי דלא כיון יפה: מפני שאינו פרי . כתב התי"ט ז"ל ובפ"ק דנדה דף ח', ובפ"ב דע"א [ע"ז] דף ל"ה, מוכח דקטף דר"ש היינו שרף הנוטף מן העלין או מן הפרי, עכ"ל. ואנכי שמעתי ולא אבין דבריו, שהרי בקשתי בש"ס הנ"ל ולא מצאתי הכרח למה שאמר דקטף דר' שמעון היינו שרף הנוטף מן הפרי, אלא אדרבא בנדה משמע דפלוגתא דר' שמעון באילן שאינו עושה פירות היא. ועוד לא ידעתי לכוין דבריו שכתב בסוף דבור האחר המתחיל מפני שאינו פרי, וז"ל דבקטפא דפרי כתבתי דכ"ע מודו דהוי פרי, עכ"ל. דלפי דבריו שכתב בריש דבור זה דקטף דר"ש הוא שרף הנוטף מן הפרי, הלא מצינו לר"ש דס"ל דאינו פרי, ועיין בפי' הר"ש כי האריך בענין זה:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 7:6
(יב) הינו שאינו עושה פרי, והוא הדין לכל אילן שאינו עושה פרי ושרף יוצא ממנו. אבל באילן העושה פרות, קטפא דפירי יש לו שביעית, אבל קטפא דגוזא או דעלים אינו פרי אף לתנא קמא ואין לו שביעית. תוספות יום טוב: (יג) כך כתב הר"ש מדלא תנן דאין להם שמע מנה דיש להן, ואם כן הוא הדין לעיל משנה ג'. ולהר"מ נראה דהוא הדין הכא דאין להם כדלעיל: (יד) והר"ש כתב דכלי עלמא סבירא להו דהנאתן ובעורן שוה, ומאן דשרי משום דבטל אגב העץ:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 7:6
והקטף. עמ"ש בחידושי נדה ד"ח. ומ"ש תי"ט בסמוך דמוכח שם דהיינו שרף הנוטף מן העלין ומן הפרי. לא הבנתי דהא לר' פדת בכל גוונא קמיירי ולר"ז במסקנא איירי באילן שאינו עושה פירות. וכן לפירוש הרמב"ם דמייתי איהו ז"ל גופיה. וכמ"ש לפנינו בעזה"י. אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. הרע"ב וכן הרמב"ם מוקמי למתני' באילן שאינו עושה פרי. ולדבריהם ס"ל לת"ק דידן דקטפו זהו פריו. ור"ש סבר קטפו לא זהו פריו: ואתיא כלישנא בתרא דהתם. דמוקי ר"ז למתני' כחכמים דהיינו כר"י דערלה. דמעמיד בשרף הפגים אסור מפני שהן פרי. וה"ה לאילן שאינו עושה פירו' דמודה ביה ר"י דקטפו זהו פריו. ולא פליג אר"א אלא בגווזא דאילן העושה פירות: והשתא להרמב"ם בחיבורו בפ' ז' מהלכות שמיטה הל' י"ט ניחא דפסק כת"ק דהכא דאתי כחכמים. אלא הרע"ב דפסק כר"ש מאי טעמיה דס"ל כיחידאה: י"ל דהיינו טעמיה דהא במסקנא לא קאי תלמודא כר"ז אלא כר' יוחנן דמוקי למתני' כר"א דערלה [פ' א' משנה ז'] וחכמים פליגי עליה אפי' באילן שאינו עושה פירות דקטפו לאו היינו פריו. וקיי"ל התם דאין הלכה כר"א אלא בד' דברים וקאי ליה ר"ש בשטת ר"י דערלה והילכתא כוותיה (וכבר העיר בכ"מ מדוע לא פסק הר"מ ז"ל כמסקנת הסוגיא ונדחק ע"ש). ולפ"ז צ"ע מאי דעתיה דהרע"ב הכא בקטפא דפירא. מי נימא דפליג נמי ר"ש כי היכי דפליג באילן שאינו עושה פירו' דעדיף מני'. או דילמא בפירא גופיה מודה לת"ק. דהא קם ליה בשטת ר"י דערלה. דקאמר התם בהדיא שרף הפגים אסור שהם פרי. וכי היכי דמודה ר"י התם בקיטפא דפירא ה"ה נמי הכא והילכתא כוותיה: אבל באמת כי דייקינן בסוגיא דנדה אינו נראה כן. דאי הכי מאי דוחקיה דההוא סבא בשם ר"י דמוקי למתני' כר"א ודלא כהילכתא. לוקי לת"ק כחכמים וכהילכתא: אלא העיקר. דמאן דפליג באילן שאינו עושה פירות דקטפו אינו פריו. כל שכן באילן העושה פירות. כדקאמר תלמודא התם בהדיא. וסתמא לא שנא דגווזא. ל"ש דפירא גופיה לאו פירא הוא לענין שביעית: ואע"ג דלענין ערלה הוי פירא. היינו משום דרבייה קרא כדדרשינן מאת פריו הטפל לפריו. אבל גבי שביעית לא. וכמו שצ"ל גם אליבא דר' פדת (ול"ק קושיות התו' שם) דס"ל בפירא נמי פליגי. דמשו"ה מוקים לה כר"א ולא כר"י אע"ג דמחמיר בערלה. והכי נמי מסיק הר"ש אליבא דר"פ מאן דאסר הכא אפי' בדגווזא. ומאן דשרי שרי אפי' בדפירא. דהכא ל"ש לן כמו בערלה: ונראה דאפי' ר"ז בלישנא בתרא לא מפליג לענין שביעית בין פירא לגווזא. דאל"ה מאי דוחקיה למיהדר ביה מאוקימתא קמייתא לגמרי. ולאוקמי באילן שאינו עושה. דבאילן העושה פירות כר"פ ס"ל. דפליג ר"י. אכתי ליפלוג בדידיה ולימא ואב"א אע"ג דפליג ר"י באילן העושה פירות ל"פ אלא בדגווזא. אבל בפירא גופיה כר"א ס"ל. כדשמעינן ליה גבי ערלה. ולעולם תנא דידן כר"י. אע"כ ר"ז מודה נמי כדאמרן: מפני שאינו פרי. כתב הר"ש וא"ת האי קטף ה"ד כו'. וי"ל דהנאתן וביעורן שוה ומצינו למימר דמאן דשרי משום דבטל אגב העץ דבקטפא דפירא כתבתי דכ"ע מודו דהוו פירי עכ"ל התי"ט ואף התירוץ לקוח מדברי הר"ש אלא דמיגז גייז ליה. ושפיר עביד דלא אמר ליה משמיה דהר"ש דלקושטא לא ס"ל הכי. אלא בדרך הו"א קאמר הכי: ור"ל דאי הוה מצינן למימר דפליגי הכא ת"ק ור"ש בקיטפא דגווזא. הוה אתי שפיר דמצי למימר מאן דשרי משום דבטל אגב העץ. אבל השתא ליתא. דהא לר"פ בקטיפא דפיר פליגי ולר' זירא נמי ליכא למימר הכי. דאי ללישנא קמא פליגי התם בערלה בדגווזא. ובפירא מודו חכמים לר"א. ומוקי לת"ק דידן אפילו לחכמים דהתם. והכא במאי עסקינן בפירא ואפ"ה פליג ר"ש דאיהו מיקל טפי מחכמים דערלה. ואי ללישנא בתרא דר"ז. אע"ג דמודו כ"ע בקטפו דאילן שאינו עושה פירות. מ"מ לא מודו באילן העושה פירות כמ"ש למעלה: ואף לשטת הרמב"ם ז"ל דלעיל דקטף דפירא בעושה פירות. שוה לקטף דאילן שאינו עושה פירו'. היינו דוקא אליב' דת"ק דידן דפסק כוותיה. אבל לר"ש פשיטא דאפילו להרמב"ם לית דין ולית דיין דלא שנא דגווזא ל"ש דפירא. לאו פירי הוא זה ברור לענ"ד. וכ"ש אליבא דסבא משמיה דר"י. דליכא למ"ד דקיטפא דפירא פרי הוה וכנז': ונ"ל דאגב ריהטא כתב הרב תי"ט כן דכ"ע מודו. דר"ש ודאי לא מודה. וגם הוא לא כתב כן למעלה. כ"א אליבא דת"ק. ונתחלף לו ת"ק בדר"ש. או ר"י דערלה בר"ש דהכא: ולפום מאי דכתיבנא היינו טעמיה דר"ש. דשרי אפילו בקיטפא דפירא משום דליכא קרא. ורבנן דהיינו ת"ק דאסרי אפילו בדגווזא ולא בעו קרא. דשאני שביעית דאפילו אוכלי בהמה אסירי. משו"ה לא צריך קרא לרבוייה. וכדמשמע מהר"ש ז"ל וזהו הנכון
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 7:6
הורד והכופר והקטף. נראה דה"ר שמשון ז"ל גריס והקטב שכתב קטב כמו קטף: והלוטם. תמהתי שבשלשת ספרי הדפוס שם פ"ז דה' שמטה ויובל כתיב והלוטס בסמ"ך. וז"ל הרש"ש ז"ל ובכל המשניות לא גרסי' יש להן ביעור אבל בפ"ק דנדה מייתי לה וגריס לה התם יש להם ביעור ולדמיהן ביעור ומתני' איברא דלא גרסי' לה וכבר מיבעיא לן לעיל בירושלמי בכל הני דלא תני בהון ביעור אי דייקא מתני' ותריץ דכללא היא כל שדרכו לישור יש לו ביעור ושאין דרכו לישור אין לו ביעור ואלו מהן שדרכן לישור ומהן שאין דרכן לישור ושרע תנא מיניה הלכך גבי ורד פשיטא דיש לו ביעור כדאמרי' לעיל בירוש' דשלשה דינים יש לו בעלין של הורד ובפיקא ובעיקר ובהדיא תניא בתוספתא דבעלי הורד יש להן ביעור והכופר האשכולות סתמן נובלות מאביהן אבל גבי קטף לא פסיקא לי' לתנא למתני דבשלמא קטף דעלין או דפרי פשיטא דנושר אבל דגזע יש ממנו שאינו נושר. ומש"ה לא תני לי' ושרע תנא מיניה ורש"י ז"ל גריס לי' בנדה ופי' יש להן ביעור כשכלה לחיה מן השדה ואע"ג דיש להן שביעית איצטריך למימר דיש להו ביעור דיש שיש לו שביעית ליאסר בסחורה ומלוגמ' ואין לו ביעור כגון דבר המתקיים בארץ כל ימי החורף שאינו כלה לחיה מן השדה אבל כל דבר שיש לו ביעור יש לו שביעית וגם תוס' ז"ל כתבו שם בנדה יש להן ביעור ולדמיהן ביעור אע"ג דשביעית תופסת דמיה יש חילוק בין ביעור דמיה לעצמה כדתנן בההוא פרקא בשביעית ר"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה אבל הן מתבערין עד הפסח ע"כ. והתם בנדה דף ח' מסיק דת"ק דמתני' ר"א היא דקסבר קטפא פירא הוי דשמעי' לי' דקאמר במס' ערלה המעמיד בשרף הערלה אסור וה"ג התם דתניא ר"ש אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זהו פריו וא"ר יוחנן מאן חכמים ר' אליעזר דאמר קטפו זהו פריו ופרכינן אי ר' אליעזר מאי אריא אילן שאינו עושה פרי כגון האי קטף שהוא מין אילן שאינו עושה פרי אלא שרף יוצא ממנו אפי' אילן שהוא עושה פירות ס"ל לר"א דקטפו זהו פריו התם בפ"ק דערלה ומשני לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפי' אילן העושה פירות קטפו זהו פריו לדידכו אודו לי מיהא באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו ורבנן אמרי לא שנא וכן נמי בירוש' דפרקין ודפ"ק דערלה גרסי' א"ר פדת ר' יוסא בשם ר' יוחנן דר' שמעון כר' יהושע דתנינן תמן בערלה פ"ק א"ר יהושע שמעתי שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהוא פרי א"ל ר' זעירא לר' פדת כמה דתימר תמן הלכה כר' יהושע וכא אמר הלכה כר' שמעון א"ר יונה ודמיא היא לכל שיש בה בתמיה והא לא דמי אהדי כלל דגבי ערלה אין אסור אלא בקטף של פרי והוא בטל אגב שרף הנוף והעיקרין ואין כ"כ מתיקות באותו שרף כיון שמפזר גם הלחות בעיקר ובעלין דשרו גבי ערלה אבל גבי שביעית האילן עצמו כל מה שמוציא אית בי' קדושת שביעית כגון עלין ולולבין ושרף ופרי הכל אית בי' דין שביעית וא"כ כל האילן הוא קדוש דכיון דחזי למאכל בהמה יש כאן שביעית וביעור אם כלה דאוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן מה שאין כן בערלה א"ר אבין עוד יש לך טענה אחרת דר"ש ור' יהושע לאו חדא נינהו שהרי ר' יהושע אמר דבריו מפי השמועה ור"ש בשם גרמיה ואם איתא דחדא נינהו הו"ל לר"ש למימר נמי שמעתי ע"כ:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 7:6
משנה זו עוסקת בצמחי בושם. הוורד – הוא הוורד המוכר בשם זה בימינו, ומעליו מכינים תמצית ריחנית. הוורד נזכר במקורות רבים, ונראה שהיה אחד הבשמים הפופולריים שרווחו במזרח 39 פליקס, עצי בשמים, עמ' 72-62 . . כל זאת לעומת שלושת המינים הבאים שהם צמחי בושם איכותיים הרבה יותר ויקרים הרבה יותר. בעדי נוסח רבים: "והוורד", ואין התוספת משנה מאומה, ומשניות רבות מתחילות באות וי"ו שאינה וי"ו החיבור אלא באה להדגשה בלבד. הוורד עשוי לגדול כפרח בר, אף שבדרך כלל הוא צמח תרבות. והכופר – הוא צמח החינה, משמש גם לצביעה וידוע בתור צבע לשערות עד ימינו. סופרים זרים כדיוסקורידוס ופליניוס מציינים את הכופר של ארץ יהודה ונראה שהיה חשוב מבחינה כלכלית, וראו להלן 40 פליניוס, היסטוריה, יב, 50 ; כג 46 ; דיוסקורידוס, על צמחי רפואה (De Materia Medica 1.177, 173) וראו פליקס, שביעית ב, עמ' 151 ; פליקס, עצי בשמים, עמ' 79-76 . . דיוסקורידוס עוסק בצמחי רפואה ומזכיר רק את שימושיו לרפואה ולצביעת שערות בצהוב, ופליניוס מזכיר את שימושו בתור צמח בושם יקר, ומשבח את הכופר היקר מאשקלון. גם הכופר הוא צמח תרבות. והקטב – זהו כתיב נדיר יחסית, וכך ב- א , ב , ג 4 , ץ . ביתר עדי הנוסח: "הקטף", והוא כנראה הצרי המקראי שזוהה עם האפרסמון. "הצרי אינו אלא שרף של (הנוטף מ)עצי קטף" 41 ירו', יומא פ"ד ה"ד, מא ע"ד; בבלי, כריתות ו ע"א, וכן בתרגום ירושלמי לשמות ל לד ועוד. . מברייתא שהובאה בבבלי (נידה ח ע"א) יוצא שתנא קמא הוא רבי אליעזר, והוא סבור שהאפרסמון נחשב פרי, כנראה בגלל חשיבותו הרבה. האפרסמון היה הבושם המפורסם ביותר במזרח ואחד ממוצרי היצוא המפורסמים של הארץ, והפך לגידול מייצג של הארץ 42 פליקס, עצי בשמים, עמ' 61-37 ; ספראי, הכלכלה, עמ' 154-147 ; פטריק, אפרסמון. . סופרים יווניים רבים מזכירים לשבח בשמים אלה, ובעיקר את האפרסמון. האפרסמון הוא בלסמון שקוצר לבלסם, בלשם, וממנו נוצרה המילה הכללית בושם. מקור גידולו של האפרסמון במדבריות אתיופיה, וכנראה גם בדרום ערב הסעודית. שתי ארצות אלו שכנו מחוץ לתחומי האימפריה הרומית. ערכו הרב וקווי התחבורה הארוכים שהובל בהם האמירו מאוד את מחירו של בושם זה בשווקי האימפריה. האזור היחיד שגדלו בו האפרסמון והמור בתחומי האימפריה היה עמק הירדן ואזור ים המלח. שם הצמח גדל לגובה ומתפתח בזכות הצירוף של מזג אוויר טרופי, מים ולחץ ברומטרי נמוך. על כן הייתה חשיבותם הכלכלית של מטעים אלה רבה עד מאוד. הגאוגרפים הרומיים וסופרים זרים מרבים לתאר את האפרסמון, אך מדובר בענף בעל היקף קטן בן שני מטעים: המטע הגדול היה ליד יריחו, שטחו כ- 20 או 200 יוגרה 43 מידת שטח רומית, והיא כ 2.5- דונם. (500-5 דונם), ליד עין גדי. מדובר בקמ"ר אחד מושקה, ורק חלק ממנו הוקדש לאפרסמון 44 פורת, עמק יריחו. . המטע הקטן יותר היה בעין גדי. נראה שהיו מטעים אחדים, קטנים עוד יותר, בסביבות ים המלח. בתלמוד הבבלי (ברכות מג ע"א) נזכר אפרסמון של הקיסר ואפרסמון של בית רבי, ומלשון הקטע משמע שהיו סוגי אפרסמון נוספים שטיבם ירוד. מכאן משמע שבמאה השלישית היה עדיין חלק מן המטעים שייך לפיסקוס הרומי (ה"קיסר"), אבל חלקם היה נחלה פרטית של רבי יהודה הנשיא. המקרא מתאר שנבוכדנצר כבש את ירושלים במאה השישית לפנה"ס והשאיר בארץ "כורמים ויוגבים" (מלכים ב כה יב); רב יוסף (סוף מאה ג') דורש ומסביר: "כורמים – אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" (בבלי, שבת כו ע"א). ברור שאין כאן תיאור של מציאות מן המאה השישית לפנה"ס, שכן עליה לא היו לחכמים כל מקורות מידע חוץ-מקראיים, אלא תיאור מימי הדרשן. מקור זה מעיד על בעלות ממלכתית של שטחי האפרסמון ועל ריכוזים בבית-רמתא, המצויה מול יריחו מעברו המזרחי של הירדן, ובעין גדי שכבר הוזכרה לעיל. ייתכן גם שבכתובת אשר נמצאה בבית הכנסת ברחוב נרמז גידול האפרסמון, אך פירוש זה מסופק 45 נוה, כתובות, עמ' 109-105 , ושם ספרות קודמת. . בנוה עין בוקק נחפר בית מלאכה קטן 46 גיחון, עין בוקק. , וייתכן שגם שם גידלו אפרסמון והפיקו אותו בבית מלאכה זה. הידיעות על האפרסמון מתמעטות לאחר המאה הראשונה, וחלק מאלה המזכירים את גידולו משתמשים במידע קדום, ואינם משקפים ידיעות ראליות. האפרסמון נזכר אצל גלינוס ובמקורות רומיים נוספים בתור צמח רפואי, אך אין בהם תוספת מידע. סופרים רומיים אחרים מן המאה השנייה ואילך, שביקרו והזכירו את ים המלח או את האספלט שם, אינם מזכירים את האפרסמון. המידע על מטעי האפרסמון עד שנת 70 ברור למדי. לעומת זאת, הידיעות על אשר התרחש באזור מאוחר יותר לקויות. יוספוס מספר שהסיקריים תושבי מצדה התקיפו את עין-גדי, ומן הסתם ניסו גם לשרוף את מטעי האפרסמון. פליניוס מעיד על כך במפורש ומוסיף שהניסיון נכשל, והרומאים הצליחו להגן על המטעים 47 פליניוס, היסטוריה, יב 113 . . עין גדי חרבה במרד, כפי שעולה מן הממצא הארכאולוגי, ועל כך מעיד גם פליניוס 48 פליניוס, היסטוריה, ה 73 . . אם כן, המטעים עצמם לא נפגעו, ולדברי פליניוס אף זכו לשגשוג ניכר. פליניוס אף מדבר במפורש על חמש שנים מאז כיבוש יהודה שגבו בהן 800,000 ססטרצים מן המטע. החפירות בארמונות הורדוס ובאמות המים מלמדות על חורבן שהתרחש בסוף המאה הראשונה. חורבן מבנים אלו עדיין איננו מלמד על גורלם של שטחי החקלאות, שהרי קיים שוני רב בין הרס מבני הציבור שהתגוררו בהם, כפי שנראה להלן, פקידי המלכות והעשירים, ובין שטחי החקלאות. ברם, גם אמות המים נפגעו כנראה בתקופה זו 49 פורת, עמק יריחו. , וללא אמות אלו אין קיום לחקלאות באזור. המידע הספרותי על אפרסמון באזור יריחו לאחר המאה הראשונה מצומצם ביותר. גלינוס מתייחס במפורש רק לעין גדי, וגם במקורות חז"ל רמתא ועין-גדי נזכרות אך יריחו אינה נזכרת. תמוהה עוד יותר העובדה שחלק מן המקורות מזכירים את יריחו ואת ים המלח ללא תיאור האפרסמון, ובתיאור האימפריה (פרק 31) תמרי יריחו וכלל תוצרת הארץ נזכרים לשבח ואילו האפרסמון אינו נזכר כלל. מכלל העדויות ניתן להסיק שמטעי האפרסמון ביריחו נהרסו או צומצמו עד מאוד. כלל האזור נפגע, אך לא ננטש כליל, ושטחי החקלאות הצטמצמו לסביבות הנביעות (יריחו, נערן וכיוצא באלו). קשה לדעת מה גרם לירידה זו. לפחות שנים מספר אחרי המרד עדיין היו מטעי האפרסמון רווחיים. רבי יהודה עדיין מזכיר לשבח את פרדסות יריחו כדוגמה לשטחי קרקע יקרים במיוחד (תוס', ערכין פ"ב ה"ח, עמ' 544). יש לראות במקור זה רמז לכך שמטעי האפרסמון היו עדיין מוכרים לו, ומכאן שחרבו רק אחרי ימיו, או מעט לפניו. רבי יהודה חי לאחר מרד בר כוכבא (135-132), ומכאן מתבקשת ההשערה שרק במרד קשה זה חרבו סופית שטחי האפרסמון. באזור עין גדי אין כל עדות לירידת שטחי החקלאות. כאמור, גם המקורות הספרותיים מעידים על המשך החיים ביישוב ועל המשך העיבוד החקלאי בכלל, וגידול האפרסמון בפרט (גלינוס, כתובת עין גדי; בבלי, שבת כו ע"א ועוד). אף החפירות מעידות על המשך האחיזה היישובית האיתנה 50 הירשפלד, עין גדי, עמ' 104-23 . . כל שטחי העיבוד באזור עין גדי מוערכים בכ- 650 דונם בלבד 51 פורת, יריחו, עמ' 136-133 . . ייתכן גם שכאן היה המטע הקטן של האפרסמון שתיאופרסטוס, סטרבון, פליניוס וסלינוס מדברים עליו. לשטחים אלה הייתה חשיבות מקומית רבה, אך ערכם לכלכלת הארץ היה מועט. חלק גדול מאזור יריחו ומאזור עין גדי היה אוצר ממלכה, ואם כך הופנו כל רווחי האזור לאוצר הממלכה, ורווחי הארץ היו מועטים. לעומת זאת, אם היה חלק מן האזור רכוש פרטי, אזי חלחלו רווחי האזור והעשירו את כלכלת הארץ. אשר לשטחי האפרסמון, מספר עדויות קושרות גידול זה לפיסקוס (אוצר הממשל הרומי). אין כל בסיס לטענה של פטריק, בעקבות חוקרים קודמים, כי רק אחרי החורבן הפך גידול האפרסמון למונופול ממשלתי 52 פטריק, אפרסמון, עמ' 143 . . כאמור, הגמרא (בבלי, ברכות מג ע"א) מזכירה אפרסמון של הקיסר ושל בית רבי, ומשמע שחלק מן השטחים היה שייך לעשיר מקומי. אם כן אזכור האפרסמון במשנה אינו מלמד על זמנה, שכן אפרסמון נותר ענף רווחי עד לשלהי תקופת המשנה לפחות, גם אם היקף ייצורו קטן בהרבה. והלוטם – גם הלוטם הוא צמח בשמים חשוב, וזהה עם הלטם המקראי. פליקס זיהה אותו עם הלדנום הידוע במזרח וגדל בארץ כצמח בר בחברת הבתה 53 פליקס, שביעית ב, עמ' 152 . . בניגוד לכל קודמיו, שהם צמחי תרבות, הלוטם הוא אפוא צמח בר. בתקופת המשנה והתלמוד הוא כמעט אינו נזכר, ונראה שריחו איבד מעט מחנו בעיני הציבור. יש להן שביעית ולדמיהן שביעית – סיכה היא כמאכל (להלן פ"ח מ"א), וממילא צמחי בושם הם כצמחי מאכל. בכתב יד מ נוסף "אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור, אבל לעלין יש ביעור", וכן בציטוט משנתנו בבבלי (נידה ח ע"א 54 בכל כתבי היד, כעדות הר"ש למשנתנו. ), ובעל מלאכת שלמה העדיף את גרסתנו. ההלכה עצמה משתמעת מעצמה, שכן הצריכה של גידולים אלו נמשכת בכל השנה, כמו במשנה הקודמת (ר"ש ואחרים). אי אפשר לקבוע האם המשפט כולו נגרר מהמשנה הקודמת, או שהוא שייך למבנה הקבוע של המשניות והמעתיקים קיצרוהו. רבי שמעון אומר אין לקטב שביעית מפני שאינו פרי – האפרסמון הוא עץ, והחומר הריחני שבו הוא שרף העץ. את הבושם מפיקים על ידי חתכים הנעשים בגזע, וכך השרף נוזל לאטו מהעץ. הפרי של האפרסמון, שהיה נטול תועלת, הוא פרי מבחינה הלכתית וחלים עליו דיני שביעית, ואילו הגזע הוא בבחינת עץ בלבד ואינו חומר מאכל, אף שכאמור מפיקים ממנו בושם. נימוקו של רבי שמעון הוא פורמלי ומפתיע למדי. לעיל ראינו שדיני שביעית חלים על לולבי הזרדים ועל העלים, ולא שמענו מי שחולק על כך. על כן מוזר הוא שכאן יעלה חכם נימוק כה פורמלי. בירושלמי הנימוק פורמלי וכללי עוד יותר: "אמר רבי יהושע שמעתי (בפירוש 55 כך במשנה, ערלה פ"א מ"ז, ואינו בציטוט הירושלמי. ) שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר" (ירו', לז ע"ג; והשוו בבלי נידה ח ע"א). שרף העיקרין כאן הוא כנראה הגזע, אף שבלשון חכמים "עיקרין" הם השורשים. המשפט לקוח ממשנת ערלה (פ"א מ"ז), ושם מדובר על מי ש"מעמיד" גבינה, כלומר מערב בה חומר מייצב. אנו נפרש הלכה זו במקומה, מכל מקום הירושלמי כאן דוחה את הדימוי שכן שם מדובר בשרף שהוא שולי לעץ, ואילו כאן שרף הקטף הוא עיקר העץ, וכיצד ייתכן להגדירו כ"לא פרי". ייתכן שנימוקו העיקרי של רבי שמעון אחר. האפרסמון היה יקר ביותר והיה מונופול ממשלתי; בשטחים שבהם היו היהודים אריסים לא ניתנה להם האפשרות לבחור באפשרות של שמירת שביעית. גם אם היו בעלי קרקע פרטיים והיו להם מטעי אפרסמון, הרי שפעילותם הייתה מכוונת על ידי השלטונות. קשה להניח שאלו היו מאפשרים מצב של הפקרת המטע לכל אחד הבא לשאוב את שרף העצים. יתר על כן, איסוף השרף חייב מקצועיות, ובעיקר היה בו פוטנציאל של נזק קשה לגזע. על כן היה מסוכן לאפשר לכל הרוצה להפיק שרף מהעץ. כל הנימוקים הללו חברו לשיטה הלכתית שאין חובת שביעית חלה על האפרסמון. הנימוק הפורמלי הוא אפוא מעטה לשלל נימוקים מעשיים-חברתיים. כפי שכבר העלינו פעמים מספר, רבי שמעון הוא הקובע שמותר לאגור פרות שביעית בגלל הלחצים של השלטונות והחובה להעלות להם מסים (לעיל מ"ג), וייתכן שמשנתנו היא המשך לגישה זו 56 בניגוד לכל הסבריו מציע פליקס ש"קטף" הפך כינוי לכל בושם המופק משרף, ראו פליקס, שביעית, עמ' 152 . עמדתו של רבי שמעון אכן מנוסחת בירושלמי כדעה כללית על "המעמיד בשרף העלין" (לז ע"ג). אבל בהמשך שם ברור שהכוונה לאפרסמון, שכן הוא אומר שהשרף הוא עיקר הקטף, ואין זה נכון אלא בעץ האפרסמון. . בתוספתא מובאת עדותו של "רבי יהודה בן ישעיה הבשם לפני רבי עקיבה משם רבי טרפון שיש לקטף שביעית" (תוס', פ"ה הי"ב). רבי יהודה בן ישעיה הבשם היה מתלמידי רבי טרפון, והוא מעיד לפני רבי עקיבא גם על הלכה אחרת, בדיני שחיטה (תוס', חולין פ"ג ה"ז, עמ' 504). אם כן הוא העיד לא רק בתחומי עבודתו. הדעה שלקטף יש שביעית מיוחסת בתלמודים לרבי אליעזר (ירו', לז ע"ג; בבלי, נידה ח ע"א). שניהם (רבי אליעזר ורבי טרפון) קרובים זה לזה, תלמידי בית שמאי ומעשירי לוד, ושניהם השפיעו על רבי יהודה. משנתנו משקפת אפוא את דעתם של שני החכמים הללו, ואולי הובאה על ידי רבי יהודה או על ידי חכם אחר מאותו דור, ורבי שמעון חולק עליהם. נראה שרבי עקיבא קיבל את העדות להלכה, אם כי אין לכך ראיה.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 7:6
הוורד הם השושנים האדומים שיש להם ריח טוב ועליהם נאמר שפתותיו שושנים (שה"ש ה): והכפר נקרא בלשון ערב חנה וכן נאמר (שם א) באשכול הכופר אלחנה היא אשכלות יפות עד מאד ויש מי שיאמר שהכפר הוא גרופל"י: והקטף אילן אפרסמון הנקראת בלסם: ולוטוס נקרא בערב שאה בלוט הוא קשטניאס וי"א שהוא נקרא צנובר הוא פינולי"ש והלכה כרבי שמעון:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 7:6
וורד. שושן: כפר מין בושם: קטב כמו קטף והוא צרי (בראשית מג) דמתרגמינן קטף: לוטם. הוא לוט דקרא (שם) דמתרגמינן ולטום דקסבר ת"ק דקטפו זהו פריו: יש להן שביעית. וצריך להפקירן ואסור לעשות בהן סחורה ולא אמרינן דהוו כעצים דאין בהן קדושת שביעית ומשום דהנאתן אחר ביעורן כדאי' בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ.) ובנדה (פ"א דף ח:) מייתי לה וגרסינן שם בכל הספרים יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וכאן אין כתוב בספרים ומ"מ אמת הוא דמדלא תני אין להן ביעור ש"מ דיש להם: ולדמיהן שביעית. דמה שקונה מהן אסור לאבדו ולעשות ממנו מלוגמא אלא אכילה ושתיה וסיכה ולאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך שלא ישנה ולדמיהן ביעור דאסור לקיימן אחר ביעור אלא יפקירם בין לעניים בין לעשירים לר' יוסי ולר"י לעניים דוקא (לקמן פ"ט מ"ח) ואמרי' בפ"ק דנדה (שם) א"ר פדת מאן תנא קטפא פירא ר"א היא דתנן המעמיד בשרף הערלה אסור ור' זירא אמר בקטפא דפירא דברי הכל פירא הוא כי פליגי בקטפא דגווזאי ור' פדת סבר בקטפא דפירי פליגי ור' יהושע דשמיע ליה קאמר וליה לא סבירא ליה ודוחק הוא דמנא ליה דליה לא סבירא ליה אלא יש לפרש דא"ר יהושע גבי ערלה שמיע ליה שהמעמיד בשרף העלין והעקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי וכתב את כריו את הטפל לפריו כגון קליפי אגוזים ורמונים והוא הדין שרף דידהו שהוא פרי אבל לענין שביעית לא והא דתניא מפני שהוא פרי לאו דוקא אלא מפני שהוא טפל לפרי ורבי זירא סבר מפני שהוא ממש קאמר וא"ת האי קטף היכי דמי אי הנאתו אחר ביעורו מאי טעמא דמאן דאסר והא לאכלה כתב דאכילתו וביעורו שוה יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן ואי הנאתן וביעורן שוה מ"ט דמאן דשרי ואי הוו פליגי בקטפא דגווזא אתי שפיר דמצינן למימר מאן דשרי משום דבטל אגב העץ אע"פ שהנאתו וביעורו שוה ולר' זירא דמוקי מתני' בקטפא דפירא דברי הכל פירא צריך טעם לר' שמעון דמתני' דאמר אין לקטף שביעית וי"ל שדרך קטף לבוא באילן כפרי אילן זה וזה אגב אילן מאחר דקטפא לאו פירא ומיהו אכתי קשה דבירושל' (שם) משמע דלר' פדת פליגי בקטפא דגווזא דאמרי' ר' פדת ור' יוסי בשם ר' יוחנן אתיא דר' שמעון כר' יהושע דתני תמן א"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי והיינו מתני' דסוף פרק קמא דערלה שמע מינה דר' פדת מוקי לה מתני' דהכא שרף העלין והעיקרין ולפירוש זה איך תתיישב סוגיא דפרק קמא דנדה (ח.) דמייתי התם מתני' דהכא דאמר ר' פדת עלה מאן תנא קטפא פירא ר' אליעזר היא אמר ליה ר' זירא חזי דמינך ומאבוך שריתו קטפא לעלמא כיון דאמרת קטפא פירא ר' אליעזר ואבוך אמר הלכה כר' אליעזר בארבע ותו לא ואמר ליה ר' ירמיה לר' זירא ואת לא תיסברא דמאן תנא קטפא פירא ר' אליעזר והתנן ר' אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא בקטפא דגווזא אבל בקטפא דפירא מודו ליה דתנן אמר ר' יהושע שמעתי בפירוש המעמיד בשרף העלין כו' בסוף פרק קמא דערלה מיתניא פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע והשתא לפי שהוכחתי מכח הירושלמי דר' פדת מוקי מתני' דהכא בקטפא דגווזא מאי קאמר ליה רבי זירא משתרי קטפא כמו (כן) מר' זירא ומאבוה דר' פדת משתרי קטפא דכולהו מודו (דבכולהו) דבקטפא דגווזא פליגי ושמא היה כועס עליו לפי שסתם ר' פדת דבריו ואמר מאן תנא קטפא פירא ר' אליעזר דמשמע כל קטפא אפילו דפירא שהיה לו לפרש דבריו ולומר מאן תנא קטפא דגווזא פירא ר' אליעזר וכל זה דוחק ונראה לפרש דבין רבי פדת בין רבי זירא מודו דבקטפא דגווזא פליגי גבי ערלה אלא דר' פדת משווה שביעית לערלה להתיר לר' יהושע בקטפא דגווזא בזה כזה ור' זירא ס"ל עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אלעזר גבי ערלה אלא בקטפא דגווזא אבל בקטפא דפרי מודי ליה גבי ערלה כך שוה קטפא דגווזא לגבי שביעית כקטפא דפירא לגבי ערלה משום דגבי שביעית לא בעי' פרי שהשביעית נוהגת בין במאכל אדם בין במאכל בהמה הלכך אין שרף שלו בטל לגבי העץ ול' הירושל' (שם) מוכיח כן דתני ר' פדת ור' יוסי בשם ר' יוחנן אתיא דר' שמעון כר' יהושע דאמר המעמיד בשרף העלין כו' אמר ליה ר' זירא לר' פדת כמה דתימא תמן הל' כר' יהושע וכה הלכה כר' שמעון א"ר ירמיה ודמיא היא כל דבר בטל על ידי סרפו אילין אינו בטל ע"י סרפו אוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהם [ואין קדושת ערלה חלה עליהן] א"ר אבין אית לך תורי ר' יהושע אומר שמועה ור' שמעון בשם גרמי אמרה למה סרף פרי הפגין פרי אין תימר סרף פרי עשה כן בתרומה אסור ואין תימא פגין פרי עשה כן בתרומה מותר למה שהניית תרומה מותרת והניית ערלה אסורה פירוש דתנינן תמן בסוף פ"ק דערלה סרף כמו שרף לפי שאת אומר דר' שמעון בשיטת ר' יהושע כמו שלשם הלכה כר' יהושע לגבי רבי אליעזר במתני' כמו כן הלכה כר' שמעון לגבי רבנן והיינו דקאמר בפ"ק דנדה (שם) חזי דמינך ומאבוך שריתו קיטפא לעלמא א"ר ירמיה ודמיא היא כלומר וכי דמי אהדדי בתמיהא כל דבר בטל על ידי סרפו בההיא דערלה בטל שרף העלין והעיקרין אגב אילן ושרי ואילין כלומר והנך דשביעית אינו בטל אגב אילן כמו שמפרש שהשביעית נוהג באוכלי בהמה מה שאין בערלה אמר ר' אבין אית לך תורי עדיין יש לך ראיה אחרת דר' שמעון ור' יהושע לאו חדא נינהו שהרי ר' יהושע אומר דבריו מפי השמועה ור' שמעון בשם גרמיה ואי איתא דחדא נינהו אית ליה למימר נמי ר' שמעון שמעתי ומפרש למה שרף פרי בתמיהא טעמא דרבי פדת אתא לפרש וכן מוכח בירושלמי דערלה בסוף פרק קמא (הלכה ה) דגרסינן התם אמר ליה שרף פרי שהשיב רבי פדת לרבי זירא וכי השרף יש לו לחשוב פרי הפגים הוא פרי ולא השרף ויתכן דרבי פדת דרוצה לומר דאפילו שרף הפגין לאו פרי והא דאסר ר' יהושע לגבי ערלה דמרבינן ליה מאת הטפל לפריו והשתא לרבי פדת גבי שביעית מאן דאסר אסר אפילו בקטפא דגווזא ומאן דשרי שרי אפילו בקטפא דפירא אין תימר כמו אם תאמר ועוד מסתבר דקסבר רבי יהושע שרי בערלה מדאורייתא אפילו בשרף הפגין אלא מדרבנן החמירו בערלה כמו שמפרש משום דהניית הערלה אסורה אבל בשביעית ותרומה לא החמירו דהנייתן מותרת:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 7:6
[אות לג] בהר"ב ד"ה מפני. ודינן כעצים. אף דבודאי הקטף בעצמו הנאתו וביעורו שוה דאל"כ אמאי לת"ק נוהג בו שביעית הא אפי' בפירי ממש בעי' ג"כ הנאתו וביעורו שוה. מ"מ בטל הוא לגבי העץ כיון דהוא רק לחלוחית העץ מש"ה דינו כהעץ. הר"ש כאן ותו' (פ"ק דנדה):
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviis 7:6
והקטף . פי' הר"ב אילן אפרסמון. ועי' מ"ש לקמן בס"ד: יש להם שביעית וכו' . כתב הר"ב וה"ה לביעור וכו'. כ"כ הר"ש מדלא תנן דאין להם ש"מ דיש להן וא"כ ה"ה לעיל משנה ג ולהרמב"ם נראה דה"ה הכא דאין להם כדלעיל ובחבורו העתיק משנה זו כמות שהיא ומסתבר שסמך אדלעיל מיניה שפי' בדין דמשנה ג דאין להם ביעור: מפני שאינו פרי . ובפ"ק דנדה ד' ח ובפ"ב דע"ז דף לד מוכח דקטף דר"ש היינו שרף הנוטף מן העלין. או [*מן] הפרי. ומה שפירש הר"ב והרמב"ם קטף דת"ק אילן אפרסמון היינו שאינו עושה פרי וה"ה לכל אילן שאינו עושה כרי ושרף יוצא ממנו ובחבורו ספ"ד כתב הקטף והוא שרף היוצא מאילנות וכו' ולדבריו שם סבר הת"ק דקטפו זהו פריו והכא באילן שאינו עושה פירות. אבל באילן העושה פירות קטפא דפירי יש לו שביעית אבל קטפא דגווזא או דעלים אינו פרי אף לת"ק ואין לו שביעית. כך הם הדברים להרמב"ם בספ"ז מה' שמטה ושם פוסק כת"ק לא כמ"ש בפירושו דהלכה כר"ש ועיין מ"ש משנה ז פ"ק דערלה: מפני שאינו פרי . כתב הר"ב ודינן כעצים וכו'. דהנאתן אחר ביעורן. וכתב הר"ש וא"ת האי קטף היכי דמי אי הנאתו אחר ביעורו מ"ט דמאן דאסר. ואי הנאתן וביעורן שוה מ"ט דמאן דשרי. וי"ל דהנאתן וביעורן שוה ומצינו למימר דמאן דשרי משום דבטל אגב העץ דבקטפא דפירי כתבתי דכ"ע מודו דהוי פירי:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 7:6
הוורד ראזע: והכפר ציפרעססען. וי"א געווירץ נעלקען: והקטף באלזאם: והלוטם מירטהען וי"א פיניאלען וי"א צירקעלבוים: יש להם שביעית ולדמיהן שביעית וה"ה יש להן ביעור ולדמיהן ולהרמב"ם אין להן ביעור וכלעיל סי' ל'. וע"כ דס"ל להרמב"ם דגם הנך אינן כלין לחיה מהשדה: רש"א אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי ודינן כעצים דאין להן שביעית מדהנאתן אחר ביעורן. לא דמו למאכל. ואף בעצים דמשחן [קין בל"א] דעשוי להאיר. עכ"פ עיקר עצים להסקה:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 7:51-56